פינת ההודעות



כיצד מגיבים בבלוג - מדריך קצר ופשוט

בקישור כאן


הושקה הסדרה החדשה - מיסטיקה, על טבעי, מטפיזיקה ומדע.


לסדרה 'מורה נבוכים לסטודנט ולמרצה' ניתן להיכנס ממסגרת 'דפי מפתח וסדרות' בשוליים הימניים.


הבהרה

הפוסטים נסגרים לדיון (תגובות) לאחר 30 יום למניעת פעילות רובוטים. עמכם הסליחה. ניתן ליצור קשר בתיבת המסרים בשוליים הימניים.

לאחר סגירת הדיון אפשר להגיב בדף הקהילה ('בלוגר בשפת הקודש') מתחת לסטטוס הפוסט. הכניסה לדף הקהילה דרך אייקון הקהילה בשוליים הימניים, או מכאן



יום ראשון, 28 באוגוסט 2016

שיר ליום ראשון - מִימֶזִיס



מִימֶזִיס * / קנקן


הַיּוֹשְׁבִים

לִפְנֵיהֶם עֲרֵמַת פִּצּוּחִים

כַּאֲוִיר בְּאֵדֵי בִּירָה רְווּיִים

צוֹפִים וְצוֹפִים וְצוֹפִים

בְּאַחַד עָשָׂר מְיֻזָּעִים

שֶׁרָצִים וְרָצִים וְרָצִים


אַחַר כַּדּוּר עָגֹל

כּוֹבְשִׁים

           גּוֹל, גּוֹל, גּוֹל.



הַמְּצַטְּטִים

לְהַרְשִׁים בְּפָּתוֹס שִׁירָה

בְּרֹךְ, בְּחֵן וְעֶדְנָה

לוֹחֲשִׁים לַבַּחוּרָה

כּוֹבְשִׁים

            עִם הָאֶחָד  

שֶׁכָּתַב
אוֹתָהּ בִּכְאֵב

בָּדָד.



ציור מאת Darwin Leon


מימזיס (מיוונית mimesis) - ספרות ואומנות חיקוי (או ייצוג נאמן) של הטבע או של ההתנהגות האנושית. מושג שנתבע עוד בזמנו של אפלטון.


יום ראשון, 21 באוגוסט 2016

שיר ליום ראשון - מרעה




מרעה / קנקן


בְּעוֹלְמֵי הַפַּחַד

עוֹלָמוֹת הַדְמָמָה

שׁוֹתְקוֹת, שׁוֹתְקִים הַכְּבָשִׂים

שָׁכְחוּ הֲבָרָה יְחִידָה

מֶה

      מְדֻבְלָל צַמְרָם

דָּבַק בָּם הָרֶפֶשׁ

וְהָרוֹעֶה אֵינוֹ רוֹאֶה

מוֹבִיל אֶל עוֹלָמוֹת נְשִׁיָּה

רוֹאִים, רוֹעִים רְחֵלִים

לִפְנֵי גּוֹזֵז נֶאֶלְמוּ.





ציור Conni Togel 


עריכה


הגיגים על השיר פורסמו בבלוג 'שאלות של תרבות'. על ידי אריק בנדק חביב.



יום שלישי, 16 באוגוסט 2016

כי בתורה לא כתוב שסלמונלה זה טרֵף!



מנכ"לים של יצרניות מזון - הפסיקו לשקר והפסיקו להתבכיין. הפסיקו להאשים את משרד הבריאות, את התקשורת ואת הציבור. עם המשכורות החזיריות שאתם מקבלים - הגיע הזמן שתקחו אחריות. הגיע הזמן שאתם והמפעלים שלכם תשלמו על הזלזול שלכם בצרכנים שלכם. כי כסף זה השפה היחידה שאתם מבינים.


אני כבר שומע קולות שוד ושבר המגיעים ממנכ"ל 'סלטי שמיר', 'טחינת הנסיך', ויטמינצ'יק וכנראה מאלה שיתווספו לרשימת הטוענים כנגד התקשורת, כנגד הציבור ואפילו כנגד משרד הבריאות שנוקט כביכול מדיניות איפה ואיפה. מדוע סוגרים את מפעל הנסיך' ולא את יוניליוור? מדוע משרד הבריאות הגיב כנגד יוניליוור לאחר חודש, ואילו כנגד סלטי שמיר כבר רק שעות אחדות לאחר הגילוי? ומשרד הבריאות הגיב : " 'בנסיך' שיקרו ו'ביוניליוור' זו רק 'תקלה' (של חודש ימים לפחות?! - תוספת המחבר), אבל הם לא שיקרו" (דברי שר הבריאות ליצמן) .

וכבר אני שומע קולות בפנלים באמצעי התקשורת שאומרים - "תקלות קורות". "אז על מה ההיסטריה"? "זה קורה כל הזמן ועד כה פשוט לא שמענו מזה. הסתפקו בידיעה קטנה בעמוד 46 בעיתון". וקולות אחרים אומרים "שלא כל טעם לוואי במיץ זה סלמונלה". נכון, זה עשוי להיות גרוע יותר - כימיקלים מסוכנים רעילים. 

וכל הקולות האלה שאני שומע הם מ'ידענים', שלא מבינים דבר וחצי דבר בענייני בריאות ובענייני הרעלות מזון. כאלה שאינם מבינים כלום על סיכונים בריאותיים כתוצאה מהגיינה ירודה של עובדים במפעלי מזון. והקולות האלה מוסיפים וקובעים ש"הציבור ישכח, שהציבור יסלח... כי בסופו של דבר בקצב הגילוי והפרסום לאחרונה - הציבור יתרגל" (וימשיך לצרוך בנחת אוכל 'פיגולים', הערת המחבר).
והמנכ"לים הסוררים בוודאי כבר מייחלים לאירועים בטחוניים או פוליטיים שערורייתיים, שישכיחו את הסלמונלה מהכתבים והעיתונאים.

ושמעתי את מנכ"ל 'סלטי שמיר' המתראיין שלא כצעקתה: "סלמונלה לא מהווה כזה סיכון רציני" והוא מצטט איזה רופא אלמוני :" גם במזוזות נמצאים חיידקי סלמונלה...". אז 'הרופא' האלמוני שלך בוודאי אינו יודע שסלמונלה עשויה לגרום למחלה קשה ומסוכנת בשם טיפוס הבטן. אז מנכ"ל סלטי שמיר: כיוון שאני לא חושב שאתה מטומטם, אתה שקרן!

ומנכ"ל סלטי שמיר התבכיין בראיון מדוע משרד הבריאות פעל כפי שפעל שעות ספורות לאחר שנתגלו הזיהומים בסלטים. גם כאן הוא מתמם. אנחנו הפסקנו לקנות סלטי שמיר לעולמים (לא נשכח, לא נסלח) כבר למעלה מחודש, מאחר שבמשך שבועיים זרקנו כמעט כל סלט שמיר שקנינו - כי הם היו מקולקלים (חמוצים ומסריחים) כשנפתחו - שבועיים ויותר לפני תאריך התפוגה. מיותר לציין שיחד עם סלטי שמיר שזרקנו, למעשה זרקנו עשרות רבות של שקלים (בחשבון שלי כ-300 שקלים לפחות). אז תפסיק להתפלא לפני צופי הטלוויזיה מדוע משרד הבריאות פעל בתקיפות כנגד סלטי שמיר. רציתי לכתוב כבר לפני חודש פוסט על הסלטים המקולקלים המסריחים שלכם, וכעת לא יכול לדחות זאת יותר. אנשים עסוקים אנחנו שעורכים קניה מרוכזת אחת לשבוע, גם לא מאלה שחוזרים למרכולית עם סלטים מקולקלים, כדי לשכנע לקבל החזרים מבלי להחשב כמחזירנים סידרתיים. מדוע אתם מתפלאים שמשרד הבריאות הגיע אליכם? האם חשבתם שתמכרו סלטים מקולקלים מבלי שהציבור יתלונן?

מנכ"ל סלטי שמיר. קח אחריות. תפסיק להאשים את משרד הבריאות והתקשורת והכי חשוב - תפסיק למרוח את הציבור ולזלזל באינטיליגנציה של ההמונים. כי חיידקי סלמונלה נמצאים גם באוויר ואנחנו נושמים אותם ובכל זאת אנחנו לא חולים מזה. וגם אם מנשק מזוזות מכניס את חיידקי הסלמונלות לאוכל שלו, כי לא נטל ידיים כהלכה, הרי זו הבעיה שלו. אבל אם נמצא במוצרי המזון שאתה מייצר ריכוז גבוה ומסוכן של חיידקי סלמונלה (או כל חיידק מסוכן אחר), משום שעובדים שלך יוצאים מהשרותים עם שאריות צואה או שתן על הידיים ומזהמים בהן פסי ייצור המזון - זו מאוד בעיה שלך ולא של אף אחד אחר! 

שמעת על מתקן נוזל חיטוי ידיים אלכוהולי ביציאה מהשירותים - כפי שקיים כיום בכל חור בבתי חולים? שמעת על לבוש סרבלים חד פעמיים של עובדי ייצור, כמו שלובשים עובדי ייצור של השבבים באינטל? על כיסוי ראש, כיסוי נעליים וכפפות חד פעמיים שמעת? כיסויים חד פעמיים שחובה להחליף לאחר יציאה מהשירותים. על מעבדת בקרת איכות רצינית שמעת? שמעת על עובדים מקצועיים במעבדת בקרת איכות, בניגוד לפיקציה של כותרת שמלבישים על עובד/ים שמבינים בזה כמו חמור במרק פירות? “Elementary, my dear Watson.

מנכ"ל  סלטי שמיר וכל מנכ"ל תעשיית מזון אחר - השפה היחידה שאתם מבינים זה כסף. רווח והפסד של כסף. למשרד הבריאות אין כוח אדם לעשות עבורכם בקרת איכות רוטינית. בקרת איכות שוודאי מחייבת מפעלים וקונצרנים בסדר גודל יצרני שכזה. ואם בקרת האיכות הפנימית שלכם כושלת, אנא העבירו אותה לחברה חיצונית שמתמחה בכך. גילוי זיהומים במוצרי מזון הרי יעלה לכם הרבה יותר.

מנכ"לים, רוצים לחסוך בכסף בבקרת האיכות? רוצים להסתיר תקלות מהציבור משום שהשמדת סדרות ייצור עולה לכם הרבה כסף? אז עכשיו דעו שסגירת מפעל עד לביצוע בדק בית יסודי כתוצאה מבדיקת מדגם של משרד הבריאות - תעלה לכם הרבה יותר כסף. ועכשיו גם  תדעו שאי אפשר לזלזל בציבור שיחרים מעתה ואילך את המוצרים שלכם - כי כבר אין לו אמון בכם. עד עצם היום הזה אני מחרים חלב עמיד של תנובה, עשרות שנים לאחר שנמצאו בו שאריות סבון. ואני לא נכנס עד היום לחומוסיות שרפי גינת מצא חיידקי קוליפורמים בחומוס שלהם. חשבתם פעם מאין מגיעים הקוליפורמים למזון? אני ממש לא אוהב לאכול חומוס או כל מאכל אחר עם שאריות צואה מהידיים של הטבחים והמלצרים. 

אז מנכ"לים 'מסכנים', אל תתבכיינו - האחריות כולה שלכם ורק שלכם. ועליכם לשלם על כך, ובמיוחד עם משכורות העתק שאתם מקבלים. אם בריאות הציבור משנית בעינכם - הגיע הזמן שתשלמו על כך! רווח והפסד זה כנראה השפה היחידה שאתם מבינים.

טוב עושה משרד הבריאות שהגביר קצב עריכת בדיקות מדגמיות ושהתחיל לעשות סקנדל גדול ממימצאים מסכני בריאות הציבור. וטוב עושה התקשורת שמיידעת את הציבור. וטוב עושה הציבור שנכנס להיסטריה. טוב עושה הציבור שמדיר רגליו ממדף מוצרי מזון מקולקלים של חברות סוררות. למען יראו ויראו. שעכשיו ידעו הייצרנים כי אם יתפסו בקלקלתם - כבר אי אפשר לטאטא מתחת לשטיח, למרוח את הציבור ולסכן אותו. שידעו כי משרד הבריאות עשוי לסגור להם מפעלים, ועשוי ליטול מהם רשיון הייצור לתקופה ארוכה, ושהציבור יאבד בהם אמון. והכי חשוב לידיעת הייצרנים: אם תתפסו בהסתרת מפגעים מהציבור - החברה שלכם עשויה גם לפשוט רגל.

הכל היה נראה אחרת אם המדינה הייתה מקימה רשות מזון (כמו ה-FDA הקיים בארה"ב ובמדינות מתוקנות אחרות). הכל היה נראה אחרת אם במערך הזה היה מועסק מנגנון מפותח של פקחי בריאות, כמו זה של משגיחי כשרות. וחבל שבתורה מזון עם סלמונלה אינו טרֵפה ופּיגוּלים. 



קרדיט לעיתון שביעי


יום שבת, 13 באוגוסט 2016

יום תשעה בקרוקס


פוסט מיוחד לתשעה באב (פורסם בתשעה באב 2012 בדף נענע 10 ונערך כאן).



הבוקר פקחתי את עיניי לרחובות ירושלמים שוממים, התחבורה דלה. נראה שכל הירושלמים מתאבלים או ...

בכל הארץ יום עבודה רגיל. בירושלים - יום אבל לאומי. יום שבתון גורף. בתי עסק וחנויות סגורים, הבנקים סגורים, הכספומטים מרוקנים, אין דואר ...

עד לפני מספר שנים, תשעה באב היה בירושלים יום בחירה. למי שרצה, זה היה יום שבתון. אבל כיום כופים עלינו לשבות ביום זה. חלק מההתחרדות הזוחלת שפושטת על המדינה. אל דאגה, היום בירושלים - בעוד כמה שנים גם אצלכם, בעזרת השם יתברך.

בלי לפגוע בדתיים. איו לי כל בעייה שאתם אבלים על חורבן בית המקדש ושכבר אינכם יכולים להקריב זבחים וקורבנות חיות. אין לי בעייה בכך שבחרתם לצום ולהתפלל, ולזרוק על עצמכם חרולים (פרי קוצני הנדבק לבגדים). אך מדוע אני - חילוני בהכרה מלאה - צריך להתאבל יחד איתכם?

כאשר ההסתדרות מארגנת יום שביתה במשק, קברניטי המדינה זועקים: כל יום שביתה עולה למשק חצי מליארד שקל. אז הנה מישהם, בשל חורבן שאירע לפני יותר מ- 2,000 שנה - משביתים כל עבודה בירושלים (מלבד מרכולים גדולים ותחבורה ציבורית).

אז למרות זאת החלטתי היום לצאת לעבודה כרגיל, ולתרום יום עבודה מתנה למדינה. והנה אני נוסע, עובר בשכונות חרדים ומה אני רואה?:


עשרה קבין של קרוקס נפלו על העולם
תשעה על חרדֵי ירושלים
ואחד על העולם כולו








אז היום נוספו נעלי קרוקס כחלק מהלבוש המסורתי לשטריימל ולקפוטה. אבל לעזאזל, מה זה? אני רואה טוב? חיילים דתיים עם מדים נועלים קרוקס, צועדים בדרך לבסיס? היי צה"ל, משטרה צבאית - אתם יודעים על זה?


טוב אז המשכתי לנסוע ונעצרתי ליד מרכז מסחרי. בטני הודיעה לי שהיא רעבה. חשבתי לקנות קפה עם מאפה. אך אבוי - כל בתי הקפה, חנויות המזון, אפילו דוכני נקניקיות - סגורים! אפילו ביום הזיכרון לחללי צה"ל, כל בתי ודוכני המזון האלה היו פתוחים במרכז המסחרי הזה. אתם מאמינים?


אה כן, היו כמה דוכני מכירה פתוחים של טלפונים סלולרים במרכז המסחרי .מכיוון שקיבתי לא תסתפק בטלפון, המשכתי רעב ומיובש לעבודה - נו לפחות יש לי שם פינת קפה.



יום כיפור - יום שבתון

תשעה באב - בירושלים יום שבתון מלא, עוד מעט גם אצלכם.

צום גדליהו - שבתון במהרה בסעדי דשמיא ?

צום י"ז בתמוז - שבתון בעה"ש במהרה בימנו?

צום עשרה בטבת - שבתון חובה, כי כל ישראל ערבים זה לזה?



סה"כ נזק למשק - 2.5 מליארד שקל. וכדי לסבר את האוזן, האם זה לא שווה במקרה להכנסות חצי אחוז מע"מ?

יום רביעי, 10 באוגוסט 2016

מורה נבוכים לסטודנט ולמרצה - הערכה עצמית (חלק ז')


בעוד סטודנטים רבים נגועים בהערכה עצמית מופרזת (כפי שניתן להתרשם מהפוסטים הקודמים בסידרה), ישנם סטודנטים שממעיטים מערכם. לא בשל הצניעות (שהיא מצרך נדיר כיום במחוזותינו), אלא מסיבות הקשורות באישיות.

הבן (שכתבתי עליו בעבר בקישור כאן) סיים שנת לימודים טרום תואר. לא משום שיש לו בעיה כלשהי להתקבל כמעט לכל חוג אפשרי עם הנתונים שלו, אלא משום שהוא רוצה להתקבל בשנת הלימודים הבאה לחוג היוקרתי 'מדעי הקוגניציה'. דרישות הקבלה לתואר ראשון בלימודי הקוגניציה הן גבוהות מאוד, כמו דרישות הקבלה ללימודי רפואה. מסגרת מדעי הקוגניציה היא דו-חוגית : החוג למדעי הקוגניציה וחוג נוסף לפי בחירה,  של אחד מהחוגים הבאים: מתמטיקה, פיזיקה, מדעי המחשב, כימיה, ביולוגיה, סטטיסטיקה, בלשנות, פילוסופיה, מוזיקה או פסיכולוגיה. במדעי הקוגניציה עצמם נלמדים קורסים כבדים מכל התחומים האלה.

אז בשנת הלימודים הזו שנסתיימה, הבן בחר לימודי טרום תואר במסלול מורחב במדעי הטבע: כימיה, ביולוגיה ומתמטיקה. האמת היא שהוא היה יכול להסתפק רק באחד משלושתם, כפי שעושים רבים אחרים - היות והשורה התחתונה לצורך שיפור סיכויי קבלה היא ממוצע הציונים ולא היקף הלימודים. אבל כזה הוא הבן. הוא כנראה דומה לאבא שלו - שבחר בשנת הלימודים השניה מקסימום של שלושה מורחבים (בביוכימיה, גנטיקה ומיקרוביולוגיה) בעוד שהייתה חובה למורחב אחד בלבד. יש כאלה שלומדים בשל העניין ולא בשל שיקולי חובות מינימום.

אבל הבן הוא מאלה שאף פעם 'אינם מוכנים לבחינות'. הוא ניגש לבחינות בהרגשה שלא למד ואינו יודע מספיק. "אי אפשר ללמוד כמו שצריך כמות עצומה כזו של חומר לבחינה בארבעה ימים, בין בחינה לבחינה", הוא אומר. הוא אינו אומר סתם. הוא לחוץ ומאמין בזה.  מדובר באיזה מין סוג של חוסר ביטחון כזה. האם זה מוצדק? תשפטו אתם, הרי ציוניו השנה:

סמסטר א' (42 שעות לימוד לשבוע)

מבוא למתמטיקה    - 99
כימיה כללית          - 99
ביולוגיה של התא    - 96
מיקרוביולוגיה        - 95
כתיבה מדעית        - 94

סמסטר ב' (40 שעות לימוד לשבוע)

חשבון דיפרנציאלי ואינטגרלי (חדו'א) - 98
כימיה פיזיקלית                               -93
ביולוגיה וגנטיקה מולקולרית             - 93 (ולאחר פקטור 100*)
כתיבה מדעית                                - 96

* המרצה בקורס ביולוגי זה לימדה ברמה של שנה שלישית לתואר ראשון לפחות. אני בקיא בתוכניות הלימודים בתחום זה ויודע שרמת לימודים כזו בוודאי חריגה לקורס יסוד.

אינני מבין מה מניע מרצים כאלה. כדי להראות לסטודנטים איזה עילוי הם עצמם? 
על כל פנים, בקורס הזה נשרו במהלכו מרבית המשתתפים. מ- 40 סטודנטים שנרשמו סיימו 12 סטודנטים בלבד, ולציוני המסיימים נערך תיקון המכונה 'פקטור' (סטנדרטיזציה של הציון יחסית להשגי שאר כל הנבחנים). 

הסטודנטים שנשרו מביולוגיה מולקולרית הצליחו מאוד בתחליפים שבחרו - במבוא למדעי המחשב או במבוא לפיזיקה. אז מי אמר שפיזיקה או מדעי המחשב הם המקצועות הכי קשים?

הבן מספר כי מרבית אלו שנרשמו השנה ללימודי טרום תואר בפיזיקה או במדעי המחשב עברו ב- flying colors, לעומת אלו בכימיה וביולוגיה שהצליחו פחות באופן יחסי.
אז אולי צדק ישעיהו ליבוביץ שטען בקורס שלימד אותי בפילוסופיה של המדעים -שלביוכימיה דרושה האנטיליגנציה הגבוהה ביותר, וכפי שהוא אמר באופן מאוד בוטה: "רק ביוכימאים הם אינטליגנטים". בהכשרתו הבסיסית הוא היה ביוכימאי. כן, היו לו גם יציאות כאלה.



ולמרות הציונים המעולים של הבן לכל הדעות, הוא חושב תמיד שאינו מוכן לבחינות. "אתם תראו שזה נכון ושלא אצליח בבחינה" הוא אומר תמיד ערב הבחינה ומאמין בזה. גם לאחר מרבית הבחינות הוא מעריך שיקבל ציונים נמוכים מאשר מקבל אחר כך בפועל. ולאחר קבלת הציון, לא פעם הוא גם אינו מרוצה : "אוף. בגלל שטות, יכולתי לקבל 100". 

מאין זה בא? אמנם יש לו הורים קרייריסטים באקדמיה, אבל אף פעם לא עודדנו בילדים השגיות ותחרות. גם לא שיתפנו אותם בחיינו האקדמאים. זה כנראה עניין של אישיות. כך היתה גם הבת - פרפקציוניזם מחד והערכה עצמית לא גבוהה מאידך. כמובן שלאחר כל הצלחה כבירה עלה ערכה בעיניה, אבל עד למבחן הבא...




צייר Jason Kenning

ומצד שני, נתקלתי בקריירת ההוראה האקדמית בכל כך הרבה סטודנטים בינוניים ומטה, שחושבים שהם איינשטנים לפחות. עילוי על פני אדמות ...
לאחר בחינה שבה קיבלו בקושי 60 הם חושבים לפני מתן הציון שיקבלו 90 לפחות.
ומאיפוא זה בא?


הבן אינו בטוח שיתקבל ללימודים מדעי הקוגניציה הדו- חוגיים. לעת עתה קיבל תשובה חיובית רק מחוג אחד משני החוגים במסגרת הזו (ביולוגיה) אבל עדיין לא מהחוג השני למדעי הקוגניציה. במדעי הקוגניציה ממתינים לתוצאות מועד הפסיכומטרי האחרון (שאליו ניגשו חלק מהנרשמים).

אבל הוא נרשם גם לשני חוגים אחרים, בעדיפות שניה ושלישית:
ללימודי 'פסיכו-ביולוגיה' (תואר דו חוגי בפסיכולוגיה ובביולוגיה)
ולחוג 'מדעי הרפואה'.

בחוג מדעי הרפואה יש לו כרגע נתוני קבלה אוטומטיים בטוחים, כמו למרבית החוגים האחרים באוניברסיטה.
בפסיכו-ביולוגיה (תנאי קבלה שהם גבוהים יותר מאשר לביולוגיה או לפסיכולוגיה לחוד) ובמדעי הקוגניציה הוא ממתין עדיין לתשובה. אבל גם לימודי מדעי הרפואה זה בסדר בשבילו.

ובינתיים הוא נהנה מחופשת הקיץ, מנפילת המתח מהלימודים האינטנסיביים של השנה האחרונה. הוא עומד לצאת לטיול לדרום קוריאה עם חברים בספטמבר. לצערנו הוא יעדר בראש השנה (ובשל כך השיג הוזלה משמעותית במחיר הכרטיס). זו הנסיעה הראשונה שלו לאחר השחרור מהצבא, שלאחריו עבד מיד למעלה משנה, בחן את דרכו בלימודי סמסטר קיץ במדעי הרוח, החברה והטבע. הגיע הזמן שיהנה קצת לאחר דחיית סיפוקים שנפוצים כיום אצל המשתחררים.


  

יום ראשון, 7 באוגוסט 2016

שיר ליום ראשון - בבוקר שאחרי



בבוקר שאחרי / קנקן

בבוקר שאחרי
טומן בגדים מוּכתמֵי אפר צביעוּת וקְנאוֹת
מקרצף בסבון אֶגוֹ-נשמוֹת
שדבק לעוֹרי
גוֹעל מחלחל לחור השחוֹר הפּעוּר בכּיוֹר
זיהום סביבתי
זיהום אנושי

מתבונן לתוכי במראה
חי את הּשלמוּת שבּחלקיוּת.





Weeping Woman -Picasso

יום שבת, 6 באוגוסט 2016

מראית עין - המבדיל בין קודש וחול (סיפור)


סיפור קצר לשבת הראשונה של החודש:



מראית עין - המבדיל בין קודש לחול

אני ילד קטן, יושב לצידו של אברוּם בספסל שבקידמת העגלה, אוחז במושכות הסוס הדוהר במעלה הרחוב הראשי של השכונה הכפרית. אברום  'בּלֶגוּלֶה' - בעל עגלה בסלנג של אותם הימים, ובספריו של הסופר היהודי 'שלום עליכם. העגלה עמוסה לעייפה בארגזי סיפולוקסים חד פעמיים של סודה. בקבוקים שקופים החתומים במכסה אדום עם ידית שבלחיצתה היה מותז משקה הסודה דרך פיית משפך. בעגלה ארגזים של בקבוקים מלאים מול ארגזים של בקבוקים ריקים שנאספו מהלקוחות. 

בעגלה של אברום ראיתי לראשונה בחיי בקבוקי סיפולוקס חד פעמיים שכאלה - בקבוקי סיפולוקס 'לעשירים'. בבית אבא היה מכין סודה בסיפון סיפולוקס רב פעמי שקיבל כמתנת חתונה. ממלא מים במיכל, מבריג המכסה וסוחט בסיבוב אחד אחר השני, שני בלוני גז קטנים שהושחלו בבית הבליעה של המתקן - עד שנשמעו צלילי הפּוּפים של שחרור עודף הגז. אבא אהב לשתות סודה קרה בימי הקיץ החמים וכפינוק אמא היתה מוסיפה לו לעיתים מעט ריבת תות אל תוך כוס המים התוססים.

אברום הפקיד בידיי את המושכות לאחר שיעור קצר בעגלונות בסיסית. "אחוז ככה במושכות, חזק ובטוח - שהסוס ירגיש מיהו הבוס. משוך קצת ימינה, או שמאלה לפי הצורך. מהמשיכות שלך הסוס ירגיש כמה צריך לפנות. יש לו שכל. תאמר 'דיוֹ'ֹ - והסוס יתחיל לדהור. 'הויסה' - הסוס יעצור. 'אוררר' - הסוס יצעד לאחור" כך אברום המשיך ללמדני שפת עגלונים, כזו שסוסים מבינים. "הנה אחוז בשוט ביד השניה. כשצריך מצליפים בו קלות,  כדי שיזדרז...". שאלתי מוטרד אם זה לא מכאיב לו. לאחר שאברום הרגיע אותי, אמרתי "לא נורא, תצליף אתה בשוט אם צריך".

אברום סימן לי לעצור. הוא נטל מהעגלה ארגז מלא ונשא אותו לבית הלקוח. "שמור על הסוס והעגלה" אמר לי". הרגשתי גאה וחשוב מאוד. הנה אני עגלון 'מקצועי'. לא כל ילד נוהג בסוס ועגלה. אברום חזר עם ארגז בקבוקים ריקים, ו'דיו' ממשיכים.

"זה הנכד שלך"? שאלו את אברום עוברי אורח. " זה האחיין של אשתי", השיב. לאברום לא היו ילדים. בעצם פעם היו לו, לפני שאשתו הראשונה ושבעת ילדיו נספו בשואה. אֶנה אשתו השניה, הדודה של אימא. הדודה שתפקדה בתקן 'הסבתא' שלא הייתה לי. גם בעלה הראשון של אנה ובנה היחיד בן השלוש - נרצחו על ידי הנאצים.

בסיום יום העבודה, שהיה עמוס ביותר בתקופת חגים זו, אברום שחרר את הרתמה והוביל את הסוס לאורווה שבחצר, משמאל לשביל המרוצף. מימין לשביל פרחו שלל גלדיולות וכלות 
בגינה קטנה ומטופחת. היו אלה פרחי אגרטל פופולריים מאוד בימים ההם. אהבתי מאוד להיכנס לאורווה. ללטף לסוס החום והיפה הזה בצווארו, שהיה גוחן מדי פעם לעבר ערימת החציר או לעבר שוקת המים. הסוס נראה נינוח בקרבת הילד הקטן שזכר אוחז במושכותיו ונוהג בו.

הרבה למדתי על סוסים מאבא שלי, הלוחש לסוסים. את אומנותו זו רכש אצל האיכר הגוי האוקראיני שאימץ אותו רגע לפני פלישת הנאצים
 תמורת תשלום הגון שקיבל עליו מסבי, שהיה מנהל קולחוז על אדמותיו שנשללו ממנו שנים אחדות קודם לכן - עם עליית הקומוניסטים לשלטון. האיכר הזה הסתיר את זהותו היהודית של אבא בתחילת המלחמה, עד שהמשך מעשה זה כבר היווה סכנה רצינית לחייו. כשאבא הצטרף אלינו באורווה של אברום, נוכחתי כיצד הסוס והוא מדברים בתנועות ומחוות כמעט נסתרות של שפת גוף. ניטעה בי אז אהבה לסוסים עד עצם היום הזה. לסוסים יש אינטליגנציה רגשית מדהימה.

מהאורווה הייתי יוצא לשביל, חולף בשביל הקצר לצד הגלדיולות והכלות ונכנס לבית הקטן, שבזיכרון שלי כיום נשאר צרוב המטבח הריחני הקטן של אנה. מהמטבח יצא מסדרון ארוך שבו ניצבה 
בצמוד לקיר מיטתו של גרשון מאיר . גרשון מאיר היה בן דוד של אברום, שמצא קורת גג בביתם של אנה ואברום. 




שנים מספר אחר כך, אנה ואברום עברו לגור בבני ברק, בשכונה חרדית. בפעם הראשונה בדרכנו לביקור בביתם החדש, עצרנו ברחוב הראשי ונכנסנו לחנות הירקות החדשה של אברום. אברום כיבד אותי ואת אחותי הקטנה בשני תמרים. לאחר שיחה קצרה ביידיש עסיסית קולחת, בטרם המשכנו לביתו אברום נטל מאבי מספר מטבעות עבור התמרים. למדתי אז לראשונה על תופעת הקמצנות שאברום היה נגוע בה קשות. מוזר מאוד היה בעיניי שבביתם היינו אוכלים כאורחים, ואילו בחנות היינו צריכים לשלם עבור ארבעה תמרים. בעצם אף פעם לא שאלתי את אבא אם שילם לאברום גם בעד האירוחים בביתם. בפסח אבא  הנחה אותי שלא לבקש מאברום יותר מעשרים לירות אפיקומן. ביקשתי רק מחצית מזה. הרי כשאומרים 'עד' זה לא אומר שאי אפשר לבקש פחות, נכון? הרגשתי ממש לא נוח לבקש מקמצן. עשיתי את זה רק בשביל אבא ובשביל קיום המצווה.


לביתנו אברום אף פעם לא הגיע להתארח בשבתות ובחגים. ביקר רק בימות חול, מגיש לי בלון מתנה. הבית שלנו לא היה מספיק כשר בשבילו. אבל אנה אשתו דווקא נהגה מלהתנחל בביתנו לימים אחדים, בכל פעם שרבה עם אברום. והיא נשארה בביתנו עד שאימא כבר לא יכלה לשאת ולסבול יותר את הביקורות וההתערבויות שלה בעניינים לא לה. לפחות ידעה מתי ללכת.

גרשון מאיר נעלם מביתם החדש כמו הסוס. 
בדירת שני החדרים בבני ברק כבר לא היה מקום, לא לבן דוד ולא לסוס. לאן נעלם גרשון מאיר אינני יודע. בחגים ארחו אותנו אנה ואברום בסלון הקטן שבמרכזו ניצב שולחן אוכל ארוך ושהיה מיועד לארוחות חג חגיגיות. ארוחות חול היו אוכלים בשולחן מרובע קטן שניצב במטבח. ביום כיפור אנה הגישה לאחותי ולי חרישית ארוחות בשולחן הקטן הזה. לא לפני שהזהירה שלא נרעיש עם הכלים. שלא ישמעו השכנים. מאוד אהבתי את האוכל שבישלה וביום כיפור הוא היה טעים שבעתיים.

לאחר ארוחת הערב נפרסה הספה בירכתי הסלון למיטה רחבה - ללינה של ארבע נפשות. ההורים, אחותי הקטנה ואנוכי. בשש וחצי בערב שעון שבת החשיך את הבית וכולם הלכו לישון. 

נורא היה משעמם בבית בבני ברק. בבית שבעיני ילד נראה שנראה שאין בו כלום מלבד כמה תשמישי קדושה, ספרי קודש אחדים וספרון 'חילוני' קטן אחד שמצאתי. ספרון עם כריכה קשה לבנה מבהיקה ובו שירים קצרים ובלתי מובנים שהתחילו כולם במשפט  "כה אמר זרטוסטרא". את ספר הקריאה שהבאתי מהבית, סיימתי לקרוא עוד בדרך לשם, בשני אוטובוסים עמוסים לעייפה, כשהורי מצטופפים בסמוך לי בעמידה ואחותי הקטנה 'הפיצפונת' ישובה על ברכיי. כי נכמר לבי על אבא, שאחרת היה צריך לשאת אותה בידיו בעמידה.

בשעמומי כי רב, יצאתי להתאוורר. לבוש חולצה לבנה מכנסיים שחורים מחויטים, כיפה שחורה לראשי - לשם 'מראית העין'. מושג חדש שלמדתי במחוז החרדים. לא חלף זמן רב עד שחזרתי לבית. כל ניסיונותיי לשחק עם השכנים בני גילי עלו בתוהו. לא הבנתי כיצד אינם מכירים משחקי ילדים בסיסיים כמו 'מחבואים' ו'תופסת'. עומדים סתם בחוץ ללא מעש, בוהים כמו זומבים. ובבית משעמם. לא רדיו ולא טלוויזיה. עד כמה כבר אפשר לשמוע את הסיפורים של אברום?  כיצד הוא מטפל בלחץ הדם בשתיית כוסית וודקה אחת בכל בוקר. וכיצד מצא בתחתית מגבעתו מחצית משיער ראשו, שנשר כשהסיר אותה. וכל כך התגעגעתי לימים שהייתי פוסע יחף בינות הגלדיולות בשביל שבין המטבח לאורווה, יוצא כאוות נפשי לרחוב היחיד של השכונה הכפרית. נושם אוויר צח, אף על פי שהיה לעתים טבול בריחות שהובילו הרוחות ממזבלת חירייה הסמוכה. אך מה לעשות? אברום רצה להתקדם בחיים, מ'בלגולה' לירקן.

את גרשון מאיר פגשנו שנים אחדות לאחר מכן באוטובוס, כשנסעתי עם אבא לביקור אצל אחותו. בעצם לא באמת פגשנו אותו, אלא רק ראיתי אותו באוטובוס - נוסע לבוש בגדי חרדים באור יום, בטרם יצאה השבת. אבא ואני חלפנו על פני מקום מושבו ביעף מבלי להחליף מבט וגם לא שלום. כשהתיישבנו בירכתי האוטובוס, אבא לחש באזני שהתעלם כביכול מנוכחותו של גרשון מאיר. כדי שלא לבייש אותו בחטאו. אבא לא סיפר על כך לאברום. כמו שלא סיפר לו שאנה אשתו שומרת בשר חזיר במקפיא המקרר בביתו. שאשתו החסודה ופאה לראשה, מכינה להנאתו כי רבה תבשילים טרפים. היכן קנתה בשר חזיר בקרבת ביתה - אינני יודע. זה לא הטריד אותי באותם ימים.

לא אחת אני שואל ביני לביני, הידע או לא ידע? אברום לא היה מחכמי התורה. איש כפיים היה, שעמל לפרנסתו ולפרנסת אשתו - למרות ששניהם קיבלו רנטות חודשיות לא מבוטלות, פיצויים מגרמניה. הוא התפלל בבית הכנסת, ערך הבדלה בשבת, אך בשום פנים ואופן לא היה מהחרדים שחיים על חשבון המדינה. איש שאיבד אישה ושבעה ילדים תמימים, שהיה מסוגל להמשיך להאמין שיש אלוהים. ואולי לא? ואולי הייתה זו רק 'מראית עין'?







יום שישי, 5 באוגוסט 2016

דיווח על בלוג חדש !



השבוע פתחתי בלוג חדש בשם ' אמירה יומית ' שהקישור אליו כאן.



על מהות הבלוג ראו בקישור כאן.



אז מה היה לנו בבלוג החדש השבוע?

יום שני -      פוסט פתיחה, בלוג חדש - על הבלוג

יום שלישי -  טיפ -קיצור בישול קטניות ודגנים (גם בישול בריא יותר) 

יום רביעי -   לחם מקמח מלא?



יום שבת -   מספרי E - גזור ושמור! (יתפרסם מחר)


אשמח לפגוש אתכם גם בבלוג 'אמירה יומית'.


יום שלישי, 2 באוגוסט 2016

על בורות בלתי נסבלת של כתבי בריאות ומדע




בשבת האחרונה שודרה במגזין בערוץ 10 כתבת 'הו-אה' על תופעת "ההפלות המיותרות בנשים הרות, שנדבקו בנגיף מחלת הנשיקה". אינני רוצה להתייחס כאן לסטטיסטיקה שגם כבדות שמיעה עד חרשות בשליש מהילודים היא ספיק רעה כדי להצדיק הפלה. אבל אני חייב להתייחס לטעות האיומה ולבורות של עורכי התוכנית בערוץ 10:

נגיף ה-CMV שבגללו מומלצות הפלות הוא אינו נגיף 'מחלת הנשיקה' ששמה המדעי infectious monocleosis. זהו נגיף (וירוס) הציטוֹמֶגלוֹ.

נגיף מחלת הנשיקה הוא למעשה נגיף אחר, נגיף ה-EBV, שעשוי לגרום בהמשך לסרטן הלימפה בחלק קטן מהמודבקים. אבל הוא אינו עשוי לגרום לחרשות או לפיגור כמו נגיף ה-CMV ,שבשל גילויו בנשים הרות רופאים ממליצים לערוך הפלה. מי שרוצה לקחת סיכון של 7.5% סיכוי ללדת תינוק בעל פיגור שכלי ו/או חרש, כמובן שיכולה להמשיך את ההריון. אבל לזוג שיוולד ילד/ה כזה, הסטטיסטיקה היא 100%.

ונחזור לענין הבורות המחפירה שהציגו עורכי 'המגזין' ושבילבלו עשרות פעמים בכתבה בין הנגיף האמיתי לבין נגיף מחלת הנשיקה . האם לא ראוי שכתבים ותחקירני בריאות יבדקו לפני שמציגים בורות כזו בפני הציבור? האם כתב ספורט מבלבל למשל בין 'גול' ל'פנדל'? האם כתב כלכלי מבלבל בין 'תשואה' 'לדיבידנד'? האם כתב משפטי מבלבל בין 'הכרעת דין' ל'גזר דין'? - וודאי שלא!. אז מדוע שוכרים כתבי בריאות ומדע שמגלים בורות נוראית כזו? מדוע כל כך הרבה 'כתבי' מדע ובריאות בעיתונות ובמדיה מגלים בתדירות גבוהה בורות בתחום שהם מסקרים? אני מבחין בטעויות יסוד כמעט בכל כתבה מדעית לציבור הרחב. ובכלל הגיע הזמן שהכתבים האלו יבחינו למשל בין חיידק לנגיף (וירוס), שהם מערבבים תדיר באותה הכתבה בעיתונים לאותה מחלה. 
בשבילי כשמבלבלים בין חיידק לנגיף זה כמו לבלבל בין אריה לעכבר.



נגיפי CMV