הקדמה לסדרה חינוך ילדים
הסדרה "חינוך ילדים" החלה למעשה בסדרת פרסומים בפלטפורמה אחרת, כשילדי היו עדיין צעירים. ברשומות בנושא הבאתי את נסיוני כהורה, שאיננו פסיכולוג או איש חינוך כלל וכלל. למעט ניסיון בהוראת סטודנטים באוניברסיטה - אם אפשר לכנות את זה כסוג של חינוך בוגרים, בשלב שכבר קשה יחסית לאלף ולעצב לדרכים טובות 🤩
אבל בסידרת הרשומות האלו אני מביא את התובנות והניסיון בחינוך ילדי שלי ובהשוואה לחינוכם של ילדי חברים, שחלקם הם אנשי חינוך ופסיכולוגים. ובהקשר לכך נוכחתי שלעיתים האחרונים הם כסנדלרים שילדיהם הולכים יחפים ומפתחים תסביכים והרגלים רעים בלשון המעטה.
כשחזרנו לארץ משהות של 4 שנים בארה"ב (שם גם נולדה הבת). היינו מנויים על המגזין "הורים וילדים". אני זוכר כתבה על גמילה (לא זוכר ממה). ובכתבה תוארו 7 דרכים שונות לגמילה. אך בשורה התחתונה צויין: לא משנה באיזו שיטה מהן תבחרו - העיקר שתהיו עיקביים בשיטה שבחרתם.
אני מביט מסביבי על התנהגות של הורים ישראלים וזועקת חוסר העקביות בהתנהלות מול הילדים. במקרים רבים נראה שיותר ויותר ילדים בעצם מנהלים את ההורים, אשר הופכים במהרה לנטולי סמכות.
כאמור, הרשומות שבסידרה פורסמו לראשונה בפלטפורמה אחרת וכעת הן מובאות כאן במהדורה שניה, ערוכות ומעודכנות בתוספת ניסיון עם הנכדים. במאמר מוסגר עלי לציין ולהדגיש שכסבים וסבתות לא חלה עלינו האחריות לחינוכם של הנכדים, אלא על הוריהם בלבד. יש ששוכחים זאת ומרגישים שזכותם להתערב ולהעיר להורים כיצד לנהוג. זוהי למעשה טעות חמורה. כמובן אם ההורים פונים אליכם בבקשת יעוץ או עזרה זה דבר אחר. לעומת זאת התערבות יזומה שלכם רק תעורר אנטגוניזם ומתיחות מיותרת. מותר שאצלכם הנכדים יזכו באי אלו צ'ופרים שאינם זוכים מהוריהם, כאשר הם מגיעים לביתכם לביקור. אבל בשום פנים אין לנהוג בנכדים באופן המנוגד לרצון ולנוהגי החינוך של הוריהם. עוד נרחיב על כך בהמשך הסדרה.
הסדרה הזו תפתח בשלוש רשומות שיעסקו בגמילה של ילדים ובסמכות הורית (פרסום של רשומה אחת לשבוע). ולאחר מכן יתפרסמו כאן רשומות נוספות בנושאים אחרים הקשורים בחינוך ילדים.
הסדרה הזו מיועדת להורים שבין קוראי הבלוג ובלוגרים החווים הורות בקהילת פרפרים, וcוודאי תעורר עניין בקרב אלה שהם כבר סבים לנכדים.
כשהסדרה פורסמה לראשונה במהדורה הראשונה, נוכחתי בהפתעה שהסידרה זכתה להדים בקרב פסיכולוגים לילדים בגרמניה ואשר היפנו זה את זה לסדרה, שאמנם פורסמה בעברית, אך ניתן לתרגם כל רשומה בבלוג בגדג'ט גוגל טרנסלייט המצורף. לפיכך יתכן שגם אנשי החינוך שבכם יוכלו ללמור מכאן דבר או שניים.
פרק א - גמילות, גמילות ועוד גמילות
הבת נולדה בעת כששהינו בארה"ב, בהשתלמות במכוני הבריאות הלאומיים (NIH). ככל הורים טובים התעניינו בחומרים כתובים על חינוך ילדים. אמנם הורים לא צריכים רשיון להביא ילדים ובניגוד לשאר המקצועות (כן, הורות זה מקצוע) לא נדרשת הכשרה. אבל יש הורים שמתגלחים על הילדים שלהם ואחר כך משלמים על כך. ילדים זו לא מעבדת ניסוי, למרות שנראה כי רבים בפועל - זה מה שהם עושים.באותם ימים מרבית ילדי אמריקה חונכו (למעט כאלה שלא חונכו) בעיקר לפי האסכולה החינוכית של דוקטור סְפּוֹק. אני יודע שדוקטור ספוק הפך להיות שנוי במחלוקת וביקורות רבות נכתבו על שיטותיו. אבל אל לנו להתעלם כי דורות של ילדים אמריקאים חונכו על פי שיטותיו, והילדים הישראלים אינם טובים יותר מאשר האמריקאים. הליברליות המופרזת בחינוך הילדים הישראלים היא היום בעוכרנו - ואנחנו ומערכת החינוך משלמים על כך, ועוד איך משלמים.
אז אנחנו לא לקחנו את כל שיטותיו החינוכיות של דוקטור ספוק, אך בהחלט אימצנו אחדות מהן.
אחד הדברים שהמליץ דוקטור ספוק היו דרך חינוך לכך שהתינוק יישן במהרה כל הלילה, מבלי לנדנד ולשבור את שנת הלילה של ההורים. ולפני שאספר לכם מה המלצתו וכיצד יישמנו אותה, זכור לי ביקורו של הרופא המיילד את זוגתי בחדרה בבית היולדות, כמה שעות לאחר הלידה. וכשהיא ציינה בפניו כי חלפו קצת יותר מארבע שעות והבת לא התעוררה כדי לינוק - האם יש להעיר אותה לשם הנקה? והוא ענה בחיוך: "המלצתי החמה - כל עוד היא לא דורשת, להניח לה לישון".
אז דוקטור ספוק המליץ: אם ההורים רוצים שלווה, להניק את התינוקות בלילה (החל מהולדתם) רק בחושך ושקט מוחלטים. לא לדבר אליהם, לא ללטף אותם, רק להניק בשקט ושלווה. וכי ברחם התינוק זכה לליטוף ודיבור בלילה? וכשאני מדבר על שלווה, זו שלווה אמיתית ששפת הגוף שלכם משדרת לתינוק. בשלכם הכוונה לאימא המניקה או להורים המאכילים מבקבוק.
אז יישמנו את זה אצל שני הילדים שלנו. והבת החלה לישון שנת ישרים כל הלילה (ללא צורך בהנקה) לאחר 6 שבועות. והבן לאחר 6-7 שבועות. שינה מתשע בערב עד שש בבוקר. וודאי תאמרו שזה במזל ומקרה פרטי שלכם. אבל אומר לכם שהבת והבן שונים לחלוטין באופיים זה מזה. הבת (שנראה שבה שולטים הגנים של האמא) בעלת אופי מעט סוער. לעומת זאת הבן - אין רגוע ממנו בעולם. ושניהם מאז הגמילה מפעילות לילה, בעצם ישנו מאז ברוגע כל הלילה. ואם היה והתעוררו בלילה וקראו לנו, ידענו שהם חולים. השיטה של דוקטור ספוק עבדה!
ושניהם לא הלכו סתם לישון בתשע בערב. אני הנהגתי טקס שינה מגיל חודש לפני כיבוי אורות. הטקס כלל אמבטיה כייפית של אבא (בשיר ומשחק), לאחר מכן ריקוד כחצי שעה בזרועותיו של אבא, על רקע מחרוזת שירי ילדים ישראלים (שהמשפחה שלחה לנו לאמריקה), ולבסוף הנקת לילה אחרונה מאימא. ומאוחר יותר - מגיל שנה - לאחר אמבטיה, קריאת סיפור לילה במיטתם עם אבא. טקס הקראת סיפור לילה נמשך עם הבת עד גיל שבע. לאחר מכן היא כבר קראה הרבה בעצמה והלכה לישון בתשע. עם הבן זה נמשך עד כתה ו'. הוא היה מכור לסיפורי הלילה עם אבא ולדיון הקצר על הסיפור לפני השינה. אני זוכר שהספר ממנו הקראתי לו לאחרונה היה "ההוביט". הוא כבר קרא אותו לפני בעצמו, אבל מאוד אהב שאקריא לו שוב פרק ממנו לפני השינה, ולדון איתי עליו.
 |
| lifestyle.nana10.co.il |
אבל בערך בגיל תשעה שבועות, חלה תקלה עם הבת. לאחר טקס השינה וכיבוי אורות, היא החלה לבכות לאחר מספר דקות ורצתה עוד תשומת לב. אז נקטנו בשיטה המוצעת של דוקטור ספוק למקרה נפוץ כזה, שוודאי תראה לחלק מכם אכזרית (ובמיוחד להורים ישראלים שבסופו של דבר מנוהלים על ידי מניפולציות של ילדיהם) . דוקטור ספוק אומר שבמקרה כזה, כשלתינוק אין כל סיבה לנדנד להוריו לאחר טקס השינה, - להתעלם ולתת לו לבכות. לבכות לא יותר מארבעים דקות. רק אם בוכה יותר לגשת אליו.
אז שלחתי את זוגתי לשכנה, כי היה קשה לה לעמוד בזה ונתתי לבת לבכות. וכמעט נשברתי בעצמי, אבל הבכי שלה הפסיק בדיוק אחרי 35 דקות. שינה שלווה נפלה עליה. למחרת הסיפור חזר, אבל היא בכתה רק 3 דקות ונרדמה. בלילה שאחריו היא חזרה לישון מתשע עד שש ללא טרוניות. תגידו שזה נורא, אבל זה עבד. לדעתי השלווה של ההורים אינה פחות חשובה לחינוך הילדים ושלוותם הם.
אינני יודע אם תרצו ליישם את מה שכתוב כאן, למרות המלצתי. אך דבר אחד מאוד כדאי לקחת מכאן: חינוך ילדים מתחיל מגיל אפס.
