יום שלישי, 29 בנובמבר 2016

המין האנושי, עבר ועתיד פרק א' - כשדברים ודבורים יוצאים משליטה


פרק ראשון בסדרה עבר ועתיד המין האנושי 

מגיפת האבעבועות השחורות הייתה אימת העולם. היא קטלה באופן טבעי שליש מאוכלוסיית אירופה. היא קטלה את האינדיאנים במלחמה הביולוגית הראשונה שהפעילו עליהם חיילי ספרד הפולשים . צבא של 150 חיילי הממלכה הספרדית גברו על עשרת אלפים אינדיאנים באמצעות כמה שמיכות צמר מיובאות שעטפו חולי אבעבועות שחורות באירופה. בניגוד לאירופאים שנחשפו לגורם המחלה ושרדו, מערכת החיסון של האינדיאנים שלעולם לא נחשפו לנגיף האבעבועות השחורות - לא יכלה לנגיף שקטל עד תשעים אחוזים מאוכלוסיות האינדיאנים במרכז ודרום אמריקה.


"המוות השחור", איור מספר תנ"ך גרמני בן המאה ה-15

בשנות השבעים במאה הקודמת נערך מבצע חיסון עולמי שהביא בשנת 1980 להכרזת ארגון הבריאות העולמי על מיגורה של מחלת האבעבועות השחורות ולהפסקת החיסון כנגדה.


חיסון ילדי ישראל נגד אבעבועות שחורות בשנות השישים במאה הקודמת


ולמרות זאת, עדיין קיימת מעבדה אחת ברוסיה שבה מוחזקים הנגיפים תחת פיקוח הדוק ואבטחה מחמירה. קיים גם חשש שמספר מדינות נוספות מחזיקות גם הן בנגיף המחלה לצורכי לוחמה ביולוגית. במעבדה הרוסית, נשמרות מבחנות של הנגיף בהקפאה עמוקה בחנקן נוזלי. המעבדה הזו מאובטחת לכאורה, אך מה תהיינה ההשלכות אם הנגיף המוקפא ימצא דרך לפרוץ מחוץ למיכל החנקן הנוזלי - בשוגג או במזיד? מזה למעלה משלושה עשורים, הפסיקו לחסן כנגד הנגיף הזה. לכן, אם הנגיף השמור ברוסיה יצא מהמעבדה, הוא עשוי להדביק מליארדי בני אדם שאינם מחוסנים ולקטול אותם. מרתק ומומלץ מאוד לקרוא את זה.




זוהי דוגמה לדברים שיכולים לצאת משליטה ולפגוע בחי בכדור הארץ. לא פגיעת מטאור, לא אפקט חממה, לא נשק גרעיני, לא גדיעת יערות, לא שפכים וזיהום תעשייתי. פגרי עופות שצונחים בהמוניהם על ראשי תושבי עיירה אמריקאית שלווים, עשרות אלפי דגים מתים שנשטפים לחוף, מותן המסתורי של הדבורים בכל העולם - כל אלו מהווים השראה לסיפורי יום הדין. אבל רבים אינם יודעים שפגיעה בדבורי הדבש אינה רק פגיעה בייצור דבש, אלא פגיעה רצינית בצמחיית כדור הארץ, שההמשכיות שלה תלויה בהאבקה של הדבורים.


לא סתם אני מזכיר את הדבורים. מה שקורה לדבורים מייצג דברים שיוצאים משליטה. הכל החל משום שבברזיל חשקו בדבש. תנאי מזג האוויר בברזיל אינם מתאימים לחיי דבורי הדבש. לכן מדענים ברזילאים ערכו ניסויי הכלאה בין זן דבורת הדבש לבין זן הדבורה האפריקנית האלימה שאינה מייצרת דבש. המטרה הייתה ליצור זן כלאיים מייצר דבש אך עמיד לתנאי הסביבה. מעבדת הניסויים הייתה מאובטחת, כדי שלא יברחו ויתפשטו זני דבורים בלתי רצויים לעולם. אבל איכשהו, עם כל האבטחה, 26 נחילי דבורים על מלכותיהם - מצאו את דרכם מחוץ למעבדה. המספר הזה (!26) מזכיר גם את מספר הארנבים ששוחררו על ידי מתיישבים לבנים באוסטרליה, כדי לצוד אותם אחר כך למאכל. כיום ממשלת אוסטרליה נאבקת נגד מיליוני ארנבים המכלים את יבולי השדות החקלאיים. זה קרה משום שאוסטרליה היא גן עדן לארנבים - משום שאין להם שם טורף טבעי.


מאז היציאה משטחי המעבדה הברזילאית, זן דבורת הכלאיים הלוחמנית הולך ומתרבה בקצב מדאיג. דבורי הכלאיים נודדות ברחבי יבשת אמריקה ותוקפות כוורות דבורי דבש. ראשית הן רוצחות את המלכה בכוורת, לאחר מכן הן מגרשות את דבורי הדבש, ורודפות אחריהן למרחק קילומטר ומעלה - מפזרות אותן לכל עבר.



דבורה קטלנית- ויקיפדיה

אצל הדבורים רק המלכות יכולות להתרבות (אם כי בתנאי סטרס, גם דבורה פועלת יכולה להעמיד מספר צאצאים - אך אלו רק זכרים שאינם מועילים דבר להמשכיות, ללא מלכה). לכן, גם דבורי הכלאיים האלימות אינן יכולות להתרבות ללא מלכתם, ופרטים שמתגנבים למשל למזוודה ומשתחררים בקצה השני של העולם - אינם יכול להתרבות. משמר המלכה כמובן לא יאפשר למלכה להתגנב לתוך כבודה של מישהו, אלא אם כן מישהו ירצה להעביר נחיל דבורים שלם במזיד. על כן לא סביר שנמצא את הדבורה האלימה הזו במהרה בארצנו, אלא אם יוכנס במכוון נחיל דבורים כזה לגבולות הארץ (קרי 'לוחמה חקלאית', כענף של ''לוחמה ביולוגית').


חומר למחשבה - גם כשמתכננים בקפידה, דברים יכולים לצאת מכלל שליטה לעד. בגלל האדם.

יום ראשון, 27 בנובמבר 2016

שיר ליום ראשון - חצי ירח


חצי ירח / קנקן


בַּהִימָלָיָה חִפַּשְׂתִּי

הַצְלָחָה

בְּרַגְלַיִם כּוֹשְׁלוֹת מָעַדְתִּי

בַּפִּסְגָּה

מוּל חֲצִי יָרֵחַ לָבָן

נִפְרַד קְצַר נְשִׁימָה, בִּדְמָמָה

יוֹנֵק שְׁאֵרִית חֲצִי בָּלוֹן חַמְצָן

מִזְדָּרֵז, כָּבֵד מַשָּׂא הַשִּׁיבָה

נִשְׁמָעוֹת עֲמוּמוֹת, קְרֵבוֹת

נַעֲלַיִם נוֹקְשׁוֹת בַּיְּתֵדוֹת

יְתֵדוֹת שֶׁנָּעַצְתִּי בַּמַּעֲלֶה

הָעוֹקְבִים בַּמַּעֲלֶה

לַפִּסְגָּה

יַגִּיעוּ עִם הַזְּרִיחָה



ציור Bob Ross



וגם כאן והתגובות שם בהמשך.


עריכה

השיר הגבירה נכנס למצעד עשרת הפוסטים הנצפים מכל הזמנים.




יום ראשון, 20 בנובמבר 2016

שיר ליום ראשון - אימה



אֵימה / קנקן


בְּאִישׁוֹן לַיְלָה הִתְעוֹרַרְתִּי
 
הַצִּפּוֹרִים שֶׁל הַשָּׁכֵן צָרְחוּ נוֹרָא

 
צִפּוֹרִים

 
סֵיסְמוֹמֶטֶר עִם מַצְפֵּן

 
עוֹד רֶגַע הַמִּטָּה תִּגְלֹשׁ

 
בְּסֻלָּם רִיכְטֶר 


מֵרֶכֶס גִּיר הַיְשֵׁר לְיָּם הַמֶּלַח

אַךְ הַמִּטָּה נִשְׁאֲרָה בִּמְקוֹמָהּ

 
וְגַם צְעָקוֹת הַצִּפּוֹרִים

 
אוּלַי חָזַר הַנָּחָשׁ מִשָּׁנָה שֶׁעָבְרָה

 
אוּלַי חָתוּל רָעֵב

 
וְאוּלַי

 
גַּם לְצִפּוֹרִים יֵשׁ סִיּוּטִים.





ציור Tomasz Wieja

שיר ליום ראשון - קומונה



קוֹמוּנה / קנקן


מִתְבּוֹנֵן,

בִּתְמוּנַת צַיָּרֵי קוֹמוּנָה מְזֻיֶּפֶת

חֲסֵרִים גְּוָנִים



מֵבִין,

צֶבַע חָסֵר בּוֹלֵט

יוֹתֵר מִצֶּבַע בּוֹלֵט



כְּמוֹ בִּמְסִבָּה,

צָהֹב בַּחֹשֶׁךְ

אֲנָשִׁים

18 לנובמבר 2016

וגם כאן (ותגובות שם בהמשך)



ציור Delawere-Omar



עריכה

מהתגובות בפורום הספרותי 'זה מה ש', הועלו תהיות למשמעות הקומונה. ובכן, בשיר היבט גלובלי על קומונות בכלל, וההשראה לשיר זה היא 'קומונה' ספציפית - 'קומונה' וירטואלית.



יום חמישי, 17 בנובמבר 2016

17 לנובמבר שלי


מהו 17 בנובמבר בשבילי?

בחצות בדיוק שבין יום האתמול ליום הבא בתאריך זה - הגחתי לעולם עם הבזק הברק שעמעם את המנורה מעל מיטת היולדת. ויש האומרים שהיה זה אות לבאות. לביתי הראשון הכניסו אותי עטוף בשמיכה, לדירה פרוצת רוחות, בבית שהיה בשלבי בניה אחרונים. אימא הייתה בטוחה שמוחי הרך יפגע מהלמות הפטישים שמסביב. ואולי היה אמת בחששותיה. כי הסתבר שהרומן שלי עם חשמל לא הסתיים עם לידת הברק. כי הילד שקרא שמתחשמלים רק כאשר מחברים פלוס למינוס, היה בטוח שניסוי האימות שלא יקרה דבר, יעבור בהצלחה. וכאשר הילד, כלומר אני, דחף שרוול מגולגל של נייר כסף לאחד החורים של שקע חשמל, הוא נהדף כמו טיל והוטל לקצה השני של החדר, רועד כמו זרם החילופין שחשמל את מוחו.

וכשניכסתי לדירת הלמות הפטישים ופרוצת הרוחות, היה לי מחזור של חמישה חיתולי בד שאימא ואבא קיבלו מתנה מהדודה. והיה צריך לכבס אותם ביד ולדאוג שיהיה אחד נקי ויבש בכל עת. 
גיליתי שיש לי אבא בגיל שנתיים וחצי בערך. כן, התברכתי בזיכרונות מדויקים מעוררי התפעלות מתקופה מוקדמת מאוד בחיים.  גיליתי את אבא בצהרי יום כשקפץ מהמוסך שעבד בתל אביב כשכיר אגד, לביקור בזק בדירה בהרצליה. הוא עמד בפתח הדלת לבוש בבגדי המוסך הכחולים, נלווה עם חבר לעבודה, בדרכם לאיזושהי גרירה. ואני שאלתי את אימא מי זה. "זה אבא חמודי", השיבה לי. "באמת, זה אבא"? שאלתי נפעם מהתגלית. ילד לא יכול לדעת שיש לו אבא אם הוא חוזר מהעבודה לאחר שהלך לישון ומשכים לעבודה לפני שהוא מתעורר.


בן חמש

אני נזכר ביום הולדתי האחד עשר. מקבל מתנה אלבום דפים ריק עם כריכת קרטון צבעונית של צמחי ארץ ישראל - מיזם שיווקי של חברת בלובנד תלמה. ולאלבום צורפה מעטפה עם תריסר דפי מדבקות של הצמחים הראשונים בסדרה, שעלותן להוריי הייתה תריסר חבילות מרגרינה. אני אומר להורים תודה רבה ושומר מכווץ בתוכי את האכזבה הגדולה. אני יודע שאבא חוסך מפיו כדי שיהיה לנו מה לאכול. לוֹוֶה חמישים לירות בשבוע השלישי של החודש, ומחזיר אותם במשכורת מאה וחמישים הלירות הבאה שלו.

מסוגר בחדרי מדוכדך ממתנת 'המרגרינה' של יום ההולדת, החלו לצוף שלל זיכרונות. זיכרונות  של שבתות בבוקר - יושב על חול שפת הים עם כובע ללא שמשיה. צופה בהמוני ילדים 'שעושים גלים' על גבי מזרני ים, ולי אין אפילו גלגל ים או מצופים. צופה במשפחות הפותחות צידניות מכל טוב מתחת לסככות שכבשו, פותחים בקבוקי אורנג'דה קרים תוססים. ואני אוכל כריך גבינה מלחם אחיד עם פרוסות מלפפון. שותה ממימיית פלסטיק מיץ חם מהשמש שהוכן מתרכיז תפוזים עם חומרים משמרים. מתבונן בילדים שאוחזים בעלה ירוק שעוטף קלח תירס חם מהדוכן על החוף, ובילדים שאוכלים בייגלה טרי שקנו להם מהמוכרת הנודדת הזקנה בבגד הים השחור, שמגלגלת במהירות בלשונה "בייגלה, בייגלה, לבומבהלבומבהלבומבה", מבלי להתבלבל. מתבונן בילדים שמלקקים שלגונים וקרטיבים שנשלפו מתוך ארגז העץ התלוי ברצועה של תריס על צווארו של המוכר הנודד, שמפיו מתנגן ללא הרף הסלוגן - "ארטיק, ארטיק, ארטיק. שוקו ווניל. קרטיב, קרטיב, קרטיב. לימון לימונרו"  - שנקטע לרגע קט עם שליפת עודף מארנקו. 
ולא ידעתי אז שיעברו כמה עשרות שנים עד שאכתוב על זה.

לעתים אני חושב שגידלתי את ילדי בצל חסכי ילדותי. הגשמתי להם כל מה שחסר לי. קראתי איתם את כל ספרי הילדות שהחסרתי. ספרים שקראתי עליהם בשקיקה רבה בפינת המלצותיו של אוריאל אופק בעיתון, ויד הורי לא הייתה משגת לקנות את מה שלא מצאתי בספריה העירונית או ובספרית בית הספר. יחד עם ילדי צפיתי בקלטות ילדים שלא היו לי, משלים את ילדותי החסרה. 

ושלחתי אותם לחוגים שרציתי כל כך ושלא יכלו לשלוח אותי. 
התקנאתי כל כך בילדים מהרצליה פיתוח, פרחי ג'ודו יוצאים מהאימון עם חלוקי ג'ודו צחורים וחגורה לבנה, ושני עשורים אחר כך מגיע לאסוף את הבן מהחוג רבע שעה לפני הסיום, כדי לצפות בו מבצע סלטות באוויר ומכניע את יריביו בוואזרי או באיפּוֹן.  מתמוגג מנחת לראות אותו בסיום תחרויות ארציות, אוחז במדליה או מניף גביע.  
מביט בו כשהלב נופל לי למכנסיים, אוחז בחבל ומתעופף בין עצי אקליפטוס, מעץ לעץ  כמו טרזן, בחוג הישרדות, או עושה סנפלינג מקומה שלישית. 
נרגש יחד עם הילדים לשמוע חוויות סיורים וטיולים בחברה להגנת הטכע או בתנועה. 
כל אחר צהריים שני חוזר מוקדם בארבע מהעבודה, מקדיש להם זמן איכות ומאה אחוז סופי שבוע משפחתיים, שלא ירגישו כמוני חסרונו של אבא בחול ובשבתות. אם היה צורך חוזר לעבודה לאחר שהלכו לישון.


ובשבתות אני זוכר את אבא קם השכם בבוקר. מכין לארוחת בוקר סלט ביצים עם טבעות בצל ירוק, סלט ירקות קצוץ דק, או סלט צנון מרוסק בפומפייה ופטרוזיליה קצוצה - סלטים בזוקים במעט שמן סויה של יצהר. 
ולאחר ארוחת הבוקר אסור היה להפריע לאבא עד שסיים קריאת העיתון ומוסף השבת. ואחר כך שיחק איתנו באותם שניים שלושה משחקי קופסה שהיו לנו, או שלימד אותי קיפולי נייר, או שבנה איתי מחצאי קליפות של בוטנים ספינות מפרשי גפרורים ונייר, ומכוניות עם גלגלים זעירים גזורים מקרטון ומושחלים בציר מתכת של מהדק נייר דרך קליפת הבוטן. 
כך הייתה חולפת במהירות שארית הזמן עד לארוחת הצהריים, שהחלה בדרך כלל במנת סלט תפוחי אדמה, אפונה, גזר ומלפפון כבוש במיונז. סלט חגיגי תוצרת בית שאימא הגישה מתוך סט קערה אליפטית וסכו"ם מפלסטיק שחור. וארוחת הצהריים הסתיימה באבטיח או מלון קרים בקיץ. ובחורף אבא נתן לי ללגום מעט יין קידוש מתוק בכוסית קטנה, או כוס בירה שחורה 'אביר' או 'נשר'. ואני זוכר את הצימאון והתחינה לשתות מים, עד שפג תוקף האיסור של שתיית מים שעתיים לאחר אכילת אבטיח. אני זוכר את העצב שנפל עלי כשאבא נאלץ לצאת לעבודה בשבתות לאחר הארוחה בשתיים וחצי בצהריים ולאחר ששטף את הכלים. לעבודה כתורן מוסך או מכונית גרר. לאחר לכתו, אני נותר בתחושת ריקנות עם סלסוליו של ג'ו עמר הבוקעים מרשת ב' ברדיו שמתחלפים בשאגות כתבי הספורט של תכנית הרדיו שירים ושערים, המשלימים את שאגות הצופים ממגרש הכדורגל הסמוך לביתי. 

זיכרונותיי גולשים לבקרים שאבא העיר אותי בחמש וחצי, מכין לי תה או קפה ועוגייה בצלחת קטנה, לפני שיצא לעבודה. ואני נשאר בשקט של זריחת בוקר מתכונן לבחינות בבית הספר התיכון עד לשבע בבוקר, כשכולם היו מתעוררים.
וכשיצא לעבודה חשבתי על איזה עולם אכזר יש לאבא, שצריך לצאת לעבודה בכל יום כל כך מוקדם ולחזור מאוחר בערב, ולעבוד בשבתות מהצהריים עד 11 בלילה - כדי לקבל שעות נוספות. ושאין לו כמעט חופשות. ומחופשת הבראה נדירה שקיבל מהעבודה, חזר עם כרס גדולה שלקח לו כמה שנים להיפטר ממנה. ואני התפלאתי איך אפשר לגדל ככה כרס בשבוע. לא הבנתי אז שזה מה שקורה למי שגדל ברעב ובפחד, שמזנק עד היום חצי מטר באוויר מבהלה כשמעירים אותו. אינסטינקט הישרדותי שרכש מאימתם של קלגסי הנאצים. לא הבנתי שזה קורה למי שחוסך מפיו למען ילדיו כדי לגמור את החודש. וכשנותנים לו שבוע הבראה, הוא אוכל ואוכל ואוכל ללא הכרה.

אני זוכר את אימא  שרה לי יום הולדת שמח, כשהעירה אותי בבוקר לגן והקדימה לאפות לכבודי עוגת שוקולד מאבקת קקאו. לאימא לא היה הרבה מה להעניק לנו מלבד חיבוקים והרבה אהבה. מתבייש בה כשהגיעה לאסוף אותי בימי סערה מבית הספר, כשהייתי עדיין מסתבך עם המוני הכפתורים והשרוכים של מעיל הגשם, או ששכחתי לקחת בבוקר מטרייה. מתבייש בה בעברית המשובשת שלה, שהייתה מדברת אל כל העולם בלשון נקבה. ובעברית שלה הייתה מעדכנת בבקרים את ילדה הקטן (שזה אני) בחדשות העולם - על מותה של אידית פיאף האגדית וכמה חבל, ועל משפט אייכמן... ואבא היה משלים בשבת ומעדכן אותי בחדשות המלחמה הקרה ורצח קנדי...

ונזכר שביום ההולדת שלי, בני בן השלוש שאל בעברית של בית מרקחת שלמד מהגננת: "אבא, אמור לי בבקשה, הכול הולכים לצבא כשהם גדולים"? וכי מה אומר לו? שלא כולם הולכים לצבא? עניתי בחיוב."ואם חלילה אמות"? הוסיף ושאל...
וחשבתי שהוא ילד שהתמזל מזלו, שיש לו כל מה שילד חולם ויותר מכך, ולמרות זאת שואל שאלות קיומיות שכאלה.
וכשגדל שירת בסיירת שוּשוּ, כסמך קמב"צ. ביום הזיכרון לשואה ולגבורה 2012, עלה במדים עם סבו (אבא שלי) להדליק משואה. 




עריכה

איזו הפתעה מרגשת,


יום הולדת שמח kankan !

יום ראשון, 13 בנובמבר 2016

שיר ליום ראשון - בדרך כלל



בדרך כלל / קנקן

בְּדֶרֶךְ כְּלָל
מִתְעַרְבְּלִים
עוֹלָמוֹת קַבָּלָה וּנְתִינָה
עוֹלָמוֹת שֶׁל מַעְלָה
עוֹלָמוֹת שֶׁל מַטָּה
וְתַחְתּוֹנִים
מַעֲשֵׂי קֻנְדָּס אֱלֹהִיִּים
עַמְּךָ.


בְּדֶרֶךְ כְּלָל
אֲנִי אוֹהֵב
אֶת מָה שֶׁאֲנִי כּוֹתֵב
מֵעֶלְיוֹנִים
וּדְבָרִים שֶׁבַּלֵּב
אוֹ
מֵהַבֶּטֶן.


בְּדֶרֶךְ כְּלָל
אֲנִי פְּלִיאָה
מֵהַכְּתוּבִים
שֶׁהֲכִי מֻצְלָחִים
הֵם
אֵלּוּ שֶׁיָּצְאוּ מֵהַתַּחַת.




A Refinaria



וגם כאן והתגובות שם למטה.




יום חמישי, 10 בנובמבר 2016

על קנאביס וסילוף עובדות של בעלי אינטרס





בראש מעייניה של חברת הכנסת תמר זנדברג ממר"צ קמפיין אובססיבי ללגליזציה של  מריחואנה. מהם המניעים שלה:
האם היא מעשנת? בראיון אחר היא משיבה -
"אהההה,,,, (מגמגמת בטון צפצפני עולה), מעשנת כמו כולם":


לא תמר, לא כולם סטלנים כמוך!
מופת לנוער את!

נו טוב, היא יכולה לעשן ואף אחד לא יעצור אותה, ואפילו לגדל במרפסת ואף אחד לא יעצור אותה, בגלל חוק החסינות. אז לשם מה הקמפיין האגרסיבי שהיא מובילה? האם הדבר פועל יוצא מתסכולי אזלת היד בתחום המדיני והחברתי של מר"צ? או שמא בפזילה למצביעי עלה ירוק עסקינן? או שמא זה הצורך להתמסטל כדי להתגבר על תסכולי הקיפאון המדיני וקפיטליזם חזירי. 

בכל אופן היא הופיעה אתמול בראיון לחדשות הלילה בערוץ 2. וכדרכה המתנשאת והמזלזלת באינטליגנציה של הציבור, היא קובעת בביטחון של פרמקולוג מומחה לפחות - "אין כל נזקים בעישון פנאי של מריחואנה". נו טוב, 10% מתמכרים, תאונות עבודה ונהיגה, וסכיזופרניה אינם סיכון בעיניה. אלכוהוליזם לטענתה מסוכן יותר, רק חבל שאלכוהוליסט אפשר להוריד מהכביש בבדיקה של דקה, ואילו בדיקה של רמת קנבואידים בדם היא בדיקת מעבדה יקרה שאורכת מספר ימים לתוצאות. ומהיכן המימון?

וכדי לתמוך בלגליזציה היא נוקטת בעמדה הפרובינציאלית הידועה - מה שטוב לגויים בהכרח טוב עבורנו. והיא מביאה את הדוגמה של 'הצלחת' הלגליזציה בקולורדו ארה"ב.

והיא מתבוננת לציבור בעיניים מבעד מסך הטלוויזיה ומפזרת 'עובדות' כמו 
ההצלחה הכבירה של תרומת צריכת המריחואנה להורדת רמת הפשיעה בקולורדו
רק שכחה לציין שמדובר בירידה במספר המעצרים על עישון לא חוקי של מריחואנה. הפלא ופלא.

והיא ממשיכה ומפליגה בשבחי חוק הלגליזציה בקולורדו - שהחוק לא הביא לעליה בעישון אצל בני הנוער. ועוד כהנה וכהנה קביעות מופלגות, בהתבסס על המחקרים הסטטיסטיים לכאורה בקולורדו.

אז אולי היא יכולה למרוח את הציבור על ממצאי דו"ח מדינת קולורדו, אבל אני לא מאמין לפוליטיקאים שיש להם אג'נדות ושזורקים קביעות בטלוויזיה ככזה ראה וקדש, ולכן פניתי ובדקתי מה כתוב באמת בדו"ח הזה (ראה הדו"ח כאן).

ובראש הדו"ח הרשמי הזה מדגישים שאין עדיין מספיק נתונים לקבוע:


The majority of the information is available only through 2014. Consequently, it is too early to draw any conclusions about the potential effects of marijuana legalization or commercialization on public safety, public health, or youth outcomes, and this may always be difficult due to the lack of historical data.
Furthermore, the information presented here should be interpreted with caution.

ותמר זנדברג טענה במצח נחושה  כי ממדי הפשע בקולרדו צנחו. בעוד שלמעשה בדו"ח הרשמי של מדינת קולרדו מצוין שבידי משטרת קולרדו אין נתונים 
השוואתים מקומיים לשיעור פשיעה כללית לפני ולאחר הלגליזציה:


"The number of crimes around marijuana establishments is difficult to measure. Colorado does not have a statewide database that places all reported crimes at a specific location". 


מה שכן כתוב בדו"ח הזה הוא שכתוצאה מהלגליזציה של הקנאביס קמו 2,538 בתי עסק חוקיים לממכר מריחואנה עד לסוף 2015. המיסים ממכירות המריחואנה לקופת המדינה עלו מכ- 14 מיליון דולר בשנת 2014 לכ- 135 מיליון דולר בשנת 2015. 
כלומר, מחישובי הגידול בשיעור המיסים ניתן להסיק שהלגליזציה הביאה לגידול בשיעור של 77% בצריכת מריחואנה בשנה! 

עוד ענתה חברת הכנסת זנדברג לשאלת המראיינת, שאין עליה בעישון מריחואנה בקרב הנוער. אבל למעשה מצוין בדו"ח קולרדו ש- 20% מבני הנוער שם צורכים מריחואנה ושהנוער בקולורדו מעשן מעל הממוצע בכלל מדינות ארה"ב:


"NSDUH shows that youth use of marijuana in Colorado is above the national average".


ועל פי הנתונים הרשמיים, בשנתיים מאז חוק הלגליזציה של הקנאביס בקולורדו,
מספר המעצרים של הנוער מרקעים סוציואקונומיים שונים שם עלה ב- 29-58%!

לגבי טענתה שאין כל נזקים בריאותיים ונפשיים בצריכת קנבואידים, גם זה  אינו מדויק בלשון המעטה. כבר כתבתי על הנזקים כאן וכאן. לכתבות האלה התקבלו מאות תגובות. רבות נמחקו בשל גידופים ודברי נאצה.

ואם ברצונכם עוד הוכחה למה גורמת צריכת מריחואנה, ראו את תגובות הסטלנים בישראבלוג לכתבות הנ"ל. חלק מהתגובות שם מצביעות שכותביהם הגיבו מבלי לקרוא בכלל את הכתוב בפוסטים עצמם. כמו רבים במחוזותינו שכאשר אין להם תשובות ענייניות משמיצים ומגדפים.


חברת הכנסת זנדברג: כדאי שתדייקי בעובדות. לא כל הציבור מטומטם!

יום רביעי, 9 בנובמבר 2016

ושוב הפסיכוביולוגיה ניצחה את מדעי המדינה והסטטיסטיקה



'דונלד דאק' נשיא !

והוא יהיה נשיא ארה"ב, בניגוד לתחזיות המלומדות של מומחי מדעי המדינה והסטטיסטיקאים. והם טעו כפי שטעו ברבות מתחזיות תוצאות בחירות אחרות. 
ומדוע הם טועים כל כך הרבה?
כי חסרה להם הבנה בביולוגיה. בעצם בתחומים ספציפיים בביולוגיה, הריהם הפסיכוביולוגיה והסוציוביולוגיה.

לפסיכוביולוגיה של הבחירות אקדיש רשומה זו. 
אל יאוש, כמות המדע המוצגת כאן מוגבלת מאוד ובשפת עמך. בהחלט יהיה שווה לסיים קריאת פוסט זה, להבנת ההחלטות והבחירות של עצמך וכלל המין האנושי.

שבוע לפני הבחירות כתבתי כאן את שהבעתי בפני מלומדים במהלך כל מערכת הבחירות ההזויה הזו. את ספקותיי לגבי החלטיותם בתחזית תוצאות הבחירות - שהבחירה של הילרי קלינטון לנשיאה סגורה, בטוחה ומוחלטת. ובפוסט ההוא כתבתי:

"נראה שידידיי המומחים במדעי המדינה מיהרו לקבוע שאין סיכוי שדונלד טראמפ יהיה נשיא ארה"ב הבא, כפי שקבעו שאין סיכוי שהוא יבחר למועמד הרפובליקני לנשיאות. כחסיד האמרה למי נתנה הנבואה, אני אומר - שום דבר לא גמור עד שהוא נגמר"
והם טעו בשל שלוש הנחות יסוד שהסתברו כמוטעות:

א. שקלינטון תיבחר בשל שיטת ה- all or non של האלקטורים (למעט שתי מדינות המחלקות את האלקטורים שלהן) והמדינות 'הכחולות' המובטחות. המדינות הכחולות שמספקות ב- flying colors את 270 האלקטורים הדרושים לבחירתה, ללא צורך בהכרעה של המדינות הצהובות המתנדנדות. הביטחון שבלעדי שלושת המדינות הקובעות שהם "בכיס" של הילרי קלינטון, בלתי אפשרי שטראמפ ינצח. 

ב. שהמיעוטים יכריעו לטובת קלינטון במדינות שהם לשון מאזניים. לא מאהבת יעקב אלא מפחד המן.

ג. שבניגוד לישראלים, האמריקאים חכמים יותר ולא מצביעים מהבטן. שלמרבית האמריקאים שאט נפש בפני מה שמייצג טראמפ. בשל חוסר היציבות שבהצהרותיו. בשל חוסר ניסיונו המדיני. בשל הגזענות ושנאת המיעוטים. בשל פשיטות הרגל בקריירת העסקים שלו...

אבל כל המומחים טעו. שוב הוכח (לא להיבהל מהמונחים הביולוגיים, הסבר יבוא בהמשך) עד כמה האמיגדלה במוח שולטת בהמוני מצביעים בזמן שהם מאחורי הפרגוד, וזאת למרות שההיפוקמפוס במוח שלהם מספק נתונים בשפע על כך שהם מצביעים פחות מהיגיון והרבה מתוך רגשות פרימיטיביים חייתיים החבויים באמיגדלה. מה שנקרא בלשון העם - מצביעים מהבטן. הצבעה רגשית של מספר שניות בקלפי מבלי להבין שיישאו בתוצאות שישפעו על חייהם למשך ארבע שנים, ללא אפשרות לחרטה.

גם מלומדים ו'ההגיוניים' מושפעים מהאמיגדלה - מרכז עצבי במוח האדם כמו במוחות שאר החיות - מרכז הפחד והשנאה. 
ופוליטיקאים בזויים כמו דונלד טראמפ (וכידוע יש גם אחד ישראלי שמצטיין בזה) מיטיבים להזין את האמיגדלות של ההמונים בדלק הפחד והשנאה . ואת הפחדים והשנאות האלה לא ניתן למחוק בהיגיון, כשם שכמעט בלתי אפשרי למחוק את הפחדים מטיסות, פוביות מפני ג'וקים, או להיפטר מהרגלי OCD בלתי הגיוניים בעליל.

בנוסף, לכל מפלגה יש את מה שמכונה hard core של מצביעים מקובעים, שימשיכו להצביע עבורה ויהי מה. אפילו אם יעמוד בראשה דונלד דאק הברווז. כי בשבילם תמיכה במפלגה זה כמו תמיכה בקבוצת כדורגל. כידוע, הגרעין הקשה של האוהדים בקבוצת כדורגל לא נוטשים אותה גם כשהיא מפסידה, אפילו מפסידה קשות.

לכך צריך להוסיף שרבים מקובעים בהצבעתם למפלגה שלא מאהבת מרדכי, אלא משנאת המן ששורשיה עשויים להיות חינוך מבית ההורים, או זיכרונות שכבר לא רלוונטים מזה עשרות שנים!

לפיכך נשאלת השאלה לגבי שיקולי ההצבעה - עד כמה הם נובעים מחשיבה שכלתנית ועד כמה מהרגש? ועכשיו אתרגם ברשותכם את השאלה לביולוגיה - האם שיקולי ההצבעה נגזרים מההיפוקמפוס או מהאמיגדלה במוח?

ולפני שאפרט ואסביר, ראשית אשאל אתכם שתי שאלות: 
הראשונה - כמה אחוזים מהמוח אנחנו מפעילים לדעתכם?
והשנייה - כמה ממה שאנחנו עושים נעשה בצורה מודעת?

בציבור קיים מיתוס (ולא באשמתו) שאנחנו מנצלים רק 5% (ויש החושבים 10%) מנפח המוח שלנו. כיום אנחנו יודעים שזה לא מדויק, יש המנצלים יותר. לעומתם בהחלט יש כאלו שמנצלים אפילו פחות מ- 5%. אני מניח שאתם לא נופלים מהכסא למקרא הדברים האלה.

ולגבי השאלה  עד כמה מפעולותינו נעשה בצורה מודעת: התשובה היא כ-10% בלבד. כלומר, 90% אנחנו עושים אם כך בצורה לא מודעת. למה הכוונה?

ראשית חלק נכבד מהפעילות שלנו אנחנו עושים בצורה אוטומטית. אנחנו לא חושבים על כל צעד שאנחנו עושים, גם לא על תנועות השחייה או הרכיבה באופניים (לאחר שרכשנו מיומנויות אלו). ואפילו רבים מאיתנו נוסעים יום יום בדרך לעבודה או לבית במצב דמוי 'טייס אוטומטי'. אבל יש עוד דברים רבים שאנחנו עושים בצורה לא מודעת. למעשה אנחנו לא מודעים לרוב הנתונים הנקלטים על ידי החושים שלנו - כי המוח שלנו מסנן. כתבתי על כך בעבר סידרת כתבות. לפיכך, בעצם אף לא אחד מאיתנו חי לגמרי במציאות. האמת שקיים חלק לא מבוטל של אנשים שהמוח שלהם מסנן בצורה קשה את המציאות. בהתאם לכך גם ההחלטות שלהם רחוקות מלהיות אובייקטיביות.

בתקופת בחירות, הפוליטיקאים של המפלגות למיניהן עושים למוחנו הרבה שטיפות מוח. יודעים מדוע הם מצליחים? 
כי לרבים יש בעיות זיכרון קשות - בזיכרון לטווח רחוק. 

בגדול יש לנו שני סוגי זיכרון עיקריים - זיכרון לטווח קצר וזיכרון לטווח רחוק. מדוע אנחנו לא זוכרים דבר מהיותנו תינוקות? הסיבה לכך היא שעד גיל שלוש פועל במוחנו הזיכרון לטווח קצר בלבד, אשר ממוקם בקליפת המוח. הזיכרון לטווח ארוך מתפתח לאחר גיל שלוש והוא ממוקם במרכזים עצביים במעמקי המוח.




מידע וחוויות מועברים באופן סלקטיבי למרכז הזיכרון לטווח רחוק. הלמידה מבוססת על הזיכרון לטווח רחוק. הלמידה מאפשרת לנו את שליפת המידע שנאגר במרכז הזיכרון לטווח רחוק - פעולה המכונה 'אחזור מידע'.
באנשים בעלי קשיי למידה יש קשיים במעבר המידע אל הזיכרון לטווח רחוק או קשיים לשלוף אותו. קל להוליך שולל אנשים כאלה על ידי פוליטיקאים, כי לרבים יש קשיים בשליפת זיכרון ישן. עליהם קל במיוחד לעשות שטיפות מוח. הם לא זוכרים את העובדות. אפילו לא את הסתירות מאתמול להיום מפיו של מועמד.

אם לדייק, למעשה יש לנו שלושה סוגי זיכרונות לטווח רחוק שנאגרים במוח. אחד מהם שאינו רלוונטי לדיון זה הוא הזיכרון שאחראי לפעולות האוטומטיות (הליכה, ריצה, שחייה, רכיבה על אופניים וכדומה). אבל להחלטות היומיומיות שלנו אחראים שני מרכזי זיכרון נוספים - האחד הוא הזיכרון הרגשי, הכולל זיכרונות של פחד, שנאה, קינאה, ואהבה. מרכז הזיכרון הרגשי הזה שלנו אינו מפותח בהרבה מאשר אצל חיות ולכן מרכז זה נחשב מבחינה אבולוציונית כמרכז עצבי פרימיטיבי קדום. על כן אנחנו גם חולקים עם החיות אותן הרגשות (לידיעת כל אלו שפוגעים בחיות). 

באדם כמו בעוד מספר חיות תבוניות אחרות, התפתח מרכז זיכרון ארוך נוסף - זהו מרכז זיכרון העובדות המפורשות, שבו אגורים הידע והעובדות. זהו המרכז החיוני לנו לשם למידה, והתפתחותו היא שהביאה להתפתחות התרבות האנושית. אבל בל נטעה, התרבות שלנו אינה נקייה מהשפעת מרכז הזיכרון הרגשי החייתי שבנו.


אז היכן למעשה נאגרים כל הזיכרונות האלו במוח? מוקד הזיכרון הקצר הוא כאמור בקליפת המוח. הזיכרון העובדתי הארוך נאגר במרכז פנימי במוח שמכונה היפוקמפוס. השימוש בזיכרון זה מחייב כאמור אחזור המידע והעברתו חזרה לקליפת המוח כדי שנוכל לנצל אותו וליישמו בהחלטות שלנו.

הזיכרון הרגשי שלנו נאגר במרכז פנימי אחר במוח - הרי הוא האמיגדלה. האמיגדלה אחראית להחלטות הרגשיות שלנו וכן גם לכל סוגי הפוביות שלנו. פוביה למעשה היא מצב קיצוני של פחד שבו הזיכרון הרגשי גובר על הזיכרון והחשיבה העובדתית.



אך למעשה כמעט כל החלטה שלנו נעשית בהשפעה משולבת של שני המרכזים האלו - המרכז העובדתי והמרכז הרגשי. אך ההשפעה היחסית של כל אחד משני המרכזים משתנה בהתאם לנסיבות ובאופן אינדיבידואלי באנשים שונים. באחד שולט יותר המרכז העובדתי, ההגיוני ובאחר דומיננטי המרכז הרגשי. 

בפעמים רבות נוצר קונפליקט בין שני המרכזים האלו ולכן רבים המקרים שבהם האמיגדלה משתלטת על ההחלטות שלנו גם אם הן לרוב הגיוניות. אלו הן ההחלטות שבלשון ספרותית מכונות החלטות שנעשות מהבטן

יש אנשים רבים שיש להם בעיית זיכרון של עובדות ולפיכך הם מרבים יותר לפעול מהבטן, כלומר מהאמיגדלה. אבל הבעיה של אנשים רבים היא שהאמיגדלה שולטת על מעשיהם, גם ללא קשר ליכולתם להפעיל את ההיפוקמפוס - מרכז העובדות.

לקבוצה זו משתייכים כל המצביעים בבחירות, שאינם מסוגלים להצביע אף פעם עבור מפלגה אחרת. כל אלו שבדקה התשעים רועדת להם היד בקלפי ולמרות ההחלטה המחשבתית עובדתית שעשו, הם לא יכולים להפנים וממשיכים להצביע למפלגה או מועמד מסוימים על רקע רגשי, הקשור בדחייה או שנאה על רקע אתני, עדתי, דתי וכדומה - מצביעים על כן מהאמיגדלה. 

אבל בניגוד להיפוקמפוס, שבו מתעדכן המידע העובדתי הדרוש להחלטות אסטרטגיות, הזיכרון הרגשי באמיגדלה מקובע וקשה מאוד לבטל או לנטרל אותו.

הפוסט מתחיל להיות ארוך ומייגע. לפיכך אתאר ברשומה נפרדת מחקרים סוציוביולוגיים המצביעים על דמיון לא מחמיא בין הכוחות המניעים את החלטות הבחירה שלנו לבין אלה של ברווזים וג'וקים. תופתעו עד כמה דומים כוחות הבחירה שלנו לאלה של ג'וקים' בבחירת 'המנהיג' שלהם.
בהחלט לא בדיוק דמיון מחמיא לאדם.


יום שלישי, 8 בנובמבר 2016

ישעיהו ב' - שתיקת הכבשים



"זכויות האדם בחברה אינן תלויות ברמתו, וזו הדמוקרטיה. היא אינה אומרת שבני אדם שווים אלא שלכולם יש זכויות שוות."

"אין סילוף גדול יותר של מושג הדמוקרטיה מאשר ההנחה שהרוב מוסמך להחליט על ערכים".
"דמוקרטיה היא הגנת האדם מפני ממשלת מדינתו". 
המהות הפנימית של הדמוקרטיה אינה בשלטון רוב, אלא במשטר שבו הסמכויות של השלטון מוגבלות, ללא תלות בכך אם זה שלטון של יחיד או שלטון של הרוב."

"דמוקרטיה אינה השקפת עולם. דמוקרטיה היא משטר מדיני שבו ניתן להחליף את השלטון. זוהי מהותה"


" מאחר שרוב בני האדם הם טיפשים ורשעים, הרי שגם שלטון הרוב הוא שלטון הטיפשים והרשעים, וזאת אנחנו הרי רואים ממש בכל העולם כולו.

אין לי אמון רב ביותר - לא באינטליגנציה של הרוב ולא בטוב לבו של האדם, אבל אני רוצה בדמוקרטיה.
בדמוקרטיה זכותו של האדם, למרות היותו טיפש, לבחור את השלטון הרצוי לו, עם זאת, אין ערובה לכך שהזכות הזו הניתנת לו היא לטובה."

"אין סילוף גדול יותר של מושג הדמוקרטיה מאשר ההנחה שהרוב מוסמך להחליט על ערכים. מה ההבדל בין דיקטטור המחליט מה טוב ומה רע לבין המון בני אדם, שמחליטים על הדבר הזה? אנחנו אומרים שהדיקטטור הוא רשע או מטופש, אבל כל אדם יכול להיות רשע ומטופש. זאת אומרת, גם הרוב של בני האדם יכול להיות רוב של מטופשים ומרושעים, ולכן המהות הפנימית של הדמוקרטיה אינה בשלטון רוב, אלא במשטר שבו הסמכויות של השלטון מוגבלות, ללא תלות בכך אם זה שלטון של יחיד או שלטון של הרוב."


ישעיהו לייבוביץ



אמרו קוקוריקו - קם התרנגול ואמר הריני

בסיום כתבתה של אילנה דיין  ("אויבת הימין - שמאלנית קיצונית")  על התנהלות בית ראש הממשלה - הקריאה תגובתו הכתובה של ביבי:

תגובה בת 6 דקות כמעט, של התקפה והשמצות אישיות של ראש ממשלה נגד כתבת! תגובה הכוללת רשימת 'ציטוט' ארוכה ומפורטת לדבריה של אילנה דיין על ביבי לדורותיו.
תגידו, האם  ביבי ובני ביתו מנהלים יומני ק.ג.ב. על עיתונאים סססמולנים?


ביבי כרגיל לחיץ ונלחץ. מגיב כמו הגנב שהכובע בוער על ראשו.
ובתגובתו הגרוטסקית שכרו יצא בהפסדו - עשה עצמו לחוכא ואיטלולא. 
אפילו העסקונה הפוליטית הימנית ממלאת פיה מים לתגובות הסוערות של הציבור בבוקר שאחרי. 
בבוקר שאחרי, המדינה סוערת אבל אף לא אחד מאנשי הימין הקיצוני* קם ועומד לצידו. שתיקת הכבשים!
(* מבקש את סליחת הימניים - את השימוש במילה 'קיצוני' למדתי מביבי).  


אז מה יהיה?

העם לא גומר את החודש, אין דירה, הלכה הפנסיה, אבל ביום הבוחר מצביע נגד הגרבוזים והערבים שעולים על אוטובוסים.

אוי ארצי מולדתי, את הולכת פייפן:





וגם כאן.


יום שבת, 5 בנובמבר 2016

סיפור החודש - עש על רקע סגול



למרות שעיקר העבודה במחקר, רבים מהקולגות רואים בהוראה האקדמית סרח עודף, סרח מאוס. למרות המעמסה הרבה, אהבתי ללמד. לא את ההשקעה הנדרשת להכנת מערכי שיעור ובדיקה סיזיפית של עבודות סטודנטים. אהבתי לחוש באדרנלין שפושט בגוף, שממקד את המחשבה בשלוש שעות הרצאה רצופות, מבלי להרגיש ברגליים, מבלי שים למחוגי השעון שבצד האולם. מכור לסיפוק מחיאות כפיים של סטודנטים ביקורתיים.

לאחר הפרישה, חשבתי שאתגעגע להוראה. אבל לאהתחלתי לחוש כציפור דרור שהשתחררה מכלוב מוזהב. חופשי מכבלים נסתרים שפינה קטנה במוחי דאגה להסתיר בערמומיות כה רבה את מיאוסן של המטלות הרוטיניות. פיסת מוח רמאית שמשחררת מולקולות אנדורפינים ממכרות. כמו האנדורפינים השוטפים בסיפוק ממכר אצן מרחקים ארוכים. אצן שרץ מדי בוקר במסלול אימונים קבוע ומשעמם.

לקראת שנת ההוראה השלישית לאחר הפרישה, אני מתבקש לשוב באופן בלתי צפוי. ללמד בקורס שלא הצליחו למצוא לי מחליף. לא ברור אם בכלל נתתי את הסכמתי. היה ברור לשלטונות שאני לא יכול לסרב. וכך ימים ספורים לפני תחילת שנת הלימודים, אני מתרוצץ בדיס-אוריינטציה משוועת, במסדרונות פקולטה שאינני ממש זוכר שהכרתי. מחפש אולם. מחפש מעבדת סטודנטים לחלק הניסויי של הקורס. מרגיש חסר אונים. היכן אשיג את הציוד הדרוש לעריכת הניסויים בתכנית לימודים שעדיין אין לי שמץ של מושג מה תהיה? לא יודע את מי לשאול. במי איעזר? שום דבר כבר אינו מוכר. צריך לבנות הכל מאפס, באפס זמן. בעוד יומיים יתחיל הקורס. שום תכנית לימודים עדיין אינה מגובשת. שום דבר אינו מוכןשום דבר אינו נכון.

מסתובב אבוד במסדרונות הפקולטה כמו עכבר במבוך. אף אחד לא מתעניין בי. מרגיש כרוח רפאים חולפת מול רוחות רפאים. אך מדי פעם, היא מגיחה כמו משום מקום. מתעניינת דרך אגב איך מתקדמים העניינים. מחדדת בי את ההרגשה ששום דבר עדיין לא התקדם. אני מרגיש כאבוד בערפל.

בנדידת החיפוש במבוך מסדרונות הפקולטה, אני חולף, משמאלי בחדר ללא דלת - היא ניצבת בחולצה לבנה וחצאית סגולה. גבה מופנה אלי, רוכנת מעל שולחן ארוך. על השולחן מונחים בצפיפות ציורים ממוסגרים, זה לצד זה. היא בוחנת ציור – על רקע פספוס קנבס צבוע גוונים של סגול מצויר עש. כנפיו מכתמים - כמסגרות אבסטרקטיות צהובות משורטטות על שחור. עש כזה ראיתי בספר אוסף עשי עולם. לא ראיתי כזה מעולם במציאות. במציאות של עשים חומים ואפרוריים שנמשכים לאור מנורת הנאון במרפסת, או שאוכלים בגדים בארון. אני נעצר רגע להביט והיא מפנה ראשה לעברי במבט שואל
אני מתפלאלא ראיתי עד כה תווי פניה בבהירות כזו. ואני מתפלא מה בכלל מעשיה בפקולטה לרפואה. עד כה הכרתי אותה היכרות וירטואלית בלבד. והיא בכלל מהפקולטה למדעי הרוח, באוניברסיטה אחרת. 
עצמת השאלה פילחה בי. פקחתי את עיניי. היה זה מציאותי מכדי להיות חלום. עצמתי אותן שוב במאבק שבין הצורך לעמוד בהתחייבות לקיים את הקורס, לבין חזרה למציאות שתשחרר מהסיוט. המציאות השנייה ניצחה. נשמתי לרווחה.

קמתי משנתי. בדרך למטבח, על המפה הסגולה של שולחן האוכל - ראיתי נח לו עש צבעוני. מסגרות אבסטרקטיות צהובות משורטטות על רקע כנפיו השחורות. למגע ידי פרפר מספר פרפורים אחרונים, עד שדמם.


© קנקן  2016 Kankan - Moth on Violet


יום חמישי, 3 בנובמבר 2016

מה עושים כשאורחים מגיעים בהתראה של רבע שעה?


הטלפון מצלצל. "אנחנו כאן בסביבה. אפשר לקפוץ לבקר בעוד רבע שעה"?
זה בדיוק זמן ארוחה. קפה ועוגיות לא מתאים. שוב נגיש פיצוחים ופירות יבשים?
לא, אני אארגן להם ארוחה בחמש דקות. ארוחה כזו:


עלי גפן ממולאים בנגיעות רוקפור וקשקבל

לא מאמינים? אופן ההכנה המלא תמצאו בבלוג השני 'אמירה יומית' בקישור כאן.
ומי שעדיין אינו מכיר, תמצאו שם בכל יום הפתעה בנושאים שונים.

מה אתם מכינים כשאורחים מגיעים בהתראה של רבע שעה?

ועכשיו דברים קצת רציניים יותר הקשורים לתזונה נכונה. נכון, המנה הזו אינה מנת דיאטה דלת קלוריות. עלי גפן ממולאים באורז אינם נחשבים למנת רזון דיאטטית. כי מלבד אורז שהוא פחמימה בעל אינדקס גליקמי בינוני-גבוה, יש באורז לא מעט שמן. והסבתא הכורדית גילתה לי שהיא מוסיפה לשתיים וחצי כוסות אורז חצי כוס שמן. נדמה לכם שכולם מוסיפים שמן זית? ברוב המסעדות חוסכים בשמן חמניות או סויה, שהם אינם שיא הבריאות. ובמסעדות מקסימום בוזקים על הממולאים בצלחת נגיעות של שמן זית. שיריח לנו כשמן זית.

אבל מנת עלי גפן ממולאים באורז זו מנה קלאסית של טבעוניים. מנות שהן ברובן עשירות בפחמימות ושמנים, אבל עניות יחסית בחלבונים - תזונה לא מאוזנת כפי שאוכלים רבים מהטבעוניים, שאין להם פרופסורה בביוכימיה של התזונה. 

לטבעונים רבים צריכת יתר של פחמימות ושומנים. זה לא משנה שהשמן צמחי, ואפילו שמן זית. שימוש יומי של יותר מ 4 כפות שמן מזיק להם, כאילו אכלו שומן מהחי. תזונה מאוזנת מורכבת לפי ערך קלורי מ- 40% פחמימות, 30% חלבונים (מלאים) ו-30% שומנים. ראו כאן הסבר במדריך תזונת הזון. 

לפיכך עלי גפן ממולאים באורז ובבשר טחון ביחס הנכון, מאוזנים שלא כמו עלי גפן ממולאים באורז וירקות בלבד. הבשר עשיר בחלבון. אז מה יכולים לעשות צמחוניים המתנזרים מבשר ושאינם מתנזרים ממאכלי חלב? הם יכולים לאזן את מנת הממולאים באורז, בחלבון גבינות כפי שבמנת הממולאים המשודרגת כאן.
אמנם רוקפור וקשקבל הן גבינות שמנות, אבל במנה זו יש רק נגיעות שלהן, ולא אוכלים מנה כזו בכל יום.