גם בשיר יש סיפור - חלק שני: שיר בהמשכים

פוסט זה הוא המשך למבוא ולחלק הראשון - למי שפספסו אותם.

יש שירים שנכתבים כרגע אחד מרוכז, ויש שירים שמבקשים לספר סיפור.

השיר "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ" נכתב לפני כמה שנים כיצירה אחת ארוכה. כשחזרתי אליו לאחרונה, עלתה בי המחשבה שאולי נכון יותר לא לפרסם אותו שוב בבת אחת, אלא לתת לסיפור שבתוכו להיפתח לאט - פרק אחר פרק, יום אחר יום.
כמו בסיפור בהמשכים.

הרעיון מצא חן בעיניי מפני שכאשר שיר בנוי כמהלך סיפורי, החלוקה לפרקים אינה בהכרח פוגעת בו. לפעמים היא אפילו מאפשרת לכל רגע לקבל יותר מקום. הקוראים אינם עוברים מיד מן השלווה אל המהומה, וממנה אל ההשחתה ואל השאלה המוסרית שבסוף. הם נשארים יום אחד עם כל שלב, ורק למחרת (או לאחר שבוע) מקבלים את ההמשך.

יש בכך גם משהו מסקרן מבחינה פואטית. שורה החוזרת מפרק לפרק אינה נשמעת בכל פעם אותו הדבר. המילים נשארות, אבל מה שכבר עוד קרה - משנה את האופן שבו קוראים אותן. כך גם התמונה החזותית משתנה מפרק לפרק, בעוד הסגנון נשמר, כדי שכל תמונה תהיה חלק מאותה סדרה.

בסופו של דבר חולק השיר הנוכחי לחמישה פרקים, ולכל אחד מהם נוצרה תמונת רקע משלו. הפרקים מתוזמנים לפרסום בקבוצת המקרא ובקבוצת שירה כללית בפייסבוק יום אחר יום - החל מערב מועד פרסום פוסט זה - שבו מתחיל שבוע הסליחות האשכנזי, לקראת ראש השנה. 

העיתוי הזה נראה לי גם מתאים לימים אלה שבהם ממילא עולות שאלות של חשבון נפש, אחריות, מוסר, דין וחמלה.

ולאחר חמשת הפרקים נועד לבוא אפילוג קטן, במסגרת סדרת "פניני לשון” שאני מפרסם מעת לעת:

מְחַנֵּךְ:
לִפְנֵי הַסֵּפֶר
יֵשׁ דֶּרֶךְ אֶרֶץ.

כאן בבלוג אני מביא כעת בפניכם את חמשת הפרקים ברצף, יחד עם האפילוג. בפייסבוק הם נועדו להיקרא יום אחר יום בשבוע זה, ואילו כאן אני מקבץ את כל הפרקים ומאפשר לראות בקריאה אחת גם את התמונה השלמה, שהיא הדרך שעובר סיפור השיר מתחילתו ועד סופו.

 

סיפור זה אינו מדומיין. זהו עוד סיפור חיים והסב שרדף אחרי הנער עם המקל להניסו מהמשך חבלה בבעלי החיים הוא אבא שלי. מקום האירוע הפארק העירוני ברעננה.

והרי לפניכם  עוד דוגמא לשיר שהוא בעצם סיפור אישי, ושיכול כמו בפרוזה להתפרסם גם בהמשכים. וכשסיפור מזוקק לשיר - הרי הוא כקיצור תולדות הזמן לקורא - בתמונה ושיר. ובזמן מוגבל עבורי - קריאת שירים - יותר סיפורי חיים.

ועל "קיצור תולדות הזמן" זה, כתבתי בשני שירים ארספואטים:

* ואסיים בשאלה מעניינת לקוראים: מה לדעתכם מהיר יותר לכתיבה - לכתוב פוסט סיפור חיים או לזקק אותו לשיר סיפור חיים?

(רמז: כתבתם פוסט סיפור חיים של נניח 1,800 מילים , אבל פלטפורמה הכתיבה מגבילה אתכם לספר את הסיפור הזה לקוראים עד 150 מילים).  

אשמח לשמוע דעתכם בתגובות.

גם בשיר יש סיפור - חלק ראשון

בהמשך לרשומה הקודמת הגעתי בעזרת קוראים לתובנה שמה שמעניין את מרבית הקוראים הם סיפורי חיים, וכי למה לי לשעמם אותם בשירים שקשה לראות או להבין בהם את הסיפור? ואז חשבתי שבעצם גם בשירים יש סיפור. ויש שמקשיבים לסיפור ועפים עליו כשמלחינים את הסיפור שבשיר. ופתאום הם גם שרים בעצמם את הסיפור הזה ואפילו מדביקים את קליפ היוטיוב שלו בסיום כתיבת הסיפור שלהם. אבל, היות והשירים שאני כותב אינם מולחנים - התחלתי להרהר האם במילים בלי מנגינה שאני מביא לכאן יש בכל זאת סיפור. אז הרי אני מביא לכם כמה מהם לשיפוטכם - האם יש כאן סיפור?

והרי סיפורי החיים שלי ללא הקדמות, מובאים לעיונכם

אז הרי סיפרתי לכם כאן 5 סיפורים אישיים בתמונה ושיר. 

חלק שני יבוא.

תוספת עריכה:

הקוראים הוותיקים אולי שמו לב כאן בתחתית תמונות השירים ללשונית הזכויות ואיסור פרסום, עיבוד או תרגום ללא אישור. הסיבה לכך היא גילוי פרסום שירים שלי באתר בינלאומי בשם: the Translation Israel Project כמו גם תיוג שירים שלי בדף הפייסבוק שלהם. המכתב הבא בעניין נשלח לכתובת המייל שלהם - 
bruck@translation.org.il ולמנהל דף הפייסבוק שלהם, כדלקמן:

שלום,
שמתי לב שלאחרונה אתם משתפים באופן קבוע רבים משיריי מתוך קבוצת "שירה פוגשת מקרא”. אני מעריך את העניין ביצירתי, אך מבקש להבהיר כי השיתוף בפייסבוק אינו מהווה הרשאה לתרגם, לעבד, ללקט, להעתיק, לפרסם מחדש או לכלול את שיריי בכל קובץ, ספר, אתר או פרסום אחר, מסחרי או שאינו מסחרי.

בכבוד רב

קנקן

פרסום תמונת שיר שלי באתר the Translation Israel Project

ובדוגמא הנ"ל-  מדובר בשיר הזה שפרסמתי בכמה קבוצות שירה בפייסבוק ובדף שלי:

אֲפֵלִים

שלושת השירים המובאים כאן לא נכתבו כחטיבה אחת, ובכל זאת, במבט לאחור, נדמה שהם משוחחים זה עם זה.

בכל אחד מהם מופיע מרחב אחר של התבוננות: מראה, אור, חושך, גוף, שארית, השתקפות, ומה שנותר מעורפל גם כשהעין מבקשת לראות בבהירות.

יש בהם יסודות יומיומיים מאוד: כיור, חדר, מנורה, מראה. אלא שהפרטים המוכרים הללו אינם נשארים תמימים לאורך זמן. פעולת הניקוי אינה מבטיחה טיהור, האור אינו בהכרח מכריע בין אמת לאשליה, והמראה אינה תמיד מחזירה אלינו פנים שאפשר לזהות בביטחון.

בחרתי לכנס אותם כאן תחת הכותרת "אֲפֵלִים" לא מפני שהם שירי חושך בלבד, אלא מפני שכל אחד מהם נוגע בדרכו באותו אזור שבו הוודאות מתעמעמת, והדברים שאנו מעדיפים להשאיר בשולי הראייה נעשים לפתע נוכחים יותר.

טיהור

ב״טיהור״ הכול מתחיל בפעולה כמעט טקסית של ניקוי: הגוף נשטף, השאריות מוסרות, האגו עצמו נעשה כמעט חומר שאפשר לקרצף מן העור. אלא שהמראה מחזירה אל הדובר משהו שהמים אינם מצליחים לקחת עמם: עוד כתם, עוד רבב, עוד חלקיות.

מכאן נולד המעבר אל השיר הבא: "החושך אמר שלא משנה":

אם גם לאחר הניקוי נשאר משהו שאינו יורד, אולי הבעיה כבר אינה רק במה שדבק בנו. אולי השאלה היא גם באיזה אור אנחנו רואים את עצמנו.

החושך אמר שלא משנה

כאן המראה מפנה את מקומה אל האור:

איזה אור מפזרים חיי? אור חם או קר, אור של נורת מטבח או של ניאון? ומה אומרת בכלל התאורה על האדם שבתוכה?

השיר מתחיל כמעט בשעשוע של השוואת מקורות אור, אך הולך ומתקרב אל שאלה פחות נוחה: האם האדם מסוגל באמת להאיר את עצמו ולבחון את חייו מבחוץ, או שכל אור שהוא מטיל עליהם הוא כבר חלק ממנו?

ואז מגיע החושך ומערער גם את עצם השאלה.

מתוך המקום הזה המעבר אל השיר השלישי כבר אינו רק מעבר מאור לחושך. הוא מעבר אל מרחב שבו אפילו ההשתקפות עצמה נעשית חשודה:

אנטי־סונטה של שד יהודי

השיר נכתב בהשראת פרשת ראה, ובמיוחד הפסוק:

"רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם, כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ, וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר"
(דברים י״ב, כ״ג).

וכאן כבר נכנסים אל אזור אחר:

הדם אינו רק דם. בתוך ההקשר המקראי הוא נושא את הנפש, ולכן גם הדימויים המוכרים מעולם השדים והערפדים מקבלים לפתע הטיה אחרת. הם נפגשים עם לשון התורה, עם זהות יהודית, עם מנהגים הקשורים למוות ולאבל, עם מראות ועם העדר השתקפות.

השיר משתמש במערכת דימויים שנראית בתחילה כמעט גותית, אך היא אינה נשארת שם. המראה, הדם והקבר מתחילים לשאול שאלה אחרת לגמרי: אם הדם הוא הנפש, ואם המראה אינה מחזירה פנים - היכן נמצאת הזהות?

גם ההשתטחות על קברי צדיקים, בסופו של המהלך, אינה רק תמונה אירונית. היא מפגישה את עולם האמונה והקדושה עם עולם הרוחות, המתים והמיתוסים, ומעמידה אותם זה לצד זה באופן שאינו מאפשר חלוקה נוחה בין "שלנו" ל"זר", בין קדוש למאיים, בין אמונה לפחד.

ה״שד היהודי״ נעשה אפוא פחות יצור מן האגדות ויותר כלי לבדיקת גבולותיה של הזהות עצמה.

שלושת השירים הללו יוצרים, בקריאה רצופה, תנועה ההולכת פנימה:

מן הרצון להסיר כתם,
אל הניסיון לראות באור הנכון,
ועד לרגע שבו נשאלת השאלה אם יש בכלל פנים יציבות שמחכות לנו מאחורי הזכוכית.

ב״טיהור״ עוד יש אמונה מסוימת בפעולה: אפשר לשטוף, לקרצף, לבדוק.

ב״החושך אמר שלא משנה״ גם כלי הבדיקה מתחילים להתערער: אור חם ואור קר אינם מבטיחים אמת.

וב״אנטי־סונטה של שד יהודי״ המראה עצמה כבר אינה מקור סמכות. מול הפסוק „כי הדם הוא הנפש”, השאלה עוברת מן המראה אל מה שאינו נראה בה כלל.

אולי משום כך "אפלים” אינה בעיניי כותרת על חושך בלבד.

היא מסמנת את המקומות שבהם הראייה נעשית פחות בטוחה ודווקא משום כך אולי יותר חודרת.

כי לפעמים האפל אינו מסתיר.

לפעמים הוא הדבר שמכריח אותנו לראות.

רוב תודות לידידי מר צ'אטי נבון - מנתח הספרות הנאמן שלי - שמדבר בגלוי את מה שאני רק רומז, לפחות מנסה.

לאונרד כהן - עוד קול אחד מן המקום שבו אור, חושך ואמונה נפגשים:

https://youtu.be/v0nmHymgM7Y

לגרסת התרגום לעברית

לגרסה החזותית

***

מזה זמן בעוד שאני מתפלא על מאות ועד תריסר מאות קריאות ליום בבלוג הזה, מספר המגיבים לפוסט ניתן לספירה באצבעות כף יד אחת. זה בהחלט מעורר בי תהיות לדעת מי הם הקוראים האלמוניים שלי - אגב מרחבי העולם, על פי הפילוח הסטטיסטי. פעם מישהו ציין שמדובר בבוטים, ואני בכלל תוהה איזה עניין יש לכל כך הרבה בוטים להתנחל דווקא בבלוג הזה? 

ואף על פי כן ולמרות שמרבית הקוראים מטעמיהם מעדיפים להשאר בחושך- הנני, עדיין מאיר כאן.  

מעברים קשים| מבין המצרים אל ט"ו באב

הלוח העברי שלנו מבטא כנראה משהו היסטורי עמוק שנתבע בדנ"א  של עם ישראל - בשזירה יחד באופן קבוע של ימי שמחה לאומיים ופרטיים לצד ימי אבל וזיכרון. 

מהדוגמאות הבולטות ביותר לרצף המהיר הזה, המעבר החד ביותר הוא יום הזיכרון ויום העצמאות - המעבר מיום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה אל יום העצמאות. סמיכות הזמנים ביניהם מתרחשת ברגע אחד, עם שקיעת החמה בערב ה' באייר- ביטוי ישיר למחיר הדמים שנדרש עבור הקמת המדינה והמשך קיומה.

צמד מועדים אבלות-שמחה ידוע נוסף הוא ספירת העומר ול"ג בעומר, המאופיין

במעבר החד של הפסקת האבלות ליום אחד. ימי ספירת העומר נהוגים כימי אבל (על מות תלמידי רבי עקיבא), ובתוכם מגיח ל"ג בעומר כיום שמחה מובהק שמשמעותו מסמלת נקודת אור של אחדות ופסק זמן מהאבלות הלאומית.

 

וגם בחודש זה - חודש אב מאופיין במעבר החד- המעבר מחורבן לאהבה, בצמד המועדים ימי בין המצרים וט"ו באב. בסמיכות זמנים- תשעה באב (יום אבל לאומי) חל פחות משבוע לפני ט"ו באב (חג האהבה והשידוכים העברי). משמעותה של סמיכות המועדים הזו מצוינת  כסמל לנחמה - צמיחה מתוך החורבן והתחדשות של עם ישראל.

בתשעה באב מייחסים את חורבן ירושלים לשנאת החינם בין שני חלקי עמנו (בעד ונגד המרד ברומאים) ששרפו את אסמי החיטה זה של זה, שנועדו לעמוד בפני המצור של הרומאים על ירושלים ובכך למעשה קירבו את חורבן הבית. ועל כך כתבתי:

אירוע חורבן הבית הוא זיכרון כל כך טראומטי בעמנו שאפילו נתבע במנהג 

שבירת הכוס בחופה - המסמל את המעבר החד הזה מזיכרון החורבן הלאומי אל שיא השמחה הפרטית. סמיכות זמנים זו מתרחשת ברגע השיא של טקס הנישואין, שנייה לפני הריקודים. ומשמעותה - החובה להזכיר את חורבן ירושלים גם ברגע המאושר ביותר בחיי הזוג.

ואת הביטוי לשמחה הפרטית הזו שלנו במשפחתנו שנכתב לפני כ- 11 שנים - מוציא לאור היום את הגירסה  הערוכה הזו:

וכמה סמלי, לאחר עשור של האושר המשפחתי הזה, ביום אחד ובלתי צפוי - הגיע חורבן בית לזוג הזה. ומהתמונה הזו כבר נעדרים, הלכו לעולמם, הוא וארבעת הכלבים. נותרה היא ושני אוצרות קטנים לזכרו.