מדע זה כמו סקס - מבחן האריה

רשומה זו פורסמה בחלקה בעבר בישראבלוג והרי היא מובאת כאן ערוכה במהדורה שניה מעודכנת.

בשיח מדענים ניסינו לרדת לעמקן של התכונות העושות מכל המקצועות אדם למדען. כולנו היינו תמימי דעים לגבי שתי תכונות. האחת - מדען אינו מפסיק לשאול למה. בדיוק כמו ששואלים ילדים שאלות הלמה האינסופיות. אך רובם מפסיקים לשאול שאלות במהרה, בשל דיכוי על ידי הורים חסרי סבלנות ושלעיתים חסרים גם בידע הדרוש כדי לענות. 

אבל מדענים ממשיכים לשאול למה כל הזמן. מבחינה זו הם למעשה ילדים שלא התבגרו.  נשארו מין פיטר פן כאלה. כנשאלתי לא אחת מדוע בחרתי דווקא במקצוע זה ולא באחר, אני מציין שכמדען אני מתעורר בכל יום עם שאלה. אני יודע איך יתחיל היום וכדי לענות על השאלה אני יודע באיזה שיטות וטכניקות אנקוט. אבל, וזה עושה את ההבדל מהרבה מקצועות אחרים - אינני יודע כיצד יסתיים היום. אינני יודע איזו תשובה אקבל לשאלה ששאלתי בבוקר. לכן בכל יום  אני בעצם מתרגש כמו ילד שמתחיל לשחק ושאינו יודע כיצד יסתיים ומה תהיינה תוצאות המשחק.

אפשר לחשוב שזה נורא כשמבוגר מתנהג כמו ילד, אבל בכלל לא בטוח שכך הוא הדבר. במחקר שנערך על שתי קבוצות - קיבלו הנחקרים עשר חבילות רגילות של מהדקים משרדיים. בשתי הקבוצות התבקשו הנחקרים ליצור משהו יצירתי עם המהדקים. שתי הקבוצות מנו כל אחת 50 איש. הקבוצה הראשונה הייתה של ילדים בגיל 6-10 והקבוצה השניה הייתה של אנשי הייטק בני 25-35.

שתי הקבוצות נתבקשו ליצור כעולה על רוחן מהמהדקים. הילדים היו מאוד יצירתיים, כמו למשל:

לעומת זאת בקבוצת אנשי ההיטק הנחקרים היו חסרי אונים. המקסימום שעלה בראשם הוא להשחיל סיכה אל סיכה לשרשרת. ההבדל בין הקבוצות מאשש שהיצירתיות של הילדים נעלמת עם הגיל. עם ההתבגרות שוכחים גם לחשוב מחוץ לקופסא.

והתכונה המאפיינת השניה שלגביה היינו קבוצת המדענים תמימי דעים היא שבעצם לכל מדען יש איזושהי 'שריטה'. שזה במילים עדינות - כולנו קצת לא לגמרי נורמלים. על הלא נורמליות הזו אפשר ממש לכתוב ספר מתובל בשלל זכרונות אינטראקציות שלי עם מדענים אחרים. אני זוכר גם שבתקופת ההתמחות, כשחגגנו יחדיו משפחות מדענים ישראלים בגולה את ליל הסדר - נשותינו התלוננו שבאורח חיינו נשארנו כאותם עבדים במצרים. יש משהו בזה, כי במחלקות המדעים הניסויים - מי שיעבור במסדרונות המעבדות, יוכל לפגוש בתנועת מדענים ותלמידי מחקר מאוחר בערבים ואפילו בלילות. הרי אי אפשר לעצור ניסויים ארוכים באמצע ולהמשיכם ביום הבא. אבל זה לא רק זה - העיסוק במדע ממכר. כמו סקס.

בוודאי מכירים אתם את השיר 'סקס אחר' של יונה וולך. כך בפוסט הזה אגלה לכם על 'מחקר אחר' - מחקר שלא דורש תקציבים ואמצעים בכלל. מחקר בראשות אדם אחד שהוא סקרן ומשועמם מספיק, כדי להבחין במה שאחרים מחשיבים כחסר משמעות. פעם מדען תמיד מדען.

יונה וולך, משוררת

אומרים שפעם מדען - תמיד מדען. כנראה זה יותר ממקצוע. זו דרך מחשבה ודרך חיים. אין כמו מה שאתאר בהמשך דוגמה טובה לכך.

בקורס בן חמש שעות שבועיות לתלמידי בוגר שלימדתי - שתיים מהן החלו בשעה שמונה ורבע בבוקר. כדי לא להתקע בפקקי הבוקר ולהגיע בזמן, נהגתי לצאת מוקדם מהבית ובדרך כלל הגעתי לפקולטה כחצי שעה לפחות לפני תחילת השיעור. אמנם לרבע שעה הייתי זקוק כדי להכין את האולם להרצאה - להפעיל את לוח הפיקוד ששולט על עצמת אורות אולם ההרצאה, על המחשב ומקרן הברקו. כי תמיד יש איזה מרצה אדיוט לפניך, שמקלקל דברים, או שמכבה דברים שלא צריך - למרות ההוראות המפורשות הכתובות מול עיניו באותיות קידוש לבנה. וצריך גם למחוק את הכתוב שנשאר על הלוחות ולהוריד את המסך החשמלי הגדול להקרנת המצגות. וכן, לתזמן את סרטוני הוידאו עם ההרצאה. וכיוצא בזה. 

אבל גם כך. נותרו לי לפני כן כעשרים דקות שבהן נהגתי לקנות בדוכן שבכניסה לבנין ההרצאות, קפה הפוך גדול חזק ובייגלה טרי. ביום יפה יוצא לחצר הפקולטה ומתיישב על ספסל אבן הארוך - שותה, אוכל וצופה בעולם שעובר לפני - בסטודנטים ובאנשי הסגל הנוהרים אל פתח הכניסה להתחיל את יום לימודיהם או עבודתם.

ביום חם ישבתי לפני ההרצאה בפינה מוצלת - בקרן ספסל האבן בצמוד למבנה טרנספורמטור של חברת החשמל. בצפיה לעבר הנוהרים אל פתח הכניסה לבנין, הבחנתי שלרובם אני נשאר שקוף, אם כי מדי פעם יש מישהו/י שמפנים ראשם ימינה לעבר האיש המוסתר מעבר למבנה החשמל, כלומר אלי (ראו בשרטוט).

מהר מאוד התעוררה בי סקרנות. האם ישנה חוקיות? אז התחלתי לספור כמה אנשים חולפים היישר מבלי להביט, עד שמישהו מפנה ראשו ימינה ומביט לעברי לשניה. שלפתי דף מהתיק ותחלתי לתעד את הספירה, כמו בתרשים הבא.

מהר מאוד נדהמתי לגלות שאכן ישנה חוקיות וניתן להסיק כללים. לאחר תצפית וספירה במשך מספר בקרים שלפני ההרצאה - מצאתי שבממוצע אחד מכל 12 מפנה ראשו ימינה מיד לאחר שחלף את מבנה החשמל שהסתיר אותי. אבל זה לא הכל:

כשהחולפים היו ביחידוּת, יותר נשים מגברים הפנו ראשן ימינה באופן מובהק (אחת מ-8 בממוצע, לעומת אחד מ- 14 גברים).

כאשר חלפו זוגות מעורבים (גבר ואישה) - תמיד האישה הייתה זו שהפנתה ראש ימינה.

כאשר חלפו זוגות גברים, או זוגות נשים - תמיד מי שהיה קרוב יותר למקום מושבי (כלומר הצועד/ת הימני/ת) היה זה שמפנה מבט.

כאשר חלפה קבוצת אנשים שצעדו במקבץ - תמיד הצועד בראש הקבוצה היה זה שהפנה מבט ימינה ואלה שצעדו אחריו המשיכו להביט היישר קדימה לעבר פתח הבניין. למרות שהקבוצות היו אקראיות וללא שום קשר חברתי ביניהם - הצועד בראש כאילו קיבל אחריות על השאר באופן בלתי מודע.

בוודאי יהיו כאן קוראים שחושבים איזה שטות היא לשבת כך, לתצפת, לספור ולמצוא כללים. במקרה הטוב אולי היו מקסימום מתצפתים בהנאה על עלמות החן החולפות. אבל לחקור מי בין החולפים מפנה ראש ומביט לעברך - זה כבר וודאי נחשב בעיני רבים כשריטה על סף המופרעות, או מקסימום מעיד על שיעמום. והאמת היא (כפי שכבר אמר אריסטו ואחרים), בכל מדען יש מידה מסויימת של מופרעות. אבל למעשה בשביל להגיע להישגים משמעותיים במדע, צריך לצאת מהקופסא. אך חזרה לעניינינו, וודאי תשאלו איזו תועלת יש לתצפית חסרת תכלית לכאורה כזו?

אז כדי להבין את ההגיון בכללים ההתנהגותיים שהוסקו במחקר הפשוט הזה (כן, עדיין אפשר לעשות מחקר בלי ציוד מעבדה ותקציב מחקר) - פשוט החליפו את דמותי בתרשים למעלה באריה:

  

בוודאי כעת יסכימו הקוראים שאם אריה היה רובץ במקומי - למי שהיה מפנה מבט ומגלה את נוכחותו, היה יתרון השרדותי. כי מי שלא היה מבחין בזמן, וודאי היה נטרף - אם לא היה נס מיד לנפשו או מטיל רומח לעבר האריה.

הצבת האריה במשוואה מעניקה הגיון התנהגותי אבולוציוני למחקר הזה. אמנם אנשים שחולפים בחצר הפקולטה אינם מצפים להתקל באריה, אבל נניח שהיינו מחליפים את האריה בפושע או מחבל, האם יש יתרון למי שיפנה מבט ויקדים לגלות את הסכנה?

בגילוי סכנה מעורב תהליך ביולוגי בבסיס ההתנהגותי. בעת סכנה האדם מגיב בעליה ברמת האדרנלין. העליה באדרנלין היא אמצעי ביולוגי בעל ערך אבולוציוני רב עוצמה - העליה ברמת האדרנלין היא זו שמעוררת את הדפוס ההתנהגותי ההשרדותי 'התקף או ברח'.

חשוב לציין שהמחקר התצפיתי הזה אינו מייצג את כלל האוכלוסיה, כי נעשה על אוכלוסיה מאוד מסויימת - סטודנטים ועובדי סגל אקדמי ומנהלי. אמנם באוניברסיטה קיים גם הסקטור של עובדי נקיון ואנשי שירותים אחרים, אבל אלו משום מה מתחילים לעבוד בשש בבוקר כדי לסיים בשתיים בצהריים. אגב, במאמר מוסגר, אף פעם לא הבנתי מדוע אין אנשי שירות כאשר צריכים אותם כשדברים מתלכלכים או מתקלקלים, שזה תמיד לאחר שתיים בצהריים לפי חוק מרפי. תגידו, האם יתכן שעבודה בשעות המשונות האלו קשורות לזה שהפועלים האלה זקוקים להשלמת הכנסה? לא יודע, סתם השערה לגבי אלו ש'עובדים' בשעות שלא בדיוק צריכים אותם.

על שם האלגוריה, כיניתי את המחקר הזה בשם 'מבחן האריה'. וברשומה זו אני מפרסם אותו מבלי לזכות בקרדיט מדעי פורמלי. הרי במרום גילי, אני כבר יכול להרשות לעצמי, ומבלי לצרף לתוצאות ערכי סטיות תקן, סיגניפיקנס ושאר ירקות סטטיסטיים שאינם מעניינים בני אדם מהשורה, אלא לסטטיסטיקאים, או לרוצים לעשות רושם שהם כאלו (לא, סתם). ובכלל יש לזכור שהבלוג הזה הרי אינו כתב עת מדעי המצריך הצגת ניתוח מלא של הנתונים והצגת המבחנים הסטטיסטיים. 

אך למעשה הרשומה הזו מדגימה שאפשר לערוך מחקרים מדעיים גם בחיי יומיום, ללא צורך בתקציבי מחקר, כוח אדם וציוד מיוחד.

צריך רק לדמיין שאת/ה אריה...
 

נירוונה - שיר ליום ראשון

נירוונה / קנקן

לֹא,
לֹא אִוָּלֵד יוֹתֵר אָדָם
עָיְפָה נְשָׁמָה מִגִּלְגּוּלֶיהָ
עִצְּבוֹנָהּ סִבְלוֹתֶיהָ
רְאוֹת עוֹלָם
שִׂמְחוֹתָיו נִשְׁכְּחוֹתָיו
גַּן עֵדֶן אָבוּד

לֹא,
לֹא אִוָּלֵד יוֹתֵר
אֵרָדֵם בְּרֹגַע מַחְשַׁכִּים
בָּרַחַשׁ הָרִמּוֹת הַלּוֹחֲשׁוֹת
לֹא אַבִּיט לְאָחוֹר

הכרה

זו הפעם השנייה מזה ארבע שנים שקיבלתי הודעה במייל, "מצטערים להודיע כי קובץ שיריך ששלחת לתחרות לא נבחר בין מקבלי הפרסים". קובץ השירים ששלחתי גם לא קיבל ציון לשבח, מבין אלה שלא יקבלו פרס.

בסיום ההודעה צורפה הזמנה לטקס חלוקת הפרסים. זו אולי הזדמנות לפיזור הערפל, להבין את שיקולי הבחירה של השופטים. אבל לא אהיה שם, באווירה כה רחוקה וזרה לי. כמו שבכלל זרים לי אקטים של יחסי ציבור והתחככות עם כוכבים.
היצירות הכתובות שלי נטו - זה כל מה שיש.

וכשהתקבלה ההודעה הזו, הרהרתי ביני לביני בשתי שאלות:

הראשונה - האם התאכזבתי? האם אין אני למעשה מעריך יותר מדי את כתיבתי ומפנטז לחינם שהיא בכלל עומדת באיזה קריטריונים נעלים?
כן, הייתה תקווה מסוימת, אחרת לא הייתי טורח לעמֵד, למלא טפסים מעצבנים ולשלוח. אבל האם בעצם אני צריך כעת להכיר שהכתיבה בינונית ומטה ולא ייחודית? לעולם לא אדע - שיקולי בחירת השופטים אינם שקופים.

הגבירה / קנקן

בֵּין כֶּסֶה לעָשׂור
בְּשָׁעוֹת קְטַנּוֹת שֶׁל לַיִל
יוֹשְׁבָה גְּבִירָה רָמָה מֻכְסֶפֶת
שֵׂעָר רֹאשָׁהּ לוֹטֶפֶת
עַל הַשֻּׁלְחָן, מְנוֹרָה מַבְהֶקֶת
פְּרוּסָה שִׁירָה, כְּמוֹ מְנִיפָה
בּוֹרֶרֶת הַגְּבִירָה
מָה לַשֵּׁבֶט, מִי לַחֶסֶד
יַעֲבֹר בַּשַּׁעַר, יִכָּנֵס לָאֶגֶד
הָאַנְתּוֹלוֹגְיָה שֶׁל הַפּוֹסֶקֶת.


ולגבי האכזבה, כבר בגיל חמש עשרה המורה לאמנות, בוגרת בצלאל, עשתה לי בית ספר של החיים. כאשר הצהירה קבל עם וכיתה שאין לי כישרון. בעוד שאותו תיק עבודות בדיוק, שהציגה אחותי בשמה ובדמותה ארבע שנים מאוחר יותר, זכה לתהילת עולם. ואותו תיק עבודות הכניסה לפנתאון גאוני בית הספר לדורותיו. 

ידעתי תמיד שאותה יצירה הנערצת על ידי האחד, בעיני האחר עשויה להיחשב זבל. אבל הייתי המום שאותה יצירה נשפטת על ידי אותו אדם בצורה כל כך שונה, בהתאם למי שמגיש אותה. הבנתי אז שבניגוד לפתגם, התוכן כן נשפט על פי הקנקן ושהנחתום כן מעיד על עיסתו.

היה זה אירוע מכונן בחיי ובעל השפעה על בחירותיי - המדעים המדויקים כעיסוק. האמנות וכתיבה יוצרת - כתחביב. תחביב מוצנע במגירה למשך שנים רבות, עד שאזרתי אומץ להתחיל לשחרר.

השאלה השנייה שעוררה בי הדחייה - מדוע בכלל שלחתי קובץ שירים לתחרות?
ראשית כי מעט הן התחרויות שבהן אין התניה לשירים שכבר פורסמו בספרים מודפסים על ידי הוצאות לאור. אין לי כאלה. כנראה גם לא יהיו - דרוש תקציב מכובד עבור הוצאה לאור של ספרים שיעלו אבק על המדפים. אבל זה עדיין לא עונה על השאלה הבסיסית, מדוע?

התשובה מבחינתי פשוטה. לא בשל הפרס הכספי (אינני משורר קשה יום ובמילא אי אפשר להתפרנס מכתיבת שירים וסיפורים), אלא אולי בשל צורך בהכרה. ההכרה בערך השירה האישית.

בחודשיים האחרונים פרסמתי בכתב העת במה חדשה 4 סיפורים קצרים ו- 30 שירים. חלק מהן, לא קטן יחסית, זכה בהמלצות המערכת. בעת כתיבת שורות אלה, שלוש יצירות מופיעות בטבלת היצירות הפופולריות. וודאי ישאל הקורא מה זאת פופולריות במספרים. אז אומר מה גילתה לי הסטטיסטיקה: נכון לרגע זה - 3,183 קריאות לכל היצירות ומספר כניסות לדף היוצר שלי בכתב העת - 750. ומנויים, אבוי איזו בושה - שניים בלבד. 

אז אולי יש שיאמרו כי שלושת אלפים קריאות בכתב עת ספרותי במשך שני חודשים זה לא מעט, אבל למעשה על פי חישוב פשוט - ממוצע הקוראים ליצירה עומד על כמאה קוראים בלבד. וזה די מבאס, כי כאן בבלוג היו למשל שתי יצירות שזכו כל אחת בכמעט 10,000 כניסות. כניסות עם זמן קריאה ממוצע של כ-4 דקות על פי גוגל אנליטיקס. אבל אינני יודע.  אולי זו הייתה רק הכותרת שמשכה לכאן קוראים מגוגל לקריאת היצירות האלו. 

אמנם כמאה קוראים היו בממוצע ליצירות שפרסמתי בכתב העת במה חדשה. אך היות ומדובר בכתב עת דיגיטלי, אני מקבל פירוט. היצירה שקיבלה הכי הרבה קריאות הוא הסיפור 'בחירה קשה' -  312 קריאות. והשיר 'חי עם זאבים' זכה עד כה ל- 176 קריאות. האמת היא שלא תמיד אני מבין מדוע יצירה אחת פופולרית הרבה יותר מאחרת. לעיתים אני דווקא חושב שאם השניה אינה עולה על הראשונה, אז לפחות אינה נופלת ממנה. אך יודע אני היטב שהקובעים הם תמיד הקהל. אם הקהל קובע שדווקא יצירה מסוימת טובה בעיניו יותר מאחרת - מי אני שאטיל ספק בשיפוטו?

בכתב העת במה חדשה הקוראים גם מדרגים את היצירות. 13 מהיצירות שפרסמתי דורגו בציון המקסימלי 5. אך האם יש קשר ישיר בין ציון יצירות אלו לשבח בדרוג הקוראים לבין המלצות המערכת? לדעתי בשיפוט היצירות שפרסמתי יש קשר מסוים, אבל בחלק מהמקרים - שיפוט העורכים אינו עומד בקנה אחד עם דרוג  הקוראים עצמם. ושיפוט שניהם אינו תמיד עומד בקנה אחד עם טעמי האישי. כבר כתבתי על כך:

בְּדֶרֶךְ כְּלָל
אֲנִי אוֹהֵב
אֶת מָה שֶׁאֲנִי כּוֹתֵב
מֵעֶלְיוֹנִים
וּדְבָרִים שֶׁבַּלֵּב
אוֹ
מֵהַבֶּטֶן.

בְּדֶרֶךְ כְּלָל
אֲנִי פְּלִיאָה
מֵהַכְּתוּבִים
שֶׁהֲכִי מֻוצְלָחִים
הֵם
אֵלּוּ שֶׁיָּצְאוּ מֵהַתַּחַת.


אני לא מקל ראש בכתב העת במה חדשה, יש לו עורכים מצוינים ופרסמו בו מכובדים כמו יורם קניוק (שהיה גם עורך שם בעבר) ואתגר קרת. וכן עוד סופרים ומשוררים המוכרים יותר לציבור. אבל במרשתת ופייסבוק בראשה - יש אינפלציה עצומה בשירה בגרוש. אינני רואה עצמי שופט מקצועי, אך בעיניי יש בפרסומים האלה כל כך הרבה זבל. ואני מתפלץ על  מספר הלייקים ותגובות הנלהבות והריקות מתוכן שמקבלת השירה הזו. 
האם אין זה מהווה אחד מהתסמינים לזילות השירה העברית בעת החדשה? 

ובאווירה זו נראה לי מתאים לסיים בשירי זה:

שיר בעיתון

מדור ספרות בעיתון הארץ -
גזיר שיר באלבום מצהיב
וערמות ערמות נייר שימושי -
בעל באסטה עוטף קרפיון
עקרת בית ממרקת חלון
פה ילדי גן יוצרים מעיסת עיתון
שם קקי של כלב נעטף בעיתון
ואישה צועקת,
זה ממש לא בסדר
נייר עיתון, רק לפח הַמִּחְזוּר!
והקקי,
מה עם קקי של הכלב?
אוי הקקי מת מזמן
פה קבור השיר
וזהו עצם העניין.

דיבורים - שיר ליום ראשון

דיבורים / קנקן

מַבָּט אִישׁוֹנִים גְּדוֹלִים בְּלִי לָבָן
חוֹדֵר אֶל תּוֹךְ עֵינַי
אֲנִי רוֹאֶה אֶת הַזָּהָב בַּחוּם
וְהוּא אוֹמֵר
סוֹדוֹתֶיךָ שְׁמוּרִים עִמִּי
מָתַי, תַּגִּיד מָתַי
תִּלְמַד כְּבָר לִשְׁתֹּק
כָּמוֹנִי
תַּעֲטֹף שְׁתִיקוֹתֶיךָ פַּרְוָה.

© קנקן

מה אתם הייתם עושים? – סיפור ריגול נגדי ושאלה לקורא בסופו

כבר כתבתי בעבר שתי רשומות על תופעת ההשבתה המתוכננת ועל כך שאני איני מוכן לשתף פעולה עם השגעון הזה, שמטרתו לסחוט מהצרכנים עוד ועוד כסף  בסיסמא הפשוטה - "תזרקו ותקנו חדש". שאלה לקורא? כמה סמרטפונים החלפת במשך שש השנים האחרונות? כמה מחשבים החלפת בשמונה השנים האחרונות?

לפני שש שנים בערך קניתי סמרטפון גלאקסי 2S. כבר היה אז בשוק גלאקסי 3S, אבל לשם מה צריך הייתי לשלם כאלף שקלים יותר (שזה היה כמחצית הסכום יותר)? לימים הסתבר שעשיתי את עסקת חיי - דגם ה-2S היה מהמוצלחים ביותר, בוודאי יותר מה-3S. ואני עם הדגם הזה מאז. בשביל מה אני צריך יותר? יש זיכרון חיצוני נוסף שגררתי מהטלפון הקודם, יש לו מצלמה באיכות טובה שמספקת אותי, יש לו איכות קול מצויינת למוזיקה ואפילו אפשר לכתוב ממנו בבלוג, למרות שאני מעדיף את המחשב לצורך כך. ולגבי משחקים? אפשר להוריד אפליקציות כאלה גם ל 2S, אך בעניין המשחקים - אני לא יודע כמה הוא פחות טוב מהדגמים שאחרי. כי אני ממש לא משחק בסמרטפון. יש לי מספיק מה לעשות בחיים בלעדי משחקים בסמרטפון. ובחברה רק סוציופתים יושבים ומשחקים בסמרטפון שלהם מבלי להחליף דיבור עם סביבתם. שלא לדבר על שיחה רגילה. 

בזמן הזה של שש שנים כולם מסביבי החליפו את הסמרטפונים שלהם בדגמים חדשים כל שנה שנתיים. לכאורה כי הסמרטפון שלהם החל לצלוע, או כי נשבר לו המסך לפחות פעם אחת, או כי צריך היה להחליף סוללה ובעצם הסתבר שלאחר שהורידו מהסוללה את הפתק שאסור להוריד - גילו שבעצם מכרו להם אולי את הטלפון במאתיים שקל פחות, אבל עם סוללה שפג תוקפה כבר בתאריך הקניה...

אז מה סוד החיים הארוכים של הסמרטפון שלי? נתחיל בזה שאני לא זקוק לתירוצים כדי להחליף אותו. שנית אני מתחזק אותו כראוי ונמנע מלהוריד אפליקציות ללא הכרה ( מה זה עושה רע? בפעם אחרת). ושלישית, כשקניתי את הסמרטפון השקעתי 200 שקל במגן מסך מקצועי עם בולם זעזועים. מגן מסך ומכשיר עמיד לכל סוגי הנפילות, ההשלכות וההטחות, וללא הגבלה במספרן. אז בשש שנים הוצאתי אלפיים שקלים על הסמרטפון שלי המשמש אותי נאמנה. כמה הוצאתם אתם על סמרטפונים בשש שנים?

ואתו כנ"ל לגבי המחשב שלי שנקנה לפני כמעט 9 שנים. תגידו כמה מחשבים כבר החלפתם במשך 9 שנים? כי המחשב שלכם התחיל לזחול, או נתן לכם מסך כחול או שאר מרעין ובישין. ולכן מיהרתם לקנות חדש. הסטטיסטיקה מראה שהציבור מחליף מחשב אחת לשלוש שנים בממוצע.

אך למחשב הנייד שלי שנקנה לפני כתשע שנים, יש שני מעבדים, זיכרון 4 מגה ונפח דיסק של 400 ג'יגה בערך. וזה ממש מספיק לי, כי אני גם מגבה באמצעים חיצוניים ויש עוד מלא מקום במחשב.  והכי חשוב, תשע שנים אחרי, הוא מהיר כמו שד - פועל ממש כמו חדש. הכיצד ? התשובה פשוטה - אני מתחזק אותו כמו שצריך.

איך מתחזק? בשלושה אמצעים: הראשון - באמצעות שלוש תוכנות תחזוקה מצויינות. איזה, לא אספר לכם. מיד תבינו מדוע אני לא מגלה, אבל גם מפני שפעם ולא מזמן כל כך פתחתי בלוג נוסף בשם 'אמירה יומית' ובבלוג הזה היה בין השאר מדור לתחזוקה ולהגנת מחשבים. והסטטיסטיקה הראתה שאין עניין משהו לציבור בבלוג הזה וכי מדוע להתאמץ לכתוב ללא שיש עניין? לדעתי זהו הפסד שלכם, אבל המעוניין עדיין יכול להפיק תועלת גם ממה שכבר פורסם שם ולא מעט. 

תוכנות התזוקה האלו אינן חינמיות אבל בהתחשב בכך שההוצאה השנתית שלי על כולן היא כפחות ממאתיים שקל (והן מגיעות למעשה עם רשיון לשלושה מחשבים), כלומר פחות משבעים שקל למחשב - התוצאה בוודאי שווה כל אגורה. כלומר, שלוש שנים של תחזוקת מחשב מעולה עולה לי פחות ממאתיים שקלים למחשב, ואתם כמה שילמתם עבור מחשב חדש לאחר שלוש שנים?

האמצעי השני הוא סיבוב כמה ברגים ופתיחת המחשב, כדי לנקותו מאבק שנטען בחשמל סטטי, חונק את המחשב, ומחמם אותו באופן שמתקצרים חייו עלי אדמות. לאחר פתיחת המכסה האחורי של המחשב, כל מה שנותר לעשות הוא להעיף את האבק בעזרת מיבש השיער של האישה ולהבריג בחזרה את המכסה.

והאמצעי השלישי, חשוב לא פחות מכולם היא שמירה על אבטחה מפני וירוסים וקודים זדוניים שנשתלים במחשב על ידי אפליקציות חינמיות מפוקפקות ועל ידי האקרים שחודרים למחשב שלך ומזריקים את הזדונות ללא ידיעתך בקלי קלות.

כן אני יודע, הרי לך אין ממה לחשוש. אין במחשב שלך שום דבר סודי או מעניין להאקרים. אבל כל מי שחושב כך למעשה טומן ראשו בחול כבת יענה. ומדוע כל אחד צריך לחשוש? כי ראשית דרך המחשב שלך יש למשל מי שמעוניין ברשימת אנשי הקשר שלך ובמידע רב נוסף שאותו הוא מוכר לאחרים.  

שנית, גם אם לא איכפת לך לשתף תמונות משפחתיות אינטימיות, בוודאי אינך רוצה שמישהו יצלם אותך ואת  הנעשה בבית דרך עינית המצלמה שבמחשב וישמע או יקליט את כל הנאמר בסביבות המחשב. 

ושלישית דבר שצריך להטריד לא פחות הוא למה מנוצל כוח המחשב שלך על ידי מישהו אחר. אם עדיין לא נחרדת, הרי תזכורת ברשומה כאן. ומי שמתעצל להכנס לקישור, לא נורא. אומר בקיצור שכוח המחשב שלי נוצל על ידי מישהו למשחקי פוקר ולניסיונות פריצה לבנקים ולמוסדות פיננסיים. ואני עוד לא מדבר על האטת פעולת המחשב וחימומו בעיקבות השותפות הלא חוקית הזו במשאבים.

אבל עכשיו מתחיל הסיפור המעניין באמת. הסכיתו ושמעו. סיפור ריגול שיעלה צמרמורת בקורא.

כבר כתבתי לא מעט עוד מימי ישראבלוג שהבלוג שלי שם הפך בשיטתיות ובתדירות גבוהה יחסית לאחרים לבלוג פרטי, ושהבלוג נמחק והוחזר פעמיים באותו יום לאחר בקשה ואיום לנקיטת צעדים משפטיים כנגד על ההנהלה שסרבה תחילה (הכל מתועד במיילים !), ושרשימת המנויים נמחקה פעמיים באופן זדוני. כבר אז ידעתי מי זה - נכנה אותו כאן ההאקר מישרא. אישיות גבולית בלשון המעטה,  המקורבת להנהלה ואשר הצלחתי בעבר ליירט את כתובת ה-IP שלו בעת חדירה למחשב שלי. ומזה הגעתי מעשה בלשות  לכתובת הפיזית של דירתו דאז, ברחוב הכרמל 11 תל אביב. גם גיליתי שמי שעומד מאחורי ה-IP הזה הוכנס לכמה רשימות שחורות עולמיות מפוארות... ומי שרוצה לדעת עוד ולראות תמונה שלו, שיכנס בבקשה לכאן. 

וזו גם הסיבה מדוע כדאי לנהל בלוג בפלטפורמה של בלוגר/בלוגספוט או וורדפרס המאובטחים, שבהם הכותב הוא הבעלים היחיד של הבלוג, לעומת ישראבלוג ותפוז שבהם ההנהלה שותפה לכל בלוג, ויכולה לעשות בו ככל העולה על רוחה וללא צורך באישורו ובסיסמה של הבלוגר לכניסה. וכך -  להעלים הבלוג לפרטי, להעלים את הבלוג ממנוע חיפוש, למחוק רשימות מנויים, למחוק פוסט ואפילו למחוק הבלוג כולו. כאמור בכל אלה נוכחתי בבלוג שהיה לי בישרא. וכן, גם בתפוז דווח שההנהלה עושה דברים כאלה לבלוגים של אנשים. למשל כאן.

כשנוח, הנהלת ישראבלוג מתרצת תופעות אלה כתאונות של הממשק המיושן. אבל לך תדבר על זה בבלוג שלך, ויפעילו נגדך אמצעי צנזורה. כן, כמה פוסטים כאלה נמחקו על ידי ההנהלה. אף אחד אחר או באישורה - לא היה יכול לעשות זאת! הקדשתי לכך את שלושת פוסטי הפרידה שם, שאגב אחד מהם נמחק ולכן פרסמתי אותו בשנית כאן בבלוג. בפוסט שהוקדש לנושא הפרישה שלי מהכתיבה בישראבלוג.

עוד בלוג בישרא שנמחק ממש לאחרונה - ראה גם כאן

אז מאז שהקרציה המטורפת מישראבלוג אשר ניהלה נגדי מלחמה מתוקשרת באותם הימים -  הקרציה החלה ליירט את המחשב שלי באמצעות כתובת ה-IP שנשלפה מהנתונים הידועים למישהו הזה מישראבלוג, כי יש לו גישה למאגר הנתונים של ישרא, מבלי שיש לו תפקיד בנענע 10. אגב באופן תיאורטי ניתן לשלוף מהמאגר בישרא גם את כתובת ה-IP, כתובת המייל והסיסמאות של כל אחד אחר מהבלוגרים הכותב שם.

כדי להגן על המחשב מפריצות פליליות אלה, ניסיתי שימוש בתוכנות אנטי-וירוס מסחריות חזקות שונות, שמגיעות גם עם אבטחת חומת אש ועוד. ניסיתי את:
 Avast , Bit Defender, Panda, AVG, Norton, Avira - שרובן מאפשרות נסיון של חודש עד שלושה בחינם. אבל, ההאקר הצליח לטפל ולנטרל במידה זו או אחרת את כולן. זו הייתה רק שאלה של זמן. למרות שהגנתי על שינויים בתוכנות האבטחה האלה בסיסמאות חזקות, הוא פיצח את כולן והחצוף אפילו החליף את הסיסמאות לסיסמאות שלו באופן שלא אוכל לתקן אותן. וזה במקביל לניסיונות סבוטאז' למיניהם במחשב ולגניבת רשיונות של תוכנות שקניתי במיטב כספי - לאחר שפרץ לחשבון המייל שלי. בחשבון הפרטי שלי לתוכנה באתר שלה - גיליתי לתדהמתי שהרשיון הוחלף למחשב עם מערכת הפעלה לינוקס. נחשו למי יש מחשב עם מערכת הפעלה כזו? 

וכל המעללים האלה הם בהתאמה לאיומיו הגלויים והמתוקשרים דאז בישרא ובהתאמה למיילים אנונימיים שהוא שלח ושאני יודע מסגנון הכתיבה הטיפוסי לו - שזה הוא ללא כל ספק  (האיומים האלה מתועדים ) ויש לו  גם הידע לעשות את זה - הוא מהנדס תוכנה בהשכלתו, ושהתרברב בפרהסיה על יכולתיו המפוקפקות האלו, לא פעם ולא פעמיים. גם זה מתועד.

אבל עבור דבר אחד אני צריך להודות לו על ההצקות שלו. ככל שגברו הריגול וההצקות, הבנתי והשכלתי ברזי המחשב הלכו והתעצמו גם הן. למעשה התחלתי יחד עם עזרה לאסוף ולתעד נתונים מפלילים עליו. כנאמר ריגול נגדי.

פעמים רבות כשהוא נכנס למחשב שלי (ואני יודע את זה מיד, כי מתקבלת התראה) וכאשר ניסה לעשות כל מיני דברים - הזהרתי אותו בזמן אמת בהודעות כמו זו:

אבל הוא כנראה לא מתרשם. כנראה מהנדס התוכנה החולני הזה, שמכור בלילות למשחקי פוקר ברשת - חושב שהחיים הם כמו בפוקר. כי במוחו הפוקרי הוא בוודאי מעריך שאם אכן יש לי כנגדו חומר מפליל - לא הייתי טורח להזהיר אותו. אז שיחשוב כך. בינתיים האידיוט ממשיך לעשות טעויות ולהפליל את עצמו. שזה טוב להצטברות כובד ההפללה נגדו. גם פרעה היה זקוק לעשר מכות מצריים כדי להשתכנע. בכל מקרה, יותר משנתיים ניסיונות הזדון שלו לא ממש מועילות. כי אני נוקט בכל מיני הגנות ופעולות נגד. כאמור, גם אני לומד. ותגידו, האם מי שעושה דבר כזה ולתקופה ממושכת כזו הוא בן אדם נורמלי?

את רוב הזדונות שהוא מזריק למחשב שלי (שהוא כינה אותם בעבר באיומיו המתוקשרים - 'תולעים'), תוכנות האנטי-וירוס ואנטי-זדונות אינן מזהות בדרך כלל. חלקן הן מהסוג הגרוע ביותר - הן מסוג זדונות הנכנסים למחשב בדלת האחורית במה שמכונה RootKit. 

אז לאחר ההשתוללות שלו, השבוע נקטתי בכמה פעולות שאינני מתכוון לפרט כאן. הרי לא מגלים לאוייב סודות הנשק שלך.  אבל זיהיתי עשרות קודים זדוניים חבויים ללא חתימה דיגיטלית (על זדונות כידוע האקרים אינם חותמים כפי שנעשה ברכיבים חוקיים). סילקתי אותם במבצע ביעור חמץ. בהזדמנות גיליתי וסילקתי גם טרויאנים עקשניים אחדים, שכאמור תוכנות האנטי וירוס הקונבנציונליות אינן מזהות או אינן יכולות להסיר. כמו למשל:

וגם זה:

סילקתי גם אותם!

אבל הכי חשוב, הצלחתי לפצח ולזהות כמה זדונות חבויים במקומות נסתרים במחשב ושגם אם מגלים אותם, הם מוצפנים או מוגנים בסיסמאות של ההאקר. החדרת זדונות אלה מאששת כיצד הוא מנסה לעשות במחשב שלי כבשלו. אביא רק 4 מהן כדוגמה לסבר את העין של הקורא. הרי אני לא מתכוון לגלות לו את כל מה שזיהיתי ושזה הרבה יותר מזה. כי הוא הרי קורא כאן כל מילה בבלוג. אז הנה דגימה:

ראשית הוא שתל במחשב את התולעת הזדונית הזו:
RiskWare.TOR  = HackTool/Win32.Tor

TOR היא רשת אנונימית לשירות ההאקרים. כך הוא יכול לפרוץ למחשבים מבלי שיזהו את כתובת ה-IP שלו. כלומר, פגיעה באחרים והגנה על עצמו. יגיד הקורא, לשם מה אדם זך וטהור זקוק להתחבא מאחורי רשת אנונימית כזו? 

והוא שתל גם את זה:
kon boot.gz virus
שזה מה שהוא עושה -
VirTool:Win32/Konboot is a utility that allows a user to log on and gain access to a computer without requiring authenticated user logon credentials. 

כלומר, כך הוא עוקף את סיסמאות הכניסה שלי. וגם בעזרת התולעת הזדונית הנוספת Password Renew.

והוא משתלט מרחוק על המחשב ועל פונקציות מוצפנות למשל בעזרת  הקוד הזדוני  - ClearLock.7z   

אז הצלחתי לסלק את הזדונות האלה ואחרים בנקיטת אמצעים מסוימים, והמחשב בינתיים חזר לפעול שוב כתיקונו. 

אבל כאן מגיע העניין החשוב שבו אני שואל לדעת הקורא. מערכת האבטחה שלי זיהתה כניסות מחברת טכנולוגיות ממוחשבות מסוימת, שמטעמים ברורים  אינני חושף את שמה של החברה. אבל זו חברה שנותנת פתרונות ותמיכה בפרוייקטים ממוחשבים של החברות הגדולות האלה למשל:

אני בטוח שלחברה הזו עצמה אין בי שום עניין ושום צורך לרגל על מה שאין במחשב. אך יש מצב שההאקר שלנו עובד עבורם (כעובד החברה או כפרילנסר) ודרכם חודר למחשב שלי. ועכשיו השאלה, מה היית עושה את/אתה עם המידע הזה?

א. פונה לחברה, מוסר להם את המידע שיש לי והחשדות, ומברר איתם האם ההאקר זה וזה (הרי אני יודע את שמו ותמונתו) במקרה עובד בחברה או עבורה.  יש מצב שיפטרו אותו אם אכן כך הדבר. ואם לא, בוודאי יעניין אותם מי חודר למחשבים פרטיים דרך כתובת ה-IP שלהם ושזה מה שהוא עושה בזמן העבודה שלו.

ב. פונה עם כל המידע שיש לי למשטרה  (שאולי תעשה משהו ואולי לא בשל חוסר בכוח אדם). כבר התלוננתי בעבר וטענו שהזהירו אותו. לך תדע אם אכן כך עשו. כי למשטרת הסייבר עם כוח האדם המצומצם יש סדר עדיפיות לטיפול בעבירות רציניות יותר. אבל אולי הצגת חומרים מפלילים על ניצול לכאורה של גישה  להרשאות ישראבלוג/ נענע10 - בכל זאת זה ענין ציבורי שאולי יגדיל אצל המשטרה את מידת העניין והמוטיבציה לטיפול?

כי לפריצה לכאורה למחשבים פרטיים דרך ניצול מידע מגישה לא חוקית אל מאגר הנתונים של ישראבלוג - יהיה רייטינג תקשורתי.


ג. פונה במקביל הן לחברה והן למשטרה. מודיע לחברה שהמשטרה קיבלה דיווח ומיודעת לעניין.

ד. רעייון אחר?

ואסיים בהעלאת האפשרות הסבירה, שאולי גם הקורא אינו יודע - לאלה מטרות מפוקפקות משמש כוח העבודה של המחשב שלך?


לא, זה עוד לא הסוף, אבל...

שתיקה - לא דכדוך, גם אינה קשורה לנקודת זמן...

לא, אין זה דכדוך של "אחרי החגים", גם לא "דכאון של יום ראשון" - בחיי שאני מכיר כאלה שסובלים מהתסמין הזה. אבל לא, זה משהו אחר. הכרה עמוקה שאינה קשורה דווקא לנקודת זמן זו או אחרת. זו גם לא הצהרה. זוהי אמירה שראוי להפנים כשהזמזום מסביב כבד מנשוא. כאשר האימפקט האישי לכוורת - כמוהו במילא שווה לשתיקה.

שתיקה / קנקן

גּוֹזֵר עַל עַצְמִי שְׁתִיקָה
אֶהְיֶה שׁוֹתֵק בְּעוֹלַם הַצְּעָקָה
עוֹלָם שֶׁמִּלָּתִי אֵינָהּ נִשְׁמַעַת 

נִדֶּפֶת בְּהֶבֶל דְּבוֹרִים מְזַמְזְמוֹת 

בַּכַּוָּרוֹת 

בְּאִוְשַׁת צַפְרִירִים מִלָּתִי

תֵּעָלֵם עִם טַל הַשַּׁחַר

בִּשְׁתִיקָתִי אֶהְיֶה

מְנַשֵּׁב הָלְאָה

ציור על ידי Leonid Afremov 

לאן נעלם הקקי של הכלב?

פרק 18 בסדרה מיסטיקה, על טבעי, מטפיזיקה ומדע

בערב שלמחרת פרסום הרשומה על מה נבחו הכלבים, חמודי הכלב כיכב בעוד אירוע מסתורי. מסתורי עד מאוד. על כך אני עומד לספר עכשיו וגם להראות את התוצאה בתמונה שצולמה לאחר מעשה. לפני מעשה, לא הייתי יכול לעלות על דעתי על צילום של לפני.

חמודי הטרייר הוא כלב שנזרק לרחוב על ידי בעליו הקודמים, ושעבר תלאות רבות עד שאימצנו אותו. סיפור האימוץ והחזרת האמון שלו בבני אדם ראוי לתאור ברשומה נפרדת, אך הפעם נדלג על כך הלאה, לעניין נושא הרשומה. 

חמודי הוא כלב נפלא ומתוק. אי אפשר לכעוס עליו ברוב חמידותו כי רבה. אי אפשר לכעוס עליו באמת, אפילו כאשר הוא משאיר לנו צרור חום ריחני על השטיח. אין הוא עושה זאת כהרגל, אלא במצבי סטרס נפשיים. למשל כאשר נעלם לו מישהו מדיירי הבית לתקופה ארוכה. זה קרה לו כעת כשהבן נעדר כבר כמעט חודש בטיול ביפן ובקוריאה. חמודי מאוד קשור לבן וזה מתבטא אצלו בהתנהגות של התכנסות. אמנם לא כדוגמת הדיכאון שנכנס עם מותה של הכלבה בובה (שכיכבה ברשומה הקודמת), אבל אין ספק שמשהו עובר עליו ואשר נראה כגעגועים. אולי שבים אליו זכרונות חרדות נטישה מהעבר.

בדרך כלל כשיש לו לכלבלב צורך ליציאות מחוץ למנין - הוא נוהג להופיע, להצמד אלי קלות, ואז רץ הלוך וחזור אל דלת הכניסה. אבל הפעם הוא לא עשה זאת, בעודי יושב רכון על המחשב - הוא הופיע פתאום לידי, מרים את ראשו ומביט לעיניי, פותח וסוגר את פיו כמנסה לומר משהו. ואז זינק  בפתאומיות לעבר השטיח מקיר לקיר שבפינת הישיבה. התיישב בתנוחת חירבון של כלבים ואני מבין שהנה הוא כבר הולך להשאיר את זה על השטיח. כל כך מרגיז שאצלו אם קורה,  יציאות הן תמיד על שטיחים. יש כל כך הרבה רצפות, אבל השטיחים נראים לו מתאימים יותר. אז הפעם כשהבחנתי במה שעומד לקרות, צעקתי לעברו לא! בוא אלי! אבל הוא לא שמע לי. הפנה אלי את אחוריו כמתעלם וכשסיים והתרומם מהתנוחה -  השאיר חבילה מוצקה רצינית על השטיח. 

אי אפשר לכעוס באמת על כלב חמוד שכזה ובמיוחד שאני יודע שהוא במצוקה, אך מיד לאחר המעשה גערתי בו "פויה, למה עשית את זה על השטיח"? והוא כתגובה הסתלק בבושת פנים ובזנב מושפל, והסתגר לו בחדר של הבן. בלהט הכתיבה דחיתי לכמה דקות את הניקיון. דקות אלו נמשכו משהו כמו מחצית השעה. לאחר שסיימתי, קראתי לו שיבוא. רציתי שיהיה נוכח בפעולת הניקיון ויראה את מורת רוחי. והוא אכן הגיע. וכשגערתי בו שוב ושאלתי למה על השטיח - הוא התבונן עמוק לתוך עיניי ואז העביר מבט לעבר המקום שבו השאיר את החבילה הכהה והחזיר אלי מבטו, כאומר בתמיהה "על מה אתה בדיוק מדבר"?

ואז כשהסתכלתי לשם, לא האמנתי למראה עיניי. עצמתי ופקחתי אותן שנית בתמהון, אבל זה רק מה שראיתי:

החבילה נעלמה כלא הייתה. נותר רק הצל שלה. צל ללא ריח. ללא כל לחלוחית.

אין מצב שהוא התגנב וסילק את היציאה שלו. הייתי רואה ושומע את זה כאשר אני יושב מטר וחצי משם. גם אם הייתי שקוע מאוד בכתיבה, הייתי מבחין בתנועה החולפת, אפילו בזווית עיניי. הייתי שומע גם את טפיפות כפות רגליו. הוא גם לא היה יכול להעביר לאיפושהו כמות גדולה כזו בפעם אחת. ובכל זאת הן אני ולאחר מכן זוגתי, ערכנו סריקה בכל חדרי ופינות הבית. שמא החביא הקטנצ'יק את מה שהתבייש בו. ולא מצאנו שום זֶכר לכך.

בספרות המקצועית דווחו מקרים שבהם כלבים שנענשו על כך שעשו צרכים במקום או בזמן הלא מתאימים - התחילו לאכול את הצואה של עצמם. ההשערה הרווחת היא שאותם כלבים מקשרים בין העונש ובין עשיית הצרכים. לכן מנסים להסתיר את הראיות על ידי אכילת הגללים. אבל זה לא מצב נפוץ. בכל מקרה אף פעם לא הענשנו את חמודי על בריחת צרכים. הפעם רק גערתי בו קלות מבלי לכעוס באמת - על כך שבחר לעשות זאת דווקא על השטיח. 

אכילת צואה עצמית אינה נפוצה בכלבים. אם כבר, כלבים יאכלו צואה של כלבים אחרים ולא את זו שלהם עצמם. התופעה המגונה בכלבים של אכילת צואת כלבים אחרים - ידועה בשם המדעי קוֹפְּרוֹפַגְיה (Coprophagia).

יש תאוריות מספר לסיבה שכלבים אוכלים צואה של כלבים אחרים. החל מסיבות אבולוציוניות הקשורות בהשרדות במצבי מחסור במזון, ועד לסיבות בריאותיות. כמו השלמת חוסרים באנזימים ובאוכלוסיית חיידקי מעיים הנחוצים לעיכול טוב של המזון. תופעת האכילה הזו מתגברת בכלבים הלוקים בסוכרת, עם בעיות בבלוטת התריס, או כאלה הסובלים מחוסרים הורמונליים אחרים. 

אכילת גללים ידועה גם אצל אימאות שאך זה המליטו. והסיבה - כך הן מסתירות ראיות לקיומם של הגורים בתקופה שהם עדיין פגיעים. כלומר, אכילת הצואה של הגורים נעשית למעשה כדי להגן עליהם.

בוודאי אכילת צואה נשמעת מגעילה לקורא האנושי, אבל אולי יעניין לדעת שאכילת צואה נמצאת במוקד המחקר הרפואי - לטיפול עתידי במחלות באדם ! במיוחד בהשמנה וסוכרת. 

מאד יתכן שבסיום הניסויים הקליניים - לא ירחק היום שבו חולים עם בעיות מטבוליות כמו סוכרת והשמנה, יבלעו קפסולות המכילות צואה של תורמים בריאים כטיפול במחלתם על ידי אספקת אוכלוסיית חיידקי מעיים תקינה. כך גם אולי לסובלים מבעיית השמנה ועודף משקל. לכך אשתדל להקדיש רשומה נפרדת בעתיד ושבה אתאר גם את הקשר לדיאטה מסוימת. דיאטה שלמרות שמצויה עדיין בשלבי מחקר - יש אנשים שכבר משלמים לא מעט כסף עבורה. והם אינם יודעים שהם משמשים בעצם שפני ניסיון, ומבלי שהמחקר הוכיח תוצאות אמיתיות ומובטחות להרזיה יציבה, ולמשך תקופה ארוכה. כאמור אשתדל להקדיש לכך רשומה בהקדם. רשומה שבה אפרוס מה מפריע לי בשיטה, שיש בה מידה מסויימת של אחיזת עיניים כדי לעקוף פטנטים רשומים וליצירת רושם מדעי מוטעה על הנסיינים. אסביר את העניין בעתיד, אך יאלץ הקורא להתאזר בסבלנות. רשומות מסוג זה צריך להכין בקפידה ובזהירות, כדי להמנע מתביעות משפטיות.

ונחזור לעניין העלמות הקקי של חמודי. כאמור ישבתי בסמוך מאוד למקום שבו השאיר את חבילת הגללים. אין סיכוי שהיה מתגנב ואוכל אותה מבלי שאשים לב לכך. המקום היה בטווח ראייתי ושמיעתי הטובה. ותמיד אני שומע את טפיפות צעדיו ובוודאי את קולות האכילה. גם אין מצב שאת הגללים אכלה לולה הכלבה, שישנה באותה עת בחדר השינה בסמוך לזוגתי, כשהדלת החדר היתה סגורה. היא גם אף פעם לא התעניינה בגללים שחמודי משאיר בטיולים. 

אז להיכן נעלם הקקי ונשאר רק צילו? בדומה לצל שנותר על משטחי בטון ומדרכות - צל גופם המתאייד של נפגעי הפצצות האטומיות בהירושימה ונגסקי. 

ובאותו עניין, עדיין לא פתרתי את התעלומה לאן נעלמה הכפית שצנחה למרגלות רגליי ברצפה. ונעלמה כלא הייתה, כפי שכבר תארתי בעבר כאן. הכפית הזו לא נמצאה עד עצם היום הזה. אולי היא תחזור ותופיע פעם, כמו החותמת שלי שנעלמה בעבודה? 

החותמת הזו נעלמה כלא הייתה ממגירה נעולה. היא לא נמצאה גם לאחר שהפכתי כל מגירה אפשרית. נעלמה למשך כמה חודשים. ואז ככה פתאום, ביום בהיר אחד החותמת שבה למקומה. מצאתי אותה בדיוק באותו מקום במגירה ממנה נעלמה. 

והקקי של חמודי - מקווה שהוא לא ישוב ויופיע כך פתאום באחד הימים.

ולבסוף אסיים ואשאל את הקוראים שמאמינים כי הכתוב כאן קרה כלשונו וככתבו (כי לא בטוח שאני הייתי מאמין, אלמלא הייתי נוכח בעצמי) - האם למישהו יש הסבר לדברים האלה?

על מה נבחו הכלבים?

פרק 17 בסדרה מיסטיקה, על טבעי, מטפיזיקה ומדע

ברשומה זו אספר על ראייה של הכלבים וכיצד זה קשור לצפייה בטלוויזיה, על כלבה ששונאת חרדים ועל כלבים שמתקיפים רוחות רפאים.

אף על פי שערוץ טלוויזיה מיוחד מוקדש לכלבים - מרביתם אינם מתעניינים כלל וכלל בערוץ הזה. הסיבה לכך שמרבית הכלבים אינם צופים בטלוויזיה היא משום שהם אינם רואים את התמונה על המסך. הדבר נובע ממבנה העיניים שלהם.

במרכז הרשתית בעין שלנו יש אזור מעוגל המכונה מאקוּלה. באזור זה ממוקמים תאי ראיה רגישים יותר, האחראים לראיית הצבעים והפרטים. לעומת זאת בעין של מרבית הכלבים אזור הראיה הרגיש הזה ממוקם כרצועה צרה במרכז העין.

מבנה רשתית העין של האדם משמאל ושל הכלב מימין

לפיכך מרבית הכלבים אינם רואים היטב את התמונה המוקרנת במסך הטלוויזיה. אבל יש כלבים מסוימים שמבנה העין שלהם דומה למבנה העין שלנו ולכן אלה כן יכולים לצפות בטלוויזיה.

הטרייר שלנו מתעלם לחלוטין מהטלוויזיה. לעומתו, הכלבה הקודמת שלנו עליה השלום ניחנה בכושר ראיה כזה והיא צפתה לעתים בטלוויזיה בעניין רב (גם במצב שהקול מודמם) ופעמים אחרות נראתה משועממת מהצפיה. אבל כאשר ראתה במסך הטלוויזיה חרדים - היא החלה לנבוח עליהם בחמת זעם. את זה היא גם עשתה ברחוב וכאשר נתקלה בחרדי 'שפלש' לשכונתנו החילונית, נאלצנו לאחוז חזק ברצועה שלה כדי שלא תתנפל עליו. לא נעים לכתוב את זה, אך היא שנאה חרדים לא פחות מאשר חתולים שאותם שנאה שנאת מוות.

בובה ז"ל שונאת חתולים, חרדים ומכוניות משטרה

האם זה בגלל הלבוש? האם זה משום שחרדים מפחדים מכלבים והיא חשה את הפחד הזה? חרדים נרתעים מכלבים גם משום שהם נחשבים לחיה טמאה המדביקה בטומאתה במגע. ואולי, האם זה ריח הזיעה שהיא חשה מתחת ללבושם הכבד בכל תנאי מזג האוויר? אינני יודע את התשובה. אבל כשראתה חרדים בטלוויזיה הייתה  נובחת עליהם, חושפת שיניים ונוהמת כאריה. 

ידוע שיש לכלבים יכולות חישה שעולות עלינו בהרבה. יש להם חוש ריח שעולה על שלנו פי מאות מונים. יש כלבים מזהים חולי סרטן כי הם חשים בריח הסרטן. הם מריחים גם מחלות אחרות. כזה הוא הטרייר שלנו. אנחנו מכנים אותו הרופא. לא רק משום שהוא אוסף טבליות סוכרזית וטבליות של תרופות שמתגלגלות לרצפה, אחר כך מסדר אותן בפינה בבית בשורות ובמרווחים סימטריים, כמו בבית מרקחת. הוא גם נוהג לרחרח אנשים ו'מאבחן' פצעים וחבורות מבעד לבגדים שלהם. הוא גם מזהה כנראה על פי הריח אנשים סוכרתיים ואנשים עם בעיות אחרות. הוא נראה מאוד רציני ברחרוח האיבחוני הזה. זה אפילו מביך, כי הוא ניגש לאנשים היישר למקום החשוד ומרחרח כאומר, הי את/ה חולים. 

חמודי 'הרופא' יבדל לחיים ארוכים

כלבים גם קוראים שפת גוף אדם טוב בהרבה מאיתנו. הם קוראים פחד, מתחים, אהבה, שנאה וכדומה. הם אינם זקוקים לדיבור לשם כך. באופן זה הם אינם מתרשמים ממסכות וכך הם מחליטים מי בסדר ומי מוקצה מחמת מיאוס מבחינתם.
מי שכלבים נוהגים לנבוח עליו, בהחלט צריך לשאול מדוע!

לפני כחמש שנים משהו חריג, מדהים ובלתי מוסבר אירע בביתנו. היינו ישובים  בסלון כשלפתע שני הכלבים שרבצו לידנו בשקט זינקו כאחת בחמת זעם ושעטו לעבר דלת הכניסה לבית. קמנו לבדוק מה קרה, אך הפאטיו בחוץ היה ריק מאדם וחיה והשער נעול. 

ולאחר שהסתערו בנביחות זועמות על הדלת, שעטו שניהם חזרה לסלון לעבר פינת הקיר הצפונית מזרחית - נובחים בפראות, מזנקים באוויר חשופי שיניים ונוהמים באיום לעבר 'אויב' בלתי נראה בתקרה. חלק זה של הסלון הוא חפירת הרחבה מתחת לפני האדמה בגבעה שעליה בנוי ביתנו. אין שום מבנה מעל תקרת בטון זו שמתחת לפני האדמה ולשכיוונה נבחו הכלבים.

משתהים מהעניין, ממש לא הבנו מהי הסיבה. לא ראינו דבר בתקרה של פינה זו, אפילו לא חרק . ואז הכלבים החלו לרדוף בסלון אחר הדבר הזה וחזרו שוב לאותה פינה ושוב זינקו באוויר ונבחו בטרוף לעבר האויב שקוף. כל זה נמשך מספר דקות עד שנרגעו באחת כאילו לא אירע דבר.

לא ברור לנו מה זה היה ועל מה נבחו הכלבים בהתרגשות ובעצמה כזו. אבל הם נבחו על משהו ממוקד ובלתי נראה. הבת פסקה ספק בצחוק ספק ברצינות: "הם משתוללים כאילו ראו כאן רוח רפאים".

אז אינני יודע מה זה היה, אך הם התנהגו כאילו ראו באמת רוח רפאים ומבחינתם הבריחו אותה מביתנו. הכלבים כנראה מבחינים בתדרי אנרגיות שאנחנו לא מבחינים. תאמרו מה שתאמרו, אך האם לכם יש הסבר על מה נבחו הכלבים?

מראה מראה שעל הקיר - שיר ליום ראשון

מראה, מראה שעל הקיר / קנקן


אֲנִי מַכִּיר אֲנָשִׁים יָפִים שֶׁ
אוֹמְרִים לָהֶם שֶׁ
הֵם כָּל כָּךְ יָפִים וּכְשֶׁ
הֵם מַבִּיטִים בַּמַּרְאָה עַל מִי שֶׁ
עוֹמֵד אַחֲרֵיהֶם -
נִדְמֶה לָהֶם שֶׁ
הֵם מִתְכַּעֲרִים.

צוייר על ידי Morris Hirshfield

וגם כאן

ניקוד או לא ניקוד זו השאלה

נדמה כי בעידן האינטרנטי הבלתי נידלה - כל אחד כמעט חושב שהוא פילוסוף, סופר או משורר מדופלם. ואם לא זה, אז עיתונאי צמרת לפחות. הפעם לא אתייחס לכך ברשומה זו. נראה שדעתי מובנת מאליה מהנימה המשתמעת ממשפט אחד זה. ובכדי להמנע מהפרעות קשב, אסתפק בזה.

הפעם אני רוצה להתייחס למשוררים המדופלמים ויודעי הדבר מהאינטרנט, שטוענים שניקוד שירים - לא רק שאין בו צורך, הוא פלצני! ויש מהם שאפילו מעלים את הטענה "שהניקוד סוגר להם את ההסתכלות על הכתוב המפורש". ביקורת זו מעלה בי גיחוך רחב. כן, אותם אלה שבמקרים רבים לא רק שאינם יודעים לקרוא בתוך ובין השורות  כשהן מנוקדות - דווקא הם המבקרים: "זו לא שירה, זו אניגמה". ולהם אני אומר: אין שום יופי בלהסתיר ולהסתתר מאחרי הבנת הנקרא. אין שום יופי בשיממון אותיות בלתי מנוקדות היכולות להקרא לעיתים בעשר צורות שונות.

אל דאגה, אני לא הולך לעשות כאן עכשיו שיעור מייגע בלשון עברית. אבל יועיל הקורא להמשיך עוד קצת בקריאה כדי להבין את הפואנטה. הנה למשל במשפט הלא מנוקד המצוטט מהמבקרים, "הניקוד סוגר את ההסתכלות על הכתוב המפורש" - המילה מפורש כפי שהיא נכתבת בכתיב מלא היא חד משמעית. אבל נניח שבשיר לא מנוקד מופיע בשורה צמד המילים: 

הוא פרש 

כיצד ידע הקורא אם הכוונה ל:
פָּרָשׁ, כלומר רוכב מיומן ברכיבה,
או
פָּרַשׁ, כלומר עזב,
או
פֶּרֶשׁ, כלומר הפרשה (צואה ושתן),
או
פֵּרֵשׁ, כלומר הסביר או ביאר
או
פֹּרַשׁ, כלומר פירשו אותו?

רגע , רגע אולי הכוונה בכלל

פָּרַשׂ, כלומר פתח דבר מה ומתח אותו. למשל פרש את כנפיו.

וזה עוד לא הכל - אולי זה בכלל בסלנג - פַרְשׁ - הלך פַרְשׁ רחמנא לצלן?

אז יאמר הקורא האינטליגנטי שאפשר לנחש על פי ההקשר. כלומר, אפשר להסיק על פי הנכתב לפני ואחרי. ומה אם מדובר בשורה בודדת כבית בשיר. יש גם דבר כזה!

יש הרבה דוגמאות שיכולתי להביא מציטוט שירים של אחרים. אך מכיוון שלא קיבלתי הסכמתם, אביא דוגמא משלי.
ללא ניקוד זה היה כך:

"אין לי עין בכוס (בְּכוֹס, בַּכּוֹס, או אולי בַּכּוּס?)
גם לא ש(י)ניים
אבל יש לי....

ועם ניקוד, אין כל ספק.  
פשוט וברור כשמש עם ניקוד:

אֵין לִי עַיִן בַּכּוֹס
גַּם לֹא שִׁנַּיִם
אֲבָל יֵשׁ לִי ... 

דוגמה נוספת למשל בשיר (פרולוג וטרילוגיה) שפורסם בתחילה ללא ניקוד:

"בחורף הגעתי לאואזיס
ואראה בין הגמלים הלבנים, המוכרים
גמלים שחורים
וגמלים ששינו צבע ושם
ואברח למערת נזיר בישימון
להסתתר מהצינה.

ובשלהי הקיץ השחון ארד מהצוק
ואשוב להרוות צימאוני".

עכשיו, כך ללא ניקוד. למה התכוון המשורר בשורה הראשונה ב"הגעתי לאואזיס"? האם הגיע אל אואזיס או אל ה-אואזיס?

ובשורה השניה במילה "המוכרים", האם מוֹכרים או מוּכּרים?

התשובה ברורה כשמש בגירסת הניקוד:

"בַּחֹרֶף הִגַּעְתִּי לָאוֹאָזִיס
וְאֶרְאֶה בֵּין הַגְּמַלִּים הַלְּבָנִים, הַמֻּכָּרִים"

ולמשל בשיר הבא שכותרתו 'מירשם':

לַיְלָה רַד מוּל יָרֵחַ עֲנָק
יִלְלַת צָבוֹעַ מִתְרַחֶקֶת
עִם בֹּקֶר הוּא שָׁב וְאוֹמֵר
לֹא, אֲנִי כָּאן.
צְבוֹעִים מְשַׁקְּרִים בַּלֵּילוֹת
הַיָּמִים צוֹחֲקִים
ואני מדבר.

וּכְשֶׁטָּעַם מַר נוֹתָר
אֲנִי נוֹדֵד לַמִּדְבָּר
בִּמְעָרַת הַצְּלָלִים
שֶׁקֶט עוֹטֵף מְטַהֵר
הַפַּשְׁטוּת מְשַׁכֶּכֶת
שְׁתִיקָתִי הַמְּיֻבֶּשֶׁת
עֵש-ֶב מַרְפֵּא
ואני מדבר. 

במילה האחרונה בשני הבתים למה הכוונה:

אני מְדַבֵּר או אני מִדְבָּר?

ואולי בכלל מַדְבֵּר 

שהוא התקן במערכות אלקטרוניות המשמש לביטול תופעות לוואי בלתי רצויות המפריעות לתפעולן התקין של מערכות אלה? ויכול לשמש כאן כאלגוריה?

ובכן כשגם השורה האחרונה מנוקדת, שוב התשובה ברורה כשמש. אין צורך לנחש אניגמה. זה פשוט כך:

וַאֲנִי מִדְבָּר.

אז למבקרי הניקוד יש לי לומר ארבעה דברים:

ראשית, שהניקוד אינו פלצני כלל וכלל ובוודאי כאשר לעברית אין הפריווילגיה/פריבילגיה של מכלול התנועות באותיות - כפי שיש בכל שפה נורמלית אחרת, מלבד השפות השמיות. ואולי לא רק השמיות, כי כפי שלמדתי בהפתעה מהבלוג של עדה - קרואטית נכתבת בעיצורים ללא תנועות.

שנית, יש בניקוד חן המקשט את יבשושיותן של האותיות העבריות בעלות החיתוך הגס והחד. יאמר הקורא מה חינני יותר לקריאה? 

זה:

לפעמים אני חולם על
בית עם ארובה
באלסקה
במרחק שני מיילים (מַיְלִים, או מֵיְלִים)?
משכניי הקרובים
וזאב או קויוט
מסמן בשתן גבולות
נחלתי.

או זה:

לִפְעָמִים אֲנִי חוֹלֵם עַל
בַּיִת עִם אֲרֻבָּה
בְּאָלַסְקָה
בְּמֶרְחָק שְׁנֵי מַיְלִים
מִשְּׁכֵנַי הַקְּרוֹבִים
וּזְאֵב אוֹ קוֹיוֹט
מְסַמֵּן בַּשֶּׁתֶן גְּבוּלוֹת
נַחֲלָתִי.

שלישית, אני מנקד גם משום שכך, בפעולת הניקוד עצמה - אני נותן מחשבה לכל אות ומילה. האם ראויה היא, אולי מיותרת?

רביעית, אני חושב שמרבית המשוררים המדופלמים אשר מבקרים את המנקדים כפלצנים - פשוט אינם יודעים לנקד ובמקרה הטוב מתקשים. לוקח להם לנקד שיר שנים.
אז שימותו הקנאים.

ולבסוף מבלי הצורך לנקד, אני מבין כיצד מצליחים משוררים אינטרנטיים מדופלמים להעלות מספר פעמים בכל יום טקסטים חדשים (לא מנוקדים כמובן, כבר אמרנו). שירים שהם מחשיבים אותם כשירה עילית. אבל נראה לכם שביאליק, רחל או טשרניחובסקי פרסמו בקצב כזה כל כך הרבה זבל שכזה? 

אולי המשוררים המדופלמים האלה חושבים שפרסום של עשרה שירים ליום (ולעתים אפילו יותר בכינויים שונים), זה מה שיעשה אותם למפורסמים?

מי שעושה הרבה רעש הופך להיות לעילוי מפורסם?

אומר לכם, לאחר קריאה של שניים או שלושה טקסטים כאלה אני מבין את הפרנציפ. אני מבין שחבל על הזמן להמשיך בכלל לקרוא אותם. למי יש כוח לקרוא גודש כזה מלבד לכותבים  עצמם?

עריכה

פשוט עוד לא הייתה סטטיסטיקה שכזו בבלוג הזה לרשומה בודדת אחת - רשומה זו!

מוות מתוכנן - תופעה נפוצה בטבע

מה משותף  בין שלכת, התפתחות הצפרדע, המחזור החודשי ומין העובר לבין התאבדות?  למעשה לכל אחת מהתופעות האלו שהן כל כך שונות זו מזו - יש מכנה משותף והוא מוות מתוכנן.

התאבדות היא תופעה אנתרפולוגית-פסיכולוגית די נפוצה באדם. אך האם התאבדות (מוות מתוכנן)  היא תופעה הנפוצה גם בטבע? הרי מספר דוגמאות:

התאבדות המונית - האם הלמינגים מתאבדים?  

בספרות הפסאודו-מדעית תוארה תופעת האלטרואיזם (הקרבה עצמית) של בעלי חיים. כך למשל התופעה, שלפתע וללא סימנים מוקדמים - להקות לֶמינְגים נוהרות לקצה צוק וקופצות ממנו אל הים, אל מותם.  

למינג

למעשה המקור לתופעת ההתאבדות ההמונית של הלמינגים הוא סרט הטבע הזה של דיסני:

https://www.youtube.com/watch?v=AOOs8MaR1YM

בעקבות הסרט פורסמו בעיתונות מדע פופולרי כתבות הדנות בתופעה. בהן הועלתה ההשערה שההתאבדות ההמונית הזו של הלמינגים היא למעשה אלטרואיזם חברתי המתרחש כאשר קיים מחסור במזון. אך האם יש בכך אמת?

אמנם נמצא קשר עקיף בין שגשוג אוכלוסיות הלמינגים בתקופות מסויימות לאחר תנאים של עודף מזון ומיעוט הטורפים, לבין אפיזודות התאבדות כזו לכאורה - כאשר נוצרים לאחר מכן תנאי צפיפות והגבלה בכמות המזון.  בזמנים כאלה נצפו להקות למינגים שצועדות אל מותן - כאילו ניתן להן אות לדלל את מספרן באופן שיאפשר תנאי קיום טובים יותר של המין והפרטים הנותרים. אם אכן כך הדבר, הרי מדובר באלטרואיזם טהור. אאך האם באמת נעשית ההחלטה החברתית הזו להתאבד? התשובה לכך היא ממש לא!

חקירה מדוקדקת העלתה כי במצבי עקה (סטרס) הנוצרים עקב צפיפות - הלמינגים (כמו מיני בעלי חיים אחרים) מתחילים לנדוד כדי למצוא טריטוריות מזון חדשות. אך למזלם הרע, ללמינגים ראייה חלשה. וכיוון שהם אינם רואים טוב, הם עשויים להגיע בנדידתם לקצה צוק ולמעוד. כלומר, הסיבה 'להתאבדות' היא למעשה תוצאה של תאונה בלבד. תאונה הנובעת מראיה חלשה של הלמינגים, שאינם רואים את התהום שלפניהם כאשר הם מגיעים לקצה צוקים.

בעולם החי, האדם נחשב על ידי רבים כמין היחיד שמתאבד במודע. אך למעשה ההתאבדות אינה ייחודית רק למין האדם. תופעה זו נצפתה גם בקרב חיות חברתיות אחרות. מסתבר שגם בעלי חיים חברתיים מתאבדים לעיתים. בעיקר כאשר הם סובלים מנידוי חברתי או מהצקות קשות של החברה בה הם חיים.

למעשה מסתבר שצורך ההתאבדות נפוץ בבסיס מנגנונים ביולוגיים טבעיים בכל עולם החי והצומח. אלה הם מנגנונים של מוות מתוכנן, שהוא שילוב של הפעלת גנים בתנאי סביבה מסויימים. בלשון מדעית מנגנון המוות המתוכנן מכונה אַפּוֹפּטוֹזיס.

האפופטוזיס - מוות מתוכנן - מתגלה מול עינינו כל העת בתופעות שונות, אבל רבים אינם מודעים שמדובר בתהליכי 'התאבדות' של תאים לטובת ההתפתחות או ההגנה על תאים אחרים. כלומר, אפשר להסתכל על זה מבחינה פילוסופית שקבוצת תאים מקריבה את חייה באופן אלטרואיסטי - לטובת התאים האחרים. וכעת אביא מספר דוגמאות:

השלכת - מוות מתוכנן

מקור: gardens.co.il

השלכת  שאת אותותיה מתחילים לראות בימים אלה,  היא בעצם מוות מתוכנן. בהינתן האות - קיצור שעות היום - מופעלים גֶנים בקבוצות התאים שבבסיסי העלים בצמח. הגנים האלה מפעילים שרשרת של תהליכים מולקולרים המובילים בסופו של דבר למוות שלהם עצמם. התוצאה - נוצרת בבסיס העלים רקמה של תאים מתים, שהופכת לרקמת ניתוק, המנתקת את העלים מהצמח עם טלטולם על ידי הרוח. מוות התאים הזה בבסיס העלים הוא בעצם לטובתם הקיומית של התאים בשאר הצמח - השורשים, הגזע והענפים. בהתקצרות שעות היום ואיתה כמות האור, העלים במילא לא מספקים את האנרגיה הדרושה לצמח בתהליך הפוטוסינתזה - תהליך המספק אנרגיה בעזרת האור. במצב כזה, העלים רק צורכים אנרגיה ולכן טוב לצמח להפטר מהעלים שבעונת החורף רק צורכים ואינם נותנים.

לאחר השלכת נותרים בענפים הערומים ניצנים זעירים במצב רדום. הם יתעוררו עם בוא האביב והארכת שעות וכמות האור. ואז התאים שבניצנים יתחילו להתחלק במהירות ויצרו את הענפים והעלים החדשים.

מחזור החיים של הצפרדע - מוות מתוכנן

מקור: Ynet שיתוף

דוגמה נוספת למוות מתוכנן מודגמת בהתפתחות דו-חיים כמו למשל זו של הצפרדע מהראשן. בתחילה בוקעים מהביצים שמטילה הצפרדע ראשנים שנראים ומתנהגים כמו דגים. הם נושמים בעזרת זימים ולא בעזרת ריאות כמו בעלי החיים היבשתיים. אין להם רגליים אבל יש להם זנב כמו לדג. אבל בהינתן האות, המצוי באינפורמציה הגנטית של הראשן, מתחיל תהליך של מוות מתוכנן. עם תחילת צמיחת רגליים, התאים שבזנב 'מתאבדים' והוא נעלם. תאי הזימים גם הם עוברים מוות מתוכנן לאחר התפתחות הריאות - מתקבלת צפרדע צעירה. כלומר, גם תהליך המטמורפוזה (שינוי צורה) של הצפרדע מערב תהליך של אפופטוזיס - מוות מתוכנן של תאים.

התפתחות מין העובר - מוות מתוכנן

הרמפרודיט - אדם דו מיני

גם ההתפתחות המינית של עוברי האדם קשורה בהתאבדות תאים. ברירת המחדל בהתפתחות העוברית שלנו ושל שאר היונקים, היא התפתחות נקבות. בשבוע ה-15 של ההריון באדם, מתחילות להתפתח בלוטות החלב שבשדיים גם בעוברים זכרים. אבל בשבוע לאחר מכן, בשבוע ה-16, מתחיל לפעול גן מפתח המצוי בכרומוזום Y הזכרי. כתוצאה מהפעלתו, תאי בלוטות החלב 'מתאבדים' בשרשרת תהליכי האפופטוזיס, במקביל להתפתחות תאים אחרים לאברי המין של הזכר. ואילו מערכת אברי המין הנקביים שהתחילו להתפתח בזכרים בראשית ההריון מתנוונת.

לעיתים נדירות חלה תקלה בתהליכי האפופוזיס של עובר הזכר ואז מתפתח יצור דו-מיני (הרמפרודיט), המכיל מערכת אברי מין נקביים וזכריים כאחד. ואז יוולד תינוק/ת דו-מיני למרות שיש לו מערך כרומוזומים זכרי XY ולא XX כמו בנקבות. 

ידועים גם מקרים נוספים המשבשים את ההתפתחות המינית של העובר. כאשר  תארתי אותם בהרצאה בפני סטודנטים בקורס לגנטיקה של האדם - לא אשכח כיצד סטודנט אחד הזדעזע כל כך בקול רם, כשהבין כי קיימת האפשרות שגבר החושב שנישא לאישה, מגלה כי היא למעשה גבר מבחינה גנטית. תופעה זו התגלתה בזוגות נשואים שהגיעו לבדיקות בשל חוסר פוריות. 

בבדיקות אלה נמצא ש'בת הזוג' היא בעצם זכר מבחינה גנטית. זכר, שבשל מוטציה בגן אחד בכרומוזוםY או בשל פגמים אחרים - לא התפתחו בו אברי המין הזכריים. ובשל ברירת המחדל הנקבית, נותרו והתפתחו בו אברי המין הנקביים. דיון בתופעה זו ואחרות, שבהן הזהות המינית הביולוגית שונה מהזהות הגנטית הוא נושא מרתק לרשומה בפני עצמה.

המחזור החודשי (וסת) - גם הוא מוות מתוכנן

תופעת המחזור החודשי שבה למעשה מתים תאי רקמת דופן הרחם שתפקידה לאפשר קליטת הריון - קשורה למעשה במוות מתוכנן הקשור באותות הורמונליים. תופעה זו האופיינית ליונקים - מכונה בשפה המדעית רה-אורגניזציה (ארגון מחדש). הארגון מחדש מערב כאמור תהליכי מוות מולקולריים, לטובת החלפת תאים מסויימחם באחרים. כלומר, תהליך של הרס לטובת צמיחה מחדש (רגנרציה, בשפה המדעית). 

על רגנרציה באדם, ועל הסיבה שאין אנחנו יכולים להצמיח גפיים קטועות כמו הסלמנדרה למשל - נדון  ברשומה נפרדת. ההנדסה הגנטית והתאית המתפתחת כיום בצעדי ענק עשוייה בהחלט להוביל לטכנולוגיה שבה גם אנחנו נוכל לחדש איברים, כמו הסלמנדרה את גפיה הקטועות והלטאה את זנבה שניתק. צפו לסידרת רשומות בנושא.

לסיכום, המוות המתוכנן או ההתאבדות אינם רק תופעה פסיכולוגית-אנתרפולוגית.
המוות המתוכנן נעוץ בבסיס הביולוגיה המולקולרית של עולם החי והצומח. 
חומר למחשבה.