יום חמישי, 18 בינואר 2018

עשרה דברים שגומרים לי על האוכל


זוהי רשומה נוספת בסדרת הרגלי והפרעות אכילה, שמובאת כאן במהדורה שניה, לאחר שבמהדורה הראשונה שלה במקום אחר - זכתה ב- 118 תגובות מרתקות. 


בענייני אכילה, בעיני עשרה קבין של גועל נפלו על עולמי. דברים אשר לא רק שהם עוצרים את הפרשת בלוטות הרוק שלי, אלא ממש ממש גומרות לי על הארוחה - עד שלא אוסיף יותר אפילו ביס אחד. הבת שלי עוד מרבה ממני ופשוט עשויה לקום ולברוח מהשולחן. ובכלל מדהים איך חוש הטעם שלה זהה לשלי. וחוש הטעם של הבן זהה לזה של אימא שלו. גנטיקה של הטעם ומה שמסביבו ?!

אני בן להורים שורדי שואה שחונך לכך שאוכל לא זורקים וכי אם אתה לא אוכל משהו, צריך שיהיו לך ייסורי מצפון על כל הגוועים ברעב בעולם. ולמרות זאת, יש עשרה דברים שגם הורי היקרים יזכו לראות אותי זורק אוכל. ואלו עשרת מכות מצריים שלי:

1. כוסברה. אני אומר לכם גם פירור עלה קטן או זרע מספיקים כדי שהגועל ברמה הגבוהה ביותר מתפשט בכל גופי. כשאני מזמין במסעדה, אני שואל תמיד עם יש במנה כוסברה. לפעמים אמרו לי שבמיוחד בשבילי הטבח יכין בלי כוסברה. אבל איכשהו מגישים תמיד עם שריד כוסברה ולכן כבר לא רוצה יותר מנות כאלו. בגלל זה יש לי בעייה עם מסעדות גרוזיניות (סליחה, גיאורגיות. הרי כבר אסור לומר גרוזיניות), ובחלק מהמסעדות ההודיות והפרסיות. ובכלל בחלק מהמזרחיות. זהו ממש חוסר התחשבות שכל המנות עם כוסברה, כי העולם מתחלק בין אוהבי כוסברה לבין שונאי כוסברה. אני אומר את זה באחריות. מי שמגיש כוסברה לציבור הרחב לוקח סיכון גדול שכמחצית יתעבו את האוכל. אני זוכר שהייתי בכנס מדעי בדן פנורמה בתל אביב, ובארוחת הצהריים החגיגית שהכילה מזנון עשיר עם עשרות מיני מאפה, בשרים, סלטים, ותוספות  - הכל, אבל ממש הכל הכיל ונדף כוסברה. אפילו הפיתות היו בטעם כוסברה. קבס וחולשה עזה אחזו בי. יצאתי מהמלון לשאוף אוויר צח וישבתי על מדרגות המלון עשרים דקות להשיב את נפשי, עד שיכולתי לשוב להרצאות. אני ממש לא מבין איזה שף משוגע יש להם שמכניס כוסברה לכל דבר.

2. עמבה. פעם כשהייתי צעיר עוד הייתי מסוגל לאכול מעט מזה, אבל כיום אני ממש לא יכול לסבול את הרוטב הצהוב עכור הזה. יש אנשים שחושבים שעמבה היא הדבר הכי טעים בעולם וחושבים שצריך לקלקל את הטעם של כל אוכל עם זה. אפילו בחמוצים שמים את זה. פעם בפלאפליה שאלו אותי איזה סלטים להוסיף למנה - בלי שיכולתי לדעת הכל היה מלא כוסברה ועמבה. אפילו סלט המלפפונים, העגבניות והצנון. כמו שהיא זרקתי את המנה לפח.

3. חנות תבלינים. אוכל שנשפכה בו מלחיה או שקית שלמה של תבלין, נניח כמון או מנה שטעמה כטעם השום. תגידו איך מגישים דבר כזה? מי שמכין לא טועם? מילא אני יכול להבין פישולים ותאונות בשתיה. למשל כשחזרנו מארה"ב לארץ, היינו צריכים להתקין סורגים בחלונות, כדי להגן על הפעוטה שלנו מאימוני צניחה. הכנתי קפה לשני הפועלים שהיו מבני המיעוטים ולעצמי. כשהבחנתי שלאחר טעימה הם כבר יותר לא שותים, שאלתי אם יש בעיה בקפה. "לא, אחר כך הם ענו בנימוס". וכשהקפה שלי התקרר מעט ושתיתי לגימה, הבנתי. היינו רק מספר ימים בארץ ואני שכחתי את ההבדל בין שקית מלח לשקית סוכר. כל כך התנצלתי, אך הם כבר סרבו שאכין קפה חדש עם סוכר. יש לי חשד שהם חשבו שעשיתי את זה להם בכוונה.
אז מילא בקפה, אבל באוכל? מי מגיש אוכל בלי לטעום?

והכי הורגים אותי אלו שמכניסים לאוכל חריף ללא הכרה. אין לי בעיה לאכול חריף בטעם, אבל מי שאוכל כך, תסלחו לי - עשוי לאכול אוכל מקולקל ומסריח ולא ירגיש. גם אוכל מומלח אפילו בהגזמה קלה, לא אתן גם לחתול. מלח במתוקים ממש דוחה אותי - וכי לא מספיק הסוכר כדי להרוג בן אדם שצריך להוסיף לו מלח?

4. מוקשים. לאכול ולהתקל בגזע עץ של רוזמרין וכדומה בפה. ממש תענוג, נכון? וגם אורז שחלקו רך וחלקו גרגרים ששוברים את השיניים - הורס אותי. אבל כשאני מוצא באוכל קליפה של ביצה, זה כבר ממש משכיב אותי על הקרשים. התיאבון נסתם לי להרבה זמן.

5. שערה. אם מישהו רוצה לחסל לי לגמרי כל שמץ של רצון לאכול, שיצניח באוכל שערה. זה הדבר הכי מגעיל שיש. וכשזה אפוי בעוגה, זה ברור שזה לא צנח רק עכשיו במקרה וגם כשהשערה ג'ינג'ית, זה ברור שזה לא בא ממני. כשהייתי ילד, שערה באוכל הייתה יכולה להוציא ממני קולות של אנורקס וגם היום אני לא רחוק מכך. הבת תקום ותעזוב את השולחן.

6. טבילת אצבע. אתם מכירים את כל אלה שטועמים עם האצבע? לא אשכח את חברת הכנסת המכובדת מירב מיכאלי כשעוד הגישה תוכנית אירוח בטלוויזיה. היה לה תענוג מיוחד לדחוף את האצבע לכל דבר אפשרי וללקק אותה. אז מי שיעשה (ובדרך כלל זו תעשה) ליקוק כזה עם האצבע של האוכל מול עיניי, אני כבר אשאיר לה שתאכל את כל השארית בעצמה. ולא אוכל גם את שאר התבשילים שלה, כי מי יודע כמה ליקוקים כאלה עשתה עם האצבע במהלך ההכנה.




7. קונצרט. ואני מתכוון לקולות אכילה שאפשר לשמוע עד לבית של השכנים. במיוחד אלו שטועמים כל דבר במיצמוץ שפתיים קולני פּ-פּּ-פּ-פּה. לא יודע איך לכתוב את זה. אני מקווה שאתם יודעים על מה אני מדבר.

8. חיטוט בפה ובאף ובמיוחד בעת האוכל, מעלים לי את הגועל לרמות מאוד גבוהות. הכי הורסים אותי אלה שאת מה שמוציאים מהאף, מכניסים לפה. נשבע לכם שראיתי פעם רופא שעושה את זה ככה. ויש כאלה שראיתי שעושים את זה גם בהרצאות, כביכול מהר ובהחבא. אבל מה לעשות שהמרצה רואה הכל? אני מתנצל אם מה שאני כותב כאן מגעיל אתכם, אבל אני בטוח שראיתם כבר דברים כאלה בעצמכם וחוץ מזה תחשבו שזה הרבה יותר גרוע אם דברים כאלה נעשים בשעת הסעודה.

9. בושם. תגידו, אתם מסוגלים לאכול ולשתות מצלחות וכוסות המדיפים ריח בושם או סבון כלים? חברה, תחשבו על זה - שיטה מצויינת לדיאטה. מי רושם איתי פטנט על צלחות מבושמות לדיאטה?

10. ואחרון אבל לא חביב. אני עומד להתעלף כשאני נכנס לבית שיש בו ריח בישול עז של גפילטע פיש. כנ"ל במסעדת דגים לא מאווררת. ואצות של סושי כבר אמרתי? זה לא שאני לא אוכל לגמרי דגים ומאכלי ים שאני לא מהמתלהבים מהם, אבל ריח הבישול שלהם דוחה. לא אכנס למסעדה שיש לה ריחות בישול דגים. מריח דגים כבושים ומעושנים כמו דג מלוח ולקרדה - אברח עד להונוללו. 

גם לא אשכח את המסעדה ההודית בניו יורק, עם הריחות שנדבקו לבגדים שלנו. מילא אותם קל לכבס, אבל המעילים?
וגם לא אשכח את הסיוט שלי מהצבא, להכנס כקצין תורן לחדר הטבחים ולהעיר אותם בבוקר. אין גועל גדול יותר מלהריח את מה שנדף מהבגדים משלהם.

אבל שיא השיאים בשבילי היה כניסה לבית של גברת נויימן, שלא רוקנה את האשפה לפחות יומיים.

ובזכות התגובה של מניפה, אז במהדורה הראשונה - קבלו את זה לאווירה:



אין תגובות:

פרסום תגובה

אפשר להשאיר תגובה כאן