גם בשיר יש סיפור - חלק ראשון

בהמשך לרשומה הקודמת הגעתי בעזרת קוראים לתובנה שמה שמעניין את מרבית הקוראים הם סיפורי חיים, וכי למה לי לשעמם אותם בשירים שקשה לראות או להבין בהם את הסיפור? ואז חשבתי שבעצם גם בשירים יש סיפור. ויש שמקשיבים לסיפור ועפים עליו כשמלחינים את הסיפור שבשיר. ופתאום הם גם שרים בעצמם את הסיפור הזה ואפילו מדביקים את קליפ היוטיוב שלו בסיום כתיבת הסיפור שלהם. אבל, היות והשירים שאני כותב אינם מולחנים - התחלתי להרהר האם במילים בלי מנגינה שאני מביא לכאן יש בכל זאת סיפור. אז הרי אני מביא לכם כמה מהם לשיפוטכם - האם יש כאן סיפור?

והרי סיפורי החיים שלי ללא הקדמות, מובאים לעיונכם

אז הרי סיפרתי לכם כאן 5 סיפורים אישיים בתמונה ושיר. 

חלק שני יבוא.

תוספת עריכה:

הקוראים הוותיקים אולי שמו לב כאן בתחתית תמונות השירים ללשונית הזכויות ואיסור פרסום, עיבוד או תרגום ללא אישור. הסיבה לכך היא גילוי פרסום שירים שלי באתר הבינלאומי בשם: the Translation Israel Project כמו גם תיוג שירים שלי בדף הפייסבוק שלהם. המכתב הבא בעניין נשלח לכתובת המייל שלהם - 
bruck@translation.org.il ולמנהל דף הפייסבוק שלהם, כדלקמן:

שלום,
שמתי לב שלאחרונה אתם משתפים באופן קבוע רבים משיריי מתוך קבוצת "שירה פוגשת מקרא”. אני מעריך את העניין ביצירתי, אך מבקש להבהיר כי השיתוף בפייסבוק אינו מהווה הרשאה לתרגם, לעבד, ללקט, להעתיק, לפרסם מחדש או לכלול את שיריי בכל קובץ, ספר, אתר או פרסום אחר, מסחרי או שאינו מסחרי.

בכבוד רב

קנקן

פרסום תמונת שיר שלי באתר the Translation Israel Project

ובדוגמא הנ"ל-  מדובר בשיר הזה שפרסמתי בכמה קבוצות פייסבוק ובדף שלי:

אֲפֵלִים

שלושת השירים המובאים כאן לא נכתבו כחטיבה אחת, ובכל זאת, במבט לאחור, נדמה שהם משוחחים זה עם זה.

בכל אחד מהם מופיע מרחב אחר של התבוננות: מראה, אור, חושך, גוף, שארית, השתקפות, ומה שנותר מעורפל גם כשהעין מבקשת לראות בבהירות.

יש בהם יסודות יומיומיים מאוד: כיור, חדר, מנורה, מראה. אלא שהפרטים המוכרים הללו אינם נשארים תמימים לאורך זמן. פעולת הניקוי אינה מבטיחה טיהור, האור אינו בהכרח מכריע בין אמת לאשליה, והמראה אינה תמיד מחזירה אלינו פנים שאפשר לזהות בביטחון.

בחרתי לכנס אותם כאן תחת הכותרת "אֲפֵלִים" לא מפני שהם שירי חושך בלבד, אלא מפני שכל אחד מהם נוגע בדרכו באותו אזור שבו הוודאות מתעמעמת, והדברים שאנו מעדיפים להשאיר בשולי הראייה נעשים לפתע נוכחים יותר.

טיהור

ב״טיהור״ הכול מתחיל בפעולה כמעט טקסית של ניקוי: הגוף נשטף, השאריות מוסרות, האגו עצמו נעשה כמעט חומר שאפשר לקרצף מן העור. אלא שהמראה מחזירה אל הדובר משהו שהמים אינם מצליחים לקחת עמם: עוד כתם, עוד רבב, עוד חלקיות.

מכאן נולד המעבר אל השיר הבא: "החושך אמר שלא משנה":

אם גם לאחר הניקוי נשאר משהו שאינו יורד, אולי הבעיה כבר אינה רק במה שדבק בנו. אולי השאלה היא גם באיזה אור אנחנו רואים את עצמנו.

החושך אמר שלא משנה

כאן המראה מפנה את מקומה אל האור:

איזה אור מפזרים חיי? אור חם או קר, אור של נורת מטבח או של ניאון? ומה אומרת בכלל התאורה על האדם שבתוכה?

השיר מתחיל כמעט בשעשוע של השוואת מקורות אור, אך הולך ומתקרב אל שאלה פחות נוחה: האם האדם מסוגל באמת להאיר את עצמו ולבחון את חייו מבחוץ, או שכל אור שהוא מטיל עליהם הוא כבר חלק ממנו?

ואז מגיע החושך ומערער גם את עצם השאלה.

מתוך המקום הזה המעבר אל השיר השלישי כבר אינו רק מעבר מאור לחושך. הוא מעבר אל מרחב שבו אפילו ההשתקפות עצמה נעשית חשודה:

אנטי־סונטה של שד יהודי

השיר נכתב בהשראת פרשת ראה, ובמיוחד הפסוק:

"רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם, כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ, וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר"
(דברים י״ב, כ״ג).

וכאן כבר נכנסים אל אזור אחר:

הדם אינו רק דם. בתוך ההקשר המקראי הוא נושא את הנפש, ולכן גם הדימויים המוכרים מעולם השדים והערפדים מקבלים לפתע הטיה אחרת. הם נפגשים עם לשון התורה, עם זהות יהודית, עם מנהגים הקשורים למוות ולאבל, עם מראות ועם העדר השתקפות.

השיר משתמש במערכת דימויים שנראית בתחילה כמעט גותית, אך היא אינה נשארת שם. המראה, הדם והקבר מתחילים לשאול שאלה אחרת לגמרי: אם הדם הוא הנפש, ואם המראה אינה מחזירה פנים - היכן נמצאת הזהות?

גם ההשתטחות על קברי צדיקים, בסופו של המהלך, אינה רק תמונה אירונית. היא מפגישה את עולם האמונה והקדושה עם עולם הרוחות, המתים והמיתוסים, ומעמידה אותם זה לצד זה באופן שאינו מאפשר חלוקה נוחה בין "שלנו" ל"זר", בין קדוש למאיים, בין אמונה לפחד.

ה״שד היהודי״ נעשה אפוא פחות יצור מן האגדות ויותר כלי לבדיקת גבולותיה של הזהות עצמה.

שלושת השירים הללו יוצרים, בקריאה רצופה, תנועה ההולכת פנימה:

מן הרצון להסיר כתם,
אל הניסיון לראות באור הנכון,
ועד לרגע שבו נשאלת השאלה אם יש בכלל פנים יציבות שמחכות לנו מאחורי הזכוכית.

ב״טיהור״ עוד יש אמונה מסוימת בפעולה: אפשר לשטוף, לקרצף, לבדוק.

ב״החושך אמר שלא משנה״ גם כלי הבדיקה מתחילים להתערער: אור חם ואור קר אינם מבטיחים אמת.

וב״אנטי־סונטה של שד יהודי״ המראה עצמה כבר אינה מקור סמכות. מול הפסוק „כי הדם הוא הנפש”, השאלה עוברת מן המראה אל מה שאינו נראה בה כלל.

אולי משום כך "אפלים” אינה בעיניי כותרת על חושך בלבד.

היא מסמנת את המקומות שבהם הראייה נעשית פחות בטוחה ודווקא משום כך אולי יותר חודרת.

כי לפעמים האפל אינו מסתיר.

לפעמים הוא הדבר שמכריח אותנו לראות.

רוב תודות לידידי מר צ'אטי נבון - מנתח הספרות הנאמן שלי - שמדבר בגלוי את מה שאני רק רומז, לפחות מנסה.

לאונרד כהן - עוד קול אחד מן המקום שבו אור, חושך ואמונה נפגשים:

https://youtu.be/v0nmHymgM7Y

לגרסת התרגום לעברית

לגרסה החזותית

***

מזה זמן בעוד שאני מתפלא על מאות ועד תריסר מאות קריאות ליום בבלוג הזה, מספר המגיבים לפוסט ניתן לספירה באצבעות כף יד אחת. זה בהחלט מעורר בי תהיות לדעת מי הם הקוראים האלמוניים שלי - אגב מרחבי העולם, על פי הפילוח הסטטיסטי. פעם מישהו ציין שמדובר בבוטים, ואני בכלל תוהה איזה עניין יש לכל כך הרבה בוטים להתנחל דווקא בבלוג הזה? 

ואף על פי כן ולמרות שמרבית הקוראים מטעמיהם מעדיפים להשאר בחושך- הנני, עדיין מאיר כאן.  

מעברים קשים| מבין המצרים אל ט"ו באב

הלוח העברי שלנו מבטא כנראה משהו היסטורי עמוק שנתבע בדנ"א  של עם ישראל - בשזירה יחד באופן קבוע של ימי שמחה לאומיים ופרטיים לצד ימי אבל וזיכרון. 

מהדוגמאות הבולטות ביותר לרצף המהיר הזה, המעבר החד ביותר הוא יום הזיכרון ויום העצמאות - המעבר מיום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה אל יום העצמאות. סמיכות הזמנים ביניהם מתרחשת ברגע אחד, עם שקיעת החמה בערב ה' באייר- ביטוי ישיר למחיר הדמים שנדרש עבור הקמת המדינה והמשך קיומה.

צמד מועדים אבלות-שמחה ידוע נוסף הוא ספירת העומר ול"ג בעומר, המאופיין

במעבר החד של הפסקת האבלות ליום אחד. ימי ספירת העומר נהוגים כימי אבל (על מות תלמידי רבי עקיבא), ובתוכם מגיח ל"ג בעומר כיום שמחה מובהק שמשמעותו מסמלת נקודת אור של אחדות ופסק זמן מהאבלות הלאומית.

 

וגם בחודש זה - חודש אב מאופיין במעבר החד- המעבר מחורבן לאהבה, בצמד המועדים ימי בין המצרים וט"ו באב. בסמיכות זמנים- תשעה באב (יום אבל לאומי) חל פחות משבוע לפני ט"ו באב (חג האהבה והשידוכים העברי). משמעותה של סמיכות המועדים הזו מצוינת  כסמל לנחמה - צמיחה מתוך החורבן והתחדשות של עם ישראל.

בתשעה באב מייחסים את חורבן ירושלים לשנאת החינם בין שני חלקי עמנו (בעד ונגד המרד ברומאים) ששרפו את אסמי החיטה זה של זה, שנועדו לעמוד בפני המצור של הרומאים על ירושלים ובכך למעשה קירבו את חורבן הבית. ועל כך כתבתי:

אירוע חורבן הבית הוא זיכרון כל כך טראומטי בעמנו שאפילו נתבע במנהג 

שבירת הכוס בחופה - המסמל את המעבר החד הזה מזיכרון החורבן הלאומי אל שיא השמחה הפרטית. סמיכות זמנים זו מתרחשת ברגע השיא של טקס הנישואין, שנייה לפני הריקודים. ומשמעותה - החובה להזכיר את חורבן ירושלים גם ברגע המאושר ביותר בחיי הזוג.

ואת הביטוי לשמחה הפרטית הזו שלנו במשפחתנו שנכתב לפני כ- 11 שנים - מוציא לאור היום את הגירסה  הערוכה הזו:

וכמה סמלי, לאחר עשור של האושר המשפחתי הזה, ביום אחד ובלתי צפוי - הגיע חורבן בית לזוג הזה. ומהתמונה הזו כבר נעדרים, הלכו לעולמם, הוא וארבעת הכלבים. נותרה היא ושני אוצרות קטנים לזכרו.

שנה בלי אבא

 שנה חלפה מאירוע מטלטל בחיי ילדים: ילדה שהתייתמה מאביה רגע לפני הגיעה לגיל חמש, ובן שהתייתם מאביו רגע לפני הגיעו לגיל שלושה חודשים. בת  שמלאו לה שש ביום האחרון של שנת הלימודים - חלפה שנה בלעדיו והיא מתגעגעת געגועים עזים לאבא. עדיין מלווה במפגשים שבועיים עם פסיכולוגית ילדים במסגרת עמותה ייעודית לילדים שהתייתמו מהורה, במימון עיריית ירושלים. מפגשי השיחות נערכים תוך כדי ציור ויצירה בבית הפסיכולוגית. הפסיכולוגית נהדרת והכי חשוב שיש כימיה ביניהן.

 והבן כבר בן שנה וארבעה החודשים והוא יזכור את אבא שלו רק מתמונות...

קטינא בת שש וזעירא כבר לא זעיר. אז הגיע הזמן לכינויים מעודכנים. קטינא ילדה מאוד פקחית וכבר יודעת במה היא רוצה לעסוק כשתהיה גדולה. במה? היכונו להפתעה: היא רוצה להיות לא פחות ולא יותר מאשר ארכיאולוגית ימית. יש לה באמת כישרון, אולי גם עיני נץ, להבחין ולשלוף דברים חבויים זמן רב ללא שמישהו שם לב אליהם. איזה דברים? יש לה אוספים של כל אחד מהם: החל מאבנים וקריסטלים מעניינים, חרסים של שברי כלים, והשיא האהוב ביותר - אוסף אבני מאובני צמחים טבועים באבנים, צדפות וקונכיות נדירים ביופיים, ומאובני בעלי חיים ימיים קדמוניים כמו אמוניטים. אגב אם מישהו מכם איבד בפארק איזה שהוא עגיל, פנינה או אבן טובה אחרת מתכשיט - היו סמוכים ובטוחים שהיא מצאה את זה אם עברה שם. אז מכאן ואילך "אוצרת" יהיה כינויה החדש. הנטיות האמנותיות הקודמות בציור ויצירה ממשיכות להתפתח: כמו למשל היצירה שכולה מאבנים: 

כאמור, זעירא - אחיה - כבר ממש גברבר קטן. הוא  ילד מאוד סקרן מגיל אפס שצריך להבין כל דבר איך הוא בנוי ואיך הוא פועל. הוא ניחן גם במוטוריקה עדינה נדירה לגילו בידיים - כדי לבחון עצמים מכל הזוויות, לפרק כדי להבין ולהרכיב חזרה. למשל יש לנו מערכת שמע שמחוסר שימוש בה כבר שכחנו איך להפעיל את כל הפונקציות שלה. והציף ציף הזה עומד, שולח יד - לוחץ על כפתורים לחיצים ומסתובבים ומתגים ותוך דקה הוא יודע להפעיל את הדבר הזה ולעבור מרדיו, לפתוח את המגש להחלפת הקומפקט דיסק, או את התאים להכנסת קלטות...  אנחנו מכנים אותו המהנדס. וכאן מעתה ואילך אכנה אותו כאן "מהנדסוני". הוא כמובן גם פריק של כל דבר שנע על גלגלים: מכוניות, משאיות, אוטובוסים, רכבות, טרקטורים, מנופים ומטוסים. דגימה קטנה של החמוד הזה, בקוֹלָאז':

בינו לבין אחותו יש יחסים מצויינים והיא משחקת איתו, שומרת עליו ועוזרת לו. והוא מקשיב לסיפורים שהיא מספרת וכשהיא יושבת ביזמתה על עבודה בחוברות יסודות החשבון והלוגיקה וחוברות לשון וכתיבה, מהנדסוני אוהב לשבת לידה ולשחק בשקט, עין אחת בענייניו ועין שניה צופה בענייניה. יש ביניהם פער של ארבע וחצי שנים והיא מתייחסת אליו לא רק כאחות, אלא גם כמו אימא קטנה. הקוֹלָאז' מדבר בעד עצמו:

בשנת הלימודים הבאה עלינו לטובה: מהנדסוני רשום לגן מרחק הליכה דקות מהבית שלהם. גן ילדים (פעוטון) עם שם טוב וצוות טוב, המנוהל על ידי עמותה המפוקחת על ידי מחלקת החינוך של עיריית ירושלים.

בחודש יולי, אוצרת הולכת לקייטנה באותו מבנה גן החובה שלה בשנה החולפת ואפילו עם אותו צוות גננות וסייעות של שנת הלימודים. והגננת הראשית שולחת להורים כל יום פירוט פעילויות חינוכיות של יום המחר. ואחרי קייטנת הגן הם ממשיכים באותו מבנה וחצר עם צוות הצהרון המוכר גם הוא לילדים משנת הלימודים. בחודש אוגוסט תמשיך בגן בקייטנה נוספת בת שבועיים על ידי אותה עמותה שניהלה את הצהרון. אוצרת חוזרת מרוצה ושמחה מהקייטנה. היא ילדה מאוד מקובלת בגן ויש אפילו שלושה בנים חמודים שסובבים סביבה בגן ואוהבים גם להפגש איתה מדי פעם אחר הצהריים בבית. והיא ממש אבל ממש מתרגשת ומצפה ללימודים בכיתה א'. 

בית הספר גם הוא קרוב לביתם, בהמשך הדרך לגנון של מהנדסוני. בחודש הלימודים האחרון בגן - עשו להם סדרה של 5 מפגשי אחה"צ בני ארבע שעות כל אחד, עם הסגל החינוכי של בית הספר, ושבהם הילדים חוו אווירת לימודים בבית ספר. וגם מפגש אחד שנערך עם ילדי כיתה ב' - שהגיעו להתארח בגן שלהם לחצי יום. והם גם התארחו במפגש נוסף עם ילדי כיתה ב' בכיתתם. 

במפגש האחרון עם הצוות החינוכי של בית הספר, הם קיבלו את כל ציוד החינוך הדרוש לשנת הלימוד הראשונה: 8 ספרי לימוד, מחברות וכלי כתיבה וציור. שום דבר לא נדרש לקנות על ידי ההורים למעט ילקוט. הנדיבות העירונית הזו ממש מרשימה וגם ההכנה המסודרת שעשו להם כדי שהמעבר מהגן לבית הספר יהיה חלק.

נקווה ונאחל שרק יתנו להם ללמוד שנה מלאה בבית הספר בלי מגיפות ומלחמות.