יום שני, 20 באפריל 2020

תמונות אבודות של אנשים אבודים ותאוות בצע


כידוע לקוראי הבלוג אני דור שני לשורדי השואה. מי שנמחקה לו משפחה ומורשת שלא הכיר מלבד סיפורים. אבא שלי שבגיל 13 ייחל שיגיע לגיל 15 - סיפר לנו הכל כשדמעות בעיניו. אימא שלי לעומתו סיפרה מעט מאוד - מכתמי פלשבק מזעזעים. אתמול אזרתי אומץ לראשונה לעבור על עיזבון הרשימות והתמונות שהיא שמרה במגירה בשידה. שתי תמונות היו ביניהן. הדודים שלא זכיתי להכיר ובקושי ידעתי על קיומם.



בתמונה שלושת האחים הגדולים שלה. ידעתי שהיו לה שני אחים תאומים בכורים ואח אמצעי. שמם של התאומים יוסף (יוס'ל) ויונה (יוינה, לאלה). אין לי היום לשאול מי הוא מי בתמונה. אלא אם מישהו מכם יזהה על סמך התמונה הבאה שאביא מיד. על הכיסא יושב האח האמצעי לובה (לייב). את התמונה וזו שאחריה צילם דוד של אימא שלי (אח של סבתא שלי שגם אותה לא הכרתי). אינני יודע מה היה שמו של הדוד, כי כבר אין את מי לשאול. רק שהייתה לו צלמניה (כך קראו אז בעברית לחנות צילום). 

והתמונה השנייה ששרדה היא זו:


בתמונה זו, משמאל לימין - האח התאום יונה, האח לובה ואימא שלי. היכן התאום השני יוס'ל? הדבר היחיד שהצלחתי לחלץ מאימא שלי על התאום יוס'ל שהוא מת בילדותו עוד לפני מלחמת העולם השנייה. הנסיבות נותרו עלומות.

אתמול התקשרתי לאבא שלי כדי לנסות להשלים את הפאזל. גם הוא אינו יודע מי מהתאומים הוא יוס'ל בתמונה הראשונה וממה נפטר. זה יישאר סוד משפחתי. עוד למדתי שאף פעם לא סיפרה דבר על התאומים מלבד על כך שיונה נספה בשואה. אתמול הבנתי מאבא שלי שהיה לה קשר מיוחד עם האח האמצעי לובה (שגם את זה ניתן לראות בתמונה). מאבא שלי הבנתי אתמול שהתאום יונה נפח את נשמתו במסע המוות שעברה המשפחה, לפני שהנותרים (אימא שלי, אבא שלה ברוך ואימא שלה פרימהׂ) הגיעו לחניית ביניים ב-דיר חזירים בכפר יאלֶנֶץ (הנושק לעיר ברשאד), אוקראינה. לאחר מסע מוות רגלי של כ- 400 ק"מ מעיר מגוריהם בריטְשֶן.


בעקבות השיחה עם אבא שלי לצורך חיבור הפאזל, הוא מצא היום מסמך הנצחה של יונה ביד ושם ושלח לי את המסמך. מהמסמך למדתי כי בן 20 היה במותו הדוד יונה, שנזרק לשלג חולה בטיפוס. הדוד שלעולם לא הכרתי.


 ביילינץ התייתמה אימא שלי מהוריה ונותרה לבדה. בעצמה חלתה אחר כך בטיפוס. כשלושה שבועות הייתה בין חיים ומוות מוטלת על ערמת קש בדיר חזירים. על כך עוד מעט בהמשך.

ודאי הקוראים ישאלו אודות האח האמצעי. ובכן, כך היה. כשהנאצים בעזרת הצבא הרומני כבשו את בריטשן, האח האמצעי היה עם בני הכיתה שלו בטיול נופשון כ- 40 קילומטרים משם (אינני יודע היכן בדיוק) ושם הייתה לו הזדמנות לברוח לרוסיה  בעזרת אנשי הקומסומול (תנועת הנוער הקומוניסטית). משום שהוא למד מסגרות בבית ספר מקצועי לפני המלחמה, ומשום שהיו לו "ידי זהב", הקומסומול חפצו בייקרו והבריחו אותו לשטח רוסיה הלא כבושה. כבן 17 היה אז. וכך ניצל מהשואה. שם נשא אישה ונולדו להם שני ילדים. ב- 1972, שלטונות ברית המועצות ניאותו לאשר להם עלייה לישראל, במסגרת איחוד משפחות.

על ההתייתמות של אימא שלי הילדה בת 11, כתבתי את סיפורה:

פארקלעייבט (צמודות) / קנקן



אִמָּא
אֲנִי שׁוֹכֶבֶת לְצִדֵּךְ אִמָּא
נִצְמֶדֶת
מְחַמֶּמֶת גּוּפֵךְ הַקָּפוּא
אַבָּא יָצָא לְהָבִיא לָנוּ
אֹכֶל
מֵהַשֶּׁלֶג לֹא חָזַר
בַּת מִצְוָה כְּבָר
לֹא תַּחְגְּגוּ לִי
אֶל מִי אֶצָּמֵד מָחָר?

ועוד על כך כבר סיפרתי בפוסט מכתב על קרטון ושעון תלוי. מומלץ לקרוא כדי להבין את מה שאני הולך לספר עכשיו בצער רב. כי בדרך כלל אני נמנע מלכבס כביסה מלוכלכת מחוץ למשפחה. אבל אתמול כשניסיתי להשלים את הפאזל בשיחה הטלפונית עם אבא שלי, ולאחר ששמעתי את הדברים הבאים, הזדעזעתי עד לעמקי נשמתי ואינני יכול להירגע גם בעת כתיבת שורות אלו.

כשאימא שלי נפטרה לפני שנה וחודשיים, אבא שלי חילק לפי בקשתה את תכשיטיה (זהב ואבנים טובות) שווה בשווה בין אחותי ולבין הבת שלי. ומה גיליתי אתמול? את מה שאבא שלי ניסה עד כה מלהסתיר את כאבו ולא יכול עוד. לפני כמה חודשים הלכה אחותי ומכרה את התכשיטים שירשה לסוחר זהב. ועוד באה בחוסר רגישותה לספר את זה לאבא שלי - שבכסף שקיבלה בעד הזהב, קנתה מתנה לכלתה לעתיד.  ועוד סיפרה בחיוך כמה שהיא מאוד מרוצה מהעסקה הזו. ושתבינו, כסף לא חסר למי שנוסע למסעות בחו"ל 3-4 פעמים בשנה ומבלה סופי שבוע במלונות יוקרה בארץ. אני לא מתכוון לריב איתה (גם משום שמדובר בחלב שנשפך), אבל אני לא אשכח ולא אסלח.

כשאימא שלי מסרה עוד בחייה את השעון התלוי לבת שלי (ראו הסיפור שבקישור למעלה), היא כעסה מדוע השעון לא הועבר אליה כבת. אמנם אימא שלי הכריזה שהשעון הזה יועבר מאם לבת מדור לדור, אך כיוון שלאחותי יש רק בנים, העברה קפצה דור לבת שלי. וכיוון שבשעה טובה תיוולד גם לה בת בקרוב, הרי כבר יהיה למי להוריש את השעון לדור הבא, יחד עם הסיפור שלו.
וכמה חכמה הייתה אימא שלי שלא העבירה את השעון לידי אחותי. כי אולי היא הייתה מוכרת גם אותו בעד מחיר הזהב (18 קראט) בלבד. שעון שעל פי הערכת שמאי ביטוח, שוויו אלפי דולרים כפריט עתיקות (ללא הסיפור והערך הרגשי).

הסיפור כבר מתחיל להתארך (ויש עד הרבה לספר) אך אינני רוצה להכביד בהם את אלה "שאינם יכולים להכיל את פסטיבל הסיפורים של ימי הזיכרון". כתבו לי על כך בתגובות בפוסטים קודמים כאן בבלוג ובבלוגים שלהם לקראת יום השואה. תוכלו לבדוק זאת אם תבקשו. אבל לא רוצה כעת לזהם כאן את זכרם של בני משפחתי הרבים שנספו בשואה - בדיון על "פסטיבלי הזיכרון".

אסיים רק בשאלה שעליה קיבלתי תשובה רק אתמול. הנאצים החרימו את כל התעודות והתמונות של היהודים לפני שנשלחו למסעות מוות או למחנות עבודה ושמד (מי ששמר ונמצאה ברשותו תמונה, נדון לירייה). הדוד הצלם שהוא אח של סבתא שלי, שרד את השואה (כי הנאצים היו זקוקים לשירותי הצילום שלו השווים חיים) אך הוא נפטר זמן מה לאחר תום המלחמה. בנו אלוף אגרוף היגר עם משפחתו לארה"ב והקשר עם המשפחה שלנו ניתק. התמונות מלמעלה שהוא צילם, נמצאו בעיזבונו של דוד אחר (שם לידתו אבא) שברח לפני המלחמה לאנגליה והחליף זהויות עם אחיו דייב (שהייתה לו אזרחות אנגלית), שהיגר מאנגליה לברזיל. גם זה שווה סיפור. על כך אולי בפעם אחרת.


יום שלישי, 14 באפריל 2020

עדר בסגר

ביצים, ביצים, ביצים, ביצים...


קליפ הפרסומת הזה וודאי זכור לוותיקים. פרסומת של מועצת הלול הישראלית שפומפמה  אינספור פעמים ברדיו ובטלוויזיה. והיא הופסקה לחלוטין לאחר עתירה שביצים מפוצצות בכולסטרול ולכן קמפיין כל כך אגרסיבי לצריכת ביצים הוא פגיעה בבריאות הציבור. והנה מה יש לעדר שעומד מוטרף בתור שעות בשביל ביצים שרק אלוהים יודע מהיכן יובאו וכמה סלמונלה ושאר ירקות גדלים בהן? 

לפני תחילת היסטריית חטיפת הביצים, היו לנו במקרר תבנית וחצי (18 ביצים). די והותר מכדי לצאת למסע התנפלות לקניית נוספות.
וגם אם לא ניתן יהיה להשיג ביצים משום שאנשים רוכשים כמויות של 240 ביצים, לא יקרה לנו שום דבר בלעדיהן לתקופה מסוימת. מה, אין מספיק דברים אחרים לאכול? לא חייבים לאכול חביתות. נכון, בפסח הכנת קניידלך מצריכה קצת ביצים, אך מקסימום לא יקרה כלום אם מרק העוף לא יכיל את הכופתאות האלו. ניסיתם פעם מרק עוף צח עם תערובת קצוצה רעננה של פטרוזיליה ושמיר, או עם טבעות בצל ירוק קצוץ? על סלט הכבד הקצוץ עם ביצים קשות אפשר גם כן לוותר ולהסתפק בכבד ותפוח עץ קצוצים ברוטב יין אדום.

אני גם לא מבין את היסטריית העדר למיני לחם בערב סיום הפסח. בפריזר שלנו הוקפאו לא מעט לחמניות ופיתות טריות לפני הפסח. מפשירים מספר דקות בטוסטר אובן וריח המאפה הטרי ממלא את הבית. אנחנו לא צורכים מהם הרבה בכל ימות השנה ולכן נוהג הקפאתם הוא עניין שבשגרה בכל ימות השנה, מאחר ותוצרת המאפיות מזוהמת בנבגי עובשים מסוכנים שנובטים גם כשהיא משווקת בשקיות ואפילו אם נשמרת במקרר בשקית ניילון חתומה של המאפייה. האמת היא, שלמרות שענייני החמץ אינם מטרידים כלל את בני משפחתי, לא הפשרנו מהם במהלך הפסח למעט פעם אחת, שהכנו פיצות מבסיס פיתות-מיני מחיטה מלאה וכוסמין. כי אני דווקא אוהב מצות. נו טוב, לא את אלו ('מצות ראשון') המתפוררות והתפלות הנפוצות. המצות הכי טעימות לי הן מצות יהודה שיש להן טעם מעט שרוף. והמצות שלהם מחיטה מלאה טעימות במיוחד, ואינן נשברות במגע ובמריחה. לכן אשמח לגוון ולאכול את השארית גם לאחר הפסח. 

על כן אינני מוטרד כלל אם ימשיכו בסגר כולל במימונה (והלוואי שרק שישמר לטובת בריאות הציבור) . כי מה לי ולמימונה ובמילא אינני מתלהב בכלל ממופלטות. לדעתי יש מאפים מתוקים שווים הרבה יותר לחטאים. מעניין מה יעשו השנה הפוליטיקאים האשכנזים בלי המופלטות. וכאמור לחם טרי אם ייחשק, ניתן להפשיר. גם בלי הקורונה, ממש אין לי חשק לעמוד בתור המתנפלים על המאפיות כמו חיות רעבות.

אבל בחג הראשון וגם בשני היו ויהיו קניידלך וגם שאר מאפים, כי למרות שלא רדפנו אחרי ביצים, הן הגיעו אלינו היישר לביתנו מבלי שעשינו דבר. שתי תבניות ביצים לפני החג וארבע תבניות ביצים אתמול, הובאו והושארו ליד דלת ביתנו  (מבלי שביקשנו) - על ידי קרוב משפחה שיש לו בן דוד מנהל סופרמרקט. מה נעשה עם כל כך הרבה ביצים אינני יודע. ביצים לא ניתן להקפיא.
תגידו, האם ידעתם שביצים דרושות בהמוניהן להכנת חיסונים...?

ועוד רשומה שלי על ביצים ובריאות כאן.

המלצה:
בדקו שעל הביצים שאתם קונים בימים אלה יש חותמת בלתי מזויפת. וכיוון שהן עשויות להגיע מטורקיה, מהשטחים ושאר מקומות ללא פיקוח וטרינרי - הקפידו לפחות לבשלן כראוי!

חג שמח ובריא!


יום שבת, 11 באפריל 2020

בעדה שלי גונבים אפיקומן


ברשומה הזו לא תמצאו מילה על חגיגת הפסח שלנו השנה. זה פשוט לא מעניין. כי לא מעניין עם כמה ומה סעדנו. עם או בלי זום. גם לא אם היה או לא היה אפיקומן (כי לא היה).
בעדה שלנו היו גונבים אפיקומן, גונבים ולא מוצאים. עורך הסדר היה בוצע את המצה האמצעית לשניים. עוטף את המחצית במפית בד, קם מהשולחן והולך ליטול ידיים או משהו כזה. בזמן זה הילד/ים היו גונבים את האפיקומן ומחביאים אותו. כשמגיע זמן האפיקומן, ולאחר שעורך הסדר קם לחפשו ואינו מוצא אותו כמובן - נערך משא ומתן קצר בינו לבין הילד שהקדים לחטוף ולהחביא ("הגנב") - על פרס השבת האפיקומן. כך היה במשפחתי מאז ומתמיד. אני זוכר שבילדותי גנבתי את האפיקומן מהדוד החרדי מבני ברק. מאוחר יותר כשהתבגרתי נדהמתי ממנהג היפוך התפקידים הנפוץ כיום בקרב החברה הישראלית.

האמת שהמנהג המהופך בעצם חינוכי יותר. כי זה המסורתי, הנהוג בעיקר בעדות אשכנז, בעצם מחנך את הילדים שמשתלם להיות גנבים. לא? 


אז ניסיתי למצוא במקורות מהו המנהג הנכון. ראשית ניגשתי להבין את מקור המילה אפיקומן. מחקירת העניין גיליתי שיש כמה סברות עיקריות בקשר לשורש המילה.

האחת מקורה בארמית: ובעצם היא מורכבת משתי מילים: "אפיקו" (= הוציאו) "מן" (= מזון, אוכל).
אחרים סבורים שמקור המילה ביוונית הוא επικωμον מצמד המילים אֶפִּי (סיום)-קוֹמְיוֹן (קומדי, משעשע) ולפי פרשנות זו הכוונה הייתה שאחרי לילה בו נוהגים בכבדות ראש, לא יסיימו אלא בקלות ראש. יש הסוברים שמקור המילה אפיקומן הוא ἐπὶ κῶμον, שהוא המשתה שערכו היוונים לאל השעשועים.

ובפסח הבא עלינו לטובה, אני מקווה לשנות את מקור שם האפיקומן לאֶפִּי (סיום)קורונה - אפיקורונה. 😊


אבל מהו מנהג האפיקומן המקורי? חטיפת (גניבת) האפיקומן על ידי הילדים או מציאת האפיקומן על ידי הילדים? המקורות הבלשניים של המילה אפיקומן אינם מבהירים את הפלוגתא באופן הביצוע של המנהג.

אז רבי ד'קנקן פנה למקורות כדי לפסוק בפרשה:
כך אמר רבי אליעזר: "חוטפין מצות בלילי פסחים, בשביל תינוקות שלא ישנו" (תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ק"ט, עמוד א').
והרמב"ם טען גם הוא שמדובר בחטיפת המצה אחד מהשני (הלכות חמץ ומצה ז', ג'). ומכאן אחר כך התגלגל המנהג שהילדים עצמם הם החוטפים. וביידיש "גאנובען" (גנבים).


כנאמר בשיר "מעכאַפּצען מענעמצען " (ובתרגום חופשי מיידיש לעברית - "חוטפים לוקחים)". ובעל האפיקומן "קיק נישט, כ'זעיי נישט" (לא מסתכל, לא רואה) "כ'זע נישט גאָרנישט" (לא רואה כלום). הרי זה מעיקרי היהדות - "למראית עין". נכון?



והרי כל מילות השיר כאן
וואו איזו שפה עסיסית קורעת היא יידיש. לעומתה העברית יבשה כמו צנון. אלה שאינם מבינים - ההפסד כולו כולו שלהם 😊.
(אחרי הקורנה לכו לתאטרון היידיש עם תרגום סימולטני ותקרעו מצחוק. מובטח!) 

ואיך אצלכם? גונבים או מוצאים את האפיקומן?
העיקר ושמחתם בחגיכם.

יום שני, 6 באפריל 2020

החלפת סנדביצ'ים

שמעתי שכלבים וחתולים ננטשים על ידי בעליהם מחשש שידבקו מהם בקורונה. נטישת חיות מחמד אכזרית בכל ימות השנה, אבל להשתמש בקורונה כתירוץ להיפטר מהם הוא נוראי וזה גם תירוץ רע וגם בלתי מבוסס מדעית. ראשית כלבים וחתולים לא יכולים להידבק ולהדביק בקורונה שלנו, על פי פרסומי אגודת הווטרינריה העולמית . כשם שמפתח אינו יכול לפתוח מנעול שאינו תואם לו, כך הוא גם לגבי נגיף הקורונה  SARS-CoV-2  ('המפתח') וחיות המחמד ('המנעול'). ודווקא בימים אלה שאנחנו ספונים בביתנו, חיות המחמד שלנו גם גורמות אושר וגם עוזרות להפיג את השעמום. ועכשיו אפילו החלפנו תפקידים עם הכלבים - עכשיו הכלבים הם אלה המוציאים אותנו לטייל ואנחנו מטיילים עם רסן על פה.

יש לנו שני כלבים במשפחה הגרעינית - טרייר ורועה שווייצרית מקסימים. הם כמובן לא שמעו על הקורונה, אבל הם מרגישים בשינויים. פתאום כולם בבית במשך כמעט כל שעות היום. פתאום מסתכלים בתדהמה במסכות של בני האדם שמתלווים אליהם בטיול. ובמקום הטיול שהטווח התקצר מאוד בשל  הוראות משרד הבריאות, הם עולים עכשיו במדרגות אל הקומה החמישית ויורדים ממנה - במקום במעלית, החשודה תמיד כמקור מועד להדבקה. וזה מועיל כמובן גם לכושר שלהם וגם של האדם הנלווה אליהם, ונראה שאולי בשל כך הם גם ישנים טוב יותר. ואולי גם הם קולטים את האווירה השונה וקצת נלחצים. זה מתבטא בעיקר בתיאבון. בימים כתיקונם, הרועה השווייצרית היא דוגמה חיה של הפתגם "רעב כמו כלב". והנה בימים אלה איבדה את התיאבון ועשויה גם לוותר בעיקר על ארוחת הבוקר שלה. הטרייר לעומתה תמיד היה דוגמה חיה לפתגם "אוכל בשביל לחיות ולא חי בשביל לאכול".  לשניהם מזון כלבים שונה בהתאם לנתוני הגזע והגיל שלהם. בימים כתיקונם כל אחד מהם אוכל מהאוכל המיועד לו, והנה כעת בימי הקורונה - היא משאירה לא מעט מהאוכל בצלחת שלה והוא בצלחת שלו. אבל שניהם שמחים לאכול את שאריות האוכל של השני. הבן אמר: "הם מחליפים סנדביצ'ים".

מה זאת אומרת "מחליפים סנדביצ'ים"? שאלתי, ואז הוא גילה לי משהו מלפני כעשרים שנה, שנשמר בסוד. אנחנו אוהבים את הילדים שלנו ולכן תמיד הקפדנו שיאכלו אוכל בריא. לעולם לא האכלנו אותם בפרוסות לחם מרוחות בריבה או בשוקולד. שוקולד? בבקשה - טבליות שוקולד אמיתי, עוגת שוקולד, גלידת שוקולד (עתירה בחלבון). אבל מה פתאום פצצת פחמימות (סוכר על לחם)? ובסנדביצ'ים שהכנו לילדים לבית הספר, תמיד השקענו במרכיבים בריאים ומאוזנים כמו גם בגיוון סוג הלחם, ובגיוון במקור החלבון והירקות שבלחם. בבית הם הורגלו לאכול מכל וכול ומרכיבי מזון בריאים לרוב. וכך הקפדנו גם על הסנדביצ'ים שציידנו אותם לבתי הספר.

סנדביץ' בריא לילדים שההורים אוהבים
סנדביץ' לילדים שלהורים אכפת מהם

אז מה גילה לנו הבן לאחר עשרים שנה? שהוא נהג להחליף את הסנדביצ'ים שלו עם אלה של החבר שלו:
סנדביץ' עם חמאת בוטנים וריבה שמכינים הורים עצלנים לילדים


ארגון הבריאות העולמי מזהיר שבשל תזונה לקויה, כל ילד שלישי לפחות יסבול מסוכרת כשיגדל. כל ילד שני יסבול בעתיד ממחלות כרוניות בבגרותו. אלה הם מחלות הרקע שבגללם מתים היום מקורונה. הסטטיסטיקה מצביעה ש- 60% מחולי הקורונה הקשים סובלים מהשמנת יתר. אני מקווה שאתם לא מאביסים בימים אלה את ילדיכם ועצמכם בחטיפים ובממתקים. לפחות עכשיו כשיש לכם יותר פנאי, השקיעו בהכנת אוכל מאוזן ובריא למשפחה. וזכרו - דקה על השפתיים שווה שנה בירכיים.

רשומות נוספות בנושאים דומים:




יום שישי, 3 באפריל 2020

תשובות לשאלון "פיבו"


אז גם אני נענה לאתגר מיזם הראיונות אל חברי הבלוגוספירה שהביא עורך פרפרים אריק בנדק חביב - שאלון "פיבו".




1. מהי המילה שאתה הכי אוהב?
אהבה (ללא תנאים)
2. מהי המילה שאת/ה שונא?
כְּאִלּוּ
3. מה מדליק אותך?
כֵּנוּת
4. מה דוחה אותך?
צביעוּת
5. מהו הקול/צליל שאתה הכי אוהב?
האקורד לה מינור
6. מהו הקול/צליל שאתה שונא?
חריקת דלת
7. מהי הקללה שאתה הכי אוהב?
סססמוֹֹלני
8. באיזה מקצוע הכי תרצה לעסוק?
כבר מאוחר מדי בגילי המופלג 😊
9. באיזה מקצוע הכי לא תרצה לעסוק?
במה שלא עסקתי ובמיוחד בפוליטיקה
10. ולסיום, אם גן עדן קיים, מה תרצה לשמוע שאלוהים יאמר לך עם הגיעך לשעריו?
תאכל את התפוח