פינת ההודעות



כיצד מגיבים בבלוג - מדריך קצר ופשוט

בקישור כאן


הושקה הסדרה החדשה - מיסטיקה, על טבעי, מטפיזיקה ומדע.


לסדרה 'מורה נבוכים לסטודנט ולמרצה' ניתן להיכנס ממסגרת 'דפי מפתח וסדרות' בשוליים הימניים.


הבהרה

הפוסטים נסגרים לדיון (תגובות) לאחר 30 יום למניעת פעילות רובוטים. עמכם הסליחה. ניתן ליצור קשר בתיבת המסרים בשוליים הימניים.

לאחר סגירת הדיון אפשר להגיב בדף הקהילה ('בלוגר בשפת הקודש') מתחת לסטטוס הפוסט. הכניסה לדף הקהילה דרך אייקון הקהילה בשוליים הימניים, או מכאן



יום ראשון, 1 במאי 2016

מכתב על קרטון ושעון תלוי


פוסט שנכתב ביום הזיכרון לשואה ולגבורה בשנת 2012 ונערך כאן:

אני דור שני להורים שורדי השואה. שניהם היו ילדים כבני עשר, כשפרצה מלחמת העולם השנייה. שניהם התייתמו בשואה מהוריהם (סביי וסבותיי). אמא שלי התייתמה גם משני אחיה התאומים.

יש כל כך הרבה לכתוב ולספר, עד שכמעט וויתרתי על כתיבת פוסט זה. לא רק מפני שיש כל כך הרבה לספר, אלא גם בגלל הכאב. כאב של דור שני לשואה. כאב של דור שגדל בצל השואה.

כשהיינו ילדים, אבא שלי סיפר את שעבר עליו לפני ובזמן השואה. הוא סיפר לנו את זה בהמשכים, בסדרה ארוכה של ארוחות שבת בצהריים, לפני הקינוח המנחם.

.
מסיפורים אלה אני זוכר הכול. אך במיוחד כמה דברים שאני רוצה לשתף כאן. אני זוכר כיצד אבא בכה, כשסיפר על הקאפו היהודי שהסגיר את אביו (סבא שלי) לידי הנאצים. אני זוכר אותו בוכה, כשתיאר את עשרות היהודים שנטרפה עליהם דעתם והם ערומים כביום היוולדם, מדלגים כמו קופים בצמרות העצים ביער, בסיום המלחמה. על רב העיירה מתפלל 'שמע' על ברכיו בשלג, לבוש בלבניו, לאחר שהנאצים הפשיטו אותו מבגדיו והם נהנים מההצגה הכי טובה בעיר. אני זוכר אותו מספר לנו על חלומו כילד בתקופת השואה – החלום שיזכה להגיע לגיל 15.

אני מאד שמח שאבא שלי אזר כוחות-על והסכים שצוות ההפקה של יד ושם יגיעו אליו לביתו, כדי לצלם ימים של ראיונות על סיפור חייו לפני השואה ובשואה. התוצאה - חמישה תקליטורי DVD וחוברת עבה של תקציר הראיון ביד ושם. ולי עותקים מהם.

אימא שלי לא הייתה מסוגלת לכך. בכלל עדיין קשה לה לספר בצורה מסודרת את מה שעברה. היא סיפרה לנו רק מעט. פלֶשבֶּקים. היא נותרה ילדה בת 11 – ללא הורים, ללא אחים, הצליחה לשרוד – כנראה יש לה שבע נשמות. אני חייב להעלות את מה שהצליחה לספר בכתב. זה מזעזע, קשה לי ואני דוחה את הכתיבה בינתיים. איך אפשר לכתוב על ילדה בת 11 ששוכבת בחיק גופה המתה של אימא שלה בלילה האחרון לחייה, כשהן המתינו לאבא שיצא להשיג מזון ולא שב?


***

קשה לי שיש כל כך הרבה מכחישי השואה. אני אף פעם לא הכרתי את הסבים והסבתות שלי. אף תמונה שלהם לא שרדה במלחמה. אני לא יודע כיצד נראו. אך נשארו לנו רק שתי מזכרות בודדות מהם ועל זה אני עומד לספר.

המזכרת היחידה שנשארה לאבא שלי מאביו (סבא שלי) היא מכתב של כמה שורות על פיסת נייר קרטון. המכתב הגיע בדרך לא דרך ממחנה העבודה שאליו הוא נלקח. במכתב הוא כותב למשפחתו שלא ידאגו לו. הוא אוהב, מתגעגע מאד ומצפה בקוצר רוח להיפגש עימם כשתסתיים המלחמה.



זהו. זה כל מה שנשאר ממנו. הוא הצליח לשרוד את מחנה ההשמדה עד לסיום המלחמה. אבל, הוא לא החזיק מעמד ברכבת שהסיעה אותו חזרה לביתו. הוא נפח את נשמתו מקור ומרעב. גופתו הושלכה מקרון הרכבת על ידי הנוסעים. לא ברור אם בכלל נקבר. האם גופתו הייתה מאכל לכלבים ולציפורים.

והמכתב החרוט בעיפרון עופרת על פיסת קרטון חום שרד. לפני שנים אחדות אבא שלי מסר אותו למומחה לשימור שגם מסגר אותו. מיד ושם ביקשו להעניק להם את המכתב, אך אבא לא יכול להיפרד ממנו בחייו.

לאימא שלי גם נשארה מזכרת אחת מאימא שלה (סבתא שלי). זהו שעון זהב תלוי על שרשרת. את השעון הזה הכניסו הוריה של אימא שלי לסוליית נעליה, למקרה שתזדקק. אימא שלי שמרה על השעון הזה כל תקופת השואה. בסבל וברעב, במחלת הטיפוס, שרועה מעולפת בדיר חזירים, סורגת כובעי צמר וגרביים לגויים תמורת פת לחם – על השעון לא ויתרה.



השעון הזה נקנה לסבתי כמתנת אירוסין על ידי סבא שלי. זהו שעון-תליון צרפתי, הדומה לאחד השעונים העתיקים המצויים במוזיאון האסלאם בירושלים. בשעון הזה, שהוא כיום כבן 100 שנה, אבד אחד משלושת המחוגים, אך הוא עדיין עובד!

אימא שלי החליטה שהשעון הזה יעבור בירושה מאם לבת, מדור לדור, עד אחרית הימים. לפני כארבע שנים אימא שלי החליטה שהעברת השעון לא תחכה למותה ומפני שלאחותי רק בנים, אימא שלי העבירה את השעון לידי נכדתה (הבת שלי).

זהו. זה כל מה שנשאר מסבתא שלי.



***



בגרמניה ואוסטריה, ברחוב כמו בכנסים מדעיים, אני פוגש אנשים ואני משער מגילם, שחלק ניכר שרתו באס אס, או הצדיעו הייל היטלר בתנועות הנוער. בגלל חזותי, הם פונים אלי בגרמנית. אני מישיר מבטי אליהם וכשאני מציין בשפתם שאני מישראל, אני רואה עננה חולפת על פניהם, כאשר הם משערים שנולדתי למי ששרד את מעשיהם המפלצתיים.

כאשר אני מסיים הרצאה בכנס בפני אלפי מדענים, שגודשים את האודיטוריום הגדול ואת מסכי הטלוויזיה מסביב - לאלה שלא מצאו מקום, אני שומע ורואה את התשואות. לא אכפת לי כלל שזה בגלל הערכה לעבודתי המדעית. כל שאכפת לי הוא שאני תקומתם של הוריי ונקמתם של הסבים והסבתות שלי.



***



יותר ממכחישי השואה, קשה לי דווקא עם ישראלים מסוימים. לפני מספר שנים, אבא שלי רואה לפתע את הקאפו היהודי שהסגיר את סבי לנאצים, צועד מולו ברחוב בקורת רוח. אבא שלי עצר בכל כוחותיו את הרצון לרצוח אותו וחצה את הרחוב למדרכה ממול.


במהלך השנים, כאן בארץ, אבא שלי מספר על ישראלים אחדים, שבעת ויכוח עמו אמרו: "למה נשארת בחיים"? " מדוע היטלר לא רצח אותך"? ואני לא יכול לסלוח להם על עלבונו של אבי. את זה אומרים אנשים שמרחק חודשים ספורים בלבד היה המרחק להשמדה כזו של משפחותיהם הם. צבא רומל כבר היה בפתח...



***



עוד מעט כבר לא יוותרו בחיים שורדי השואה. ואני, דור שני, יושב וכותב דברים אלה כשדמעה נוחתת על המקלדת.





אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

אפשר להשאיר תגובה כאן