יום שישי, 22 בספטמבר 2023

לקט לעשרת ימי תשובה וליום הכיפורים


לקט מסדרת הרשומות האבודות ליום הכיפורים: איזה זאב אתם מאכילים? מחשבות על מנהגים ופולחנים. גם אלף צומות לא יכפרו. מדוע אני לא צם? כפייה דתית ביום כיפור בשכונה חילונית ובבית חולים בירושלים. אפשר גם אחרת. אחרית דבר.


א.  איזה זאב אתם מאכילים?

סיפור עם אינדיאני
תורגם מהאתר: manataka.org ע"י עדנה מימון

ילד אינדיאני ניגש אל סבו וסיפר לו על כעסו הרב על חבר שעשה לו עוול. הסב הקשיב לנכדו בקשב רב, וענה לו ברוגע: אספר לך סיפור. גם אני לעתים חשתי שנאה עזה כלפי אלה אשר לקחו כל כך הרבה, ואפילו לא הרגישו שום חרטה.
אך, מה בעצם השנאה עושה? היא מתישה אותנו. השנאה כלל אינה מזיקה לאויבינו. זה כמו להחזיק רעל ביד, ולקוות שהאויב ימות.

גם אני נלחמתי רבות עם רגשות אלה. זה כאילו שישנם שני זאבים בתוכי. זאב אחד בעל לב טוב אינו מזיק. הוא חי בהרמוניה עם כל מי שמסביבו, ואינו נפגע כשאין כוונה לפגוע בו. הוא נלחם רק כשצריך, וגם אז הוא עושה זאת בצורה נכונה.

אבל...הזאב השני...אוי...הדבר הכי קטן גורם לו לאבד את עשתונותיו. הוא רב עם כל אחד, כל הזמן, ללא סיבה. הוא אינו יכול לחשוב, מכיוון שכעסו ושנאתו חזקים כל כך. זהו כעס חסר תוחלת, מכיוון שהוא איננו מוביל לשום מקום, ולא יכול לשנות מאומה.

"לעתים קשה לי לחיות עם שני הזאבים בתוכי. שניהם מנסים לשלוט ברוחי.



הילד הסתכל בעניין רב אל תוך עיניו של סבו, ושאל:
"איזה מביניהם מנצח?"
הסבא חייך וענה: " זה שאני מאכיל אותו ."

ובעשרת ימי התשובה חישבו: איזה זאב אתם מאכילים?



ב.  מחשבות על מנהגים ופולחנים

באן יתואר ניסוי בתפיסות התנהגות בקופים, שמעורר שאלות לגבי תפיסות התנהגות של האדם - בעיקר לגבי רכישת מנהגים ופולחנים.

במטרה לבדוק תפיסות התנהגות בקופים, קבוצת מדענים ערכה ניסוי מיוחד בקופים:

בשלב א :
המדענים הכניסו לתוך כלוב גדול סולם והניחו בראשו אשכול בננות.
לאחר מכן, הכניסו לתוך הכלוב 5 קופים.

בכל פעם שאחד הקופים טיפס על הסולם, המדענים התיזו על הקופים האחרים סילון מים קרים בעזרת זרנוק.


כתוצאה מכך, בכל פעם שאחד הקופים העז לנסות לעלות על הסולם, הוא קיבל מכות מהקופים האחרים. כי הקופים שלמטה לא רצו לסבול בגלל הקוף שטיפס אל הבננות.

למרות הפיתוי הרב של הבננות, לאחר זמן מה הקופים פיתחו דפוס התנהגות חדש, ואף אחד מהם לא העז עוד לעלות על הסולם.

בשלב ב :

המדענים המשיכו בניסוי. הם הוציאו את אחד הקופים מהכלוב, ובמקומו הכניסו קוף אחר. כמובן שהוא מיד ניסה לעלות על הסולם על מנת להגיע לבננות. אך באותו רגע, הוא קיבל מכות מהקופים הוותיקים.

לאחר כמה נסיונות, הקוף החדש החליט שלא לנסות יותר, למרות שלא הבין את הסיבה למכות, ולא הבין מדוע אף אחד מהקופים האחרים אינו נוגע בבננות.

כך המשיכו והחליפו כל פעם את אחד הקופים הותיקים בקוף חדש, והסיפור חזר על עצמו.

בשלב ג :

משלא נותר אף קוף ותיק בקבוצת הקופים, המדענים ניסו והחליפו את אחד הקופים החדשים עם קוף אחר. ושוב, הקוף קיבל מכות ברגע שניסה לטפס על הסולם, על מנת להגיע לבננות.

אם היו הקופים מדברים בשפת האדם והיו שואלים אותם מדוע הם עשו זאת, הם היו בוודאי עונים: "אינני יודע, אבל כך נעשים פה הדברים, זו המסורת!"

***

ועתה הבה נתאר לעצמנו אם הניסוי היה נעשה על קבוצת בני אדם, במקום על הקופים.

בסיום שלב א' היה וודאי נכתב בספר החוקים או בספר הקודש האיסור לעלות על הסולם ומי שיפר אותו יחטוף מכות.

בשלב ב', אדם חדש בקהילה שהיה מפר את הכתוב בספר החוקים, וודאי היה חוטף מכות. אם היה שואל מדוע, היו מצביעים על הספר. אם לא היה קיים ספר, היו אומרים לו שזו המסורת, או רצון אלוהים. ליתר ביטחון, כשקמים אנשים ומטילים ספק בהגיון של החוק - אנשים שמעוניינים לשמר את הקיים (מסיבותיהם הם או בשל תפיסת עולם שמרנית), ממציאים וכותבים אגדות "המסבירות" מדוע אנחנו מקיימים את החוק או המנהג.

בשלב ג' נשאר רק ספר החוקים, או ספר הקודש וספר האגדות, וכולם ממלאים אחר חוק הסולם בקפדנות וללא עוררין.

ועתה, מבלי להעלב, בכל פעם שמישהו מכם:
יורק על חתול שחור,
או אומר טפו טפו ומקיש על עץ,
או מניח תפילין,
או מנשק מזוזה,
או מדליק נרות שבת,
או אינו אוכל בשר עם חלב (למרות שכשהבשר מארגנטינה והחלב מישראל - ואין סיכוי שמדובר כאן בגדי בחלב אימו):
אולי כדאי לחשוב פעם, מדוע אתם באמת עושים את זאת?
(אין אני מתכוון לאמונה, אלא לפולחן. הרי יש הרבה אמונות ופולחנים בעולם.)

אני חושב על הסולם עם הבננות...

ובכלל כדאי שננסה יותר לבדוק את נטייתנו לקיבעון ולוודא שאיננו מתחפרים בהנחות היסוד שלנו, בלי לנסות לבדוק את מקורן וסיבתן (מקור מהימן אינו יכול להיות ספר אגדות - גם אם קוראים לו ספר הקודש, כי כתבו אותו בני אדם בשר ודם, כמוני וכמוך).

וכבר אמר אלברט איינשטיין: " הרבה יותר קל לפרק אטום, מאשר לפרק דעה קדומה ".

חומר למחשבה!

והרי לקט תגובות (מפרסום המהדורה הראשונה):

1. תגובה: הפוסט שלך מעורר בי שאלה. יש אנשים לשומרים כשרות ומצוות אחרות כדי לשמור על היהדות , כדי שהיהדות אל תכחד. לא כל מי ששומר מסורת מפחד מעונש.

תשובתי: מדוע אדם צריך לשמור על פולחן מסוים ולא אחר? זה מה שישמור על האמונה שלו? אין פולחן כלשהו שונה מסגידה לעגל הזהב. גם ביהדות "הנאורה" שלנו, היו ממשיכים להקריב קורבנות חיות, אלמלא היה נחרב בית המקדש.
וכי אותו אחד שמתנדנד כלולב בתפילה, לא היה כורע כבהמה אם היה נולד לעם אחר? זה ההבדל שעושה אותו יהודי או מוסלמי או נוצרי?

2. תגובה: האמת שפגשתי הרבה אנשים מהדור שלי שתוהים וחושבים על הדברים הללו. לי אישית אין מושג לאיזו מסקנה להגיע ובמה להאמין...

תשובתי: אני לא נגד אמונה. אני נגד פולחנים וסגידות בלתי הגיוניים בשם האמונה. ואנשים דתיים (וגם לא דתיים) מבצעים פולחנים ללא הגיון, מקסימום בשל ציווי של האדם ולא של אלוהים. ושיוכיחו לי שאת כל הדתות לא ייסדו בני אדם - כי אז הם יצטרכו להתמודד עם קיום עולם רב-אלוהי ולשכנע אותי מדוע האלוהים שלהם טוב יותר מהאלוהים שלי.

3.תגובה: ויסלחו לי כל הדתיים, האם הסגידה הזו לרבי מלובביץ’ היא לא עבודת אלילים?מזל שלא הכניסו אותי לכלוב, לא היו צריכים להכות אותי, אני שונאת בננות.

תשובתי: והשתטחות על קברי צדיקים אינה עבודת אלילים?

4. תגובה: מה יש לך לומר על כל העמים הקדמונים כמו הבבלים, האשורים, האכדים ועוד שנעלמו מהעולם והיהדות נשארה ?
אני חושבת שגם אתה חוגג את החגים לפי חלק מהמסורת לפחות,
אתה עורך ליל סדר בפסח ?[ גם אם אינך שומר כשרות] או מדליק נרות בחנוכיה? זאת מסורת, לא ?
בחלק מהדברים אנו ממשיכים במסורת של בית ההורים , לא כי חטפנו או נחטוף מכות (כמו בניסוי עם הקופים), אולי מכוח ההרגל, אולי מתחושת חגיגיות מסוימת ואפילו קדושה ( אם זה צום ביום כיפור, למשל, אולי ...לא יודעת)
אני מאמינה שלאנשים דתיים יש תשובה למה שכתבת, יש מדענים דתיים ויש אנשים הגיוניים ששומרים על הדת , למרות שאתה הצגת זאת בצורה אחרת ,
ואני חושבת שאדם באמונתו יחיה, אבל לא יכפה על חברו !
וזאת כבר סוגייה אחרת .

תשובתי: אם תשאלי אותי לא היהדות שמרה על העם אלא שנאת העמים כנגד היהדות, אבל נניח לזה. לדעתי אין הדת היהודית (בעצם ראשיה) שומרת היום על אחדות העם אלא דווקא מפלגת אותו. לא יצאתי כאן כנגד בחירה חופשית של איזה חלקים מהמסורת כל אחד רוצה לשמר, אלא כנגד פולחן המצווה על ידי דת, ומבחינתי הפולחן הדתי היהודי אינו שונה מכל פולחן דתי או פגאני אחר. אני מדבר על הציווי במעשים שהעושה אינו באמת מבין מדוע הוא עושה זאת היום - מלבד שכך כתוב בספרי הקודש וכך נוהגת סביבתו. לדעתי חלק מרכישת המסורת בהחלט מקביל למשל ניסוי הקופים. עצם זה שיש מדענים דתיים, אינו מוכיח שהפולחן שלהם הגיוני. אין אני נגד אדם באמונתו יחיה אבל אני בעד שאנשים יבחנו מדוע הם עושים את מה שהם עושים, ומדוע הם חושבים שמה שהם עושים נכון יותר מזה של אחרים. אני נגד מעשי פולחן כתוצאה מצווי דתי. בעיקרון, אדיקות בשמירת מסורת היא שמרנות, ושמרנות היא אנטי-תזה של הקידמה. חרדי שגולש באינטרנט בצנזורה של אינרנט רמון אינו מייצג את הקידמה, אלא את הנחשלות.

5.א תגובה
שלום לך. אז מה בעצם כל עניין הקופים חשוב בכלל? הרי בעצם אפשר לומר זאת על הכל. אשאל אותך שאלה: יצאת פעם מהבית עם מכנס כתום חולצה ירוקה ונעליים בצבעים שונים וכובע שחור עם נקודות ורודות. האם אתה בחרת את הבגדים שלבשת היום או שבחרו בשבילך...
קודם תלבש את הבגדים שכתבתי למעלה מבלי לחשוב מה יגידו ורק אז תוכל ללמד מישהו אי פעם על בחירה אמיתית...
עכשיו תעצור ותחשוב. ובגלל שאתה לא מבין את הנסתר שמאחורי הפעולה ומתעסק רק במעשה מבלי לצרף את הכוונה הנכונה אותו מעשה נראה לך טיפשי וכבר נאמר מצווה ללא כוונה כגוף ללא נשמה.
  
תשובתי: אני רק מבין שעניין ההשוואה לקופים מאוד מפריע לך.
והטיעון שלך נופל, כי אני בהחלט לא מתלבש בדיוק כמוך (ואני גם משנה אותו מדי יום ביום), ואתה לא מתלבש בדיוק כחברך, ואם אתה רוצה להתלבש במכנס כתום חולצה ירוקה ונעליים בצבעים שונים וכובע שחור עם נקודות ורודות"- כנראה שזה מתאים לאישיותך. ולשיטתך, אם אתה מתלבש לפי מיטב האופנה - אתה בהחלט קוף (כי זה מה שעושים קופים - מחקים זה את זה). והשוואת אופנת לבוש שמשתנה למסורת, הרי היא השוואה של שמיטה להר סיני.

5.ב' תגובה: האם כשכואב לך משהו בגוף אתה הולך ללמוד רפואה או שאתה הולך לרופא
ואם תלך לרופא שיגיד לך לעשות ניתוח אז תאמין לא?
יש דברים שאנו עושים פשוט כי אמרו לנו ואנו מסתמכים על אלא שבדקו או למדו
על אותו נושא לעומק ואנו עושים וסומכים עליהם כמובילי דרך אם אתה סומך על הרופא לדוגמא וזה בסדר אני סומך על רשב״י והארי ובעל הסולם וכן עושה פעולות שכרגע אני לא מבין אלה פעולות שבאות מתוך אמונה
בכל מקרה כולנו אנשים מאמינים השאלה רק במה.
ובגלל שאתה לא מבין את הנסתר שמאחורי הפעולה ומתעסק רק במעשה מבלי לצרף את הכוונה הנכונה אותו מעשה נראה לך טיפשי וכבר נאמר
מצווה ללא כוונה כגוף ללא נשמה.

תשובתי: מה לעניין רפואה (שיש בה הגיון מוכח) ולעניין אמונה?ואני לא מאמין לכל רופא בעיניים עצומות. יש הרבה רופאים שטועים ובשל כך האדם הנבון ילך להתייעצות שנייה. וזה שיש אנשים שסומכים על הרבי שאומר להם לא לעשות ניתוח מסוים - הגיוני בעיניך? לקחת כך אחריות על בריאות אנשים?
אם תקרא שוב את דבריי, אני לא שולל אמונה, כלל וכלל לא.
אני שולל פולחנים בציווי בשל מסורת ודת . מדוע למשל אינך ממשיך להקריב קורבנות? רק משום כך שנחרב בית המקדש? והיית אולי עושה זאת בחדווה אם היה לך היום בית מקדש?
בתור מבין קצת בקבלה, אין הנשמה זקוקה לפולחן גשמי, כמו הנחת תפילין למשל, כדי להגיע לתובנות.

6. תגובה: בדיוק קראתי אתמול משהו שקשור לנושא, קראתי את זה בדף של הדלאי לאמה
All the world’s major religions, with their emphasis on love, compassion, patience, tolerance, and forgiveness can and do promote inner values. But the reality of the world today is that grounding ethics in religion is no longer adequate. This is why I am increasingly convinced that the time has come to find a way of thinking about spirituality and ethics beyond religion altogether.

תשובתי: הדלאי למה הוא האיש הדתי הכי נאור שאני מכיר. הוא מתעניין במדע, עורך סדנאות משותפות ביו מדענים לבין בודהיסטים והוא אמר: " כשהמדע מוכיח אמיתות הנוגדות קביעות בכתבי הקודש העתיקים, הגיע הזמן לשנות ולעדכן את כתבי הקודש".


ג.  גם אלף צומות לא יכפרו

בימים אלה נזכרתי במעשה אמיתי שלא קרה אתמול, אך קרה גם קרה.
מדובר במשפחה בעלת שבעה אחים ואחיות, שאחת האחיות חלתה בסרטן חשוך מרפא, והדרך היחידה להצילה היתה השתלת מח עצם. המשפחה נבדקה, ורק לאח אחד היתה התאמת רקמות - הוא היחיד בעולם שיכול היה לתרום מח עצם לאחותו.

והוא בתחילה לא רצה, כי לא היה ביחסים טובים עם אחותו וכנראה שגם פחד. כשהסבירו לו כי מדובר בתרומת דם רגילה וכי אם לא יתרום הרי הוא גוזר דין מוות על אחותו - הוא נעתר לבסוף (גם בגלל לחץ המשפחה).

לאחר הסכמת האח, החולה החלה בסדרת הטיפולים שתחסל את מח העצם שלה (ללא אפשרות של חזרה אחורה), כהכנה להשתלה. אבל ביום המיועד, אחיה סרב לתרום, למרות התחייבותו הקודמת. בזה הוא גרם באופן ישיר למותה תוך ימים מספר.

כיצד יכול מי שנקרא אדם לגזור על אחותו, בשר מבשרו גזר דין מוות?

אין זה שונה מרצח בכוונה תחילה, ולמרות זאת החוק אינו מושיבו בכלא.

ואני חושב איך האדם הזה מסוגל להמשיך לחיות? איך בכלל יש אנשים כאלה? האם אי פעם הם עושים חשבון נפש? האם יש בהם איזושהי חרטה? ויש לי הרגשה שלאדם כזה לא תהיה אף פעם חרטה אמיתית.

אדם כזה (ובמיוחד שהוא חובש כיפה ומנהל אורח חיים מסורתי) - לא יכפר על מעשיו גם באלף צומות.

זהו למעשה רוצח בדם קר, חלאת אדם שאין לו אלוהים ואין לו מחילה ...

האם יש מישהו כאן שחושב שיש לו מחילה?

ובכלל כדאי אולי לכולנו לבחון, האם בסופו של חשבון נפש, כל מעשינו ראויים למחילה.




ד.  מדוע אני לא צם?

יש מי שצם כי הוא מפחד.
רק אלוהים שלו יודע, או שלא יודע ממה.
יש מי שצם כי זה קוּל😎
אחלה גבר הוא יוצא.
יש מי שצם בגלל הדיאטה,
כי דווקא ביום זה הוא יוריד עשרה קילוגרם.
יש מי שצם בשביל הכפרות
וחושב שיכול לנהוג כפרא בשאר הימים.
יש מי שצם,
כי רק בצום הוא יודע לחשוב בהגיון, או שלא.
יש מי שצם סתם ליתר ביטחון,
שיהיה, אולי ישתלם.

ואני, אני לא צם כי זה לא בריא
ואם הייתי חושב שזה בריא
הייתי כבר צם ברמדאן.

ואלוהים שלי הוא לא אלוהים אישי קטן קטן,
נוטר ונוקם כמו בני האדם.

ואלוהים שלי אינו בבעלות יהודית

ואני לא נבחר וטוב מכל העמים
אלוהים שלי הוא אלוהי כל העולם והטבע.

 
הרב קוק אמר פעם שהוא כותב לא מפני שיש לו כוח לכתוב, אלא מפני שאין לו כוח לשתוק. אז מדוע כל מעריצי הרב קוק כל כך רוצים שאני אשתוק? גם אני לא יכול לשתוק לנוכח טעויות רווחות וסילופים נפוצים. אני בהחלט לא הרב קוק ולא מתיימר להיות אליל כמוהו, גם לא קדוש, אך גם אני בשר ודם אשר יודע משהו בחיים ולא יכול לשתוק.

ועוד מדברי הרב קוק: "ההבדל שבין הנשמה הישראלית , עצמיותה, מאווייה הפנימיים, שאיפתה, תכונתה ועמדתה, ובין נשמת הגוים כולם, לכל דרגותיהם - הוא יותר גדול ועמוק, מההבדל שבין נפש האדם ונפש הבהמה, שבין האחרונים רק הבדל כמותי נמצא, אבל בין הראשונים שורר הבדל עצמי איכותי". ( ס' 'אורות', אורות ישראל פ"ה פיסקה י', ע' קנ"ו).

הרב קוק כבר שוכב בקברו ולא יכול להשיב. ומה אתם אומרים? וכי לא מוטב שהיה שותק?


והרי לקט תגובות (מפרסום המהדורה הראשונה):


1. תגובה: עד 1973 לא צמתי, כי לא צמתי. גדלתי במשפחה כזו וזהו זה. מ-73 יש לי חובה רצינית לא לצום. באותה שנה בא לי פתאום לצום. ובפעם הראשונה בחיי צמתי, ואז הייתה אזעקה בשעה שתיים. אכלתי תפוח עץ וסיימתי את הצום. מאז, אני לא צמה, וזאת למען עם ישראל.

תשובתי: בשל כך היהודים הקדמונים המציאו את הסיפור של איוב - כשנוח להם הם טוענים לסיבתיות, כשלא נוח להם הם מביאים טיעונים של הפוך על הפוך.

2. תגובה: זה מה שהוא אמר? חשבתי שהוא חכם יותר.

תשובתי: ודווקא בגלל חכמתו דבריו אלה הם חמורים ביותר. אני בטוח שיש חובשי כיפות שלא מרגישים נוח עם דבריו הברורים אלה, וממציאים פרושי רש"י כיצד אנחנו וכל העולם לא הבנו נכון את דבריו.

3. תגובה: יש אנשים שצמים כי זו מסורת, או כי שאר בני הבית צמים וזה לא אתי לאכול מול מישהו, או לבקש ממנו להכין אוכל, כשהוא צם (כמוני למשל).

תשובתי: אני יודע. את דעתי על פולחנים ומסורות כתבתי כבר קודם, אם כי אני מכבד את מי שבחר לעשות זאת. מה שאתה תארת זה בעצם קונפורמיזם. גם אם הצום נובע מאי רצון להטריד, אפשר לפחות לשתות שלוק מים, לא?

4. תגובה: יש משהו במסורת שהיא בלתי מובנת אולי בהגיון ואם צמו בביתי כילדה ( לא בית דתי אבל שמרו על צום יום הכיפורים ופסח) אני ממשיכה בזה ובנותי גם כן ומעולם לא אמרתי להן לצום מעולם הורי לא אמרו לי. כל אחד שינהג כפי שהוא רוצה, רק שלא יכְפֶּה !

תשובתי: אכן הבעתי דעתי. וכי אמרתי שלא יעשה כל אחד את אשר רוצה? ואם בכפיה עסקינן, על פי חוק, כופים על אלה שלא מאמינים להימנע מתחבורה, מצפיה בטלוויזיה (למשל, לא צריך אדם כדי לאפשר כל ערוצי הכבלים )....
גם ללא חוק הייתי מכבד ולא עושה דווקא, אבל מסתבר שיש כאלה שלא מכבדים למשל צפירה בימי הזיכרון וממשיכים ללכת דווקא מולי ברחוב בהתרסה. זה מקומם וזלזול לא יסולח.


ה.  כפייה דתית בשכונה חילונית ובבית חולים ביום כיפור

ראו ברשומה כאן.


ו. אפשר גם אחרת

כשהבן שלי היה בטירונות הוא סיפר לי את המקרה הבא (שאגב לא היה חריג): בכל יום הייתה מתפרסמת רשימת תורנויות שמירה ליום המחרת. והנה ביום אחד, לאחר שהבן כבר עשה את התורנות שלו, מגיע המפקד שפוקד עליו לבצע שמירה נוספת אקסטרה לאותו יום. הסיבה: מי ששובץ לשמור באותו זמן נזכר שזוהי שעת תפילה.
מדוע לא הסדיר את התורנות שלו שלא תחול בשעת תפילה ו"ניזכר" בדקה ה-90?
ברור שהיה זה תרוץ מושכל להתחמק ממשמרת על חשבון האחר.


בשרות הסדיר שלי יצא שנשארתי בבסיס בשלושה ימי כיפור עוקבים. בראשון מפקד סוללת התותחים שאל במסדר שנערך לפני כניסת יום כיפור - מי מהנוכחים צם ומי לא. כארבעים חיילים הצביעו שהם צמים (בין אם נכון הדבר או לא) ועל כן קבלו פטור מכל פעילות מבצעית למשך כל שעות הצום. והעשרה שהודיעו שאינם צמים שובצו לחמש משמרות שמירה. ושתבינו. המטבח היה סגור ואלה שלא צמו נאלצו להכין להם סנדביצ'ים ממה שמצאו במטבח, עבור כל השעות שהמטבח לא יהיה פעיל. אה כן, יכולים היו להרתיח במטבח מים כדי להכין קפה.


ואני שלא צם, כמובן "ביליתי" את כל יום הכיפורים (יום ולילה) בשמירות. ביום כיפור השני למדתי לקח ולכן הצהרתי שאני צם. לפני כן הצטיידתי מהשק"ם בכמה "מצופים" ו"פסק זמן" והחבאתי אותם בתוך שק השינה. שם אכלתי אותם בסתר. מרבית "הצמים" בילו את מרבית יום כיפור בשקי השינה שלהם. אני לא זוכר שהתפללו בכלל. אני גם לא בטוח שמבין הארבעים היה מנין לתפילות. בכל אופן אף אחד מאיתנו כולנו לא היה חובש כיפה.


האם היו לי "יסורי מצפון" על החטא הגדול ביום קדוש זה? אודה ואתוודה שבתור חילוני בהכרה מלאה לא היו לי כאלה. וחשבתי, מדוע אני צריך לשמש כגוי של יום כיפור? ישבנו ליד גבול סוריה באותם הימים (בשנים שלאחר מלחמת יום כיפור). וכי מדוע לא חלה על כולם חובת פעילות מבצעית בסיסית, בחזקת "פיקוח נפש". אפילו כשמדובר בחיילים צמים - וכי לא יכולים היו לפחות להשתתף בתורנות שמירה 2-4 שעות לאחר הסעודה המפסקת (כשעדיין לא מכרסם הרעב)?


אגלה לכם בסוד ששכבתי בשק השינה בהיכון, לבוש במדים, עם חגור ועם רובה טעון ונצור, למקרה שחלילה יהיה צורך. אבל לא היה מקובל עלי לשמש כגוי פראייר של יום כיפור. לא למען המאמינים ובוודאי לא למען המתחזים המשתמטים. לידיעה, מדובר בצבא, בחיל התותחנים, בשנים 1974 עד 1976.

***

לקראת אחד מימי הכיפור, החלטנו לצאת עם המשפחה לצימר בציפורי. להעביר את היום הזה בשקט וברוגע וללא שאון הילדים רוכבי האופניים הממלאים את הכבישים. כמובן הצטיידנו במזון עבורנו, עבור הילדים והכלבה שלנו.


מסתבר שבעלי הצימר היו זוג דתיים (כיפה שחורה) בתחילת שנות השלושים שלהם. הם היו מאוד נחמדים וציינו שיש לנו כניסה חופשית ללול שלהם ולאסוף ביצים טריות כאוות נפשנו למטבחון המצויד למשעי שביחידת הדיור שלנו (הצמודה לשלהם - עם דלת משותפת נעולה).
ואכן בטרם כניסת יום כיפור אספנו כמה ביצים לארוחת הבוקר שלמחרת.


לא ציפינו, במיוחד מזוג חרדי (אפילו כנראה לייט), אך בבוקר יום כיפור מצאנו סלסלה מלאה באוכל שהניחו בפתח דלת יחידת הצימר. למרות שהחננו את הרכב שלנו במרחק מה מביתם, ביום כיפור יצאנו לטיול רגלי עם הילדים בסביבת ציפורי. ליווה אותנו אחד משלושת הכלבים של הזוג. כלב זאב יפיפה שחבר כג'נטלמן של ממש לכלבה שלנו. כשחזרנו, גיליתי שבצמוד ליחידת הדיור שלנו לזוג יש מטע של רימונים, משני סוגים. קטפתי אחדים ושימחנו בהם את ליבנו בצימר.

אז אפשר גם אחרת - גם לחילונים בהכרה מלאה וגם לחרדים - איש באמונתו יחיה.


סוף דבר

כל פעם שאני מפרסם פוסט מסוג כזה - יש כאלה שמבטלים את המנוי או מוחקים עצמם מרשימת הקוראים הקבועים. מאלה היו גם מלשנים לאינטרנט רימון ששתל קודים לסינון רשומות מסוימות בבלוג לאוכלוסיה הדתית. כלומר, צנזורה דתית במיטבה. שחלילה לא יחשפו נשמות טהורות לדברי כפירה. ירחם השם.
אז לאלה אומר - עובדות לא נעלמות אם מתעלמים מהן ...


*הערה חשובה* למי שמתכוונים להגיב כאן לרשומה. כל אחת ואחד יכולים להגיב ולהביע כאן את דעתם, ללא כחל ושרק. אבל זיכרו. על פי כללי קהילת הבלוגיה שלנו, חובה לשמור בדיונים כאן על שפה מכבדת ותרבותית!!!

והרי לקט תגובות ׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁ(מפרסום המהדורה הראשונה) :

1 תגובה: לגבי אנשים שמסירים את עצמם מרשימת המנויים , כל ההפסד שלהם כמו שאומרים.

תשובתי: יש כנראה כאלה שאינם רואים שום תועלת בחשיבה בקורתית בונה. בעיקר כשהיא אינה מתאימה להשקפת עולמם.

2. תגובה: מי שמסיר מנוי מבלוג כי הבלוג לא כותב בדיוק לפי מידות הקופסה שיצר לעצמו, לא שווה את ההשקעה של בעל הבלוג. אני מחפש בלוגים שמאתגרים אותי, שמחפשים את הנקודות העיוורות שלי, שמספקים לי נקודת ראייה שונה, והבלוג הזה עונה על כל הקריטריונים. אוסיף כי ספציפית אני עמדתי כבר במבחן, בסדרת הפוסטים (המעולה לכשעצמה) על תופעות מטאפיסיות בלתי מוסברות, שהציגה נקודת ראות שונה קוטבית משלי, ועדיין אני כאן... שנה טובה לבעל הבלוג ולקוראיו הנאמנים, ולקוראים שעוד יצטרפו!

תשובתי: מי שרוצה לכסות ראשו בחול שיבוסם לו החול. בהחלט אין לי צורך לאסוף רשימת בנות יענה שכבר לא נותר להן כוח אפילו להשמיץ כאן. חלקן משמיץ את הבלוג וכותבו מאחרי הגב בבלוגים שלהם (כדי שחלילה לא יעלה הרייטינג כאן) - איזה עלובי נפש. וזה שאתה עדיין כאן, זו כנראה מטפיזיקה 
😉

3. תגובה: אני לא מבינה אנשים שמבטלים את המנוי בגלל פוסט זה או אחר. בסך הכל זה לקרוא דעה שונה של מישהו אחר, לא חייבים להסכים על כל דבר. אבל מי שרוצה לחיות בקופסה ולא לשמוע דעות של אנשים אחרים, שיבושם לו.

תשובתי: חרמוֹת היו תמיד דרך של אנשים לנהוג באנשים שדעותיהם לא התאימו להם, כאשר יש דברים בגו . היהדות החרימה אנשים רבים מתוכה והגדילה לעשות עם שפינוזה.

4. תגובהאם אתה מרגיז כל כך הרבה דתיים כנראה שאתה נוגע בנקודה כואבת.אל תפסיק 🤗

תשובתיאני לא רוצה להרגיז אותם. אני רוצה רק להגיד את מה שאני חושב ושלא יאיימו או יסתמו לי את הפה.


יום שני, 18 בספטמבר 2023

הילד לא מגשים את החלומות שלכם?


כשהייתי ילד, בדרכנו אל הים ראיתי ליד מלון תדמור בהרצליה-פיתוח חבורת ילדים יוצאים מחוג ג'ודו. היו אלה ילדים לבושים בחליפות ג'ודו צחורות עם חגורות לבנות - שמעידות שהם מתחילים. וכאשר ראיתי אותם, עיניי יצאו מקנאה. אני בטוח שאבא שלי הבחין בתגובה שלי, אך שנינו לא אמרנו דבר. אני ידעתי שהמצב הכלכלי בבית לא מאפשר ובשבילי ללמוד ג'ודו יישאר חלום. הוא ידע שהוא לא יוכל להגשים את חלומי הזה.

אני מאוד אוהב את אומנות הלחימה הזו. יותר מכל אומנויות הלחימה. כי זו אומנות לחימה זכה. יש לה פילוסופיה טהורה, שאין להשתמש בה להתקפה אלא להגנה בלבד - בנוכחות מאמן ולא בקרבות רחוב. לא משתמשים בה בכוח, אלא גורמים לכוח של היריב לחזור אליו ולפעול כנגד עצמו. ובאמנות הלחימה הזו לומדים משמעת עצמית, נימוס והערכת היריב. ולדעתי אפילו שווה רק להתחיל ללמוד ג'ודו ולרכוש מיומנויות בסיסיות - בעיקר ללמוד איך ליפול מבלי לשבור עצמות או לפרוק גפיים.

אז כאמור אני לא הגשמתי את החלום ללמוד ג'ודו, מלבד מעט הגנה עצמית בטירונות בצבא. אבל כל כך שמחתי שאני יכול להעניק לבן את האפשרות ללכת לחוג ג'ודו, כשביקש בגיל חמש וחצי. חלק ניכר מהרצון שלו נבע מכך שלחוג הצטרפו כעשרה מחבריו.

והבן הצטיין פלאים בג'ודו. כשהגעתי לאסוף אותו פעמיים בשבוע מהחוג בן שעתיים וחצי לכל מפגש - הייתי מגיע כעשר-חמש עשרה דקות לפני הסיום (לעיתים קרובות הוא נמשך לאחר זמן הסיום הרשמי). וראיתי כיצד הבן עושה בקלילות "נוקאאוט" (איפּוֹן - בלשון ג'ודו) ליריבים שלו, לעיתים בדקה הראשונה. הסלטות שלו באוויר הדהימו אותי. והייתה לי הזדמנות ללמוד כל מיני מושגים ומונחים בג'ודו להשכלה הכללית שלי.

בקיאותו ומיומנותו בג'ודו התבטאה גם בתחרויות ג'ודו. הוא התקדם בצבעי החגורות שלו. ובמשך הזמן הוא השתתף גם בתחרויות ואליפויות ג'ודו לילדים ברחבי הארץ. עד היום אנחנו שומרים פינה בארון עם שלל הגביעים, המדליות והתעודות שהוא קיבל.





ועם כל ההצלחה של הבן, לא הכל היה שושנים. כבר בשנה הראשונה של החוג, חבריו שהצטרפו איתו לחוג - פרשו אחד אחר השני. הסיבה העיקרית הייתה שהם קינאו בו ולא יכלו להפסיד לו בקרבות האימונים, פעם אחר פעם. והבן אפילו נתן להם מדי פעם לנצח (כך סיפר לי) כדי שלא ירגישו מושפלים. לבסוף, לא נותר אף אחד מחבריו בחוג. וגם אחרים משכבת הגיל והמשקל שלו, כבר סרבו להתאמן כנגדו בחוג כי הרגישו מושפלים. והוא נאלץ להתאמן עם יריבים הגדולים ממנו בשנתיים או בעלי משקל גדול ממנו בהרבה. אמנם כאמור בג'ודו אתה מנצל את הכוח של היריב כלפי עצמו, אבל בכל זאת בג'ודו מתחרים במסגרת קבוצות משקל. כל זה העכיר את רוחו של הבן.

היה לו מורה ומאמן מצוין בעל חגורה שחורה דאן 2. ובשנים הראשונות היה למורה עוזר בעל חגורה כחולה שהבן העריץ אותו. וכשהוא התגייס לצבא, המורה הביא במקומו עוזר אחר שהבן לא אהב. חלק נבע מכך שהמדריך החדש נהג כלפי הילדים בשיטות ענישה "צבאיות", שאפילו כיום כבר לא מקובלות בצבא. חלק ניכר מתחילת השיעורים עוסק בתרגילי כושר. והעוזר החדש הנהיג תחרויות כושר מוגזמות בין החניכים.

אז תחרויות כושר מילא. אבל כאשר האחרונים להגיע בריצה או הממעיטים במספר שכיבות סמיכה לפרק זמן - נענשו בריצה או בשכיבות סמיכה וכדומה נוספים - זה ממש לא במקום כשזה בא כעונש. זה לא חינוכי, זה מעכיר את האווירה וגם אין בזה טעם. כושר גופני מעולה אינו נחוץ לספורט כמו הג'ודו. הקרבות קצרים יחסית. זה לא משחק כדורגל או כדורסל. כאמור גם לא צריך בג'ודו כוח מיוחד, כי בעצם בספורט הזה מנצלים יותר את כוחו של היריב מאשר את של עצמך. ובכל זאת רק להתאמן בג'ודו שעתיים וחצי כל פעם - כבר מקנה כושר לא מועט.

ולמרות זאת נדהמתי שהבן הודיע לי ביום בהיר אחד שהוא רוצה להפסיק ללכת לחוג. הבנתי את המניעים ובכל זאת היה לי חבל שיפסיק לאחר כמעט 5 שנים, ובמיוחד כשכל כך הצטיין.

אז עשיתי איתו עסקה, ביקשתי שימשיך עוד חודש אחד ואם בתומו בכל זאת ירצה לפרוש, אז שיפרוש. בינתיים דיברתי עם המאמן שלו על ההחלטה שלו, מתוך תקווה שהוא ידע מה לעשות בחודש הזה. המאמן השתדל לתת תשומת לב רבה יותר לבן, אבל לא החליף את עוזרו החדש - שהיה מקור הבעיה העיקרית. כמובן שבחודש הזה לא נפתרה הבעיה שרבים פחדו להתאמן מולו. הגיע המצב שהבן התאמן עם והתחרה נגד המאמן שלו בעל החגורה השחורה. תאמינו או לא, הקטן הצליח לפעמים גם לנצח אותו עם איזה קוֹקה או וואזרי. וזה היה בצורה הוגנת ולא כי המורה נתן לו. המורה תמיד הרעיף עליו שבחים.

עבר חודש והבן היה נחוש לפרוש והוא פרש. בעקבות הוא החל להעלות מעט במשקל. הצעתי לו ללכת במקום לחוג ספורט אחר לשימור הכושר הגופני שלו, אך הוא לא התלהב מכך. אז טוב לפחות שבחר בחוג סיירות של החברה להגנת הטבע. לפחות סייר הרבה בכל רחבי ישראל. זה גם תרם לפעילות הגופנית שלו, גם החכים וגם קיבל אהבת הארץ. ובחופשים השתתף גם בכל מחזורי החוגים השונים בנוער שוחר מדע של האוניברסיטה. והשתתף במשך שנה באופן סדיר בחוג לאסטרונומיה של נוער שוחר מדע. במסגרתו יצא גם לתצפיות של מספר ימים בכל פעם, במכתש הגדול וברמת הגולן. ולאחר שנה פרש מהחוג, כי כבר לו חידש לו. בנוסף לחוג הסיירות של החברה להגנת הטבע, הבן השתתף גם בחוגי השרדות. כמעט התעלפתי לראות אותו מזנק מעץ לעץ כמו טרזן, אוחז בחבל הקשור לצמרת עץ אקליפוס ענק...

לבן היה חבר שאחיו הלך לחוג שחייה. ואותו ילד הצטיין בשחייה. לכן בהמלצת המדריך הוא עבר לאימונים יומיים עם מאמן שחייה מקצועי לנוער בבריכה אולימפית. במסגרת האימונים, הנער השתתף בתחרויות שחייה ארציות ובינלאומיות. הוא זכה באליפות השחייה הארצית לנוער בשחייה במקום שני. נראה היה כי גדולות ונצורות היו מובטחות לנער הזה. אבל גם הוא בבוקר יום בהיר אחד, סרב להמשיך. לא עזרו כל השכנועים והתחנונים. והוריו (שאביו איש חינוך באוניברסיטה) השלימו עם המצב ולא לחצו עליו להמשיך, למרות כל ההשקעה של שנים בזמן הסעות יומיות וכסף בבן.

הבת הצטרפה לחוג חליליות מגיל שש. היא התקדמה מאוד בנגינה בסוגי חליליות שונים והתמחתה בנגינה בחלילית אלט. כעבור שנתיים היא צורפה להרכב חליליות בת שש נגניות. לא אשכח כיצד ריגשה את כולם בחגיגת הבת מצווה שלה - שבה נגנה יחד עם חברתה כמה קטעים.

אבל גם שם לא היה הכל שושנים. אינני יודע מדוע, אבל קרה שבאירועים ציבוריים שבהם ניגן הרכב החליליות שבו השתתפה הבת - לעיתים אחת מההרכב עשתה איזה זיוף קל מרוב התרגשות. מרבית הנוכחים לא הרגישו בכלל, אבל אני שיש לי שמיעה אבסולוטית - הבחנתי בכך וגם במקור המזייף.

ולבת חרה מאוד, שלעיתים קרובות המורה נזפה בה כאחראית על הזיופים - בעוד שלזיופים היו אחראיות אחרות. זה גם הרגיז אותי. ולאחר שש שנות נגינה בהרכב, המורה הודיעה לה, כך חד וחלק, שהיא לא תשתתף יותר בהרכב. והמורה התפלאה לאחר מכן, מדוע היא הפסיקה להמשיך ללמוד אצלה ולהכניס לה שכר לימוד נאה. אני כמובן הסברתי למורה את המגרעות של שיטותיה החינוכיות והאפליה שהיא נוקטת. אבל הבת כל כך נפגעה, ולצערנו הפסיקה לנגן בכלל מאותו יום, למרות שניגנה נפלא. והיא כבר אפילו לא רצתה להמשיך עם מורים והרכבים אחרים. לזה גרמה המורה "החכמה" הזאת.

ואינני יודע עם המורה הזו למדה לקח - כי גם שאר הבנות בהרכב החליליות הזה פרשו כעבור זמן קצר. כולל אלו שהוריהן טרחו להעניק מתנות יקרות למורה בסיום כל שנת חוג. תוך זמן קצר ההרכב התפרק. למיטב ידיעתי זה גם היה ההרכב האחרון שאותו הצליחה המורה להרכיב.

נשאלת השאלה מה יצא מכל החוגים האלה? האם זה לא היה סתם השקעה בזמן ובכסף רב?

לשאלה הזו אענה לכם בכך שמהבן אמנם לא יצא ג'ודוקה (כפי שעשוי היה להיות בסיטואציה אחרת). אבל הוא למד להכיר את הגוף והיכולות שלו ולפתח את יכולת הקואורדינציה. וזה גם נתן לו יתרונות לעתיד.
למשל, כשבכיתה שלו היה בעל גוף שאהב להפתיע את התלמידים בזינוק על גבם או על כתפיהם - הבן העיף אותו על הקרקע בטכניקה ג'ודאית שהוא לא ישכח בחייו. גם את פרץ הצחוק שזכה מקהל הצופים - בעל גוף וודאי לא ישכח. מאז אף אחד בכתה לא העז לגעת בבן. ומה שלמד נתן לו יתרון בצבא ביחידה העילית שבה הוא שירת, ואולי בחיים בעתיד, למי שינסה לתקוף אותו.

והבת זכתה לאהבת מוזיקה קלאסית ובכלל להבנת יסודות המוזיקה, מושגיה וכמובן ליכולת קריאת תווים ונגינה משולבת עם נגנים אחרים. אז היא לא תנגן בפילהרמונית, so what.

לבן היה חבר שהוא בן זקונים להורים בני חמישה ילדים. לאימא שלו יש שיגעון למוזיקה. למרות שהיא עצמה אינה יודעת לנגן בשום כלי נגינה, היא הכריחה את כל ילדיה לבחור כלי נגינה כלשהו וללמוד לנגן בו. ואת כל ילדיה דחפה אחר כך ללמוד במגמת מוזיקה בתיכון. נו, אף אחד מהם לא הפך להיות נגן מקצועי, שהגשים את חלומותיה. אבל זכור לי כיצד החבר של הבן - שבחר בנגינה בכינור, הופיע במסיבת סיום שנתית של המרכז הקהילתי. ובמסיבה החבר ניגן לאוזני כולם בכינור - כאשר אף אחד מהקהל לא הצליח לזהות בנגינתו הצורמת את היצירה ששמה הוכרז לפני נגינתו. והאמינו לי, אין נורא וצורם מאשר זיוף בכינור. אבל את הילד הזה האימא המשיכה להכריח לנגן.

אז האם זה לא גרימת עוול ונזקים נפשיים לילד, שהוריו ממשיכים להכריח אותו ללכת לחוגים שכבר אינו רוצה? ומדוע הם מכריחים אותו? כדי להגשים בילדם את חלומם הם שלא התגשם? או אולי משום שהשקיעו כסף רב בכך והם מצטערים שיֵרד לטמיון?

הורים יקרים, הילד שלכם לא צריך להגשים את החלומות שאתם לא הצלחתם להגשים.

עוד מסדרת חינוך ילדים


יום שישי, 15 בספטמבר 2023

האם ישראל אחים והאם הפלסטינים וערביי ארץ ישראל עם?

בדיון הציבורי הסוער כעת על ההפיכה המשטרית והטוענים שהיא תוביל למלחמת אחים, נשאלת השאלה האם באמת אחים אנחנו. ספרי היסטוריה ומחקרי היסטוריונים כבודם במקומם מונח, אבל בקשר למוצא עמים וגָּלוּיוֹת - הדנ"א (DNA) הוא ספר ההיסטוריה המדויק והאובייקטיבי ביותר. בו אגורה אינפורמציה שיכולה לנפץ כל השערה היסטורית לקשר בין אוכלוסיות לעמים. למשל אצל שכנינו הפלסטינאים יש מנהיגים שטוענים שהישראלים האשכנזים של היום הם צאצאי הכוזרים ולכן אין להם שום קשר ליהודים של התנ''ך ושום זכות על ארץ ישראל . דעה זו לא מקובלת רק אצל ערבים ונוצרים אנטישמיים קיצוניים מסוגים שונים. טענות כאלה ניתן למצוא גם בקרב חוגים קיצוניים של יהודים מזרחיים כאן בישראל. יש גם חוגים של יהודים ויהודים קראים שרואים עצמם בגאווה כצאצאיהם האמיתיים של הכוזרים.

אל תבהלו מניחוח המדע בפוסט. הדברים מוסברים כאן בצורה פשוטה והמסקנות ודאי יעניינו כל אחד לאור השיח הציבורי הער המתנהל כיום במדינה.

ההשערה שמוצא היהודים האשכנזים הוא מן הכוזרים מקורה בחוגים גזענים ואנטישמיים שקמו מיד לאחר מלחמת העולם השנייה‏. לפי השערה זו, לאחר התפוררות ממלכת הכוזרים במאה ה-13 הייתה נדידה מסיבית של יהודי הממלכה הכוזרית לאזורים ברוסיה ופולין והיוו את הבסיס ליהדות אשכנז. בעבר פורסמו מחקרים פסאודו מדעיים שהוכיחו כביכול טענה זו, אבל הסתבר שהם מזויפים ואין בהם אמת. האמת היא שסיפור הדנ"א (שאת חלקו אספר כאן) שעולה ממחקרים שונים - מצביע שאין כל ביסוס לטענה זו. למעט כתבה שפורסמה ב'הארץ' על מחקר גנטי שבוצע באוניברסיטה אמריקאית, שאני רוצה להתייחס אליו בהמשך - מחקר שתומך לכאורה בהשערה זו כפי ששורטט בסכימה הבאה ב'הארץ' :


המחקר האמריקאי הזה שטוען שהיהודים מקבוצות אתניות שונות אינם חולקים מוצא גנטי משותף ולפיכך אין 'עם יהודי' - עומד למשל בסתירה לעובדה שבדיקות דנ"א מלמדות שכ-40% מהאשכנזים מוצאם מארבע אימאות בלבד, כפי שכבר ציינתי בפוסט אחר בעבר. ולענייננו, לפי המחקר הזה שפורסם בעיתון הארץ נטען שליהודי אירופה יש בעצם מרכיב גנטי דומיננטי משותף לקווקזים (כוזרים?).

אבל ממחקר שערכנו אנחנו במעבדה שלנו ופרסמנו בכתב העת המדעי Therapeutic Drug Monitoring - עולה כי עם ישראל על מרבית פזורותיו אכן אחים הם (ממוצא ים תיכוני משותף), מלבד פזורה אחת יוצאת דופן של יהדות עירק, איראן ובוכרה. ליהודי פזורות אשכנז, צפון אפריקה, תימן, יוון, תורכיה ואיטליה - אותו דגם רצפי דנ"א ייחודי השונה מגויי מדינות אפריקה, אירופה ואמריקה. ובאופן מובהק אין מקור קווקזי ייחודי משותף . אבל כאמור במפתיע, המחקר שלנו מצא שדווקא ליהודי בוכרה, איראן ועירק יש דגם גנטי דומה לזה של הקווקזים. לגלוי נאות, המחקר שלנו לא נערך מתוך עניין היסטורי, אלא מתוך עניין לברר האם קיימת שונות גנטית בתגובה לתרופות בין עדות ישראל.

בדיון במאמר המדעי שפרסמנו, ניסינו להסביר את שימור הדגם היהודי בשמירת אוכלוסיות הגולה מפני התבוללות ומפני ש'הדגם היהודי' הכולל מוטציות בגן מסוים שמשנות את רמת פעילותו - יתכן שנותן יתרון בדיאטה הקשורה לכשרות. אבל עניין הכשרות הוא רק סברה שעדיין בלתי מוכחת, ובמיוחד שליוצא הדופן (יהודים ממוצא עיראקי, איראני ובוכרי) שהם שומרי כשרות - דגם גנטי דומה לגויי מדינות אירופה (הדגם הקווקזי).

אם כך, במרבית עדות ישראל קיים דגם כלאיים גנטי (ממקור ים תיכוני) שבין המצוי באוכלוסיית גויי אירופה לבין אוכלוסיית גויי אפריקה. לכן, השוני הגנטי של אוכלוסיית יוצאי איראן, עיראק ובוכרה (הדומה לגויי קווקז) נשאר בגדר תעלומה. מחקירת המשפחות שנבדקו מהפזורה הזו - לדבריהם, נשמרו באדיקות נישואין בתוך העדה ונישואי תערובת עם גויים היה נדיר ביותר. גם אין עדות היסטורית ידועה לי של נדידה מסיבית של צאצאי הכוזרים לאזור איראן ועיראק. אולי למישהו מכם יש רעיון מה יכולה להיות הסיבה לשונות הגנטית הזו משאר עדות ישראל והדמיון שלה לגויים הקווקזים?

בכל אופן היהודים האשכנזים אינם נושאים את המרכיב הגנטי הקווקזי ויש להם דווקא משותף עם יהדות תימן, צפון אפריקה ואיי אגן הים התיכון.

המקטרגים בוודאי יטענו הכיצד יש סתירה בסיסית במסקנה של המחקר האמריקאי שפורסם ב'הארץ' לבין המחקר שלנו ומחקרים רבים קודמים. אני האחרון שאטען שמסקנות המחקר האמריקאי שנערך על ידי קבוצת מדענים מכובדת הן זיוף. אלא מה? מחקרים גנטיים דורשים גודל דגימה גדול דיו כדי להסיק מסקנות סטטיסטיות. גם המחקר שלנו נתן תוצאות שונות במעט במהלך המחקר, כשגודל הדגימה של הקבוצות האתניות השונות היה נמוך מזה שהיה בסיום המחקר - כשהגענו לגודל דגימה גנטית מייצגת.

על המחקר שלנו חזרה קבוצה יוקרתית של מדענים אמריקאים, על נבדקים בלתי תלויים. מסקנות המחקר שלהם אישרו את המחקר הקודם שלנו והן פורסמו שנתיים אחרינו בכתב עת מדעי מכובד אחר.

קיימת טענה שיהודי תימן ואתיופיה אינם באמת ממוצא יהודי. במחקר שלנו לא בדקנו דנ"א של יהודים ממוצא אתיופי. הם לא נכללו במחקר בשל רגישות בני העדה לבדיקה היכולה לעורר שאלות בקשר למוצאם, ומשום שהנבדקים צריכים לתרום מעט דם ולחתום על טופס הסכמה לפי חוק 'ניסויים בבני אדם' . אבל המחקר שלנו מאשש את המקור היהודי של יוצאי תימן.

בבדיקות שנערכו בקרב ערביי ישראל מצאנו אנחנו (ואחרים) שונות גנטית בין אוכלוסיית הבדואים בצפון לבין אוכלוסיית הבדואים בדרום. כלומר, אין עדות למוצא גנטי משותף הדוק של שתי האוכלוסיות הצפונית והדרומית. לפיכך אני מציע שאבו מאזן ואחמד טיבי יזהרו ולא יפקפקו במוצא היהודי הים תיכוני המשותף שלנו. אולי דווקא הם צריכים להוכיח מוצא גנטי משותף של 'העם הפלסטיני'. בכל אופן כדאי לקחת בחשבון שמחקר גנטי עשוי לטרוף את הקלפים בטיעונים לזכויות טריטוריאליות על בסיס אתני היסטורי.

אז מה באמת ידוע לגבי המוצא של הפלסטינים? ראשית, רבים משמות משפחה פלסטיניים מעידים על מוצאם דווקא מחוץ לארץ ישראל, כמו:

"אל-מסרי" - מצריים
" אל-תכריתי " - עיראק
"עיראקי" - עיראק
"חאלבי" - סוריה
"אל-לובנאני" - לבנון
"אל-כורד" - כורדיסטן
עות'מאן" - טורקי
"אל- חיג'אזי " - ערב הסעודית
"אל-מגרבי" - ארצות המגרב
"אל-ג'זאיר" - אלג'יר
"אל-ארג' " - מרוקו
" עביד " - סודן
וכן "אל-בושנק" - רוסנקים (מקור רוסי), "אל-שישני" (צ'צ'נים) וצ'רקסים שהובאו לכאן על ידי האימפריה העות'מאנית במאות השמונה עשרה והתשע עשרה.

אבל אני חייב לציין בהגינות שכידוע גם ליהודים שמות משפחה כמו "צנעני" (צנעה- תימן), "עדאני" (דרום תימן), "אשכנזי" - אצל יהודי מצרים וכדומה.

לכן נשאלת השאלה מה מספר הדנ"א של הפלסטינים? האם יש להם מוצא משותף והאם בדנ"א שלהם יש אלמנטים שיכולים להגדיר אותם כעם קדום כמו היהודים? ראשית מחקרים כאלו העלו שהפלסטינים קשורים גנטית לקבוצות ערביות אחרות כמו תושבי ערב הסעודית, תימן ומרוקו (כמו שנכון גם לחלק מערביי סוריה וירדן). ושנית, בהפתעה גדולה , בדנ"א של פלסטינים לא מעטים מוצאים גנים הנפוצים אצל יהודים ושומרונים. מנסים להסביר זאת בעובדה הידועה שלאחר הכיבוש המוסלמי של ארץ ישראל, חיו בה יהודים ושומרונים רבים שנאלצו להתאסלם כדי לשרוד ונטמעו בחברה הערבית.

אתם חייבים לצפות בסרטון הזה. אני מבטיח לכם שהוא יהמם אתכם (גם לגבי הפלסטינים וגם לגבי האשכנזים):


https://youtu.be/uuCPCUe2RiQ

ולסיכום, נחזור לכך שלטענה שהיהודים האשכנזים מוצאם מהכוזרים אין בסיס מדעי מוצק כלל וכלל, אלא אם כן מוצאם של הכוזרים הוא מיהדות תימן וצפון אפריקה, או להפך - חחחחח. לעומת זאת הדמיון הגנטי שמצאנו בין יהדות עיראק, איראן ובוכרה לבין הקווקזים, דורש מחקר ביולוגי והיסטורי נוסף, כדי לבחון את מוצאם הגנטי והאם הייתה למשל התבוללות של שאירי הכוזרים איתם.

ובהקשר לדיון הציבורי בסדרה הטלוויזיונית השערורייתית של רון חכלילי על ' נצחון הערסים והפרחות ', שהקים לתחייה את השד העדתי (ועד מתי לאחר 75 שנה מאז קום המדינה ונישואים מעורבים) - המחקרים הגנטיים מעידים שהאשכנזים, הצפון אפריקאים והתימנים - כולנו עם אחד אנחנו ואולי רק יוצאי עירק, איראן ובוכרה עדיין צריכים להוכיח את זה. לעצמם כמובן, כי לי זה בהחלט לא משנה.

https://youtu.be/mNHOZocOTOw
כולנו יהודים
יהודים במאה אחוז
גם השְווָרְצֶה וגם הווּזווּז
לכולנו אותו האבא
מרומניה, אלג'יר וכפר סבא

 

לסיכום, קריאת הדנ"א - שוללת תורות גזע שונות ומשונות ובהחלט יכולה לזרוע אור בוויכוחים אתניים-היסטוריים!

רשומה זו שייכת לסדרת הרשומות האבודות ומהדורה ראשונה שלה פורסמה בכותרת "כל ישראל אחים"?, ב- 5.11.2014 כרשומת אורח בנענע 10.

* המחקרים בגנטיקה של אוכלוסיות יהודיות לוקחים באפשרות שיעור נמוך של התבוללות עם גויים שהוא עצמו אינו משמעותי למסקנות מבחינה סטטיסטית.

** על גֶּן הכוהנים והגנטיקה של הלווים תוקדש רשומה נפרדת.


יום שני, 11 בספטמבר 2023

פחדים של ילדים שהופכים לפוביות של מבוגרים


פחדים של ילדים

כשהבן הלך לפעוטון של ויצו, הייתה לו גננת שדיברה אליהם בעברית מליצית. יום אחד, בגיל שנתיים וחצי בערך, הוא הגיע הבייתה ופנה אלי במילים אלו:
"אבא הבט, תאמר לי בבקשה, הכל צריכים לשרת בצבא כשהם גדולים?"

שאלתו בגיל כזה מאוד הפתיעה אותי, ולמרות מספר האנשים הרב שאינם משרתים כידוע בצבא, עניתי לו בחיוב.
"ואם חלילה אמות בצבא?" שאל ועננה בעיניו.
איך בכלל עונים לדבר כזה?
אני עניתי לו כך:
"רוב החיילים לא מתים בצבא. וחוץ מזה (אמרתי את מה שכולם אומרים), עד שתגדל ותשרת בצבא - יתכן ויהיה כבר שלום ולא יהיו עוד מלחמות".

אז הוא שירת בצבא בסדיר ביחידת עלית, ואחר כך במילואים, ואין שלום.

הפוסט הזה יעסוק בפחדים של ילדים. והוא חלק מהסדרה חינוך ילדים.

אני זוכר שבפורים נכנסתי לסלון הבית שבו שהתה המשפחה, עם מסכה על הפנים ואיזה סדין שיצרתי ממנו גלימה. המסכה הזו הייתה מסכת גומי שרכשתי בארה"ב לקראת הלואין. והמסכה הזו הייתה מסכה אדומה של שד או שטן. מעוררת חלחלה.

וכשנכנסתי כך לחדר, הבן שהיה כבן חצי שנה ושכב על הספה הרחבה, הזדעזע כולו וכמעט נפל מהספה. הוא אפילו לא בכה מרוב הלם. כמובן שהורדתי מיד את המסכה והגלימה כדי שיראה שזה רק אני וחיבקתי אותו.

מספר שנים אחר כך שוב התחפשתי במסכה הזו והבן שוב הזדעזע מפחד. הוא ידע שזה אני, אבל ביקש שאוריד אותה ואסלקה, כי היא גורמת לו לפחד. לאחר מכן אמר לי שהמסכה הזו זכורה לו. והזכרון הזה, לא יאומן, הוא בעצם מגיל חצי שנה (קחו את זה לתשומת ליבכם).

וכשבגיל 6-7 הבן קיבל קלטת וידאו עם סיפורים שונים. אחד מהם היה "סיפור עלילות בעל זבוב". סיפור עממי ערבי, שנכתב במאה ה-14 ותורגם לעברית על ידי חיים נחמן ביאליק, על חייל עריק שנרדם בחלל גדול בגזע עץ (שבו הסתתר), והתגלגל לממלכתו של "בעל זבוב" (השד). ובעל זבוב הסכים שהחייל יפדה את נפשו אם יצליח לענות נכונה על שלוש שאלות שיציג לו. כשהבן צפה בקטע הזה, הוא התמלא חלחלה ולא רצה לצפות עוד לעולם בקלטת הזו. נראה שפחד משדים נתבע בו (עוד מהחשיפה למסכה). חשבתי אז מה יהיה כשיהיה מבוגר. האם יאמר, "לחם מים, לחם מים", ישא קמעות, ישתטח על קברי צדיקים?

לכן ערכתי איתו מספר שיחות על שדים. הזכרתי לו את האירועים עם המסכות. דיברנו על כך שאיש לא ראה באמת שדים. דיברתי איתו על ההסטוריה של סיפורי שדים. על לילית ואשמדאי של היהדות המאוחרת. על כך שבתנ"ך בקושי הוזכרה המילה שטן. וכי השטן מככב בהרחבה במובן הידוע היום רק החל מהנצרות וימי הביניים החשוכים. ושכמעט לכל אחד יש את השד הפנימי שלו ומה זה אומר, ועוד כהנה וכהנה. אני חושב ששיחות אלו הורידו את רמת הפחד שלו ושהוא יודע היום שכל זה הוא רק סיפורי אגדות ודמיון.

וזכורה לי מלחמת המפרץ הראשונה, כאשר הבת הייתה בת כשנתיים. ושלפני המלחמה חילקו לנו מסכות אב"כ וממ"ת לילדה. לצעירים שבכם, ממ"ת היה מעין תא כזה מניילון עם רשת שהאיוורור היה דרך פילטר. לימים הסתבר שהממ"ת אינו יעיל כנגד חומרי לחימה כימיים, והחליפו אותו לברדס תינוקות עם מפוח חשמלי.

וכשחשבנו לפני פרוץ המלחמה שלהכניס את ילדתנו התינוקת לדבר כזה כשמסכות מפחידות על פנינו עשוי להיות מאוד טראומטי עבורה. על כן פנינו לרופא הילדים הנהדר שלה, והתייעצנו איתו מה לעשות בעניין. הוא נתן לנו בשקית שני כדורים. הוא ביקש שניתן לה חצי כדור כזה אם וכאשר זה יקרה בפעם או בפעמיים הראשונות, מיד עם האזעקה.

ואכן הדבר התגשם באישון לילה. הערנו את הילדה ונתנו לה חצי כדור מרוסק בכפית יחד עם מים. לאחר מכן חבשנו את המסכות והכנסנו אותה לממ"ת. והילדה הייתה עליזה ומשועשעת בהשפעת הכדור. למחרת בלילה, כשהיתה שוב אזעקה - הכנסנו שוב את הילדה לממ"ת, אך הפעם ללא הכדור כי היא הייתה רגועה וחשבה שזה משחק. אנחנו מברכים את הרופא הזה, כי אחרת יתכן והייתה נשארת לה טראומה לכל החיים.

וכשהגיע הזמן לרענן את הערכות שלנו, הבן שכבר נולד, היה כבן שלוש. וכשמדדנו את המסכות בימ"ח האזורי, הבן ברח מהמקום בחלחלה. כל כך היה מפוחד מהמסכות. יצאנו אליו מייד ושידלנו אותו לחזור ושלא יפחד. אינני יודע האם היה לזה קשר למסכה ההיא של השד מפורים.


לבת היו פחדים גדולים החל מגיל חודש למשך שנים - מאנשים (סגל רפואי) לובשי חלוק לבן. כשהבאנו אותה לחיסון היא צרחה כל כך עד שצעקותיה נשמעו מחוץ לבנין המרפאה עד לקצה הרחוב. הדבר הסתיים כאשר רופא הילדים הנהדר שלה (זה שנתן לנו את הכדורים לפני מלחמת המפרץ) חיבק אותה והראה לה את עשרות ציורי הילדים שהעניקו לו כמתנה. הוא שאל אם גם היא רוצה לצייר לו ציור, כי הוא ישמח מאוד לתלות אותו.
והוא נתן לה דף וצבעים. והיא ציירה לו ציור בחדר הקבלה. לאחר שסיימה, נכנסה והעניקה לו את הציור בגאווה. הוא מאוד שמח ומיד תלה אותו באחד מקירות הציורים. מאז הפסיקה לפחד מבעלי חלוק לבן.

פוביות של הורים שמועברות לילדים

כשהכרתי את זוגתי, היא פחדה מאוד מכלבים. במיוחד מכלבים קטנים. כשהיינו הולכים ברחוב והייתה רואה כלב מתקרב, היינו צריכים לחצות את הרחוב למדרכה השניה. הפחד הזה נעלם כאשר הבת רצתה להביא כלב לאח שלה כמתנת בר מצווה. לאחר תחנונים נאותה להביא כלבה מקסימה גדולה. כמובן שתוך ימים התאהבה בה והפחד מכלבים נמוג. כשנתיים אחר כך, כאשר אימץ אותנו כלב טרייר קטן ומסכן - היא הסכימה מיד לאמץ גם אותו.

גם אחיה של זוגתי מפחד עד עצם היום הזה מכלבים. וכשהוא מגיע אלינו עם משפחתו לביקור - אנחנו צריכים לנעול את הכלבים באחד החדרים עד שיעזוב.

וזוגתי מפחדת עד היום מחתולים. מסתבר שגם אימא שלה פחדה מחתולים. זה החל מאז שהייתה כבת שנתיים, וחתולה שרטה אותה בבית סבתה. מכאן ראו כיצד פחדים מועברים מהורים לילדים כפוביות. רצה הגורל וזוגתי תמשיך כנראה לפחד מחתולים. כי לפני מספר שנים, התנפלה עליה חתולת רחוב כאשר טיילה עם הכלבים. החתולה שרטה אותה. כנראה רצתה להגן על החתלתולים שהיו חבויים בשיח הסמוך. החתולה וחתלתוליה נעלמו מהשיח תוך זמן קצר ולא ניתן היה לאתר אותם. לכן הייתה צריכה להתחסן כנגד כלבת. ולאחר החיסון הראשון התעלפה בעבודה. אני לעומת זאת מאוד אוהב חתולים והם אוהבים אותי ממבט ראשון. אבל גם הבת מפחדת מחתולים.

וזכור לי שטיילנו פעם ביחיעם כל המשפחה. והייתה איזו ילדה שהתאהבה בכלבה שלנו ובאה ללטף אותה. וכשחזרה, אימא שלה הייתה בהיסטריה ושטפה מיד את ידיה של הילדה במים מג'ריקן שהיה להם, לאחר שסיבנה היטב את ידיה. ותוך כדי מעשיה, אם הילדה ציינה בפניה שכלבים הם מזוהמים וחייבים לשטוף היטב את הידיים לאחר שנוגעים בהם. ואחר כך ביקשה מבעלה לשטוף את הידים והרגליים של הילדה כל כמה דקות מסיבה זו או אחרת.
הסתכלתי עליהם וריחמתי עליהם, כולל על בעלה המסכן שצריך להתמודד עם אישה כמוה הסובלת מהפרעה טורדנית כפייתית (OCD) חמורה כזו. וכן על הילדה המקסימה שהפחדים של אמא שלה כנראה יונחלו גם לה.

הקנייה לטראלית של פחדים ופוביות

ישנה גם דרך נוספת שגורמת לילד פחדים ופוביות - ההשפעה החברתית סביבתית.
הבן הזמין כעשרה חברים למסיבת פיג'מות כשהיו בני 11-12. לפתע כשהילדים שהו בסלון, חלף לו תיקן (ג'וק) לידם. ואני שומע צעקות בהלה ורואה אחד עשר בנים שעלו ועומדים על הספות רועדים מפחד. זה היה בסך הכל ג'וק, אפילו לא עכבר. הבן אף פעם לא הגיב ככה לתיקנים. למעשה היה די אדיש אליהם. בשבילו זו הייתה חיה שצריך להכחיד בבית וזהו. אבל מאז אותו ארוע, גם הוא התחיל לפחד. עד עצם היום, כשהוא כבר בעשור השלישי של חייו, הוא עדיין ספק נגעל ספק מפחד מתיקנים. הוא לא יקפוץ על הספה, אבל לא מסוגל לתפוס ולסלק ג'וק. ולאחר אפיזודת הג'וק הההיא, כאשר לבית נכנס איזשהו חרק, אחותו הייתה צריכה לעשות עבורו את המלאכה - לא שהיא התלהבה מכך יותר מדי.

וזה מזכיר לי כששני הילדים היו קטנים, הוא כבן תשע והיא כבת שתים עשרה, הצטרף אליהם חבר של הבן. הייתי באותה עת בתל אביב בישיבה, כאשר קיבלתי טלפון היסטרי מהבת שנחש נכנס לבית. האימא גם היא הייתה בישיבה בעבודה בירושלים, אך היא סגרה את הנייד. אני בעיקרון אף פעם לא סוגר את הטלפון בישיבות ולכן התקשרו אלי. מבוהלת סיפרה הבת שהם נכנסו ונעלו עצמם בחדר השינה שלנו. ניסיתי להרגיע וטסתי מיד מתל אביב לירושלים. עוד בדרך בעמידה ברמזורים, איתרתי בדפי זהב לוכד נחשים ידוע באיזור ירושלים. הוא התקשר לילדים וביקש תיאור של הנחש. לפי מה שתיארו לו, היתה סבירות גבוהה שלא מדובר בנחש ארסי. תאמתי עם הלוכד שיגיע בעוד כחצי שעה, כאשר כבר אגיע לבית.

נכנסתי בזהירות לבית, כי לוכד הנחשים עדיין לא הגיע. עומד מוכן עם הנעל למקרה שהנחש יקביל את פני. הודעתי לילדים הנעולים בחדר השינה שהגעתי, שאני לא רואה את הנחש ושלוכד הנחשים עוד מעט יגיע.

לוכד הנחשים ערך חיפוש כשעה ארוכה בכל הבית הגדול, במקומות המחבוא האפשריים, כולל במחסן. הייתה לו גם איזה סוג של משרוקית שנחשים יכולים לשמוע. אבל הוא לא הצליח למצוא את הנחש. יתכן שהנחש יצא כמו שנכנס. אבל גם בי עלה חשש שנכנסה נחש נקבה להטיל ביצים באיזה מקום מוסתר בבית, ושאז כעבור כמה זמן יבקעו נחשים מהביצים.

אבל הילדים היו באימה כתוצאה מכך שהנחש לא נמצא. באותו לילה הילדים פחדו ללכת לישון בחדריהם וישנו יחד איתנו במיטתנו. במשך כמה לילות נוספים הילדים ישנו יחד בחדר הילדים של אחד משניהם, כי עדיין פחדו. רק לאחר כשבוע חזרו לישון כל אחד במיטתו. אך מאז הקפידו להשאיר דלתות כניסה בבית סגורים. נחשים לא מטפסים ונכנסים דרך חלונות. אבל בתחילה גם סגרו את כל החלונות כשלא היינו בבית.

אבל כדי שלא יפתחו פוביות לנחשים, לקחנו אותם איתנו עוד באותו סוף שבוע לצימר בצפון, וביקרנו באזור במרכז זוחלים. היה שם נחש לא ארסי צהוב גדול. ביקשנו מהמטפל במקום להוציא את הנחש הצהוב ולתת אותו לילדים כדי שיאחזו אותו וילטפו אותו. הם עשו את זה בתחילה בפחד, אבל ראו שהוא אינו מזיק ואפילו אמרו שמאוד נעים לחוש את העור החלק והקריר שלו. נתנו לבן לאחוז גם בגור של תנינים (לאחר שהמאמן הסביר לו איך לאחוז בו). הוא עשה זאת בגבורה וצילמנו אותם. לעומת זאת הבת פחדה לעשות זאת. אז הבן שעדיין מפחד מג'וק אינו מפחד מתנין.

וזה מזכיר לי שהמורה לביולוגיה בתיכון הביא לכיתה נחש חנק קטן. ולמרות שהיו תלמידים שפחדו מהנחש, המורה התעקש שכל התלמידים והתלמידות יחזיקו את הנחש ויחושו כיצד הוא חונק את אצבעותיהם. ומטרתו הייתה בעצם להתגבר על פחדים קמאיים מנחשים.

ובכלל אני ממליץ להורים לקחת את ילדיהם לכל מיני פינות ליטוף של חיות ולתת לילדים להאכיל את החיות. ובמסיבות ימי הולדת של שני הילדים שלנו, הבאנו איש עם אוסף חיות (כולל כאלו שילדים וגם הרבה מבוגרים מפחדים מהם), במקום ליצן או קוסם - שסיפר, הדגים ונתן לילדים להחזיק אותם וללטפם. מסתבר שהיו ילדים שפחדו קודם מחיות ולמסיבות ימי ההולדת האלו, שהיו אטרקציה, הייתה הצלחה רבה בשינוי יחסם של הילדים לחיות.

את שני הילדים לקחנו גם לרכיבות ארוכות על חמורים, סוסים ופרדות. זוהי גם דרך נהדרת להיכרות תקשורת שפת גוף עם חיות.

בפעוטון של הנכדה, בשנת הלימודים הקודמת (גילאים 2-3), בכל שבוע הייתה מגיעה לגן מדריכה, למפגש שבו הכירה לילדים בכל פעם בעל חיים אחר, לימדה על אורח חייו ואיפשרה לילדים לאחוז או ללטף אותו. היו אלה חרקים שונים, צפרדע, זוחלים ומכרסמים שונים.


ג'וק לוחש בידה של נכדתי



נכדתי מלטפת את הנחש "סוקרטס"

המדריכה הסבירה לילדים שיש נחשים טובים כמו "סוקרטס" ושיש נחשים - שבשפתה של הנכדה - נושכים עם "ארס רעיל" (כמו בסיפור "התפוח הרעיל" בשלגיה). ולכן אם הילדים יראו נחש בחצר בגן, עליהם להתרחק ממנו ולספר לגננת.

הבסיס הביולוגי של הפחד

אז מה הבסיס למקור הפחד? מקור הפחד נעוץ בזה:



הפחד מוטבע באזור במוח המכונה אמיגדלה. זהו אזור פרימיטיבי שאנחנו חולקים עם בעלי החיים. פחד שמוטבע שם קשה לסלק, והוא הופך לפוביה. וכנגד פוביות קשה להלחם בהגיון. וזה חומר למחשבה איזה פוביות יש לכל אחד מכם.

אז אתם כהורים הזהרו מהעברת פחדים ופוביות שלכם לילדים. הזהרו גם מטראומות ופחדים שמתעוררים בילדים, ולטפל בזה מיד כאשר התרחש האירוע. לא לחשוב שזה יעבור מעצמו. לא סתם מכריחים טייס שמטוסו התרסק לטוס שנית מיד. לעיתים צריך מעוף ויצירתיות מצד ההורים בזמן אמת. אתם אלה שתוכלו למנוע אחר כך עשרות טיפולים אצל פסיכולוג, אם בכלל יעזרו.

ממה כן חייבים ללמד את הילדים לחשוש ולהיזהר?

אם תשאלו את נכדתי בת השלוש, היא תגיד לכם שיצורים כמו מפלצות, מכשפות ומכשפים, שדים ופיות הם "כאילו" בסיפורים ובאגדות אבל לא קיימים באמת. היא למדה על זה הן במסרים בבית והן מהגננות בפעוטון.

אבל אני זוכר שיום אחד בביקור בביתנו, היא התקרבה אלי, מביטה בפני ב"עיניי רנטגן" ושואלת: "סבא, יש איש שגונב ילדים"?
מופתע מהשאלה, לא ידעתי שהיא בעצם מאמתת מסרים מהבית ועניתי לה: "אני לא מכיר איש כזה באמת, אבל צריך להיזהר ולא להסכים ללכת עם אנשים זרים שאת לא מכירה, גם אם הם נחמדים אליך".

כשסיפרתי על כך לאימא שלה, הסתבר שבאמת שוחחה איתה שאסור לקבל ממתקים ומתנות מאנשים שאינה מכירה. שאסור ללכת עם אנשים זרים "נחמדים" שרוצים שתבוא איתם רק לרגע כדי לקבל מתנה או ממתקים שנמצאים בחנייה ברכב שלהם או "ממש לא רחוק". בקיצור, אסור להתלוות לאף אחד שאינה מכירה.

חיברה הקטנה אחד לאחד ושאלה אותי אם אני מכיר איש שגונב ילדים. בניגוד למפלצות ושכאלה בסיפורים ובאגדות, במציאות צריך באמת להיזהר מחוטפי ילדים.



המשך לסדרה חינוך ילדים יבוא.