בשם וכינוי

זהו הנושא החם השבועי במדור השרביט בפרפרים. 

כידוע יש בלוגרים הכותבים בכינוי או בשמם הפרטי בלבד. לרוב הכינויים הם בשפה העברית, אך לעיתים הן הכינוי והן שם הבלוג (הנכתב בעברית) הם משום מה באנגלית או בג'יביריש לועזי. למה? אשאיר את זה להם להסביר. 

מרבית אלה הכותבים בשמם המלא, למעשה אינם חושפים פרטים על משפחותיהם, חבריהם לחיים, ללימודים ולעבודה אלא כותבים בנושאי נישה, בתחומי התמחותם המקצועית. 

למרות הסקרנות הטבעית של הקוראים לדעת מי אני, כלומר איזה שם אני נושא בתעודת הזהות - אני אמשיך כנראה לאכזב אתכם. אבל הקוראים הקבועים בבלוגים שלי או בפורמים שבהם אני משתתף (תחת הכינויים "קנקן התה", "קנקן" או "דור ירושלמי") - יודעים לא מעט עלי כאדם ועל תחומי עיסוקי (הרשמיים והפחות רשמיים - שלאחרונים נקרא להם תחביבים). 

אז מדוע אני כותב באנונימיות בבלוגים שלי?

תחת שמי האמיתי, המחפשים בגוגל ימצאו מספר לא מועט של דפי ערכים. למעשה אני דמות די ידועה לרבים באקדמיה בארץ ובעולם וגם מחוצה לה. מצד שני מנוע החיפוש של גוגל מכיר כמובן גם את הכינויים שלי ברשת. ואת מה שיש בבלוגים שלי אני מביא מבלי להתהדר ברשימת הפרסומים המדעיים והכיבודים. אין אני מוצא צורך להביאם לבלוגים (למרות שכפי שתראו יש כאלה החושבים אחרת). בבלוגים שלי יש מסרים שלרוב אינם קשורים למסביב של העולם המקצועי והמשפחתי שלי. כי המסביב הזה רק יכול להסיט את הקוראים מהעיקר. למעשה אין אני רוצה שיהיה כל קשר בין הבלוגים לבין שם לידתי הרישמי במנועי החיפוש. מדוע? נו טוב, אולי זה יהיה פחות סודי בהמשך.

כתבה לי פעם אחת בתגובה: "אוי כמה שאתה מת לספר לנו את זהותך ושמך ... זה חוזר על עצמו בפוסטים רבים שלך .העיקר שהקנקן מלא ואנו שותים ממנו". 

עניתי לה בקריצה: " אם אגלה את שמי הקסם יפוג. מכירה את עוץ לי גוץ לי"?

וקורא אחר כתב בכנות בתגובה לפוסט : "יש בלוגרים (וזה תקף גם לגבי כל יישות אינטרנטית אחרת) שאני ממש רוצה לדעת מי הם, איך הם נראים ומה הם עושים. משום מה זה לא תקף עליך. כאילו המוח שלי אומר "אני יודע את כל מה שאני צריך לדעת"! ברור שהרצון הזה קיים, אבל זה הרבה פחות".

ועוד תגובה:  "הסקרנות לגבי "מי אתה" ב- RL לא ממש "הורגת" אותי , אבל אני לא חתול. אני מכיר את הניק, וזה מוצא חן בעיניי ומספק, עד אשר תרצה אחרת.

כמוך גם אני חושב שהפוסטים שלי מדברים ומדבררים אותי היטב".

פעם סיקרתי בבלוג טקס הומוריסטי מיוחד במינו שנערך בטבע, לציון קידום אקדמי של אנשי סגל באוניברסיטה. כתגובה כתבה לי אחת הקוראות: 

"לא ידעתי שבכלל מתקיים טקס כזה, מסורת חמודה מאוד וכל הכבוד לך שצילמת ופרסמת. חסר לי רק דבר אחד - תמונה שלך."
עניתי:
"הרבה דברים לא ידועים ולכן אנחנו כותבים עליהם בבלוגים שלנו. נכון? ובמקרה זה אני לא החשוב אלא רק הצלם".

והרי הסבר למקורם של הכינויים תחתם אני כותבי:

"קנקן התה" (ולעיתים בקיצור "קנקן") - הושאל ממשל קנקן התה של ראסל. ואם אתם נורא רוצים לדעת משהו על קנקן התה, תצטרכו לקרוא בקישור " אודות הבלוג והכותב".

בבלוג האקטואליה "דע-א-קטואליה" כתבתי בישראבלוג תחת הכינוי "חץ ופרח" בהשראת הטור הסאטירי "חץ מסילבי", שכתבה בעבר סילבי קשת המיתולוגית בעיתון הארץ. "דור ירושלמי" הוא הכינוי שלי ב"במה חדשה", מאחר ואלגוריתם ההרשמה סירב לקבל את הכינוי קנקן התה.

על היסטוריית הכתיבה הבלוגוספרית שלי ובכינוים השונים כתבתי כבר בהרחבה כאן. חשוב לציין כאן שוב, שמטרת הכתיבה אינה כוללת מי אני, מי בני משפחתי ומיהם חברי. וכי מה הם אשמים, שחייהם הפרטיים צריכים להיחשף כאן?

האנונימיות גם מאפשרת לי לבקר את המתרחש באקדמיה (מבלי לציין שמותיהם של המבוקרים), ולכן מבלי הצורך לבקש אישור פרסום מדוברות המוסדות.

אני לא רק איש אקדמיה, אלא בנוסף במשך שנים רבות גם - עובד מדינה כראש תחום באחד ממשרדי הממשלה. ובתור שכזה אני אינני חופשי להביע בציבור את דעותי האישיות, בוודאי לא דעות פוליטיות וביקורת על מוסדות המדינה ונבחריה (מה שאני יכול לעשות בחופשיות רבה תחת מעטה האנונימיות).

האנונימיות נותנת לי את החופש לכתוב כאוות נפשי! מה לעשות, גם אני חייב להתנהל תחת חוקים: הזדהות פרסונלית ושתיקה, או אנונימיות וחופש הדיבור.

אבל מחיר האנונימיות הוא בכך שהיא עשויה לפגוע באמינות. באנונימיות יש רק חיסרון אחד, שאני שם עליו קצוץ - כאשר אני מביא ניתוח מדעי שמעורר מחלוקת, היו מגיבים שביקשו לראות את התעודות האקדמאיות שלי. חחחחח

הרי דעתם המלומדת שלהם, כמובן שאינה ראוייה בעיניהם לפיקפוק - דעות קדומות המבוססות על דברים בלתי מדוייקים, לא מאומתים ואפילו על הכזבים (FAKE) שהם דולים ברשתות החברתיות ואצל פרופסור גוגל - כל מיני מיתוסים שביניהם ולאמת כמרחק מזרח ממערב.

אבל אצל אלו אני במילא נוכח ששום עובדה מדעית או מחקר רציני, - אינם מזיזים אף אחת מאמונותיהם או מהאידיאולוגיה שלה. גם אם אני מביא הוכחות שעכשיו יום ולא לילה, מיד קמים עלי כאלה שיטענו טיעונים כמו: "כל פעם יוצאים מחקרים האומרים אחרת", או "בעוד אלף שנה המדע יוכיח שאני הוא זה שצודק", או בסגנון: "לא יעזור לך כלום - עכשיו לילה ולא יום". ויש כאלה מהסוג השלישי, שכשאינם יכולים להתמודד עם העובדות - פשוט משמיצים. כמו: "אני לא מאמין כמה טיפש יכול להיות המדען הזה, בטח הוא מקסימום איזה דוקטורנט". ובחור בן עשרים למשל (שאם לא שרת בצבא, וכך נראה לי, אפילו לא סיים תואר ראשון, אם הוא בכלל לומד), טוען שהוא מבין בעניין כמו פרופסור לפחות, וכמעט מבקש ממני תעודות.

בענייני דת, אמונה, אידיאולוגיה, דעות קדומות - כנראה אי אפשר לשכנע אף אחד בשום עובדות מדעיות, כאשר הוא לא מוכן לזוז מדעותיו. אז מדוע אני בכלל דן בסוגיות כאלה? הסיבה פשוטה: רוב התגובות לפוסטים הן של המתנגדים (שלפעמים מאוד "צעקנים"), אבל הרוב הדומם קורא, חושב ומקבל. ואני בעצם כותב למי שכן מוכן לתת מחשבה שניה, אבל לשם כך צריך לקבל את הידע. בכך בלבד דייני. אין אני מתכוון לשנות אף אחד מאורח חייו - כל אחד לוקח אחריות על חייו. אני כן פועל להפריך שטויות ושקרים מדעיים שמנסים להפיץ כל מיני מסיונרים אידיאולוגים חסרי אחריות - אצלי או בבלוגים שלהם.

אז אם זהותי ופועלי האקדמים והציבוריים היו ידועים לכם, האם דברי היו מתקבלים אחרת? יתכן שאצל אחדים. אבל אינני רוצה שאנשים יקבלו את דבריי רק בגלל כבוד אקדמי או ציבורי, אלא שיתייחסו לתוכן הדברים. אמנם אין אני מסתיר בבלוגים את השכלתי וחלק קטן ממעשיי או השגיי, אך אין אני זקוק למעטפת של כבוד, שאולי הייתה נחשפת מגילוי שמי המפורש בכדור הארץ. אינני מתהדר בהשכלה או בידע שלי. אני כן משתמש בהן לכתיבת המסרים בפוסטים בבלוגים שלי. אין אני רואה בזה פסול, אלא יתרון - כי לידע יש יתרון על אמונות או דעות קדומות, או אפילו על מידע שמבוסס על כתבה מפוקפקת בעיתון, שלקורא הממוצע אין הכלים לבדוק את מהימנותה המדעית.

היו גם כאלה שהאשימו אותי בשחצנות, בהתנשאות, בדמגוגיה ומה לא? אך תגידו, האם מישהו שכותב באנונימיות אפשר להאשימו בהתנשאות ואגו?

ובכלל מה שוות האשמות האלה, כשהן באות במקום התייחסות עניינית לעובדות? מה מעידות תגובות כמו: "כתבת כל כך הרבה שטויות, שאני אפילו לא יכול לענות עליהם"? (ואולי בעצם הוא לא יודע?).  או: "מה אתה בכלל יודע על הדברים האלה?" או: "יש לי כל כך הרבה מה להגיד, אך במילא לא תשתכנע מדברי, כי לא תהיה מוכן לצאת מהקופסא". מה לעשות, כנראה הקופסא שלהם "טובה" יותר משלי לדעתם.

אבל איך לומר, יש כאלה שמי שאינו חושב כמותם, ואינם יודעים להעמידו בצורה עובדתית עניינית על טעותו - במקום, כל מה שהם יודעים לעשות הוא לכנות אותו "דביל", או "שמאלני" (שכידוע זה הפך לכינוי גנאי נוראי במחוזותינו). וכשהוא כותב משהו על דת או אלוהים , זוכה רחמנא לצלן לכינוי "עוכר ישראל".  או אם הוא מתייחס לטבעונות מהיבטים מדעיים ורפואיים, הוא זוכה לכינוי "טובח חיות" או "טבחון". ולמעשה אם תבדקו את יפי הנפש האלה, אולי תגלו שחלקם לא שרתו בצה"ל, שאולי רשום בתיקם הרפואי סעיף פסיכיאטרי, שאולי יש להם תיק במשטרה, ושאולי שייכים לכת מטיפים. אבל חלילה, אני לא מכליל כמוהם.

ולגבי ההתנשאות שבה הואשמתי פה ושם, אומר כי רבים הבלוגרים שכותבים כביכול בצניעות או בביטול עצמי, אך האגו זועק למרחקים. אם לא מהפוסטים אז מהתגובות שלהם. בדרך כלל הם אלה שמאשימים אחרים בהתנשאות ומוטב שיבדקו בציציות שלהם. אך כאמור לא באתי לשנות טבע אנוש.

בניגוד להרבה מדענים לא מעטים אחרים, הרודפים פרסום ציבורי באמצעי התקשורת, בין אם למטרות האדרה עצמית או בין למטרות קידום אקדמי - אני ברחתי מזה כמו מאש. יתכן והקידום שלי היה איטי יותר מאשר אותם "נסיכים". את כל אשר השגתי היה בעבודה מפרכת במו ידי ובעזרת הצוות הנאמן שלי. יתכן שבשל כך גם העבודה המדעית שלי מוערכת על ידי מדעני העולם הרחב, הרבה יותר מאשר מידת הפירגון בישראל, אבל לפחות לא כתבו עלי בעיתון ולא ידעתי שאני כזה.

  

ולסיכום, הרי ידוע שלרבים הקנקן חשוב יותר מאשר תוכנו. אז אני מזדהה בפניכם בכינוי קנקן התה. קנקן מטבעו שנועד ורוצה להשקות. ותה הוא משקה שיכול להיות מתוק ויכול להיות מר או חמצמץ. כל אחד שותה את התה שהוא אוהב. ואני יודע שיש האוהבים את התה שלי ויש רבים שמאוד לא. התה שלי מאוד אישי, אבל לא במובן הפרסונלי. אני לא מייפה את הקנקן וממעט לעטר אותו בהישגים פרסונלים. אני פשוט מכין את התה שלי ומציע אותו לשתיה. מי שירצו - יקבלו. ומי שלא ירצו - שישתו תה אחר.

על אנשים שפוגעים בנו

משהו מהמתנהל בימים אלו הזכיר לי פוסט משנת 2012 שפורסם בישראבלוג ושזכרו נמחק מהעולם הדיגיטלי ובמיוחד אבד במנוע החיפוש של גוגל. אז הריני מעורר מתים ומביא כאן את חלקו הראשון של הפוסט ההוא.

קיבלתי במייל את הדברים הבאים:

"כל אדם שאנו פוגשים בחיינו הגיע אלינו במיוחד על מנת ללמד אותנו על החיים. בדרך כלל האנשים שפגעו בנו בצורה הכי קשה, הם אלה שבאים ללמד אותנו כללים חשובים מאוד לחיים, לכן אין צורך לפגוע בהם בחזרה או לשמור טינה. אלא להיות שמחים בתוך תוכינו שפגשנו את האנשים האלה, כי הם לימדו אותנו הרבה על החיים.

כלומר, דווקא האנשים שפגעו בנו הכי קשה הם המורים הכי טובים לחיים. הם מלמדים אותנו להעריך את עצמנו יותר- הם כמו סוג של מראה עבורינו. זיכרו זאת ואל תכעסו או תשנאו את אותו אדם שפגע בכם אלא להיפך- תוקירו לו תודה על כך - כי הוא עזר לכם ".

 

נשמע קצת ניו אייג'י (ואני מתנצל בפני כל מי שריח הניו אייג' פוגעים בעצביהם החשופים). אבל קשה להאמין שכל אדם שאנו פוגשים בחיינו הגיע או נשלח אלינו במיוחד על ידי הקוסמוס. אבל לאחר מחשבה ובהתעלם מהמשפט הקודם - נקיטת גישה פילוסופית כזו לגבי כל מי שפוגע בנו, תקטין את הרגשות השליליים שהורסים לנו את הבריאות.

לעשות בית ספר לאנשים יכול להביא לסיפוק רגעי, אך מנסיוני זה בדרך כלל חוזר אלינו מתישהו כבומרנג. אנשים מתחשבנים, וגם אלה שגרועים במתמטיקה יודעים ליצור יפה מאוד משוואות ביחסים עם אנשים. אך החיים אינם ואינם צריכים להיות מתמטיקה. למשל, קשה לאנשים ליישם את המשפט הנדוש: כדאי להיות חכם מאשר צודק.

לגבי המשפט האחרון באיגרת: "אל תכעסו או תשנאו את אותו אדם שפגע בכם אלא להיפך- תוקירו לו תודה על כך - כי הוא עזר לכם". נו באמת, קצת קשה לי להוקיר תודה לאנשים פוגענים ומציקים. ואתם?

ולמרות שאני נוטה לסלוח (אבל לא לשכוח), קשה לי שלא לכעוס על סוג אחד של אנשים, שאינם נדירים במחוזותינו - אנשים שבהם הרוֹעַ מצטרף לבּוּרוּת . רוע ובורות זהו שילוב קטלני!

אלה הם אנשים, שכשלא יודעים איך להתמודד עם דעותיהם של אחרים, כשהן אינן מתאימות להם - הם תוקפים את בעל הדעה באופן אישי - בלעג, בהשמצות, בקללות ובניבולי פה. ומה יוצא להם מזה ? הם מראים לכולם רק כמה הם רעים וטיפשים. הם גם חושבים שככל שהם צועקים יותר, הם והאחרים חושבים שהם צודקים.

ולרעים ולמרושעים כדאי לזכור: השמצת אדם אינה משכנעת אף אחד, שדעותיו אינן נכונות או צודקות - אלא את הטיפשים בלבד. להיפך, התקפת אדם ברמה האישית דווקא גורמת להראות לכולם (מלבד לטיפשים) עד כמה המתקיף חלש וחסר אונים הוא להגן על דעותיו.  ולמעשה מציג קבל עם ועדה עד כמה לדעותיו האישיות אין שום בסיס עובדתי, אלא רגשי בלבד (ובמילים מכובסות - אג'נדה). למעשה הבסיס "העובדתי" של כאלה הזורעים אותו בנונשלנטיות - הוא מומצא או במקרה הטוב מעוות עד להחריד את האדם הנבון. לא פעם אנשים כאלה מתבססים על כך שהם יכולים להמציא כל דבר שהתרחש כביכול בעבר (אבל למעשה להד"מ - לא היו מעולם), כי הם חושבים שלציבור יש זיכרון של דג או במקרה הטוב של ציפור. אבל מה שהם שוכחים הוא שכל דבר מתועד כיום בגוגל וביוטיוב. וכשמדברים על הדג (והזיכרון שלו), ידועה האימרה שהדג מסריח תמיד מהראש. 

מקור