יום חמישי, 30 במאי 2019

על עקרונות הניסוי המדעי שלמדתי מהמורה עובדיה


ישראבלוג חזר. לפי השמועות לחודש ימים, כדי לאפשר לאלו שלא הספיקו לגבות, לפני שישתתק סופית. האמת שלא כל השרתים חזרו. לכן לא חזרו חלק מהתמונות והסרטונים בבלוגים. אתמול דפדפתי בנוסטלגיה בבלוג הישן חשיבה חופשית, ומצאתי את הרשומה שאת חלקה ערכתי מחדש ומביא אותה כאן.

כל ניסוי מדעי מתחיל בהנחה (היפותזה) שצריך להוכיח אותה בניסוי. בחיי יומיום ההנחה מקבילה למה שמכונה בלשון רחובית 'רעיון'. פעמים רבות הרעיון או ההנחה מבוססים על מסקנות מתצפית או אירוע ראשוני.

את עקרונות המחקר המדעי רכשתי עוד בנערותי ממרכז המגמה הביולוגית בבית הספר התיכון שלי - המורה המיתולוגי לוי עובדיה. המורה הזה היה חדור אהבה למקצוע ואני יכול לומר היום שבאוניברסיטה בשנה א' וב' - השתעממתי מכמה קורסים טובים, כי למדתי אותם אצלו בתיכון ברמה גבוהה יותר. באוניברסיטה גם סיימתי תואר מבלי ללמוד להגדיר צמחים. את זה למדתי מעובדיה בתיכון. הילדים שלי היו צריכים לסבול אותי כששלפתי מזיכרוני שמות הצמחים בטיולים שערכנו בטבע. זוכרים את הפוסט כאן על צמח בשם אהרונסוניית פקטורובסקי?

ובחופש הגדול שבין י"א ל- י"ב, המורה עובדיה הטיל עבודת מחקר ניסויית על תלמידי המגמה. הייתה זו הזדמנות לשכנע את ההורים שלי שאני צריך אקווריום לגידול דגים לצורך עבודת המחקר. לשם כך נסעתי עם אבי לקרוב משפחה שהיה מגדל דגי נוי ידוע, שלקח אותנו לחנות דגי נוי משובחת בתל אביב לקניית ציוד ודגים. בעזרת ספר 'האקווריום' של חנוך ברטוב (ראו אני אפילו זוכר את שם המחבר), התקנתי בעצמי את האקווריום על אביזריו ושיכנתי בו כמה זוגות של דגי גופי. מדוע גופי? ראשית כי הם חסונים יחסית ורגישים פחות ממינים אחרים לשינויי טמפרטורה. ושנית בניגוד לרוב הדגים שמטילים ביצים - דגי הגופי משריצים דגיגים. 


מראה מרהיב הוא לצפות בדגיגים נורים מפתח הילודה של האם כמו צרור טילים. בטן האם הולכת ותופחת בעת ההיריון. למדתי לצפות את יום הלידה לפי גודל הבטן. הדגיגים כמו אימותיהם בעלי גוון כסוף חד-גוני, לעומת הזכרים המרהיבים בצבעי סנפיריהם וזנבם. צבעים בשלל גווני הקשת. אף זכר אינו דומה למשנהו בדפוסי הצבעים.

דגי גופי ממין זכר 

מדוע היה צורך להשגיח בלידת הדגיגים? זאת משום שאם משאירים אותם באקווריום לאחר ההשרצה - הם משמשים מאכל להוריהם ולדגים הבוגרים האחרים. מעט מאוד שורדים ימים אחדים במסתור, בין סבך עלעלי הצמחים באקווריום. שק החלמון שעדיין צמוד לגופם, מזין אותם בימיהם הראשונים. אבל משום שנושא העבודה המדעית שלי נערך בדגיגים, העברתי אותם מיד לאחר לידתם למיכל נפרד, באמצעות חכת רשת עדינה.

אז מה היה נושא העבודה שבחרתי? ראשיתו היה כמובן ברעיון. דגי הגופי הם דגי מים מתוקים. הרעיון שעלה במוחו הקודח של הנער היה לבדוק האם דגים אלו יכולים להסתגל לחיים במליחות של מי ים. מקריאה למדתי שיש הבדלים פיזיולוגיים משמעותיים בין דגי מים מתוקים לבין דגי מים מלוחים. השאלה שהבאתי לבחינה ניסויית הייתה - האם ניתן לסגל את הדגיגים למים מלוחים, על ידי העלאה הדרגתית של ריכוז המלח במים. בכל יום יומיים הגדלתי את ריכוז המלח ב-0.1 אחוז. ושאלת החקר הייתה האם הדגיגים ישרדו ויתפתחו במים מלוחים - דהיינו, האם הם יסתגלו? לאחוז הדגיגים השורדים הייתה בעיניי משמעות אבולוציונית. אם וכאשר תשתנה סביבת החיים של הדגים.

ואכן חלק מהדגיגים שרדו. מדדתי, ניתחתי מתחת למיקרוסקופ קטן שכבר היה לי בבית, רשמתי תוצאות, והסקתי מסקנות 'גאוניות' אשר אותן ניסחתי בעבודת חקר בהיקף של מחברת 40 דף - עם חישובים ושרטוטים לתפארת. הייתי בטוח שזו עבודה מעולה שתזכה לשבחים של המורה עובדיה.

לקח לו לבדוק את העבודות שלושה חודשים בערך. ומתוכן בחר בכעשרה תלמידים שיציגו וירצו בפני כל הכיתה על העבודה שלהם. זכורה לי עבודה אחת על יחסי כנימות ונמלים בטבע ואחרת של תלמיד שחקר יכולת רגנרציה של תולעת שטוחה בשם פלנאריה. הוא חצה אותה בחתכי אורך ורוחב ובדק את כושרן של כל פיסה להצמיח תולעת שלמה.

ניסוי רגנרציה בפלנריה - הלוואי עלינו יכולת כזו 

שתי העבודות האלו לא היו בכלל מקוריות ובעצם היו חזרה על ניסויים שפורסמו בספרי לימוד. למרות זאת זכו לשבחים של המורה עובדיה. גם האחרים שהציגו בפני הכיתה את עבודותיהם זכו להערכה, לאחר שעובדיה חקר אותם שתי וערב בהרצאה שלהם, כפי שהיטיב לעשות - הוא היה אחד מהמורים היותר ביקורתיים שידעתי.

בתחילה נעלבתי שלא בחר בי להרצות על העבודה שלי, שלעומת האחרות הייתה מקורית. אבל לאחר שהחזיר לי את מחברת העבודה הבנתי - היא הייתה מלאה בהערותיו, כתובות באדום. הוא ירד עלי כפי שאף אחד לא עשה לי מעולם. אבל הוא כנראה לא רצה להשפיל אותי בפני כל הכיתה, למרות שבאופיו נהג לרדת על תלמידים בציניות עם החיוך האופייני שלו.

זה היה בבית ספר שהאידאולוגיה שלו הייתה בסקלה של עשר - 8 לתלמיד הטוב, 9 למורה ו- 10 לאלוהים. הציונים שלי בבחינות שלו נעו בדרך כלל בין 8 פלוס לתשע מינוס. והיה אצלו הבדל בין 8+ לבין 8(+). ו- 9(-) אומר שזה כמעט כמעט תשעים. ממוצע הציונים שלי היה מהגבוהים בכיתה, ולכן לדעתי לא רצה לבייש אותי בפרהסיה על העבודה. במאמר מוסגר, בבחינת הבגרות עצמה - קיבלתי ציון עשר בביולוגיה כמו במתמטיקה. כלומר על לפי הפילוסופיה של בית הספר שלי, סיימתי אלוהים
אבל מההערות שרשם לי עובדיה בעבודה, אני זוכר עד היום את השתיים העיקריות:

הראשונה: "בתזה שלך יש טעות יסודית - בדקת 'הישרדות' ולא 'הסתגלות' . הסתגלות פירושה יכולת להעמיד צאצאים ודור המשך במים מלוחים, וזאת לא הוכחת!
והשניה: "העבודה שלך לוקה בחוסר יסודי. לא השוות במקביל את הדגיגים בניסוי לדגיגים שהתפתחו בסביבתם הטבעית - במים מתוקים. כלומר, חסרה ביקורת לניסוי. ובמדע כידוע, הביקורת חשובה אפילו יותר מהניסוי".

והוא צדק. נעלבתי, אבל ממנו למדתי מחקר מדעי ראוי מהו.

יום שישי, 10 במאי 2019

קינותיי פשטו את הרגל



קצוות - קדיש לַהוֹרָה / קנקן

אוזניי מלאות קבּלה והתחסדות
אני נושם בעולם שנאת הַמְּבַקֵּר
קָצָה נפשי לשמוע אַחְדוּת מזויפת
בטלית שחור ולבן, קְצָווֹת מתרחקים
תחת תכריכים לחלוחיים מדמעות,
עטופות שתיקות המתים שקברנו.

ניצב בְּדַקּוֹת דומיה, עיניי רואות מאוּם
בראשי מחשבותיי רוחצות בדם קדושים
במרפסות המוני דגלי הכחול לבן
אינם מתנוססים כבר כפעם
קדיש, סלסולים ומאוולים
חדוות הוֹרָה ישראל מחליפים.

פשטה קינתי את הָרֶגֶל.

***

שירתי זיכרונה לברכה / קנקן

כְּשֶׁנִּשְׁמַת אִמִּי פָּרְחָה
פָּרְחָה נִשְׁמַת שִׁירָתִי.
עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה נוֹתְרָה
הָעֶרְגָּה.


נכתב ב- 28 באפריל 2019, שהוא יום הולדתה וחודשיים בדיוק לאחר פטירתה.




יום שלישי, 7 במאי 2019

בנסיעות לרמת גן


לקראת כל יום הזיכרון לחללי ישראל, אני נזכר בנסיעות אל אחותו של אבא בשבתות. לאחר מנוחת אחר הצהריים ועם חידוש הפעלת האוטובוסים של אגד (שאז זה היה די מוקדם יחסית, בין 4:30 ל- 5:00 אחה"צ בהרצליה) - היינו נוסעים אבא ואני לרמת גן. יורדים ליד מפעל השוקולד הישן של עלית, ומשם הולכים ברגל. כשאחותי הקטנה גדלה, הצטרפו גם הבנות לנסיעה. בדרך כלל היו אלה אנחנו שנסענו לביקורים אצל אחותו של אבא, משום שאבא שהיה אז שכיר באגד היה פטור מתשלום כרטיס אוטובוס. וכשנהיה חבר אגד, כבר זכינו בנסיעות חופשיות גם שאר המשפחה.

לאחר ההשמדה של משפחות הורי בשואה, אחותו של אבא הייתה שארת המשפחה הקרובה היחידה ששרדה. כשעלתה לארץ בסיום המלחמה - נישאה לדוד יצחק. ושני בניהם שהיו בערך בגילאים שלי ושל אחותי, היו בעצם בני הדודים היחידים שהיו לנו.

בניגוד לאחותי ולי, לבני הדודים שלנו היו סבתא וסבא מצד יצחק, בעלה של הדודה. ובעצם הם שכלו במלחמת העצמאות את בנם הבכור. יצחק בנם הצעיר, נותר בנם היחיד. הוריו של יצחק התפרנסו מחנות מכולת קטנה שהייתה בבעלותם, בנוסף לקצבת הורים שכולים שקיבלו ממשרד הביטחון. מבחינה כלכלית הם היו מסודרים לעת ההיא במדינה.

זכור לי שהוריו של יצחק הגיעו לעתים גם הם לביקור, בשעה ששיחקנו עם בני הדודים ברמת גן. אבל לא אשכח להם את חוסר רגישותם - כיצד לא התייחסו אל אחותי ואלי בכלל. כאילו שהיינו שקופים. היו ניגשים לנכדים שלהם בנוכחותנו, חבקו ונשקו את בני דודי והעניקו לכל אחד מהם שוקולד פרה. שוקולד פרה ממש לא היה חסר לנו, אבל היו חסרים לנו סבתא וסבא. אני זוכר את העלבון יותר מאשר הקנאה, מעצם ההתעלמות המוחלטת מאחותי וממני. אבל המשכנו לשחק עם בני הדודים כאילו כלום לא קרה. היו בינינו יחסים מצוינים, וכי מה הם אשמים שיש להם סבתא וסבא כאלה מגעילים, וללא שום רגישות לאחרים. ככה הרגשתי כלפיהם.

יצחק שעבד כמנהל חשבונות בחברת בניה גדולה, זכור לי כאדם ציני כלפי אנשים וכדי לא להשמיץ ולכנות אותו על גבול הקמצן, אומר שהוא היה מהחסכנים בהתנהלות חייו ובני משפחתו. אבל מילא החסכנות שהייתה מוגזמת בעיניי, ממש לא הבנתי כיצד הוא יורד לא אחת על ילדיו בפנינו, מלגלג ולועג להם. ההורים שלנו בחיים לא היו עושים לנו את זה. אבל כזה היה יצחק.

באחד הביקורים שמעתי את הוריו של יצחק אומרים לו "מדוע מבין שניכם נפל חלל דווקא אחיך"? הייתי ממש בשוק לשמוע כיצד הורים שכולים אומרים דבר כזה לבנם היחיד שנותר להם. כששאלתי את אבא על כך, הוא ציין שהם מטיחים את זה בפני יצחק כל הזמן. לא יכולתי שלא לחוש את עלבונו של יצחק וסלחתי לו על כל השאר. בכל זאת הוא היה הדוד היחיד שלי מנישואים לדודה היחידה שלי. ואלי הוא היה בסדר.

וכל זה במבטו של ילד להורים שורדי השואה.




יום רביעי, 1 במאי 2019

בעיניים של דור שני





מילים אלה כתבתי באישון לילה, בכאב שהוא לא פחות מהכאב המשפחתי 24/7 שמתנקז ומתעצם מדי שנה - בכל יום השואה והגבורה.

נולדתי לתוך הכאב הזה לשני הורים שורדי השואה, שהתייתמו והתבגרו ללא ילדוּת עם הזוועה. רק דור שני יכול להבין את זה ומהי בכלל המשמעות של להיות דור שני, ללא סבים וסבתות, ושארת משפחה  - דודה אחת של אימא,
 ששרדה אך בעלה ובנה בן השלוש נרצחו. שנישאה בארץ לשורד שואה אשר אשתו ושבעת ילדיו נרצחו בדם קר במעשנות. בסיבוב השני - ילדים כבר לא היו להם. 

רק דור שני יכול להבין שההורים המציאו לנו "דודים" שהם קרובי משפחה (אם בכלל) שהם כל כך רחוקים ובליווי הסברי שושלת מפותלת ובלתי מובנת.   

רק דור שני יכול להבין כשכל ההוויה בבית סובבת את השואה. למרות שכביכול ההורים משתדלים לגדל ילדים נורמליים. פלשבקים של ההורים על רקע של שתיקה מעיקה. התנהגויות מוזרות של הורים ששונים כל כך מהורים של חברים שלך. כל כך שונים, עד שאתה כילד מתבייש בהם לעתים. הורים שמגוננים עליך כאילו עשויים לאבד אותך בכל רגע. אבא שתמיד קופץ מבהלה לגובה מטר במיטה, כשמעירים אותו. סיוטים, בכי וצעקות של אימא בלילות. אוכל - "חייבים לגמור הכל מהצלחת". 

לא צפירות, ולא תכניות טלוויזיה, ולא כתבות בעיתונים, ואפילו לא ביקור ביד ושם יכולים להמחיש מה הזוועות המתוארות עושות יום יום לשורדי השואה עצמם ולדור השני, ואפילו מהן השלכות שנגררות אפילו לדור השלישי. אני שלא עברתי את השואה ושנולדתי בארץ, חולם על נאצים שרודפים אחריי ועל ניסיונות בריחה. מתעורר עם זיעה קרה ורוצה לחזור לחלום, כדי לדעת אם הצלחתי לשרוד.

כבכל יום זיכרון לשואה, פותחים בחדשות אמצעי התקשורת במשפטים כמו " כל עם ישראל אבֵל...". האם זהו מס שפתיים של אמצעי התקשורת והפוליטיקאים? ויש כל כך הרבה ישראלים (ושאחדים מהם גם הגיבו כאן בבלוג בעבר או בבלוגים של אחרים) 
האומרים : "שכבר נמאס להם מהטקסים והצפירות". דברים שאומרים אלה שלא גדלו בצל השואה. של אלה שמשפחתם לא חיה שם בימים ההם ואת אבל השואה אף פעם לא ידעו ומקווה שגם לא ידעו. וכי מישהו מכריח אותם להאזין לסיפורים שקצה נפשם מהם, או "שאינם יכולים להכיל"? 

אומרים שיש מכחישי שואה בקרב אנטישמים באומות עולם. כדור שני, אלה בקרבנו שאינם "מתחברים" או שכבר נורא קשה להם להכיל אבל וסיפורים של הנותרים ביום זיכרון ממלכתי אחד בשנה ואבוי שואלים הם, "מדוע כבר מתחילים לדבר על זה לאחר צאת הפסח וחגיגות המימונה" - בעיניי אלה אינם שונים הרבה ממכחישי שואה. ומכחיש שואה איננו רק מי שטוען שלא היו דברים מעולם. מכחיש שואה הוא גם מי שלא רוצה לדעת, או רוצה לשכוח, או שאף פעם השואה לא עניינה אותו (כי לא הוא ולא משפחתו הקרובה חוו בעצמם את רצח שישה המיליונים).

ולכן נשאלת השאלה (עם ובלי שהשואה תלמֵד מהגן) - מה ייזכר במודעות העם לאחר שדור השואה עצמו עוד מעט יכחד מהעולם, ולאחר שהדור השני גם הוא יסתלק ממנו? האם במועדי העם שלנו יזכרו רק מעשי אנטיוכוס, אחשווראש והמן הרשע ואֶבֶל על מקדש שחרב לפני כאלפיים שנה? זוהי לא שאלה היפותטית בכלל, כאשר כיום חושבים שאפשר להנחיל לדור הצעיר משהו בעזרת יומן של נערה שנרצחה בשואה כסטורי באינסטגרם. אבוי, איזו זילות. 

האמריקאים מציינים שני מועדי זיכרון נפרדים כימי שבתון: memorial day  ו- veterans day. ולמרות זאת גם בימי הזיכרון האלה, מרכזי הקניות ומקומות הבילוי עמוסים לעייפה. ימי הזיכרון הפכו פשוט לימי חג. זה מה שקורה כשאומה אינה יכולה לשמר ימי זיכרון שאינם ימי זיכרון דתיים. רק האחרונים נזכרים לעד, גם אם אירעו לפני שלושת אלפי שנים.

ואיזו צביעות יש בנאומי נשיאי המדינה וראשי ממשלות לדורותיהם בטקסי יום הזיכרון הרשמי ליום השואה והגבורה. ובנאומיהם הם מציינים בהתחסדות עד כמה הנספים והניצולים בליבנו. והצביעות זועקת מעל פני האדמה. כי לא נפשות הניצולים בלבם, אלא כספי השילומים מגרמניה שנגזלו על ידם ועל ידי המדינה החל משנות החמישים במאה הקודמת. כספים שהעבירה כפיצויים ממשלת גרמניה ברוחב לב ושנגזלו על ידי מדינת ישראל מניצולים כאובים, סובלים וחולים - עבור סדרי עדיפויות אחרים ומביישים. עושים כיום ביקורת על ממשלת פולין, וכי מעשי ממשלות ישראל לא גרועות שבעתיים?
ובמשך שנים, ההורים שלי שהם ניצולי שואה שעלו לארץ לפני 1953 - כל אחד מהם קיבל מהמדינה (על חשבון כספי השילומים שהמדינה קיבלה ומקבלת מגרמניה) סכום חד פעמי שהוא שווה ערך למשהו כמו 5,000 שקל היום. ואתם יודעים על מה?

לא על בעיות גדילה של ילדים שחיו ברעב. ולא על בעיות רפואיות קשות אחרות. ולא על אבדן הוריהם ובני משפחתם (אחיהם ואחיותיהם) שנרצחו בדם קר. ולא על השלכות נפשיות כתוצאה מכך, ולא על כל הסבל לא יתואר שעברו והזוועות שראו. אלא חמשת אלפים שקל עלובים בלבד - על כך שלא סיימו בית ספר יסודי ותיכון בעקבות המלחמה. חמשת אלפים שקל פיצויים - זה כל מה שזה שווה כפיצוי בעיני המדינה . כן, לא בעיני הגרמנים. אלא בעיניי המדינה שקיבלה כספי שילומים ברוחב לב מגרמניה כדי לפצות במעט את הניצולים, ועשתה בהן כאוות נפשה.

ובכל יום זיכרון פותחים ואומרים בכל אמצעי המדיה עד כמה כולם אבלים. כולל אותה התובעת ממשרד המשפטים שזרקה את אימא שלי מהמדרגות, כשבאה לתבוע בדחילו ורחימו מעט פיצויים על שאיבדה בטרם עת את כל השיניים שלה בשואה כילדה.
וכמה צבועים הפוליטיקאים שנותנים למעט שנותרו למות עם מחסור באוכל ותרופות. וכמה צבועות ההכרזות שלהם כל שנה, על תקציב מיוחד שהנה כבר מועבר אליהם - תמיד ערב יום השואה. וכמה מצטערת על השואה כל הביורוקרטיה שעושה הכל כדי לעכב כל העברה כזו של תקציבים לניצולי שואה חולים ונזקקים. וכמה מצטערת הביורוקרטיה שמשפילה אותם ופוטרת אותם בלך והבא מסמכים שהביורוקרטיה יכולה לשלוף בקלות בעצמה - במיוחד היום בעידן המחשב.
ועוד תעודת עניות למדינה - דבר כספי השילומים שהיא סירבה לשלם להורי ולאחרים כל חייהם לא נסתר מממשלת גרמניה, שהחלה לשלם ישירות בעצמה לפני שנים אחדות - פיצוי חודשי ישיר שממנו חיים הורי בערוב ימיהם. פיצויים על עקמת עצמות, ראומטיזם ושאר מחלות שסחבו כל חייהם כתוצאה ממעשי הנאצים אליהם כילדים. ופיצויים לאימא שלא יכלה לישון בלי כדורי שינה וכדורי הרגעה במשך היום. וכמה ביורוקרטיה והשפלה היו צריכים לעבור על ידי עובדי ביטוח לאומי שביקרו בביתם כל כמה חודשים - כדי לנסות ולגרוע מהם את מעט התמיכה שהם מקבלים מהמדינה.

וכמה צבוע פלח גדול בעם הזה ששכח מה עשו לו, ובשם הלאומיות ידו קלה על ההדק לעשות מעשי נבלה פשיסטיים וגזעניים לאחרים כאן אצלנו. ואיך "יהודי מסריח" התחלף אצלנו ב"אשכנזי מסריח" או ב"ערבי מסריח". ויש יהודים ששואלים יהודים: "מדוע בכלל הייתם צריכים להישאר בחיים? חבל שלא מתתם". יתכן שיהיו כאן כאלה שיחשבו שאני מגזים. אבל יודעים אתם כמה פעמים הטיחו באבא שלי את השאלה הזו, יהודים? ובמה יהודים כאלה שונים מיתר אומות העולם שאנחנו מזדרזים להאשימן באנטישמיות והכחשת שואה? ושלא תטעו, אנטישמיות עולמית עדיין חיה נושמת ובועטת. אבל כשזה שם כולם מזדעקים. ואילו כאן - זה לא מעניין.

אז עד כמה באמת "כל עם ישראל מתייחד עם הנספים וכולו חמלה והבנה לשורדים ומשפחותיהם"? כמה אמתיים הנאומים של המנהיגים והפוליטיקאים? מדוע זה נשמע כל כך כמס שפתיים עטוף בעטיפה שחורה? כמה באמת למדנו מהשואה - אל תעשה מה שעשו לך?

ומעבר לצקצוקי לשון, עד כמה נוגעת השואה באמת לכל אחד ואחת מעמנו?

ועוד גם כאן



***

מסיפורי ארוחות שבת בצהריים של אבא


זְעָקָה אִלֶּמֶת / קנקן

יֵשׁ לִי זְעָקָה עַל חֹק פּוֹלָנִי
וּכְאוּבָה מִמֶּנָּה עַל חֹק
חֹק בִּלְתִּי כָּתוּב
תִּפְאֶרֶת פַּרְנָסֵי יִשְׂרָאֵל,
שֶׁמָּנְעוּ מִשְׁפָּט עִבְרִי לְקָפּוֹ יְהוּדִי
תַּלְיָן בֶּן-עַוְלָה, מְרַצֵּחַ יְהוּדִי
שֶׁפָּדָה נַפְשׁוֹ בִּדְמֵי חַיִּים שֶׁל סַבָּא
וְהוּא צוֹעֵד בָּרְחוֹב זָחוּחַ מוּל אַבָּא
אֶחָד מִמִּינֵי רְשָׁעִים וְטוֹב לָהֶם
אֱלֹהֵי צַדִּיקִים אַיִן.

יֵשׁ לִי צְעָקָה
צַעֲקַת דּוֹר שֵׁנִי
וְהִיא שׁוֹתֶקֶת
לְבַד


*

בני יהוה / קנקן

גְּזוּז פֵּאוֹת וְזָקָן
תַּחְתּוֹנִים לְבָנִים כְּסוּתוֹ
בִּרְכָּיו שְׁקוּעוֹת
הַשֶּׁלֶג צַמְרִירִי לָבָן
רַב הָעֲיָרָה בּוֹכֶה
זוֹעֵק 'שְׁמַע' לִיהֹוָה
וְהוּא לֹא שׁוֹמֵעַ
וּבַיַּעַר בְּצַמָּרוֹת עֵצִים
כְּמוֹ קוֹפִים
בְּנֵי יְהֹוָה מְקַפְּצִים עֵירֻמִּים,
פְּרִימָטִים* יְהוּדִים מְשֻׁגָּעִים
וְהַקַּלְגַּסִּים צוֹחֲקִים.

* פרימטים - בזואולוגיה, סדרה של יונקים הכוללת את הקיפופים, הקופים והאדם.



*
וּמִתַּחַת / קנקן

וּמִתַּחַת לִנְקֻדַּת הַקִּפָּאוֹן
בְּעַרְבוֹת אוּקְרָאִינָה
אֶל מַצָּע צַמְרִירִי עָמֹק
הֻשְׁלְכָה גּוּפַת סַבָּא מִקָּרוֹן
מַאֲכָל לַכְּלָבִים
בַּדֶּרֶךְ הַבַּיְתָה.

1945 - טרף לכלבים ולציפורים מושלך מקרון רכבת 

*
הַסַּמָּל / קנקן

במסע המוות
כבר לא נותרו הרבה
רב סרן פוקד - העבר אותם בגשר!
מתחת, מי נהר סוערים
בגדה מעבר, הַטֶּבַח ממתין.

סַמָּל מסרב פקודה
מבקש אותה בכתב
הַמָּיוֹר מסנן בזעם -
"בגלל חיילים כמוך מפסידים מלחמות".

בגלל חייל כמוהו,
אבא שרד לספר.




*

שיני זהב / קנקן

סבתא עקרה שיני הזהב
בשביל נסיעה של שני ילדים
אל קייטנת ההצלה
בארץ המובטחת.

בתחנת הרכבת המולה
הורים דוחפים, נלחמים
להציל הילדים מתופת
בארץ המובטחת.

ברכבת לארץ המובטחת
זו ארץ השחיטה
לא נותר מקום לשני ילדים
מאוכזבת, בוכה סבתא בלי שיניים.

סבתא ללא שיניים, לא ידעה
אבא ואחותו נִצּוֹלִים
שנותרו לְסַפֵּר
יחידים.


  

*

סיפור שהצלתי מפיה של אימא, ושרבים אחרים נטלה לפני חודשיים לקבר 

   
פארקלעייבט (צמודות) / קנקן


אִמָּא
אֲנִי שׁוֹכֶבֶת לְצִדֵּךְ אִמָּא
נִצְמֶדֶת
מְחַמֶּמֶת גּוּפֵךְ הַקָּפוּא
אַבָּא יָצָא לְהָבִיא לָנוּ
אֹכֶל
מֵהַשֶּׁלֶג לֹא חָזַר
בַּת מִצְוָה כְּבָר
לֹא תַּחְגְּגוּ לִי
אֶל מִי אֶצָּמֵד מָחָר?