על תרופות כמו על מוצרי מזון תעשייתיים יש כידוע תאריך תפוגה. בשל כך תרופות ומזון נזרקים על ידי הציבור בסכומים של מיליארדים בכל שנה. נשאלת השאלה כיצד נקבע תאריך התפוגה והאם הוא קדוש, כי אולי הוא רק המלצה? בכך נעסוק ברשומה זו. מי שיקרא עד הסוף יקבל המלצות שימושיות כולל מתכון ייחודי מקורי להכנת מאפה חומוס טחינה. לא תמצאו כזה בחיפוש בגוגל.
נתחיל בתרופות. על כל תרופה מוטבע תאריך תפוגה על ידי היצרן. נטילה של התרופה לפני תאריך התפוגה מבטיח לכאורה שהתרופה יעילה ובטוחה במינון שנרשם. וזאת בתנאי שהתרופה נשמרת בתנאים נאותים - בסביבה יבשה ולא בתנאים קיצוניים כמו תחת חום השמש וכדומה. או כפי שמצוין בתרופות מסויימות שיש לשמרן במקרר. יש לציין שאין לשמור אף תרופה במקפיא. בשום פנים ואופן אין לשמור תרופות במקפיא. הקפאה והפשרה הורסות את התרופות.
ונשאלת השאלה האם תאריך התפוגה נרשם באופן שיועיל לכיסן של חברות התרופות, כלומר יגדיל עקב כך את נפח המכירות (לפי קונספירציות שמופצות ברשת)? או האם תאריך התפוגה הוא בעצם כסת"ח למניעת תביעות משפטיות, גם עקב שמירת התרופה בתנאים שאינם אופטימליים על ידי הצרכן?
ובשני המקרים נשאלת השאלה האם ניתן ליטול תרופה שפג תוקפה וכמה זמן לאחר התאריך הנקוב?
במחקר שערך הצבא האמריקאי בשיתוף עם רשות התרופות והמזון האמריקאית (FDA) על מדגם של 100 תרופות - נמצא שכ- 90% מהתרופות יעילות עד 15 שנים לאחר תאריך התפוגה. ובתנאי שהן נשמרות בתנאים המצויינים על גבי האריזה.
לצה"ל יש הסכם עם בתי החולים - תרופות אנטיביוטיות שפג תוקפן מועברות לבתי החולים. בבתי החולים שבהם מחזור שימוש גדול של תרופות, משתמשים בתרופות פג תוקף הצה"ליות עד חצי שנה לאחר תאריך התפוגה. כך גם לגבי תרופות רבות אחרות.
בתרופות שהן רגישות במיוחד, בדרך כלל מצויין בעלון לצרכן איסור מפורש - שאסור להשתמש בתרופה מעבר לתקופה מסויימת לאחר פתיחת האריזה. למען הסר ספק, יש להתייעץ עם הרוקח שיתן בדרך כלל תשובה מהימנה לגבי תרופות מרשם. לגבי התרופות ללא מרשם או תוספי המזון (מינרלים, וויטמינים וכדומה) – יש לקחת את חוות הדעת של הרוקח בעירבון מוגבל. משום שהרוקח מקבל על מכירת האחרונים תגמולים יפים מהיצרניות כתוספת למשכורתו.
רבות עם כן התרופות שנזרקות על ידי הצרכנים. כמויות עצומות של יתרות תרופות נזרקות לאחר השימוש. ובאמת אין ליטול תרופות כאלה במרשם ללא הוראת רופא. חלק מהתרופות הנזרקות אינן כלולות בסל הבריאות והן יקרות מאוד. רבים מהחולים אינם יכולים להרשות לעצמם מבחינה כלכלית לרכוש תרופות יקרות כאלה. רבים אחרים אינם יכולים לרכוש גם תרופות שכלולות בסל הבריאות. תרופות כימותרפיות וביולוגיות בשווי של עשרות אלפים נותרות לאחר מות המטופלים ונזרקות. קיימת יוזמה ברוכה של עמותה שאוספת מהציבור שאריות תרופות ונותנת אותן לנצרכים. מדובר בעמותת 'חברים לרפואה' שהפרטים כאן.
ומה לגבי מזונות תעשייתיים שפג תוקפם? מסתבר שתאריך התפוגה המוטבע על מוצרי מזון הוא המלצה בלבד, לשני הכיוונים.
למשל, שנה לאחר שערוריית הסלמונלה של סלטי שמיר (שהקדשתי לה רשומה כאן), זוגתי שכחה את ההבטחה שלי שלא לרכוש יותר דבר מסלטי שמיר וקנתה באחרונה שני סלטים מקסיקניים שלהם. שני הסלטים היו מקולקלים ומסריחים כשנפתחו כמעט חודשיים לפני תאריך התפוגה. שני הסלטים האלה נשמרו עד לפתיחה בתנאי קירור נאותים. אני ממש לא מבין כיצד החברה הזו יכולה להרשות לעצמה להמשיך לשווק מוצרים מקולקלים לאחר השערוריה האחרונה. האם הזלזול של חברת סלטי שמיר בבריאות הציבור נבנה על השיכחה של הציבור?
ומכיוון שלמשרד הבריאות אין תקציב מספיק לכוח אדם של פקחי מזון (כפי שיש לרבנויות לענייני כשרות) - אני אומר לכם שאם יבדק, לפחות מחצית החומוסיות תסגרנה בשל רמה גבוהה של חיידקי סלמונלה וליסטריה מעל למותר. אלה לא פחות ולא יותר אלא חיידקי צואה של טבחים ומלצרים שאינם שומרים על הגיינה בסיסית לאחר שביקרו בשירותים. אבל למשל, מי זוכר בכלל את תוצאות בדיקת החומוסיות שנערכה על ידי רפי גינת בתוכנית הטלוויזיה כלבוטק?
והיכן משרד הבריאות? כפי שכבר כתבתי בעבר - בתורה לא כתוב שסלמונלה היא טרפה. כי לו חיידקי צואה במזון היו נחשבים לטרפה, הרבנות הייתה מורידה את המוצרים האלה מהמדפים או סוגרת מפעלים וחנויות. בענייני כשרות כאמור יש תקציב עתק הן לפקחים של הרבנות הראשית ובנוסף להם גם לפקחים של למהדרין, חתם סופר והבד"צ. כי במדינת ישראל כשרות קודמת לבריאות. והצרכן החילוני משלם עבור הכשרויות הכפולות והמשולשות ומסבסד אותן...
זו הבעייה, הציבור שוכח. והציבור ממשיך לזלול בחומוסיות ובשלל מזללות שאינן ראויות למאכל אדם. וכפי שניתן לראות בתורים לקופות, הציבור כבר שכח את מוצרי תלמה שחברת יוניליוור הסתירה מהציבור רמה גבוהה של חיידקי צואה בדגני הבוקר שלהם. זיכרון קצר לציבור לשמחת לבם של יצרניות המזון.
ומצד שני נשאלת השאלה האם תאריכי התפוגה שמוטבעים על אריזות המזון הם סיבה לזרוק מוצרי מזון לאחר תאריך התפוגה? ואולי במקרים רבים תאריכי התפוגה הם בכלל טריק שיווקי להגדיל את נפח הקנייה של מוצרי מזון, ללא סיבה אמיתית.
אז ככה, לגבי מוצרים יבשים באריזות סגורות (שלא נפתחו ונחשפו לאוויר) כמו פסטה, אורז וכדומה - אין במרבית המקרים צורך לזרוק לאחר תאריך התפוגה. אפשר להשתמש בהם בשקט אפילו חודשים לאחר מכן.
ולגבי מוצרים לא יבשים כמו סלטים וגבינות שפג תוקפם - צריך להריח. רבים עדיין טובים למאכל מספר ימים ואפילו עד שבועיים מתאריך התפוגה. בגבינות צהובות שמעלות עובש בשכבה החיצונית, אפשר להרחיק את הקצוות בעזרת סכין ואת מה שנשאר (שהוא הרוב) ניתן לאכול. וכמובן להסתמך על חוש הטעם והריח בעיקר. לשם מה יש לנו את החושים האלה?
אתמול מצאתי במקרר שתי אריזות 400 גרם של חומוס תעשייתי ושתי אריזות 400 גרם טחינה תעשייתית. אינני יודע מה הייתה בכלל סיבת קנייתם על ידי זוגתי. אולי קנתה בזוגות בגלל מבצע. אישית אני מעדיף להכין טחינה בעצמי מטחינה גולמית. הרבה יותר טעים ובריא. וחומוס תעשייתי אני בכלל לא סובל את טעמו עם כל תוספות הכימיקלים שבו. אני גם לא אוכל חומוס בחומוסיות מהסיבה שציינתי למעלה. אני אוכל חומוס רק במסעדות ערביות מסויימות שמכינים בהן חומוס מגרגרים טריים שנמכר תוך שעות ספורות מההכנה. אין מה להשוות בכלל בטעם לזה שבחומוסיות הנפוצות. לחומוס לא טרי יש מרירות.
חומוס וטחינה פגי תוקף שמצאתי במקרר (לאחר שימוש)
וגביעי החומוס והטחינה התעשייתיים שמצאתי במקרר ואף אחד לא השתמש בהם - שלושה מהם פג תוקפם לפני בין שבוע וחצי ליומיים. והגביע הרביעי תוקפו היה אמור לפוג היום. אז פתחתי והרחתי - הריח היה תקין בהחלט. אז במקום לזרוק החלטתי להכין מאפה חומוס/טחינה. יצא טעים מאוד וקצר הצלחה רבה על ידי הטועמים. אני מצרף כאן את המתכון:
המרכיבים:
2 גביעי חומוס תעשייתי 400 גרם כל אחד
2 גביעי טחינה תעשייתית מוכנה, 400 גרם כל אחד (אפשר להחליף גביע טחינה אחד בעוד גביע חומוס)
6 כפות גדושות של 100% קמח שיפון (אפשר קמח חיטה מלא במקום)
4 ביצים
פטרוזליה קצוצה - חופן (כל המרבה הרי זה משובח)
שמיר קצוץ - חופן (אופציונלי).
אני לא אמליץ על קוסברה קצוצה, כי אני שונא קוסברה. אבל אם הקורא אוהב, מי אני שאמנע ממנו להוסיף במקום שמיר.
אופן הכנה
מעבירים תוכן גביעי החומוס והטחינה לקערה. מוסיפים את הקמח ומערבבים היטב לקבלת מרקם אחיד. מוסיפים את הביצים ומערבבים היטב. לבסוף מוסיפים את הפטרוזיליה/שמיר הקצוצים ומערבבים. יוצקים את תוכן הקערה לתבנית בינונית משומנת קלות בשמן קנולה/שמן זית.
מכניסים את התבנית לתנור בחום 200 מעלות למשך שעה, או עד שהמאפה משחים ולא נדבק דבר לקיסם שמוכנס לתוך המאפה לבדיקה.
כך זה נראה לאחר אפייה:
ובהגשה:
מאפה חומוס-טחינה על מצע עלי חסה.
פרוסות חצילים אפויים למעלה כתוספת
בתאבון!
* טיפ כיצד לשמור פטרוזליה/שמיר וכדומה זמן רב יותר במקרר ללא קילקול מהיר כתבתי כאן.
בצה"ל אגב, נזרקות כמויות עצומות של מזון. מספר לא מועט של יחידות תרמו בעבר מזון לבתי תמחוי ולעמותות נזקקים. אבל בעקבות תביעות על מזון מקולקל, ניתנה הוראת מטכ"ל להפסיק תרומות מזון והוא נזרק. ניתן לתרום רק מוצרים קשים עם תאריכי תפוגה בתוקף. כלומר מיליוני שקלים (אם לא מיליארדים) שיכולים להגיע לפיות רעבים נזרקים בצה"ל.
אז לפחות הקורא יודע כעת כיצד אפשר לחסוך הרבה, ולא לזרוק סתם מוצרי מזון ואפילו תרופות פגי תוקף. לגבי תרופות כמובן יש להתייעץ עם הרוקח. ושאריות תרופות מרשם ללא שימוש, מומלץ להעביר לידי עמותת חברים לבריאות - פרטים כאן. ממש מצווה עבור רבים שאין להם כדי לרכוש תרופות.
אם הייתה ניתנת לי ההזדמנות לחזור לאחור, אולי הייתי בוחר ללמוד ולהתמחות באנתרופולוגיה אנושית השוואתית להתנהגות בעלי חיים. והייתי מבלה בין שבטי אדם וחיה בפינות נידחות ברחבי העולם, בסביבות מבודדות. מרתק.
אבל מה הקשר בין התנהגות אנושית לזו של בעלי לחיים? דווקא יש והרבה. לימוד התנהגות בעלי חיים היה כלול בלימודי הרשות שבחרתי לתואר ראשון. תחום מרתק כאמור. מרתק לדעת כמה משותף בין החיות לאדם ועד כמה חייתי הוא האדם עצמו. לדעת כמה תכונות חייתיות ירש האדם. גם בחברות בעלי חיים יש מעמדות ופוליטיקה. פוליטיקות מתוחכמות אפילו. ובחיות חברתיות יש גם קשירת קשרים קואליציוניים מתוחכמים ונוצרות אופוזיציות.
וגם בחיות עשויות לעיתים אופוזיציות להחליף את השלטון. זה לא פשוט, יש מאבקים. אבל גם בבעלי חיים בסופו של דבר מוח מנצח כוח. ודמוקרטיה אמיתית בחיות מזוייפת כמו באדם ובעצם נעוצה ביחסי כוחות ובשאיפה להפרת הסטטוס קוו בכל הזדמנות אפשרית. לכן התנהגות בעלי חיים עילאיים מרתקת אותי. אפשר ללמוד ממנה בהחלט על שורשי ההתנהגות החברתית האנושית.
במה בכל זאת שונים בני האדם מהחיות? כמובן ביכולות קוגנטיביות מסויימות (כי יש כאלו בקופי אדם שעולות עלינו. קשה להאמין אבל קופים יגברו עלינו בחלק ממשימות ומשחקי מחשב), אך לצורך העניין התשובה נעוצה בפה. בפה האדם לעומת פה החיות. כשהחל האדם לדבר, הוא שכח לקרוא שפת גוף כפי שיודעות החיות לעשות היטב. והפה של האדם הפך המזוהם בעולם החי, תרתי משמע (מעשית ומטפורית). ורק להשכלה, מי לדעת הקורא מסוכנת יותר - נשיכה של כלב או אדם?
מסתבר שלמרות שהאדם מצחצח שיניו (ואפילו גם אם הוא עושה זאת יותר מפעמיים ביממה), הפה שלו הוא המזוהם ביותר בחיידקים. יותר מחתול והרבה יותר מכלב. לכן הנשיכה של האדם מסוכנת יותר מנשיכה של כלב ולגרימת ספסיס - אלח דם שעשוי להסתיים במוות.
ובני האדם - גם אם לא נושכים עם השיניים, הם נושכים במילים. וכידוע גם מילים עשויות להיות מזוהמות ולפגוע נפשית וגופנית. עוד לא הומצאה האנטיביוטיקה שעשויה להתגבר על זיהום פיו של האדם. המדיה והרשתות החברתיות מלאים כיום בנשיכות מזוהמות ומזהמות. וככל שמשתכללת הטכנולוגיה, כך מתגברת עוצמת הזוהמה המופצת על ידי האדם ומופעלת זה על זה.
כמו בעולם החי, הזוהמה האנושית היא בת ברית של ההונאה. ההונאה נפוצה מאוד גם בין בעלי חיים, אך הגיעה לשיא התחכום והשיכלול בבני האדם. אבל שקרים 'שחורים' ושקרים 'לבנים' למשל, נפוצים גם אצל בני דודינו השימפנזים. זוהי אם כך עוד תכונה חייתית של האדם.
בעולם החיות כמו באדם ידועה גם תכונת ההתעלמות המכוונת והחרמות. הן באדם והן בחיות חברתיות, לחיים של הפרט בצד חברה מחרימה יש השלכות הורמונליות קשות הפועלות על המוחרם והמנודה. השלכות גופניות ונפשיות. ידועים גם מקרי התאבדות של בעלי חיים. האדם לא המציא גם את זה.
מתבקש שאביא כעת דוגמאות מעולם החי ולקשר האנתרופולוגי שבהתנהגות האדם. יש דוגמאות אינספור שיכולות למלא ספרים. אבל רשומה זו עיסוקה רק במקרה אנתרופולוגי פרטי – האנתרופולוגיה של הבלוגוספרה. כבר הבטחתי בעבר רשומה שתעסוק באנתרופולוגיה זו, אבל רשומה הספציפית הזו תעסוק רק בפן אחד של הבלוגוספרה – בתגובות ובמגיבים.
ואני רוצה להדגיש שאין מדובר כאן בדיון על תגובות ומגיבים של פלטפורמה מסויימת זו או אחרת. מדובר בתופעות גלובליות, שניתן לראותן בכל פלטפורמה שמאפשרת טוקבקים. וברשומה זו אצמצם עוד את הדיון בנושא ואתחום אותו לשאלה אצל מי לא אגיב. או בעצם מה יגרום לכך שאפסיק להגיב גם במקומות שנהגתי לעשות זאת בעבר.
רק אתמול נתקלתי בתגובה מוזרה, ואולי לא. כי אולי עומד משהו מאחוריה. הגבתי אצל מישהו שאני לא מכיר, אבל התרשמתי מאוד מתוכן מסויים שהאדם פרסם. כתגובה ציינתי זאת ושיבחתי. ומה קיבלתי ממנו כתגובה? לא רק אף מילת תודה. האדם הגיב: "תבין יותר טוב אם תקרא את מה שפרסמתי כאן וכאן וכאן". האם מי מהקוראים היה ממשיך לקרוא ולהגיב אחרי תגובה מתנשאת ואנטיפטית כזו? האדם הזה פשוט דחה כל רצון שלי להתייחס אליו בעתיד. אפילו עד כדי שלא אקרא יותר את מה שהוא כותב. ושיהיה ברור - אני לא מחרים אף אחד בשל תוכן של דברים, אלא בשל התנהגות מגעילה בלבד.
ויש את אותם אלה שמגיבים בצורה לאקונית קרה הנמוכה מנקודת הקיפאון. או כאלה שמגיבים למישהו ספציפי במשפט שהכי מעצבן אותי - “התפרצת לדלת פתוחה". ריבונו של עולם, האדם פותח משהו לציבור הרחב ואחר כך מתלונן שהתפרצו לו לדלת פתוחה? אדם כזה מאבד אותי לתמיד. מבחינתי זה כנראה מה שהוא רוצה – להרחיק אותי ממנו. והוא לא צריך להתאמץ – יותר לא ישמע ממני.
ויש את אלה שלא מגיבים בכלל לתגובות וזה בהחלט חריגה מכללי נימוס אלמנטריים. אבל גרוע מזה הם אלה שמתייחסים לתגובות בצורה סלקטיבית. כלומר, מתייחסים למגיבים מסויימים ומתעלמים מאחרים. גם אצל אלה וגם אצל אלה זו תהייה תגובתי האחרונה. והם צריכים גם לדעת שאני לא חייב להמשיך לקרוא אותם יותר, יהיו חשובים ומעניינים ככל שיהיו.
ויש את אלה שמסיבות השמורות עימם נוהגים לפרסם בבלוגם רק תגובות לאחר שעברו אישור מוקדם שלהם. אבל יש גם כאלה שמאשרים ואחר כך מוחקים. ולא סתם בטעות (שיכולה להתרחש לעיתים), כי טעות שכזו אינה מתרחשת פעמיים... גם כאלה מן הסתם לא יזכו ממני יותר לתגובות.
והכי גרוע אני לא סובל את אלה שאתה מגיב בבלוג שלהם או לסטטוס בפורום והם משיבים "אני קורא בעניין בבלוגך...” וברור לי שהם ממש לא קוראים או שפעם קראו וחדלו מסיבותיהם הם. אבל לשם מה הם צריכים להרגיש שלא בנוח ולשקר?
ועל התופעה של הצורך להחליף גרביים בין בלוגרים לבין עצמם כתנאי לריבוי תגובות - אין בכלל צורך ומיותר להרחיב את הדיבור. שכל בלוגר או משתתף ברשת חברתית - לא יעוף על עצמו. שיעשה חשבון נפש לעצמו בנושא התגובות ועד כמה הן באמת מעידות על מידת ההצלחה של תוכן הרשומות והבלוג שלו. ועד כמה התגובות שלו/ה או אלה שמתקבלים אצלו/ה הן אמיתיות או רק פוליטיקלי קורקט. ודיון בעניין האמיתות של החברויות הוירטואליות בכלל, גם הוא נושא לרשומה בפני עצמה. אבל בל ישלה אף אחד את עצמו לגבי חבריו הוירטואליים כי בהכרח חברות אמת היא. לא לחינם מכנים אותה חברות וירטואלית. חברות כמו מרבית החברויות בחיים - לרוב חברות אינטרסנטית.
אני אומר קביעה זו בהחלטיות שאינה מעידה על איזושהי מרות נפש של הכותב, אלא על תודעה למציאות העירומה שהאדם טורח במידה זו או אחרת להסתירה או להכחישה כלא קיימת. אותה המציאות כמו בחיות, אלא שהן פחות מסתירות או מכחישות. הן קצת יותר אמיתיות מאיתנו. אני אומר קצת, משום שגם הן פועלות על פי אינטרסים וגם הן מרמות לפעמים. ובני האדם חושבים שהם טובים יותר מחיות - שבחיות מדובר באינסטינקטים בלבד ולא בחשיבה של ממש. אבל טעות גם בקביעה הזו. גם בחיות העילאיות יש חשיבה ותכנון, ומאידך גם באדם פועלים אינסטינקטים חייתיים. כלומר אינסטינקטים משותפים להם ולנו.
אופיים של מגיבים ופרוטוטיפים של תגובות בכלל - הוא נושא אנתרופולוגי מעניין בפני עצמו, שאולי אקדיש לכך פעם רשומה נוספת, עם דוגמאות. יש לי אוסף מצולם מרתק של דוגמאות כאלה שלוקטו גם מבלוגים של אחרים. אבל שלא יכנס כעת אף אחד ללחץ - התגובות לא תחשפנה עם שמות מזהים. אך אני לא אוכל להיות אחראי למי שעשוי לזהות תגובה מסויימת כתגובה שלו/ה.
בדורי לימודי התיכון היו ארבע שנתיים. בחינת בגרות אחת או בחינת בגרות פנימית אחת בכל מקצוע בסיום התיכון. לא שאלון 02 03 05 לשיעורין. מבחן אחד ללימודי כל ארבעת שנות הלימוד בתיכון. ולפי ספר פגישת מחזורים, שנערך לאחר איזה שני עשורים מאוחר יותר, מוצגת ההיסטוריה של בית ספר ראשונים הרצליה - בה מצוין שבאותם ימים שיעור הזכאים לבגרות היה כ-30 אחוז בלבד. ואלה שלא עברו בכיתה ח' את מבחן הסקר או את המבחן הפסיכוטכני - בכלל לא היה להם עתיד בתיכון עיוני. הם נאלצו ללמוד במגמת פקידות, חשמל או מסגרות, בבית הספר המקצועי עמל.
ובית ספר התיכון העיוני 'הראשונים', שבזמנו עוד לא היה לו שם אלא הכינוי תיכון עירוני הרצליה - היה התיכון העיוני האחד ויחיד לעיר בת כחמישים אלפים תושבים. ובתיכון הזה היה שגור בפי המורים הפתגם: "שמונה לתלמיד הטוב, תשע למורה ועשר לאלוהים”. כן, הציונים בתעודות השליש ובתעודת הבגרות ניתנו אז במספרים שלמים, חד סיפרתיים, מלבד מספר דו סיפרתי - "לאלוהים” כמובן. אז כפי שאפשר להבין, תלמיד עם ממוצע ציונים 8 בבגרות היה נחשב לתלמיד טוב, וזה גם הספיק ברוב המקצועות להתקבל לאוניברסיטה, בלי פסיכומטרי.
האם השיטה הזו של הקימוץ בציונים בבית הספר שלי נבעה מהרצון לדרבן למצויינות? אולי, אינני בטוח. כי כשקיבלתי בארבעה מבחנים רצופים במתמטיקה ציונים בין 95 ל-100 וכן 100 בעוד ארבעה בחנים - קיבלתי בתעודת השליש רק את הציון 8. ורק לאחר שאזרתי עוז לגשת למורה, רעיה גלוברמן, עם קובץ הבחינות ולשאול מדוע - היא חטפה את התעודה והעלתה אותי למחרת לדרגת 'מורה'. כלומר , שינתה את הציון בתעודה ל-9. נו, בכל זאת הייתי אז קצת מורה - כשהיא נהגה להזמין אותי ללוח לפתור בעיות מתמטיות בפני הכיתה. בדרך כלל כשלא היה מישהו אחר שידע לעשות זאת.
כך היה גם בביולוגיה. אני חושב שהייתי מהתלמידים היותר טובים בכיתה במקצוע. והמורה לוי עובדיה העניק לי בבחינות ציונים שנעו ברובם משמונה פלוס לתשע מינוס. ובתעודה - רק 8 כמובן. אבל כציון המגן העניק לי בסתר את הציון תשע (כך גיליתי בדיעבד). ובבחינות הבגרות עצמן במתמטיקה ובביולוגיה (שהיו שווי ערך ויותר ברמתם לחמש יחידות כיום) - קיבלתי את הציון הסופי 10 בקלי קלות. איזה שאלונים קלים היו השאלונים של משרד החינוך לעומת אלה שבלימודי התיכון עצמם. אפילו בחלק מהקורסי המבוא שלמדתי אחר כך באוניברסיטה, למשל בבוטניקה, זואולוגיה וכימיה כללית (כל הכבוד והערכה למורה לכימיה טובה פרנקל על לימודי הכימיה) - רמתם לא עלתה על רמת הלימודים בבית ספר התיכון שלי. זו אמת לאמיתה. יכולתי לישון או להעדר מההרצאות. המחברות שלי מהתיכון הספיקו להצלחה בבחינות הקורסים האלה באוניברסיטה.
ומאז אני עדיין מפנטז להפגש עם מספר מורים שלי מהתיכון. מורים שאני מאוד מעריך. למשל עם לוי עובדיה, שכאמור בסיום התיכון רשם לי במגן בביולוגיה תשע - שלפי נרטיב בית הספר - זהו ציון המשתווה לרמת מורה. ובפנטזיה שלי היה לנפנף לנגד עיניו את תעודת הבגרות שלי, שנראתה בזמנו כמו תלוש (קראו לזה לוֹקש -איטריה ביידיש). לנפנף לו בניצחון, שבציון הסופי בבגרות בביולוגיה הגעתי לדרגת "אלוהים". והאם הוא בכלל יודע שסיימתי דוקטורט בגנטיקה וביוכימיה? שהתמחתי במשך ארבע שנים במכוני הבריאות הלאומיים האמריקאים? שפרסמתי עשרות מאמרים וספרים מדעיים, ושהוענקו לי פרסים מכובדים ויוקרתיים, כמו למשל פרס בתר דוקטורים למדעים מקרן וולף? שאני איש סגל אקדמי בפקולטה לרפואה ובמדעי התרופה? שהדרכתי מאות סטודנטים לתואר ראשון ולתואר שני? שהעמדתי דור המשך של דוקטורים ואנשי סגל? שרשמתי פטנטים בתחומים ריפוי הסרטן, הנדסה גנטית, תאי גזע ורפואה שיקומית של רקמות ואיברים?
והמאמרים והספרים שכתבתי בשפה האנגלית נכתבו על ידי וללא צורך לשלם אלפי דולרים בכל פעם לעורך לשוני - כפי שזקוקים רבים מהקולגות, כדי שעבודות שלהם תתקבלנה לפרסום. ובמסגרת הפנטזיות, הייתי רוצה להיפגש גם עם המורה שלי לאנגלית, אסתר לוקאס. זו שיש לה תואר שני בספרות אנגלית וכתבה סוללה של ספרי לימוד ארציים באנגלית לתיכון. ואני זוכר שלאחר מספר מבחנים שהיו מלאים בתיקונים באדום, היא מסרה לי מבחן ואמרה: Now that your writing has improved - you can afford longer answers than few lines”.
היא התכוונה שלשקספיר מגיע יותר ממספר משפטים לניתוח דמות מיצירתו. הייתי רוצה מאוד להפגש איתה ולשמוע ממנה איך האנגלית שלי בכתיבה היום. ואיך האנגלית שלי בדיבור בהרצאות בכנסים, בפני קהל של מאות עד אלפי מדענים ברחבי העולם. ואיך האנגלית שלי בפני סטודנטים לרפואה אמריקאיים, כפרופסור לווין של אוניברסיטת בוסטון.
והמורה המוערצת הנוספת שהייתי שמח מאוד להיפגש איתה היום היא המורה לספרות שרה זיו. לא שהייתי משהו בספרות, הציונים שלי בבחינות נעו סביב ה- 8. ובעברית בבגרות רק הציון 10 בחיבור (הבעה בכתב) העלה לי את הממוצע. אבל הרגשתי אז שהייתה בינה לביני כימיה. איזושהי כימיה הדדית, וכל כך אהבתי ללמוד ממנה ביאליק, טשרניחובסקי ורחל... והיום אני מפנטז מה היא הייתה אומרת לו נפגשנו והייתי שואל לדעתה על השירים והסיפורים שלי. האם היא בכלל קוראת ומזהה אותי בכינויים? אולי אולי קוראת, אבל סביר שלא מזהה.
את שמם של בית ספר התיכון ושמם של ארבעת המורים שהזכרתי כאן - ציינתי ברשימת התוויות. אולי בעקבות כך הם יגלו את שמם בגוגל. ויצרו קשר איתי (דרך תיבת המסרים בשוליים הימניים בבלוג). כמה אשמח. כי אינני יודע מה עלה בגורלם.
***
ביום רביעי האחרון, אזרתי עוז והגשתי שלושה שירים שלי לשיפוט פרסום בכתב העת הספרותי האינטרנטי - במה חדשה. כמדען יש לי הערכה עצמית לעבודתי המדעית, אבל הערכה עצמית על הרצפה ליצירות הספרותיות שלי. על הרקע לכך כבר כתבתי ברשומה הטראומטית איך זה התחיל. אז לאחר שכתבתי כאן את הרשומה הזו לרגל שנתיים לאתר בלוג זה, ועל השאיפה שלי לפרסם ספר דיגיטלי משיריי, אמרתי - ננסה ונראה. מקסימום ידחו.
אז לאחר שנרשמתי והעלתי את שלושת השירים, התקבלה לאחר יום הודעה במייל, שחברותי כיוצר אושרה ובהתאם נפתח לי דף יוצר. וכי כרגע ממתינות 85 יצירות לשיפוט במערכת. ומתוכן אלו שתהיינה ראויות - זמן הפרסום נע בין שבוע לחודשיים.
אבל,מספר שעות לאחר מכן קיבלתי מייל מהעורך דן ספרי (שהוא גם העורך הראשי של כתב העת הספרותי 'נתיבים'), שהיצירה 'אף פעם' פורסמה בבמה חדשה.
כיוון שבהרשמה כינוי המשתמש הרגיל שלי כבר היה תפוס, אז אמרתי - יהי כינויי בבמה דור ירושלמי. כי ירושלמי אני כבר למעלה מארבעים שנה.
ולמחרת התקבל מייל שני מהעורך, שגם היצירה 'מטמורפוזה' פורסמה:
וחוות הדעת של העורכים לשיר הינה:
ולקורא כאן אין מושג כמה התרגשתי לראות את יצירותיי מתנוססות בעמוד הראשי של במה חדשה, ומדורגות בראש רשימת היצירות האהודות.
ומרגש לדעת שבכתב העת הזה מפרסמים ענקים כמו אתגר קרת ויורם קניוק ז"ל, שהיה גם עורך של במה חדשה בעבר.
אז גם אם לא מעמד 'משורר', לפחות עליית מדרגה - 'יוצר'. וגם אם חטפתי במקומות שונים לא פעם קיטונות ביקורת (בהחלט מוצדקות לעיתים), לרגע הברווז מרגיש קצת ברבור.
טבלת הצבעת הקוראים:
עריכה התפרסם בבמה גם השיר השלישי 'מעבר':
בדף היוצר שלי ניתן למצוא לקט נבחר של שירים וסיפורים. חלקם נבחרו כמומלצי המערכת וציבור הקוראים. שני סיפורים זכו גם בפרס ראשון בתחרויות שיפוט על ידי הסופר גל אמיר - בז'אנר סיפורי מתח, ועל ידי עורכי הוצאת אופוס - בז'אנר פנטזיה ומדע בדיוני. מרבית השירים והסיפורים מתפרסמים גם באתר חשיבה חופשית פלוס במדור שירים שלי ובמדור סיפורים שלי. וכן בפורומים לכתיבה יוצרת, שבה משתתפים משוררים, סופרים ואנשי ספרות. מלאכה מוצלחת אני זוקף לזכותה של המורה היקרה שרה זיו, על שחינכה אותי.
אף פעם לא היה לי איכפת עד שההאקר הראשי ושאר מתלמדים בישראבלוג ניסו להפוך לשותפים של המחשב/ים שלי. האם קהילת ישראבלוג שחלק ממנה קוראת כאן מודעת מהי הסיבה שהבלוג שלהם הופך כך סתם לבלוג פרטי, ללא הודעה מוקדמת? כן, נכון. לאף אחד ממש לא משנה אם יש לו שותפים למחשב (כך אומרים כולם). הרי לאף אחד "אין שום דבר חשוב, או סודי במחשב". ובאותה נשימה כאילו היו מכריזים שממש לא משנה אם כל אחד ירצה להציץ ולהכנס לביתם, כי הרי אין להם שם שום דבר חשוב והפרטיות אינה חשובה... מסתבר שמרבית משתמשי המחשב ממש אינם מודעים לעניין האבטחה ועד כמה המחשבים והסמרטפונים שלהם כל כך פגיעים. חושבים שאם יש להם אנטי-וירוס ו'חומת אש' חינמיים (ואפילו מאוד מקצועיים בתשלום) - הרי ממש מוגנים. אבל אין זו האמת כלל וכלל. במיוחד בעלי מערכת חלונות 10 - לעולם לא הייתה מערכת המחשב שלהם כה פגיעה. גם משום שמרבית המשתמשים אינם מבינים דבר וחצי דבר בהגדרות של מערכת חומת האש ובצורך בביטול מה שמאפשר כמעט לכל דיכפין להיות שותפים למידע אישי. מתחילים להיות לחוצים? יש לכך סיבה טובה. ואני משוכנע שהלחץ יגדל למה שיגלה הקורא בהמשך. אולי לשמע דברים אלה, יהיה מי שיפסיק מיד את המשך הקריאה. כי תמיד יש מי שלא רוצה לדעת. אך מי שמבקר כאן רואה בראש הבלוג את הפתגם - עובדות לא נעלמות אם מתעלמים מהן. עד שנעקצים. וכאן אעשה ספויילר קטן - שמי שימשיך ילמד שיש משהו חשוב שאפשר לעשות למניעה. משהו פשוט שכל אחד יכול לעשות. משהו שבזק או בעלי תשתיות אינטרנט אחרים לא רוצים שנדע. לפחות מאוד מתאמצים שלא לגלות לנו. כול מי שיש לו תשתית אינטרנט של בזק יודע שהוא מקבל כחלק מהשירות ראוטר חינמי תוצרת חברת D-LINK. למי שעדיין אינו יודע, הראוטר הוא שער הכניסה של ההאקרים אל תוך עולם המחשבים המחוברים אליו. יש להם ציוד משוכלל שסורק כל העת מיליארדים של ראוטרים לזמינות פריצה. אך למעשה, לא מעט באחריות בזק (או חוסר האחריות), מרבית הראוטרים זמינים לפריצה בקלות בלתי נסבלת. כי הסטודנט או הסטודנטית הנחמדים שמעבר לקו השירות - אחראים לכך שסיסמת הכניסה לרשת הביתית היא מספר הטלפון. הרי אין יותר קל מזה להאקר להיות שותף. ולידיעה, אפילו גם סיסמא חזקה בת 13 תווים המכילה שילוב של אותיות גדולות, קטנות, ספרות וסימנים מיוחדים - להאקר ממוצע לא קשה לפרוץ את הסיסמה לאחר 7 דקות בלבד, על ידי תוכנות פריצה של האקרים. אז כמה זמן לוקח לתוכנה כזו לגלות סיסמה שהיא מספר טלפון? התשובה היא פחות מחצי דקה. אז מי שמודע לכך יבקש מנותן השירות מעבר לקו לקדד עבורכם סיסמא בת 16 תווים לפחות לפי בקשתו. הכול טוב ויפה וכעת יהיה קשה יותר להאקרים לפרוץ לרשת הביתית שלך. אבל מניסיון, אם מישהו ממש רוצה (ותמיד יש) - הוא יוכל לגלות גם אותה. לאחר מספר ימים או שבועות. כשגיליתי מספר פעמים שהרשת פרוצה (כי יש לי מספר אפליקציות המגלות זאת), פניתי לשירות תשתית האינטרנט של בזק, ולאחר בזבוז זמן. הסיסמא המבוקשת החדשה מוחלפת. ואיש השירות הנחמד יודיע שבהזדמנות זו הוא גם מעדכן את התוכנה של הראוטר "ותודה שפנית לשירות של בזק". אבל למרות הסיסמא החזקה לרשת הביתית, יכולתי לראות שיש שעות מסויימות שבהן נורות הבקרה בראוטר מהבהבות כמו משוגעות. האם זה מצביע שיש לי שותפ/ים נסתרים? הסתבר שכן כן וכן.
מוניטור פעילות מחשב של ASC בנוכחות שותף אינטרנטי סמוי
ראה בתמונה פעילות המחשב כשהוא מחובר לאינטרנט, ללא שאני מבצע בו שום פעילות. והחום במחשב עשוי לטפס לשיעור מסוכן (שמתבטא בצבעי כתום ואדום במוניטור). חום שמקצר באופן משמעותי את חיי המעבדים של המחשב. לעיתים הטמפרטורה עשוייה לעלות על טמפרטורת הרתיחה - להגיע ל- 103 מעלות ואפילו יותר. והמשתמש איננו מבין מדוע לפעמים המחשב נכבה כך פתאום באמצע, לפני שנעשה גיבוי. האם לקורא יש מוניטור שמודד את הטמפרטורה והפעילויות השונות? האם הוא בכלל יודע שהמחשב שלו רותח בפנים? אז נורות ראוטר מהבהבות כמו משוגעות, מחשב מתחמם ללא פעילות - האם זו הוכחה לקיום שותפים? סביר להניח, אבל יש גם את זה:
בתמונה הוכחה ניצחת למחשבים מסתוריים. למשל של אפל ושל HAN HEI PRECISSION , שהתחברו למחשב שלי דרך הראוטר. אגב יש בידי אינפורמציה של המספרים הפיזיים של כל המכשירים שהתחברו באופן לא חוקי לראוטר. מתנצל שאני לא מספר יותר פרטים כיצד אני מגלה דברים כאלה. בעבר האקרים של ישראבלוג ניצלו את המידעים האלה שסיפקתי ברוחב לב בבלוג. מאז למדתי את השיעור שלי. וחוצמזה, סיפקתי הרבה אינפורמציה במדור מחשבים ואינטרנט בבלוג 'אמירה יומית'. ושם לא קיבלתי מהקוראים מוטיבציה להמשיך. גם שם הצעתי לנסות לעזור בפניות בפרטי למייל. ומישהו בכלל פנה? שאלה רטורית. אז נורא התעצבנתי ובזבזתי שוב זמן טלפון מול אנשי השירות של בזק שגילו אוזלת יד וחוסר ידע משווע. הם מציעים שוב לשנות סיסמא ולעדכן את התוכנה ואגב להציע "שירות מצויין של anti-virus ו- anti-phishing, ו- anti-rensomware, כל אחד תמורת תוספת של איזה 10 שקלים לחודש. ואני גיליתי שזה בזבוז כסף. כי למשל מעשרות חסימות אתרי phishing בלבד על ידי מערכת האבטחה שלי, הפישינג של בזק גילה וחסם רק 3 בלבד בחצי שנה. ואז למרות כול מהשירות המעולה של בזק, קיבלתי אינדיקציות מפחידות נוספות:
מסתבר שאמנם הרשת שלי מוגנת לכאורה על ידי סיסמא חזקה, אבל לא הראוטר עצמו. כל הראוטרים מגיעים עם סיסמת ברירת מחדל מהמפעל. הסיסמאות האלה בעיקרון קלות יחסית לפריצה כי מרביתן מכילות לא יותר מ-13 תווים. לתדהמתי גיליתי שהראוטרים מסוג D-LINK שמספקת בזק מגיעים עם סיסמא פנטסטית:
כל האקר יכול להכנס לראוטרים ולהשתלט עליהם בקלות פנטסטית.
פשוט להקיש שם משתמש - Admin
וסיסמא נורא מסובכת - גם היא Admin
וראו כמה התחברויות של משתמשים שונים לראוטר שגיליתי בזמנים שונים:
וזוהי התראת פגיעוּת של הראוטר שמדווחה על ידי תוכנת האבטחה במחשב שלי:
וזו התראה על ידי תוכנת בדיקה אחרת:
אז בזבזתי חצי יום עם אשת שרות בבזק שלא ידעה על מה אני מדבר והציעה שוב לשנות סיסמה ברשת ושאני ארכוש את שירות האנטיפישינג המעולה. ואז פניתי לשירות החינם שנותנת חברת האבטחה McAfee. תוך חצי דקה היא התחברה ברמוט למחשב שלי (אם רשות כמובן, אבל כך יכולים גם האקרים ללא רשות). היא ניסתה להכנס לראוטר דרך הסיסמא Admin Admin והסתבר שמישהו כבר השתלט על הראוטר. כולי עצבני בזבזתי עוד בוקר עם איש השרות של בזק שגם הוא ניסה, אבל הזהיר שאם אשנה את הסיסמא - לא אקבל יותר שירות מבזק. מדוע? כובע. האם בזק מעודדת ותומכת בהאקרים? האם יש לה הסכמים עם אחים גדולים? לא הספקתי לצלם, כי כשניסיתי התנתקה בחטף רשות ההגירה הממשלתית של אנגליה. מה לי ולרשות ההגירה האנגלית? עם הקלות הבלתי נסבלת של החיבור לראוטרים של בזק - מה הפלא? אבל גם איש השירות שהסכים לשנות את הסיסמא לפנים משורת הדין - לא הצליח. ויותר מכך: במקום הודעה על סיסמא חלשה מקודם, כבר קיבלתי שהמחשב מחובר בכלל לראוטר NETGEAR. ושלי בכלל אינו כזה. זה כבר ראוטר של האקר.
לאחר שאיש השירות התעסק עוד בענין, התחלתי לקבל התראה שהראוטר של בזק פרוץ לגמרי, ללא שום סיסמא כלל וכלל. והאיש אמר שצריך להחליף ראוטר. היה זה בוקר יום חמישי. ושליח יכול היה להביא לי ראוטר חדש רק ביום שני בשבוע הבא. לא היה מנוס אלא לנסוע לקצה השני של העיר לסניף בזק סטור ולקחת לבד ראוטר. ולאחר שהיה כבר ראוטר חדש, בזבזתי עוד שעתיים על הקו עם איש שירות חדש של בזק, עד שהצליח לעשות את החיבור לאינטרנט, אך סירב לשנות את הסיסמא. המשכתי לקבל אינדיקציות על התחברויות לא רצויות של מחשבים אחרים לראוטר. עד כאן! נכנסתי לאן שצריך להכנס בתוכנה של הראוטר, ותוך דקה שיניתי בעצמי את הסיסמה לסיסמה מורכבת באורך הגלות וזהו. בהזדמנות גם שיניתי את ההגדרות כך שאות השידור של הראוטר לא יהיה גלוי לסביבה. יותר לא התקבלה האזהרה שהראוטר פגיע. נותרה רק התראה להתקין מחדש את תוכנת סקייפ שהסרתי במתכוון. לא זקוק לה בשלב זה מסיבות השמורות עמי:
וראו איזה פלא, במוניטור הכול עכשיו כחול:
אין לקורא מושג עד כמה קל לשנות את סיסמת ברירת המחדל של הראוטרים. חשבתי בתחילה להראות איך עושים זאת צעד צעד. אך לא אעשה זאת כרגע. ראשית משום שפרסומים כאלה בעבר נוצלו על ידי האקרים למצוא תקנה איך להמשיך להציק. שנית פרסמתי בעבר מדור סדור 'מחשבים ואינטרנט' בבלוג אמירה יומית - על אבטחה ותחזוקה. ביקשתי פידבק, ומשלא קיבלתי - הגעתי למסקנה שאולי זה אינו נחוץ. אמנם הפרה חפצה להניק אבל אם העגל אינו רוצה לינוק... בכל מקרה אם אקבל אינדיקציות שקהל הקוראים מעוניין בהסבר הטכני הפשוט, אקדיש פוסט נוסף לשם כך. אפשר לשלוח לי מוטיבציה כאן בתגובות, או בתיבת המסרים שבשולים הימניים. ובכל אופן לרשומה זו היו ארבע מטרות: א. להסביר שסיסמא חזקה לרשת אינה מספיקה כאשר הראוטר פרוץ למעשה לכול דיכפין. ב. בזק מסתירים ולא משתפים פעולה באבטחת הראוטרים שהם מספקים כחלק משירותי התשתית. מדוע? ג. שידע הציבור שהראוטרים עם סיסמאות ברירת מחדל מהמפעל, שווים כמו שאומרים - לתחת.
ד. יש לך שותפים לרשת או לראוטר? המחשב גם איטי, גם מתחמם וגם הפרטיות בסכנה.
שנתיים. שנתיים מלאו היום מאז שנוסד הבלוג הזה. בחצי השנה הראשונה פורסמו מספר מוגבל של פוסטים בבלוג הנסיוני שהפך אחר כך לבלוג קבוע במעבר מישראבלוג לכאן.
בישראבלוג מספר הצפיות חצה את המאה אלף לאחר ארבע שנות כתיבה של למעלה מ-600 פוסטים. לפיכך הופתעתי כאשר מספר הצפיות כאן מתקרב למספר הזה לאחר מחצית מהזמן (שנתיים) ו- 211 פוסטים. מדוע הופתעתי? אולי משום שהבלוג הזה אינו מסוג בלוגים אישיים גם לא בלוג אקטואליה בעיקרו. והפלטפורמה של בלוגר/בלוגספוט שונה מאוד מזו של ישראבלוג. הבלוגרים כאן אינם מרבים "להחליף גרביים" עם בלוגרים אחרים, כפי שמקובל בקהילת ישראבלוג. ובכל זאת, אף על פי כן! אולי עוד אקדיש פעם רשומה לנושא זה - רשומה שתעסוק באנתרופולוגיה הבלוגרית ומדוע בבלוג זה כה נדירה חסימה של מגיבים טרולים. במשך שנתיים חסמתי שני טרולים בלבד שממש הגדישו את הסאה. ולאחר שסיימתי עם הדבר הלא נעים הזה, אפשר להמשיך בדברים החיוביים. נשאלת תמיד השאלה הלגיטימית כמה מהכניסות הן צפיות אמיתיות ולא יציאה מידית ללא קריאה. כדי לענות על השאלה גייסתי את גוגל אנליטיקס. וזו התשובה שקיבלתי:
כלומר, 84% מהכניסות הן גם קריאות. גוגל אנליטיקס חישב שזמן הקריאה הממוצע לכניסה הוא ארבע דקות. בבלוגולדת שנה שיעור היציאות היה גבוה יותר וכמעט כפול, וזמן הקריאה הממוצע לכניסה היה אז 3 דקות ו-35 שניות. זה לא מפתיע, כי אלה שניסו ולא אהבו כבר אינם מעלים את ממוצע היציאות המיידיות. קהל הקוראים האמיתי התייצב על אחוז גבוה מאוד הקרוב ל- 85%. ציבור הקוראים כאן הוא מישראל, כמו מספר משמעותי ממדינות עולם רבות. השבוע למשל, מספר הקוראים מרוסיה היה גבוה במעט יותר מקוראי ישראל. יתכן שהגדג'ט TRANSLATE שבראש השוליים הימניים מנגיש את הבלוג גם לקוראים שאינם דוברי עברית.
חלק מהפוסטים היותר אישיים שלי מתפרסמים כאן לזמן קצר מוגבל, ומוחזרים לטיוטות מאימת גוגל. יש קוראים שאינם קוראים כאן בזמן אמת אלא מדי פעם בצרורות, ולכן עשויים לפספס פוסטים כאלה שיש להם לעיתים גוון קצת צהבהב. אבל רק אלה שנרשמו כמנויים יוכלו להמשיך לקרוא בכל עת כל פוסט זמני כזה - מתוך העידכונים שמתקבלים בתיבת הדואר של המנוי. אז שווה למקבלי העידכונים שלא למחוק אותם מתיבת הדואר שלהם. כך יוכלו תמיד לקרוא את מה שהוחזר לטיוטות. מיותר לציין שאין ברשימת המנויים שום פרט מזהה מלבד כתובת דואר. זוהי מערכת שפועלת אוטומטית.
חלק מהפוסטים שפורסמו כאן זכו למספר גדול מאוד של צפיות. העשיריה הנקראת מכל הזמנים מתעדכנת אוטומטית ברשימה הזו שבשוליים הימניים:
יש קוראים רבים שהם שקטים. הם לא נוהגים להגיב. אבל לא פעם גיליתי לאחר זמן רב שמישהו מהקוראים ביקש להגיב בפרטי, ללא שעין שאר הקוראים תשזוף. בעיקר כאלה שרצו לקבל אינפורמציה נוספת, למשל על טיפול רפואי זה או אחר. גם כדי למנוע פעילות רובוטים לא רצויה, הפוסטים כאן נחסמים לתגובות לאחר 30 יום. בשני המקרים אפשר להגיב ולשאול בתיבת המסרים הזו שבשוליים הימניים - המסר מועבר למייל שלי והתשובה תשלח היישר למייל של השולח:
כבר הזכרתי כאן בעבר שהחלטתי להעניק לעצמי במתנה ספר שירים - ספר שיריי. הוא לא יהיה כנראה מנוייר. כי אני לא מתכוון לשלם עשרים אלף ויותר כדי שהעותקים יצהיבו וימלאו אבק במחסני ההוצאה לאור, ולקבל שקל לעותק עבור כל אלה שאולי יצליחו למכור. כן, אני יודע שיש כאלה שרק ספר מנוייר נחשב בעיניהם, אבל אלה במילא כבר הולכים ונעלמים מהעולם. אז לרגל הבלוגולדת הענקתי לעצמי את הכריכה לספר ואת שמו:
והספר יהיה מיועד לכ-ו-ל-ם ובחינם. הבסיס הכלכלי של ספר דיגטלי כזה לא יהיה על חשבון הקורא. פרטים יבואו בבוא העת. והשיר שאני חושב שיהיה שיר הפתיחה בספר הוא זה: אף פעם / קנקן אף פעם לא קראו לו משורר כי אולי מן הסתם שרבט רק מדע של מילים מנוקדות כמו שירת חיים שנוצרה על ידי קוד גנטי לא פרוזה, גם לא ציור רק קווי מתאר, כמו במפה.
ואולי פשוט עוד לא הִפְנִים מן הסתם שמדענים היו משוררים ופילוסופים ביוון העתיקה והמשוררים הם משוררים בעת החדשה.
ומדוע הזדמנות שניה יהיה שמו של הספר? על כך בהזדמנות אחרת. שווה לכתוב על כך הקדמה.
ואתמול פורסם כאן בבלוג השיר ה- 74 במספר. באופן זמני השירים מצטברים במדור 'שירים שלי' לפני העריכה הסופית (האמת שחלקם נערכים כל העת. זהו דווקא אחד היתרונות של פרסום דיגיטלי שמתעדכן ללא מגבלת העידכון של מהדורות נייר). ואל המדור 'שירים שלי' אפשר להכנס דרך הסרגל שבראש הבלוג מתחת לתמונה:
ובמדור השירה אפשר לנווט בין הדפים (מהמאוחר למוקדם) כך:
יש מחלות גנטיות ניווניות נדירות, שאם כבר התמזל מזלו של מישהו לחלות באחת מהן - כדאי שיוולד לאבא הנכון. כמו האבא מהסרט הידוע - השמן של לורנצו. סרט מרגש המבוסס על מקרה אמיתי. בזכות האבא שאינו רופא, נעצרה התפתחות המחלה אצל לורנצו. אמנם כבר כשהייתה בשלב מתקדם, אך הילד חי עד גיל 30. גיל מופלג שהיה בלתי אפשרי לפני שפותחה נוסחת השמן של לורנצו. השמן של לורנצו משמש כיום כתרופה משמעותית יעילה בטיפול בחלק מהחולים מסוגו.
האבא של לורנצו הקדיש את כל זמנו ומרצו כדי למצוא מרפא למחלתו של לורנצו. הוא חקר בגוגל, פנה לאנשים הנכונים ונאלץ להתמודד גם מול הממסד הרפואי שדורש לערוך ניסויים ובדיקות רבות כדי לאשר שימוש של תרופה נסיונית בחולה - לעומת החולים ומשפחותיהם המעוניינים בכל טיפול שהוא שעשוי לשפר את מצבם ומ-י-ד.
זה מזכיר לי דיקן פקולטה מסויימת שהגיע בזמנו מרוגש ונואש למעבדתי. הוא שמע שפותחה אצלנו תרופה ייחודית שפעלה כשלב ההוא כנגד תאים סרטניים מסוג הסרטן שחלתה בו בתו - בשלב ההוא בתנאי מעבדה. והתרופה פעלה וריפאה את הסרטן הזה גם במודל של עכברי מעבדה. אבל מים רבים עוד היו צריכים לזרום במערכת עד שב-FDA (רשות התרופות האמריקאית) היו מאשרים את התרופה לשימוש בניסויים קליניים בבני אדם. אבל את האבא הנואש, זה לא עניין. הוא רצה לקבל אותה ולנסות אותה כאן ועכשיו על בתו. בת שכבר אינה מגיבה לכל סוגי הטיפולים הקיימים, ולכן נגזר עליה למות בקרוב.
האבא ביקש רק לדעת היכן מצויה התרופה במקררים שלנו. התרופה שעשויה לעזור לבתו. רק את זאת הוא ביקש לדעת, כדי לפרוץ למעבדה בלילה ולגנוב את החומר. כדי שהוא עצמו יזריק אותו לבת.
עם כול הצער, כמובן שהוא לא זכה לשיתוף פעולה מצידי. אני מדען הפועל לפי הכללים החוקיים ולא עבריין. ואני לא מוכן לבלות שנים רבות בכלא, אפילו בשביל דבר נשגב כזה. מה גם שבשלב ההוא לא היה בידי עדין ביטחון ביעילות התרופה ובחוסר רעילותה לבני אדם.
לפני ימים אחדים הבת זוג חזרה מארה"ב. מכנס מדעי שנערך בסמוך לבית חולים גדול המתמחה בטיפול במחלות ניווניות. הכנס עסק במחקר על קבוצה של כ-300 מחלות גנטיות נדירות, כל אחת בפני עצמה. אך יש להן מכנה משותף באתר הפגיעה בתאי העצבים.
אני מתנצל על חוסר הפירוט והעמימות, שנובעים הן מטעמי שמירה על סודיות רפואית והן מטעמי שמירה על אנונימיות אישית. אין קשה יותר מהטרדות על ידי משפחות חולים מיואשות ומסכנות.
בכנס שמנה כחמש מאות משתתפים (רופאים ומדענים), הבת זוג נשאה הרצאה על התקדמות המחקר בתחום זה במעבדתה. מזה למעלה משני עשורים היא עוסקת בפיתוח שיטות הכוונה מולקולריות ייחודיות ל'אילוף' תאי מחלה סוררים. החל מסרטן וכלה במחלות מטבוליות ומחלות עצביות ניווניות.
לפני כשנה הבת זוג נשאה הרצאה בכנס מדעי אחר בברלין, שבו דיווחה על גילוי של מולקולה פוטנציאלית העשויה לשמש בעתיד כתרופה כנגד חלק מקבוצה של כשלוש מאות מחלות גנטיות ניווניות. זה עדיין לא פורסם בשום כתב עת מדעי, אבל האבא של ילד בשם ג'ושוע גילה זאת בדרך לא דרך ויצר קשר איתה. הוא העביר תאים מביופסיה של בנו - תאים שגדלים כיום בתרבית במעבדתה. הסתבר שהחומר שגילתה פועל יפה על התאים של ג'ושוע בתרבית, ומונע את התנוונותם.
כמו לורנצו שנולד לאבא הנכון, התמזל גם מזלו של ג'ושוע שנולד למשפחה יהודית עשירה מאוד ולאבא הנכון. מאז התגלית במעבדה של הבת זוג, אבא של ג'ושוע משפטן במקצועו, מקדיש כיום את מלוא זמנו ומרצו למען הצלת בנו, ומוכן לעשות הכל כדי לקבל אישור לעריכת ניסוי קליני על בנו במולקולה שפותחה על ידי הבת זוג. היא פגשה בכנס את ג'ושוע עצמו - ילד חמוד בן שלוש, שמתוחזק בכל אמצעי התמיכה הרפואיים הקיימים האפשריים הידועים כיום, ואפילו יותר מכך. ביניהם דיאטה מיוחדת ונטילה יומית של סוללה בת כשלושים ויטמינים, תוספי מזון ואנטי-אוקסידנטים למיניהם. כרגע ניתן לראות בילד חוסר יציבות קל בהליכה, אך כידוע יש למחלה מסלול התקדמות נוראי ידוע מראש. ובזמן שנערך הכנס, האבא של ג'ושוע הביא למפגשים בין בת הזוג לבין אנשי מפתח במערכת הבריאות האמריקאית - כדי לקדם את מתן אישור רשות התרופות האמריקאית (FDA) לשימוש ניסויי בתרופה של הבת זוג, למה שמכונה one case study. כלומר אישור שימוש ניסויי אינדיבידואלי לחולה יחיד. זהו מסלול אישור מזורז מקוצר בהרבה מזה הדרוש לשם ניסויים קליניים בתרופה חדשה על קבוצת חולים גדולה (כנגד מחלות הפוגעות באופן דומה בקבוצות חולים גדולות).
אבל גם במקרה של קבלת אישור לטיפול נסיוני למקרה בודד, צריך לבצע כמה שלבים של בדיקות הכרחיות ופרוצדורות מנהלתיות, שאורכים כ-14 חודשים לפחות - וכמובן בתנאי שיש מי שיש בכיסו לשלם עבור העלות. מדובר במיליונים.
אבל כאמור לאבא של ג'ושוע לא חסרים אמצעים לנסות את כל האפשרי כדי להציל את בנו. בכנס הוא הפגיש בין הבת זוג לבין אישיות מאוד בכירה ומצליחה ב- FDA. שהבטיח בסיום הפגישה לפעול לקיצור התהליך באופן משמעותי. אם ימולאו כמובן כל התנאים המקדימים ההכרחיים. כמו למשל ייצור התרופה הניסויית בתהליך המכונה GMP שהם ראשי תיבות של Good Manufacturing Product והשלמת המינימום ההכרחי בניסויים פרה קליניים, שחלקם כבר נעשה במעבדה של הבת זוג.
ואבא של ג'ושוע דאג בימי הכנס להפגיש כאמור את הבת זוג עם עוד כמה אנשי ונשות מפתח הדרושים לתהליך. והנשים שבהם (כמו למשל הרופאה האישית של ג'ושוע מבית החולים הסמוך, הן כולן ג'פיות, כפי שסיפרה הבת זוג בחיוך. כלומר סוג של כינוי סטריוטיפי לנשים המוגדרות Jewish American Princess. ובכלל מסתבר שמרבית אנשי המפתח המעורבים בעניינים האלה הם יהודים.
כששואלים את הבת זוג מה המעמד שלה בפרוייקט של ג'ושוע, היא עונה שהיא רק יועצת מדעית. וכששואלים מה יצא לה מזה, היא עונה: "שום דבר מלבד שני דברים - רצון טוב וכבוד". וחוצמזה לשם אישור הניסויי הקליני על ג'ושוע, ובעתיד אולי על חולים אחרים כמוהו, או מקבוצת המחלות האחרות מסוג זה - במילא יצטרכו לעבור דרך חברת היישום של האוניברסיטה. כדי לקבל רשיון שימוש בפטנט על החומר שנרשם על ידי הבת זוג.
מים רבים יזרמו עד אז ושאולי, אולי, ירשמו לזכותה פעם 23% תמלוגים, אם החומר שפיתחה ישמש כתרופה. לפעמים יש גם אקזיט בביוטק ובפארמה, ולא רק בהייטק. אבל כפי שנראה כרגע ובעזרת מאמציו הבלתי נלאים של האבא - בינתיים יערך במהרה הניסיון הקליני הראשון על ג'ושוע הקטן. בלעדיו חייו הקצרים של ג'ושוע יהפכו במהרה לחיי נכות וסבל שאינם חיים. כאמור, מזלו של ג'ושוע הוא שנולד למשפחה הנכונה, לאבא הנכון, ולקשרים הנכונים.
https://www.youtube.com/watch?v=8yDarQW7UZc
לבסוף רק הערה קטנה, לכל מי שעשוי לפנות בעקבות כתבה זו, אנא לחסוך זאת ממני. כדאי לזכור שאנחנו המדענים עובדים במקומות מסודרים כשכירים ובמגבלות החוק. ועל כן כדאי לכל החולים היקרים ומשפחותיהם לזכור שאנחנו לא עובדים של אף אחד מהם, וגם לא יכולים להיות. התרומה שלנו לאנושות היא גלובלית ולא פרטנית, ומיושמת אם בכלל לאורך הרבה מאוד שנות מחקר ובהשקעה כמעט אפסית של המדינה והאוניברסיטאות בתקציבי מחקר והוראה. ומצד שני אנחנו מנועים מקבלת השקעות פרטיות ותרומות. וגם אם אלה מתקבלים באישור, במילא רובם נבלעים על ידי מוסדות המחקר והמדינה.
מזה שלושה שבועות שהשף קנקן מבשל ארוחות אמצע וסוף שבוע, כדי להקל על הבת זוג בסוף השנה האקדמית ששואבת את שארית לשדה. כן, מאמצי סוף שנה שגם אני מכיר היטב וכשנוספים לכך מחויבויות תפקיד ל'שעשע' את שוחרי האוניברסיטה בקבלות פנים ובטקסים אינסופיים, להיות נציגת הפקולטה בטקסי הענקת תואר ראשון, שני ודוקטור, ולפנות יום שישי לפגישה וארוחה עם שגרירה שעלתה במיוחד לירושלים - צריך לשחרר אותה ממטלות הבית והמשפחה. אחת המטלות המשפחתיות הן כמובן הכנות סעודות סוף שבוע. זו בדרך כלל המטלה שלה, אך במצבים כאלה אני מתגייס ומחליף אותה. אנחנו מאוד מקפידים לאכול כול בני המשפחה ביחד, לפחות בארוחת ליל שבת, שהיא תמיד חגיגית אצלנו. הבת זוג נולדה בפולין, וכפולניה אסלית קשה להתחרות איתה במספר המנות המוגשות. ובסוף השבוע הזה, גם אם לא הייתי רוצה אני חייב, כי היא כבר מזה שבוע בארה"ב בכנס מדעי ובעוד מטלות מקצועיות. בקיצור, בשלושת השבועות האחרונים אני משמש עקר בית במשרה מלאה. חלק בהנאה - החלק של הבישול. כשאין זה הכרח של קבע אני אוהב לבשל. וכפי שכבר כתבתי פעם, אני אוהב להמציא תבשילים. אני לא בשלן ממתכונים של אחרים. חיפשתי בגוגל אם מישהו פרסם מתכון לפשטידת חומוס/טחינה שהכנתי לראשונה ובחיפושי מצאתי שכל הזכויות אכן שמורות לי. יש פשטידות מחומוס גרגרים אבל לא נתקלתי בכזו שעשויה מממרח חומוס וטחינה. השילוב שלהם בפשטידה זוהי המצאה שזכיתי עבורה בשבחים רבים של אנשים רעבים שלקקו את האצבעות. כולם מכירים מגוון של עוגות גבינה ועוגות שמנת. אבל קנקן המציא זן של עוגות יוגורט משגעות עם פירות יער (אפשרי בהחלט גם עם פירות אחרים) ומבלי לקבל שוק סוכר וכולסטרול. . כן, וכי מדוע לא עוגת יוגורט חמישה אחוז שומן בלבד עם מעט קמח מחיטה מלאה ומעט קמח סולת וללא תוספת סוכר? ולמרות שזה היה הנסיון הראשון וללא מתכון, העוגה הזו זכתה לשבחים כל כך רבים ששורשי השיער שלי הסמיקו. זהו לא בלוג בישול ואפיה, אבל אולי אחלוק איתכם את המתכונים האלה, כשארשום אותם במדויק בפעם הבאה שאכין אותם. עם הביקוש המשפחתי נראה שלא אוכל להתחמק מהכנה חוזרת לפי בקשת המשפחה. ובבישולים האחרונים התחלתי לשלב שוב חצילים במנות שאני מכין. חצילים - הרבה זמן שנמנעתי מחצילים ובמיוחד מלהכין אותם. זה היה מאז שירות המילואים במוצב קטן מול הגבול הירדני, כשעדיין לא היה גבול של שלום. היינו קבוצה קטנה של חיילים שחלקו את הזמן בתצפיות אל הגבול הירדני ומעבר לו, בשמירות ובתורנויות מטבח ושאר מטלות יומיות. בכל יום אחד מאיתנו בישל בתורנות עבור כולם. למרות שאנשי רפואה מנועים לעבוד מטבח לפי חוקי מטכ"ל, בישלתי אז בפעם הראשונה בצה"ל. איך אפשר שלא להשתתף כשמדובר בקבוצה קטנה של חברים לנשק. יום אחד כאשר הגיע תור המשמרת שלי לתצפת לעבר הגבול וסביבתו, מבטי התמקד לפתע על פלאח ירדני בשדה החצילים שלו. במשקפת רבת העוצמה, כל האנשים בטווח של כמה קילומטרים נראו כמעט כאילו עומדים מטרים ספורים ממך. והנה אני רואה שהפלאח מסתובב בשדה החצילים שלו, קוטף חציל ואוכל אותו חי לגמרי. לא יודע איך אפשר לאכול חציל חי עם המרירות שלו. אבל לאחר שנגס ובלע את החציל, האיש אשכרה הפשיל מכנסיו, נצמד לאתון שלו מאחוריה ובעל אותה בכוונה רבה. דיווחתי לחברי בקשר ומיד חצי מוצב הגיע לצפות בצחוקים גדולים. היה זה כנראה הרגע שמאז חצילים דחו אותי. אבל בשבועות האחרונים שהשף שבי נאלץ להציג את נפלאות הבישול המגוון, החלטתי לתת לחציל הזדמנות שניה. זה התחיל עם מוסקה שקצרה הצלחה ומאז כבר נתבקשתי להכין אותה פעם שניה. קצרה היריעה בפוסט זה כדי שאציג את המתכון הנפלא של המוסקה הזו. בבישול אני נוקט בפטנטים לא מועטים, שמעניקים לתבשילים יחודיות. וכדי שהחצילים לא יצאו מרים אינני מטפל בפרוסות חציל במלח בישול. במקום אני מכניס פרוסות חציל בעובי של כסנטימטר לסיר מים שרתחו וממשיך בהרתחה כעשרים דקות, עד שפרוסות החציל הופכות לאלדנטה. המרירות החומה כהה יוצאת אל מי הבישול. לאחר שמכבים את האש, נותנים לחצילים להתקרר מעט, מעבירים למסננת ושוטפים במי ברז קרים להרחקת שארית הנוזל המר. לאחר שפרוסות החציל פסקו מלהגיר נוזלים, אפשר לצלות אותן בתנור או לטגן במעט שמן עד להשחמה קלה. בליל שבת אתמול כשהבת זוג בארה"ב, הכנתי למשפחה ארוחת שלוש מנות. במנה הראשונה השתמשתי בפרוסות חציל שטוגן קלות. והרי המנה:
נגיסות חציל ורוקפור. זוהי מנה ראשונה מאוד טעימה שאפשר להשתמש בה גם כמתאבנים באירוחים. מאוד פשוט להכנה ומומלץ. אז מה יש כאן? ראשית פורסים לחמניה/יות לפרוסות בעובי של כ - 3 סנטימטרים בערך (אני משתמש תמיד בלחמניות מחיטה מלאה). משמנים תבנית בשמן זית (שכבה של כ-2 מילימטר) ומסדרים בתבנית את פרוסות הלחמניה. תחתית הפרוסות 'שותות' את שמן הזית. על כל פרוסת לחמניה מסדרים פרוסת חציל שהוכן כפי שתארתי למעלה. מעל החציל מניחים פרוסת גבינת רוקפור בעובי של כ 1-2 סנטימטר. פורסים עגבניות שרי לשלוש-ארבע פרוסות ומניחים פרוסת עגבניה מעל שכבת גבינת הרוקפור. מכניסים את התבנית לאובן טוסטר שחומם ל- 200 מעלות למשך כ- 15 דקות. גבינת הרוקפור נמסה חלקית ונמרחת בשכבה יפה מעל החציל. אני לא ממליח את פרוסות החצילים כי ברוקפור יש מלח די והותר. אם יש צורך מחממים כחמש דקות נוספות לפני ההגשה. בסיס הלחמניה יוצא קריספי והייתי צריך לשכנע את הסועדים שרצו לחסל את המנה הזו - שלא לאכול כל אחד יותר משתי יחידות כאלה - אם הם רוצים שישאר להם מקום למנות הנוספות. והמנה השניה היתה זו:
קנלוני ממולאים בתערובת בשר הודו טחון
לחצי קילוגרם של בשר הודו טחון מוסיפים: א. תערובת עלים חלוטים. חולטים במים רתוחים למשך כשלוש דקות - תערובת של חופן עלי תרד טריים, כחמישה עלי חסה אייסברג (לא חסה ערבית שהעלים שלה הופכים מדלדלים בבישול). חופן פטרוזיליה טריה (ללא הגבעולים הקשים) וחופן שמיר טרי (גם ללא הגבעולים הקשים). את תערובת העלים החלוטה שוטפים במים קרים, מסננים במסננת, וסוחטים היטב בידיים. את התערובת החלוטה קוצצים בינוני-דק על קרש חיתוך, מוסיפים לתערובת הבשר הטחון ובוחשים היטב לתערובת אחידה. ב. בצל סלאמי מעושן. קוצצים בצל אחד לקוביות בגודל בינוני-דק. קוצצים 4 פרוסות נקניק סלאמי איטלקי מעושן לקוביות של כחצי סנטימטר. את תערובת הבצל והנקניק הקצוצים מטגנים במחבת חמה עם מעט שמן קנולה בלהבה קטנה לאחר רתיחת השמן למשך כ-15 דקות עד שהבצל משחים וקוביות הנקניק מצטמקות. הריח משגע. ממתינים מעט עד שתערובת הבצל והנקניק מתקררת מעט ומוסיפים עם שארית השמן לתערובת הבשר והעלים החלוטים הקצוצים. מערבבים לקבלת תערובת אחידה. ג. מוסיפים לתערובת הבשר כפית של שום טרי קצוץ דק, 2 כפות פירורי לחם מחיטה מלאה, כפית חומץ, תבלינים לפי הטעם - פלפל שחור גרוס/טחון, פפריקה אדומה חריפה, אבקת חרדל טחון, קורט קינמון טחון, ד. מוסיפים 2 ביצים ובוחשים היטב לקבלת תערובת אחידה. אם התערובת נוזלית מדי למילוי, להוסיף עוד מעט מפירורי הלחם. לתת לתערובת לשהות כחצי שעה בטמפרטורת חדר כדי שהטעמים יספגו בבשר. ממלאים את תערובת הבשר בגלילי קנלוני איטלקיים מסחריים משובחים מחיטת דורום, בעלי קוטר בינוני (כ- 2.5 סנטימטר). יש לדחוף בעזרת סכין עם קצה רחב ולדחוס היטב את תערובת הבשר במנות קטנות עד לקצה השני. אני ממלא את גלילי הקנלוני כשבידיי כפפות לטקס רפואיות. זה הרבה יותר אסטטי. ובכלל משתדל שלא לטפל יותר מדי באוכל בידיים, עם כמות החיידקים שיש לנו בידיים גם לאחר שטיפה במים וסבון. אני גם ממש לא אוהב את התחושה של לישת בשר בידיים. את יחידות הקנלוני הממולאים (כ- 14 יחידות) מסדרים בצלחת רחבה. את הקנלוני הממולאים מכניסים בזהירות לסיר מים שהורתחו מראש ומבשלים על אש בינונית כעשר דקות או עד שהקנלוני מתחילים לצוף על פני המים בסיר המבעבע. מומלץ להעביר בשלב זה בזהירות את הקנלוני למסננת המונחת על גבי סיר נוסף. אפ לא מקפידים, הקנלוני יוצאים רכים מדי ולא אלדנטה. במצב זה קשה לטפל בהם ללא שיתיחלו להשבר ולהתפקע. בבישול יתר הקנלוני הממולאים יוצאים רקים כמו דמפלינגס וחלקם מתפקעים. אם הם מתפקעים והתוכן מתפזר, ההגשה נראית פחות אסטטית, אבל הטעם נשמר כמובן. בצילחות של המנה, הקנלוני הוגשו על מצע של מעט שמן זית. כפי שנראה בתמונה, אפשר לגרד מעט גבינת פרמז'ן מעליהם (מומלץ). בצד, תחמיץ מלפפונים, חסה ושמיר. אופן ההכנה יתואר בהמשך. כמנה עיקרית הכנתי שניצל עסיסי תוצרת בית. ראה אופן הכנה כאן (שניצל זה לא סוליית נעליים).
השניצל הוגש עם שני תחמיצים - תחמיץ מלפפונים, חסה ושמיר (ירוק) תחמיץ עגבניות שרי.
מי אמר ששניצל איכותי חייבים להגיש עם צ'יפס? זה גם עודף פחמימות וקלוריות, גם מטוגן וגם עודף מלח. וחוצמזה עם תפריט שלושת המנות הזה, הצ'יפס מיותר בהחלט. * תחמיץ מלפפונים, חסה ושמיר:
פורסים 1-2 מלפפונים לפרוסות דקות דקות. מוסיפים כמה עלי חסת אייסברג קצוצים וחופן עלי שמיר קצוצים. לתערובת הירוקה מוסיפים שתי כפות חומץ ומערבבים. יש להכין מראש ולשמור בכלי סגור במקרר לפחות שעתיים כדי שהחומץ יקלט בירק. זוהי תוספת צבעונית מאוד מרעננת ואני לא מוסיף לתחמיץ מלח בכלל. אין צורך וזה גם לא בריא. ** תחמיץ עגבניות שרי: פורסים עגבניות שרי (20-25 יחידות) ל 3-4 פרוסות. ומוסיפים חופן שמיר קצוץ דק 2 כפות חומץ 2 כפיות רוטב סויה איכותי (אני משתמש ברוטב סויה יאמאה יפני מקורי. תוצרת הארץ מכילה יותר מלח מסויה ואין להשוות את הטעם). 1 כפית שמן זית גם את התחמיץ הזה רצוי להשהות במקרר למשך כשעתיים לפחות להטמעת הטעמים. וכאמור היריעה של הרשומה הזו קצרה בכדי שאביא כאן אופן ההכנה של קציצות קישואים ותפוח אדמה משגעות שהכנתי השבוע והבן חיסל אותן במכה. הבסיס שלהן הן קציצות הקישואים המהממות שהכינה אימא שלי. ואני שידרגתי אותן עם תוספת של תפוח אדמה (היחס ביניהם הוא מתכון סודי בהחלט). וגם לא סיפרתי כיצד אני מכין מוסקה תוצרת בית ייחודית, פשטידת חומוס/טחינה (המצאה שקצרה שבחים רבים) וכן את עוגות היוגורט המשגעות שהזכרתי למעלה. אולי אביא את המתכונים שלהם ברשומה נפרדת, ההיצע תלוי כמובן בביקוש. או במילים אחרות, תלוי בסטטיסטיקת הכניסות והתגובות לרשומה זו. כי לפרסום צריך להייות ביקוש, לא?
