שיר ליום ראשון - תורת היחסות הפרטית

תורת היחסות הפרטית / קנקן


עִם צְלִיל פְּגִיעָה בָּרִצְפָּה

מְחַפֵּשׂ כַּפִּית שֶׁצָּלְלָה

וְהִיא, מַעֲשֵׂה-כִּשּׁוּף

נָמוֹגָה עִם צְלִילָהּ*

בְּעוֹלָם רַב-מְמַדִּי

שֶׁלִּי

הַיּוֹם, כִּתְמוֹל מָחָר

כָּאן-שָׁם, סְחַרְחַר.

* הּ´ מֻפֶּקֶת (הצליל שלה)

ציור Kate Winn

***

כשהייתה כבת שש, הבת שכנעה אותי שאפשר באמת לכופף כפיות בכוח המחשבה, לאחר שצפתה בטלוויזיה במופע של אורי גלר. 
אצל אבא שלה כפיות אינן מתכופפות - תאמינו או לא, הן נעלמות. לפעמים. 

עולם רב מימדי ויקומים מקבילים כבר אינם מדע בדיוני. הם מושגים במדע הפיזיקה המודרנית.

על מיסטיקה ו'על טבעי' בראי המדע, תוגש כאן סדרת פוסטים בקרוב.

בלגולדת

שנה חלפה, שבמהלכה נפרדתי מרומן ארבע שנות כתיבה בישראבלוג. שנה שבה עברתי תהליך השתקעות כאן. לבלוגולדת השנה, בכלל הכינותי מראש פוסט אחר, שונה באופיו מאוד מזה. אבל רבים וודאי מכירים איך זה, כשקמים בבוקר עם שיר מתנגן שפשוט מביע הכל - ובפוסט הפרידה מישראבלוג החלפתי את שיר הפרידה הקודם, בשיר הזה שמסמל בעיניי את רגשותי למה שנותר מהפלטפורמה הזו: 

אסתפק בזה במה שיש לי לומר לפלטפורמה מתפוררת ולקהילה מתפוררת. על צביעות ועל 'החברים' לשעבר. אבל זה כבר עבר. כבר עפתי משם למקום אחר.

ובפוסט הבלוגולדת הזה - לא תהייה סטטיסטיקה כפי שנהוג. לא שיש במה להתבייש, אך גם אינני רואה צורך להחצין 'הישגים'. גם אין תלונות, למרות שהייתי שמח ליותר השתתפות בתגובות. כי כל בלוגר שמח להכיר מי העומדים מאחורי מונה הצפיות, לקבל הערות גם הארות.

ובשנה הבאה עלינו לטובה, ימשכו כמובן הפינות הקבועות - שיר ליום ראשון 
וסיפור השבת הראשונה של החודש. בלי נדר. 

ואני מקווה שאתם אוהבים את זה. 

אז אולי תספרו לי? וגם אם אין זמן להגיב, לפחות לחצו וסמנו 

נו, אל תהיו עצלנים! - לכם זה לוקח  שבריר שניה, ובשבילי משמש משוב ו'מדידת דופק'.

ובשנה הבאה, אמשיך לפרסם כאן גם סדרות. כפי שרצה כעת הסדרה 'מורה נבוכים לסטודנט ולמרצה'.  בתכנון לשנה הבאה - סדרות נוספות כמו למשל: 

'המין האנושי - עבר ועתיד', 
'המדע שבעל-טבעי', 
'ילדים - גמילות, דחיית סיפוקים וחינוך', 
'על חלומות ופתרונם' 
ועוד ועוד הפתעות - יש מה לצפות.

בתכנון גם פרסום מדריכים נוספים לאורח חיים בריא, כמו המדריך לדיאטה שהיא בעצם שיטת תזונה מאוזנת ובריאה שאפשר בקלות לעמוד בה לכל החיים. כדאי להציץ, אולי חייך ישתנו ללא היכר. יתווספו שם בעתיד עוד מתכונים ו'פרפראות'. אשמח גם לענות על שאלות.

יצא שהבלוגולדת חל ביום ראשון - היום המסורתי שבו אני נוהג לפרסם שיר. אז הפעם לרגל האירוע, אסתפק בזה:


את בית הקירות המתקלפים נטשתי
עשיתי עליה לקהילת שפת הקודש
בשפה ובסבר פנים יפות התקבלתי 
בניתי בית גם ריהטתי, הִכֵּיתִי שורש
בחצר מלבלבים פרחים
עצי פרי, גם תבלינים
מריח ווניל וקינמון מתרחקים הנחשים
נאה להם 'שָׁם' בין הקוצים.

והיום, ביום השנה מכאן 

מרים כוסית בחדווה

ואתכם מזמין בכיף למסיבה.

מורה נבוכים לסטודנט ולמרצה - סטודנטים שדופקים את עצמם (חלק ה')

עירעורים ומועדי ב'

לעיתים אני חושב עד כמה שונים הסטודנטים מתקופת לימודי מהסטודנטים של היום. אז כמו היום, לאחר שפורסמו הציונים, ניתנה תקופה של ערעורים על הציונים וכמובן האפשרות לגשת למועד ב' (לפחות בלימודי תואר ראשון, כי רבים החוגים שלא מתקיים מועד ב' בכלל בלימודי תואר שני ושלישי).

בתקופת לימודי, הסטודנטים התגודדו מול לוחות המודעות על רשימות ארוכות מודפסות. עמודות של ציונים מול עמודות מספרי תעודות זהות. וכיום התלמיד מקבל מסרון לטלפון שלו המודיע על הציון. באתר אינטרנט מוצגת גם הסטטיסטיקה של הקורס. 

לפני כעשור, היו מרצים שמשכו את מתן הציונים במשך חודש ויותר. כיום, אבוי למרצה שאינו מוסר את ציוני המבחנים עד שבועיים ועבודות עד שלושה שבועות מהמסירה. לתקנה הזו היה חלק נכבד בשיקולים שלי לעבור לשיטת מבחנים אמריקאים, שלכתיבתם אמנם דרוש לא מעט זמן, אך הבדיקה נערכת על ידי מחשב. כלומר ציוני המבחן מתקבלים תוך דקות ספורות. הזנת דפי התשובות למחשב היא באחריות יחידת ההוראה, המרצה מקבל במהרה גם סטטיסטיקה ויכול לתת הוראה על ביטול שאלות בעייתיות מסויימות, פקטור וכיוצא בזה.

לגבי עבודות 'המצאתי' שיטה מתְחכֶּמֶת שתעקוף את התקנה החד-סיטרית הארורה הזו שחלה על המרצים. והרי ההמצאה: קבעתי שני מועדים למסירת העבודות – האחת שלושה שבועות לאחר סיום הקורס והשנייה עד לאחר 80 יום מסיום הקורס. מי שהתחנן, קיבל ההארכה של שבוע נוסף וזהו. מי שלא מסר מעבר לכך נכשל בקורס. במועד הראשון קיים צדק – עד שלושה שבועות בדיקה, תמורת שלושה שבועות של כתיבת העבודה על ידי הסטודנט. בל תשכחו שהסטודנט כבר העביר הרצאה סמינריונית בנושא העבודה, שאליה כבר עמדו לרשותו לפחות 8 שבועות. בכל שנה היה סטודנט חרוץ שמסר את העבודה בכתב עם ההרצאה. אינני חושב שסטודנט כזה הוא חנון. להיפך, זהו סטודנט יעיל שמתפנה לעינוגי חופש במקום לשקוע במלחמה אינסופית לסיים את חובותיו.

לסטודנטים נאמר שמי שחייב קבלת הציון בקורס כדי להכריע קבלה לאוניברסיטה אחרת, קבלה לתואר נוסף, או להעלאת סיכויים בדיוני וועדת המלגות לקבלת מלגה לשנה הבאה - שיגיש את העבודה במועד א'. 
ולמי שאינו זקוק לציון לצרכים כאלה, יש אפשרות למשוך את תאריך הגשת העבודה עד למועד ב'. אלא מאי? עליה וקוץ בה . הבהרתי לסטודנטים שבעצם מסירת העבודה במועד ב', אני מסיר מעצמי חובת בדיקת שלושת השבועות. אני מתחייב רק למסור את הציון לפני תחילת שנת הלימודים הבאה. פייר או לא? מי שבחר באופציית הזהב של דחיית כתיבת העבודה למועד ב' הנדיב, שלא ילין. רוצה, שיואיל הסטודנט להתאמץ כמוני. גם לי לא פחות חובות אחרות, אם לא יותר, מאשר לסטודנטים.

כמו בזמן לימודי, ניתנת האפשרות לסטודנטים לערער על תוצאות המבחן או העבודה עד למועד מסוים. לאחר מכן ניתן להשמיד את מחברות הבחינות או את העבודות. אישית שמרתי את כל העבודות לדורותיהן, שקיבלו ציון גבוה מתשעים – למוזיאון הפרטי שלי. התלמיד המערער מקבל זכות לעיין במחברת הבחינה או בעבודה למשך חצי שעה תחת פיקוח של משגיח, לפני פגישת הערעור עם המרצה. כמובן ששיטת הבחינות האמריקאיות מייתרת את אופציית הערעור,

אז מה השתנה כיום מאז? בתקופת לימודי, הסטודנטים חששו לערער, אלא אם כן היו בטוחים בוודאות בטעותו של המרצה. מדוע? כי על פי התקנון הציון עשוי להשתנות גם לרעה. לעיתים רבות בודק הבחינות מבחין בדברים שלא הבחין בלחץ בדיקה של 200 מחברות אחת אחר השנייה. 'עייפות החומר' של הבודק עשויה לא פעם לפעול דווקא לטובת הסטודנט. לכן, אף פעם לא ערערתי כסטודנט על ציוני המבחנים והעבודות. ידעתי שאני עלול לצאת בשן ועין מהערעור.

כיום, משום מה, יד הסטודנטים קלה על ההדק בהגשת ערעורים. האם זה משום שכיום המרצים רחמנים בני רחמנים הם? ואולי יש כאלה שמוסיפים שתיים שלוש נקודות, רק כדי להיפטר מהטרדה הזו. ברור מדוע סטודנטים מערערים כיום באופן כמעט אוטומטי, כשהם מאמינים (מנסיון קודמיהם) שאין מה להפסיד, מקסימום יישאר הציון כשהיה.

אבל אצלי זה לא עובד ככה. הסטודנט המערער יכול גם להפסיד ולצאת בציון נמוך יותר. אני לא סובל גישה אופורטיוניסטית של ערעורי בחינות. גם הזמן שלי יקר ואינני רוצה לבזבזו על עשרות ערעורי שווא.

זכורים לי זוג סטודנטים לתואר שני, היא והוא שהם גם זוג. הוא הגיש עבודה מצטיינת שעליה קיבל 100. לעומת זאת, העבודה שלה לא הצטיינה בלשון המעטה וקיבלה ברוב רחמיי 84. אז היא פנתה אלי לערער על הציון. כנראה שיגעה אותה ההצלחה של בן זוגה. כנראה היה חשוב לה להראות לו בכל מחיר שגם 'היא שווה משהו'. 

לאחר שערכתי בדיקה חוזרת של העבודה, הסברתי שהעבודה שלה מאוד לא ממוקדת, יש ערבוב בין מבוא, שיטות, תוצאות ודיון.  וחמש נקודות הורדתי רק בשל שאין בגוף הטקסט מראה מקומות לרשימה הביבליוגרפית. זו דרישה שתמיד ציינתי חשיבותה בפני הסטודנטים לפני ההגשה, אבל מסתבר שיש תמיד כאלה שחוסר מראה מקומות היא 'מחלה'. מה הם חושבים? שאוניברסיטה היא בית ספר תיכון? והוספתי לסטודנטית,“הציון שקיבלת נדיב מאוד ואין מקום בכלל לתוספת, אבל בבדיקה הכללית לא חישבתי נכון את החיסורים שלך בקורס ולכן הציון שלך יורד ב-3 נקודות". בקורס הזה הייתה חובת נוכחות, לאחר מספר שנים שבו הסטודנטים נהגו כבמערב פרוע. כשלא נבחנים ויש רק עבודה, לא מעט מרשים לעצמם להיעדר.

בקורסי חובת נוכחות יש תקנות – ללא אישורי מחלה או מילואים, הסטודנטים רשאים להחסיר עד שני מפגשים שבועיים בסמסטר. על החסרה נוספת הורדתי נקודה מהציון, ושתי נקודות על כל החסרה נוספת עד חמש החסרות. ליותר מכך היו תוצאות קטלניות לסטודנט. אתם יכולים לתאר לעצמכם עד כמה 'התחרפנה' הסטודנטית שעירערה. היא התחננה ללא הואיל. עבור הימורים מטופשים משלמים. אני דוגל בתפיסה שאיש סגל אקדמי תפקידו אינו רק להסתפק בהרצאות, וגם אם מדובר באנשים בוגרים שכבר נפרדו מבית ספר תיכון - לא יזיק להם גם קצת חינוך. אוניברסיטה זה לא שוק ולא מקום קבלת מתנות חינם.  עם כל הכבוד, אני לא אתן יד לזילות תארים באקדמיה.

כסיפרתי לבן שלי על מקרה הסטודנטית הזו ועל אחרים, הוא הגיב בצחוק שאני 'מרצה מניאק'. עניתי לו בצחוק שלסטודנטים מניאקים מגיע מרצה מניאק. אבל הוא קיבל חינוך טוב, כיום כשגם הוא סטודנט, הוא יודע מה עשויות להיות תוצאות חוסר יושרה ושאר מיני מניפולציות ושטיקים של סטודנטים. עוד תשמעו על כך בפוסט הבא בסדרה.

כשהייתי סטודנט, אף פעם לא ניגשתי למועדי ב', למעט בקורסים שנעדרתי ממועד א' בשל שירות מילואים. הייתה לי מטרה לסיים תואר ראשון בממוצע של 85 לפחות, כדי לחסוך לימודי תואר שני ולגשת למסלול ישיר לדוקטורט. לפיכך, מכל ציון של 85 ומעלה הייתי מרוצה. גם בקורסים שקיבלתי פחות מזה, לא ניגשתי למועד ב', כי קבלת ציון נמוך יותר במועד ב' קובע. מרצים רבים נהגו אז לחבר שאלונים קשים יותר למועדי ב' ולכן לגשת אליהם כשלא ממש נכשלים בקורס הוא הימור. אני זוכר שבקורס מסוים עם מרצה מבולבל (שעשור לאחר מכן קיבל הכרת דימנציה), קורס שדרש שינון של תוצאות עשרות ניסויים לפרטים - קיבלתי במבחן ציון 84. זה הקורס היחיד שבו החלטתי לגשת למועד ב'. למדתי אליו שבוע, אבל כשהגעתי לאולם הבחינות, פרשתי רגע לפני חלוקת דפי הבחינה ורישום מספר תעודת התלמיד שלי. לא היה בי האומץ להמר על ציון 84. כשראיתי את שאלון מועד ב', לא הצטערתי.

בכל לימודי התואר הראשון היה רק קורס אחד שבו הצטערתי שלא ניגשתי למועד ב'. היה זה קורס בכימיה פיזיקלית, שהועבר אז על ידי מרצה גרוע, שהבנתי ממנו את המתמטיקה של החוקים והכללים ופחות את משמעותם. היה זה מרצה שכדי לגוון את חייו המשעממים, הצטרף מספר שנים אחר כך לסיעה שהביאה אותו אל הכנסת. במקום עיסוקיו באוניברסיטה הוא שירת כחבר כנסת עלום ונשכח למשך קדנציה אחת, כי בקדנציה השנייה המפלגה שלו כבר כמעט נעלמה, וזמן קצר לאחר מכן, גם הוא נעלם ממחלת הסרטן שתקפה אותו.

אז בקורס הזה בכימיה פיזיקלית קיבלתי את הציון הנמוך והמביש ביותר בתואר הראשון – 64. הציון הגבוה ביותר בקורס הזה היה 70. רבים שנכשלו נאלצו לגשת למועד ב'. זה הקורס היחיד שהצטערתי על כך לא ניגשתי למועד ב'. כי במועד ב' שאלון המבחן היה זהה לזה שבמועד א'. דבר מאוד לא טיפוסי בכלל ולמרצה זה בפרט. אבל זה היה מבחן אמריקאי זהה בשני המועדים. אם הייתי ניגש למועד ב', הייתי מעלה את הציון ל- 100.

כיום רבים הסטודנטים שאינם מפנימים שלגשת למועד ב' לצורך שיפור ציון שאינו נכשל או נמוך מאוד הוא הימור. כיום בקורסים לתואר ראשון המרצים מעבירים ליחידת ההוראה למשמרת שאלון למועד ב' יחד עם השאלון למועד א'. שאלון זהה איננו מתקבל וליחידת ההוראה גם הזכות להחליף באופן אקראי את השאלונים בין המועדים, כדי למנוע פער מכוון ברמת שני השאלונים. בלימודי תואר שני, רבים הם החוגים שבהם לא מתקיים מועד ב' באף אחד מהקורסים הנלמדים. למרות שזהו הנוהג, במקרים חריגים הסכמתי לבחון במועד ב' מלפנים שורת הדין. אבל את המבחן במועד ב' ערכתי כמבחן בעל פה.

בשנה הראשונה שבה החלפתי הגשת עבודה במבחן, כמחצית הסטודנטים התאכזבו מהציונים ונרשמו למועד ב', אבל מרביתם לא הופיעו לבחינה. הם התחרטו ברגע האחרון. אבל אלה שניגשו - כמחצית העלו את הציון עד 20 נקודות יותר מאשר הציון במועד א', ואילו למחצית האחרת ירד הציון במידה זו או אחרת.

הייתה תלמידה שקבלה במועד א' ציון 64. היא ניגשה למועד ב'. המבחן במועד א' היה  שאלון אמריקאי. כאמור לפי תקנון החוג שלנו, לא מתקיימים מועדי ב' לתארים מתקדמים, כפי שמקובל בלימודי תואר ראשון. ובכל זאת נתתי לה הזדמנות למועד ב' לפנים משורת הדין. קיבלה מועד ב' -אבל מבחן בעל פה בנוכחות בוחנת נוספת.

התלמידה הזו קיבלה שאלון אקראי בן שתי שאלות שלכל אחת תת-סעיפים - מבין שאלונים שונים שהכנתי מראש, כמספר הנרשמים למועד ב'. השאלון הספציפי שלה שהוגרל (שהיא בחרה מערימת שאלונים הפוכים) יצא השאלון הקל ביותר מבין כולם. אבל, התלמידה הזו גמגמה ולא ידעה כמעט שום דבר. ניסיתי לעזור לה, לשאול שאלות מנחות בסיסיות, שכל בוגר תואר ראשון אמור לדעת את התשובות. הסתבר שאינה יודעת גם דברים בסיסיים שיודע תלמיד תיכון בביולוגיה. הייתי בהלם. כיצד סיימה בכלל תואר ראשון? איך התקבלה ללימודי תואר שני, שמחייבים תנאי קבלה של ציון 75 לפחות בתואר הראשון?

משהו כנראה 'דפוק' במערכת מתן הציונים: העתקות? ניחושים בבחינות אמריקאיות? טוב לב, או חוות דעת משוחדת של מרצים? ואולי בשל הקונספציה שאני מתעב קשות ומכונה 'אפליה מתקנת' ? (הבחורה ממוצא אתיופי).  
ממש אינני יודע את התשובה, כיצד הבחורה הזו הגיעה עד הלום. לאפליות מתקנות אקדיש בהזדמנות פוסט נפרד. יש לי הרבה לומר על עידוד בינוניות בשיטה פסולה זו, שאין לה מקום לדעתי באקדמיה. הישגים אקדמאים צריכים להימדד לפי קריטריונים אקדמאים אובייקטיביים ולא לפי מגזר, עֵדה, מין וגזע. בוודאי אין מקום לאפליה מתקנת בשלב לימודים מתקדם כזה. אני בטוח שיש כאלה שיצא קצפם עלי למקרא דברים אלה, ולכן אקדיש בהזדמנות פוסט מיוחד בנושא זה.

אבל מה התלמידה הזו חושבת לעצמה? שהיא יכולה להגיע למבחן במועד ב' מבלי ללמוד את החומר? לגשת סתם בגלל תקווה שהמרצה ירחם עליה, או שבגלל עיניה היפות המרצה יעלה לה את הציון? האם לכך רחמנא לצלן היא הורגלה? 
אז באמת ריחמתי עליה - נתתי ציון 58 שמחק את ציון 64 במועד א'. הבוחנת הנוספת שישבה במבחן חשבה שלא מגיע לה גם ציון 30. אבל ציון 58 הוא ציון נכשל בדיוק כמו 30. לא ראיתי צורך להשפיל את התלמידה.

כאמור תהיתי כיצד קיבלה 64 במועד א' עם הידע כמעט אפס שהפגינה במועד ב'? כנראה בעזרת ניחוש בשאלון האמריקאי. אין לי תשובה אחרת. אבל מי שמצליח לנחש נכון תשובות לשאלון אמריקאי כמו בלוטו, אינו יכול לעשות זאת בבחינה בעל פה, שבה הבוחן יכול לחטט בקרביים של התלמיד. לא לחינם רבים מהנרשמים למועד ב' התחרטו לגשת להזדמנות שניתנה להם.

אולי יהיו מכם אחדים ישאמרו שהתלמידה התרגשה. אני לא חושב כך. ראשית במבחנים האלה אני משתדל מאוד לפתוח את המבחן באווירה רגועה - בכיבוד הנבחנים בקפה ובשוקולד, כדי לשבור את הפורמליות.  שנית, גורם ההתרגשות יכול לפעול במידה מסוימת כאשר המבחן תלוי זמן והסטודנט נלחץ ונכנס ל'בלוק'. אבל לא הגבלתי בזמן את המבחן של התלמידה, למרות שרשמית היה צריך להמשך חצי שעה. למעשה, ניסיתי לחלוב ממנה את התשובות במשך שעה ורבע. אבל לצערי לא עזר, כנאמר טבּוּלה ראסה.

לסיכום, מדוע אני מספר כל זאת לסטודנטים בפוסט זה? קודם כל בכדי שיטמיעו כי  ציון ערעור או מועד ב' מוחק את הציון של מועד א'. לכן ציון עשוי אמנם לעלות, אבל גם לרדת!

לכן עצה שלי לסטודנטים - אל תיגשו למועד ב' אם אינכם שולטים היטב היטב בחומר ואם לא נכשלתם ממש. גם אל תערערו על הציון של מבחן מועד א' אם אינכם בטוחים שהמרצה טעה. בערעור, הציון עלול לרדת כי המרצה עשוי להבחין בטעויות שלא הבחין בהן קודם. היו לי תלמידים שערערו והציון ירד אפילו ב- 10 נקודות מהציון הקודם. יש סטודנטים שחושבים שאין להם מה להפסיד אם הם מערערים על הציון - זה אולי נכון כאשר מדובר במרצים 'רחמנים בני רחמנים', אבל אצל אחרים כמוני, כאלה שנלחמים נגד זילות תארים אקדמיים -הציון עשוי לרדת ועוד איך.


ולאחר שסיימתי לבחון בעל פה, תקף אותי רעב. ירדתי לאכול משהו בקפיטריה, אבל לא נשאר מה לאכול. הסטודנטים הרעבים רוקנו את הקפיטריה. היה זה יום החופשה האחרון ובעלי הקפיטריה לא ציפו לכל כך הרבה סטודנטים. נשארתי רעב, אבל ראיתי המוני סטודנטים מתרגשים וקלטתי שמתחילה עוד שנת לימודים חדשה.

מורה נבוכים לסטודנט ולמרצה - ניהול זמן ופחד קהל (חלק ד')

ניהול זמן ופחד קהל

בקורס לתלמידי מוסמך שכולל חובת הרצאה סמינריונית, אני נוהג להכין רשימת נושאים משלימים לחומר הנלמד בקורס. מספר הנושאים הייחודיים - כמספר התלמידים המשתתפים. בסיום השיעור הראשון מתבקש כל אחד מהסטודנטים לבחור נושא. ברשימת הנושאים מצוינים גם תאריכי ההרצאות המיועדות. 

כיצד נעשית הבחירה? שמות הנושאים מוקראים לסטודנטים מהרשימה על פי הסדר, ומי שמעונין בנושא מסוים מרים יד. כאשר יותר מאחד רוצה נושא מסויים, בדרך כלל אחד מוותר לשני ואם לא, נערכת הגרלה. לסטודנטים מובהר שכל נושא חייב להינתן במועד מסויים, כך שישתלב בחומר הנלמד. לפיכך בחירת נושא ובהתאם מועד ההגשה מחייב. בהתאם הסטודנטים התבקשו לקחת בחשבון בבחירת הנושא והמועד - שירות מילואים, תאריכי לידה משוערים, או אירוע כלשהו שימנע את ההצגה. לסטודנטים נאמר שבמידה ויווצר מצב שסטודנט לא יוכל להעביר מסיבה כלשהי את הנושא שלו במועד המתאים, עליו נופלת האחריות להחליף נושא עם אחד מהתלמידים האחרים בקורס.

במשך שנים רבות מרבית הסמינרים התנהלו כהלכה ולמעט מיקרים נדירים לא נוצר מצב שסטודנטים הבריזו. גם איכות ההגשה הייתה לרוב טובה מאוד וכולם יצאו נשכרים. על מיקרה הברזה אחד סיפרתי בפוסט הקודם. על סטודנטית שגילתה זמן קצר לפני מועד ההרצאה שלה, שהיא סובלת  'מאפילפסיה'. אני כותב במרכאות, משום שלא הביאה מסמכים המעידים על מצבה הבריאותי ורק ציינה בפני יו"ר ועדת הוראה שמצבה החמיר ולכן היא זקוקה לערוך בדיקות רפואיות (ובפועל לא היו הוכחות). 

סטודנט נוסף שהבריז בשנה אחרת לא הופיע להרצאה שלו בטיעון שבנו הקטן אושפז בבית חולים מספר ימים לפני ההרצאה המיועדת. בינינו, מצב הבן לא היה מאוד אקוטי, ויש גם אימא – יכול היה אותו סטודנט לפנות שעה אחת ולהופיע להרצאה שלו, בהנחה שהמצגת שלו כבר מוכנה והוא אינו מכין אותה בדקה התשעים. וכי הוא לא מש ממיטת בנו לרגע בכל תקופת האישפוז? ושוב אני מדגיש - לא צריכה הייתה להיות שום בעיה להציג אם סיים את ההכנות להרצאה לפני אישפוז הבן (שהיה שלושה ימים לפני מועד ההרצאה). הוא שלח מייל התנצלות בערב לאחר שהבריז ואני ביקשתי שישלח לי במייל חוזר את המצגת. 
וזה מביא לנושא של ניהול זמן על ידי סטודנטים.

בקורס הזה לסטודנטים יש זמן של 8 שבועות לפחות להכין את ההרצאה הסמינריונית שלהם. די והותר זמן לקרוא מספר מאמרים בנושא, ללמוד אותו ולהכין מצגת. אז האם יש סיבה לכך שההרצאה והמצגת אינם מוכנים 3 ימים לפני המועד? כאמור ביקשתי מהסטודנט לראות את המצגת, וגם שבוע לאחר שהבריז לא הייתה מצגת, וזה כבר הקפיץ לי את הפיוזים...

הוא לא הסטודנט היחיד שנתקלתי עם בעיית אירגון זמן. סטודנט אחר שאני זוכר היטב, השתייך לקבוצת סטודנטים מהפקולטה למדעי הטבע בקמפוס גבעת רם, שהשתתפו בקורס שלי הניתן בקמפוס עין כרם בפקולטה לרפואה. הוא בלט בגוף שחום מאוד (ממוצא תימני) עם שיער מוחלק ומחומצן. שיער שחזר לקדמותו לאחר חופשת הפסח, ובתחילה כמעט ולא זיהיתי אותו. הוא דווקא השתתף באופן פעיל בדיונים ומאוד הופתעתי שלא הופיע בתחילת המושב שבו הוא היה צריך להיות הראשון מבין ארבעה מרצים. חבריו אמרו לי שהוא יגיע בהמשך, "כי הוא נתקע בספריה להשלמת המצגת שלו”. תגידו, נראה לכם נורמלי שמישהו מכין כך את ההרצאה שלו בדקה התשעים?

ובכן, המרצה השני במושב סיים, גם השלישי, וכשהרביעי כמעט סיים – נזכר הבחור להופיע להרצאה שלו. היא הייתה פזורה ולא מאורגנת, והוא גם התקשה לעמוד בלוח הזמנים. ובכל זאת הוא לא היה נכשל בשל ההרצאה. הוא נכשל משום שלא מסר את העבודה בכתב עד עצם היום הזה.

והיו פה ושם סטודנטים 'ששכחו' את מועד ההרצאה שלהם ונזכרו שבוע לפני ההרצאה שלהם שעדיין לא עשו דבר ונכנסו ללחץ אטומי. אחד התקשר אלי שבוע לפני ההרצאה שהוא שכח את הדיסק און קי שלו בספריה והוא נגנב יחד עם מצגת ההרצאה. וזה  עוד לאחר שהזהרתי את הסטודנטים כל שנה בתחילת הקורס, שלא לכתוב מצגות ועבודות הישר לדיסק און קי. כי הוא לא מיועד לכתיבה אלא רק לגיבוי. לידיעה, כתיבה ישירה בדיסק און קי מקצרת מאוד את חיי הדיסק. אמרתי? אז אמרתי! נוכחתי שלא מעט סטודנטים,  כותבים משום מה הכל ישירות לדיסק און קי, מבלי שקיים עותק במחשב שלהם. נוהג פסול זה מועד לפורענות ונתקלתי לא פעם בבעיות חמורות עקב כך. דוקטורנטית שכתבה את התזה שלה בדיסק און קי, איבדה את הכל בשל כשל של הדיסק ונאלצה לכתוב את כל התזה מחדש  (במשך כמה חודשים).
הסטודנט שאיבד את הדיסק, כמובן לא ישן יום ולילה ובקושי עמד בהגשה.

כל סטודנט במדעי הטבע והרפואה חייב בהרצאה סמינריונית אחת לפחות, כדי להשלים תואר ראשון. לפיכך הופתעתי מאלו שביקשו פטור מהרצאה סמינריונית בקורס שלי לתלמידים מתקדמים, בשל פחד קהל. התעקשתי שלא יתכן שתלמיד מוסמך לא יהיה מסוגל להעביר הרצאה בפני קהל. מה עוד שכל אחד כבר התנסה בכך כדי לסיים תואר ראשון. בתחילת כל קורס כזה הצהרתי שבקורס שלי קיימת חובת הרצאה סמינריונית ומי שלא נראה לו ירשם לקורסים אחרים (גם ברבים אחרים קיימת חובת הרצאה סמינריונית).

לא אשכח סטודנטית אחת שהחליטה בכל זאת להמשיך בקורס והיא נתקפה בחרדה נוראית לפני ההרצאה שלה (שהייתה אמורה לחתום את הקורס). היא לא הופיעה בשל כך לתחילת מושב ההרצאות האחרון. חבריה סיפרו שהיא בחרדה איומה, שלקחה כדורי הרגעה ומקווה שתוכל להכנס ולהרצות לאחר שישפיעו. ומה קרה? הגברת הופיעה רבע שעה לפני ההרצאה שלה והעבירה הרצאה סמינריונית מעולה. אחת מהטובות ביותר ששמעתי. אז מאיזה מקום החרדות שלה? אני שמח בשבילה שלא ויתרתי לה.

אסיים בסיפור יוצא דופן על סטודנטית שאני רוצה לציין לטובה. היא השתתפה בקורס ובכלל לא הרגשתי שהיא כבדת שמיעה, על סף החרשות. היא קוראת תנועת שפתיים. והנה היא עולה להרצאה הסמינריונית ונותנת הרצאה מעולה. אמנם עם דיקציה קצת משונה, אבל לא משהו ממש חריג. רק בשלב הדיון והשאלות גיליתי - כשביקשה מהקהל להצביע לפני שמתחילים לדבר, כדי שתוכל 'לשמוע' תנועות השפתיים. כל כך הערצתי אותה על כך שהשתתפה בקורס, הגישה הרצאה מעולה ללא מילה מראש על נכותה או בקשה להקלה כלשהי. בפני סטודנטים כאלה אני מוריד את הכובע.

שיר ליום ראשון - חיים ושתי מיתות

חיים ושתי מיתות / קנקן 

בְּכַף יָדִי הַיְּמָנִית
 
קַו חַיִּים מִתְפַּצֵּל
 
הָרִאשׁוֹן נִגְדַּע וְנָמוֹג
 
הַשֵּׁנִי חוֹרֵשׁ תֶּלֶם
 
שְׁנֵי קְבָרִים יִהְיוּ לִי
 
הָאֶחָד בְּחַיַּי
 
הַשֵּׁנִי בְּמוֹתִי
 
שְׁנֵי קְבָרִים -
 
לֹא לְכָל אֶחָד יֵשׁ
 
מַזָּל כָּזֶה.

וגם כאן.


* תמיד תהיתי מדוע קו החיים שלי התפצל בסופו. אז כף היד שלי ידעה ויודעת. 

כיוון שלא הצלחתי לצלם ברור, ציירתי על שבלונה מגוגל תמונות כיצד בדיוק נראה 'קו החיים' בידי לפני החיידק הטורף:

וכיצד הוא נראה כיום אחרי החיידק הטורף, לאחר שקברו חלק ממני (תרתי משמע):

בחיי אחרי החיידק הטורף - קו החיים כבר לא מתפצל. הוא התארך.  האם יאמרו במותי - היו לו שתי נשמות?

חומר למחשבה

מדוע טביעות אצבע אינן משתנות ואילו קווי כף יד עשויים להשתנות?
מדוע לאדם צעיר עשויים להיות קמטים במצח?

סיפור החודש - החמאה הכחולה*

סיפור החודש - סיפור לשבת הראשונה של החודש.

החמאה הכחולה / קנקן

דוקטור פרג נחשב תמיד חיה משונה בקרב הקולגות שלו. זה לא רק משום שלא היו לו גבות. הוא היה נוהג להסתגר במעבדתו שעות רבות מאחורי דלת נעולה, משאיר מעברה השני ניחושים וקונספירציות לרוב. לא היו לו  כמו לאחרים עובדי מעבדה, גם לא תלמידי מחקר מזה שנים רבות. דוקטור פרג היה מומחה לעובשים. בשנים האחרונות ריננו שהוא ממחזר מאמרים ישנים, שהיה עורך אותם, מעביר טבלה מפה לשם, נתונים ממאמר אחד לשני ומפרסם אותם בספרות המקצועית כמאמרים חדשים. כך הוא הצליח להערים שוב ושוב על עורכי כתב העת המדעי לעובשים. אבל בשל חוסר ההתעניינות הציבורית בעובשים, מעשיו של דוקטור פרג ממש לא עניינו מספיק כדי לעורר שערוריה.

מהמאמרים שפרסם, ניתן היה לנחש מהם מעשיו של דוקטור פרג מעבר לדלת הנעולה. הוא היה רוכן מעל עדשות המיקרוסקופ. בוחן את מבנה הקורים שהתפתחו מנבגי עובשים שהיה מקרין באור אולטרה סגול ארוך וקצר, להשראת מוטציות. העמיתים, שכניו למחלקה חיו כל הזמן בחשש מהפצת נבגי תופת שיזלגו בתנועת האויר ממעבדתו. אבל הוא טען שבמעבדתו ננקטים כל אמצעי הזהירות הנדרשים, הכוללים מערכת זרימת אוויר בלחץ שלילי ופילטרים לסינון חלקיקים במערכת האיוורור.

מאז ימים ימימה עובדי המחלקה לבוטניקה קיימו באדיקות נוהג הפסקת תה. מסיבת התה היומית הקטנה שלהם. בין לגימות התה לבין פצפוצי לעיסות צנימי לחם מרוחים בחמאה, הוחלפו סיפורים קטנים מלווים בציחקוקים נשיים. שיגרת הפסקות התה היומיות נשברה, כאשר הנוכחים גילו שטעם החמאה בצנימים שלהם כטעם גבינת רוקפור. אריזות חתומות של חמאה שהיו במקרר נפתחו אחת אחר השניה ולמרות תאריכי התפוגה התקינים, בכולם לחמאה היה טעם רוקפור.  אך בעצם טעם הרוקפור בצנימים דווקא מצא חן בעיני הסועדים. בתחילה חשבו שזו טעות ברוכה בתהליך ייצור החמאה במחלבה, אך בבדיקה מהירה שערך דוקטור פרג, הוא אישר שבחמאה מצוי זן של העובש פניציליום רוקפורטי - העובש שבגבינות רוקפור. העובש שהוא חוקר לאחרונה במעבדתו. ההנאה שבטעם החמאה וההתבסמות הנעימה שהושרתה בקרב האוכלים השכיחה מהם את העובדה המדאיגה שנבגים ממעבדתו של דוקטור פרג מצאו את דרכם אל אוויר העולם מחוץ למעבדה.

בידיעות בעמוד הראשי בעיתונים דווח על סגירת המחלקה לבוטניקה ועל אישפוז כפוי של עובדיה בשל מחלת הזיות קשה ומסתורית. למעשה אלה היו דיווחים על תחילתה של מגיפת 'החמאה הכחולה'. המגיפה שהטריפה את המין האנושי. 

Starry Night - Van Gogh

* ההשראה לסיפור החודש הן חבילות החמאה, שמקבלות צבע וטעם רוקפור במקרר המטבח שלנו.

ומי שהסיפור לא גרם לפחד, שיקרא את זה.