הרשומה המשוייכת לקטגוריה יומן אישי פורסמה לזמן מוגבל ונגנזה (הוחזרה ללוח העריכה) אך תגובות המגיבים נותרו. מי שמעוניין להמשיך לקרוא גם רשומות שנגנזו, עליו להרשם בתיבה המיועדת בשוליים הימניים. להשלמת ההרשמה, יש לאשר במייל החוזר. הנרשמים יקבלו עדכונים במייל בעת פרסום כל פוסט חדש. אם המייל לא ימחק על ידך, ניתן יהיה להמשיך ולקרוא מהמייל גם את הפוסטים הגנוזים בבלוג. זהות הנרשמים לעידכונים נשארת אנונימית!
הכול התחיל בשיחת טלפון מפתיעה ומרגשת. "שלום קנקן, אני בתיה מהכיתה שלך בתיכון". היא עשתה מאמצים כבירים לאתר אותי. כי מאז החלפתי מדינות וערים וגם מספרי טלפונים... הסיבה - כנס מחזור כ"א. יובל מאז שנכנסנו לתיכון שלנו. התיכון העירוני היחיד דאז. כיום שמו 'תיכון הראשונים', כי קמו כמה נוספים אחריו. שוחחנו, התעדכנו אחד לגבי השני מאז שנפרדנו בסיום הלימודים. כשציינתי לשאלתה שעיסוקי האקדמי הוא בתחום הביו-רפואי - היא הופתעה שהנה יש אחד מהמגמה הביולוגית בתיכון שהמשיך בתחום. אמרתי שלמיטב ידיעתי יש אחד נוסף, שהוא עורך אתר רציני למדע פופולארי. מאוחר יותר התקשרה אלי מ' ועידכנה אותי שיש גם חוקר במכון וולקאני, ופיזיתרפיסטית, ורוקחת, ועוד ועוד. סיימנו את השיחה בכך שמצרפים אותי לקבוצת הווטסאפ 'מפגש תיכון'. ישלחו אלי הזמנה למפגש ושאלון סטטיסטי אינטראקטיבי בשם מי אנחנו היום. ההזמנה נשלחה וגם השאלון מולא ונשלח.
כמובן שהסקרנות הייתה רבה לדפדף ברשימת החברים שבקבוצה. מתוך שש כיתות מגמות הלימוד השונות - קבוצת הווטסאפ שהוקמה כשנה לפני ההתכנסות - מונה נכון לכתיבת שורות אלו 127 מבני המחזור. השאר, עדיין לא אותרו, או שכבר אינם בין החיים. ומבין רשימת המאותרים - תשעה חיים בארה"ב ועוד כמה באירופה. שאר המאותרים חיים בערים שונות בישראל. חלק מהחברים בקבוצה צירפו גם תמונה לצד מספר הטלפון שלהם. בהתרגשות עברתי אחת אחת על התמונות של האנשים בקבוצת הוואטסאפ - כפי שהם נראים כיום. ואיזה דיכאון - מתוך תמונות אלו לא זיהיתי אף אחד. אלא אם מצויין השם ושם המשפחה (שם נעורים). אף לא אחת מהדמויות בתמונת המחזור, כפי שנראות היום.
וזו גם התמונה שהייתה השראה לשיר. נרקיס / קנקן בִּתְמוּנַת מַחְזוֹר מֵהַתִּיכוֹן בְּשָׁחֹר-לָבָן נִשְׁכָּח מִתְבּוֹנֵן בִּפְלִיאָה מִתְאַהֵב בִּצְעִירוּתִי הַנִּבֶּטֶת
היום יום המספרים הראשוניים שלי. כידוע, מספר ראשוני (Prime number) הוא מספר טבעי, כלומר מספר שלם וחיובי, שמתחלק לרק בעצמו וב-1 ללא שארית. במילים אחרות, מספר ראשוני לא יכול להיות לעולם מכפלה של שני מספרים טבעיים שקטנים ממנו.
מספרים ראשוניים
אז היום כידוע ה- 17 לחודש ה- 11.
17 - מספר ראשוני. 11- גם כן.
ומה מיוחד ביום הזה? שאת הבלוג הזומבי שלי בישרא בלוג מקשט היום בלון אדום:
הבלון האדום מציין היום 7 שנים. 7 - מספר ראשוני.
היום אכן יום הולדתי. ה-7 אמנם איננו גילי. אבל הוא מציין את יום ההולדת של הבלוג והצטרפותי לבלוגיה - לפני שבע שנים - מספר ראשוני.
וגם גוגל ציין את היום הזה בדודל אישי:
ובאנימציה הדודל בעצם נראה כך:
אז מהו גילי? יש לי שני גילים. בעצם שתי לידות - לפני הספירה ואחרי הספירה. הספירה לפני ואחרי החיידק הטורף. וגילי לאחר הלידה השנייה הוא 5 - מספר ראשוני. והגיל מהלידה הראשונה מורכב השנה מקומבינציה של הספרות שלוש (3) ושבע (7) - שניהם מספרים ראשוניים.
ליום ההולדת ההורים הזמינו אותנו היום בצוהריים לחגוג בביתם ברעננה. אבא שלי ידוע כשף המשפחתי והעובדת הזרה מאוקראינה היא הסו שפית שלו. אימא שלי הידועה גם היא כבשלנית מדופלמת, כבר אינה מבשלת מאז כבדה ראייתה והתנוונה יכולת הקריאה שלה.
אתמול היא הייתה כולה נרגשת לקראת חגיגת יום ההולדת של בנה. ואתמול היא גם ראתה פרחים ומספרים על הקירות. ושאלה בפליאה, הכיצד?
וגם שאלה את אבי "למה אתה עושה צחוק? בשביל מה אתה מכין כתר לקנקן"? כנאמר, גם בשיגיון יש לפעמים הגיון.
ויכול להיות גם גברתי. אני פרו פמיניזם. במידה שפויה ובלתי עליונית. נסכים על שיוויונית? בלוח הטיוטות יש גם רשומות מתוזמנות - כחלק מהיתרונות לרוב של פלטפורמת בלוגספוט. רשומה מתוזמנת כזאת עצרתי היום מפרסום. כלומר עיכבתי. למה? ככה. לפעמים ההבעה הטובה ביותר, שאליה כולם מתחברים - בשיר שמוצאים ביוטיוב.
חלק מהמגיבים בבלוג זה, מגיבים לעיתים מספר שבועות לאחר פרסום הרשומות. יש כאלה שמגיבים בבת אחת על סדרה של רשומות אחרונות. לא שזה משנה עבורי, אבל לעיתים אינני שם לב בזמן לעידכוני התגובות האחרונות האלו. לעיתים כך גיליתי באיחור תגובות מושקעות לשירים שפורסמו כאן. אך אינני יכול להגיב חזרה כאשר עברו 30 יום מפרסום הרשומה, והרשומה נסגרת לדיון. הגדרתי הגבלה זו כדי למנוע פעילות של רובוטים וקישור הבלוג למקומות לא רצויים. בהזדמנות זו אני רוצה להתנצל על תגובות שלא נענו מסיבה זו. לאחר 30 יום ניתן להגיב בתיבת הקשר שבשוליים הימניים בבלוג. תגובות אלו (הנסתרות מהציבור) תעננה, אך תגובות התשובה תהיינה מוסתרות גם הן מכלל ציבור הקוראים.
הסתדרות הסטודנטים פרסמה מודעה שהיא מודיעה בצער רב על מותה טרם עת של... הבן הכיר אותה בקורס אבני פינה, שבו השתתפו שניהם בשנה שעברה. והיא תלמידת רוקחות שנה שלישית. בחורה נמרצת ושמחה למראה. היא התאבדה - ללא כל סימנים מוקדמים. לא מעטים הם המתאבדים מהעוסקים במדעי הרפואה. כשהייתי בתקופת הפוסט דוקטורט במכוני הבריאות הלאומיים האמריקאים - עבדתי בקומה רביעית, שהיא מוקפת כולה בשורות חלונות גדולים וארוכים. מהם נשקף נוף דשאים ועצים, וסנאים עליזים מקפצים במשובה. שאלתי מדוע אי אפשר לפתוח את החלונות כדי לנשום אוויר צח. התשובה הייתה - "בגלל המתאבדים". טֶרי היה פוסט דוקטורנט עמית מצרפת. הוא וזוגתו הנאהבים היו ידידים טובים שלנו. יום אחד לא הופיע כהרגלו לעבודה בשעה הקבועה ומבלי להודיע על העדרות. משחלף עוד מעט זמן, חשדתי שאולי משהו אינו תקין. התקשרתי אליו לביתו. לאחר זמן צלצולים ארוך, הוא ענה בקול רפה: "לקחתי משהו מהמעבדה, אני מרגיש רע ואני הולך למות". מיד הזעקנו עזרה, שפרצו לביתו. ובעודו חי וחסר הכרה פינוהו לבית החולים הקרוב. הוא לא השאיר מכתב. בדקתי את בקבוקי הכימיקלים על המדפים מעל שולחן העבודה שלו. בקבוק הארסן היה ריק. האינפורמציה הזו עזרה להציל אותו. לא היו שום סימנים מוקדמים שהצביעו על התכנון שלו להתאבד. לאחר שבועיים חזר לעבודה, כאילו כלום לא קרה. קשרי הידידות נמשכו. זמן קצר לאחר מכן הוא הגיע לדירתנו עם בקבוק יין צרפתי משובח ותקליט של להקת heavy metal, ובישל לנו ארוחת גורמה לתפארת. צ' היה דוקטורנט במחלקה שלנו. בחור חביב, יסודי ופדנט בעבודתו. מספרים שהגיע לעבודה בחטף, נושא בידיו ערמת דוחות מעבדה בדוקים של תלמידיו והתנצל שהוא חייב לעזוב. למחרת, לאחר שלא הצליחה ליצור איתו קשר, פנתה אישתו למשטרה. לאחר חיפושים מצאו את מכוניתו בהרים, בצד אחת הדרכים הצדדיות. המכונית הייתה נעולה והוא ירוי בראשו. אקדחו נמצא לידו. לא השאיר מכתב. אומרים שמתאבדים אינטליגנטים אינם משאירים מכתבי פרידה והסבר. אישתו ההמומה לא יכלה להאמין. הם היו נשואים באושר. השאיר בן חמוד כבן שלוש. ארבעה חודשים קודם חגגנו אצלו בבריתה של הבת. הוא השאיר אישה ושני ילדים קטנים. ההורים אמרו לכולם שהוא התאבד כי גילה שיש לו מחלה קשה. ככה מכנים זאת אנשים שמפחדים לומר את המילה סרטן. אבל איך אומרים? צדיקים באמונתם יחיו. הבחור היה בריא לחלוטין. מלבד הבהלה לבדוק ולהחזיר למזכירות את דוחות המעבדה, לא היו שום סימנים מקדימים שהעידו על מצוקה. לא בבית ולא בעבודה. אבל הנסיבות מעידות שהוא תכנן את מותו לפרטים. הוא היה ראש משאבי אנוש של הפקולטה. לאחר שנים רבות של פעלים וסיפוק, הוא פרש לגימלאות. הוא המשיך בהתנדבות לנהל ניחומי אבלים בפקולטה וארגן חגיגות קידומים והעלאה בדרגות של אנשי הסגל האקדמי. יום אחד ידיעה נוראה נפוצה: הוא הבעיר את עצמו לפני שקפץ מראש הר גבוה.
כידוע, כולנו חולמים ובכל לילה. למעשה השינה שלנו נחלקת לפרקי שינה ולפרקי שנת חלום, לסרוגין. איננו זוכרים כל חלום וחלום. רובם נשכחים עם היקיצה, חלקם נשארים כזיכרון עמום למשך זמן קצר. לעיתים החלום זכור לפרטי פרטים, עד כי לעיתים לוקח זמן מה להבין שמדובר בחלום ולא במציאות. יש מצבים שבהם החולם אינו מבחין בין החלום למציאות ומשוכנע שהחלום הוא חלק אינטגרלי מהמציאות שלו. אבל כאן כבר מדובר במקרים פתולוגיים בדרך כלל. ידוע גם המקרה ההפוך, שיש אנשים הצובטים את עצמם במציאות, כדי להשתכנע שלא מדובר בחלום.
כיצד נדע שמדובר בחלום ולא במציאות?
שלושה דברים מאפיינים חלום מצוי לעומת המציאות:
ראשית, במציאות לכל דבר יש התחלה. בחלום אין התחלה מוגדרת.
שנית, במציאות יכול אדם להחליט למשל, שבכל פעם שהוא נתקל במצב מסוים - יגרד באצבעו את קצה החוטם. בחלום רגיל לא ניתן לעשות זאת מתוך כוונה מראש.
שלישית, והחשוב מכל - בחלום רגיל לא ניתן לקרוא מילים (לא בשלטים, לא בעיתון ולא בספר). האם הקורא שם לב לדבר בחלומותיו?
אז אם נתקל הקורא במצב שכביכול נראה לאחר מכן כחלום, ואשר יש בו לפחות אחד משלושת הסממנים שציינתי - אז כנראה לא מדובר בחלום רגיל. אולי לא מדובר ממש במציאות, אבל בהחלט מדובר במסע במציאות אחרת. עליה דנתי בסדרה מיסטיקה ומדע. ולמעשה במקרה זה מדובר על סוג חלימה שונה, המכונה חלימה מודעת.
וודאי רבים מהקוראים חוו לפחות פעם אחת חלימה מודעת. מצב שבו מתעוררים מחלום, מודעים להתעוררות ולכך שמדובר בחלום שנקטע. ולא סתם נקטע. החולם רוצה כל כך להיוודע לסוף החלום, עד שהוא נרדם ושב להמשך החלום. לעיתים הדבר נלווה במספר יקיצות ושיבה לחלום, עד לסיום המספק את החולם, במידה זו או אחרת. בחלומות מסוג זה, לעיתים אני מסיים בכוח את החלימה לפני סיומה - בשכנוע שבמילא מדובר רק בחלום. פשוט לא מעוניין לחוות סוף, שלפי הרגשתי הולך להסתיים בעגמת נפש בלתי נחוצה. ולכן במקרה זה מדובר בחלימה מודעת - יש לחלום התחלה, וסוף שהחולם שולט בו בצורה מודעת.
דוגמה נוספת לחלימה מודעת אביא כעת כאן, למקרה שבו השתתפתי בחלום (אמיתי) של אדם אחר. נשמע הזוי או מופרך, אך הסכיתו ושמעו. אשמח לשמוע מה דעתם של הקוראים על כך.
חלימה מודעת - השתתפות בחלום של מישהו אחר
לפני שנים מספר חוויתי באירוע מדהים - השתתפות 'בחלום' של מישהו אחר. מדובר באדם שהייתה בינינו התכתבות וירטואלית בתקופה מסוימת בנושא מסוים. לפני האירוע שאותו אתאר מיד, בחילופי ההתכתבויות חווינו בתופעות טלפתיות הדדיות בין שנינו. אך הפעם לאחר החוויה המהממת שבה להרגשתי 'נכנסתי' לחלום שלו, הייתי חייב לשאול אותו האם אכן היה?
לכן כתבתי לו מכתב במייל שכותרתו "המכתב שהיה חייב להישלח".
והרי המכתב המצונזר שהעתקתי מתיבת הדואר שלי (המכתב מצונזר כדי לשמור על הפרטיות):
"...אני מספר לך זאת רק עכשיו, כעבור מספר ימים, כי היססתי אם להביא זאת בכלל לידיעתך. אולם ככל שהזמן חולף, התחושות שאני חייב לספר לך על זה מתחזקות ולא נותנות לי מנוח. יכול להיות שמה שהיה שם שייך לפנימיותי, אולם אני חש שזה לא היה במקרה...
.... בלילה שבין שלישי לרביעי רוחי יצאה מגופי. ראיתי מלמעלה את גופי הישן על המיטה. והגוף הישן הלך והתרחק ממני. ורוחי נסקה מעלה והגיעה לרקיע חד גוני בצבע אפור בהיר - תווך אפור בהיר מאד אך אינו מאפשר ראייה מעבר לו, רק 'שמיעת' והעברת מסרים טלפתיים. גם צל רוחך היה שם (איזושהי 'מהות' שלך. המהות הזו לא הייתה פיזית. היא הייתה על גבול הפיזית - דמות מעורפלת, מעין 'רוח') וצלך חדר מדי פעם בתוך האפור, באזור שהופיעו בו לסירוגין מעין 'תעלות' של קרניים בצבע אפור 'מדולל'. מעברן היה ניתן לראות מדי פעם נקודות במרחב מואר.
רוחי ריחפה עד מעט לפני התווך. אולם, במשך כל הזמן הייתה תקשורת טלפתית ביני לבינך ולבין ישות שלישית, מעבר לתווך, וכן תקשורת במילים כתובות. מילים בשחור שהופיעו והתפוגגו על רקע האפור.
זכורים לי רק חלקי דברים. רבים הדברים שנאמרו ונשכחו ממני בהתעוררות הסופית. אתה חיפשת מילה או מילים שמידי פעם יכולתי לראות אותן כתובות בשחור על גבי האפור ובצרופים שונים. הישות הנושאת את השם "מXXXX" תקשרה אתך ואיתי תוך כדי.
'התעוררתי' (חזרתי לגופי) מספר פעמים ובניסיון לברר את משמעות הדברים, חזרתי שוב לחלימה המודעת. בכל פעם כשהתעוררתי, ניסיתי לזכור את הכתוב והנאמר. כשהרגשתי כי הדברים מתפוגגים, רציתי לקום ולרשום אותם, אך גופי נשאר משותק...
בין המילים שאני זוכר בבירור היו המילים "מXX", "אX" ו- "אXX".
הצירוף של אX ואXX התמזג למילה "אושר". אתה אמרת לישות שאתה באמת צריך לכתוב בכתביך על ...
שוב, הרגשתי מחויבות לכתוב לך על זה כי היית שם. האם יש לך מושג על מה אני מדבר כאן? דבר מוזר מהסוג הזה לא אירע לי בעבר. האם למשהו מזה יש איזו משמעות לגביך?"
הוא ענה לי נרגש והסביר לי את משמעות המילים שראיתי ומהם בשבילו. הישות השלישית - שמו הוא אחת המילים שראיתי. הישות הזו ועוד אחת משנית, שאת שמה קראתי בחלום - מתקשרים איתו באופן קבוע לדבריו. הישות הזו ששמה 'מXXXX' דיברה גם אלי באותו מפגש לילי, באופן ישיר, ונתנה לי משימה, שלא אפרטה כאן עכשיו. את החלק הזה הקשור במשימה, לא זכר ידידי מהחלום שלו. הוא כמובן התעניין בה, אך היה זה מיועד אלי בלבד.
אז ראשית, ראיתי את גופי הישן מלמעלה. היה לאירוע החלומי הזה התחלה מוגדרת (יציאה מהגוף). קראתי מילים שחור על גבי אפור. והייתה יקיצה והמשכיות. כלומר, כל הסימנים לחלימה מודעת.
חלימה מודעת ניתנת לתרגול. כמו למשל תרגול של יוגה. זה לא קל וצריך כח רצון לכך. למשל לחולמים חלומות חוזרים (אלה הם החלומות המאוד משמעותיים שהתת מודע רוצה להביאם אל המודע) - אפשר לכוון שבחזרה הבאה, נשים לב לפרט מסויים או לצבע מסויים. שנאמר או נעשה משהו שונה בחלום. בכל פעם דבר קטן.
בצעירותי כשגרתי בדירה של הורי בקומה השלישית על עמודים - היה חלום שחזר על עצמו פעמים רבות, במשך מספר שנים. בחלום הזה הייתי מוצא את עצמי נשען על מעקה המרפסת, ומרגיש צורך בלתי נשלט לקפוץ אל הדשא בגינה. למרות הפחד העז, הייתי חייב לקפוץ. כאילו הרגשתי שאני אוכל לזה, ללא נזק. בפעם הראשונה קפצתי בדילוגים ממרפסת למרפסת בשלושת הקומות ואל הדשא מלמטה. ובכל דילוג זכור לי הפחד שמא אפספס ואתרסק. בפעמים האחרות של החלום הזה, תרגלתי קפיצה ישירה - מהמרפסת ישירות לדשא - בתחילה במינימום דילוגי ביניים ועד לקפיצה ישירה ממש של כל המרחק. אני זוכר בכל פעם את הפחד הנורא ואת ההחלטה להתעלם ולקפוץ. בפעם האחרונה, הקפיצה לא הסתיימה בנפילה, אלא בנסיקה ובמעוף ציפור בשמי העיר. ליוותה אותי במעוף דמות לבנה. ואני ידי פרושות ככנפיים - לא ידעתי אושר כזה מעולם. לאחר זמן מה חזרתי ונחתתי בדשא שבגינת הורי.
אשמח לשמוע מהקוראים מה דעתם על משמעות הנאמר כאן וכן לשמוע על חוויות דומות שהקורא בוחר לשתף.
