איש איש ונחלתו, איש איש ושבטו. בטלית המדינה - קצוות מתרחקים. קצו ימי התום ופני ארצי מכורתי - מגדל בבל. בנהרותיה - ישבתי גם בכיתי: באין אמת -אין גאולה. למלכה בית ולמלך כתר. אך שבעה ימים אביב בשנה, סגריר וגשמים כל היתר. תמו המועדים הציוניים - מחשך ופירוד כל היתר. ובאין לי ארץ אחרת, מחורבן חומותייך- כל אבן קטנה אלקט ואשמור למזכרת.
בפרק זמן של שבוע החליטו פרנסי המדינה לרכז למעשה שלושה ימי זיכרון ששיאם נשבר בחגיגות יום העצמאות: יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון לחללי צה"ל, ויום הזיכרון לפעולות האיבה.
בעוד שימי זיכרון באומה אמורים לאחד, לצערנו גם בהם קיימים בעם ישראל פילוגים גלויים וסמויים - לא רק כיצד ובאיזה פורום לציין אותם, אלא אפילו באיזו נומנקלטורה ראוי לזכור את הניספים והגיבורים: שאלת ה -"יזכור" או "נזכור". השאלה בת המילה האחת הזו אינה רק שאלה אידיאולוגית מול תאולוגית (ונתעלם לרגע מכך שבקרבנו פלג עם שעבורו תאולוגיה = האידיאולוגיה), זוהי גם הילה למאבקים. המבוגרים כאן אולי זוכרים את המאבק המר על שינוי המילה "נזכור" ל- "יזכור" באנדרטת הזיכרון בירושלים, שסוקר כאן בפוסט מלפני עשור: "נזכור או יזכור".
הרשומה ההיא נפתחה בשיר שמובא כאן שנית לאחר עריכה, הן במלל והן בעיצוב חדש :
