יום שלישי, 20 באוקטובר 2015

האם אתם באמת רוצים לדעת?



אם בביקור רופאים במחלקה שאתם מאושפזים הרופאים מתחילים לדבר לידכם באנגלית - יש סיכוי שהם לא רוצים שאתם תבינו. אמנם רבים מבינים אנגלית, אבל לא אנגלית רפואית (ז’רגון רפואי פלוס מונחים באנגלית). אם אנגלית אינה שפת האם שלכם ולא למדתם לתואר ראשון בביולוגיה או במדעי הרפואה - מעט הסיכוי שתבינו משהו בכלל.


מדוע רופאים אינם רוצים שהחולה תמיד יבין, זו שאלה מעניינת ולא תמיד ברורה. יש הרבה סיבות לכך וביניהן למנוע מעצמם תגובות רגשיות של החולים ובני משפחתם. תגידו, אתם חושבים שרבים הרופאים שיש להם אומץ לומר לחולה שכנראה לא יסיים את השבוע? או שיש לו כך וכך שבועות או חודשים לחיות? או שבעצם אין בידם מה לעשות והסוף ידוע? ואפילו פחות מכך קשה להם לבשר, כמו - מהם הסיכויים? שהטיפול בסרטן שלך שיש לו תופעות לוואי קשות עובד רק בשוליים (באחוז מקסימום שניים מהמקרים?


ואם הרופא היה מספר לכם  חלילה על זה, איך הייתם מגיבים?

חיים את שארית ימי חייכם ביאוש ואימת מוות, ואולי אם היה לכם אומץ ויכולת הייתם מתאבדים? או אולי הייתם מפנטזים שאתם בוודאי (מאה  אחוז) תהיו בין האחוז האחד שיגיב וירפא?

ומה יקרה שכגודל התקווה כך יהיה גודל האכזבה?


ברשותכם אביא לפניכם כדוגמה שני קודים שהרופאים משתמשים כדי שלא תבינו. וכיוון שאני עצמי לא עוסק ברפואה ציבורית, לא איכפת לי שתדעו, למרות שוודאי יהיו רופאים שיכעסו עלי. מה המניע לכתיבת פוסט זה? אשמור זאת להמשך.


על הקוד הראשון  NP -
 (Non Paternal) כבר כתבתי בפוסט בעבר. כשאדם קם בוקר אחד ומגלה מסיכום בדיקה גנטית שהעובר לא יהיה חולה, כי הוא לא האבא שלו.

והקוד השני לצערי מאוד נפוץ. אם תראו בתוצאות בדיקות הדימות שעשיתם את הביטוי ‘תהליך תופס מקום’, או 'תהליך שאתי', אז תדעו שהתהליך תופס המקום הזה הוא למעשה גידול, והתהליך השאתי מבשר על סיכוי רב שהוא סרטני - תלוי בקודים נוספים אחרים שכתובים  במכתב. ברוב המקרים (אלא אם יש סיבה פסיכולוגית מיוחדת) הרופא יבשר לחולה על סרטן בסבירות של למעלה מ-95%, וישלח לביופסיה דחופה. וכשתגיע הבשורה המרה, החולה ידע שיש לו סרטן, אבל אם לא יתעניין ויחקור, לא ידע הרבה מעבר לכך - הפרטים החשובים.




וכאן באות השאלות הבאות:

האם את/אתה רוצים בכלל לדעת? או אולי נוח לחיות באשלית האי- הבנה. האם תחפשו בגוגל פירוש הקודים? אם תתעקשו תמצאו את זה בוודאות, ותמצאו גם מה הסיכוי שתבריאו, אם בכלל, או חלילה כמה בממוצע נשאר לחיות.

וכאן אני חייב לסייג. אפשר ללמוד הרבה מהאינטרנט, אבל אתם לא למדתם שבע שנים רפואה ועוד חמש עד שבע שנות התמחות נוספות. ולכן זכרו - האינטרנט איננו דוקטור אינטרנט. ראשית תמצאו בו הרבה מידע סותר. שבו כתות ואידיאולוגיות מפרסמים אמונות וסיפורי בדים בשם הרפואה המעוותת שלהם. 

שנית אין לכם את הרקע והידע הרפואיים הדרושים. אתם יכולים להחליט בטעות שיש לכם אלף, אבל למעשה יש לכם בית (ולא שהרופא אינו יכול לטעות בעצמו באבחנה, אבל הסיכוי לטעות של הדיוט שמתייעץ עם דוקטור אינטרנט הוא הרבה יותר גבוה). והכי גרוע אם תשמעו לקונספירציות הנפוצותת ברשת ותטפלו בעצמכם ברפואת אליל שמוכרים לכם על המדף של הסופר פארם על רקע של אנשים עם חלוקים לבנים, או שחלילה בכלל לא תטפלו בעצמכם בטיפול רפואי אמיתי.


אבל אם תתעניינו ותבינו, יהיה לכם יתרון ותבואו לרופא עם רשימת שאלות נוקבות. חכם הוא מי שמגיע לרופא עם שאלות נוקבות, למרות שיש סיכוי שרופאים מסויימים יעיפו אתכם מהמשרד עם טריקת דלת. אני מציע שאם יש לכם רופא כזה, להתרחק ממנו מיד ולבחור מהר רופא טוב אחר.

ובכלל זכרו שרופא עם כל הכבוד, ויש לי כבוד, אינו אלוהים. כדאי תמיד ללכת להתייעצות שנייה ואפילו שלישית אם יצאתם מבולבלים. אני מכיר מיקרים שאנשים נשארו מבולבלים גם לאחר שמונה התייעצויות, שבכל אחת קיבלו דעה אחרת - למשל לנתח או לא לנתח. הדיוט יבחר תמיד לא לנתח, אך האם זה חכם? הנוירוטי יבחר תמיד לנתח, האם גם זה חכם?

אני מכיר אחת שמסתובבת עם ציסטה בכבד. אחד אומר אולי סרטן - צריך לעשות ביופסיה. אבל תאי הסרטן עשויים להתפזר לסביבה בביופסיה כזו, אם אכן זה סרטן, והרופא מתחמק מהשאלה על כך. השני אומר זה שום דבר, למרות שגדל משנה שעברה, אז נמשיך לעקוב, תבואי בעוד שנה. השלישי אומר, אולי זה טפיל כבד, ולמרות שבדיקת דם לא הוכיחה זאת (כי אולי היא אינה מספיק רגישה). לכן כדאי לטפל טיפול אנטיביוטי לא קל כנגד הטפיל שיש לו גם תופעות לוואי, כך אומר השלישי. והרביעי אומר, לנתח מייד. לסלק הכל בלי ביופסיה קודמת. אבל ניתוח הוצאת ציסטה מהכבד (במיקום שבו הוא נמצא) אינו ניתוח של מה בכך. הוא קשה ויש גם סיכונים גדולים. אז לאיזה רופא הייתם אתם שומעים?

הגברת שעברה תלאות בלבול הרופאים הזה, הגיעה לבית חולים מסויים שבו נערכה לבסוף התייעצות רב מערכתית של רופאים בכירים מכל סוגי ההתמחויות הדרושות, והוועדה הגיעה לבסוף למסקנה מושכלת.הגברת לא הייתה מוכנה להשאר בחוסר וודאות, ולכן עשתה הרבה רעש במערכת. ומה הייתם עושים, אם הייתם אתם בסרט הזה?

אני מניח שרבים יאמרו שהם לא רוצים לדעת. אבל בואו נראה מדוע כדאי בכל זאת לדעת. אפילו כשיודעים שהזמן קצוב, אפשר להשלים דברים. אפשר להשלים כתיבה, פרוייקטים קצרים, טיול כיף אחרון בחו”ל. אפשר להשלים כתיבת צוואה, אם לא נכתבה עד כה. אפשר לארגן סידורי ירושה. אפשר לארגן גם סידורי קבורה...

ומה המניע לכתיבת הפוסט בנושא המדכא הזה?

פשוט מאוד. המוטו שעובר כחוט השני בבלוג הזה הוא ‘עובדות לא נעלמות אם מתעלמים מהן’. אז אולי יש רבים שמתעלמים מהמוות כי מפחדים ממנו. ואני שואל ממה יש לפחד? הדרך למוות מכאיבה, המוות עצמו אינו מכאיב. אנשים דווקא נראים בדרך כלל רגועים רגע לפני המוות. כולנו הולכים לישון ו’מתים’ כל לילה. כשמרדימים אותנו בניתוח, ההכרה מתמוגגת פתאום בשבריר שניה, מבלי להרגיש. אז ממה אתם מפחדים? ממלאך המוות? מהאש בגהינום שבעולם הבא?

אבל אומר לכם ממה אתם באמת צריכים לפחד. אתם צריכים לפחד ממה שאולי יקרה אם לא תבדקו בזמן. אתם צריכים לפחד ממה שיקרה אם תדחו בדיקות מצילות חיים. אתם צריכים לפחד מהתעלמות מהעובדות הרפואיות ולהשתעשע ברפואת טפשים של דיאטות רעב משונות ללא כל הגיון, רפואה של צמחים ושאר שטויות כמו קשקשי קרישים. אתם צריכים לפחד עם אתם מתעלמים מעודף המשקל שלכם, יתר לחץ הדם, השומנים בדם (כולסטרול וטריגליצרידים) ומהסוכר בדם שלכם.מתכון בטוח להתקף הלב או השבץ המתקרבים. מתאים לכם להשאר משותקים, מבינים הכל וכואבים הכל - אבל לא יכולים לדבר?

צריכים לפחד גם כל הצעירים שלא עושים בדיקות תקופתיות ובמיוחד אלו שמתעלמים מתוצאותיהן - כי חושבים שיש להם זמן. כי הם צריכים לחשוש שאם יתעלמו,יש סיכוי שיכנסו לרשימת הסטטיסטיקה של אלו שנפטרו בגיל 33. צריכים לפחד כשלא מבינים את שכתוב בהמלצות הבדיקות ולכן נוח שלא לדעת. כך גם אסור להרגע מרופא משפחה שנותן הפנייה עם תור לתאריך שאולי כבר תמותו לפני כן.

ואתם שמפחדים מדקירה של מחט, כמו מדקירה של מחבל,  מדוע אינכם מפחדים מהמחבל שמקנן בגופכם ואשר עשוי לסיים את חייכם בייסורים?

ועכשיו תגידו אתם. לאיזו קבוצה אתם משתייכים? לאלו שרוצים לדעת, או לאלו שלא?