יום ראשון, 6 ביוני 2021

רוחות קדים

מְלַטֵּף עַצְמִי לְהָפִיס 
עוֹר מְחֻסְפָּס מֵרוּחַ 
יֹבֶשׁ קָדִים מְנַשֵּׁב 
וַאֲפִלּוּ רוּחַ יָם לְקָרֵר 
לֹא יָכוֹל לוֹ, לֹא יָכוֹל 
דְּיוּנוֹת חוֹל לְשַׁטֵּחַ
וְהַחַג נוֹדֵד בְּדַבֶּשֶׁת 
אֶל נְוֵה הַמִּדְבָּר שֶׁלִּי 
הֶהָרִים סְבִיב, הוֹד וְהָדָר 
צְחִיחִים בִּבְדִידוּתָם. 

תמונה מתחלפת מהנווה






יום שלישי, 27 באפריל 2021

שתיקתי

הוֹלֵךְ וּפוֹחֵת הַדּוֹר אֶת שִׁירָתִי 
מִתְפּוֹגֵגים
בְּעַמִּי קִסְמֵי מִילוֹתַי 
כִּנְעוּרַי חוֹלְפוֹת מְכֻשָּׁפוֹת 
רוֹחֲפוֹת עַל מַטְאֲטֵא אֶל בְּדִידוּתָן 
בְּבֵית הָעִנְבָּר, חַלּוֹנוֹתָיו שׁוֹקוֹלָד 
שָׁם הַגֶּחָלִים רוֹחֲשׁוֹת שַׁבָּת 
מַמְתִּינוֹת מוֹצָא שְׂפָתַי לִרְמֹץ. 





יום שלישי, 13 באפריל 2021

קצוות - קדיש לַהוֹרָה

אָזְנַי מְלֵאוֹת קַבָּלָה וְהִתְחַסְּדוּת
אֲנִי נוֹשֵׁם בְּעוֹלָם שִׂנְאַת הַמְּבַקֵּר
קָצָה נַפְשִׁי לִשְׁמֹעַ אַחְדוּת מְזֻיֶּפֶת
בְּטַלִּית שָׁחֹר וְלָבָן, קְצָווֹת מִתְרַחֲקִים
תַּחַת תַּכְרִיכִים לַחְלוּחִיִּים מִדְּמָעוֹת,
עֲטוּפוֹת שְׁתִיקוֹת הַמֵּתִים שֶׁקָּבַרְנוּ.

נִצָּב בְּדַקּוֹת דּוּמִיָּה, עֵינַי רוֹאוֹת מְאוּם
בְּרֹאשִׁי מַחְשְׁבוֹתַי רוֹחֲצוֹת בְּדָם קְדוֹשִׁים
בַּמִּרְפָּסוֹת הֲמוֹנֵי דִּגְלֵי הַכָּחֹל לָבָן
אֵינָם מִתְנוֹסְסִים כְּבָר כְּפַעַם
קַדִּישׁ, סִלְסוּלִים וּמֵאֲוואלִים
חֶדְוַת הוֹרָה יִשְׂרָאֵל מַחֲלִיפִים.

פָּשְׁטָה קִינָתִי אֶת הָרֶגֶל.





יום חמישי, 8 באפריל 2021

רוחות רפאים

נושא השרביט החם  באתר פרפרים מוקדש ליום הזיכרון לשואה ולגבורה. כדור שני, כבר כתבתי לא מעט . הרשומה הראשונה הייתה  "מכתב על קרטון ושעון תלוי" וולמעוניינים הרי שאר האוסף כאן. לא,  אין בי האמונה שיהיו שיקראו את זה כעת. ובתחילה גם חשבתי (שלאור תגובות העבר) שמיותר אפילו לכתוב עוד על כך. הרי במילא "הצברים יפי הבלורית והתואר" (אגב גם אני צבר) אינם מבינים מה זה לגדול במשפחה של שני הורים שורדי שואה  עם כמעט אפס משפחה מורחבת. אינם יכולים לתאר לעצמם שעד היום אני חולם חלומות אפיים של בריחה ומחבוא מנאצים.   למרות שנולדתי בארץ והורי גידלו אותנו באהבה רבה ונתנו לנו חיים נורמליים ככל יכולתם, "רוחות" השואה  ממשיכים לרדוף אחרי בחלומות.  כאילו הייתי שם. 

אבל נראה שכבר אמרתי הכול, בשיר, סיפור ואומר. מה כבר אוכל להוסיף שיעורר בכלל עניין במישהו? כבר היו כאן כאלה שהגיבו בכך "שמאסו בהצפה ובהכלה של סיפורי השואה האלה". או שדי בסבלם הנוראי הזה ביום אחד בשנה  ושגלישה מעבר ליום אחד "בפסטיבלים" של שואה עולה קשות על עצביהם. אפשר לחשוב שמישהו בכלל מכריח אותם להאזין ולקרוא . ואלה אינם מבינים בכלל מדוע הפסקתי לדבר איתם. והם "בתמימותם" אינם מבינים מדוע. אינם יכולים להבין שאינני יכול לסלוח לאנשים פוגעניים כאלה ברגשות אדם, שחוזרים על כך פעם אחר פעם כמו קרציות . לא שונים הם בעיניי ממכחישי השואה. אפילו גרועים יותר. אם בארזים נפלה שלהבת, מה יאמרו אזובי הקיר?

אבל מה  בעצם שבר את שתיקתי והביא אותי לכתוב בכל זאת רשומה זו?
ובכן, שלחתי ל"במה חדשה" את השיר הזה שהתפרסם בבוקר ערב יום השואה:


שיני זהב / דור ירושלמי

סבתא עקרה שיני הזהב
בשביל נסיעה של שני ילדים
אל קייטנת ההצלה
בארץ המובטחת.

בתחנת הרכבת המולה
הורים דוחפים, נלחמים
להציל הילדים מתופת
בארץ המובטחת.

ברכבת לארץ המובטחת
זו ארץ השחיטה
לא נותר מקום לשני ילדים
מאוכזבת, בוכה סבתא בלי שיניים.

סבתא ללא שיניים, לא ידעה
אבא ואחותו נִצּוֹלִים
שנותרו לְסַפֵּר
יחידים.

את השיר הזה פרסמתי בעבר גם בבלוג זה, בצירוף התמונה הזו:


מדוע אני מביא את עניין הפרסום הזה כאן? מיד יובן הקשר לתחושות הכבדות שלי לגבי חאטימות וזילות יום הזיכרון לשואה  ולגבורה.
ובכן, לאחר פרסום השיר הזה, הוא  נבחר כהמלצת המערכת באתר:

אבל ההמלצה הזו נותרה באוויר כשלוש שעות בלבד. כי היא הוחלפה על ידי העורכים בהמלצה לשיר אחר שכותרתו "סליחה". אינני רוצה לפגוע בזכויות יוצרים ולכן לא אצטט אותו כאן, אלא אביא את הקישור למקור (שימו לב גם מה כתב המחבר בתגובות). וזה בדיוק דוגמה לשימוש הכי ציני שיש ליום הזיכרון לשואה ולגבורה - למען אג'נדה טבעונית קנאית קיצונית. 
למעשה זו הפכה להיות האג'נדה של המחבר הזה בכל שיריו באחרונה.  אבל להביא דבר כזה ביום השואה ולהנמיכו באבל על חיות, הוא שימוש דמגוגי חולני הפוגע ברגשותיהם של שורדי השואה ומשפחותיהם. של כאלה שאין בליבם דבר על בני אדם הנרצחים על ידי בני אדם  ומדווחים בכל יום בחדשות ושבעיניהם קדושת החיות עולה על זו של בני האדם. איזו אטימות ושימוש ציני פוגעני נוראי הוא זה, ברגשות האבלים ביום הזיכרון לשואה ולגבורה. כואבת ללא נשוא זילות כזו של יום זיכרון שמגויס לאג'נדה של טבעוניים קיצוניים. שמשווה את האוכלים מהחי לנאצים. אגב היטלר עצמו היה צמחוני ואף קבע חוקים נגד התעללות בבעלי חיים.
תוספת מאוחרת
וכמה סימבולי שדווקא ביום זה  הצטרפה  לכאביי גסיסתה של לולה הכלבה האהובה שלנו. דווקא לאחר שאתמול בדיקת הדם שלה הראתה על שיפור במדדי תפקוד הכליות שלה. בחצות הליל של ערב יום הזיכרון, היא משותקת לחלוטין ברגליה האחוריות, שוכבת לא מגיבה. ונראה שלא תשרוד עד הבוקר - בוקר יום הזיכרון.


יום שני, 8 במרץ 2021

יום שלישי, 2 במרץ 2021

זנב לאריות או אחרון חביב?

אחרון אחרון חביב או זנב לאריות?

השבוע נשלחה אלי לאישור גירסת העימוד הסופי של האנתולוגיה העומדת להתפרסם כספר לקראת פסח. מהעימוד יכולתי להבין שהסיפור שלי למעשה חותם את הספר. אחרון חביב מתוך עשרים וחמישה סיפורים, או רק זנב לאריות? ברור שלי אין חלק בזה וזו בחירה של ההוצאה לאור.

בכתבי עט מדעיים החוקים ברורים. המחבר הראשון הוא התורם הראשי לעבודת המחקר המעשית. ואילו המחבר האחרון הוא הבכיר במחקר. הוא האחראי הראשי והמוביל של המחקר כולו. בפוליטיקה, הראשון ברשימה הוא ראש המפלגה ואילו האחרון, במקום ה- 120 ברשימה, מוצב כמקום של כבוד וכידוע לא ריאלי.

אבל בעולם הספרות אין לי מושג מה זה אומר להיות האחרון ברשימה של מחברים ושהסיפורת שלו חותמת ספר.

וכעת גוגל כבר מכיר בשם לידתי כסופר. וזה משעשע אותי כי עיקר הכתיבה שלי היא דווקא שירה. אבל גוגל, כמו גברדיית עדת המשוררים המדופלמים, מכירים רק בשירה בגרסת נייר, בהוצאה לאור רשמית. ולי אין לי כזאת אלא בהוצאה פרטית משפחתית, ולא נחשבת. אה כן, גוגל מכיר בי בשירה בכינוי "דור ירושלמי / קנקן” - בהוצאה דיגיטלית. אבל מדוע שאלין? זה המחיר שמשלמים על כך שד"ר גוגל לא יחבר בין שם לידתי לבין כינוי ספרותי זה או אחר. זה גם המחיר לכך שאני גם אתאפק ולא אחשוף כאן את שם הספר וכותרת הפרוזה שלי.
אולי פעם גם אסביר את זה.



אז האם אחרון חביב או זנב לאריות? כיצד אדע?

יום שבת, 27 בפברואר 2021

עשרת הנבחרים שלי

התמונה הזו צולמה במסיבת פורים בכיתה ט' עם הגיטרה האקוסטית שלי, מחופש לפריק מדור הפרחים של שנות השישים במאה הקודמת (הפאה תוצרת עצמית מליפה). ולכן הרשומה מתקשרת הן למועד הפרסום (פורים) והן לשרביט המוזיקלי של השבוע.


וזו גיטרת פנדר החשמלית שלי. ניגנתי ושרתי בהרכבים שונים. היו זמנים!

בבחירת עשרת השירים שלי יש מן המשותף. בכולם דומיננטיות הגיטרות. במיוחד אהוב עלי השילוב של רוק עם מוזיקה קלאסית (אין כמו הסולמות של באך בהשתלבות  עם מוזיקת רוק). גם השילוב של רוק עם מוזיקת קאנטרי אהוב עלי. ובמיוחד עם סגנונות הסווינג וההונקי טונק.  

בצעירותי הערצתי את להקת THE SHADOWS. למדתי לנגן כל אחת ואחת מנעימות השלאגר שלהם בתפקיד הסולן (גיטרה סולו). ממליץ לצפות במסע ההופעות השלם והאחרון שלהם שנערך בשנת 2004, בקישור כאן. אבל אם אני צריך לבחור באחת זו תהייה APACHE - הראשונה מעשרת הנבחרים שלי ברשומה זו:

1. Apache- The Shadows


https://youtu.be/2izTbEyxg0A

2. I Put a Spell on You - Creedence Clearwater Revival

https://youtu.be/xeXqtzusIU0

3. The Sultans of Swing - Dire Straits

https://youtu.be/8_7qkRwcMFc

4. April - Deep Purple

https://youtu.be/6-hvl3TBMbY

5. November Rain - Guns N' Roses

https://youtu.be/8SbUC-UaAxE

6. Still Loving You - Scorpions

https://youtu.be/CjRas1yOWvo

7. Let it Grow - Eric Clapton

https://youtu.be/V069wWEnCys

8. Creep - Radio Head

https://youtu.be/XFkzRNyygfk

 9.  Bird of Paradise - Snowy White

https://youtu.be/hMAyGUYlX0E

10.  Urgent - Foreigner

https://youtu.be/Lcb-Fsx_phM

לפני כעשר שנים השתתפתי בשרביט עשרת השירים שלי בישראבלוג. לא קל לבחור עשרה שירים מבין כל כך הרבה מובחרים. ניסיתי לבדוק מה בחרתי אז והאם השתנה טעמי לאחר עשור, אבל בישראבלוג הדפוק הזה אי אפשר למצוא שום דבר במנוע החיפוש שלו, גם בגוגל לא ניתן לחפש אחר אחד מבין למעלה מ-600 פוסטים במנוע החיפוש של גוגל. כל כותרות הפוסטים אבדו כשהורידו את השאלטר. אז איך אפשר למצוא כעת משהו בעיר הרפאים הזו שקוראים לה "ישראבלוג המחודש"?
אני זוכר רק שהוספתי אז אחד בקשיש לעשרת השירים הנבחרים. אז הרי גם עוד בקשיש אחד הפעם כאן לסיום.

Space Oddity - David Bowie



מקווה שניהנתם.

יום שבת, 20 בפברואר 2021

על פרפקציוניזם של סטודנטים באקדמיה

 נושא השרביט החם השבוע היווה גורם מדרבן להשלמת רשומה נוספת בסדרה "מורה נבוכים לסטודנט ולמרצה".

תופעה נפוצה בקרב סטודנטים היא פרפקציוניזם (שלמותנות) בכתיבת עבודות. תופעה זו היא פעמים רבות רעה חולה לכל הדעות והיא זו הגורמת לסטודנטים למתוח זמן של שבועות ולעיתים חודשים מחייהם. תופעה זו הופכת למפלצתית כאשר היא הופכת סיבה לדחיינות חולנית ואינסופית.

הכתיבה אורכת להם כל כך הרבה זמן כי הם יושבים שעה ארוכה על ניסוח כל משפט ומשפט שהם כותבים. על כן הוריתי לסטודנטים שלי לכתוב בנושא העבודה את כל מה שעולה במוחם, רעיונות, אסוציאציות, מסקנות - ללא כל סינון, ללא ניסוח וללא הקשרים ישירים וברורים בין הפסקאות. בשלב ראשון הגיעו כך עם עשרות עמודים. "נראה לך שיש לי זמן לקרוא את כל זה" שאלתי ושלחתי אותם לקצר את הטקסט לעשרה עמודים מודפסים, לא כולל ביבליוגרפיה. כשחזרו, הייתה זו הפעם הראשונה שקראתי את העבודה, הערתי מה חסר או מיותר מבחינה מדעית בלבד. לסטודנטים יש נטייה לכתוב כל מה שהם יודעים מבלי לתת את הדעת לגבי מידת הרלוונטיות לנושא. כשחזרו עם התיקונים אמרתי "עכשיו תעבדו על ניסוח תיקני בעברית/אנגלית. אינני מתכוון לשמש כעורך לשוני. זקוקים לאחד כזה, שלמו לו ותחזרו אלי עם הגרסה הסופית לאישור הגשה.

היה זה לאחר סבבים אינסופיים של קריאת טיוטות תזה שבהן התיקונים (ניסוח והקשרים בעיקר) בכתב ידי באדום עלו על השחור המקורי, אצל הסטודנטים הראשונים לתארים מתקדמים - עד שהגעתי למסקנה שאין אני צריך לשמש יותר עורך לשוני. שיגיעו אלי עם הטיוטה לאחר עריכה לשונית לצורך בדיקה מדעית. לא מעט שילמו מאות ואלפי שקלים לעריכה כזו. אבל מה כ'פת לי. זה הכסף שלהם ולא על חשבון הזמן שלי. ללימוד כתיבה היה להם מספיק זמן במשך 12 שנים בבית הספר.

אבל מה אני בא אל סטודנטים בטענות כשיש מורים שלהם (קולגות שלי) שמשלמים הון עבור עריכה לשונית של המאמרים והבקשות למענקי מחקר שהם מגישים - 1,500 דולר בתמורה ל- 10 עמודים מודפסים ערוכים להגשה (עריכה לשונית מקצועית).

שי עגנון, חתן נובל לספרות, היה נוהג לערוך אין ספור הגהות בכתב עד שהסכים למסור להוצאה לאור. כך בעצם עשיתי גם אני לבקשות מענקי מחקר ולמאמרים ששלחתי לפרסום. אבל בניגוד לעגנון, כשיש דד-ליין להגשה - הרי למעשה יש גבול להשתוללות הפרפקציוניזם. גם הסטודנטים שלי יודעים שאין הארכת זמן להגשות.


יום שלישי, 16 בפברואר 2021

לולה חולת כליות

זוהי לולה והיא הכלבה שלנו

כלבה חזקה , חכמה ויפה מגזע רועה שוויצרית (לא גזעית עם תעודות) שאימצנו  בגיל 5 מצער בעלי חיים, לאחר שבעליה שחזרו בתשובה, לא יכלו לעמוד בפני הלחץ של הסביבה - שכלבים הם חיות טמאות. בחצר צער בעלי חיים בוקה ומבולקה בין הכלבים ולה לא היה חלק בזה. יושבת הייתה לה על ספסל עץ כמו מלכה ומתבוננת על המתרחש לפניה מלמעלה.

לפני מספר שבועות התחלנו להבחין שהיא  מאבדת את התאבון הבריא מאוד שהיה לה. אוכלת בקושי ומדלגת על ארוחות. לפעמים על שתיים ושלוש ברצף. שותה הרבה, לפחות זה - אבל כמויות עצומות של מים. חוזרת מטיול קצר ולוגמת מים ללא הרף במשך כמה דקות.

והמצב הלך והדרדר. בקושי הואילה לקום ולצאת מחוץ לבית כדי לעשות את צרכיה (אבל התאמצה מאוד ולא עשתה בבית). וכשבבוקר אחד התחילה גם לגרור את רגליה האחוריות, הבאנו אותה לביקור אצל הווטרינר. בבדיקה אכן הבחין בחולשה ברגליה האחוריות ולא מצא דבר אחר בבדיקה גופנית מקיפה. הוא קבע שמדובר בדלקת פרקים ורשם לה כדורים כנגד דלקת פרקים בכלבים לתקופה של עשרה ימים ואחר כך לקחת מגהגלופלקס לכלבים. אל תצחקו, הכלבים חולקים איתנו בני האדם למעלה ממאתיים מחלות. אבל משהו לא הסתדר לנו בקביעה של הווטרינר ולכן התעקשנו שיערכו לה גם בדיקות דם. "אם אתם עומדים על כך, בבקשה, זה רק עניין כלכלי כידוע לכם", אמר. - 280 שקל לבדיקת הדם בנוסף ל- 250 שקל (בהנחה לבעלי שני כלבים) עבור הביקור. אבל מי שיש להם חיות מחמד יודעים שאנחנו מחשיבים אותם כבני משפחה לכל דבר, ואין חוסכים עליהם בענייניי בריאות.

 למחרת קיבלנו הודעה להתקשר דחוף למרפאה. הווטרינר בישר שבדיקת הדם שלה העלתה שערכי האוריאה והקריאתינין בשמים. "לולה חולת כליות" בישר. כבר בבדיקת הדם הקודמת שנערכה לה לפני כארבעה חודשים, התקבלו ערכי תפקוד כליה קצת גבוהים מהתקן, אבל ייחסו אותם לכך שהתייבשה מכך ששילשלה לפני כן. 

אין הרבה מה לעשות מלבד לעכב את התקדמות המחלה. לכלבים לא עושים דיאליזה. רשם לה הווטרינר כדורים להורדת החומציות בשתן למשך שבוע וציין את הצורך המיידי לעבור לדיאטה מיוחדת - מזון יעודי לכלבים חולי כליות:

זה לא רק מזון, יש בו גם מרכיבים רפואיים בעלי ערך הגנתי לכליות:

ללא פוספטים וגלוטן, פרה-ביוטיקה, אנטי-אוקסידנטים, הגנה על הגלומרלי בכליה

לא זול בכלל, כ-300 שקלים מזון לשבוע למשקל שלה. אבל על בריאות של בני משפחה לא חוסכים כאמור.

אממה, לא רוצה לאכול. לא מהאוכל הקודם שלה ולא מהחדש. ניסיתי לערבב את פתיתי  האוכל הרפואי עם פירורים של חזה עוף מכובס (מבושל במים ללא מלח), שהוא מקור החלבון היחיד שמותר לה לאכול ממנו מעט. אבל היא דלתה את פירורי העוף בלבד והשאירה את  כל השאר. לא נותרה ברירה, אלא לתת לה מעט יותר חזה עוף מבושל. אך היא הלכה ודעכה, איבדה בקצב ממשקלה ומהיקף המותניים באופן קיצוני. שוכבת אפאטית כל היום בפינה אחת כך:


וכי מה הפליאה? אי אפשר להתקיים רק על מעט חלבון. ולכן יש צורך גם בפחמימות. אז בישלתי תפוחי אדמה, גזרים וקישואים במים ללא מלח. וזו המנה שהרכבתי עבורה לארוחה אחת - שלוש ארוחות ביום. כדי להקטין את עומס החלבון על הכליות

המנה של לולה: חזה עוף, תפוח אדמה, קישוא וגזר מבושלים

וזו המנה המוגשת:


מנה שזוכה להצלחה גדולה, כפי שניתן לראות. איזו הקלה לאחר שכבר חשבנו שאנחנו הולכים ומאבדים אותה:

ואז חל שיפור מה בחיוניותה. יוצאת אמנם לעשות את צרכיה, אבל ברגע שסיימה - מיד אחורה פנה הביתה. צריך לרדת ולחזור לטייל עם חמודי  הטרייר. גם אם היא משתכנעת להשאר עוד קצת "כי גם חמודי צריך לסיים את צרכיו". ברגע ששיחרר "חבילה" - הסתיים הטיול מבחינתה.

מצוייד בהשכלתי הביוכימית, ניסיתי להבין מה עוד חסר לדיאטה מאוזנת. ואכן  נפל במהרה האסימון. בדיאטת חזה העוף והירקות המבושלים, היא מקבלת חלבון ופחמימות, אך חסרים שומנים. אז בהברקה הוספתי לכל מנה שלה חצי כפית שמן זית משובח (מכבישה קרה, עם חמיצות נמוכה מ- 0.5 אחוז).

ולולה התנפלה על המנה המשודרגת בתאווה רבה. ליקקה כל טיפת שמן זית מהצלחת תוך שהיא גוררת את הצלחת לאורך הבית. וכשהצלחת נתקעת בין כיסאות, היא מושכת אותה אליה חזרה עם השיניים ומקבעת אותה לרצפה עם הרגל.


ותוך שיפור מדהים במצבה הגופני, גבר גם תאבונה ולאחר ארוחת הערב, כבר ניגשת לעבר שק המזון הרפואי, מרימה ראשה לעברו, כאומרת "רוצה לאכול". ואכן מזה יומיים כבר אוכלת כשליש מהמנה המומלצת היומית של פתיתי האוכל הרפואי - המוגש בצלחת עם נגיעות שמן הזית.

מוסר השכל : אין לזלזל בערך הבריאותי של שמן הזית.

יום שלישי, 9 בפברואר 2021

חמיצה ירוקה חומה היא לעוורי טעמים - הטרילוגיה


 קיבלתי את אתגר השרביט החם - בנושא געגועים לאוכל ילדותי - כי אני דווקא בקטע של כתיבת נוסטלגיה יותר מאשר  כתיבת יומן בהווה.

פרק א' - סטיגמות על מטבחים

לפני כשני עשורים התארחנו אצל חבר מהעבודה. הוא המבשל. אישתו רק מדברת: "אם שי בעלה חשב שהוא מתחתן עם אישה שתכין לו ג'חנון, מלוואח וסחוג, הוא בוודאי טעה..." ובעוד אנחנו מהללים את האוכל שהכין בעלה (כיום לשעבר) ממוצא בולגרי, הגברת ירתה את המשפט כמו משום מקום: " אנחנו התימנים אוכלים אוכל צבעוני ולא כמו אוכל אשכנזי שהוא חום אפור כזה". אמרה, כשהיא מעווה את פרצופה. איזה טאקט מעולה, גם אם היא חושבת כך.

וכשאומרים לי דברים שאינם מבוססים במציאות, אני מגיב: "כמדומני שחמין תימני הוא חום כמו החמין הספרדי והאשכנזי. גם את החמינדוס הטורקי צובעים בחום. ולעומת קציצות הג'עלה התימניות שצבען חום, קציצות הבקר הטחון המבושלות ברסק עגבניות מהמטבח האשכנזי של אימא שלי - צבועות דווקא אדום. וכמו קציצות ג'עלה תימניות חומות שמוגשות/נצבעות בתוספת סחוג ירוק או אדום, במטבח האשכנזי קציצות דגי הקרפיון (גפילטע פיש) האפורות מוגשות מעוטרות בגזר (כתום) ובהרבה חזרת ארגמנית מסלק (חריפה אש). 


וכי מרקי הבורשט האדום והירוק, מרק העגבניות, מרק האפונה, מרק העוף הזהבהב ומרק הירקות הצבעוני, האשכנזיים, חומים? אבל כבר נאמר, בורות ורשעות הוא הצירוף הקטלני ביותר לאדם. ואולי זה דווקא פועל יוצא של כיסוי רגשי נחיתות?

ובכלל אינני מבין את ההתנשאות הנפוצה של מטבחים מסויימים על המטבח המזרח אירופאי. מצטער, אינני מבין את ההתלהבות מתבשילים ששופכים לתוכם כוס שמן זול (ולא שמן זית חלילה) וכן לא את ההתנשאות של מטבחים שמגישים למעשה בורגול מאודה עם תערובת תפלה, לטעמי, של ירקות מבושלים - מנה הגורמת לי לצרבת. והאם האוכל האשכנזי "תפל וחסר תבלינים"? במטבח המזרח אירופאי של אימא שלי היה שימוש רב בפלפל שחור ולבן ופפריקה אדומה חריפה ובפלפל אנגלי ובעלי דפנה. ושימוש רב בצמחי תבלין טריים כמו שום, פטרוזיליה ושמיר. 

ובכלל הרשו לי להעיר דבר חוכמה. לא המקור האתני של המטבח הוא זה המעיד על טיב האוכל וטעמו, אלא איכות המבשל/ת בכל סוג של מטבח. 

מצחיק אותי גם שהממליגה הרומנית מקבלת בשנים האחרונות עדנה כאשר קוראים לה פולנטה ושהקרמשניט האשכנזי מקבל כבוד  כאשר מכנים אותו קרם פטיסייר. והאם השניצל המוגש בהמוניו לילדי ישראל (שמסרבים לאכול כל בשר אחר) אינו אוסטרי? והנקניקיות הישראליות הכשרות והמלאות בקמח ופוספטים הן זבל של ממש לעומת אלו שאוכלים באוסטריה ובגרמניה. בברלין אכלתי במסעדה ששמה קרתופל (תפוח אדמה) שבה מוגשים עשרות מנות שונות על בסיס תפוח אדמה. ממש ללקק את האצבעות אם תצליחו להשיג שם תור. אז מאיזה מקום מגיעה ההתנשאות הזו של מטבחים מזרחיים על מטבחים מזרח ומרכז אירופאיים?

האמת שהייתי מאוד משועשע במסעדה שברובע היהודי ברומא, שבה קבוצה של תיירים דוברי צרפתית הזמינו קוסקוס מכל התפריט העשיר - באיטליה! ומכך שישראלים באמסטרדם אינם אוכלים במסעדות הולנדיות (בשל בורות בשמות המנות בתפריט) ובמקום אוכלים בהולנד חומוס ופלאפל. 

אני לא יכול להתהדר באוכל של סבתא. כי לא הייתה לי אף פעם שום סבתא. שלי קיפדו את חייהן בשואה. אבל גדלתי על אוכל של אימא ועל אוכל של אבא, שלכל אחד מהם אקדיש את שני הפרקים הבאים.

פרק ב' - אוכל הילדות של אימא

אמא שלי איבדה את הוריה ושני אחיה התאומים בגיל 10 בשואה. לא היה לה ממי ללמוד לבשל מלבד זיכרון טעמי הילדות. אבל היא לימדה את עצמה. בילדותי המוקדמת מבחר הבישול שלה היה מוגבל. לכל יום בשבוע היה התפריט הכמעט קבוע שלו - אבל ארבע מנות: מנה ראשונה, מרק, מנה עיקרית וקינוח. אינני זוכר כעת את סדר התפריט היומי אבל היה היום שבו המנה הראשונה הייתה סלט חצילים ביתי. כשחזרתי מבית הספר אהבתי להפריד את תוכן החציל הקלוי מקליפתו ולקצוץ בצל דק דק. אימא הייתה מוסיפה מלח וחומץ ואני הייתי מועך את הכל במזלג עד לקבלת מרקם אחיד. ואז אימא הייתה מחלקת את החציל למנות שהיו מוגשות עם פרוסת עגבניה, עלה פטרוזליה ומספר זיתים שחורים לקישוט ולטעם. אימא ואבא היו אוכלים את סלט החצילים עם פרוסת לחם קימל. אני לא סבלתי את טעם הקימל ואכלתי את הסלט ללא לחם. ובאותו היום המנה העיקרית הייתה קציצות בקר בתוספת שעועית צהובה מטוגנת בשום. כל מנה בשרית הוגשה גם עם מלפפון כבוש תוצרת בית. 

והיה היום שבו המנה העיקרית הייתה קציצות קישואים מטוגנות עדין, שאהבתי כל כך. לעולם לא אכלתי כמותן. אף לא אחד (כולל אני) הצליח לאזן בין כמות בלילת הקישואים הקלופים והמבושלים, לבין הקמח, הביצה והתבלון. ומנה זו הוגשה עם תוספת געבעץ' (שבמסטר שף שמו הומר לרטטוי).

והיה יום שבו המנה העיקרית הייתה כבד עוף או כבד בקר מטוגנים עם הרבה רצועות בצל ושהיו מוגשים בתוספת פירה תפוח אדמה וצימעס (גזר מקורמל בחמאה). איזה געגועים מעורר בי הצימעס הזה, אל תשאלו.

והיה היום החלבי שבו המנה העיקרית הייתה איטריות בחמאה וגבינת קוטג'.

וכאמור בכל יום היה המרק שלו - מרק עגבניות, מרק בצל, מרק אפונה, מרק פטריות, או מרק ירקות עם גריסי פנינה.

ולמנת הקינוח היה היום של סלט הפירות החיים במיץ תפוזים. והיה היום של סלט גזר מרוסק  בפומפיה עם צימוקים ובנגיעת מיץ לימון סחוט. והיה היום של פודינג וניל. והיה היום של פודינג שוקולד (ששמו "עוברת" במאסטר שף למוס שוקולד). והפודינג הזה היה פעם מעוטר בפרוסת בננה, פעם מעורבב עם תוספת צימוקים ומעט רום, או תוספת רסיסי אגוזים. והיה היום של קוביות פרי בתוך רפרפת ג'לי (אדום, ירוק או צהוב - לא חום!). לשבת אימא הכינה קומפוט (לפתן) שזיפים, אפרסקים או משמשים, או תפוח עץ אפוי ממולא בצימוקים וקינמון. 

וביום שישי בצהריים אני זוכר במדויק את התפריט הקבוע. פרוסת חלה מרוחה בשמאלץ מיט גריבעל (שומן מממוצה מעור קרעי תרנגולת, מעורבב בשבבי בצל מטוגן). וואו, כמה שזה טעים אם מתעלמים מהכולסטרול.

ואז היה מוגש המרק - מרק עוף תוצרת בית בתוספת פרפעלך (שקדי מרק אפויים תוצרת בית). יותר מאוחר הן הוחלפו בשקדי מרק של אוסם שהיו להיט. היו אז ארבעה סוגים - הקטנים הסטנדרטיים המיוצרים גם כיום, שקדים מרובעים בינוניים, שקדי מרק גדולים ושקדים צרים ומארוכים. 


לאחר מכן הוגשה המנה העיקרית שהייתה קורקבנים (ההורים אכלו מחזה העוף המכובס ממרק העוף). הקורקבנים ברוטב (לפעמים לבבות וכליות) הוגשו עם תוספת של פתיתים עם הרבה בצל מקורמל.

ולקינוח, ביום שישי הוגש הקינוח הכי אהוב עלי. קיגאלע - קוגל תוצרת בית מאיטריות מומתקות עם הרבה צימוקים, קינמון ווניל. זה היה בימים שעדיין לא היה לנו תנור אפייה ואימא הייתה מכינה את הקוגל בסיר פלא מעל להבת גז נמוכה. 


ויש גם סיפור הקשור לקוגל הנהדר הזה. היו לנו שכנים דלת מול דלת ממוצא תימני. והייתה מסורת - בכל שישי בצהריים, הם שלחו עם אחד מילדיהם צלחת עם פיתת לאפה תימנית וריחנית, היישר מ"התנור". ואני או אחותי היינו מחזירים את הצלחת עם נתח הגון מהקוגל. כך זה היה במשך שנים, עד שנעמי הבת הצעירה אמרה לי בעת מריבה. שהקוגל הזה היה נזרק כמו שהוא לפח האשפה. עוד טראומה תימנית 😃. כנראה לא היו מורגלים למתוקים. כשפעם הם הזמינו את אחותי ואותי להצטרף לארוחת צהריים משפחתית של שישי, נוכחתי שהמנה הראשונה והקינוחים שלהם היו מיני פיצוחים. הארוחה לא הייתה משהו לטעמינו, למעט הפיתה, אבל החמימות המשפחתית שלהם והשיח ביניהם בארוחה שנמשכה שעתיים לפחות - היו מלבבים ביותר.

אבל היו גם מאכלים לא קבועים בהתאם לימות השבוע ושהיו לנו שדרוג מדי פעם לשיגרה.
היו הקנישעס שהם קצת מעין בורקס, אבל לא מבצק עלים אלא מבצק פריך למחצה מעשה ידיה של אימא. היו שני סוגים. אלה שמולאו בתפוח אדמה מבושל ומעוך במעט חמאה (כמו פירה) ומעורב עם בצל קצוץ מקורמל. אינני יכול לעמוד בפניהם וכיום אחותי מכינה אותם לאירוחים משפחתיים, בדייקנות כמו שאפתה אותם אימא שלי. וכך הם נראים:


והיה הסוג השני הממולא בגבינה עם בצל ירוק ושמיר, בתוך גלילי בצק מאורכים . מה אומר לכם? 
הקנישעס האלה הם מעדן שאי אפשר לעמוד בפניו. את זה אני יודע ומכין מדי פעם. וכולם מלקקים את האצבעות ומחסלים עד לפירור האחרון.
ולפעמים אימא הכינה ממליגה (פולנטה) עם תוספת שמנת, או פשטידה על בסיס ממליגה (קמח תירס) שמכונה מאיסנה. לשבת אימא הכינה לפעמים צלי בקר עם תפוחי אדמה וגזר, מבושלים בסיר לחץ - תבשיל המכונה בראטן. כשהבשר יצא רך רך ותפוחי האדמה ספוגים בציר התבשיל באופן אחיד. לפעמים הייתה מכינה גם ורעניקעס - כיסונים ממולאים בגבינה ומבושלים במים רותחים עד שהיו צפים על פני המים. ולעיתים טיגנה לביבות גבינה טעימות. ולשבועות הכינה כדורי גבינה מבושלים במים. כמה טעימים הם היו כשהוגשו מעורבבים עם מעט חמאה מומסת. מעדן

ולשבת אימא אפתה בכל יום שישי עוגה. לפני שהיה תנור היא אפתה אותם על להבת גז בסיר אלומיניום כזה:
אם זה לייקעך (עוגת ספוג בטעם וניל), או עוגת לייקעך בחושה שיש (עם כתמי קקאו), או עוגת קרמשניט "נפוליון" (הממולאת קרם פטיסייר בין דפי הבצק), או עוגת שוקולד מצופה בגנאש, או שכבות שכבות של עלי ואפל עגולים גדולים, עם שכבת שוקולד מרוחה בין כל דף לדף. אבל העוגה הטעימה ביותר הייתה עוגת "שושנים" מבצק שמרים עם הרבה שוקולד מומס בתוכה (כמו ברוגלעך) או בגירסה של מילוי בגרגרי סוכר עם הרבה קינמון.

רפרטואר העוגות התרחב כאשר עברנו לדירה חדשה כשהייתי כבר תלמיד בכיתה ד' ולראשונה היה לנו תנור אפייה. וכאשר אימא קיבלה את כל חוברות המתכונים (עשר במספר) שהזמינה בדואר מחברת אוסם.  



למעשה המעבר לדירה החדשה היה לאימא טריגר יציאה לקולינריה של העולם הגדול. לקראת מסיבת חנוכת בית לחברים ובנות זוגם מהעבודה של אבא, אימא מצאה בעיתון מתכון של פשטידת רועים אנגלית מתפוחי אדמה, בשר בקר טחון ברסק עגבניות. ולאחר שקיבלה מחמאות רבות, החלה לאסוף מתכונים שנראו לה מהעיתונים וניסתה אותם. יש אנשים שאף פעם לא מצליחים לשחזר מתכונים. אבל אימא הייתה מבשלת/אופה בקפדנות עם הצלחה מלאה. כנאמר, הייתה לה יד לבישול. 

את המתכונים המוצלחים הייתה מדביקה במחברת פוליו עם כריכה עבה. בראש כל מתכון, הייתה מדרגת אותו בכתב ידה "מצוין", "טוב מאוד" ... והייתה מציינת ליד כל אחד, מי מבני המשפחה אוהב את זה. למשל, אורז עם צ'ילי קונקרנה רשום כמאכל האהוב ביותר על ידי הנכדים שלה (הילדים שלי). ובכלל ילדי מאוד אהבו לבקר ולאכול את כל מאכליה.  היא הייתה גם רושמת במחברת את כל השינויים (תוספות או שינוי מרכיבים שערכה) לכל מתכון.

והיא התחילה לאסוף גם ספרי בישול. הראשון היה "המטבח באהבה" של רות סירקיס, ואחר כך הגיע לרפרטואר הבישול שלה הספר של נירה רוסו וכך הלאה, ספרי בישול שהופיעו עם הזמן. בכל דף בספרים רשמה את הערותיה (ציון, ווריאציות שעשתה ומי אוהב מה). 

כאשר ראייתה הלכה ודעכה עקב ניוון רשתית שסבלה, הפסיקה אט אט לבשל ומלאכת הבישול עברה לאבא שלי (אבל בהשגחה צמודה שלה 😃).

פרק ג' - אוכל הילדות של אבא

לאורך ילדותי, אבא היה בעיקר הסו שף של אימא. אני זוכר אותי מתבונן כיצד היה מטפל בתרנגולות. שורף בלהבה את אניצי הנוצות וטובל את העוף בקערת מים רותחים - כדי להרחיק מהעור את מה שלא ראוי למאכל לדבריו. אני זוכר את הקרפיונים שהביא ושמר אותם עד לבישול באמבטיה. עמדתי על שרפרף עץ קטן כדי להתבונן במעשיו. כיצד היה מכה בראש הדג במערוך. כיצד ניקה את הקשקשים, כיצד היה מוציא את שלפוחית השחיה מלאת האוויר ומרחיק את עמוד השדרה עם העצמות. ואז היה מפלח את הדג לפרוסות או טוחן אותו במטחנת בשר.

הוא היה טוחן במטחנת יד גם בשר בקר לקציצות. פעם נתח בשר ופעם נתח מהחלק הלבן של חלה (שאריות משבת) רטובה שנסחטה, וחוזר חלילה עד שהיה נגמר מלאי הבשר והחלה. תוך כדי טחינה הוספו גם בצל קצוץ ושיני שום. בסיום התערובת תובלה והוכנסה ללילה למקרר. למחרת אימא הייתה יוצרת קציצות ומטגנת אותן, או יוצרת כדורי בשר ומבשלת אותם ברוטב רסק עגבניות ומיץ לימון. אבא גם הכין תערובות בשר טחון עם אורז, שאימא הייתה ממלאה בה פלפלים, או עלי כרוב ומבשלת אותם ברוטב רסק עגבניות ולימון. 

אבא היה גם זה שהכין את תערובות תפוח האדמה והגבינות לקנישעס. אלה הוכנסו ללילה במקרר כדי להגיר את המיצים והטעמים ולמחרת אימא מילאה בהן את הבצק לפני האפיה. אבא היה מכין גם את התערובות לוורניקעס (כיסונים) שאימא מילאה, ולאחר שצפו במים הרותחים, הוצאו לתוך קערה ועורבבו עם חמאה מומסת, ובצל מטוגן (לכיסוני תפוח האדמה).

אני זוכר כיצד טיפל בלשון פרה (הרחיק את הקרום החיצוני) ושלאחר מכן בישל אותה בסיר לחץ. לאחר קירור, היה פורס את הלשון לפרוסות, ממלא ביניהן שום כתוש, פלפל אנגלי שחור ושאר מיני עשבים ותבלינים, קושר אותם זה לזה שתי וערב בחוט שפגט, כנתח עטוף בעלי דפנה ואז אופה בתנור. בילדותי המוקדמת אהבתי את הפרוסות מקצה הלשון שהיו שריריות וקשות יותר מאשר את אלו הרכות מעומק הלשון.

בחנוכה כשאימא הכינה לביבות גבינה, אבא היה מגרד תפוחי אדמה בפומפיה, מוסיף תבלינים וביצה ומטגן לטקעס (לביבות תפוחי אדמה). טעמי הלביבות האלה חקוקים בזכרוני בערגה רבה.

אבא היה גם המומחה להכנת בורשט אדום מסלקים שהיה מבשלם קודם בסיר לחץ ולאחר מכן מרסק אותם בפומפיה גסה לתוך מי התבשיל. לאחר מכן הבורשט בושל בתוספת לימון, תבלינים ושמיר קצוץ. והיה בורשט של קיץ שהוגש צונן - כנוזל מסונן בתוספת שמיר טרי קצוץ ומעט שמנת. והיה בורשט של חורף, שהוגש חם והיה בו קוביות תפוחי אדמה, גזר וסלק מגורד בפומפיה גסה ורצועות כרוב חתוכות.

והוא גם היה מכין בורשט ירוק (חמיצת שצ'אבל), שהיה מוגש מצונן עם מעט שמנת במרכז קערת המרק, את המרק הזה מכינים מעלי חמציצים שכבר קשה מאוד להשיג אותם בימינו.

עלי חמציץ למרק חמיצה (בורשט) ירוק

אבא גם היה מכין כרוב מאודה. זה הלך מאוד טוב כתוספת לנקניקיות גורמה (אבא היה מכין נקניקיות ונקניקים תוצרת בית). להכנת הכרוב, הוא היה מטגן בסיר בצל קצוץ ומוסיף רצועות כרוב חתוך (לפעמים משני כרובים), מתבל. מוסיף מלח, לימון ומעט סוכר. לבסוף מתקבלות רצועות כרוב מאודות בצבע חום זהוב. וואו, כמה שזה טעים. 
הוא גם היה מכין געבעץ' (רטטוי מזרח אירופאי) מפלפלים, עגבניות, קוביות קישואים וחצילים וכל זה מבושל ברסק עגבניות מתובל בפלפל אנגלי ועלי דפנה. כמה אהבתי לאכול את זה, אפילו קר.

אבא היה גם אחראי על כבישת ירקות. הוא היה מומחה לכבישת מלפפונים, עגבניות ונתחי אבטיח. הוא היה קולה גם חצילים ופלפלים ומחמיץ אותם במלח, חומץ ושום. את הפלפלים הקלויים היה מחמיץ שלמים ואת החצילים היה פורס לפרוסות, מטגן אותן ומעבירן לצנצנת עם מעט משמן הטיגון, חומץ ושום כתוש. כמה טעים זה היה על פרוסת לחם.

אבא היה גם אחראי על ארוחות הבוקר בשבת. הוא היה משכים קום ומכין סלט ירקות קצוצים דק, סלט צנון מגורד בפומפיה, וסלט ביצים קר, והכל מושקע ומתובל לעילא ולעילא. לקינוח בעונה - תותים טריים מרוסקים בשמנת ומעט סוכר. לעיתים היה מכין גם בלינצ'עס ממולאים גבינה וצימוקים. כל כך אהבתי את ארוחות הבוקר האלו.

אבא היה גם מכין את הרכיבים לסלט מיונז קר, שהוגש בשבת בצהריים. הוא חתך לקוביות גזרים ותפוחי אדמה מבושלים, מלפפונים כבושים וביצים קשות. אימא  הייתה מוסיפה אפונה משומרת, מיונז ומתבלת. התקבל סלט צבעוני וטעים (לתשומת ליבם של אלה החושבים שאוכל אשכנזי חום ומשעמם 😃). אני מכין את הסלט הזה כיום בעצמי כשמגיעים להתארח אצלנו. אני משדרג אותו בתוספת מעט גרגרי תירס משומרים, פטרוזיליה ושמיר קצוצים דק ובתוספת כפית חרדל למיונז.

לעיתים, כשאבא חזר מוקדם מהעבודת, הוא היה מכין לנו חומוס או טחינה טעימים מעשי ידו, לארוחת ערב. מי אמר שרק מזרחיים יודעים 😃

וכשראייתה של אימא כבדה בשל ניוון רשתיות העיניים, אבא קיבל את שרביט השף במטבח עד לעצם היום הזה (גיל 93). כיום העובדת הזרה משמשת כסו שף לעזרתו. אוכל דליקטס. תענוג לאכול כשאנחנו מוזמנים. לא אכלתי חמין (צ'ולנט) טעים יותר ממעשי ידיו (האמינו לי שאכלתי הרבה מכל העדות וכל הגירסאות). את מילוי הקישקע הוא אינו ממלא יותר במעיים או בעור גרון (הלזלה) שהיה תופר אותם כפי שנהג בעבר. אינני יודע את המתכון המדוייק אבל זה בערך כך:
הוא מערבב קמח במעט מים ושמן, מוסיף פטרוזיליה ובצל קצוצים דק דק, חלמון ביצה ותבלינים.  יוצר בידיים  מהתערובת "נקניק", עוטף אותו בניילון נצמד ומכניסו לקירור במקרר. את "הנקניק" הזה הוא מוסיף לשאר מרכיבי החמין (שעועית בובעס גדולה וגריסי פנינה מושרים, תפוחי אדמה, גזר ובשר בקר) לאחר שהובאו לרתיחה ראשונית בסיר חמין, לפני שמוכנסים לתנור בחום איטי ממושך. קשה להפסיק לאכול את נקניק המילוי הזה כשהחמין מוכן. 

הוא גם ממציא מיני פשטידות ומאפים - מלוחים ומתוקים. ממש להערצה בגילו.
ובכלל נראה שירשתי את יכולות בישול והאפיה מאבא שלי - שנינו מבשלים "לפי הרגש" ולא ממתכונים כתובים. האמת שזה תמיד מצליח לנו ובכל פעם יוצא עם וריאציה. אף פעם לא בדיוק אותו הדבר.
***
מוזמנים לבקר בפינת התמונה השבועית.

יום שני, 1 בפברואר 2021

Ain't got no FOMO


ספיישל לשרביט החם
ובהשראת השיר האלמותי של נינה סימון


Ain't got no facebook, ain't got no tweets
Ain't got no Instush, ain't got no tic toc
Ain't got no Reddit, ain't got no Tumblr
Ain't got no “friends”, ain't got no Snapchat
Ain't got no money, no place to waste

I got my arms, I got my hands
I got my liver, got my blood
I got my ears, got my silence
I got my brane, I got my feel
I got my sense, I got my sanity

Got life, I got my life
Got life, I got a peace of mind

בחשבון ווטסאפ שלי פעילה רק קבוצת משפחה קרובה. חברים מחוץ לתחום. רוצים, שיתקשרו לטלפון כרגיל, אך הם ברובם עצלנים 😃
ויש גם חוק בהגדרות - לא ניתן לראות אם אני זמין או אם קראתי ולא הגבתי.
אם וואטסאפ ימסרו לבסוף מידע אישי לפייסבוק (כפי שהם מאיימים), אני אבטל בכלל את החשבון שלהם ואנסה למצוא פלטפורמה חלופית כדי ליהנות מתמונות של הנכדה.



תולעת ספרים. שלשום בת 7 חודשים

מנדנדת עצמה ושרה


ביטלתי את מרבית המנויים לבלוגים (שעכשיו אין בהם צורך, כי יש את העדכונים בפרפרים). כי נמאס לי לקבל עדכונים בשלוש לפנות בוקר. ובמילא מעט העדכונים של בלוגרים מוורדפרס - מגיעים לאחרונה לספאם. נשבע לכם שלא עשיתי כלום למען זה. אבל כאמור העדכונים באתר פרפרים נותנים לי שקט נפשי. קורא רק בלוגים מקהילת פרפרים ובזמני החופשי. לא מעוניין במנויים ולא ברשימות קריאה בבלוגים שלי. אם לא נקראים בשל כך - זב"שם. בפרפרים אנחנו מקבלים בזרועות פתוחות את כל המעוניינים. לא רק את האליטיסטים. מי שלא מעוניינים - מבחינתי לא קיימים. בקיצור, סוציופאת רשתות חברתיות.

הטלפון שלי מוגדר כך שאי אפשר לדחוף פרסומות ותעמולת בחירות. אני לא עונה למספרים חסויים, גם לא למספרי טלפונים לא מוכרים. ואם הם מנג'סים - הם נחסמים. למיילים הנשלחים מכתובות לא מזוהות - לא נכנס לקישורים ורובם ככולם מועברים לספאם מבלי לפתוח אותם בכלל.
סינון הוא שם המשחק לשקט הנפשי.
ואם אני "מפסיד" משהו, למי איכפת - זה כנראה לא מספיק חשוב.


יום רביעי, 27 בינואר 2021

זכרונות ממלחמת המפרץ הראשונה


מלחמת המפרץ הראשונה – לאיזו נוסטלגיה הפכה המלחמה ההיא שלושים שנה אחרי – נושא לשרביט החם.

בדיוק שנה לפני מלחמת המפרץ חזרנו לארץ לאחר שהות ארוכה בארה"ב, עם תינוקת בת שנה. אני חושב שלקח לנו לפחות שנה לצאת מההלם התרבותי שבחזרה. אבל יתכן שהמלחמה ההיא הייתה זו שהחזירה אותנו במהירות למציאות הארץ-ישראלית שנשכחה.

ובזמן האולטימטום שניתן לסאדם חוסיין שליט עירק על ידי הכוחות הבינלאומיים בראשות ארה"ב, הנה כבר התקשורת מברבrת עצמה לדעת כנהוג במחוזותנו, על סיכויי המלחמה כנגד סדאם חוסיין המטורף. ופיקוד העורף נותן במרץ הוראות למיגון מפני מתקפת טילים עם ראשי חץ כימיים.

כאב לפעוטה בת שנתיים דאגתי להתכונן וכמו כולם רכשתי יריעות ניילון לאיטום, מאסקינג טייפ וסיליקון, רדיו טרנזיסטור על בטריות, שקיות אבקת סודה לשתיה ומנורת ניאון נטענת למקרה של הפסקות חשמל. פיקוד העורף חילק לזוגתי ולי ערכות אב"כ שהרכיב העיקרי שלהן הייה מסיכת גומי שחור עם סנן פחם פעיל. הבת הפעוטה קיבלה ממ"ט. שהוא בעצם כלוב ממוגן לכאורה מלוחמת גזים (ולמעשה הוא לא, על פי הידוע לנו כיום). מחמת החשש להתקף היסטריה אם נידרש להשתמש באמצעי המיגון, התייעצנו עם רופא הילדים של הבת שרשם לה כדור הרגעה אחד. חצי כדור מומס. אם תהייה אזעקת אמת. ש"ההשפעה כמעט מיידית", הבטיח הרופא ומסתבר שצדק.

בדירת שלושה החדרים שגרנו אז, לא היה אף חדר פנימי או חדר ללא חלון. אז הפכתי את חדר השינה שלנו לחדר "אטום" על פי הוראות פיקוד העורף. ראשית הדבקתי משני צידי זגוגית החלון רצועות שתי וערב מסקינג טייפ שימנע פיזור רסיסי זכוכית מהדף של טילים, אם יפלו בקרבת מקום. לזגוגית החלון מחוץ ומפנים הצמדתי שתי שכבות של יריעות ניילון עבה והצמדתי אותן למסגרת החלון בכמה שכבות מסקינג טייפ. לבסוף החלון נטרק על רצועות סיליקון לאיטום המרווחים שבין החלון למשקופים. החלון הזה נשאר אטום ועד לסיום המלחמה לא נפתח לאיוורור.

בלילה הראשון שבו נשלחו טילים, לא שמענו את האזעקה ולא התעוררנו. עד שבאמצע הלילה צלצל הטלפון בחדר השינה. מעבר לקו נשמע קולו המודאג של אבא שלי: "הייתה אזעקה בכל רחבי הארץ לפני עשרים דקות ולא הצלחתי להשיג אתכם עד כה. לא היו אז טלפונים סלולריים וקווי בזק קרסו באותו לילה. בלילות הבאים דאגנו לישון עם "רדיו שקט", כי בקושי ניתן היה לשמוע את האזעקה בצפון ירושלים גם כשערים. עוד אחד ממחדלי התקופה. היינו מתעוררים בהודעה המצמררת "נחש צפע, נחש צפע" שהוא האות שהושמע ברדיו לפני האזעקה.

וואו, אני נזכר בתחושת האימה בלילה הראשון על כך שהייתה אזעקת טילים לפני עשרים דקות. כנשוך נחש זינקתי והוצאתי את הפעוטה ממיטתה בחדרה. במוחי עוברת המחשבה שאם אנחנו מרגישים עדיין טוב, סימן שלא נשלח לאזורנו טיל כימי, אבל מה יקרה חלילה בעוד דקה? כשהבת מבוהלת ואינה מבינה מה קורה, מסרתי אותה לידי זוגתי, כדי להמיס בכפית עם תרכיז מיץ את חצי כדור ההרגעה שרשם רופא הילדים. מיד לאחר שהתרופה הוכנסה לפיה, העברנו אותה לממ"ט ועטינו את המסכות. התרופה עשתה את מלאכתה והבת התחילה לצחקק "מההצגה". לשמחתנו ובזכות הכדור, העניין התפרש אצלה כמשחק עליז. נותר רק להשלים את האיטום של הדלת במסקינג טייפ ולפרוס סחבת רצפה סחוטה לאחר שהוטבלה בדלי מים עם אבקת סודה לשתיה, שאמור היה לנטרל כניסה של גז עצבים או גז חרדל. חחחח. אבל ככה הורה לנו פיקוד העורף. וכי היה לנו מגן טוב יותר? על כך אתייחס בסיום.

למחרת בבוקר נסעתי מירושלים לבת ים כדי להביא את החותנת אלינו. מזה מספר שבועות היא גרה לבד. כאשר כבר לא הייתה מסוגלת להתמודד בעצמה עם מצב האלצהיימר המתקדם של בן זוגה, ולכן העברנו אותו לחסות במוסד סיעודי מטופח לתשושי נפש ברעננה. היא שהתה אצלנו כחודש עד שנמאס עליה המצב והתגעגעה לחזור לביתה בשבועיים האחרונים למלחמה.

בשהותה איתנו היה לכל אחד פק"ל חלוקת תפקידים כשנשמעה אזעקת טילים. על פי רוב בלילות, אך לעיתים גם בשעות היום. ראשית כל המבוגרים עטינו מסכות אב"כ. זוגתי הייתה מביאה את הבת מחדרה אל חדר השינה "המוגן" שלנו ומכניסה אותה לממ"ט. תפקיד החותנת היה למלא דלי מים, להוסיף לו אבקת סודה לשתיה ולהטביל בו סחבת רצפה. בזמן שכולם כבר היו בתוך החדר, סגרתי את דלת הכניסה אליו ואטמתי אותה מסביב במסקינג טייפ מסוג שקל יותר לתלוש ביציאה מהחדר עם צפירת ההרגעה, מבלי לתלוש גם את הצבע של המשקופים. בזמן אטימת הדלת, החותנת הטבילה כאמור את סחבת הרצפה בדלי מי הסודה לשתיה, סחטה אותה ופרסה את הסחבה הלחה באופן שתחסום את החרך שבין הדלת לרצפה. לכשהושלם מבצע הכניסה המהיר ל"מרחב המוגן", היינו מדליקים את הרדיו-טרנזיסטור ומתעדכנים במתרחש - היכן נפלו טילים ומהם הנזקים.

למרות שהממשלה הכריזה על השבתת המשק מלבד העובדים החיוניים, זוגתי ואני התחלפנו במשמרות לנסיעה למקום העבודה, מצויידים בערכת האב"כ – הארוזה בקופסת קרטון חום ותלויה על הכתף ברצועת פלסטיק שחור. כמנהלי מעבדות מחקר באוניברסיטה, היינו חייבים להגיע לעבודה. כי לא ניתן לעצור את עבודות התחזוקה הביולוגיות של שורות תאים וחיות מעבדה. הרי אי אפשר להרעיב את שניהם. וצריך לדאוג למילוי חנקן נוזלי במיכלי ההקפאה, כדי למנוע הפשרה של חומר ביולוגי שהושג במאמץ רב. גם הסטודנטים שלנו הגיעו לעבודה לשם תחזוקה מינימלית של המערכות הניסוייות שלהם למסטר ולדוקטורט. אי אפשר לעבוד עבודה מעבדתית מהבית.

ובבית, החותנת החרוצה העבירה את הימים בכל מיני פרוייקטים, כמו בכבישת כרוב וגזר בנוסחה הסודית שלה ובבישול מטעמים. אני זוכר את כיסוני הבשר בגודל אצבעון שמילאה במומחיות ובזריזות ואת מרק העוף הצח, פרי ידיה, שאליו הוספו הכיסונים ברוחב לב. וגם את השניצלים העסיסיים שטיגנה. לא כאלה מיובשים על ידי וידוא הריגה בפטיש. היא הקדימה גם בטבילת נתחי חזה העוף בפירורי לחם לפני הטבילה בביצה, וזה עושה את כל ההבדל בין שניצל סוליה לבין שניצל עסיסי עם מעטה קראנצ'י.

במהלך המלחמה הגיעה אלינו לירושלים אחותי ומשפחתה מהרצליה לסוף שבוע אחד. היא הייתה אז בהריון בחודש השישי עם בנה השלישי והייתה בחרדה לאחר שטיל נפל לא רחוק מביתם. ירושלים הייתה אז מוקד עליה לרגל מכל קצות הארץ. כי הייתה מקובלת ההנחה שסאדם חוסיין לא יכוון טילים לירושלים מחשש פגיעה במקומות הקדושים לאיסלם. ואכן באמת לא נורה אף טיל לעבר ירושלים. באותו סופ"ש לא היה ירי טילים בכל רחבי הארץ. אגב הנחה זו לא עמדה במבחן במבצע עופרת יצוקה, שבה החמאס שילח טילים לעבר ירושלים.

לאחר חודש, כשבהחלטת ממשלה הותר בשבועיים האחרונים לפתוח את המשק לפעילות מלאה וכן את מוסדות החינוך בתנאי שעומדים בתקנים של מרחב מוגן לילדים - החותנת חזרה כאמור לביתה בבת ים. את הפעוטה החזרנו למעון נעמ"ת לאחר חודש העדרות. אך כיוון שגננת וארבע סייעות לא יכלו להשתלט על העברה מהירה של כ-40 פעוטות לממ"טים האישיים, ההורים נדרשו להשתתף בתורנות. בשמונה שעות היו שתי משמרות של שני הורים בכל משמרת. יצא גם לי להשתתף במשמרת אחת, שבראשיתה תרגלנו הכנסת הפעוטות לממ"טים. אך לשמחתי לא הייתה במשמרת שלי אזעקת אמת.

התנהלות הממשלה ומשרד הבריאות כיום במגפת הקורונה מזכירה לי במידה רבה את השלומיאליות החלמאית שבהתנהלות הממשלה ופיקוד העורף בזמן מלחמת המפרץ.

האם היינו אז מוגנים, אם חלילה היינו מותקפים בטילים עם ראשי נפץ כימיים? האמת שממש לא. נראה לכם שיריעות הניילון היו מגינות עלינו מגז חרדל? גז שהיה ממיס ומחורר את היריעות תוך שניות. אומר לכם גם שחיילי צה"ל אינם ממש מוגנים מלוחמה כימית - בשכמיה המצחיקה שהם אמורים לעטוף את גופם יחד עם עטיית המסכה. למעשה רק חובשי אב"כ והצוות הרפואי היעודי מוגנים על ידי חליפות הגנה ייחודיות שמתחתם מזיעים רצח. חמש דקות ויוצאים מהן עם בגדים נוטפים.

וכמו היום בעת מגפת הקורונה, כך דאז הברברת התקשורתית הבלתי נלאית על פרשנותיה הייתה מטמטמת ומפחידה. לאן נעלם מאז תת אלוף שיחור שעד ליום פרוץ מלחמת המפרץ הכריז בידענות בכל מהדורת חדשות שסדאם חוסיין לא יעז לשלח טילים בזמן אמת. אמר? אז אמר. ונזכרתי שגם בתחילת מגפת הקורונה התראיין אצל רפי רשף פרופסור מכובד בשם ג'וני גרשוני מאוניברסיטת תל אביב ואשר הניף את ידו בביטול על כך ששאין לנו מה לדאוג, כי זו רק תחלואה מקומית של סינים אוכלי עטלפים. והוא ממשיך מדי פעם להופיע ברשתות הטלוויזיה והרדיו כפרשן מומחה למגפות ולחיסונים. ניסיתי לחפש תיעוד בגוגל וביוטיוב, לדברי תת אלוף שיחור במלחמת המפרץ ושל אותו פרופסור ג'וני גרשוני, אבל מסתבר שיש הדואגים לכאורה למחוק מאמרים וסרטונים מגוגל ויוטיוב, כדי ליפות את ההיסטוריה...

אבל בדומה למה שהורה לציבור פיקוד העורף בזמן מלחמת המפרץ, האם גם עם פרוץ הקורונה משרד הבריאות לא הורה לנו שטויות ללא כל ביסוס : "עטיית מסכה מסכנת ועשויה להגביר את ההדבקה". זוכרים? אמרו בהתחלה "חבשו כפפות" בציבור, עד שהבינו שאנשים לא יודעים כיצד להוריד אותן מבלי לזהם ולהזדהם. ואה כן, "וגם בטוחים עם החשיפה למאומתים קצרה מרבע שעה" וכן הלאה וכן הלאה. כיום כך גם אז. נראה לכם שיריעות ניילון ומסקינג טייפ באמת מגינות מפני גז חרדל שהיה ממיס אותן תוך כמה שניות? ומה עם המודיעין הישראלי הטוב ביותר בעולם? הכיצד לא ידעו שלסדאם חוסיין אין אף טיל עם ראש נפץ כימי? אבל נחמן שי המרגיע הלאומי אמר לנו "לשתות מים".

אך בניגוד להיום העם היה אז בחרדה וממושמע. וכיום? הפחד של הציבור דאז מטילים (שלמעשה רק אדם אחד נהרג מהם) גבר על הפחד של הציבור כיום מנגיף הקורונה, שכבר המית למעלה מ-4,500 חללים ועוד היד נטויה. עם "הסגר" שלישי והאחרון ומיליוני החיסונים שהוא מביא, ביבי מבטיח לנו סיום המגפה בחודש מרץ וחגיגות פסח כתמול שלשום. האם אכן כך? אינני משוכנע בכלל. אבל הוא יאמר לנו שזה בגלל המוטציות...


יום רביעי, 20 בינואר 2021

ההסכם הסודי של ביבי עם פייזר - האם אנחנו שפני ניסוי קליני שלב ארבע?

העובדות: בראשית ביבי הימר על חיסונים מחברת מודרנה ושילם טבין ותקילין מראש כדי להכנס לתור עם גמר פיתוח החיסונים ואישורם. התוצאות, אספקת החיסונים מחברה זו דלה ולמעשה אין לישראל פריווילגיה באספקה על שאר אומות העולם. גם הרכש של חיסונים עתידיים מאסטרה זניקה האנגלית תתמהמה, כי הרי לאנגלים יש קדימות. ואז ביבי עבד ימים כלילות להשיג לנו חיסונים תוצרת חברת פייזר בעזרת "קשרים מיוחדים" של ביבי עם מנכ"ל החברה.

והרי הפלא ופלא. נהר חיסונים זורם לישראל על חשבון שאר אומות העולם, שלמנהיגים שלהם אין "קשרים אישיים" כמו לביבי. אז האם מנכ"ל פייזר מעניק לתושבי ישראל מיליוני חיסונים בגלל הפנים היפות של ביבי? גבירותי ורבותי, בעסקים לא מקבלים שום דבר בחינם. לא בגלל היופי ולא בגלל "קשרים". בעסקים משלמים. פי כמה ביבי שילם לפייזר על כל חיסון מחשבון קופת המדינה הריקה? פי 3, פי 4, או אולי פי 5? זאת לא נדע. כי ההסכם עם פייזר "סודי ביותר".

אבל, האם ביבי שילם לפייזר הרבה יותר? האם מכר את מיליוני תושבי ישראל כשפני נסיון לפאזה (שלב) 4 של הניסויים הקליניים על החיסון של פייזר?

כדי להבין את משמעות העניין, בניסויים הקליניים יש ארבעה שלבים, כפי שמוסבר באתר משרד הבריאות ואני מצטט:


פאזות - חלוקה לקטגוריות של שלבי הניסוי בו מוצר המחקר הינו תרופה או חיסון:

פאזה 1 - מחקר שמבוצע בדרך כלל על מספר קטן יחסית של מתנדבים בריאים, המטרה העיקרית של פאזה זו הינה בדיקת הבטיחות של התכשיר הנבדק.

פאזה 2 - שלב שנועד כבר לתחילת בדיקת יעילות של התכשיר. בשלב זה מוצר המחקר נבדק על קבוצת מתנדבים נוספת. גם בשלב זה ממשיכה בדיקת הבטיחות של התכשיר.

פאזה 3 - שלב לאיסוף מידע אודות היעילות והבטיחות של מוצר המחקר. בשלב זה משתתפים מספר רב יותר של נסיינים. 

פאזה 4 - שלב לאחר אישור השיווק הזמני של מוצר המחקר, למציאת מידע נוסף אודות בטיחות, יעילות והשימוש המיטבי במוצר.​​

מה הבעיות עם תוצאות הניסויים הקליניים של פייזר? ראשית בניגוד לתרופה חדשה הנבדקת בקבוצת חולים לעומת קבוצה של בריאים. בניסויים קליניים של חיסונים לא ניתן לדעת מי מהמתנדבים ידבק ומי לא. ומשום שבאופן סטטיסטי מדובר בשיעור תחלואה עם תסמינים של עד כ- 1% מקבוצה של מתנדבים המקבלת חיסון לעומת קבוצה שמקבלת פלצבו (נוזל פיזיולוגי בלבד שבו נמהל החיסון), למעשה ניסוי ההשוואה בשיעור התחלואה כלל כ- 200 נדבקים בלבד בשתי הקבוצות יחדיו. אך מכיוון שבקבוצה קטנה כזו של נדבקים התקבל הבדל מובהק (סטטיסטית), ה- FDA אישר את החיסון. אך כאמור היה זה אישור חרום על סמך ניסויים פרה קליניים בחיות וקליניים (באדם) שנעשו בזמן שיא יוצא דופן של פחות משנה. לעומת ניסויים קליניים שאורכים כ-5 שנים ויותר בממוצע.

אממה, כדי שיתקבל אישור קבוע לגבי יעילות לעומת בטיחות נדרש ניסוי קליני רחב טווח על אוכלוסיה גדולה - ניסוי קליני שלב 4.

מדוע ניסוי שלב 4 מחוייב המציאות?
ובכן עד כה מלבד המספר המוגבל (והלא גדול יחסית) שעליו נסמך אישור החרום של ה-FDA - חסר מידע רב לגבי לא מעט נעלמים:
נעלם ראשון - מהו משך הזמן ליעילות החיסון? 
נעלם שני - האם המחוסנים (שכזכור הם רק כ- 90 אולי 95 מכל מאה מתחסנים) אינם נדבקים ומדביקים?
נעלם שלישי - האם החיסון יהיה יעיל כנגד כל המוטציות שהתפתחו , שעדיין לא התגלו ויתגלו (בסבירות גבוהה, כי נגיף הקורונה חפץ חיים הוא ועובר מוטציות אצל החולים והנשאים)
נעלם רביעי - האם החיסון בטוח לילדים ותינוקות? האם הוא בטוח לחיסון נשים בהריון ולעובר? בניסויים הקליניים שנערכו עד כה לא נבדקו כידוע שתי קבוצות אוכלוסיה גדולות אלו. והאם מתן החיסון לשאר האוכלוסיה (שגם בה ההיענות הצפויה, לדעתי  לא תהייה יותר מ- 70%) - יספיק כדי לקבל "חיסון עדר" שימתן את שרשרת ההדבקה במירוץ נגד התפתחות המוטציות? שימו לב שהשתמשתי במונח ימתן ולא במונח יעצור. נו טוב. כפי שוודאי מבינים הקוראים, אני (בהתבסס  על ידע צנוע  בהשכלתי באפדימיולוגיה, בווירולוגיה ובתורת החיסון) אינני מהצוות הרפואי שרקד בטלוויזיה קבל עם ועדה ושכעת כבר ברור שהם , כשאר צוותי הרפואה בבתי החולים, במצוקה גדולה מאוד. עד כדי כך שאינם יכולים להעניק טיפול מיטבי (בלשון המעטה) לחולים. ואנחנו סופרים כבר למעלה מ- 4,000 מתים (כ-אלף רק בחודש האחרון (עם הסגר ועם החיסונים). ולמתים האלה יש פנים ומשפחות. ולצוותים העובדים כמטורפים בחוסר כוח אדם ותקציב, אין יכולת להשגיח על כל מונשם. ושלא לדבר על ניקיון וסניטציה של החולים, מבין המסוגלים לצלצל שעות בפעמון, כדי שמישהו יביא להם מים או סיר לצרכים. ואני עוד לא מדבר על כך שהסגר/לא סגר מנוהל למעשה על ידי ראש הממשלה החליפי - הרב קנייבסקי ושאר רבנים שהם מעל החוק במדינת היהודים. ממתי על פי חוק חלה חסינות על רבנים ראשי קהילות?

אז הנה ראו כבר, כבר בטרם אישר משרד הבריאות (והוא יאשר!), כבר יש רופאים בבתי חולים שהתחילו לחסן נשים בהריון - ללא שהיעילות והבטיחות להן ולעובר
נבדקו בניסויים הקליניים של פייזר ומבלי שאושרו על ידי ה- FDA. וזה רק כי מתו בימים האחרונים 4 נשים בהריון מהמגזר החרדי הסורר. וזה מבלי שעדיין הכנסת אישרה בחקיקה ביטוח לנפגעי חיסון קורונה (כפי שדובר וכרגיל בורבר).

אז תגידו, האם אין ביבי בעצם מעמיד נשים הרות כשפני ניסוי - תשלום לחברת פייזר?
ופרופ' גילי רגב מתל השומר כבר מדברת על הצורך בחיסון הילדים. אם הוא בטוח (בינתיים)  לבני 16 ומעלה, מדוע שלא יערך ניסוי חיסון של ילדים מגיל 12? ואחר כך בני... (אלוהים ישמור על ההיקשים המלומדים שנעשים במחי מחשבה ויד).
זה כמובן ישרת את פייזר וכמובן בראש ובראשונה את ביבי שלאחר "שהביא שלום" עם יבוא קורונה ומוטציות, הוא בהיסטריה  שהחיסונים שהוא מביא לא יעצרו את המגפה עד לבחירות, כפי שהבטיח לעם ישראל בחגיגיות רבה.

ושלא תבינו לא נכון, אני בעד להתחסן (אבל רק לקבוצות שאושרו על ידי ה-FDA). לפי מיטב ידיעתי פייזר החריגו עצמם מאחריות על החיסון שלהם, ובוודאי לילדים ולנשים בהריון. נכון, לא ידוע לכמה זמן יהיה יעיל החיסון ועד כמה כנגד המוטציות. נכון, יש גם תופעות לוואי. כ-4 שעות לאחר החיסון הראשון התפתח לי עקצוץ ונימול בשתי כפות הידיים (עם אובדן תחושה חלקי והרגשה של כפפות צמר בכפות הידיים), אך זה עבר למחרת היום. אני מספר ימים לפני החיסון השני (הידוע בעליית עצמת תופעות הלוואי על פי הניסויים הקליניים) ומקווה שיעבור בשלום. בכל אופן חייבים לזכור שלחלות בקורונה הרבה יותר חמור מחיסון ועם סכנת תמותה.

אז כשביבי אומר כמנטרה שהוא מביא חיסונים, הוא מסתיר מכם את המחיר המופקע ששילם פעמיים - פעם מקופת המדינה ופעם שניה הוא משלם לכאורה לחברת פייזר באספקת תושבי מדינת ישראל כשפני ניסוי.



יום שני, 18 בינואר 2021

השרביט - השריטות שלי

 רשומת תגובה לנושא השרביט החם.

אני מאמין שמרבית השריטות שלנו מתחילות בילדות. אני זוכר דברי אנשים, כמו מכשיר הקלטה. אינני יודע אם זה מתת או שריטה. בילדותי כעסתי נורא על כך שאנשים מדברים ואפילו מבטיחים, ואחר כך לא זוכרים. זה ממש הרתיח אותי ובמיוחד לגבי הבטחות. אם הייתי מקבל שקל על כל הבטחה שלא מומשה, בוודאי הייתי היום איש עשיר מאוד. 

כיום אני יודע שאנשים באמת לא זוכרים את מה שפיהם מדבר, או לא רוצים לזכור, או מעמידים פנים שאינם זוכרים. התופעה  של אלה שבאמת שוכחים את מה שלא רוצים או לא נוח לזכור - ראויה לדיון פסיכיאטרי שאיננו נושא רשומה זו. אבל אלה שמעמידים פנים שאינם זוכרים מקפיצים את הסייסמומטר שלי לדרגה עשר לפחות בסולם ריכטר. על כן פוליטיקאים, כמקרה פרטי, ממש דוחים עבורי ברמות שאינכם יכולים לתאר. מקפיצים לי במיוחד את הפיוזים אנשים האומרים "אני לא פוליטיקאי". שבעצם זה אומר, במקרה הטוב, שלא היו רוצים להיות פוליטיקאים. אני נזהר מאנשים כאלה כמו מאש.

עוד מזעזעים את הסייסמומטר שלי הם אנשים "שאף פעם לא טועים". ולא צריך להיות "פולניות" בשביל זה. מן הסתם הם גם לא מתנצלים (גם לא מתחרטים או מודים בפרהסיה) - כי הם פשוט אף פעם לא טועים. וכשהם כל כך בטוחים שאין מצב שהם טועים ומתווכחים אם מישהו טוען אחרת (על סמך נתונים או ידע), לך תעז  לומר להם לאחר שטעו "אמרתי לך". זה מרתיח אותם ברמות ואז הם מכחישים או מחלטרים תרוצים מכאן ועד להודעה חדשה. אני כל הזמן נלחם בשריטה שלי לומר "אמרתי לך", כי זה ממש מחרפן אנשים.

גם מרתיחים אותי ברמות הם "חברים" שמתהפכים כשאינם זקוקים לך יותר. כאלה אני מתעב ומרחיק מחיי. לא רוצה יותר שום עניינים עם כפויי טובה בוגדניים.

והשריטה הכי גדולה שלי היא המאמץ, בל יתואר - להיות פוליטיקלי קורקט כשמעצבנים אותי.
אומרים שבני מזל עקרב הם קצת כאלה. אז יתכן שאני עקרבי במיוחד 
😃 
האם יש כאן בין הקוראים עוד מישהם שכאלה?



https://youtu.be/4mjKg9SElnU


יום ראשון, 10 בינואר 2021

על חלום בהקיץ וקללת חלום

זוהי רשומה חדשה בסדרת החלום ופשרו, בעקבות בקשה שקיבלתי לחדש אותה.

זה אירע בעת שהייתי מאושפז במחלקת שיקום לפני כשבע שנים. בין לבין אימוני פיזיותרפיה נהגתי להעביר את הזמן בספריה (שאגב אף פעם לא נתקלתי בה במבקרים אחרים). מצאתי בה אוצרות לא מעטים - ספרים נשכחים שאזלו מזמן ממדפי הספרים.

בחיפושי אחר חומר קריאה באותו יום, נתקלתי בספרון נודף ריח של יושן. כשפתחתי אותו היה כתוב בתחילתו "המסיים לקרוא את הספר - תרבץ עליו קללה נוראה". 
האם הקוראים הייתם ממשיכים לקרוא בספר?

לא יודע למה, למרות הסקרנות הרבה, החלטתי מיד להחזיר את הספר למקומו. כשהנפתי אותו להחזירו, צנח מבין דפיו פתק מצהיב
שכתובות עליו אותיות רוניות (כתב ויקינגי עתיק).


עם נפילת הפתק, ישוב על כיסא גלגלים, נפלה עלי תרדמה. ומה שראיתי כתבתי בזמנו בצורה לירית (כי טוב שיר קטן מאלף מילים). כך:

בשחור על מצהיב - הקללה

תָּמִים לְמַרְאֶה, נִפְתַּח הַסֵּפֶר
בְּשָׁחֹר עַל מַצְהִיב הִתְנוֹסֵס -
"זֶה הַמְּסַיֵּם הַסֵּפֶר לִקְרֹא
תִּרְבַּץ עָלָיו הַקְּלָלָה".
צְמַרְמֹרֶת
נִסְגַּר הַסֵּפֶר
בַּדֶּרֶךְ לַמַּדָּף, פֶּתֶק נָשַׁר מִבֵּין דַּפָּיו
שׁוּרוֹת מְשֻׁרְבָּטוֹת בְּשָׁחֹר עַל צְהַבְהַב
מִתְעַרְפְּלוֹת,
צוֹלְלוֹת בְּחֶשְׁכַת חֲלוֹם.

כְּשֶׁהֵקַצְתִּי בְּזֵכֶר חַי שֶׁל מִפְגָּשׁ אַחֲרוֹן -
עִם אָדָם זִקִּית-נָחָשׁ,
כִימֶרָה בּוֹגְדָנִית שֶׁהֵטִילָה
בֵּיצֵי קוּקִיָּה בְּקֵן שֶׁבָּנִיתִי עַד
שֶׁהִתְפּוֹרֵר וְנִסְתַּלְּקָה לָהּ -

שָׁמַעְתִּי אֶת לִטּוּפָהּ שֶׁל פַּנְדּוֹרָה בַּאֲחוֹרַי הָרְדוּמִים
טַעַם הַבַּרְזֶל בְּפִי
וּבְפֶתֶק שָׁחֹר עַל מַצְהִיב בְּיָדָהּ,
רָעַם נִיצוֹץ קַדְמוֹן בְּרֵיחַ
שִׁירַת פּוּלְסָא דְנוּרָא שֶׁל
שֵׁדוֹנִים מִשְׁתַּחְרְרִים
בְּמַשָּׁק כְּנָפַיִם
וְצִוְחַת קוּקִיָּה
נָפַל הַפּוּר.
  
האם זה צירוף מקרים ואולי לא?
באותו זמן היו לי רגשות שליליים ביותר כלפי קולגה שהתנהגותו כלפי מתאימה לדימוי 
"אָדָם זִקִּית-נָחָשׁ,
כִימֶרָה בּוֹגְדָנִית שֶׁהֵטִילָה
בֵּיצֵי קוּקִיָּה בְּקֵן שֶׁבָּנִיתִי עַד
שֶׁהִתְפּוֹרֵר וְנִסְתַּלְּקָה לָהּ"

אינני יודע אם זה מקרי או לא, אבל לאנשים שעוררו בי רגשות שליליים חזקים כאלה בחיי, קרו להם או למשפחתם דברים איומים ונוראים בתוך זמן קצר. גם כאן הרגיש לי בהתעוררות שנפל הפור. האם? אינני יודע, 
מאנשים כאלה אני מתנתק ומסלק מחיי. לא מתעניין יותר בקורותיהם.

בכל מקרה, בפרסמי לראשונה את השיר. צירפתי הקדמה כדלקמן:




לאחר יום או יומיים נשברתי וחזרתי לחפש את הספר בספרייה, הסקרנות גברה הפעם. את הספר כבר לא מצאתי. אך יודע אני בוודאות - הבית הראשון שבשיר היה מציאות גמורה ולא חלום.