בְּצֵל הַמְּאוֹרוֹת
טִהַרְנוּ,
רִסַּקְנוּ -
אַל יִתְהַלֵּל
הִשְׁמַדְנוּ,
מוֹטַטְנוּ -
חוֹגֵר כִּמְפַתֵּחַ
*
היו היו לפני כמה שנים כ-15 דפי ערכים בגוגל עברית העונים לשם הולדתו של כותב שורות אלו והפנו לפרסומים ציבוריים הקשורים אליו. ואז בערך לפני ... (הזמן המדוייק אינו חשוב כרגע לעניינינו) - נעלמה מגוגל עברית "הרשימה המפוארת", שסיקרה מעשיו והישגיו של אדם, העונה לשם הולדתו של "קנקן". בגוגל אנגלית דווקא קיימים כמה עשרות דפי ערכים. גם ברוסית ויפנית, אבל ככה פתאום בגוגל ישראל - כדברי השיר - מישהו הפסיק את הזרם בסניף המרכזי.
כאמור, החיפוש במנוע גוגל באנגלית מגלה את "קנקן מהחיים" מחדש. כמשמע אין נביא בעירו, ואז גם חיפוש ב- Open AI העלה באמתחתו חומרים שמובאים להל"ן רק כשני תקצירים והפנייות - משני חיפושים שונים שנעשו בציר הזמן, בשפה העברית, כשהם מצונזרים (ובעגה מקצועית "מושחרים", שכאן מובאים בכיסוי תיבות תכולות), והרי הם לפניכם:
חיפוש I:
חיפוש II:
הרשומה הזו בהשראת נושא השרביט החם עם וריאציה לכותרת המקורית (שמרופררת למדור במגזין בלייזר לשעבר). האמת היא שיש לי כל כך הרבה לומר בנושא באופן שכדי לפרוס זאת בפניכם, אני יכול לכתוב ספר שלם. ובכל זאת, כשאני רוצה במצב כזה להביע את עצמי באופן תמציתי - אני מביע זאת בשירה. כמו תמונה טובה או ציור, כוחו של שיר שהוא עולה על אלף מילים.
מסתבר שברפרטואר השירים שלי שפורסמו בבלוג זה במהלך השנים, מצאתי כמה מהם שמביעים היטב תכונות של אנשים שאני לא סובל. ולכן אביא כאן הפניות אליהם:
אז מה שממש קשה לי אצל אנשים, פרוס כאן לפניכם (היכנסו לקישורים אם זה מעורר את סקרנותכם):
הקבוצה הראשונה הם אנשים בורים ומרושעים המתוארים בשיר "השילוב הקטלני". הרשתות החברתיות מלאות בכאלה ולכן אני לא נמצא שם. ואם אני נתקל בכאלה בבלוגיה או בחיים האמיתיים, "תאלצו" לקרוא את השיר האחרון בהמשך.
הקבוצה השניה הם אנשים שחוזרים שוב ושוב על אותה הדרך או פעולה ומצפים שמשהו ישתנה. אותם אני מכנה תקועים והם מתוארים בשיר "התקועים". "התקועים"עושים זאת משום שהם תקועים בקונספציות (שרובן אינן מגובות בעובדות).
קבוצה שלישית היא אנשים נרקיסיסטים בשילוב עם אטימות וצביעות והמתוארים בשיר "אספקלריה" .
קבוצה רביעית הם הקנאים המהסוג הגרוע ביותר והמתוארת בשיר "מראה, מראה שעל הקיר".
המאפיין את הקבוצה החמישית היא של אנשים שבטוחים שאין להם תחליף והיא מתוארת בשיר "ברושים".
אז מה אני עושה כשאני נתקל באנשים כאלה? מתרחק ומתנתק מהם, כפי שמתואר בשיר "לא עוד" .
הנושא החם בשרביט עוסק באושר אישי. בתקופה העצובה הזו בה מתנהלת מלחמה עקובה מדם במשך חודשיים וסופה עוד לא נראה באופק, קשה לי מאוד להתמקד באושר אישי. לכן אקדיש רשומה זו למהות האושר עצמו ולתובנות שאושר אמיתי מושג באמצעות מלחמה תרתי משמע להשיגו.
מסתבר שיש ערך הקרוי מדד האושר. הפרמטרים העיקריים לאושר על פי המדד הם: תוצר מקומי גולמי (תמ"ג), תמיכה חברתית, תוחלת חיים בריאים, חופש לבצע בחירות בחיים, נדיבות וחוסר בשחיתות.
במדד האושר שפורסם על ידי האו"ם בחודש מרץ האחרון (2023), במקום הראשון במדד נמצאת פינלנד עם דירוג אושר ממוצע של 7.8. אחריה מדורגות דנמרק ואיסלנד עם דירוגים של 7.58 ו-7.53 בהתאמה. בהפתעה,ישראל ממוקמת במקום הרביעי עם דרוג של 7.47.
התוצאה הזו לגבי הישראלים כאמור מפתיעה בהתייחס לטלטלה החברתית שעברנו עם ניסיון הממשלה להפיכה משטרית שמטרתה להחליש את מערכת המשפט והדמוקרטיה. אבל מסתבר שגם בשנים עברו, ישראל מובילה באופן עקבי במדדי האושר העולמיים. ומכאן אני חושד בכנות הנשאלים. או שהנשאלים אינם מבינים אושר מהו, או שהם מבלפים. תשאלו ישראלי ממוצע מה נשמע ותשמעו לרוב מ"מעולה", ועד "אחלה". אבל נניח לאנומליה הזו.
מהרשומות שהתייחסו לנושא השרביט החם, ניתן להתרשם שמרבית הכותבים למעשה מתייחסים ל"אושר" רגעי (רגע אמנם אינו מוגדר אבל מהותו הוא זמן קצר או מוגבל זמן). החל מהנאה בהאזנה ליצירה מוזיקלית, מקריאת ספר, מרגעים בטיול, ממפגש משפחתי ועד לתחושות אושר כמו בלידת בן משפחה.
מובן שכל אחת ואחד חווים רגעים כאלה, אבל מה הופך אותם מאירועים משרי אושר זמני לכאלה שמביאים לידי אושר עצמתי ממושך ועד למשהו שמתקרב לאושר בר קיימא?
מנסיוני האישי ומדרך חיי הגעתי לתובנה שאושר משמעותי הוא אושר המושג על ידי מאבק ממושך (בדרך כלל תת-מודע ברובו) כדי להשיגו.
מן הטעם שאביא כאן דוגמאות מפורטות מחיי, אך תאלצו לסלוח לי על שלא אעשה זאת בעת הזו. כל אחת יכולה להיות סיפור מרתק שימתין לזמנים אחרים. רובן כרוכות בקריירה שלי שלוותה במאבקים מרים, שבסיומם הושג אושר בל יתואר - נצחון בהכרה עולמית במה שיש שהתאמצו במשך שנים שלא להכיר. אבל בכל זאת אביא משהו מורכב פחות, שיבהיר את כוונתי:
בדיוק כשחשבתי איזה שיר יאה להביא לסיום הרשומה, בעודי מאזין ברקע למוזיקה של רדיו כאן 88 (במקום להיות מחובר 24/7 לחדשות המדכאות), התנגן השיר Bird of Paradise. שבהחלט ראוי בעיניי לסיום.
לקט מסדרת הרשומות האבודות ליום הכיפורים: איזה זאב אתם מאכילים? מחשבות על מנהגים ופולחנים. גם אלף צומות לא יכפרו. מדוע אני לא צם? כפייה דתית ביום כיפור בשכונה חילונית ובבית חולים בירושלים. אפשר גם אחרת. אחרית דבר.
חֹסֶר רְגִישׁוּת, עֹדֶף אֲטִימוּת
הִתְחַשְׁבְּנוּיוֹת שֶׁל רְעוּת רוּחַ
אֵינָם מְדַבְּרִים אֵלַי, אָז הֱיוּ
אַתֶּם בְּשֶׁלָּכֶם וַאֲנִי בִּלְעֲדֵיכֶם.
וכבר אמר בוב (צימרמן) דילן,
the answer my friend is blowin' in the wind
 |
| תצפית לרחוב מהמרפסת בחג פסח שני בבירה |
בְּפֶסַח הַזֶּה דְּגָלִים דְּגָלִים, כָּחֹל לָבָן בְּרָאשֵׁי עַמּוּדֵי תְּאוּרָה מִתְנוֹסְסִים
טֶרֶם יָצָא חַג הַמַּצּוֹת, מֻפְלְטוֹת וְתִקְרוֹבוֹת חָמֵץ כְּבָר בְּקַדַּחְתָּנוּת נֶאֱפוֹת
עוֹד לֹא נִמְחוּ דִּמְעוֹת הַזִּכָּרוֹן וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, זִבְחֵי בָּשָׂר עוֹלָה מִמַּנְגָּלִים
פִּירוֹמָנִים עַל אֲתָרֵי בְּנִיָּה כְּבָר פּוֹשְׁטִים לֶאֱסֹף, קוֹרוֹת לְחַג הַמְּדוּרוֹת
תַּפּוּדִים וּמַרְשְׁמֵלוֹ מָתוֹק עַל מַקֵּל בְּגֶחָלִים צוֹלִים וְהִלּוּלוֹת עַל קְבָרִים
וּמִיָּד נִתָּן הָאוֹת לְחַג הַבִּכּוּרִים הַמִּתְקָרֵב, שֶׁכְּבָר צָרִיךְ לְהֵעָרֵךְ וּלְכַבֵּד
וּשְׁלַל מוּצְרֵי חָלָב מְמַלְּאִים מַדְּפֵי מַרְכּוֹלִים, עוּגוֹת גְּבִינָה הֲרֵי מַמָּשׁ חַיָּבִים
תַּמּוּז וְאַב בַּפֶּתַח וְהוֹרִים מֵהַבַּנְק בְּרִבִּית קוֹנִים, חֻפְשׁוֹת בְּהַקָּפָה לַיְּלָדִים
הַמְּשֻׁעֲמָמִים. בּוֹכִים הַמִּסְכֵּנִים עַל יֹקֶר הַמִּחְיָה וְחוֹגְגִים עַד דְּלֹא יָדַע
רַק נֶאֶסְפוּ חַגֵּי הַתִּשְׁרֵי בִּדְבַשׁ, תַּעֲנִית וּסְכָךְ, וּשְׁלַל סֻפְגָּנִיּוֹת מְצִיפוֹת שְׁוָקִים
וּכְשֶׁנֵּר שְׁמִינִי מְהַבְהֵב וּבְקֹשִׁי כָּבֶה, בְּדוּכָנִים פֵּרוֹת יְבֵשִׁים כְּבָר מְבַצְבְּצִים
וּמִיָּד לְאַחַר הַחֲגִיגָה לָאִילָנוֹת, בְּלִי מָתוֹק אִי אֶפְשָׁר וּכְבָר נִמְכָּרוֹת
עוּגִיּוֹת מְמֻלָּאוֹת לְזֵכֶר אָזְנֵי הָרֶשַׁע, בְּרוֹלֶנְדִּין כְּבָר עוֹשִׂים קֻפָּה
אָבִיב הִגִּיעַ פֶּסַח בָּא, אִי אֶפְשָׁר בְּלִי הַשַּׁחַר וְנוּטֶלָה לִבְלֹס הַמַּצָּה
כָּל חַג וְהַמָּתוֹק שֶׁלּוֹ, חַגִּים וּמְתוּקִים לְשָׂשׂוֹן
כְּמוֹ סֻכָּרִיּוֹת נֶחָמָה לְיֶלֶד בּוֹכָה עַד לַבֶּכִי הַבָּא
עַל יֹקֶר מִחְיָה בּוֹכִים וְחוֹגְגִים לָאֵל
בּוֹלְסִים וְסוֹבְאִים, כָּךְ הֵם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
הרשומה הזו מתכתבת עם נושא השרביט החם "חמישים גוונים של כעס". בתחילה התפלאתי על כך שאף לא אחד או אחת כתבו על הנושא הזה. וכי אין אף בלוגרים כועסים לעיתים בקהילתנו. ואז חשבתי שאולי זה משום שאותו שבוע השרביט הזה היה שבוע חגים ומועדים לשמחה, ולא נאה לערבב שמחה בכעסים. ואולי משום שבלוגרים לא מעטים כותבים (לעיתים כרוטינה 24/7) על הכעסים שלהם 365 ימים בשנה, אבל קשה להביט במראה ולסכם את הכעסים האלה. ואולי זה בכלל מחמת שמחות ובילויי חג משפחתיים שלא הותירו זמן לבקר באתר פרפרים כדי לגלות את הנושא החם השבועי. תופעה שאולי אינה אופיינית רק לחגים...
בכל אופן, למרות העיכוב, אני מוצא בכעסים נושא מרתק. אם תגידו לי שאתם אינכם כועסים אף פעם - לא אאמין לכם. רק דגימת התגובות בבלוגיה מראה שמחוג שעון הכעס מתנודד כמו סייסמומטר.
את רגשות הכעס שלי אני מתאר בשירים. מי שמבין מבין. לא מעט ממש אינם מבינים, או שלא נוח להם להבין את הדרש מתוך הפשט. אז הנה למשל שיר שפרסמתי כאן בעבר על "האיש שבאמבט".
הָאִישׁ שֶׁבָּאַמְבָּט / קנקןקיבלתי את אתגר השרביט החם - בנושא געגועים לאוכל ילדותי - כי אני דווקא בקטע של כתיבת נוסטלגיה יותר מאשר כתיבת יומן בהווה.
פרק א' - סטיגמות על מטבחים
לפני כשני עשורים התארחנו אצל חבר מהעבודה. הוא המבשל. אישתו רק מדברת: "אם שי בעלה חשב שהוא מתחתן עם אישה שתכין לו ג'חנון, מלוואח וסחוג, הוא בוודאי טעה..." ובעוד אנחנו מהללים את האוכל שהכין בעלה (כיום לשעבר) ממוצא בולגרי, הגברת ירתה את המשפט כמו משום מקום: " אנחנו התימנים אוכלים אוכל צבעוני ולא כמו אוכל אשכנזי שהוא חום אפור כזה". אמרה, כשהיא מעווה את פרצופה. איזה טאקט מעולה, גם אם היא חושבת כך.
וכשאומרים לי דברים שאינם מבוססים במציאות, אני מגיב: "כמדומני שחמין תימני הוא חום כמו החמין הספרדי והאשכנזי. גם את החמינדוס הטורקי צובעים בחום. ולעומת קציצות הג'עלה התימניות שצבען חום, קציצות הבקר הטחון המבושלות ברסק עגבניות מהמטבח האשכנזי של אימא שלי - צבועות דווקא אדום. וכמו קציצות ג'עלה תימניות חומות שמוגשות/נצבעות בתוספת סחוג ירוק או אדום, במטבח האשכנזי קציצות דגי הקרפיון (גפילטע פיש) האפורות מוגשות מעוטרות בגזר (כתום) ובהרבה חזרת ארגמנית מסלק (חריפה אש).
וכי מרקי הבורשט האדום והירוק, מרק העגבניות, מרק האפונה, מרק העוף הזהבהב ומרק הירקות הצבעוני, האשכנזיים, חומים? אבל כבר נאמר, בורות ורשעות הוא הצירוף הקטלני ביותר לאדם. ואולי זה דווקא פועל יוצא של כיסוי רגשי נחיתות?
ובכלל אינני מבין את ההתנשאות הנפוצה של מטבחים מסויימים על המטבח המזרח אירופאי. מצטער, אינני מבין את ההתלהבות מתבשילים ששופכים לתוכם כוס שמן זול (ולא שמן זית חלילה) וכן לא את ההתנשאות של מטבחים שמגישים למעשה בורגול מאודה עם תערובת תפלה, לטעמי, של ירקות מבושלים - מנה הגורמת לי לצרבת. והאם האוכל האשכנזי "תפל וחסר תבלינים"? במטבח המזרח אירופאי של אימא שלי היה שימוש רב בפלפל שחור ולבן ופפריקה אדומה חריפה ובפלפל אנגלי ובעלי דפנה. ושימוש רב בצמחי תבלין טריים כמו שום, פטרוזיליה ושמיר.
ובכלל הרשו לי להעיר דבר חוכמה. לא המקור האתני של המטבח הוא זה המעיד על טיב האוכל וטעמו, אלא איכות המבשל/ת בכל סוג של מטבח.
מצחיק אותי גם שהממליגה הרומנית מקבלת בשנים האחרונות עדנה כאשר קוראים לה פולנטה ושהקרמשניט האשכנזי מקבל כבוד כאשר מכנים אותו קרם פטיסייר. והאם השניצל המוגש בהמוניו לילדי ישראל (שמסרבים לאכול כל בשר אחר) אינו אוסטרי? והנקניקיות הישראליות הכשרות והמלאות בקמח ופוספטים הן זבל של ממש לעומת אלו שאוכלים באוסטריה ובגרמניה. בברלין אכלתי במסעדה ששמה קרתופל (תפוח אדמה) שבה מוגשים עשרות מנות שונות על בסיס תפוח אדמה. ממש ללקק את האצבעות אם תצליחו להשיג שם תור. אז מאיזה מקום מגיעה ההתנשאות הזו של מטבחים מזרחיים על מטבחים מזרח ומרכז אירופאיים?
האמת שהייתי מאוד משועשע במסעדה שברובע היהודי ברומא, שבה קבוצה של תיירים דוברי צרפתית הזמינו קוסקוס מכל התפריט העשיר - באיטליה! ומכך שישראלים באמסטרדם אינם אוכלים במסעדות הולנדיות (בשל בורות בשמות המנות בתפריט) ובמקום אוכלים בהולנד חומוס ופלאפל.
אני לא יכול להתהדר באוכל של סבתא. כי לא הייתה לי אף פעם שום סבתא. שלי קיפדו את חייהן בשואה. אבל גדלתי על אוכל של אימא ועל אוכל של אבא, שלכל אחד מהם אקדיש את שני הפרקים הבאים.
פרק ב' - אוכל הילדות של אימא
אמא שלי איבדה את הוריה ושני אחיה התאומים בגיל 10 בשואה. לא היה לה ממי ללמוד לבשל מלבד זיכרון טעמי הילדות. אבל היא לימדה את עצמה. בילדותי המוקדמת מבחר הבישול שלה היה מוגבל. לכל יום בשבוע היה התפריט הכמעט קבוע שלו - אבל ארבע מנות: מנה ראשונה, מרק, מנה עיקרית וקינוח. אינני זוכר כעת את סדר התפריט היומי אבל היה היום שבו המנה הראשונה הייתה סלט חצילים ביתי. כשחזרתי מבית הספר אהבתי להפריד את תוכן החציל הקלוי מקליפתו ולקצוץ בצל דק דק. אימא הייתה מוסיפה מלח וחומץ ואני הייתי מועך את הכל במזלג עד לקבלת מרקם אחיד. ואז אימא הייתה מחלקת את החציל למנות שהיו מוגשות עם פרוסת עגבניה, עלה פטרוזליה ומספר זיתים שחורים לקישוט ולטעם. אימא ואבא היו אוכלים את סלט החצילים עם פרוסת לחם קימל. אני לא סבלתי את טעם הקימל ואכלתי את הסלט ללא לחם. ובאותו היום המנה העיקרית הייתה קציצות בקר בתוספת שעועית צהובה מטוגנת בשום. כל מנה בשרית הוגשה גם עם מלפפון כבוש תוצרת בית.
והיה היום שבו המנה העיקרית הייתה קציצות קישואים מטוגנות עדין, שאהבתי כל כך. לעולם לא אכלתי כמותן. אף לא אחד (כולל אני) הצליח לאזן בין כמות בלילת הקישואים הקלופים והמבושלים, לבין הקמח, הביצה והתבלון. ומנה זו הוגשה עם תוספת געבעץ' (שבמסטר שף שמו הומר לרטטוי).
והיה יום שבו המנה העיקרית הייתה כבד עוף או כבד בקר מטוגנים עם הרבה רצועות בצל ושהיו מוגשים בתוספת פירה תפוח אדמה וצימעס (גזר מקורמל בחמאה). איזה געגועים מעורר בי הצימעס הזה, אל תשאלו.
והיה היום החלבי שבו המנה העיקרית הייתה איטריות בחמאה וגבינת קוטג'.
וכאמור בכל יום היה המרק שלו - מרק עגבניות, מרק בצל, מרק אפונה, מרק פטריות, או מרק ירקות עם גריסי פנינה.
ולמנת הקינוח היה היום של סלט הפירות החיים במיץ תפוזים. והיה היום של סלט גזר מרוסק בפומפיה עם צימוקים ובנגיעת מיץ לימון סחוט. והיה היום של פודינג וניל. והיה היום של פודינג שוקולד (ששמו "עוברת" במאסטר שף למוס שוקולד). והפודינג הזה היה פעם מעוטר בפרוסת בננה, פעם מעורבב עם תוספת צימוקים ומעט רום, או תוספת רסיסי אגוזים. והיה היום של קוביות פרי בתוך רפרפת ג'לי (אדום, ירוק או צהוב - לא חום!). לשבת אימא הכינה קומפוט (לפתן) שזיפים, אפרסקים או משמשים, או תפוח עץ אפוי ממולא בצימוקים וקינמון.
וביום שישי בצהריים אני זוכר במדויק את התפריט הקבוע. פרוסת חלה מרוחה בשמאלץ מיט גריבעל (שומן מממוצה מעור קרעי תרנגולת, מעורבב בשבבי בצל מטוגן). וואו, כמה שזה טעים אם מתעלמים מהכולסטרול.
ואז היה מוגש המרק - מרק עוף תוצרת בית בתוספת פרפעלך (שקדי מרק אפויים תוצרת בית). יותר מאוחר הן הוחלפו בשקדי מרק של אוסם שהיו להיט. היו אז ארבעה סוגים - הקטנים הסטנדרטיים המיוצרים גם כיום, שקדים מרובעים בינוניים, שקדי מרק גדולים ושקדים צרים ומארוכים.
לאחר מכן הוגשה המנה העיקרית שהייתה קורקבנים (ההורים אכלו מחזה העוף המכובס ממרק העוף). הקורקבנים ברוטב (לפעמים לבבות וכליות) הוגשו עם תוספת של פתיתים עם הרבה בצל מקורמל.
ולקינוח, ביום שישי הוגש הקינוח הכי אהוב עלי. קיגאלע - קוגל תוצרת בית מאיטריות מומתקות עם הרבה צימוקים, קינמון ווניל. זה היה בימים שעדיין לא היה לנו תנור אפייה ואימא הייתה מכינה את הקוגל בסיר פלא מעל להבת גז נמוכה.
