הרשומה נמובאת כאן בהשראת נושא השרביט החם - בתים וגעגוע. במשך חיי נדדתי בין הרבה מקומות מגורים (לעיתים 2-3 בשנה אחת) אבל ממש לא אל כולם אני יכול להתייחס כבית.
הבית הראשון
נולדתי בבית חולים מאיר בכפר-סבא ומשם הובלתי היישר אל ביתי הראשון בשכונת מעונות שרה - בית 40 בעיר הרצליה. זו הייתה שכונה שנבנתה ביוזמת המדינה הצעירה כשכונת מיזוג גלויות. גרו בה בכפיפה אחת אשכנזים ומזרחים, חילוניים, דתיים ומסורתיים, סבלים ומוכרי סדקית מחד ומאידך מהנדסים, רופאים וידוענים כמו מרגוט קלאוזנר, שהייתה ממקימי תיאטרון הבימה והבעלים הראשונה של אולפני הרצליה. זו לא הייתה שכונת פאר ולא שכונה של עוני - כמו "שכונת חיים" מסדרת הטלוויזיה האייקונית.
נולדתי בחצות בדיוק עם הבזק ברק בסופה משתוללת בחוץ והיישר מבית היולדות הובלתי לדירה עטוף בשמיכה, כשבניית הבית עוד לא הושלמה - כדברי אימי, "לדירה פרוצת רוחות ולרעשי הלמות הפטישים והמקדחים של הבנאים". הדלתות בין החדרים עדיין לא היו מותקנות. זה היה הבית הראשון שלי, הצנוע אך האהוב, שבו גדלתי בתשע וחצי שנותי הראשונות.
בשל מעברי הדירות התכופים, אני מתקשה לאתר תמונות מהתקופה ההיא. מצאתי שתיים שאותן מצרף כאן בהמשך. כמעט חמישה עשורים עברו מאז שעזבנו ואני עדיין זוכר לפרטים את הבית הראשון. זו הייתה דירה בקומה שלישית, קומת גג (אימא שלי לא אהבה לגור בדירות שגרים מעליה). כתיבת הרשומה הזו עוררה בי מוטיבציה לשחזר מהזיכרון את מבנה הדירה - אין זו מפה אדריכלית מקצועית, אך מבטיח לכם שהיא משקפת נאמנה את מה שהיה בדירה הזו (בקנה מידה של עדשת העין של הילד קנקן).
למעשה הייתה זו דירה בת שני חדרים גדולים - חדר שינה שבו שותפתי עם הורי וכשנולדה אחותי כשהייתי בגיל 3 וחצי, צורפה גם היא לחדר. בשבתות בבוקר היינו אחותי ואני מזנקים למיטתם של ההורים. מחדר זה הייתה גם יציאה למרפסת, שעליה אכתוב קצת יותר בהמשך.
החדר השני היה הסלון, גם הוא חדר גדול שהכיל ספה שהייתה נפתחת למיטה כפולה כשהגיעו אורחים. אהבתי להשתרע על הספה ולקרוא בשקט ללא מפריע, או להאזין לרדיו הגדול שהיה לו מקום כבוד באחת הפינות בסלון, לידו שכן במזוודתו האקורדיאון הירוק שלי. מול הספה היה שולחן קפה עם מגש עיתונים מתחתיו. ובסמוך שתי כורסאות נוחות מצופות באותו בד בגוון אפרפר עם "שפריץ" שחור כמו הספה. משמאל לספה, בהמשך סמוך לקיר הייתה ספרייה מעץ צבוע שחור. בקצה השני של הסלון הייתה פינת אוכל רשמית לאורחים ולנו בארוחות חגיגיות בשבתות ובחגים.
בקצה פינת האוכל נפתחה דלת נוספת למרפסת. למרפסת היו שני כיווני תצפית. האחד צפה לרחוב שמצידו ממול שדה בור שהיה מתמלא בשלולית ענק בחורף ובשדה קוצים בקיץ. מעברם שכן הצריף של "המכשפה הרעה", שעליה כבר כתבתי בחלק ב' של הרשומה כאן. השני צפה לשדה בור ענק שפרחו בו בחורף שלל צמחים וביניהם כלניות, נרקיסים, רקפות וצבעונים. בקצה הרחוק של השדה שכן בית הספר התיכון העיוני (היחיד דאז בהרצליה) ולצידו מגרש ענק ששימש לחגיגות יום העצמאות ולאספות שבהן הגיעו לנאום פוליטיקאים כמו בן גוריון. בחודשי הקיץ הקימו בו יריד ומתקני לונה פארק ממש שווים. מאוחר יותר נבנה בו מגרש מוקף חומה - מגרש הכדורגל הישן של הרצליה. בשבתות שמענו מהמרפסת את שאגות האוהדים. במרפסת אפשר היה לפוש רבוצים על "כיסא נוח" כמו בחוף הים. במרפסות של השכנים הרומנים היו משחקים קלפים מלווים ברומנית קולחת.
המרפסת, החץ ממקם ביחס לתרשים הדירה למעלה.
הבית השני
עדייו לא מצאתי תמונה שמתעדת את הבית השני כפי שהיה. היתה זו הדירה האחרונה (3 דירות בקומה) בבנין בן 3 קומות על עמודים, ברחוב השושנים פינת פינסקר בהרצליה. זה היה שידרוג, בשל מעבר ל-3 חדרים ו- 3 מרפסות (על פי הנוסחה המקובלת דאז - "מרפסת לכל חדר". מבחינה כלכלית המעבר לא היה פשוט להורי - לדירה ששוויה היה קצת יותר כפול משוויה של הראשונה במחיר שנמכרה.
לבנין היה גג רעפים, שזה אומר שתקרות החדרים של הדירה שלנו היו למעשה רשת חלונות הפרוסה מתחת לקורות עץ ומצופה בטיח לבן שנתן תחושה של תקרת אבן. בשתי הדירות האחרות בקומה, הקונים בחרו בתקרת קורות עץ מצופות בפוליטורה, במקום רשת הטיח. אימא שלי לא סבלה תקרות עץ, שאחת הטענות שלה (מלבד האסטטיקה שלא נראתה לה מתאימה לריהוט מודרני), שתקרות עץ הן מאכל לתולעים ולעובש.
את הדירה בקומה שלנו ממול רכשו משפחה בלגית שהיו לה שני בנים בשנות העשרים המוקדמות. לגדול מהם שהיה ג'ינגי', הייתה אהבה בלתי מוסברת לעלות מפתח כניסה בחדר המדרגות ולטייל על רשת קורות הגג מסיבות בלתי ידועות ופעמיים מעד בהליכה על הקורות והרגל שלו חדרה היישר לתקרת הדירה שלנו. הם היו משפחה עשירה בעסקי יהלומים, אבל קמצנים בני קמצנים כרוניים. לוועד הבית הייתה איתם כל הזמן בעיות בגביית מס ועד לתחזוק הבניין. אני זוכר גם ויכוח לא נעים איתם, כשאבא שלי דרש את עלות תיקון התקרה בנזק שגרם הג'ינג'י הבלגי. אבל לאחר שנאלץ לשלם פעמיים, נגמל כנראה מאהבת טיוליו בגג, או שהשתפר שיווי המשקל שלו. כשעברו לגור עדיין לא השיגו אישור מהעיריה ועל כן ביקשו להתחבר לרשת החשמל שלנו "לכמה ימים עד שיקבלו אישור איכלוס מלא". נראה לכם שהם הציעו לשלם משהו עבור זה?
בכל אופן צרות גג הרעפים לא נפתרו. מסתבר שהבנאים לא קשרו היטב את כל הרעפים זה לזה כפי שנדרש, ובכל סערת רוחות - אבדו אריחי רעפים מתעופפים, שהיה צריך להשלימם. תארו לעצמכם איזו עבודה סזיפית זו לקשור אלה לאלה מאות אריחי רעפים.
לאחר מספר שנים הבלגים מכרו את דירתם לזוג צעיר, שלאחר מספר חודשים מועט האישה נפטרה מלאוקמיה חריפה. וזמן קצר אחר כך החליפו אותם משפחה עם שלושה ילדים, כשהבן הצעיר שלהם היה נוהג לדבר לעצמו בקול.
בדירה השלישית לצידנו, גרה משפחה נחמדה של זוג תימנים צעירים עם ילד אחד ולאחר כשנתיים נולד להם השני. אבל אבא שלה שהרבה לבקר אותם היה פחות נחמד. הוא היה נוהג להשתכר ולצעוק לעבר הרחוב מהחלון, דברי שיטנה על האשכנזים והיה משחרר קללות עסיסיות בעברית רחובית ובתימנית. זמן קצר לאחר לידת הילד השני, הם מכרו את הדירה לדיירת אנגליה, אלמנה מבוגרת ומאוד נחמדה, שהייתה מגדלת בערוגות המרפסת שלה צמחי תבלין ומדי פעם הייתה מבקרת אצל אימא שלי (שגדלה אצל דודה באנגליה, שאימץ אותה לאחר שנותרה ילדה יתומה מהורים במלחמת העולם השניה) - מביאה תשורה פטרוזיליה מסולסלת או צמח תבלין אחר ומקשקשות ביניהן על הא ודא.
מתחתנו בקומה השניה גרה גננת עם שלושה ילדים, השניים הגדולים כבר לא גרו איתם והבן הצעיר היה מבוגר ממני בשנתיים. אני בכיתה ד' והוא בכיתה ו'. בעלה של הגננת עבד בהסתדרות בגביית מס קופת חולים. הוא היה נוסע באופנוע סירה, כשלא פעם היה משפשף בטעות את הצבע ברכב של אבא שלי בחנייה. לכל דייר היה מקום חניה מוגרל בין עמודים, שלחלקם נדרשה מיומנות תמרון רבה, כדי לא להיכנס בעמוד או ברכב השכן. אבל לבעלה של הגננת היו גם מוזרויות אחרות. כמו למשל כשהייתה לו נזילת מים בדירה, הוא היה מצלצל בפעמון וכשפתחו לו את הדלת, התפרץ לדירה ללא אומר וללא הזמנה - מסייר ובודק כל פינה בדירה שלנו, כדי לאתר את מקור הנזילה אצלו. מכשלא מצא את המקור, היה הולך כלעומת שבא.
בדירה שלידם גרו זוג צעיר שקראנו לבעלה "אמקור", כי הוא עבד בחברת אמקור, אמפא או משהו כזה. הם היו זוג שתקנים ללא ילדים. לאחר כמה שנים הם נעלמו ומכרו את דירתם לזוג מבוגרים, כאשר הגבר חלה לאחר זמן מה בפרקינסון - שהלך והחמיר עד לכדי מצב שהאיש מאס בחייו. למזלו, לאחר זמן מלאך המוות ביקר אותו. אישתו האלמנה המשיכה להתגורר בדירה לבדה.
בדירה השלישית ממול, בקומה השניה, גרו זוג נחמד עם ילד כבן 5 במשך כמה שנים ולאחר שמכרו את דירתם, הדיירים שם התחלפו כמו גרביים ולא היה מהם מי שנטמע בזכרוני. אבל הדייר האחרון שהכרתי שם היה זוג שהוא היה מורה לנהיגה. ושתמיד היו לדיירי הבנין איתו חיכוחים. כי מקום החניה המוגרל של הרכב שלו לא היה נוח לו ולכן חנה במשטח שרות של כורכר בצידי הבניין, שלא היה מיועד לחניה, הקשה על האחרים לצאת מהחניות וכדי להתנהל בכניסות וביציאות בחניון, היה עליו לצאת כל פעם מהרכב שלו, לפתוח את שער הברזל ולסגרו לאחר שעבר. הוא כמובן התעצל, כי כמורה לנהיגה היה עליו להכנס לצאת מספר פעמים לא מועט ליום. וזה עיצבן מאוד את השכנים, כי המוני עוברי אורח היו מקצרים בשל כך את דרכם בעוברם דרך השער הפתוח, חוצים בשטח הבנין שלנו בין העמודים, שהיה בית פינתי בין שני רחובות. עוברים ובדרכם רומסים את הגינון ומשליכים בדלי סיגריות... זה היה מאבק סזיפי. אבא שלי ועוד שכן או שניים היו סוגרים ונועלים את השער כשנתקלו בו פתוח. הבעיה נפתרה כאשר אחז במורה לנהיגה שבץ, שהשאיר אותו משותק בפלג גופו האחד ועם אבדן כושר הדיבור. כשהיו מדברים אליו הוא היה עונה בקולות צחוק. צוחק וצוחק. לא ברור אם גם נשתבשה עליו דעתו.
בדירה הראשונה בקומה הראשונה גר טייס סגן אלוף עם שתי בנותיו מגירושים עם אישתו הראשונה, שהייתה דיילת בהפלגות של אוניות שעשועים. הוא נישא לאישה שניה נחמדה, הצעירה ממנו בכמעט שני עשורים ואשר עבדה כנקבנית מחשבי IBM דאז (מקצוע שעבר מהעולם). מהנישואים השניים נולד לטייס בן. אני התיידדתי עם הבת הגדולה. את אחותה הצעירה לא חיבבתי במיוחד.
בדירה השניה גר זוג מבוגרים שהבת שלהם, אימא לשלושה ילדים נפטרה מסרטן ושהבן שלהם היה רופא ומנהל מחלקה בבית חולים ירושלמי, שגם הוא עבר טרגדיה משפחתית. לימים גם הוא עבר שבץ מוחי שסיים את הקריירה הרפואית שלו. הורי הכירו אותם כשכנים עוד כשגרנו בשכונה הקודמת.
בדירה השלישית גר "ג'ינג'י" ואישתו עקרת הבית, שהיה בעל ידי זהב והיה לו עסק פירזול והלחמה. ג'ינג'י זה היה תורם רבות לתחזוקת הבנין. התקין מערכת צינורות וברז, לשטיפת הידיים ליד היציאה מחדר האשפה. כשאבנים נעקרו מגדר האבן שהקיפה את חצר הבניין, הוא היה משיב אותן ומחזקן במלט. הוא גם הוסיף במקצועיות עוד כמה נדבכי אבנים להגבהת הגדר. כשנחיל צרעות התנחל במרווח אבנים שבגדר, האיש גירש אותם באדי מים רותחים ומילא את הקן במלט. בחור זהב היה ג'ינג'י בנפשו לא רק ידיו, אבל לא מעט ריבים קולניים נשמעו מבית הזוג.
ועכשיו לדירה עצמה, שגרתי בה עד לגיל הגיוס לצבא. למרות שהשתדרגנו בחדר נוסף, עדין לא היה לי חדר פרטי, והיה עלי לחלוק עם אחותי חדר אחד, אך פחות או יותר הסתדרנו בינינו במרבית הזמן.
גם כאן הייתה בניה של חדרים בשטח רחב לב. היה לנו סלון ענק, אבל ממש ענק. כאמור, לא מצאתי handy תמונות מהבית הזה לצורך הרשומה, למעט תמונה אחת שלי שמצולמה באחת הפינות בסלון.
מהסלון היתה יציאה דרך דלתות הזזה אל מרפסת גדולה שהיה בה כיסא נוח וכן שולחן פורמייקה, הניתן להרחבה משני צידיו, שהיה כיף ללמוד עליו או לנשנש במזג אוויר טוב. עליו הייתי גם מצייר, עוסק בתחביבים כמו בניה, הרכבה והלחמה של מכשירים אלקטרוניים ועוד כהנה וכהנה. במרפסת הייתה גם דלת מעבר נוספת לחדר המרווח של ההורים, שהייתה בו גומחה עמוקה באחד הקירות, שלתוכה הותקן ארון קיר ענק מקיר לקיר, מהרצפה ועד לתקרה. סוף סוף עלה בידם של הורי לעבור ממיטת הסוכנות הכפולה בבית הקודם, למיטת עץ נורמלית מעץ טיק, עם מזרן גומאוויר בצבע סגול כהה, שלדעתי נוח יותר ממזרני הקפיצים של היום.
בין חדר ההורים לחדר השינה שלי ושל אחותי הפריד מסדרון עם כניסה לשירותים הצמודים לחדר השינה שלנו וחדר נוסף עם אמבט רחב וגם עמדת מקלחת בעמידה נפרדת, המתוחמת בלוחות שיש, כשהחלק הפתוח היה נסגר עם וילון עמיד למים. בשל צורת התכנון ,לא היה צורך בסגירה הרמטית למניעת רטיבות של הסביבה.
מחדר האמבטיה, הייתה יציאה למרפסת שירות גדולה ורחבה שבה הייתה ממוקמת מכונת הכביסה. מייבשי כביסה חשמליים לא היו עדיין בנמצא ובמרפסת השירות היה שטח תליית כביסה גדול לייבוש. המרפסת הייתה סגורה בתריסי שלבים מפלסטיק עמיד, שנעים במסילת אלומיניום. כנ"ל ניתן היה לסגור ולאטום את מרפסת הנוף והאירוח הגדולה, בעת סערות גשם.
בחדר של אחותי ושלי, מלבד מיטות היה ארון, חלקו מיועד לבגדים וחלקו לספרים. היה בחדר גם שולחן כתיבה עם ספריית מדפים מעליו, שהיה בעצם כולו שלי. אחותי הייתה מכינה שעורי בית בכל מקום הבא ליד, אפילו רכונה על הרצפה.
הסלון הגדול היה מחובר מצד אחד לחדרון מבוא (הול) ומצד שני לחדר אוכל גדול המופרד בקיר מההול. מחדר האוכל הייתה כניסה למטבח מרובע ומאובזר, כשדלת הזזה מפרידה בין חדר האוכל למטבח. במטבח עצמו היה גם שולחן פורמייקה שאיפשר אכילה של 3 או 4 אנשים (עם הארכה נשלפת), ללא צורך לאכול בשוטף בחדר האוכל הרשמי. מהמטבח יציאה למרפסת שירות נוספת, גם היא ניתנת לסגירה על ידי תריסי גלילה מפלסטיק עמיד.
גרתי בדירה הזו של הורי עד לגיוס לצבא. פני הרחוב השתנו מאוד בתקופת המגורים. כשעברנו להתגורר בה, בתחילה אחרי הבניין החדש שלנו, בהמשך הרחוב היו רק 2-3 צריפים, בדרך שהובילה לפרדסים ושבהמשכם בית העלמין הישן של הרצליה. הצריפים נהרסו עם השנים. הרחוב התמלא בבניה צפופה שהתפשטה מערבה לכיוון הים ודרומה לרחובות חדשים. הורי המשיכו לגור בה עוד לא מעט שנים, כשהיינו באים לבקר אותם עם הנכדים. הם עברו לרעננה לדירת גן כשהתקשו לטפס ארבעה גרמי מדרגות של 20 מדרגות פלוס 4 אל דירתם. הם מכרו את הדירה הזו בזמן, גם בשל מימוש תוכנית הלאמה של העיריה, שקיצצה כמעט את כל השטחים המשותפים והגינון הרחבים של הבניין, בשל היותו בית פינתי בין שני רחובות, לצורך הרחבה של שני הכבישים. לדיירים הנותרים בבנין, זה היה בבחינת "גם רצחת וגם ירשת" מצד העיריה. גם הולאם מרבית הנכס המשותף וגם נדרש מכל אחד מהדיירים להפקיד סכומים רציניים לטובת העירייה, כדמי השתתפות בעלות הרחבת הכבישים. חוצפה!!! (לא עזרה פניית הדיירים לעזרה משפטית, החוק עומד קטגורית לטובת הרשויות המקומיות). ההורים שלי נחלצו מכך בדקה התשעים כשהצליחו למכור את הנכס לאחר, בטרם הופעלה ההלאמה.
גם כאן, הקונה שיפץ ושינה את מבנה הדירה, מדירת 3 חדרים לדירה בת 4 וחצי חדרים. על חשבון צמצום שטח הסלון. כמו סגירה וחיבור חלק מהמרפסות לשטח הפנימי. ובכלל תרבות הדיור בישראל עברה שינוי קונספציה - מרפסות לא מיועדות לחיות בהם, אלא לבניה של מקסימום חדרים אפשריים לשטח. מגורים ב"קופסאות גפרורים" כבר אמרנו. אמנם זה מאפשר יותר פרטיות לילדים. אם כי אני לא בטוח שזה תמיד לחיוב לקשר שבין הורים לילדים.
לאחר שיצאתי משני הבתים שחייתי בהם עד לגיל הגיוס, עברתי הרבה מאוד מקומות מגורים ובתדירות גבוהה - לא לכולם אני יכול לקרוא בית או שהייתה לי בהם הרגשה של בית. גם עד גיל 25 לא היו לי מגורים עם פרטיות. אבל כדי לספר על כך, נראה לי שאצטרך להקדיש רשומה נפרדת. חלק ב' כבר יבוא בתקווה מחוץ לשרביט "בתים וגעגוע".
 |
| © מ.פ. 2.2.2024 |
