יום שני, 25 בדצמבר 2023

ממאוויים לנשמה ולהכרה - מעשה תחילה והגשמה?

 רשומה זו נכתבת בהשראת נושא השרביט החם ולא תעסוק במלחמה. למעשה ההתמודדות הראשונה שלי עם נושא זה הייתה חוויה מטלטלת בצעירותי. חוויה שלמעשה חרצה את מסלול העיסוק העיקרי בחיי. יתרה מזו, היא למעשה הסיטה את מה שאני מכנה שיווי המשקל בין היכולות (המולדות והנרכשות) המעשיות לבין  "מאוויי הנשמה" או למי שירצה  "מאווי הנפש".


אותה חוויה מטלטלת שלה אחראית מורה לאמנות בכיתה ט', למעשה הובילה אותי לתובנת הסובייקטיביות שביצירה. ברור כי תמיד יהיו כאלה שאוהבים אותה ואחרים ששונאים אותה. אבל, התובנה שקיים פער כל כך גדול בשיפוט יצירה בהתאם למי שמציג אותה הייתה מזעזעת - כאשר נוכחתי שהנחתום בעצם כן מעיד על עיסתו וכי הקנקן עשוי להיות חשוב יותר ממה שיש בתוכו - נפל אצלי האסימון שהתווה את נתיב חיי, העיסוק במדעים המדוייקים.

ומה לגבי כתיבה? המורים בתיכון אף פעם לא עודדו אותי לכתיבה, למעט שני פידבקים. האחד הוא שבבחינת הבגרות בהבעה בכתב בעברית (מה שכונה אז חיבור) קיבלתי ציון 100. הפידבק השני היה של המורה לאנגלית אסתר לוקס זיכרה לברכה, שבתחילה החזירה טקסטים שהגשתי לבדיקה בהערות מסומנות באדום שמילאו את כל הדף. ואז יום אחד ניגשה אלי בהפסקה והעירה: "עכשיו שאתה כבר יודע לכתוב אנגלית נכונה, אני מצפה שיהיה לך בטחון לכתוב ולפרט יותר בניתוחים של יצירות ספרותיות. ובגלל זה קבלתי ממנה ביטחון לנתח אפילו טקסטים של שייקספיר.

רבים מהקולגות שלי נזקקים לעורך לשוני להגשות של מאמרים ובקשות למענקי מחקר, הכל באנגלית כמובן. ואף פעם לא התבקשתי לעריכה לשונית כלשהי לטקסטים מדעיים באנגלית בהגשות וחסכתי את העלות של 1,500 שקל לעמוד עריכה.

במדע, הקפדתי תמיד בקנאות על כתיבה של עברית תקינה על ידי הסטודנטים שלי.
על עבודה מדעית הכתובה בעברית קלוקלת וקשה להבנה, טובה ככל שתהייה מבחינה מקצועית - הסטודנטים שלי היו מקבלים ציון הנמוך ב- 10 עד 15 נקודות מאשר יכלו לקבל. וזה בדיוק עשה את ההבדל אם יכלו או לא לקבל מלגת מחייה מהאוניברסיטה.

אמנם כאן מדובר בכתיבת עברית טכנית, אבל בשביל הנשמה היו בי תמיד מאוויים לכתוב שירה ופרוזה. ולמעשה התחלתי ממש להתעסק בזה מאוחר, בתחילת העשור החמישי לחיי. זה היה בתחילה פרסומים בבלוג שלי בישראבלוג. פרסומים שכמעט לא קבלתי עליהם פידבק אמיתי מעבר אולי ל"אהבתי" או "התחברתי" פה ושם.

ואז איכשהו התגלגלתי לכתיבה ופרסום בפורום ספרותי בשם זמ"ש. קבלת הפנים שם הייתה לא נעימה בלשון המעטה ובהתנשאות של חברי הפורום. נתנו לי על הראש "שאין מקובל להביא חומרים שקיבלו פרסים". "תביא רק חומרים חדשים". "תביא רק יצירה אחת בפעם". והם התנשאו ולעגו בבוטות. היו שם גם שתיים שראו צורך לחנך אותי ואוי לי אם לא הייתי מגיב לחומרים שלהן... ובעוד שלא מעט אחרים היו בורחים מהפורום הזה לאחר קבלת פנים שכזו, זה דווקא גרם לקנקן מוטיבציה להמשיך לכתוב שם על אפם וחמתם. עד שפחות או יותר התרגלו אלי ולכתיבה שלי והביקורות היו טובות יותר ולפחות היו יותר ביקורות בונות מאשר ביקורות מרושעות שאינן קשורות לתוכן אלא נטו לאדם שכתב אותו.

ואז עם הזמן נוכחתי שחברי הפורום ממחזרים חומרים ישנים שפרסמו בפורום עצמו, כשאותי ששטפו בתחילה בזעם על כך שראיתי לנכון כי ראוי להביא מדי פעם חומרים שפרסמתי בבלוג שלי. ולמרות שכעסו על שהבאתי לפורום יצירה שזכתה בפרס, האגו שלהם השפריץ בשוויץ גדול על זכיות שלהם. מדי פעם ניסו להגיד שאני מביא חומרים בניגוד לתקנון הפורום ולא הייתה להם ברירה אלא לבלוע את רוקם כשציטטתי שזה כן עומד בתקנון. ואל תשאלו איזו קינאת סופרים, פראנויות ומלחמת עולם השתוללו שם בין החברים.

ואז התחלתי לפרסם במקביל גם ב"במה חדשה" יצירות שזכו בהמלצות העורכים וקיבלו הצבעה גבוהה של קוראים. אז האם הכתיבה הספרותית שלי מוצלחת ומוערכת? על פי תוצאות ההצבעה של העורכים והקוראים, אפשר לומר כך בחיוב. אבל מספר התגובות המפורטות מעבר ל"אהבתי" או "יפה מאוד", היו מעטות יחסית, אבל גרמו לי להרגשה שהכתיבה שלי מוערכת ובמיוחד כשהתגובות נכתבו על ידי קוראים שאני מעריך את כתיבתם הם.

אין אדם משבח בשבחו. הביקורת העצמית שרודפת אותי גם אינה מאפשרת לי להתבסם מכתיבתי. אבל בניגוד לרבים אחרים, הכתיבה שלי מגוונת. אינני כותב כמו מישהי שכותבת כל הזמן שירים רק על כמה החיים שלה שופעי טוב ואהבה, או כאלה שכותבים רק שירים על הטבע המקסים ואני לא כותב רק בז'אנר אחד מסוים, כמו בהשאלה קדישמן הצייר שצייר רק כבשים למשל.

אז האם הכתיבה שלי שווה משהו? אינני יודע. אני לא מסתובב בברנז'ה המתאימה ולא עושה יח"צ. האמת היא שפעילות כזו דוחה אותי. בשל אותה חוויה שעברתי אצל המורה שלי לאמנות, שהערכה ליצירות שלי היו תלויות ב"קנקן" שהציג אותן - אני מגיש טקסטים וזהו. לא מגיש את עצמי.

אבל כשהייתי בשיקום, סטודנטים מתנדבים מבצלאל הגיעו למחלקה שלנו לחוג יצירה. לקראת סוף השנה האקדמית, הסטודנטים האלה ביקשו ממני רשות להציג כמה יצירות אמנות ציור בתערוכת סיום השנה האקדמית 2014 בבצלאל. ואני חשבתי שיצירות האמנות שלי אינן שוות כפי שדאגה לציין המורה שלי לאמנות (אגב בוגרת בצלאל בעצמה). הרי אחת התמונות שהוצגה בתערוכה:


ונחזור לעניין היצירות הספרותיות. נכון שאני כותב בשביל הנשמה והרוב נמצא כאן בבלוג, אבל כל אחד רוצה בסתר ליבו לזכות באיזושהי הכרה. לקבל הערכות מעבר ל"יפה", "אהבתי", "התחברתי", "עצוב", או גרוע יותר - התייחסות למשהו שאינו קשור לכלום (שאלה בעצם מרבית מעט התגובות המתקבלות כאן).

בדקתי לפני כשבוע - ב"במה חדשה" 5,102 כניסות קריאה של דף (ספר) הכולל 73 שירים וסיפורים שלי ו- 40,235 קריאות של שירים/סיפורים בודדים שפרסמתי. וכי אם הייתי משקיע מכספי עבור פרסום ספר במהדורת נייר בהוצאה לאור, היו רוכשים הם או קוראים מספר כזה? שאלה רטורית. 

כל השאר (כ-200 שירים וסיפורים שלי) מתפרסמים בחלקת האדמה הקטנה שלי כאן והם יהיו זמינים חופשי לעיון הציבור, כל עוד גוגל יהיה קיים עלי אדמות. מסתפק בזה. ובהנחה שגוגל ישרוד יותר מאשר פרוזה אחת שלי שכבר יצאה במהדורת נייר בהוצאה לאור (וללא השקעה כספית שלי, תמורת ויתור על זכויות לצורך רווחים) ובוודאי יותר מאשר ספר השירים בהוצאת נייר משפחתית מוגבלת.


האם הפרוזה שיצאה לאור שווה משהו? בהוצאה לאור חשבו כנראה שכן. הטקסט הודפס כפי שכתבתי אותו במקור, למעט משפט אחד שפירקתי לשניים בעקבות ההערה היחידה של העורכת הלשונית (שלא הייתה בטוחה שמשפט זה יהיה מובן לכל קורא). אבל כמה רכשו, כמה קראו? - אין לי ממש כל מושג. ביננו, אני הרי לא חי מזה.

בניגוד לעולם הספרות הכללית, מידת ההכרה העולמית לפרסומים בדפוס (מאמרים וספרים) בספרות המדע - ההכרה מכומתת באינדקס מספרי השוואתי. לאחר שזמן רב עבר מאז שבדקתי אחר זה לאחרונה, לפני שבוע מצאתי להפתעתי שהערכה העולמית כלפי פרסום "התוצרת " שלי עלתה (וממשיכה לעלות מדי שבוע) והינה ב-אחוזון העליון (כלומר, בהשוואה ללמעלה מ-99% מכל השאר) ולמעלה מ-95% מכל השאר (שהפרסום הראשון שלהם היה בשנת 1981). ואני ממש לא ידעתי שאני כזה. תמיד ברחתי מיח"צ ומראיונות בתקשורת כמו מאש, שלא כמו רבים מהקולגות שלי שמדברים הרבה ולא כל כך הרבה עושים.



ברור לי שלהגיע להערכה עולמית ואפילו רק ארצית גבוהה שכזו על הכתיבה הספרותית שלי, אני אפילו לא יכול לחלום ולגמרי לא מתיימר. ודאי לא להשקיע פרוטה כדי לזנב בתחתית אחר האחרים המתבלטים בציבור ושמם הולך לפניהם.




יום ראשון, 17 בדצמבר 2023

אבודים בחשכה -

עַם נִסְעָר מְרַפְרֵף כָּעָשׁ בָּאֲפֵלָה 
נֶחְבָּט
בִּדְפָנוֹת תְּהוֹם הָאֵימָה 
בִּנְשִׁיַּת חִוְרוֹנוֹ שֶׁל יָרֵחַ שֶׁכָּבָה 
הֵיכָן הַמַּצְפֵּן וְהַפָּנָסִים? 
אָבְדוּ כָּל מַפּוֹת הַדְּרָכִים. 


התמונה יוצרה על ידי בינה מלאכותית img2go




יום חמישי, 14 בדצמבר 2023

על אושר ומדדו

הנושא החם בשרביט עוסק באושר אישי. בתקופה העצובה הזו בה מתנהלת מלחמה עקובה מדם במשך חודשיים וסופה עוד לא נראה באופק, קשה לי מאוד להתמקד באושר אישי. לכן אקדיש רשומה זו למהות האושר עצמו ולתובנות שאושר אמיתי מושג באמצעות מלחמה תרתי משמע להשיגו.

מסתבר שיש ערך הקרוי מדד האושר. הפרמטרים העיקריים לאושר על פי המדד הם: תוצר מקומי גולמי (תמ"ג), תמיכה חברתית, תוחלת חיים בריאים, חופש לבצע בחירות בחיים, נדיבות וחוסר בשחיתות. 

במדד האושר שפורסם על ידי האו"ם בחודש מרץ האחרון (2023), במקום הראשון במדד נמצאת פינלנד עם דירוג אושר ממוצע של 7.8. אחריה מדורגות דנמרק ואיסלנד עם דירוגים של 7.58 ו-7.53 בהתאמה. בהפתעה,ישראל ממוקמת במקום הרביעי עם דרוג של 7.47.

התוצאה הזו לגבי הישראלים כאמור מפתיעה בהתייחס לטלטלה החברתית שעברנו עם ניסיון הממשלה להפיכה משטרית שמטרתה להחליש את מערכת המשפט והדמוקרטיה. אבל מסתבר שגם  בשנים עברו, ישראל מובילה באופן עקבי במדדי האושר העולמיים. ומכאן אני חושד בכנות הנשאלים. או שהנשאלים אינם מבינים אושר מהו, או שהם מבלפים. תשאלו ישראלי ממוצע מה נשמע ותשמעו לרוב  מ"מעולה", ועד "אחלה". אבל נניח לאנומליה הזו.

מהרשומות שהתייחסו לנושא השרביט החם, ניתן להתרשם שמרבית הכותבים למעשה מתייחסים ל"אושר" רגעי (רגע אמנם אינו מוגדר אבל מהותו הוא זמן קצר או מוגבל זמן). החל מהנאה בהאזנה ליצירה מוזיקלית, מקריאת ספר, מרגעים בטיול, ממפגש משפחתי ועד לתחושות אושר כמו בלידת בן משפחה.

מובן שכל אחת ואחד חווים רגעים כאלה, אבל מה הופך אותם מאירועים משרי אושר זמני לכאלה שמביאים לידי אושר עצמתי ממושך ועד למשהו שמתקרב לאושר בר קיימא?

מנסיוני האישי ומדרך חיי הגעתי לתובנה שאושר משמעותי הוא אושר המושג על ידי מאבק ממושך (בדרך כלל תת-מודע ברובו) כדי להשיגו.

מן הטעם שאביא כאן דוגמאות מפורטות מחיי, אך תאלצו לסלוח לי על שלא אעשה זאת בעת הזו. כל אחת יכולה להיות סיפור מרתק שימתין לזמנים אחרים. רובן כרוכות בקריירה שלי שלוותה במאבקים מרים, שבסיומם הושג אושר בל יתואר - נצחון בהכרה עולמית במה שיש שהתאמצו במשך שנים שלא להכיר. אבל בכל זאת אביא משהו מורכב פחות, שיבהיר את כוונתי:

רבים מציינים הרגשה של אושר, כמו למשל בעת לידת בן משפחה וזה מובן בהחלט. אבל אם הלידה הזו הגיעה לאחר מאבק פיזי ונפשי ארוך, בניגוד לכל הסיכויים? אני מניח שהקוראים מבינים את ההבדל.
חומר למחשבה.

בדיוק כשחשבתי איזה שיר יאה להביא לסיום הרשומה, בעודי מאזין ברקע למוזיקה של רדיו כאן 88 (במקום להיות מחובר 24/7 לחדשות המדכאות), התנגן השיר Bird of Paradise. שבהחלט ראוי בעיניי לסיום.