יום שבת, 6 בנובמבר 2021

גמילות, גמילות ועוד גמילות - פרק א' בסדרת חינוך ילדים

 הקדמה לסדרה חינוך ילדים

הסדרה "חינוך ילדים" החלה למעשה בסדרת פרסומים בפלטפורמה אחרת, כשילדי היו עדיין צעירים. ברשומות בנושא הבאתי את נסיוני כהורה, שאיננו פסיכולוג או איש חינוך כלל וכלל. למעט ניסיון בהוראת סטודנטים באוניברסיטה - אם אפשר לכנות את זה כסוג של חינוך בוגרים, בשלב שכבר קשה יחסית לאלף ולעצב לדרכים טובות 🤩 

אבל בסידרת הרשומות האלו אני מביא את התובנות והניסיון בחינוך ילדי שלי ובהשוואה לחינוכם של ילדי חברים, שחלקם הם אנשי חינוך ופסיכולוגים. ובהקשר לכך נוכחתי שלעיתים האחרונים הם כסנדלרים שילדיהם הולכים יחפים ומפתחים תסביכים והרגלים רעים בלשון המעטה. 

כשחזרנו לארץ משהות של 4 שנים בארה"ב (שם גם נולדה הבת). היינו מנויים על המגזין "הורים וילדים". אני זוכר כתבה על גמילה (לא זוכר ממה). ובכתבה תוארו 7 דרכים שונות לגמילה. אך בשורה התחתונה צויין: לא משנה באיזו שיטה מהן תבחרו - העיקר שתהיו עיקביים בשיטה שבחרתם. 

אני מביט מסביבי על התנהגות של הורים ישראלים וזועקת חוסר העקביות בהתנהלות מול הילדים. במקרים רבים נראה שיותר ויותר ילדים בעצם מנהלים את ההורים, אשר הופכים במהרה לנטולי סמכות. 

כאמור, הרשומות שבסידרה פורסמו לראשונה בפלטפורמה אחרת וכעת הן מובאות כאן במהדורה שניה, ערוכות ומעודכנות בתוספת ניסיון עם הנכדים. במאמר מוסגר עלי לציין ולהדגיש שכסבים וסבתות לא חלה עלינו האחריות לחינוכם של הנכדים, אלא על הוריהם בלבד. יש ששוכחים זאת ומרגישים שזכותם להתערב ולהעיר להורים כיצד לנהוג. זוהי למעשה טעות חמורה. כמובן אם ההורים פונים אליכם בבקשת יעוץ או עזרה זה דבר אחר. לעומת זאת התערבות יזומה שלכם רק תעורר אנטגוניזם ומתיחות מיותרת. מותר שאצלכם הנכדים יזכו באי אלו צ'ופרים שאינם זוכים מהוריהם, כאשר הם מגיעים לביתכם לביקור. אבל בשום פנים אין לנהוג בנכדים באופן המנוגד לרצון ולנוהגי החינוך של הוריהם. עוד נרחיב על כך בהמשך הסדרה. 

הסדרה הזו תפתח בשלוש רשומות שיעסקו בגמילה של ילדים ובסמכות הורית (פרסום של רשומה אחת לשבוע). ולאחר מכן יתפרסמו כאן רשומות נוספות בנושאים אחרים הקשורים בחינוך ילדים. 

הסדרה הזו מיועדת להורים שבין קוראי הבלוג ובלוגרים החווים הורות בקהילת פרפרים, וcוודאי תעורר עניין בקרב אלה שהם כבר סבים לנכדים. 

כשהסדרה פורסמה לראשונה במהדורה הראשונה, נוכחתי בהפתעה שהסידרה זכתה להדים בקרב פסיכולוגים לילדים בגרמניה ואשר היפנו זה את זה לסדרה, שאמנם פורסמה בעברית, אך ניתן לתרגם כל רשומה בבלוג בגדג'ט גוגל טרנסלייט המצורף. לפיכך יתכן שגם אנשי החינוך שבכם יוכלו ללמור מכאן דבר או שניים.

פרק א -  גמילות, גמילות ועוד גמילות

הבת נולדה בעת כששהינו בארה"ב, בהשתלמות במכוני הבריאות הלאומיים (NIH). ככל הורים טובים התעניינו בחומרים כתובים על חינוך ילדים. אמנם הורים לא צריכים רשיון להביא ילדים ובניגוד לשאר המקצועות (כן, הורות זה מקצוע) לא נדרשת הכשרה. אבל יש הורים שמתגלחים על הילדים שלהם ואחר כך משלמים על כך. ילדים זו לא מעבדת ניסוי, למרות שנראה כי רבים בפועל - זה מה שהם עושים.

באותם ימים מרבית ילדי אמריקה חונכו (למעט כאלה שלא חונכו) בעיקר לפי האסכולה החינוכית של דוקטור סְפּוֹק. אני יודע שדוקטור ספוק הפך להיות שנוי במחלוקת וביקורות רבות נכתבו על שיטותיו. אבל אל לנו להתעלם כי דורות של ילדים אמריקאים חונכו על פי שיטותיו, והילדים הישראלים אינם טובים יותר מאשר האמריקאים. הליברליות המופרזת בחינוך הילדים הישראלים היא היום בעוכרנו - ואנחנו ומערכת החינוך משלמים על כך, ועוד איך משלמים.

אז אנחנו לא לקחנו את כל שיטותיו החינוכיות של דוקטור ספוק, אך בהחלט אימצנו אחדות מהן.

אחד הדברים שהמליץ דוקטור ספוק היו דרך חינוך לכך שהתינוק יישן במהרה כל הלילה, מבלי לנדנד ולשבור את שנת הלילה של ההורים. ולפני שאספר לכם מה המלצתו וכיצד יישמנו אותה, זכור לי ביקורו של הרופא המיילד את זוגתי בחדרה בבית היולדות, כמה שעות לאחר הלידה. וכשהיא ציינה בפניו כי חלפו קצת יותר מארבע שעות והבת לא התעוררה כדי לינוק - האם יש להעיר אותה לשם הנקה? והוא ענה בחיוך: "המלצתי החמה - כל עוד היא לא דורשת, להניח לה לישון".

אז דוקטור ספוק המליץ: אם ההורים רוצים שלווה, להניק את התינוקות בלילה (החל מהולדתם) רק בחושך ושקט מוחלטים. לא לדבר אליהם, לא ללטף אותם, רק להניק בשקט ושלווה. וכי ברחם התינוק זכה לליטוף ודיבור בלילה? וכשאני מדבר על שלווה, זו שלווה אמיתית ששפת הגוף שלכם משדרת לתינוק. בשלכם הכוונה  לאימא המניקה או להורים המאכילים מבקבוק.

אז יישמנו את זה אצל שני הילדים שלנו. והבת החלה לישון שנת ישרים כל הלילה (ללא צורך בהנקה) לאחר 6 שבועות. והבן לאחר 6-7 שבועות. שינה מתשע בערב עד שש בבוקר. וודאי תאמרו שזה במזל ומקרה פרטי שלכם. אבל אומר לכם שהבת והבן שונים לחלוטין באופיים זה מזה. הבת (שנראה שבה שולטים הגנים של האמא) בעלת אופי מעט סוער. לעומת זאת הבן - אין רגוע ממנו בעולם. ושניהם מאז הגמילה מפעילות לילה, בעצם ישנו מאז ברוגע כל הלילה. ואם היה והתעוררו בלילה וקראו לנו, ידענו שהם חולים. השיטה של דוקטור ספוק עבדה!

ושניהם לא הלכו סתם לישון בתשע בערב. אני הנהגתי טקס שינה מגיל חודש לפני כיבוי אורות. הטקס כלל אמבטיה כייפית של אבא (בשיר ומשחק), לאחר מכן ריקוד כחצי שעה בזרועותיו של אבא, על רקע מחרוזת שירי ילדים ישראלים (שהמשפחה שלחה לנו לאמריקה), ולבסוף הנקת לילה אחרונה מאימא. ומאוחר יותר - מגיל שנה - לאחר אמבטיה, קריאת סיפור לילה במיטתם עם אבא. טקס הקראת סיפור לילה נמשך עם הבת עד גיל שבע. לאחר מכן היא כבר קראה הרבה בעצמה והלכה לישון בתשע. עם הבן זה נמשך עד כתה ו'. הוא היה מכור לסיפורי הלילה עם אבא ולדיון הקצר על הסיפור לפני השינה. אני זוכר שהספר ממנו הקראתי לו לאחרונה היה "ההוביט". הוא כבר קרא אותו לפני בעצמו, אבל מאוד אהב שאקריא לו שוב פרק ממנו לפני השינה, ולדון איתי עליו. 
טקס לפני השינה הוא אחד מהמלצותיו של דוקטור ספוק למעבר בין עירות לשינה. וזה עבד.

lifestyle.nana10.co.il

אבל בערך בגיל תשעה שבועות, חלה תקלה עם הבת. לאחר טקס השינה וכיבוי אורות, היא החלה לבכות לאחר מספר דקות ורצתה עוד תשומת לב. אז נקטנו בשיטה המוצעת של דוקטור ספוק למקרה נפוץ כזה, שוודאי תראה לחלק מכם אכזרית (ובמיוחד להורים ישראלים שבסופו של דבר מנוהלים על ידי מניפולציות של ילדיהם) . דוקטור ספוק אומר שבמקרה כזה, כשלתינוק אין כל סיבה לנדנד להוריו לאחר טקס השינה, - להתעלם ולתת לו לבכות. לבכות לא יותר מארבעים דקות. רק אם בוכה יותר לגשת אליו.

אז שלחתי את זוגתי לשכנה, כי היה קשה לה לעמוד בזה ונתתי לבת לבכות. וכמעט נשברתי בעצמי, אבל הבכי שלה הפסיק בדיוק אחרי 35 דקות. שינה שלווה נפלה עליה. למחרת הסיפור חזר, אבל היא בכתה רק 3 דקות ונרדמה. בלילה שאחריו היא חזרה לישון מתשע עד שש ללא טרוניות. תגידו שזה נורא, אבל זה עבד. לדעתי השלווה של ההורים אינה פחות חשובה לחינוך הילדים ושלוותם הם.

אינני יודע אם תרצו ליישם את מה שכתוב כאן, למרות המלצתי. אך דבר אחד מאוד כדאי לקחת מכאן: חינוך ילדים מתחיל מגיל אפס.

לסיכום, דרכים להקניית הרגלי שנת לילה רצופה:
1. הנקת/האכלת לילה בסביבה שקטה ובחשיכה.
2. הנהגת טקס שינה.
3. התייחסות מבוקרת לבכי תינוקות בשעות הלילה.

המשך (גמילה ממוצץ, גמילה מבקבוק, גמילה מחיתולים ועוד) יבוא בשבוע הבא.

יום שבת, 30 באוקטובר 2021

טיסות אימים

 החשק לכתוב כבר לא כמו פעם. אמנם סיפורי הנכדה מצליחים להוציא ממני מדי פעם סיבה לכתיבה. וסיפוריה מזכירים לי את המחשבה להעלות בבלוג זה סידרת רשומות שכתבתי בזמנו בפלטפורמה אחרת - "סידרת חינוך ילדים" (המבוססת על ניסיון שנרכש בעזרת ילדיי וחברים שלהם). אין אני בר-סמכא כלל וכלל בענייני חינוך, ולכן כל כך הופתעתי כאשר גוגל גילה לי שסידרת הכתבות שפרסמתי על גמילה של ילדים ושאר ירקות - זכתה לתפוצה ולדיון בקרב פסיכולוגים לילדים בגרמניה. כנראה גם בזכות google translate. אז אולי הנכדה תצליח להכניס בי את המוטיבציה של יבוא הסידרה הזו גם לכאן בתוספת עדכונים ותובנות מנקודת מבט כסבא.

ואולי הגיע גם הזמן לכנס כסידרה את הרשומות שפורסמו בבלוג בהקשר לקורונה - את כל מה שנכתב מראשית הדרך והתאמת או שעדיין לא התאמת. אם עדיין לא ברור, אני לא באווירת "סיום קורס" השוררת בציבור. אינני מבין גם את הפחדים של הורים כלפי חיסונים של ילדיהם ועל דאגה מקטסטרופות רחוקות טווח (בקנה מידה של שנים) וכשבעצם כופרים בכל מדע החיסונים והידע הרפואי אודתם שהצטבר במאה השנים האחרונות.  כלומר, מנסיון רב שנים בחיסוני ילדים - שום חיסון שהוא, אינו גורם לתופעות רחוקות טווח בקנה מידה של שנים מלבד לעיתים ימים בודדים מיד לאחר החיסון, אם בכלל. אבל לעומתם הקורונה עצמה דווקא כן. אנחנו עדיין לא יודעים את כל ההשפעות רחוקות הטווח של הקורונה על מבוגרים ובוודאי על ילדים. ולכן, ההורים החוששים כל כך מחיסוני ילדיהם, צריכים לדעתי להיות מודאגים הרבה יותר לגבי השלכות ה- Long Covid על ילדיהם, שנדבקו או ידבקו ללא סימפטומים נראים לעין או במחלה קלה. למשל באפשרות שלהדבקה עשויה להיות השפעה על פגיעה בפוריות של הילדים, לכשיתבגרו. כפי שכבר הבאתי בעבר את העדויות המדעיות בנושא ברשומה כאן. אבל במקום הדאגה לסכנה שבמחלה, דווקא נפוץ הפייק של פגיעה בפוריות כתוצאה מהחיסון עצמו, על ידי מתנגדי חיסונים שאין הרבה שכל בקודקודם. לדבר אליהם הוא כדבר אל העצים והאבנים.

אבל מצד שני, הרשומות שלי אינן ויראליות ברשתות החברתיות כמו כל הפייק, ההסתות והאיומים המתפרסמים. וקהל הקוראים המצומצם שלי אינו מעודד אותי להשקעה ברשומות, שאינן מקודמות על ידי אלגוריתמים של פייק והסתה בגוגל ובפייסבוק - כמו של כל אלה שאינם מבינים דבר וחצי דבר, אך מחשיבים עצמם כמומחים למגפות ולחיסונים ומלאים כרימון בקונספירציות ובטענות כלפי רשויות הבריאות, שהן בעצם לא לגמרי מבוססות על עובדות ובעיקר על הבנה שלהן לאשורה. ואולי זה בכלל הפחד שמעודד אותם להכחשה. ובעצם כבר מזה זמן זה מתכתב עם תחושות הכישלון המתעוררות בי  לאחרונה. על הכישלון ביעדי הבלוג כפי שהובאו כאן בהיווסדו. ובקיצור הכישלון שלי להצליח לשכנע "שעובדות אינן נעלמות כשמתעלמים מהן". ועל אובדן החשק לכתוב אל "עצים ואבנים".

ולעניינינו הפעם, מה שהוציא ממני את כתיבת הרשומה הנוכחית, הוא פוסט חווית טיסות הסיוט של עדה ושל עדה ק. כאחד שטס כל כך הרבה בחייו למטרות עבודה, חוויתי בכל סוגי סיוטי הטיסות האפשריים. טיסות שלא המריאו בזמן, פספוס הקונקשנים ובילוי יום נוסף במלון בשדה התעופה, עם קבלת תלוש  בשווי 12 דולר לקניית ארוחת ערב בקפיטריה בשדה התעופה, ודקה חינם לשיחת טלפון אחת (בעידן שעדיין לא היה קיים טלפון סלולרי). 

והפוסט של עדה הזכיר לי את הטיסה חזרה לארץ מג'נבה, שבה כל המדענים הישראלים שהשתתפנו שם בכנס בינלאומי - התבשרנו בדסק שאיננו יכולים לעלות על הטיסה המוזמנת, כי היא יצאה over booked ממינכן. ולבסוף כשהגיעה באיחור, עלינו לבסוף על הטיסה, כדי לגלות שהיא כמעט ריקה ושכל אחד מאיתנו יכול להשתלט בכיף על 3-4 מושבים לשינה טובה. לא זוכר אם הוגשה בטיסה ארוחה, אבל הוגש בקבוק מים מינרליים ושוקולד. 

ולא אשכח כמה טיסות קונקשן הפסדתי בשל תורים אינסופיים בביטחון ובהגירה, או בצורך לעבור לטרמינל אחר. ועל טיסה מהארץ בחברת אל-איטליה לרומא, שעוכבה למעלה מ-6 שעות בגלל מטוס שלא הגיע לארץ ממילאנו. וברומא לא עניין אף אחד שלא אוכל להגיע להרצות בכנס בפירנצה למחרת בשמונה בבוקר. ורק לאחר צעקות של מדענים ישראלים שנקלעו לאותה צרה - בשעה עשר בלילה העלו אותנו לאוטובוס במקום טיסת קונקשן, ולאחר נאום בן חצי שעה באיטלקית של פקיד, שממנו לא הבנו שום דבר, יצאנו לדרך (נסיעה של כמעט חמש שעות באוטוסטרדה), והגענו למלון בפירנצה בשלוש לפנות בוקר. 

ועל טיסה של המשפחה (עם הילדים) ללונדון, שבה שוטרת הגירה  עשתה לנו חקירה לאיזה מטרה הגענו, ולהוכיח שהמדובר ב"סתם טיול", הוא אכן המטרה ולא הגירה. אנחנו לא בדיוק נראנו פליטים. ובטיסה משם חזרה לארץ, החליטו שאנחנו (שני מבוגרים עם שני ילדים) חשודים כמחבלים, ומבין כל הנוסעים הרבים שישבו בהמתנה, רוקנו דווקא לנו את המזוודות באופן שיטתי, חיברו את מכונת הגילוח לחשמל לוודא שהיא אינה פצצה, עלעלו בכל דפי הספרים של זוגתי, שמא מוסתר בהם אבק שרפה. ואת המכשיר שלי לשמיעת מוזיקה רצו להחרים והסכימו להחזיר רק לאחר בדיקת מעבדה. ומכל הנוסעים הרבים שהמתינו לטיסה משום מה התלבשו דווקא עלינו. ואפילו פלסטינאים, עברו שם בביטחון ב- flying colors. 

ובטיסה משפחתית עם הילדים מפריז, גילינו שחברת אל-על הפרידו את מקומות הישיבה המשפחתית ל  3+1. משום מה לא הפרידו באותה טיסה בין בני משפחתו של נחמיה שטרסלר שהגיעו אחרינו לדסק של אל על. ורק לאחר איום בתביעה, הואילו לפצות אותי בישיבה הרחק מהמשפחה, במחלקת עסקים. 

וכך הייתי יכול למלא כאן על עוד כהנה וכהנה בפוסט באורך הגלות - על כל סיוטי הטיסות למיניהם. אבל מכולם לעולם לא אשכח את הטיסה למילאנו. הייתה זו טיסה למטרה אקדמית עסקית - מפגש שנתי של קבוצת מדענים מהפלג המערב אירופאי שהתאגדה בקונסורציום שקיבל מימון נכבד מממשלות האיחוד האירופאי, לפיתוח בתחום מדעי מסויים. הייתי החבר הישראלי ואסייתי יחיד בקבוצת מחקר אירופאית משותפת זו. בדרך כלל טסתי לבדי בעשרות רבות של טיסות עבודה כאלו או לכנסים מדעיים ברחבי העולם, אבל הטיסה למילאנו הייתה אחת ממעטות שזוגתי הצטרפה אלי בתור אישתו של. הוצאות הטיסה שלי, הלינה והכלכלה במקרה זה היו במימון מענק המחקר לקבוצה האירופאית הזו.


הייתה זו הזדמנות פז עבורנו לשלב עסקים עם מעט פלז'ר ללא נוכחות הילדים. לא רבים היו מספר הפעמים שטסנו כך שנינו ביחד והשארנו בארץ את הילדים בסידורים שונים. הנסיעה הזו הייתה אחת מהן. בטיסה הזו היינו אמורים לנחות במילאנו בצהריים ולנצל את שארית היום לבילוי בעיר. כי למחרת הייתי צריך להשתתף בפגישות העבודה שתוכננו ליומיים הבאים.

הטיסה יצאה משדה התעופה בן גוריון במטוס אל על בשעה היעודה. ישבנו במושבים ליד החלון שפנה אל הכנף הימנית. בשל האור המסנוור של שמי המזרח, הגפנו את מסך החלון. בטיסה זו שנמשכת ארבע וחצי שעות היינו אמורים לנחות במילאנו בשעה 12:30 בצהריים. מספיק זמן לנצל את שארית היום לבילוי במילאנו. אבל לא כך היה. לאחר כשעתיים הופרעה שלוותנו. בעוד שזוגתי מנמנמת ואני עובר על מסמכי העבודה, אני מבחין שנוסעים ודיילים, מתחילים להגיע בזה אחר זה ומציצים בהתרגשות דרך החלון שאחרי המושב שלנו. בתחילה לא ייחסתי חשיבות לתנועה הזו שהתנהלה ליד מושבנו עד שנפל לי האסימון והעלתי את המסך בחלון שלנו. לתדהמתי ראיתי שהכנף החלה להתפרק. אחת מהפלטות המכסות את הכנף התעופפה לה בטיסה ומעמקי הכנף התנופפו חוטי חשמל וסרטים צבעוניים.

קולו של הטייס נשמע ברמקולים. הוא הודיע שעקב תקלה אנחנו נאלצים לשוב לאחור לנחיתה בישראל. וודאי יכולים אתם לתאר את המחשבות שהתרוצצו בראשנו ובעיקר על הילדים שישארו יתומים. אבל הדייל מנהל הטיסה הרגיע שהתקלה איננה רצינית ושלא נדאג. זה היה בערך במחצית מסלול הטיסה ולכן שאלתי אותו: אם אין באמת סיכון, אז מדוע לא ממשיכים ומסיימים את הטיסה במילאנו (מרחק טיסה שווה פחות או יותר למרחק החזרה לישראל)?

התשובה הייתה מדהימה: לא ממשיכים למילאנו, כי אם המטוס ינחת שם במצב כזה, האיטלקים לא יאפשרו לו להמריא חזרה לישראל והוא יקורקע למשך מספר ימים לתיקון ובדיקות. אז הטייס (שאינו מהנדס!) החליט שעדיף לנחות בישראל משום שהמטוס יתוקן (אני מקווה שלפחות לפי התקן הבינלאומי ללא הנחות) מהר יותר. בכל אופן דבר כזה צריך לעורר שאלות לגבי בטיחות הנוסעים ולקיחת סיכונים בשל שיקולים כלכליים. נשאלת השאלה גם מדוע נשקלו זו מול זו רק שתי אופציות - נחיתה במילאנו או בישראל. מדוע לא ננקטה אופציה הגיונית שלישית - נחיתת חירום בנמל התעופה הקרוב ביותר האפשרי? חמורה לא פחות בעיניי ההחלטה והסיכון שנלקח בוודאי שלא על ידי הטייס בלבד אלא על ידי חברת אל על עצמה בשלט רחוק.

התשובה של מנהל הטיסה הייתה מאד מוזרה בעיניי וגם לא הרגיעה אותי. במיוחד כשבבן גוריון הכינו את השדה לנחיתת חרום. בשעת הנחיתה הבחנתי בכוחות רבים של כיבוי אש והצלה ובניידות מגן דוד ששעטו לעבר המטוס. אתם וודאי יכולים לתאר לכם שהחסרנו כמה פעימות לב, עד שהמטוס עצר בשלום על המסלול.

לאחר הנחיתה נתנו לנו להתייבש במטוס כשעתיים וחצי ללא מיזוג. בזמן זה חששנו להתקשר למשפחה, כדי שלא ידאגו והחלטנו לא לספר על כך בכלל גם כשנשוב, במיוחד לא לילדים. נשארנו כלואים במטוס עד שהעבירו אותנו למטוס אל על אחר שהטיס אותנו למילאנו. נחתנו שם בערב. אמנם הלך לנו יום אחד מהארבעה במילאנו, אבל נשארנו בחיים.

בפוסט דוקטורט זוגתי ואני תכננו בקפידה טיול שנתי בן שבועיים בחוף המערבי בארה"ב. תכננו לטוס ולנחות בסולט לייק סיטי ושם לשכור רכב להמשך הטיול. היינו אמורים להמריא מוושינגטון הבירה בטיסת פנים בשעה 7:00. אבל בבוקר הטיסה החלטנו לעלות במקום, לטיסה בשעה 7:30, כדי להיות בטוחים שלא ניתקע בפקקים של הבוקר בדרך לשדה התעופה. בעודנו בשדה התעופה, התקבלה הידיעה כי.המטוס שהיינו אמורים לטוס בו במקור - התרסק זמן קצר לאחר ההמראה. בעבודה כבר תכננו את ההלוויה שלנו. ורק כשהגענו לסולט לייק סיטי והתקשרנו להודיע בעבודה ששלום לנו, כולם נשמו לרווחה.

התרסקות המטוס באלפים בשנת 2015, הזכירה לי גם שבשנות התשעים ידידי שהיה דיקן של הפקולטה דאז, השתתף בכנס בחו"ל. מרבית הכנסים המדעיים מסתיימים בימי ראשון, אבל הדיקן המסור החליט לטוס חזרה לישראל עוד בשבת, כדי שיוכל להגיע בזמן להרצות לסטודנטים בקורס שלימד בבוקר יום ראשון. כדי להספיק לחזור, הוא עלה על טיסה במטוס קטן של שישה נוסעים כמדומני, כדי להגיע לטיסת קונקשן לישראל. מזג האוויר אז היה סוער מאוד והמטוס התרסק על הרי האלפים. לא היו ניצולים. להרצאה ביום ראשון הוא לא הגיע.

מחקרים מעידים שאחד מכל ארבעה סובל מחרדת טיסה. חלק מהחרדתיים לא יעלו על מטוס לעולם. חרדת הטיסה הזו מקוננת באמיגדלה שבמוח. שם נאגרים כל הפחדים והרגשות השליליים. נכון, בכבישים נהרגים בכל יום הרבה יותר וגם מקורונה. אך ממתי מחפשים הגיון בפחדים?

אודה ואתוודה שלמרות עשרות רבות של טיסות שעשיתי בחיי, אני עדיין מעט במתח בהמראות ובעיקר בנחיתות. גם אינני מבין את התופעה המוזרה של מחיאות הכפיים בנחיתות המאפיינת ישראלים בלבד ואשר נראית תופעה פרימיטיבית בעיני שאר האדם! הרי במילא הטייס אינו שומע את מחיאות הכפיים. אבל יתכן שזוהי דרך ישראלית לפרוק את מתח חרדת הנחיתה. איני יודע לענות אם ישראלים חרדתיים יותר או פחות בטיסות מעמים אחרים.

נראה שבגלל הקורונה, המוני ישראלים באמוק מרגישים שחייבים לטוס לחופשות, כאילו שהשתחררו מכלוב. נו שיהיה. ובתגובה לפוסט של עדה כתבתי:
"אני חייב להודות שגם לפני הקורונה, היו לי לא מעט טיסות סיוט (אם כי זה לא פלא כשטסים כל כך הרבה, לא רק עם המשפחה, אלא למטרות עבודה). אך מאז שבשמחה רבה אני כבר לא חייב וצריך יותר, אני מעדיף לטייל עם נשיונל ג'אוגרפיק וערוץ הטיולים". גם המלון או הצימר הטובים ביותר הם בבית שלי. וסליחה שאני לא משתתף בחגיגה.



יום שבת, 23 באוקטובר 2021

הרהורי נעליים

 אף פעם לא הבנתי אנשים שיש להם אוסף של מאתיים פלוס זוגות נעליים. ואני לא מתכוון לאגרנים שלא מסוגלים לזרוק שום דבר, גם כשמדובר בגרוטאות. בחזקתי, נכון לכל נקודת זמן, שניים, מקסימום שלושה זוגות נעליים. מה שמתיישן או מתבלה, אני קונה חדש וזורק לעזאזל את מה שהוחלף. נכון להיום, ברשותי שלושה זוגות נעליים בלבד: זוג נעלי הליכה נוחות ליום יום, תוצרת ניו באלאנס, עם סגירה מהירה ברצועות סקוצ'. לאחר שמצאתי את הדגם הזה כנוח ביותר עבורי, אני מחליף את הזוג הזה תמיד באותו דגם - כל שנה או שנתיים (על פי הצורך).  זוג שני הם נעליי עור עם שרוכים וסוליית "לא עור" סינתטית, לאירועים יצוגיים. לא החלפתי אותם כבר למעלה מעשר שנים, כי נראים כחדשים. ואני אפילו לא מצחצח אותם במשחת נעליים, אלא מעביר עליהם מדי פעם מגבון לח לתינוקות. המגבונים מצחצחים מעולה. לפני השימוש אני מאבק אותן מבפנים באבקת טאלק המכילה אונדציל - המעכב גידול פטריות ומונע ריחות רגליים לא נעימים. משווקת לעיתים בשם הגנרי פונגימון. מומלץ מאוד למי שאינם זקוקים לתרוץ לקניית זוג נעליים חדש ללא צורך. אני לא צריך להרשים אף אחד במותג מתחלף כמו גרביים. לא הנעליים עושות את מי שאני.

אבקת אונדציל לשמירת פנים הנעל

הזוג השלישי. נעליים מעור משובח עם סוליות מעור אמיתי, בהן אני משתמש לעיתים רחוקות יחסית, באירועים ייצוגיים במיוחד. למשל בכנסים שבהם מקובל להרצות עם חליפה ועניבה באירופה ובארה"ב. ובכל זאת כאשר נערך למשל נשף קבלת פנים מפואר בטירת אידאר-אוברשטיין בגרמניה, חייבים להופיע שם בלבוש ייצוגי הולם.  
אגב, כל 3 זוגות הנעליים שלי הם בצבע שחור. שחור מתאים לכל הבגדים. כבר אינני זוכר ממתי אינני נועל יותר נעלי עור בצבע חום או אפור. 

Schloss Idar-oberstein Germany
מכיוון שאינני זקוק ללבוש מהודר לעיתים קרובות, אין לי יותר משתי חליפות (הנשמרות במתלה בד משמר) ובכל אירוע כזה שנמשך 4-5 ימים, מחליף בכל יום חולצה ועניבה. כמה עניבות וכמה חולצות בכל נסיעה מספיקות כדי שלא להראות באותו לבוש כל יום. במשך היום חולצה ועניבה אחת, שבערב מוחלפות באחרות בארוחת ערב חגיגית. תמיד בנסיעות אמרתי ברוך שלא עשני אישה. כי בהן מספיק לי טרולי שאני יכול לעלות איתו למטוס ולא זקוק למזוודה וכשבנוסף על כתפי תלוי מנשא בד נייד, שבו נשמרים מגוהצים הג'קט והמכנסיים של החליפה. מלבד זוג נעלי הליכה ובגדים נוחים שעלי בטיסה, בטרולי ארוזים עוד זוג מכנסיים, 5-6 חולצות, כעשר עניבות, כמה זוגות לבנים וגרביים וזוג נעלי העור הייצוגי, אשר משמש אותי לא מעט שנים, כשהוא מטופל בצחצוח עם משחה והברקה (כמו במסדר המפקד בצבא). כשהטרולי עולה איתי למטוס, אני לא מסתכן בכך שהלבוש הייצוגי ילך לאיבוד יחד עם מזוודה, ובמיוחד בטיסות עם החלפת מטוסים.

אך מדוע אני מקשקש כאן על נעליים? מה שמביא אותי לדבר עליהם הוא האירוע המתואר בסרטון הבא


תראה את הנעלים החדשות שלי!

נכון יפות? אז קח נשיקה

בריא לתינוקות להלך יחפים, אבל הסתיו בירושלים כבר כאן. הימים קרירים ובערבים כבר די קר. הדשאים כבר לחים מטל ומטיפטופי גשם. אז הגיע הזמן שהקטנטנה תקבל את זוג הנעליים הראשון שלה. וכמה היא כל כך גאה להיות כבר "גדולה" וראויה לנעלים.

יש לי זכרונות מהילדות הממש מוקדמת ושעליהם כבר סיפרתי כאן בעבר. אני זוכר שהתחרתי בזחילה עם אביב , תינוק בן שכנים, שנולדנו באותו השבוע. וזה בעצם אומר שהזיכרון הזה חייב להיות כשהייתי פחות מבן שנה. כמו זכרונות מוקדמים אחרים, אימתתי את זה שוב היום עם אבא שלי. הוא תמיד מתפלא איך אני זוכר לפרטים זכרונות מוקדמים כל כך. את זוג הנעליים הראשון שלי אני לא זוכר, אבל אני זוכר את הבאים ובעיקר את חווית קניית הנעליים עבורי בגילאים מוקדמים. 

במושבה הרצליה לפני שנהייתה לעיר, הייתה רק חנות נעליים אחת שבה נמכרו נעלי פעוטות וילדים. קניית נעליים הייתה טקס של ממש, שבו ליוו אותי שני הורי לחנות. אימא שלי הייתה מאשרת את הקנייה כראויה ואבא שלי היה מתמקח על המחיר. בעל החנות, איש מבוגר. נצרב בזכרוני כנכלולי. גם את זה אימתתי היום עם אבא שלי לפני כתיבת הפוסט. כשלא היה לו בחנות זוג הנעליים הרצוי במספר שלי, הוא ניסה לשכנע שאני יכול ללכת עם מספר נעליים נמוך יותר (שהוא למעשה המספר של הנעליים הישנות שבקושי כבר עולות עלי, משפשפות את בהונותי ועקבי). הוא דחף את כף רגלי לתוך הנעל הקטנה בעזרת כף נעליים. "וואלה, אתם רואים? הילד לא צריך מספר גדול יותר". וכאמור מדובר במספר נעליים שהוא כבר גבולי ובשל כך הרי הגענו לרכוש זוג חדש.  וכשלא בדיוק שיכנע, בעל החנות לא התייאש, חטף את הנעליים והשחיל אותן לתוך מתקן מתיחה מתברג שעל שולחנו. "אל תדאגו, עשר דקות והנעליים יתמתחו". זה היה השלב שנפרדנו ממנו לשלום עד שיגיע מלאי נעליים חדש במספר המתאים בשבוע הבא. או שנאלצנו לנסוע לקנות בתל אביב. וזה עד שנפתחה חנות נוספת מתחרה ליד, שהביאה לסגירתה של הקודמת לאחר זמן קצר.

איך נראו אז הנעליים הראשונות? הן היו נעלי עור מיניאטוריות. כולן מאה אחוז עור, הרפידה כמו הסוליה. והיה להן צבע חום בגוון אדמת חמרה. ניסיתי לגגל ולא הצלחתי למצוא משהו דומה שמייצרים כיום לילדים. תמיד היה לי רק זוג נעליים אחד במספר המתאים לגודל כפות הרגליים הנוכחי - לחורף. ולקיץ היה לי זוג סנדלים תנכיים. הסנדלים האלה היו אז סמל הצבריות. לא כמו היום, שבו ילדים ונוער מזיעים בקיץ בנעלי סניקרס ממותגים ומפונפנים. מזיעים בהם ללא גרביים (במקרה הטוב עם גרבי עקב). גברים הגיעו אז לעבודה עם מכנסיים קצרים. חליפות ועניבות נחשבו אז לשיא הגלותיות. הצברים בזו לכל הרגלי ונוהגי הגלות כולל שתיית האלכוהול. לא היו פאבים ולא ברים. היו מסבאות בודדות בפינות אפלות, שכונו אז "בתי מרזח", שבהם התגודדו שיכורים "בזויים", בעיקר מעליות יהדות אשכנז. אוי כמה שבזו להם שנחשבו לבור תחתיות בחברה הישראלית.

כן, ישראליות הייתה נחשבת אז לגמרי אחרת וכיום - אמריקניזציה קרתנית לבנטינית. כל סממני הלבוש הארופאיים/אמריקאיים החל מילדים וכלה באנשי עסקים, משפטנים ושאר אנשים שחושבים שהם מה שהם בשל מה שהם לובשים - כבר מחליפים את סממני הלבוש הצברי המאוורר המתאים ללוונט החם והלח. 

לא אשכח כיצד ב-1983, זוגתי ואני החלטנו בדקה התשעים לצפות בהצגת תאטרון בלונדון. מיהרנו להצגה היישר משייט בספינה. זה היה שבוע חם במיוחד, בחוץ היו 32 מעלות ו- 98% לחות. באולם התאטרון אין מיזוג. כולם מסביבנו עם ז'קטים ומעונבים ורק אנחנו "שלוכים" לבנטיניים. זה שישב לצידי מיוזע, העיר בקינאה שאנחנו ממש חכמים שהגענו בלבוש קל כזה. ואיך הוא לא חשב על זה? והנעליים שנעלנו היו סניקרס ולא נעלי עור מצוחצחים ומבהיקים. בכל זאת להופיע בלונדון בסנדלים תנכיים להצגה, זה כבר היה ממש ממש מוגזם. לאולם אופרה בברלין לא היינו מעזים שלא להופיע בבגדים ייצוגיים למשעי ובנעלי עור מהודרות. בכל זאת גרמנים. ובשביל זה צריך לפעמים שיהיה רק זוג אחד כזה.


יום שבת, 16 באוקטובר 2021

גיהוקים, שיהוקים ושאר ירקות

ההשראה לכתיבת רשומה זו היא שרשור תגובות שנתקלתי בבלוגיה אחרת על שיהוקים טורדניים ללא הרף. זה אולי נראה ונשמע מצחיק לצופה מהצד, אבל למי שעובר דבר כזה, זה בכלל לא מצחיק ואפילו עשוי להטריף. היות והבלוגיה ההיא עברה תהליכי שינויי בעלות - שתוצאתם מחיקת כל הרשומות שלי שם ממנוע חיפושי גוגל - אני מביא את הרשומה הערוכה מחדש לבלוגי כאן. מן הסתם אביא עוד כאלה מדי פעם.


רבים מתבלבלים בין שיהוק לגיהוק. מה שאנשים מכנים בטעות שיהוק הוא למעשה גיהוק, כי שיהוק הוא למעשה מה שמכונה בסלנג 'גרעפס'. את הגיהוקים האלו יש לשאוף לעצור מיד עם הופעתם, פן יהיה אחר כך קשה לעצרם ובמקרים מסוימים הם עשויים להמשך חלילה ימים ללא הרף.

כל אחד נתקל לפעמים בחייו בשרשרת גיהוקים תכופים. לעיתים הם מופיעים כאילו משום מקום ולעיתים לאחר בליעה מהירה של מזון יבש - למשל ביצה קשה, גבינות קשות דלות שומן, ומאפים כמו המכונים לעיתים 'עוגות חנק'. אז אם זה קורה, שתיית מים מיידית בדרך כלל תעזור, אבל נא לשתות בלגימות קטנות עם הפסקה של כמה שניות בין אחת לשניה. שתיית כמות גדולה ברצף עשויה להחמיר את הגיהוקים.

הגיהוקים נגרמים גם במקרים רבים כתגובה של המוח לחוסר בחמצן. אז אם טכניקת השתייה אינה עוזרת, אתן לכם טיפ שיפסיק את הגיהוקים העקשניים האלה בלמעלה מ- 95% מהמקרים ( בתנאי שתבצעו את זה מוקדם ככל האפשר - אפילו אם זה קורה בציבור או אפילו בהליכה ברחוב). כדי להפסיק את הגיהוקים העקשניים מבצעים שאיפת אויר מהירה (למילוי מקסימאלי של הריאות באוויר), עוצרים לשניות אחדות את הנשימה ונושפים את האוויר החוצה מהריאות באיטיות. חוזרים על הנשימות האלה מספר פעמים לפי הצורך. בדרך כלל הגיהוקים יפסקו לאחר עד 2-3 דקות. בתנאי שתתמידו בטכניקת הנשימה הזו כהלכה.

אזהרה: בשום פנים ואופן לא לשאוף ולנשוף מהר. הדבר עשוי לגרום לתופעה המכונה היפר ונטילציה - האדם נכנס כתוצאה מעודף חמצן בדם למצב היסטריה וכתוצאה מכך לעליה נוספת בקצב הנשימה, עד לאובדן הכרה. אם זה קורה ליקיריכם ההיסטריים - כיסוי ראשם בשקית ניילון תגרום תוך כחצי דקה, דקה לרגיעה, עקב ירידת ריכוז החמצן שבשקית. ככה מטפלים בזה גם אנשי מקצוע.

אבל אם גם השתייה וגם הנשימות אינן עוזרות, והגיהוקים המציקים ממשיכים ללא הרף, על המגהק לפנות לרופא. הרופא עשוי לרשום למגהק אחת משתי קבוצות התרופות, בהתאם לסיבת הגיהוק.

אם הגיהוק נגרם כתוצאה מתופעה המכונה ריפלאקס (החזר) של הקיבה (מצב העשוי לגרום גם לצרבות) - יש תרופות מצוינות כמו לוֹסֶק או אומפראדקס.

וכשאין סיבה לגיהוק מאלו שהזכרתי, גיהוק בלתי נפסק נובע כנראה מבעיה נפשית והוא יפסק במתן תרופה נגד פסיכוזה. במקרה כזה הרופא עשוי לרשום למגהק את התרופה לָרְגָקְטיל. למעשה לרגקטיל היא תרופה אנטי-פסיכוטית (נוגדת פסיכוזות) הפועלת על המערכת העצבית במוח. למרות שזו תרופה פסיכיאטרית לשמה (וכמו לכל תרופה פסיכיאטרית יש לה תופעות לוואי), בארץ יכול לרשום אותה גם רופא משפחה. ובמאמר מוסגר, לפי תקנות משרד הבריאות, באופן תמוה, יכול רופא משפחה לרשום תרופות פסיכיאטריות (למרות שרחוק מלהתמחות בפסיכיאטריה). אגב, ממליץ על זהירות (כבדהו וחשדהו) כשרופא משפחה (ולא מומחה בפסיכיאטריה) רושם תרופה פסיכיאטרית לשימוש ממושך. כן, גם נוגדי דיכאון שרופאי משפחה ממהרים כיום לרשום. הנזקים עשויים להיות בלתי הפיכים ובכיה לכל החיים!

אז לידיעת הנתקפים בגיהוקים בלתי נשלטים ללא הרף - עשויים לטפל בזה כמו בהתקף פסיכוטי. אם זה מטופל כפסיכוזה, אז אפשר להגדיר התקף גיהוק ממושך כסוג של פסיכוזה? רבים יטענו ואולי בצדק. אם משהו נראה כברווז, צולע כברווז, ומגעגע כברווז - מן הסתם זה ברווז. ואולי מגהק כמו ברווז.

יום ראשון, 10 באוקטובר 2021

טוק טוק בדלת

 יום שישי, השעה שתיים ומחצית אחר הצהריים. בשקט אופייני שלפני כניסת שבת ירושלמית, אני רכון על המחשב, כאשר נשמעת דפיקה על דלת הכניסה לדירה. ועוד אחת... מי זה דופק בשעה כזו? מה פתאום, התמוטט העולם? בהצצה דרך עיינית הדלת, אף לא אחד ניצב מול הדלת. פתחנו. ומי צועדת פנימה? אדם מיניאטורי.  קטינא שלנו.

knock knock the door

אימא שלה שאותה היא מכנה "מא-מא" נכנסת אחריה. היא תמיד מודיעה בוואטסאפ על בואה לביקור. אבל הפעם ההודעה הגיעה באיחור של 4 שעות. הייתה זו הסנונית שבישרה על נפילת הרשתות החברתיות של צוקרברג.

בכל מקרה, הפתעה משמחת. וקטינא נכנסת לבית בפעם הראשונה שלא בעגלה או על הידיים. חיבוקים ונשיקות עם "תא-תא" (סבתא) ואז פונה אל "בא-בא" (סבא). יש לה כבר אוצר מכובד של מילים בנות שתי הברות. אבל היא מכפילה את ההברה האחרונה. לבא-בא היא מושיטה את צרור מפתחות הצעצוע. היא יודעת שעם מפתחות פותחים דלתות ומחזיק המפתחות שלה משוכלל. יש בו 3 כפתורים. היא מדגימה - האחד משמיע צלצול פעמון כניסה לבית, בשני נשלף מפתח חבוי לכניסה לבית. היא לא מדגימה את תפקיד הכפתור השלישי שמשמש לפתיחת דלת המכונית בשלט רחוק. הרי היא נכנסת כעת לבית ולא ל"או-טו". ואז הגברת הקטנה מוליכה את בא-בא לעבר הסלון, נעצרת ליד השולחן. מתחילה לעשות תנועות ריקוד ומצביעה על השלט-רחוק. כן, היא מבקשת מבא-בא להשמיע מוזיקת רקע. בסופ"שים אצל תא-תא ובא-בא - היא אוהבת לשמוע את השירים המושמעים בכאן 88. השירים של פעם בתוכנית 60-90-60. מדי פעם, כשמתנגן שיר שהיא אוהבת, היא מתחילה לרקוד ושרה לה-לה-לה. עם תחילת צלילי המוזיקה, היא מצביעה לעבר המנורה שבתקרה. כך היא מבקשת שנדליק את כל התאורה. היא אוהבת אור ואיתה הבית מתמלא אור. "אוררר".

היא כבר מכירה היכן נמצאים כל הדברים "המעניינים" בבית שלנו. הבובות, הפאזלים. הקוביות, הכדור, הקטר. משקפי השמש האהובים איתם עושים קו-קו לתא-תא ובא-בא. והספרים. מאוד אוהבת ספרים. אבל הכי אוהבת שתא-תא מקריאה לה את הסיפור מהספר "הלו הלו אבא". היא מעריצה מושבעת של א-בא.

היא גם אוהבת מאוד את הסיפור "האריה שאהב תות". ובמהלך הקריאה היא שואגת מדי פעם "קחחחחחח". וכשכל פעם שמתפוצץ בלון ב"מעשה בחמישה בלונים", היא אומרת "הופה". לאחר כמה סיפורים היא אוחזת בידה של תא-תא ומוליכה אותה למקום. מצביעה לעבר הארון ואומרת "במבה". היא לא שוכחת לכבד גם את מא-מא ואת תא-תא ואת בא-בא ואת האו-האו הכלב. במבה מאוד מצמיאה והיא לגמרי עצמאית. נוטלת בשתי ידיה את ידיות ספל המים, ומשתמשת בשיניה במומחיות להסיר את מכסה הספל. זו בהחלט המצאה שלה.  

היא מצטרפת בחדווה לתא-תא, לטיול עם האו-האו בפארק הצמוד לביתנו. מקנחת בנדנדה 

ולא שוכחת לקטוף ולהביא מתנה ריחנית

גרניום לימוני לתה של בא-בא