פינת ההודעות



כיצד מגיבים בבלוג - מדריך קצר ופשוט

בקישור כאן


הושקה הסדרה החדשה - מיסטיקה, על טבעי, מטפיזיקה ומדע.


לסדרה 'מורה נבוכים לסטודנט ולמרצה' ניתן להיכנס ממסגרת 'דפי מפתח וסדרות' בשוליים הימניים.


הבהרה

הפוסטים נסגרים לדיון (תגובות) לאחר 30 יום למניעת פעילות רובוטים. עמכם הסליחה. ניתן ליצור קשר בתיבת המסרים בשוליים הימניים.

לאחר סגירת הדיון אפשר להגיב בדף הקהילה ('בלוגר בשפת הקודש') מתחת לסטטוס הפוסט. הכניסה לדף הקהילה דרך אייקון הקהילה בשוליים הימניים, או מכאן



איך זה התחיל...

"לֵב אָדָם יְחַשֵּׁב דַּרְכּוֹ" - משלי ט"ז, פסוק ט








כל אדם נולד עם כישרונות ויכולות שונות. אלה, בדרך כלל משפיעים על בחירותיו בעיסוקי חייו. אני אוהב מאד אמנות ומוסיקה. בילדותי התברכתי בקול זמיר ששמו יצא למרחקים. שרתי בכל אירועי בית הספר – טקסים ומסיבות. בכל אירוע חברתי - בתנועה, ימי הולדת, חתונות ומסיבות - התבקשתי לשיר. לא הועילו סירוביי בפני הפצרות ותחינות הקהל.  לימים למדתי לנגן בקלידים ובגיטרה (אקוסטית וחשמלית) ואפילו הצטרפתי ללהקה שהופיעה בפני צעירים במסיבות ודיסקוטקים. ליוויתי ושרתי יחד עם מישהי שלימים הפכה לאחת הזמרות הידועות והמצליחות בארץ. כולם ובכללם אני, היינו בטוחים ששירה ונגינה תהייה דרכי. אך מה קרה? כדרך הטבע קולי התחלף והתעבה, באופן שהגביל את יכולת השירה שלי לרוק בלבד. לא זה מה שרציתי לעשות.



התברכתי גם בכישרונות אמנותיים: ציירתי, גילפתי יצירות עץ, פיסלתי בחֵמר וגבס. בתקופות מסוימות, אפילו יצרתי דברים ביזאריים. למשל, הייתי מצייר מוטיבים אינדיאנים על גבי צדפים שהייתי אוסף בחוף הים, ולאחר הציור הייתי מצפה אותם בלכה שקופה. הצדפים המצוירים שלי היו מאד מבוקשים, אך היה לי קשה להיפרד מהם.



חשבתי שיש לי עתיד באמנות, בעיקר בציור, אך לא כך חשבה המורה שלי לאמנות בתיכון. לקראת סיום סמסטר הלימודים, נהגה אותה מורה לזמן כל תלמיד ותלמידה אל מרומי הקתדרה שבה ישבה בכיתה, כדי להציג בפניה את תיק העבודות האישי. כאשר הגיע תורי, הצגתי בפניה בחדווה את בבת יצירותיי. לאחר עיון בהן, קראה המורה לשקט בכיתה והכריזה: " אני רוצה שתתבוננו בציורים האלה" והציגה אותם בפני הכיתה, אחד אחר השני. "אתם רואים אותם? לבחור אין כישרון, אך הוא משתדל ויוצא משהו סביר". 

נעלבתי עד לעמקי נשמתי. רק משהו סביר? ולא יותר מזה ? היא העניקה לי ציון 80 ולמעשה הוציאה לי את כל הרוח מהמפרשים.



שלוש שנים לאחר מכן למדה אחותי אצל אותה מורה. אחותי שתחייה לא מסוגלת לצייר, אפילו לא פרח. גם ילד בן 3 מקשקש טוב יותר ממנה. לכן, אחותי פנתה אלי בתחנונים שאעניק לה בהשאלה את ציוריי, שהכנתי בעבר לאותה מורה. כשחזרתי מהצבא לחופשות היא ירדה לחיי, כדי שאשלים לה ציורים נוספים. נו, מה לא עושים למען אחות מפונקת. לקראת סיום הסמסטר, אחותי מציגה למורה את ציוריי "הבלתי כישרוניים" מתיק העבודות שלה. " שקט"!  מבקשת המורה ופונה לכל התלמידים: " ראו איזה ציורים נפלאים, הילדה ממש ציירת גאונית, עבודה מעולה – עוד לא ראיתי כאן דבר כזה "! והעניקה לה ציון 100.



תמיד הייתי מודע לכך שהמקצועות ההוּמניים הם סובייקטיביים. תמיד יש מישהו שאוהב יצירה ואחר ששונא אותה. אבל, זה שקיים פער כזה גדול בשיפוט יצירה בהתאם למי שמציג אותה - הייתי מזועזע!!! כאשר נוכחתי שהנחתום בעצם כן מעיד על עיסתו וכי הקנקן עשוי להיות חשוב יותר ממה שיש בתוכו – נפל אצלי האסימון. הגעתי למסקנה שמקצועות הומאניים הם לא בשבילי וכי  רק במקצועות ריאליים יש אובייקטיביות בשיפוט. לימים נוכחתי שאובייקטיביות מוחלטת אינה קיימת גם במדעים המדויקים. אולם, בימים ההם חשבתי שהתרכזות בלימודים במקצועות הריאלים, במדעים "המדויקים", תביא לי מזור.



לפיכך פניתי במרץ ללימודי כימיה וביולוגיה באקדמיה. סיימתי לימודי תואר ראשון בהצטיינות. אך מדוע המשכתי בהשכלתי ונהייתי מדען? כמרבית הבוגרים לתואר יכולתי להיות מורה, או סוכן מכירות, או להיות כתב מדעי בעיתון, או אפילו לעבוד בבנק. אני אדם סקרן מטבעי. האם המשכתי במסלול בגלל הסקרנות? הסקרנות קיימת, אך יכולתי לספק אותה בקריאה בספריה או בגלישה באינטרנט. אז מה בכל זאת גרם לי לבחור במחקר מדעי, לסיים תואר שלישי והשתלמות במכוני הבריאות הלאומיים בארה"ב?


התשובה פשוטה – גיוון!  במקצועי כמדען אני יודע תמיד כיצד אני מתחיל את היום אך לא כיצד הוא יסתיים. בכל יום אני שואל שאלה, מתכנן ניסויים יחד עם אנשי הצוות והתלמידים במעבדה שלי ומת לדעת מה תהיינה התוצאות בסופו של יום. האם דברים יתאמתו? האם שיטות הניסוי תעבודנה? האם נבין מדוע נכשל הניסוי של אתמול? האם נגיע היום לאיזו פריצת דרך? והכי, הכי חשוב עבורי היא העובדה שכל האחריות על המחקר נופלת עלי. כן, ויש גם עוד גיוון – הוראה לסטודנטים, חינוך ועיצוב דור מדענים חדש.



אז עכשיו אתם יודעים מדוע בחרתי להיות מדען ולא זמר או צייר.

בעתיד אכתוב גם על הצדדים הפחות ורודים של עולם המדע. אז להתראות בינתיים.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

אפשר להשאיר תגובה כאן