לעד לא יישכח

ללא הקדמות, ובמועד האמיתי לציון האסון.

אפשר לנסות להסיט את התאריך, לקבוע טקסים במועד אחר ולעצב כך ובשאר נרטיבים את הזיכרון הציבורי. אבל העם אינו שוכח את ההפקרה, את האחריות שלא נלקחה ואת המחיר שממשיכות לשלם אלפי משפחות שכולות ועשרות אלפי נפגעים בגוף ובנפש.

עבורם, ועבור כולנו, המספר שבע נסדק לתמיד.

מלנכוליה סתווית

יש עונות שנכנסות בדלת הראשית,
ויש שמקדימות לשלוח סימנים.
חצב ראשון על ההר, נחליאלי בחוץ, עלה שכבר החליף צבע.
עוד החום כאן, עוד הקיץ מסרב להיפרד, אבל משהו באוויר ובי כבר יודע.

ואחרי המבשרים מתגנב לו לאיטו הסתיו עצמו. לאו דווקא זה הרשום בלוח השנה, אלא זה שמגיע עם זיכרון, עם שלכת רחוקה ועם השנים החולפות.
יש סתיו של עצים, ויש סתיו שאדם נושא עמו.

 

והסתיו מסמן אצלנו את מועדיו - חגי תשרי.
אל הסוכה, ארבעת המינים, תפילות ישנות ומילים שאנחנו ממשיכים לבקש מהן משהו גם כשהמציאות כבר שינתה את פניה. ואולי משום כך, בתוך הסתיו הישראלי, גם התקווה מקבלת גוון מלנכולי.

שלושה שירים, שלוש תחנות באותה עונה:
מהסימנים שבחוץ, אל הסתיו שבפנים, ואל התקווה המבקשת להישאר עוד מעט תחת הסוכה.

ולסיום, השיר "הביאו את הסתיו" שאומר כמעט את כל מה שנותר לומר:

 

על בקשת סליחה

הנושא החם - בקשת סליחה במדור השרביט הוא הזדמנות מצוינת להביא את מה שמאוד מאוד מפריע לי בנושא זה במשך שנים - הצביעות. ואת זה אני מביע כאן בהמשך בשש שורות קצרות. והמבין יבין. ולאלה שנוח להם שלא להבין, רק להזכירכם - על עבירות שבין אדם לחברו אין מחילה משמים גם עם כל תפילות שחרית, מנחה וערבית ועם כל הצומות, שמירת השבת, הכשרות והנחת תפילין יום יום. ובוודאי אין גם שום ערך לבקשות הסליחה האלה ברשתות - שהפכו לאחרונה פופולריות כחול אשר על שפת הים.

וסליחות הן כמו ריקוד בשניים - לבקשת הסליחה אין ערך ללא המחילה.

מעשים טובים וחתימה טובה 

גם בשיר יש סיפור - חלק שני: שיר בהמשכים

פוסט זה הוא המשך למבוא ולחלק הראשון - למי שפספסו אותם.

יש שירים שנכתבים כרגע אחד מרוכז, ויש שירים שמבקשים לספר סיפור.

השיר "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ" נכתב לפני כמה שנים כיצירה אחת ארוכה. כשחזרתי אליו לאחרונה, עלתה בי המחשבה שאולי נכון יותר לא לפרסם אותו שוב בבת אחת, אלא לתת לסיפור שבתוכו להיפתח לאט - פרק אחר פרק, יום אחר יום.
כמו בסיפור בהמשכים.

הרעיון מצא חן בעיניי מפני שכאשר שיר בנוי כמהלך סיפורי, החלוקה לפרקים אינה בהכרח פוגעת בו. לפעמים היא אפילו מאפשרת לכל רגע לקבל יותר מקום. הקוראים אינם עוברים מיד מן השלווה אל המהומה, וממנה אל ההשחתה ואל השאלה המוסרית שבסוף. הם נשארים יום אחד עם כל שלב, ורק למחרת (או לאחר שבוע) מקבלים את ההמשך.

יש בכך גם משהו מסקרן מבחינה פואטית. שורה החוזרת מפרק לפרק אינה נשמעת בכל פעם אותו הדבר. המילים נשארות, אבל מה שכבר עוד קרה - משנה את האופן שבו קוראים אותן. כך גם התמונה החזותית משתנה מפרק לפרק, בעוד הסגנון נשמר, כדי שכל תמונה תהיה חלק מאותה סדרה.

בסופו של דבר חולק השיר הנוכחי לחמישה פרקים, ולכל אחד מהם נוצרה תמונת רקע משלו. הפרקים מתוזמנים לפרסום בקבוצת המקרא ובקבוצת שירה כללית בפייסבוק יום אחר יום - החל מערב מועד פרסום פוסט זה - שבו מתחיל שבוע הסליחות האשכנזי, לקראת ראש השנה. 

העיתוי הזה נראה לי גם מתאים לימים אלה שבהם ממילא עולות שאלות של חשבון נפש, אחריות, מוסר, דין וחמלה.

ולאחר חמשת הפרקים נועד לבוא אפילוג קטן, במסגרת סדרת "פניני לשון” שאני מפרסם מעת לעת:

מְחַנֵּךְ:
לִפְנֵי הַסֵּפֶר
יֵשׁ דֶּרֶךְ אֶרֶץ.

כאן בבלוג אני מביא כעת בפניכם את חמשת הפרקים ברצף, יחד עם האפילוג. בפייסבוק הם נועדו להיקרא יום אחר יום בשבוע זה, ואילו כאן אני מקבץ את כל הפרקים ומאפשר לראות בקריאה אחת גם את התמונה השלמה, שהיא הדרך שעובר סיפור השיר מתחילתו ועד סופו.

 

סיפור זה אינו מדומיין. זהו עוד סיפור חיים והסב שרדף אחרי הנער עם המקל להניסו מהמשך חבלה בבעלי החיים הוא אבא שלי. מקום האירוע הפארק העירוני ברעננה.

והרי לפניכם  עוד דוגמא לשיר שהוא בעצם סיפור אישי, ושיכול כמו בפרוזה להתפרסם גם בהמשכים. וכשסיפור מזוקק לשיר - הרי הוא כקיצור תולדות הזמן לקורא - בתמונה ושיר. ובזמן מוגבל עבורי - קריאת שירים - יותר סיפורי חיים.

ועל "קיצור תולדות הזמן" זה, כתבתי בשני שירים ארספואטים:

* ואסיים בשאלה מעניינת לקוראים: מה לדעתכם מהיר יותר לכתיבה - לכתוב פוסט סיפור חיים או לזקק אותו לשיר סיפור חיים?

(רמז: כתבתם פוסט סיפור חיים של נניח 1,800 מילים , אבל פלטפורמה הכתיבה מגבילה אתכם לספר את הסיפור הזה לקוראים עד 150 מילים).  

אשמח לשמוע דעתכם בתגובות.