השיר האחרון

הַיּוֹם בּוֹ יָרַד מְשׁוֹרֵר מֵהַבָּמָה 
הוֹתִיר שְׁלָדִים מֵאֲחוֹרֵי הָאָרוֹן 
אָרוֹן טָחוּב אוֹ אֲרוֹן קֹדֶשׁ ? 
זוֹ שְׁאֵלָה שֶׁל הַגְדָּרָה 
אַךְ מִי שֶׁיַּגְדִּיר אַיִן 

צָנַח לוֹ זַלְזַל 

וְגָדֵר לַבָּמָה 

אַיִן. 

הַיּוֹם בּוֹ יָרַד מְשׁוֹרֵר מֵהַבָּמָה 
הִתְכַּנֵּס אֶל בְּדִידוּתוֹ בַּבּוּעָה 
מִבַּעַד הַבּוּעָה הַמְּשֻׁרְיֶנֶת 
שֶׁיָּצַר, מַבִּיט עַל הָעוֹלָם 
רוֹאֶה בַּעֲדָהּ וְאֵינוֹ נִרְאֶה 
בּוּעָה, דַּפְנוֹתֶיהָ אֲטוּמִים

לְרֵיחוֹת המב-

אִישִׁים.

(* המ"ב - המכונים בשם)

התקועים

אִישׁ בָּעוֹלָם מַבִּיט עֲלֵיהֶם 
הָעוֹשִׂים עוֹד מֵאוֹתוֹ הַדָּבָר 
כְּאִלּוּ מִנְּקֻדַּת מַבָּט אַחֶרֶת. 
סוֹבֵב סוֹבֵב עוֹלָם 
וִיתֵדוֹת נְעוּצוֹת עֲמֻקּוֹת 
בְּכַפּוֹת רַגְלַיִם נִמּוֹלוֹת
וּבַחֲלוֹף עוֹנוֹתֵיהֶם 

כֹּה מִתְעַצֶּמֶת כְּבִידָתָם 

נִשְׁאֶבֶת אֱלֵי חֹר שָׁחֹר

הדמיה של חור שחור - מקור NASA

***

הפסיכוביולוגיה והסוציוביולוגיה של השמרנות ושטיפת המוח

תגידו, האם אתם 

מאלה שמעיפים את מי שסטר לכם

או מאלה שמגישים את הלחי השניה?

ודאי יקומו עכשיו כולם ויטענו שהם כמובן מהקבוצה הראשונה. מדוע?

כי התשובה הראשונה היא הגיונית (רציונלית) והשניה אינה מחמיאה ומעידה לכאורה על טימטום או על נטיה למזוכיזם. אך האמת היא שרבים מאוד הם אלה שלמעשה מגישים באופן לא מודע את לחיים השניה, פעם אחר פעם. הם אלה שימשיכו לאהוד את קבוצת הכדורגל שלהם גם לאחר שהיא סופגת במשחקים גולים עצמיים וגם לאחר שיורדת ליגה. קשה להאמין אבל יש לכך ולשמרנות בכלל - סיבות ביולוגיות.

לפסיכוביולוגיה של הבחירות שלנו (שמרנות אוטומטית מול גמישות רציונאלית)  אקדיש רשומה זו. 

אל יאוש, כמות המדע המוצגת כאן מוגבלת מאוד וניתנת כאן בשפת עמך. בהחלט יהיה שווה לסיים קריאת פוסט זה, להבנת ההחלטות והבחירות של עצמך וכלל המין האנושי.

ולפני שאפרט ואסביר, ראשית אשאל את הקוראים שאלה:

כמה ממה שאנחנו עושים נעשה בצורה מודעת?

התשובה לכך מדהימה בהחלט. רק כ-10% בלבד נעשים באופן מודע. 

כלומר, למעשה 90% אנחנו עושים אם כך בצורה לא מודעת. למה הכוונה?

ראשית, חלק נכבד מהפעילות שלנו אנחנו עושים בצורה אוטומטית. אנחנו לא חושבים על כל צעד שאנחנו עושים, גם לא על תנועות השחייה או הרכיבה באופניים (לאחר שרכשנו מיומנויות אלו). ואפילו רבים מאיתנו נוסעים יום יום בדרך לעבודה או לבית במצב מנטלי דמוי "טייס אוטומטי".  אבל יש עוד דברים רבים שאנחנו עושים בצורה לא מודעת. למעשה אנחנו לא מודעים לרוב הנתונים הנקלטים על ידי החושים שלנו - כי המוח שלנו מסנן ולפיכך אף לא אחד מאיתנו חי לגמרי במציאות. 

האמת שקיים חלק לא מבוטל של אנשים שהמוח שלהם מסנן את המציאות באופן קשה במיוחד. בהתאם לכך גם ההחלטות שלהם רחוקות מלהיות אובייקטיביות. מסתבר שאת החולשה הזו מנצלים היטב אנשי שיווק ופוליטיקאים, בטכניקה הידועה היטב. נקרא לה בשמה - "שטיפת מוח". יודעים מדוע הם מצליחים בכך?

יש לכך שתי סיבות מנוגדות שמקורן בבסיס הביולוגי של המוח. 

הסיבה הראשונה נובעת מכך שלרבים (רבים מדי) יש בעיות זיכרון קשות - בזיכרון לטווח הרחוק. 

הסיבה השניה נובעת מהדומיננטיות של "הזיכרון הריגשי".

בגדול יש לנו שני סוגים עיקריים של זיכרון מודע - זיכרון לטווח קצר וזיכרון לטווח רחוק. מדוע אנחנו לא זוכרים דבר מהיותנו תינוקות? הסיבה לכך היא שעד גיל שלוש בערך פועל במוחנו הזיכרון לטווח קצר בלבד, אשר ממוקם בקליפת המוח. הזיכרון לטווח ארוך מתפתח ברובו לאחר גיל שלוש והוא ממוקם במרכזים עצביים במעמקי המוח.

מידע וחוויות מועברים באופן סלקטיבי למרכז הזיכרון לטווח רחוק. כאמור, למעשה, הלמידה  מבוססת על הזיכרון לטווח רחוק. הלמידה מאפשרת לנו את שליפת המידע שנאגר במרכז הזיכרון לטווח רחוק - פעולה המכונה 'אחזור מידע'.

לאנשים בעלי קשיי למידה, יש קשיים במעבר המידע מהזיכרון הקצר אל הזיכרון לטווח רחוק, או קשיים לשלוף אותו משם. קל להוליך שולל אנשים כאלה על ידי אנשי שיווק או פוליטיקאים, כי לרבים יש קשיים בשליפת זיכרון ישן. עליהם קל במיוחד לעשות שטיפות מוח. הם לא זוכרים את העובדות. אפילו לא את הסתירות מאתמול להיום מפיו של "שוטף המוח". אצל אלה, שקרים שנאמרים הרבה פעמים ("דפי מסרים") - הופכים לבסוף לאמת.

אם לדייק, למעשה יש לנו שלושה סוגי זיכרונות לטווח רחוק שנאגרים במוח. אחד מהם שאינו רלוונטי לדיון זה והוא הזיכרון שאחראי לפעולות האוטומטיות (הליכה, ריצה, שחייה, רכיבה על אופניים וכדומה). אבל להחלטות היומיומיות שלנו אחראים שני מרכזי זיכרון נוספים - האחד הוא הזיכרון העובדתי (הרציונאלי) והשני הוא   הזיכרון הרגשי, הכולל זיכרונות של פחד, שנאה, קינאה, ואהבה. 

מרכז הזיכרון הרגשי הזה שלנו אינו מפותח בהרבה מאשר אצל חיות ולכן מרכז זה נחשב מבחינה אבולוציונית כמרכז עצבי פרימיטיבי קדום. על כן אנחנו גם חולקים עם החיות אותם הרגשות (לידיעת כל אלו שפוגעים בחיות). 

באדם כמו בעוד מספר חיות תבוניות אחרות, התפתח מרכז זיכרון ארוך נוסף - זהו מרכז זיכרון העובדות המפורשות, שבו אגורים הידע והעובדות. זהו המרכז החיוני לנו לשם למידה, והתפתחותו היא שהביאה להתפתחות התרבות האנושית. אבל בל נטעה, התרבות שלנו אינה נקייה מהשפעת מרכז הזיכרון הרגשי החייתי שבנו.

סוגי הזיכרון והמרכזים שהם נאגרים במוח

אז היכן למעשה נאגרים כל הזיכרונות האלו במוח? מוקד הזיכרון הקצר הוא כאמור בקליפת המוח. הזיכרון העובדתי הארוך נאגר במרכז פנימי במוח שמכונה  היפוקמפוס. השימוש בזיכרון זה מחייב כאמור אחזור המידע והעברתו חזרה לקליפת המוח (מיקום הזיכרון הקצר) כדי שנוכל לנצל אותו וליישמו בהחלטות שלנו.

לעומת זאת, הזיכרון הרגשי שלנו נאגר במרכז פנימי אחר במוח - הרי הוא האמיגדלה. האמיגדלה אחראית להחלטות הרגשיות שלנו וכן גם לכל סוגי הפוביות שלנו. פוביה למעשה היא מצב קיצוני של פחד שבו הזיכרון הרגשי גובר על הזיכרון והחשיבה העובדתית הרציונאלית.

מרכזי הזיכרון במוח

אך למעשה כמעט כל החלטה שלנו נעשית בהשפעה משולבת של שני המרכזים האלו כאחד - המרכז העובדתי והמרכז הרגשי - על מרכז הזיכרון הקצר שבקליפת המוח. אך ההשפעה היחסית של כל אחד משני המרכזים (העובדתי והרגשי) משתנה בהתאם לנסיבות ובאופן אינדיבידואלי והבדלי באנשים שונים. באחד שולט יותר המרכז העובדתי, ההגיוני ובאחר דומיננטי המרכז הרגשי. 

בפעמים רבות נוצר קונפליקט בין שני המרכזים האלו ולכן רבים המקרים שבהם האמיגדלה משתלטת על ההחלטות שלנו גם אם הן לרוב לא הגיוניות במיוחד. אלו הן ההחלטות שבלשון ספרותית מכונות החלטות שנעשות מהבטן. 

יש אנשים רבים שיש להם בעיית זיכרון של עובדות ולפיכך הם מרבים יותר לפעול מהבטן, כלומר מהאמיגדלה. אבל הבעיה של אנשים רבים היא שהאמיגדלה שולטת על מעשיהם, גם ללא קשר ליכולתם להפעיל את ההיפוקמפוס - מרכז העובדות.

לקבוצה זו משתייכים כל המצביעים בבחירות, שאינם מסוגלים להצביע אף פעם עבור מפלגה אחרת. כל אלו שבדקה התשעים רועדת להם היד בקלפי ולמרות ההחלטה המחשבתית עובדתית שעשו לפני כן, הם לא יכולים להפנים וממשיכים להצביע למפלגה או מועמד מסוימים על רקע רגשי, הקשור בדחייה או שנאה על רקע אתני, עדתי, דתי וכדומה - אלה מצביעים על כן מהאמיגדלה. את אלה אפשר להמשיל כמצביעים "לקבוצת הכדורגל" שלהם - המצביעים מהבטן - סליחה, מהאמיגדלה.

אבל בניגוד להיפוקמפוס, שבו מתעדכן המידע העובדתי הדרוש להחלטות אסטרטגיות, הזיכרון הרגשי באמיגדלה מקובע וקשה מאוד לבטל או לנטרל אותו אצל רבים. אלה הם גם השמרנים או "התקועים". את הזיכרון הריגשי הצבור הנטוע באמיגדלה, אפילו עשרות ומאות טיפולים פסיכולוגים קוגנטיביים כמעט לא יועילו. במיקרים קשים, ניתן לשכח השפעותיה השליליות של האמיגדלה רק בעזרת תרופות פסיכיאטריות.   

הרשומה מתחילה להיות ארוכה ומייגעת. לפיכך יהיה צורך להביא ברשומה נפרדת מחקרים סוציוביולוגיים, המצביעים על דמיון לא מחמיא בין הכוחות המניעים את החלטות הבחירה שלנו לבין אלה של ברווזים וג'וקים. תופתעו עד כמה דומים כוחות הבחירה שלנו לאלה של ג'וקים' בבחירת 'המנהיג' שלהם.

בהחלט לא בדיוק דמיון מחמיא לאדם ובמיוחד לאלה שמתקשים להביט על עצמם במראה.

חמודי

חמודי הטרייר המתוק והאהוב, שאימץ אותנו לפני 15 שנים לאחר שנזרק לרחוב בגיל שנתיים, איננו. על אישיותו ניתן לקרוא בשתי רשומות קודמות:

לאן נעלם הקקי של הכלב?

החיה שבנו

עצוב לנו. הנכדדה שימלאו לה שנתיים בסוף החודש אומרת: "חמודי לא גר יותר בבית של סבתא וסבא". "הוא עכשיו בלב שלנו" וטופחת על ליבה.

גם רשומה זו סגורה לתגובות.

לא עוד

חֹסֶר רְגִישׁוּת, עֹדֶף אֲטִימוּת 

הִתְחַשְׁבְּנוּיוֹת שֶׁל רְעוּת רוּחַ 

אֵינָם מְדַבְּרִים  אֵלַי, אָז הֱיוּ 

אַתֶּם בְּשֶׁלָּכֶם וַאֲנִי בִּלְעֲדֵיכֶם. 

וכבר אמר בוב (צימרמן) דילן,

the answer my friend is blowin' in the wind

https://youtu.be/KpD26IoRLvA

לקט שירי שואה / קנקן

 מסיפורי ארוחות שבת בצהריים של אבא 

זְעָקָה אִלֶּמֶת / קנקן 

יֵשׁ לִי זְעָקָה עַל חֹק פּוֹלָנִי 
וּכְאוּבָה מִמֶּנָּה עַל חֹק 
חֹק בִּלְתִּי כָּתוּב 
תִּפְאֶרֶת פַּרְנָסֵי יִשְׂרָאֵל, 
שֶׁמָּנְעוּ מִשְׁפָּט עִבְרִי לְקָפּוֹ יְהוּדִי 
תַּלְיָן בֶּן-עַוְלָה, מְרַצֵּחַ יְהוּדִי 
שֶׁפָּדָה נַפְשׁוֹ בִּדְמֵי חַיִּים שֶׁל סַבָּא 
וְהוּא צוֹעֵד בָּרְחוֹב זָחוּחַ מוּל אַבָּא 
אֶחָד מִמִּינֵי רְשָׁעִים וְטוֹב לָהֶם 
אֱלֹהֵי צַדִּיקִים אַיִן.

יֵשׁ לִי צְעָקָה
צַעֲקַת דּוֹר שֵׁנִי
וְהִיא שׁוֹתֶקֶת
לְבַד

*

בני יהוה / קנקן

גְּזוּז פֵּאוֹת וְזָקָן
תַּחְתּוֹנִים לְבָנִים כְּסוּתוֹ
בִּרְכָּיו שְׁקוּעוֹת
הַשֶּׁלֶג צַמְרִירִי לָבָן
רַב הָעֲיָרָה בּוֹכֶה
זוֹעֵק 'שְׁמַע' לִיהֹוָה
וְהוּא לֹא שׁוֹמֵעַ
וּבַיַּעַר בְּצַמָּרוֹת עֵצִים
כְּמוֹ קוֹפִים
בְּנֵי יְהֹוָה מְקַפְּצִים עֵירֻמִּים,
פְּרִימָטִים* יְהוּדִים מְשֻׁגָּעִים
וְהַקַּלְגַּסִּים צוֹחֲקִים.

* פרימטים - בזואולוגיה, סדרה של יונקים הכוללת את הקיפופים, הקופים והאדם.

*

וּמִתַּחַת / קנקן

וּמִתַּחַת לִנְקֻדַּת הַקִּפָּאוֹן
בְּעַרְבוֹת אוּקְרָאִינָה
אֶל מַצָּע צַמְרִירִי עָמֹק
הֻשְׁלְכָה גּוּפַת סַבָּא מִקָּרוֹן
מַאֲכָל לַכְּלָבִים
בַּדֶּרֶךְ הַבַּיְתָה.

1945 - טרף לכלבים ולציפורים מושלך מקרון רכבת 

*

הַסַּמָּל / קנקן

במסע המוות
כבר לא נותרו הרבה
רב סרן פוקד - העבר אותם בגשר!
מתחת, מי נהר סוערים
בגדה מעבר, הַטֶּבַח ממתין.

סַמָּל מסרב פקודה
מבקש אותה בכתב
הַמָּיוֹר מסנן בזעם -
"בגלל חיילים כמוך מפסידים מלחמות".

בגלל חייל כמוהו,
אבא שרד לספר.

*

שיני זהב / קנקן

סבתא עקרה שיני הזהב
בשביל נסיעה של שני ילדים
אל קייטנת ההצלה
בארץ המובטחת.

בתחנת הרכבת המולה
הורים דוחפים, נלחמים
להציל הילדים מתופת
בארץ המובטחת.

ברכבת לארץ המובטחת
זו ארץ השחיטה
לא נותר מקום לשני ילדים
מאוכזבת, בוכה סבתא בלי שיניים.

סבתא ללא שיניים, לא ידעה
אבא ואחותו נִצּוֹלִים
שנותרו לְסַפֵּר
יחידים.

  

*

סיפור שהצלתי מפיה של אימא, ושרבים אחרים נטלה לפני 3 שנים לקבר 

   

פארקלעייבט (צמודות) / קנקן

אִמָּא
אֲנִי שׁוֹכֶבֶת לְצִדֵּךְ אִמָּא
נִצְמֶדֶת
מְחַמֶּמֶת גּוּפֵךְ הַקָּפוּא
אַבָּא יָצָא לְהָבִיא לָנוּ
אֹכֶל
מֵהַשֶּׁלֶג לֹא חָזַר
בַּת מִצְוָה כְּבָר
לֹא תַּחְגְּגוּ לִי
אֶל מִי אֶצָּמֵד מָחָר?

****

במה חדשה היא פלטפורמה שבה פרסמתי יצירות, גם חלק מהשירים למעלה. לבושתי ראו מה מוצג שם ערב יום השואה וביום הזכרון עצמו לשואה ולגבורה, כיצירה הנבחרת על ידי העורכים 😥

כל הארץ דגלים דגלים ואסקפיזם

תצפית לרחוב מהמרפסת בחג פסח שני בבירה 

 בְּפֶסַח הַזֶּה דְּגָלִים דְּגָלִים, כָּחֹל לָבָן בְּרָאשֵׁי עַמּוּדֵי תְּאוּרָה מִתְנוֹסְסִים 

טֶרֶם יָצָא חַג הַמַּצּוֹת, מֻפְלְטוֹת וְתִקְרוֹבוֹת חָמֵץ כְּבָר בְּקַדַּחְתָּנוּת נֶאֱפוֹת 

עוֹד לֹא נִמְחוּ דִּמְעוֹת הַזִּכָּרוֹן וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, זִבְחֵי בָּשָׂר עוֹלָה מִמַּנְגָּלִים 

פִּירוֹמָנִים עַל אֲתָרֵי בְּנִיָּה כְּבָר פּוֹשְׁטִים לֶאֱסֹף, קוֹרוֹת לְחַג הַמְּדוּרוֹת 

תַּפּוּדִים וּמַרְשְׁמֵלוֹ מָתוֹק עַל מַקֵּל בְּגֶחָלִים צוֹלִים וְהִלּוּלוֹת עַל קְבָרִים

וּמִיָּד נִתָּן הָאוֹת לְחַג הַבִּכּוּרִים הַמִּתְקָרֵב, שֶׁכְּבָר צָרִיךְ לְהֵעָרֵךְ וּלְכַבֵּד 

וּשְׁלַל מוּצְרֵי חָלָב מְמַלְּאִים מַדְּפֵי מַרְכּוֹלִים, עוּגוֹת גְּבִינָה הֲרֵי מַמָּשׁ חַיָּבִים  

תַּמּוּז וְאַב בַּפֶּתַח וְהוֹרִים מֵהַבַּנְק בְּרִבִּית קוֹנִים, חֻפְשׁוֹת בְּהַקָּפָה לַיְּלָדִים 

הַמְּשֻׁעֲמָמִים. בּוֹכִים הַמִּסְכֵּנִים עַל יֹקֶר הַמִּחְיָה וְחוֹגְגִים עַד דְּלֹא יָדַע 

רַק נֶאֶסְפוּ חַגֵּי הַתִּשְׁרֵי בִּדְבַשׁ, תַּעֲנִית וּסְכָךְ, וּשְׁלַל סֻפְגָּנִיּוֹת מְצִיפוֹת שְׁוָקִים 

וּכְשֶׁנֵּר שְׁמִינִי מְהַבְהֵב וּבְקֹשִׁי כָּבֶה, בְּדוּכָנִים פֵּרוֹת יְבֵשִׁים כְּבָר מְבַצְבְּצִים 

וּמִיָּד לְאַחַר הַחֲגִיגָה לָאִילָנוֹת, בְּלִי מָתוֹק אִי אֶפְשָׁר וּכְבָר נִמְכָּרוֹת 

עוּגִיּוֹת מְמֻלָּאוֹת לְזֵכֶר אָזְנֵי הָרֶשַׁע, בְּרוֹלֶנְדִּין כְּבָר עוֹשִׂים קֻפָּה 

אָבִיב הִגִּיעַ פֶּסַח בָּא, אִי אֶפְשָׁר בְּלִי הַשַּׁחַר וְנוּטֶלָה לִבְלֹס הַמַּצָּה 

פזמון

כָּל חַג וְהַמָּתוֹק שֶׁלּוֹ, חַגִּים וּמְתוּקִים לְשָׂשׂוֹן 

כְּמוֹ סֻכָּרִיּוֹת נֶחָמָה לְיֶלֶד בּוֹכָה עַד לַבֶּכִי הַבָּא 

עַל יֹקֶר מִחְיָה בּוֹכִים וְחוֹגְגִים לָאֵל 

בּוֹלְסִים וְסוֹבְאִים, כָּךְ הֵם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. 

* כל אחת ואחד מוזמנים להלחין את הלחן שלהם 😃😪

במקום מה שנכתב ולא יפורסם

אֲשֶׁר נִּכְתַּב וְנִשְׁמַר 

           וְלֹא נֶאֱמַר 
לֹא יַחְדֹּר חוֹמוֹת 
מֵיתָר לֹא יַרְעִיד  
לֹא יַנְבִּיט זֶרַע 

בְּאַדְמַת נֵכָר 
          לֹא יִפְרָח. 

חֲזוֹן בֶּן אָמוֹץ מָחַק 
אֶת כָּל טְיוּטוֹת חַיָּיו
בִּלְחִיצַת מַקָּשׁ אַחַת
כְּבָר לֹא יֵדַע, עוֹלָם 
אֶת אֲשֶׁר הָיָה בְּלִבּוֹ
שֶׁשָּׁקֵט בְּרִיק 

                 וְנָדַם.

אובדן - התמודדות פעוטות עם מוות במשפחה

  21 לפברואר 2022. צ'יף המיוחד והיקר שלנו איננו. לפני חודש מלאו לו 14 שנה.  אך בשל מצבו הרפואי ידענו שהוא חי על זמן שאול. 

צ'יף בימיו האחרונים 

הוא ליווה אותה מהולדתה. שמר עליה, אהב אותה וגונן עליה והיא התייחסה אליו באהבה כחבר וכאח הגדול.

ושניהם בימיו האחרונים:

הוא כבר היה חולה ודעך. וסיפרה לכולם שאבא עושה לו "אבא בום בום לאלי". שבשפתה: אבא מזריק לו כמו שהיא מזריקה ללאלי השועל מערכת הרופאה שלה.

ובעיקבות הזרקת סטרואידים ואנטיביוטיקה הוא התאושש וחזר למיטבו לכאורה.

שלושה ימים לפני מותו עדיין נהנה לאכול מהפיצה האחרונה: 

ועוד סרטונים מימיו האחרונים:

ואז לאחר פריחה זמנית, גם הסטרואידים הפסיקו לעבוד ומצבו הדרדר במהירות. היא הבינה לגמרי. שהוא מאוד חולה. "מאמא. צ'יף קקי" היא קראה לאימא, כשהוא לא שלט על צרכיו ושלשל במטבח. הוא התנשף קשות בגלל דלקת ריאות קשה. הוא גם הפסיק לאכול. היה ברור שזה הזמן להרדים אותו ולגאול אותו מיסוריו. למחרת הגיעה הווטרינרית לביתם להרדים אותו. מדהים איך הקטנה בת השנה ושבעה חודשים הבינה שהוא מאוד חולה והולך להיות עם "מוסטנג" שמת לפני שנתיים. היא קישרה את צ'יף עם מוסטנג, כי יש תמונה של שניהם על הקיר. 

אימא אמרה לה שירדו עכשיו לפארק, כדי שלא להפריע לצ'יף במסעו אל מוסטנג. ואז הקטנה נפרדה ממנו - חיבקה ונישקה אותו. 

הנשיקה האחרונה

כמובן שרצו לחסוך ממנה לצפות בהרדמה  ולראות את אבא שלה מוציא אותו לקבורה. קבורה על ראש גבעה הסמוכה לביתם, בצמוד למוסטנג ו"לונה" אחותו התאומה של צ'יף, שגם היא מתה לפני כשנתיים.

מוסטנג (מוס)

מוס (מוסטנג) וצ'יף

למחרת דיברתי עם הקטנה בוואטסאפ. כשאימא שלה שאלה אותה איפוא צ'יף - היא טפחה על ליבה וניגשה לטפוח על ליבה של אימא. לומר, שהוא בלב שלהן. ואז הוסיפה (הלך להיות עם) "מוס" (מוסטנג) ועם "לולה", "לולה","לולה" - הכלבה שלנו שמתה כשהיא הייתה בת 11 חודשים ולהפתעתנו היא עדיין זוכרת אותה. היזלנו דמעה. היא מבינה הכל כל כך בגילה הרך.

לולה

על "לולה" ו"בובה" הכלבות האהובות שלנו כתבתי כאן.

וכעת שתיהן, מוסטנג וצ'יף ואחותו לונה -  בגן עדן של הכלבים.

יהי זכרם ברוך.

עדכון מהיום

מדהים שהקטנה נזכרת הרבה בצ'יף במשך היום. מזכירה למשל את האוכל שהיא הייתה נותנת לו משלה. ואומרת "צ'יף אוכל עוף ואורז". היא אוכלת פיצה והחלק הקשה שלה שנשאר, מבקשת שנשלח לצ'יף. זה החלק שהכי אהב לאכול תמיד, כי הוא קראנצ'י והיא זוכרת את זה ולא שוכחת אותו😭💔
מתגעגעת אליו ממש. "שחררה" מאהבתה אליו, אבל מתגעגעת באופן הנוגע ללב.

חוד התער

מָה לִי וּלְכָל הָרַעַשׁ בָּעוֹלָם הַזֶּה? 
מִשְׁתַּבְּלֵל כְּחִלָּזוֹן חֵרֵשׁ 
זוֹחֵל בְּרִיר עַל חֹד תַּעַר וְשׂוֹרֵד. 

ביקום מקביל

בְּחִינָם, לְגַמְרֵי בְּחִינָם
קַבְּלוּ אֶת הַסֵּפֶר הַוִּירְטוּאָלִי
עִם שִׁבְעָה וְשִׁשִּׁים כּוֹתָרִים
נִבְחָרִים
וּשְׁלוֹשִׁים רִבּוֹא קוֹרְאִים

מְאֻמָּתִים.

וּשְׁלוֹשִׁים רִבּוֹא הַקּוֹרְאִים
בִּיקוּם מַקְבִּיל
הַאִם הָיוּ קוֹנִים?
עֹתֶק נְיָר עִם כְּרִיכָה
וּבוֹנוּס - אִיּוּר צִבְעוֹנִי

(רַק) בַּעֲשָׂרָה שְׁקָלִים.

סטטיסטיקת הקורונה הצליחה להכניע גם אותי

 כל כך נשמרתי, הקפדתי על שמירת ריחוק חברתי, עטיית מסכה, אלכוג'ל נשפך כמים, חיסון ראשון ושני, בוסטר שלישי ובוסטר רביעי - אך כאן, במוסד שיקומי פרטי(!), הצוות הרפואי הדביק שליש מהמאושפזים במחלקה שלי בקורונה ואני ביניהם.

רק ביום ראשון בשבוע זה. חזרו תשובות ה- PCR לבדיקות שנערכו לכל הצוות הטיפולי וכל המטופלים במוסד השיקומי היוקרתי הפרטי. היו אלה תשובות לבדיקות שנלקחו ביום רביעי בשבוע שלפני כן (תשובות לאחר יותר מ-96 שעות במקום עד 24 שעות כפי שהיה עד כה). בזמן זה נבדקו הצוות בכל יום בבדיקות אנטיגן מהירות. ביקור מבקרים נאסר בכלל, למעט יוצאים מהכלל שעברו בדיקת אנטיגן מהירה לפני הכניסה למחלקה. מסתבר שבסוף השבוע נתגלו חיוביים שני אנשי צוות שנשלחו הבייתה ושלושה מטופלים במחלקה שלי שהוכנסו לבידוד. 

ביום ראשון בדיקת ה-PCR שלי מיום רביעי שעבר חזרה שלילית. ביום זה יצאתי לביקורת שר"פ אצל המומחה לכף רגל בהדסה (כי בשירות הציבורי נקבע לי תור רק לעוד חודש אחרי). ובבית החולים הסתובבו שם לא מעט חסרי אחריות עם "מסכות סנטר" ואפילו היו שנכנסו למעליות משתעלים וזבי חוטם, ללא מסכות בכלל. לא הסרתי מסכה אפילו לשנייה. למחרת, יום שני, בדיקת ה- PCR שנלקחה ביום ראשון חזרה שלילית. אבל באותו יום בערב החלו תסמינים מדאיגים, כאב גרון, התעטשויות וצרידות. במחלקה כבר אובחנו שני אנשי צוות ושלושה מטופלים כחולי קורונה.

למחרת, יום שלישי, כבר הרגשתי ממש רע, כאב גרון, כאב ראש ושרירים, חולשה, וגם חום כמו בשפעת. לשואלים, התחסנתי השנה גם כנגד שפעת. בדיקת האנטיגן שלי חזרה חיובית והצטרפתי לעשרה כמוני במחלקה.

אבל לא אלמן ישראל אנוכי. למרות שחוסנתי בבוסטר רביעי שאמור למנוע מחלה קשה ב-95% מהמחוסנים. היה ברור לי שאני לא מתכוון לסמוך על המזל (שלא אכלל ב-5% הנותרים) ולנצל את מה שהובטח על ידי הממשלה וקופות החולים - נטילת התרופה של פייזר למניעת מחלה קשה בחלון זמנים קצר לאחר הופעת הסימפטומים.

אז האם חושבים אתם שקל לקבל את התרופה בזמן (בחלון זמנים של עד 5 ימים מאז הופעת התסמינים) ? אז טועים אתם. מסתבר שמדינת ישראל הזמינה תרופות נגד קורונה משתי חברות. האחת תוצרת MERK, יעילה רק ב- 30-50% למניעת מחלה קשה אבל ב- 85% למניעת מוות. התרופה השניה, היא "פקסלוביד" תוצרת פייזר, יעילה ב-89% למניעת מחלה קשה, ובתנאי שנוטלים אותה בחלון זמנים של 3-5 ימים מהופעת התסמינים. מסתבר שמהתרופה של פייזר הוזמנו בינתיים מספר מוגבל של מנות, כנראה רק כמה אלפים. עלותה לחולה היא למעלה מ-500 דולר.

המזל הוא שיש קורלציה בין הטמטום של מסרבי החיסונים לבין סרובם להשתמש גם בתרופות החדשות נגד קורונה - אלה הם החולים הקשים, המונשמים והמתים בבתי החולים. מזלי גם שישנם רבים שאינם מודעים לאפשרות ולצורך בלקיחת התרופה ולמניעת מחלה קשה. והרי האומיקרון בעינייהם הוא "שפעת ממש קלילה"... כך שיותר מנות תרופה זמינות לבעלי ההיגיון. ואף על פי כן, לא פשוט לקבל את התרופה בזמן. יש ביורוקרטיה. זה גם תלוי באיזה קופת חולים מבוטחים. וצריך המלצה מנומקת של רופא המשפחה אל הרופא המחוזי, שמנקד את מידת התעדוף של המבוטח לקבלת התרופה. בהפעלת עקשנות ולחץ, חזר אלי בטלפון רופא מהצט"ם שבמשרד הבריאות, שלאחר מספר שאלות הודיע שהוא מורה לרוקח המחוזי לפתוח בהליכי בדיקת התאמה לקבלת התרופה (האסורה למשל לחולים כרוניים של הכליות או הכבד), אבל שאוכל לקבל אותה רק לאחר קבלת תשובת PCR חיובית רשמית- שהגיעה רק ביום רביעי בערב, מבדיקה שנערכה ביום שלישי. נדרשו עוד כמה שיחות ביום חמישי עם הרוקח שפירט מהן תופעות הלוואי ומאיזה תרופות או תוספי תזונה חייבים להמנע בעת לקיחת התרופה (במשך 5 ימים) ובמשך חמישה ימים אחרי גמר הטיפול. למשל, חייבים להפסיק נטילת סטטינים ורצוי עוד ביום שלפני ההתחלה. ורק בערב יום חמישי הגיע המשלוח של התרופה עם שליח מטומטם שהתקשר חמש פעמים איך להגיע למקום. בערב יום חמישי. בחלון זמנים של כמעט 4 ימים מתחילת התסמינים, נטלתי בשעה טובה את המנה הראשונה.

פקסלוביד - התרופה מונעת מחלה קשה של פייזר

שתי מנות, בבוקר ובערב, למשך 5 ימים. כל מנה מכילה 2 טבליות ורודות וטבליה אחת לבנה.  

שתי מנות יומיות

בעת כתיבת שורות אלו אני בחצי הדרך. כמו שמובטח, לאחר יומיים נטילה יש כבר הקלה משמעותית לעומת מה שהיה. תופעות לוואי - שלשולים (בקטנה), טעם מר בפה שחולף בסיום נטילת התרופה (לא נורא, מתרגלים). יתר לחץ דם - עד כה אין. אבל לאור התוצאות (ההקלה המהירה והמשמעותית בתסמינים) זה שווה. ודאי יהיו כאלה שיטענו שהייתי מרגיש היום באופן דומה גם ללא נטילת התרופה. אבל אני מאלה שאפילו צינון רגיל מנגיפי חורף עשוי להמשך אצלי מספר שבועות, כששרירי הבטן מכווצים וכואבים עם כל שיעול. השיעול פסק כליל לאחר יומיים של נטילת התרופה. מבלי להגיע לאישפוז במחלקת קורונה, בלי הצורך בהנשמה ואקמו וחלילה להכלל ב- 8,500 המתים עד כה. משחק ברולטה רוסית אינו מתאים לי. לקנה מידה - מלחמת יום הכיפורים גבתה 2,800 חללים מתים. אז זהו המחיר האמיתי של "להמשיך לחיות לצד הקורונה" - לחיות בצל החרב המתהפכת (ודאי של סרבני החיסונים שהאחריות למותם תהייה כולה שלהם ורק שלהם). ועדיין לא נתקלנו בווריאנטים הבאים. וחיסון עדר? כנראה לא של אלה שנדבקו בזן אלפא, בזן דלתא, וכעת בזן אומיקרון.

למיטב ידיעתי, אני היחיד במחלקה שדרש וקיבל את התרופה. השאר כנראה אינם מודעים לקיומה. (תגידו, אנשים מקשיבים בכלל לתשדירי ההסברה של משרד הבריאות וקופות החולים? כנראה שיותר מקשיבים  לפייק ניוז וחרושת הכזבים המתנהלים ברשתות החברתיות).

היום עוד מטפל ועוד אחות שבאו במגע איתי ואחרים - חלו בקורונה. הנותרים בצוות הרפואי והשיקומי עושים שעות נוספות (שתי משמרות רצופות). וזה בהחלט מורגש בירידה בטיב ואיכות הטיפול. 

דבר אחד רוצה לומר לקוראי - האומיקרון אינו שפעת קלילה! למרות החיסונים, הרגיש לי כמו שפעת בכלל לא קלה, מנסיוני בשפעות. אבל נטילת התרופה של פייזר עשתה את שלה. מקווה להיות נקי מקורונה בעוד יומיים וחצי כשאסיים את הטיפול התרופתי.

זוגתי והבן שליליים לקורונה בשלוש בדיקות אנטיגן. משפחת הבת לא ביקרה בסופ"ש זה בביתנו (למרות שאני עדיין לא שם), משום שחוששים מהדבקת הנכדה, שממנה אנחנו נהנים בינתיים דרך הווטסאפ.

יש לה מעריץ

הרופאה מזריקה ל"לאלי" השועל

ומטפלת גם בוויני הפו

וחוזרת למדוד ללאלי חום

ומאכילה את "קיקי" (מיקי) הבן של "דנה" הבובה

והכלב שלהם:

וכי כלב קוטב לא יהנה משלג ירושלמי?

ורק בריאות לכולכם!

נטיות אמנותיות - מציאות מול הגשמה

זוהי רשומה היברידית בין שני נושאים עוקבים במדור השרביט החם שבאתר פרפרים - נושא "האמן שבתוכי"  והנושא "האמן שבה" והכוונה לפעוטה בת שנה וחצי (נכדתי, למען גילוי נאות ובכך אני מצהיר שלגביה אינני אובייקטיבי). והנושא השני מתכתב עם נושא השרביט החם "מה לי ולספורט".

 הצגת הנושא השני החלה בפתיח של העורכת: "כאשר אני מתבוננת בילדים קטנים אני יכולה מיד לראות אילו מהם אוהבים להתרוצץ, לקפוץ, לטפס או לרקוד, ואילו מהם מעדיפים לשבת על הריצפה / כורסא עם ספר, פאזל, לגו או רחמנא ליצלן מול מסך. הרוב כמובן אוהבים גם את זה וגם את זה במשך כמה שנים עד שמתקבעים ההרגלים". למעשה ניתן לתת לפיסקה הזו את הכותרת המורחבת: "נטיות - מציאות מול הגשמה" 

לנטיות האמן שבתוכי - מציאות מול הגשמה או אי הגשמה, אני מקשר לרשומה "איך זה התחיל". ממליץ מאוד לקרוא אותה, משום שהיא מספרת על נטיות וכיצד המציאות עשויה לשנות אותן. במקרה שלי בגלל מורה לאמנות בתיכון. למעשה היא דיכאה את נטיות האמנות והיצירה שבי. ובעקיפין גם את הכתיבה היוצרת. והדיכוי הזה הוביל אותי בהמשך לעסוק 180 מעלות משם - לתחום המדעים המדוייקים. 

ואכן את הקריירה התעסוקתית שלי עשיתי בתחום המדעים המדוייקים. הפסקתי לנגן ולשיר אך לא להפסיק לאהוב ולשמוע מוזיקה. הפסקתי כתיבה יוצרת לטובת כתיבה מדעית. הפסקתי לצייר ולפסל כי העיסוק האקדמי בעולם המדע סוחט לטובתו את כל האנרגיות הפנימיות. השתעשעתי בכך שאחזור לעסוק בתחביבים האמנותיים והיצירתיים שלי לקראת או לאחר הפרישה. ואכן זה בערך מה שקרה

LATE BLOOMER בציור, בשירה ואפילו זכיה בשלושה פרסים בכתיבת פרוזה. ספר שירה בהוצאה משפחתית, פרוזה בהוצאה לאור מסחרית. ועדיין נזכר במורים מהתיכון, שלא העריכו ודיכאו. ולאן, אם בכלל, הגיע כשרונם האמנותי והיצירתי שלהם עצמם?

ומהסיפור שלי אפשר ללמוד שלעיתים המציאות יכולה לדכא נטיות מולדות, אך בעצם רק לעכב את התבטאותם.

כשאני עוקב אחר נכדתי בת השנה וחצי, אני כבר מבחין שהיא מגלה עניין רב בתחומים רבים ומגוונים, אבל מכולם מגלה עניין במיוחד בציור וביצירה אמנותית. מגיל אפס כמעט הייתה מתמקדת במבט בתמונות אמנותיות על הקירות וממששת את המרקמים של בדי הציור. וכיום, בגיל שנה וחצי, שקועה זמן רב לגילה בציור - הרבה יותר זמן יחסית לשאר הפעילויות. מבקשת בכל יום "דף" וצבעים ויוצרת. כשמסיימת מבקשת "עוד דף" ציור חדש.

 

     

אז הקטנטונת כבר מגלה נטיות אמנותיות ובמיוחד לציור. האם תגשים אותן בעתיד?

אנה פרנק שהוסגרה על ידי יהודי - על מה נזעקו כולם פתאום?

מחקר חדש ומקיף שעוסק בשאלה מי הסגיר את אנה פרנק ובני משפחתה לידי הנאצים קובע כי האחריות לכך נופלת בסבירות גבוהה על מלשין יהודי בשם ארנולד פון דן ברח. הניצול היחיד ממשפחת אנה פרנק היה אביה אוטו פרנק אשר לאחר סיום מלחמת העולם השניה קיבל לידיו פתק אנונימי שחבר היודרנאנט היהודי ההולנדי - ארנולד פון דן ברח - הוא זה שהסגיר את משפחת פרנק למשטרת אמסטרדם ולנאצים - תמורת הצלתו הוא ובני משפחתו.

אנה פרנק           המלשין היהודי:
                            ארנולד פון דן ברח

נשאלת השאלה מדוע אוטו פרנק אביה של אנה גנז את הפתק (שנשמר עד היום) ולא פרסם בציבור את זהותו של המלשין האחראי לרצח בני משפחתו. הוא כבר אינו בין החיים כדי לשאול אותו מהי הסיבה. אבל יתכן שהבליג, כדי שלא לעורר תגובות אנטישמיות בקרב הגויים שיאמרו: על מה אתם מלינים כלפי המלשינים שהסגירו יהודים לנאצים, כאשר היהודים עצמם עשו זאת לאחיהם? 

ובכן כבר כתבתי כאן בעבר שגם את סבא שלי הסגיר לנאצים קאפו יהודי, שגם הוא נותר בחיים ואף עלה לארץ (ועל כך בהמשך). אך זה היה סופו של סבא שלי שנשלח בגלל אותו יהודי ארור למחנה עבודה והשמדה נאצי:

וּמִתַּחַת / קנקן

וּמִתַּחַת לִנְקֻדַּת הַקִּפָּאוֹן
בְּעַרְבוֹת אוּקְרָאִינָה
אֶל מַצָּע צַמְרִירִי עָמֹק
הֻשְׁלְכָה גּוּפַת סַבָּא מִקָּרוֹן
מַאֲכָל לַכְּלָבִים
בַּדֶּרֶךְ הַבַּיְתָה.

סופו של סבא שלי שגופתו נזרקה על ידי נוסעים מקרון הרכבת שהובילה אותו הבייתה ממחנה העבודה וההשמדה בסיום המלחמה - ללא קבורה.

בשל יומנה, אנה פרנק הפכה להיות סמל ועל כן ההדים הרבים למחקר החדש. אבל על מה הזעזוע? הרי מה עשו חברי היודראנט בגטו ורשה ושאר מקומות? שהיו אלה שמילאו את מכסות היהודים ל"אקציות" - המשלוחים ברכבות למחנות המוות. ומה עם הקאפו היהודים שהצליפו באחיהם במחנות העבודה, כדי לקבל תנאים טובים יותר מהקצינים הנאצים עבור עצמם וכדי להציל את עורם שלהם ומשפחותיהם. יהיו שישאלו מה אנחנו מלינים על החוק הפולני שאוסר להשמיץ פולנים על שיתוף פעולה עם הנאצים בהשמדת העם היהודי. וזה לא רק הגויים הפולנים, זה גם השכנים האוקראינים של הורי שהסגירו יהודים. ולא רק שהיו אחראיים למשלוח מאות אלפי שכניהם למחנות עבודה והשמדה נאצים, אלא גם בזזו את רכושם לאחר מכן. וצאצאיהם של אלה ודאי ישאלו, מדוע באים אתם בטענות אל הורינו וסבינו כאשר בני עמכם שלכם שיתפו פעולה עם הנאצים?

ועל כך כתבתי בעבר כאן:

זְעָקָה אִלֶּמֶת / קנקן

יֵשׁ לִי זְעָקָה עַל חֹק פּוֹלָנִי
וּכְאוּבָה מִמֶּנָּה עַל חֹק
חֹק בִּלְתִּי כָּתוּב
תִּפְאֶרֶת פַּרְנָסֵי יִשְׂרָאֵל,
שֶׁמָּנְעוּ מִשְׁפָּט עִבְרִי לְקָפּוֹ יְהוּדִי
תַּלְיָן בֶּן-עַוְלָה, מְרַצֵּחַ יְהוּדִי
שֶׁפָּדָה נַפְשׁוֹ בִּדְמֵי חַיִּים שֶׁל סַבָּא
וְהוּא צוֹעֵד בָּרְחוֹב זָחוּחַ מוּל אַבָּא
אֶחָד מִמִּינֵי רְשָׁעִים וְטוֹב לָהֶם
אֱלֹהֵי צַדִּיקִים אַיִן

יֵשׁ לִי צְעָקָה
צַעֲקַת דּוֹר שֵׁנִי
וְהִיא שׁוֹתֶקֶת
לְבַד

ואת החוק הבלתי כתוב תבע ראש ממשלתנו הראשון - דוד בן גוריון - שאין לעסוק ולשפוט קאפו ומשתפי פעולה יהודים עם הנאצים (למעט משפטו של ישראל קסטנר). כי לא מעטים מהם עלו לישראל והעמידו משפחות. מאות אם לא אלפים מהם היו ראויים לעמוד למשפט על פשעיהם כלפי אחיהם. זה אולי נבע מאותה סיבה שאוטו פרנק לא פרסם את שמו של היהודי שאחראי לרצח של משפחתו - למען לא לעורר אנטישמיות ולהקטין את אחריותם של גויי העולם בהשמדה, משום שגם יהודים לא מעטים שיתפו פעולה. וחוץ מזה אי אפשר היה לצפות לכלום בנושא זה מאת בן גוריון. כי בן גוריון היה ידוע ביחסו המזלזל כלפי "עליבותם" של שורדי השואה ושהיה גם אחראי לעושק והגזל של שורדי השואה על ידי ממשלת ישראל, מכספי השילומים של ממשלת גרמניה, שהיו מיועדים לניצולי השואה ומשפחותיהם עצמם.

ואבא שלי סיפר לנו דומע, על אותו קאפו יהודי שאחראי למותו של סבא שלי. ועל כך שיום אחד, כאן בארץ, הוא ראה את אותו קאפו יהודי צועד זחוח מולו במדרכה. ואבא מספר שעצר בעדו במאמץ רב וכדי להמנע מלרצוח אותו. מיהר לחצות את הכביש ולעבור למדרכה שממול כדי שלא יתקל בו.

לפני כשנתיים כשעמדתי לכתוב על כך פוסט לקראת יום הזיכרון לשואה, ביקשתי מאבא שלי שיאמר לי מהו שמו של אותו קאפו יהודי נאלח. אך כמו אוטו, אביה של אנה פרנק, הוא סירב  שאפרסם כאן את שמו. אך לא כדי שלא לחזק גילויי אנטישמיות אצל הגויים. אלא מהסיבה "שהוא כבר אינו בין החיים. אך יש לו ילדים ונכדים שעלולים לתבוע את כבודו בהוצאת לשון הרע".

האמת שכבודם של צאצאיו של אותו יהודי עלוב נפש ובזוי אינו מעניין אותי כלל וכלל. אבל אני מסכים עם אבא שלי שאותו קאפו יהודי ארור כבר אינו בין החיים כדי להגן על עצמו.

עריכה

הסטטיסטיקה מעידה שהרשומה ה זו עוררה עניין משמעותי ויוצא דופן בקרב קוראים מגרמניה (מספר קריאות מגרמניה. פי כמה יותר ממספר הקריאות מישראל. כנראה גם בזכות הגדג'ט translate המצורף לבלוג).

ודאי יהיו לא מעטים מהקוראים הישראלים שלא רואים בעין טובה פרסום של רשומה כזו על מלשנים ומשתפי פעולה עם הנאצים כנגד אחיהם. ישנם לא מעטים הסוברים שאין לכבס כביסה מלוכלכת בפני העולם, למען הסתרת אמיתות היסטוריות.  

אבל אין זה ממעיט כהוא זה מאחריותם של הנאצים בהשמדת עם המונית בשם תורת הגזע. הם ידעו היטב כיצד לנצל חולשות אנוש להעזר באיש נגד אחיו. הם אפילו מאוד נהנו מכך, כדי לספק את יצר הסאדיזם החולני שלהם - של אנשי האס אס. 

מציינים שרבים מאוד מהמקומיים, כמו פולנים, אוקראינים ובני אומות אחרות - נהנו לשתף פעולה עם הנאצים כנגד יהודים, מתוך מניע שנאה אנטישמית. זה בהחלט נכון מאוד ואפילו הייתה זו תופעה רחבת היקף של המקומיים כנגד היהודים. אפילו לאחר סיום המלחמה -  מחשש שהשורדים היהודים יתבעו חזרה את רכושם. 

אבל גם רבים מהמקומיים שיתפו פעולה עם הנאצים בהסגרת יהודים, בשל החשש לחייהם הם. מפני החשש מניקמת הנאצים בהם על הסתרת מידע. אין להתעלם גם מאמת היסטורית זו. 

אך אין גם להתעלם מכך שהיו גם מקומיים שהסתירו יהודים בבתיהם, למרות סכנת המוות שריחפה עליהם אם יתפסו. היו שסיפקו מזון ליהודים במקומות מסתור במשך כל תקופת המלחמה וסיכנו גם בזה את חייהם. היו גם מקומיים שסיפקו תעודות מזוייפות ועזרה בהברחת יהודים מחוץ לגבולות המדינה. כדאי גם לזכור את חסידי אומות העולם האלה, מול עליבות הנפש של אותם משת"פים יהודים בזויים. ואין מדובר במשתפ"ים יהודים אחדים בלבד, מדובר באלפים כאלה שאחראים ישירות למותם של יהודים. כדור שני לשואה, אינני יכול ולעולם לא אסלח להם. אינני מוכן להתעלם ולהסתיר זאת לשם יפוי ההיסטוריה הלאומית שלנו. אינני יכול לקבל הקרבה מושכלת אקטיבית של האחר, גם במחיר הישרדות אישית. לא אתן יד, לא להבנת ולא להצדקת תועבה כזו. אינני גם מוכן לקבל שיש לשכוח בטענה של מרחק זמן מהאירועים ההיסטוריים. כי הדורש מאחרים, נאה דורש מעצמו.