נדמה כי בעידן האינטרנטי הבלתי נידלה - כל אחד כמעט חושב שהוא פילוסוף, סופר או משורר מדופלם. ואם לא זה, אז עיתונאי צמרת לפחות. הפעם לא אתייחס לכך ברשומה זו. נראה שדעתי מובנת מאליה מהנימה המשתמעת ממשפט אחד זה. ובכדי להמנע מהפרעות קשב, אסתפק בזה.
הפעם אני רוצה להתייחס למשוררים המדופלמים ויודעי הדבר מהאינטרנט, שטוענים שניקוד שירים - לא רק שאין בו צורך, הוא פלצני! ויש מהם שאפילו מעלים את הטענה "שהניקוד סוגר להם את ההסתכלות על הכתוב המפורש". ביקורת זו מעלה בי גיחוך רחב. כן, אותם אלה שבמקרים רבים לא רק שאינם יודעים לקרוא בתוך ובין השורות כשהן מנוקדות - דווקא הם המבקרים: "זו לא שירה, זו אניגמה". ולהם אני אומר: אין שום יופי בלהסתיר ולהסתתר מאחרי הבנת הנקרא. אין שום יופי בשיממון אותיות בלתי מנוקדות היכולות להקרא לעיתים בעשר צורות שונות.
אל דאגה, אני לא הולך לעשות כאן עכשיו שיעור מייגע בלשון עברית. אבל יועיל הקורא להמשיך עוד קצת בקריאה כדי להבין את הפואנטה. הנה למשל במשפט הלא מנוקד המצוטט מהמבקרים, "הניקוד סוגר את ההסתכלות על הכתוב המפורש" - המילה מפורש כפי שהיא נכתבת בכתיב מלא היא חד משמעית. אבל נניח שבשיר לא מנוקד מופיע בשורה צמד המילים:
הוא פרש
כיצד ידע הקורא אם הכוונה ל:
פָּרָשׁ, כלומר רוכב מיומן ברכיבה,
או
פָּרַשׁ, כלומר עזב,
או
פֶּרֶשׁ, כלומר הפרשה (צואה ושתן),
או
פֵּרֵשׁ, כלומר הסביר או ביאר
או
פֹּרַשׁ, כלומר פירשו אותו?
פָּרָשׁ, כלומר רוכב מיומן ברכיבה,
או
פָּרַשׁ, כלומר עזב,
או
פֶּרֶשׁ, כלומר הפרשה (צואה ושתן),
או
פֵּרֵשׁ, כלומר הסביר או ביאר
או
פֹּרַשׁ, כלומר פירשו אותו?
רגע , רגע אולי הכוונה בכלל
פָּרַשׂ, כלומר פתח דבר מה ומתח אותו. למשל פרש את כנפיו.
וזה עוד לא הכל - אולי זה בכלל בסלנג - פַרְשׁ - הלך פַרְשׁ רחמנא לצלן?
אז יאמר הקורא האינטליגנטי שאפשר לנחש על פי ההקשר. כלומר, אפשר להסיק על פי הנכתב לפני ואחרי. ומה אם מדובר בשורה בודדת כבית בשיר. יש גם דבר כזה!
יש הרבה דוגמאות שיכולתי להביא מציטוט שירים של אחרים. אך מכיוון שלא קיבלתי הסכמתם, אביא דוגמא משלי.
ללא ניקוד זה היה כך:
"אין לי עין בכוס (בְּכוֹס, בַּכּוֹס, או אולי בַּכּוּס?)
גם לא ש(י)ניים
אבל יש לי....
ועם ניקוד, אין כל ספק.
פשוט וברור כשמש עם ניקוד:
אֵין לִי עַיִן בַּכּוֹס
גַּם לֹא שִׁנַּיִם
אֲבָל יֵשׁ לִי ...
דוגמה נוספת למשל בשיר (פרולוג וטרילוגיה) שפורסם בתחילה ללא ניקוד:
"בחורף הגעתי לאואזיס
ואראה בין הגמלים הלבנים, המוכרים
גמלים שחורים
וגמלים ששינו צבע ושם
ואברח למערת נזיר בישימון
להסתתר מהצינה.
ובשלהי הקיץ השחון ארד מהצוק
ואשוב להרוות צימאוני".
וזה עוד לא הכל - אולי זה בכלל בסלנג - פַרְשׁ - הלך פַרְשׁ רחמנא לצלן?
אז יאמר הקורא האינטליגנטי שאפשר לנחש על פי ההקשר. כלומר, אפשר להסיק על פי הנכתב לפני ואחרי. ומה אם מדובר בשורה בודדת כבית בשיר. יש גם דבר כזה!
יש הרבה דוגמאות שיכולתי להביא מציטוט שירים של אחרים. אך מכיוון שלא קיבלתי הסכמתם, אביא דוגמא משלי.
ללא ניקוד זה היה כך:
"אין לי עין בכוס (בְּכוֹס, בַּכּוֹס, או אולי בַּכּוּס?)
גם לא ש(י)ניים
אבל יש לי....
ועם ניקוד, אין כל ספק.
פשוט וברור כשמש עם ניקוד:
אֵין לִי עַיִן בַּכּוֹס
גַּם לֹא שִׁנַּיִם
אֲבָל יֵשׁ לִי ...
דוגמה נוספת למשל בשיר (פרולוג וטרילוגיה) שפורסם בתחילה ללא ניקוד:
ואראה בין הגמלים הלבנים, המוכרים
גמלים שחורים
וגמלים ששינו צבע ושם
ואברח למערת נזיר בישימון
להסתתר מהצינה.
ובשלהי הקיץ השחון ארד מהצוק
ואשוב להרוות צימאוני".
עכשיו, כך ללא ניקוד. למה התכוון המשורר בשורה הראשונה ב"הגעתי לאואזיס"? האם הגיע אל אואזיס או אל ה-אואזיס?
ובשורה השניה במילה "המוכרים", האם מוֹכרים או מוּכּרים?
התשובה ברורה כשמש בגירסת הניקוד:
וְאֶרְאֶה בֵּין הַגְּמַלִּים הַלְּבָנִים, הַמֻּכָּרִים"
ולמשל בשיר הבא שכותרתו 'מירשם':
לַיְלָה רַד מוּל יָרֵחַ עֲנָק
יִלְלַת צָבוֹעַ מִתְרַחֶקֶת
עִם בֹּקֶר הוּא שָׁב וְאוֹמֵר
לֹא, אֲנִי כָּאן.
צְבוֹעִים מְשַׁקְּרִים בַּלֵּילוֹת
הַיָּמִים צוֹחֲקִים
ואני מדבר.
וּכְשֶׁטָּעַם מַר נוֹתָר
אֲנִי נוֹדֵד לַמִּדְבָּר
בִּמְעָרַת הַצְּלָלִים
שֶׁקֶט עוֹטֵף מְטַהֵר
הַפַּשְׁטוּת מְשַׁכֶּכֶת
שְׁתִיקָתִי הַמְּיֻבֶּשֶׁת
עֵש-ֶב מַרְפֵּא
ואני מדבר.
יִלְלַת צָבוֹעַ מִתְרַחֶקֶת
עִם בֹּקֶר הוּא שָׁב וְאוֹמֵר
לֹא, אֲנִי כָּאן.
צְבוֹעִים מְשַׁקְּרִים בַּלֵּילוֹת
הַיָּמִים צוֹחֲקִים
ואני מדבר.
וּכְשֶׁטָּעַם מַר נוֹתָר
אֲנִי נוֹדֵד לַמִּדְבָּר
בִּמְעָרַת הַצְּלָלִים
שֶׁקֶט עוֹטֵף מְטַהֵר
הַפַּשְׁטוּת מְשַׁכֶּכֶת
שְׁתִיקָתִי הַמְּיֻבֶּשֶׁת
עֵש-ֶב מַרְפֵּא
ואני מדבר.
במילה האחרונה בשני הבתים למה הכוונה:
אני מְדַבֵּר או אני מִדְבָּר?
ואולי בכלל מַדְבֵּר
שהוא התקן במערכות אלקטרוניות המשמש לביטול תופעות לוואי בלתי רצויות המפריעות לתפעולן התקין של מערכות אלה? ויכול לשמש כאן כאלגוריה?
ובכן כשגם השורה האחרונה מנוקדת, שוב התשובה ברורה כשמש. אין צורך לנחש אניגמה. זה פשוט כך:
וַאֲנִי מִדְבָּר.
אז למבקרי הניקוד יש לי לומר ארבעה דברים:
ראשית, שהניקוד אינו פלצני כלל וכלל ובוודאי כאשר לעברית אין הפריווילגיה/פריבילגיה של מכלול התנועות באותיות - כפי שיש בכל שפה נורמלית אחרת, מלבד השפות השמיות. ואולי לא רק השמיות, כי כפי שלמדתי בהפתעה מהבלוג של עדה - קרואטית נכתבת בעיצורים ללא תנועות.
שנית, יש בניקוד חן המקשט את יבשושיותן של האותיות העבריות בעלות החיתוך הגס והחד. יאמר הקורא מה חינני יותר לקריאה?
זה:
לפעמים אני חולם על
בית עם ארובה
באלסקה
במרחק שני מיילים (מַיְלִים, או מֵיְלִים)?
משכניי הקרובים
וזאב או קויוט
מסמן בשתן גבולות
נחלתי.
או זה:
לִפְעָמִים אֲנִי חוֹלֵם עַל
בַּיִת עִם אֲרֻבָּה
בְּאָלַסְקָה
בְּמֶרְחָק שְׁנֵי מַיְלִים
מִשְּׁכֵנַי הַקְּרוֹבִים
וּזְאֵב אוֹ קוֹיוֹט
מְסַמֵּן בַּשֶּׁתֶן גְּבוּלוֹת
נַחֲלָתִי.
שלישית, אני מנקד גם משום שכך, בפעולת הניקוד עצמה - אני נותן מחשבה לכל אות ומילה. האם ראויה היא, אולי מיותרת?
רביעית, אני חושב שמרבית המשוררים המדופלמים אשר מבקרים את המנקדים כפלצנים - פשוט אינם יודעים לנקד ובמקרה הטוב מתקשים. לוקח להם לנקד שיר שנים.
אז שימותו הקנאים.
ולבסוף מבלי הצורך לנקד, אני מבין כיצד מצליחים משוררים אינטרנטיים מדופלמים להעלות מספר פעמים בכל יום טקסטים חדשים (לא מנוקדים כמובן, כבר אמרנו). שירים שהם מחשיבים אותם כשירה עילית. אבל נראה לכם שביאליק, רחל או טשרניחובסקי פרסמו בקצב כזה כל כך הרבה זבל שכזה?
אולי המשוררים המדופלמים האלה חושבים שפרסום של עשרה שירים ליום (ולעתים אפילו יותר בכינויים שונים), זה מה שיעשה אותם למפורסמים?
אז למבקרי הניקוד יש לי לומר ארבעה דברים:
ראשית, שהניקוד אינו פלצני כלל וכלל ובוודאי כאשר לעברית אין הפריווילגיה/פריבילגיה של מכלול התנועות באותיות - כפי שיש בכל שפה נורמלית אחרת, מלבד השפות השמיות. ואולי לא רק השמיות, כי כפי שלמדתי בהפתעה מהבלוג של עדה - קרואטית נכתבת בעיצורים ללא תנועות.
שנית, יש בניקוד חן המקשט את יבשושיותן של האותיות העבריות בעלות החיתוך הגס והחד. יאמר הקורא מה חינני יותר לקריאה?
זה:
לפעמים אני חולם על
בית עם ארובה
באלסקה
במרחק שני מיילים (מַיְלִים, או מֵיְלִים)?
משכניי הקרובים
וזאב או קויוט
מסמן בשתן גבולות
נחלתי.
או זה:
לִפְעָמִים אֲנִי חוֹלֵם עַל
בַּיִת עִם אֲרֻבָּה
בְּאָלַסְקָה
בְּמֶרְחָק שְׁנֵי מַיְלִים
מִשְּׁכֵנַי הַקְּרוֹבִים
וּזְאֵב אוֹ קוֹיוֹט
מְסַמֵּן בַּשֶּׁתֶן גְּבוּלוֹת
נַחֲלָתִי.
שלישית, אני מנקד גם משום שכך, בפעולת הניקוד עצמה - אני נותן מחשבה לכל אות ומילה. האם ראויה היא, אולי מיותרת?
רביעית, אני חושב שמרבית המשוררים המדופלמים אשר מבקרים את המנקדים כפלצנים - פשוט אינם יודעים לנקד ובמקרה הטוב מתקשים. לוקח להם לנקד שיר שנים.
אז שימותו הקנאים.
ולבסוף מבלי הצורך לנקד, אני מבין כיצד מצליחים משוררים אינטרנטיים מדופלמים להעלות מספר פעמים בכל יום טקסטים חדשים (לא מנוקדים כמובן, כבר אמרנו). שירים שהם מחשיבים אותם כשירה עילית. אבל נראה לכם שביאליק, רחל או טשרניחובסקי פרסמו בקצב כזה כל כך הרבה זבל שכזה?
אולי המשוררים המדופלמים האלה חושבים שפרסום של עשרה שירים ליום (ולעתים אפילו יותר בכינויים שונים), זה מה שיעשה אותם למפורסמים?
מי שעושה הרבה רעש הופך להיות לעילוי מפורסם?
אומר לכם, לאחר קריאה של שניים או שלושה טקסטים כאלה אני מבין את הפרנציפ. אני מבין שחבל על הזמן להמשיך בכלל לקרוא אותם. למי יש כוח לקרוא גודש כזה מלבד לכותבים עצמם?
אומר לכם, לאחר קריאה של שניים או שלושה טקסטים כאלה אני מבין את הפרנציפ. אני מבין שחבל על הזמן להמשיך בכלל לקרוא אותם. למי יש כוח לקרוא גודש כזה מלבד לכותבים עצמם?
עריכה
פשוט עוד לא הייתה סטטיסטיקה שכזו בבלוג הזה לרשומה בודדת אחת - רשומה זו!
פשוט עוד לא הייתה סטטיסטיקה שכזו בבלוג הזה לרשומה בודדת אחת - רשומה זו!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אפשר להשאיר תגובה כאן