יום שבת, 27 בפברואר 2021

עשרת הנבחרים שלי

התמונה הזו צולמה במסיבת פורים בכיתה ט' עם הגיטרה האקוסטית שלי, מחופש לפריק מדור הפרחים של שנות השישים במאה הקודמת (הפאה תוצרת עצמית מליפה). וולכן הרשומה מתקשרת הן למועד הפרסום (פורים) והן לשרביט המוזיקלי של השבוע.


וזו גיטרת פנדר החשמלית שלי. ניגנתי ושרתי בהרכבים שונים. היו זמנים!

בבחירת עשרת השירים שלי יש מן המשותף. בכולן דומיננטיות הגיטרות. הערצתי את להקת THE SHADOWS. למדתי לנגן כל אחת ואחת מנעימות השלאגר שלהם בתפקיד הסולן (גיטרה סולו). ממליץ לצפות במסע ההופעות השלם והאחרון שלהם שנערך בשנת 2004, בקישור כאן. אבל אם אני צריך לבחור באחת זו תהייה APACHE - הראשונה מעשרת הנבחרים שלי ברשומה זו:

1. Apache- The Shadows


https://youtu.be/2izTbEyxg0A

2. I Put a Spell on You - Creedence Clearwater Revival

https://youtu.be/xeXqtzusIU0

3. The Sultans of Swing - Dire Straits

https://youtu.be/8_7qkRwcMFc

4. April - Deep Purple

https://youtu.be/6-hvl3TBMbY

5. November Rain - Guns N' Roses

https://youtu.be/8SbUC-UaAxE

6. Still Loving You - Scorpions

https://youtu.be/CjRas1yOWvo

7. Let it Grow - Eric Clapton

https://youtu.be/V069wWEnCys

8. Creep - Radio Head

https://youtu.be/XFkzRNyygfk

 9.  Bird of Paradise - Snowy White

https://youtu.be/hMAyGUYlX0E

10.  Urgent - Foreigner

https://youtu.be/Lcb-Fsx_phM

לפני כעשר שנים השתתפתי בשרביט עשרת השירים שלי בישראבלוג. לא קל לבחור עשרה שירים מבין כל כך הרבה מובחרים. ניסיתי לבדוק מה בחרתי אז והאם השתנה טעמי לאחר עשור, אבל בישראבלוג הדפוק הזה אי אפשר למצוא שום דבר במנוע החיפוש שלו, גם בגוגל לא ניתן לחפש אחר אחד מבין למעלה מ-600 פוסטים במנוע החיפוש של גוגל. כל כותרות הפוסטים אבדו כשהורידו את השאלטר. אז איך אפשר למצוא כעת משהו בעיר הרפאים הזו שקוראים לה "ישראבלוג המחודש"?
אני זוכר רק שהוספתי אז אחד בקשיש לעשרת השירים הנבחרים. אז הרי גם עוד בקשיש אחד הפעם כאן לסיום.

Space Oddity - David Bowie



מקווה שניהנתם.

יום שבת, 20 בפברואר 2021

על פרפקציוניזם של סטודנטים באקדמיה

 נושא השרביט החם השבוע היווה גורם מדרבן להשלמת רשומה נוספת בסדרה "מורה נבוכים לסטודנט ולמרצה".

תופעה נפוצה בקרב סטודנטים היא פרפקציוניזם (שלמותנות) בכתיבת עבודות. תופעה זו היא פעמים רבות רעה חולה לכל הדעות והיא זו הגורמת לסטודנטים למתוח זמן של שבועות ולעיתים חודשים מחייהם. תופעה זו הופכת למפלצתית כאשר היא הופכת סיבה לדחיינות חולנית ואינסופית.

הכתיבה אורכת להם כל כך הרבה זמן כי הם יושבים שעה ארוכה על ניסוח כל משפט ומשפט שהם כותבים. על כן הוריתי לסטודנטים שלי לכתוב בנושא העבודה את כל מה שעולה במוחם, רעיונות, אסוציאציות, מסקנות - ללא כל סינון, ללא ניסוח וללא הקשרים ישירים וברורים בין הפסקאות. בשלב ראשון הגיעו כך עם עשרות עמודים. "נראה לך שיש לי זמן לקרוא את כל זה" שאלתי ושלחתי אותם לקצר את הטקסט לעשרה עמודים מודפסים, לא כולל ביבליוגרפיה. כשחזרו, הייתה זו הפעם הראשונה שקראתי את העבודה, הערתי מה חסר או מיותר מבחינה מדעית בלבד. לסטודנטים יש נטייה לכתוב כל מה שהם יודעים מבלי לתת את הדעת לגבי מידת הרלוונטיות לנושא. כשחזרו עם התיקונים אמרתי "עכשיו תעבדו על ניסוח תיקני בעברית/אנגלית. אינני מתכוון לשמש כעורך לשוני. זקוקים לאחד כזה, שלמו לו ותחזרו אלי עם הגרסה הסופית לאישור הגשה.

היה זה לאחר סבבים אינסופיים של קריאת טיוטות תזה שבהן התיקונים (ניסוח והקשרים בעיקר) בכתב ידי באדום עלו על השחור המקורי, אצל הסטודנטים הראשונים לתארים מתקדמים - עד שהגעתי למסקנה שאין אני צריך לשמש יותר עורך לשוני. שיגיעו אלי עם הטיוטה לאחר עריכה לשונית לצורך בדיקה מדעית. לא מעט שילמו מאות ואלפי שקלים לעריכה כזו. אבל מה כ'פת לי. זה הכסף שלהם ולא על חשבון הזמן שלי. ללימוד כתיבה היה להם מספיק זמן במשך 12 שנים בבית הספר.

אבל מה אני בא אל סטודנטים בטענות כשיש מורים שלהם (קולגות שלי) שמשלמים הון עבור עריכה לשונית של המאמרים והבקשות למענקי מחקר שהם מגישים - 1,500 דולר בתמורה ל- 10 עמודים מודפסים ערוכים להגשה (עריכה לשונית מקצועית).

שי עגנון, חתן נובל לספרות, היה נוהג לערוך אין ספור הגהות בכתב עד שהסכים למסור להוצאה לאור. כך בעצם עשיתי גם אני לבקשות מענקי מחקר ולמאמרים ששלחתי לפרסום. אבל בניגוד לעגנון, כשיש דד-ליין להגשה - הרי למעשה יש גבול להשתוללות הפרפקציוניזם. גם הסטודנטים שלי יודעים שאין הארכת זמן להגשות.


יום שלישי, 16 בפברואר 2021

לולה חולת כליות

זוהי לולה והיא הכלבה שלנו

כלבה חזקה , חכמה ויפה מגזע רועה שוויצרית (לא גזעית עם תעודות) שאימצנו  בגיל 5 מצער בעלי חיים, לאחר שבעליה שחזרו בתשובה, לא יכלו לעמוד בפני הלחץ של הסביבה - שכלבים הם חיות טמאות. בחצר צער בעלי חיים בוקה ומבולקה בין הכלבים ולה לא היה חלק בזה. יושבת הייתה לה על ספסל עץ כמו מלכה ומתבוננת על המתרחש לפניה מלמעלה.

לפני מספר שבועות התחלנו להבחין שהיא  מאבדת את התאבון הבריא מאוד שהיה לה. אוכלת בקושי ומדלגת על ארוחות. לפעמים על שתיים ושלוש ברצף. שותה הרבה, לפחות זה - אבל כמויות עצומות של מים. חוזרת מטיול קצר ולוגמת מים ללא הרף במשך כמה דקות.

והמצב הלך והדרדר. בקושי הואילה לקום ולצאת מחוץ לבית כדי לעשות את צרכיה (אבל התאמצה מאוד ולא עשתה בבית). וכשבבוקר אחד התחילה גם לגרור את רגליה האחוריות, הבאנו אותה לביקור אצל הווטרינר. בבדיקה אכן הבחין בחולשה ברגליה האחוריות ולא מצא דבר אחר בבדיקה גופנית מקיפה. הוא קבע שמדובר בדלקת פרקים ורשם לה כדורים כנגד דלקת פרקים בכלבים לתקופה של עשרה ימים ואחר כך לקחת מגהגלופלקס לכלבים. אל תצחקו, הכלבים חולקים איתנו בני האדם למעלה ממאתיים מחלות. אבל משהו לא הסתדר לנו בקביעה של הווטרינר ולכן התעקשנו שיערכו לה גם בדיקות דם. "אם אתם עומדים על כך, בבקשה, זה רק עניין כלכלי כידוע לכם", אמר. - 280 שקל לבדיקת הדם בנוסף ל- 250 שקל (בהנחה לבעלי שני כלבים) עבור הביקור. אבל מי שיש להם חיות מחמד יודעים שאנחנו מחשיבים אותם כבני משפחה לכל דבר, ואין חוסכים עליהם בענייניי בריאות.

 למחרת קיבלנו הודעה להתקשר דחוף למרפאה. הווטרינר בישר שבדיקת הדם שלה העלתה שערכי האוריאה והקריאתינין בשמים. "לולה חולת כליות" בישר. כבר בבדיקת הדם הקודמת שנערכה לה לפני כארבעה חודשים, התקבלו ערכי תפקוד כליה קצת גבוהים מהתקן, אבל ייחסו אותם לכך שהתייבשה מכך ששילשלה לפני כן. 

אין הרבה מה לעשות מלבד לעכב את התקדמות המחלה. לכלבים לא עושים דיאליזה. רשם לה הווטרינר כדורים להורדת החומציות בשתן למשך שבוע וציין את הצורך המיידי לעבור לדיאטה מיוחדת - מזון יעודי לכלבים חולי כליות:

זה לא רק מזון, יש בו גם מרכיבים רפואיים בעלי ערך הגנתי לכליות:

ללא פוספטים וגלוטן, פרה-ביוטיקה, אנטי-אוקסידנטים, הגנה על הגלומרלי בכליה

לא זול בכלל, כ-300 שקלים מזון לשבוע למשקל שלה. אבל על בריאות של בני משפחה לא חוסכים כאמור.

אממה, לא רוצה לאכול. לא מהאוכל הקודם שלה ולא מהחדש. ניסיתי לערבב את פתיתי  האוכל הרפואי עם פירורים של חזה עוף מכובס (מבושל במים ללא מלח), שהוא מקור החלבון היחיד שמותר לה לאכול ממנו מעט. אבל היא דלתה את פירורי העוף בלבד והשאירה את  כל השאר. לא נותרה ברירה, אלא לתת לה מעט יותר חזה עוף מבושל. אך היא הלכה ודעכה, איבדה בקצב ממשקלה ומהיקף המותניים באופן קיצוני. שוכבת אפאטית כל היום בפינה אחת כך:


וכי מה הפליאה? אי אפשר להתקיים רק על מעט חלבון. ולכן יש צורך גם בפחמימות. אז בישלתי תפוחי אדמה, גזרים וקישואים במים ללא מלח. וזו המנה שהרכבתי עבורה לארוחה אחת - שלוש ארוחות ביום. כדי להקטין את עומס החלבון על הכליות

המנה של לולה: חזה עוף, תפוח אדמה, קישוא וגזר מבושלים

וזו המנה המוגשת:


מנה שזוכה להצלחה גדולה, כפי שניתן לראות. איזו הקלה לאחר שכבר חשבנו שאנחנו הולכים ומאבדים אותה:

ואז חל שיפור מה בחיוניותה. יוצאת אמנם לעשות את צרכיה, אבל ברגע שסיימה - מיד אחורה פנה הביתה. צריך לרדת ולחזור לטייל עם חמודי  הטרייר. גם אם היא משתכנעת להשאר עוד קצת "כי גם חמודי צריך לסיים את צרכיו". ברגע ששיחרר "חבילה" - הסתיים הטיול מבחינתה.

מצוייד בהשכלתי הביוכימית, ניסיתי להבין מה עוד חסר לדיאטה מאוזנת. ואכן  נפל במהרה האסימון. בדיאטת חזה העוף והירקות המבושלים, היא מקבלת חלבון ופחמימות, אך חסרים שומנים. אז בהברקה הוספתי לכל מנה שלה חצי כפית שמן זית משובח (מכבישה קרה, עם חמיצות נמוכה מ- 0.5 אחוז).

ולולה התנפלה על המנה המשודרגת בתאווה רבה. ליקקה כל טיפת שמן זית מהצלחת תוך שהיא גוררת את הצלחת לאורך הבית. וכשהצלחת נתקעת בין כיסאות, היא מושכת אותה אליה חזרה עם השיניים ומקבעת אותה לרצפה עם הרגל.


ותוך שיפור מדהים במצבה הגופני, גבר גם תאבונה ולאחר ארוחת הערב, כבר ניגשת לעבר שק המזון הרפואי, מרימה ראשה לעברו, כאומרת "רוצה לאכול". ואכן מזה יומיים כבר אוכלת כשליש מהמנה המומלצת היומית של פתיתי האוכל הרפואי - המוגש בצלחת עם נגיעות שמן הזית.

מוסר השכל : אין לזלזל בערך הבריאותי של שמן הזית.

יום שלישי, 9 בפברואר 2021

חמיצה ירוקה חומה היא לעוורי טעמים - הטרילוגיה


 קיבלתי את אתגר השרביט החם - בנושא געגועים לאוכל ילדותי - כי אני דווקא בקטע של כתיבת נוסטלגיה יותר מאשר  כתיבת יומן בהווה.

פרק א' - סטיגמות על מטבחים

לפני כשני עשורים התארחנו אצל חבר מהעבודה. הוא המבשל. אישתו רק מדברת: "אם שי בעלה חשב שהוא מתחתן עם אישה שתכין לו ג'חנון, מלוואח וסחוג, הוא בוודאי טעה..." ובעוד אנחנו מהללים את האוכל שהכין בעלה (כיום לשעבר) ממוצא בולגרי, הגברת ירתה את המשפט כמו משום מקום: " אנחנו התימנים אוכלים אוכל צבעוני ולא כמו אוכל אשכנזי שהוא חום אפור כזה". אמרה, כשהיא מעווה את פרצופה. איזה טאקט מעולה, גם אם היא חושבת כך.

וכשאומרים לי דברים שאינם מבוססים במציאות, אני מגיב: "כמדומני שחמין תימני הוא חום כמו החמין הספרדי והאשכנזי. גם את החמינדוס הטורקי צובעים בחום. ולעומת קציצות הג'עלה התימניות שצבען חום, קציצות הבקר הטחון המבושלות ברסק עגבניות מהמטבח האשכנזי של אימא שלי - צבועות דווקא אדום. וכמו קציצות ג'עלה תימניות חומות שמוגשות/נצבעות בתוספת סחוג ירוק או אדום, במטבח האשכנזי קציצות דגי הקרפיון (גפילטע פיש) האפורות מוגשות מעוטרות בגזר (כתום) ובהרבה חזרת ארגמנית מסלק (חריפה אש). 


וכי מרקי הבורשט האדום והירוק, מרק העגבניות, מרק האפונה, מרק העוף הזהבהב ומרק הירקות הצבעוני, האשכנזיים, חומים? אבל כבר נאמר, בורות ורשעות הוא הצירוף הקטלני ביותר לאדם. ואולי זה דווקא פועל יוצא של כיסוי רגשי נחיתות?

ובכלל אינני מבין את ההתנשאות הנפוצה של מטבחים מסויימים על המטבח המזרח אירופאי. מצטער, אינני מבין את ההתלהבות מתבשילים ששופכים לתוכם כוס שמן זול (ולא שמן זית חלילה) וכן לא את ההתנשאות של מטבחים שמגישים למעשה בורגול מאודה עם תערובת תפלה, לטעמי, של ירקות מבושלים - מנה הגורמת לי לצרבת. והאם האוכל האשכנזי "תפל וחסר תבלינים"? במטבח המזרח אירופאי של אימא שלי היה שימוש רב בפלפל שחור ולבן ופפריקה אדומה חריפה ובפלפל אנגלי ובעלי דפנה. ושימוש רב בצמחי תבלין טריים כמו שום, פטרוזיליה ושמיר. 

ובכלל הרשו לי להעיר דבר חוכמה. לא המקור האתני של המטבח הוא זה המעיד על טיב האוכל וטעמו, אלא איכות המבשל/ת בכל סוג של מטבח. 

מצחיק אותי גם שהממליגה הרומנית מקבלת בשנים האחרונות עדנה כאשר קוראים לה פולנטה ושהקרמשניט האשכנזי מקבל כבוד  כאשר מכנים אותו קרם פטיסייר. והאם השניצל המוגש בהמוניו לילדי ישראל (שמסרבים לאכול כל בשר אחר) אינו אוסטרי? והנקניקיות הישראליות הכשרות והמלאות בקמח ופוספטים הן זבל של ממש לעומת אלו שאוכלים באוסטריה ובגרמניה. בברלין אכלתי במסעדה ששמה קרתופל (תפוח אדמה) שבה מוגשים עשרות מנות שונות על בסיס תפוח אדמה. ממש ללקק את האצבעות אם תצליחו להשיג שם תור. אז מאיזה מקום מגיעה ההתנשאות הזו של מטבחים מזרחיים על מטבחים מזרח ומרכז אירופאיים?

האמת שהייתי מאוד משועשע במסעדה שברובע היהודי ברומא, שבה קבוצה של תיירים דוברי צרפתית הזמינו קוסקוס מכל התפריט העשיר - באיטליה! ומכך שישראלים באמסטרדם אינם אוכלים במסעדות הולנדיות (בשל בורות בשמות המנות בתפריט) ובמקום אוכלים בהולנד חומוס ופלאפל. 

אני לא יכול להתהדר באוכל של סבתא. כי לא הייתה לי אף פעם שום סבתא. שלי קיפדו את חייהן בשואה. אבל גדלתי על אוכל של אימא ועל אוכל של אבא, שלכל אחד מהם אקדיש את שני הפרקים הבאים.

פרק ב' - אוכל הילדות של אימא

אמא שלי איבדה את הוריה ושני אחיה התאומים בגיל 10 בשואה. לא היה לה ממי ללמוד לבשל מלבד זיכרון טעמי הילדות. אבל היא לימדה את עצמה. בילדותי המוקדמת מבחר הבישול שלה היה מוגבל. לכל יום בשבוע היה התפריט הכמעט קבוע שלו - אבל ארבע מנות: מנה ראשונה, מרק, מנה עיקרית וקינוח. אינני זוכר כעת את סדר התפריט היומי אבל היה היום שבו המנה הראשונה הייתה סלט חצילים ביתי. כשחזרתי מבית הספר אהבתי להפריד את תוכן החציל הקלוי מקליפתו ולקצוץ בצל דק דק. אימא הייתה מוסיפה מלח וחומץ ואני הייתי מועך את הכל במזלג עד לקבלת מרקם אחיד. ואז אימא הייתה מחלקת את החציל למנות שהיו מוגשות עם פרוסת עגבניה, עלה פטרוזליה ומספר זיתים שחורים לקישוט ולטעם. אימא ואבא היו אוכלים את סלט החצילים עם פרוסת לחם קימל. אני לא סבלתי את טעם הקימל ואכלתי את הסלט ללא לחם. ובאותו היום המנה העיקרית הייתה קציצות בקר בתוספת שעועית צהובה מטוגנת בשום. כל מנה בשרית הוגשה גם עם מלפפון כבוש תוצרת בית. 

והיה היום שבו המנה העיקרית הייתה קציצות קישואים מטוגנות עדין, שאהבתי כל כך. לעולם לא אכלתי כמותן. אף לא אחד (כולל אני) הצליח לאזן בין כמות בלילת הקישואים הקלופים והמבושלים, לבין הקמח, הביצה והתבלון. ומנה זו הוגשה עם תוספת געבעץ' (שבמסטר שף שמו הומר לרטטוי).

והיה יום שבו המנה העיקרית הייתה כבד עוף או כבד בקר מטוגנים עם הרבה רצועות בצל ושהיו מוגשים בתוספת פירה תפוח אדמה וצימעס (גזר מקורמל בחמאה). איזה געגועים מעורר בי הצימעס הזה, אל תשאלו.

והיה היום החלבי שבו המנה העיקרית הייתה איטריות בחמאה וגבינת קוטג'.

וכאמור בכל יום היה המרק שלו - מרק עגבניות, מרק בצל, מרק אפונה, מרק פטריות, או מרק ירקות עם גריסי פנינה.

ולמנת הקינוח היה היום של סלט הפירות החיים במיץ תפוזים. והיה היום של סלט גזר מרוסק  בפומפיה עם צימוקים ובנגיעת מיץ לימון סחוט. והיה היום של פודינג וניל. והיה היום של פודינג שוקולד (ששמו "עוברת" במאסטר שף למוס שוקולד). והפודינג הזה היה פעם מעוטר בפרוסת בננה, פעם מעורבב עם תוספת צימוקים ומעט רום, או תוספת רסיסי אגוזים. והיה היום של קוביות פרי בתוך רפרפת ג'לי (אדום, ירוק או צהוב - לא חום!). לשבת אימא הכינה קומפוט (לפתן) שזיפים, אפרסקים או משמשים, או תפוח עץ אפוי ממולא בצימוקים וקינמון. 

וביום שישי בצהריים אני זוכר במדויק את התפריט הקבוע. פרוסת חלה מרוחה בשמאלץ מיט גריבעל (שומן מממוצה מעור קרעי תרנגולת, מעורבב בשבבי בצל מטוגן). וואו, כמה שזה טעים אם מתעלמים מהכולסטרול.

ואז היה מוגש המרק - מרק עוף תוצרת בית בתוספת פרפעלך (שקדי מרק אפויים תוצרת בית). יותר מאוחר הן הוחלפו בשקדי מרק של אוסם שהיו להיט. היו אז ארבעה סוגים - הקטנים הסטנדרטיים המיוצרים גם כיום, שקדים מרובעים בינוניים, שקדי מרק גדולים ושקדים צרים ומארוכים. 


לאחר מכן הוגשה המנה העיקרית שהייתה קורקבנים (ההורים אכלו מחזה העוף המכובס ממרק העוף). הקורקבנים ברוטב (לפעמים לבבות וכליות) הוגשו עם תוספת של פתיתים עם הרבה בצל מקורמל.

ולקינוח, ביום שישי הוגש הקינוח הכי אהוב עלי. קיגאלע - קוגל תוצרת בית מאיטריות מומתקות עם הרבה צימוקים, קינמון ווניל. זה היה בימים שעדיין לא היה לנו תנור אפייה ואימא הייתה מכינה את הקוגל בסיר פלא מעל להבת גז נמוכה. 


ויש גם סיפור הקשור לקוגל הנהדר הזה. היו לנו שכנים דלת מול דלת ממוצא תימני. והייתה מסורת - בכל שישי בצהריים, הם שלחו עם אחד מילדיהם צלחת עם פיתת לאפה תימנית וריחנית, היישר מ"התנור". ואני או אחותי היינו מחזירים את הצלחת עם נתח הגון מהקוגל. כך זה היה במשך שנים, עד שנעמי הבת הצעירה אמרה לי בעת מריבה. שהקוגל הזה היה נזרק כמו שהוא לפח האשפה. עוד טראומה תימנית 😃. כנראה לא היו מורגלים למתוקים. כשפעם הם הזמינו את אחותי ואותי להצטרף לארוחת צהריים משפחתית של שישי, נוכחתי שהמנה הראשונה והקינוחים שלהם היו מיני פיצוחים. הארוחה לא הייתה משהו לטעמינו, למעט הפיתה, אבל החמימות המשפחתית שלהם והשיח ביניהם בארוחה שנמשכה שעתיים לפחות - היו מלבבים ביותר.

אבל היו גם מאכלים לא קבועים בהתאם לימות השבוע ושהיו לנו שדרוג מדי פעם לשיגרה.
היו הקנישעס שהם קצת מעין בורקס, אבל לא מבצק עלים אלא מבצק פריך למחצה מעשה ידיה של אימא. היו שני סוגים. אלה שמולאו בתפוח אדמה מבושל ומעוך במעט חמאה (כמו פירה) ומעורב עם בצל קצוץ מקורמל. אינני יכול לעמוד בפניהם וכיום אחותי מכינה אותם לאירוחים משפחתיים, בדייקנות כמו שאפתה אותם אימא שלי. וכך הם נראים:


והיה הסוג השני הממולא בגבינה עם בצל ירוק ושמיר, בתוך גלילי בצק מאורכים . מה אומר לכם? 
הקנישעס האלה הם מעדן שאי אפשר לעמוד בפניו. את זה אני יודע ומכין מדי פעם. וכולם מלקקים את האצבעות ומחסלים עד לפירור האחרון.
ולפעמים אימא הכינה ממליגה (פולנטה) עם תוספת שמנת, או פשטידה על בסיס ממליגה (קמח תירס) שמכונה מאיסנה. לשבת אימא הכינה לפעמים צלי בקר עם תפוחי אדמה וגזר, מבושלים בסיר לחץ - תבשיל המכונה בראטן. כשהבשר יצא רך רך ותפוחי האדמה ספוגים בציר התבשיל באופן אחיד. לפעמים הייתה מכינה גם ורעניקעס - כיסונים ממולאים בגבינה ומבושלים במים רותחים עד שהיו צפים על פני המים. ולעיתים טיגנה לביבות גבינה טעימות. ולשבועות הכינה כדורי גבינה מבושלים במים. כמה טעימים הם היו כשהוגשו מעורבבים עם מעט חמאה מומסת. מעדן

ולשבת אימא אפתה בכל יום שישי עוגה. לפני שהיה תנור היא אפתה אותם על להבת גז בסיר אלומיניום כזה:
אם זה לייקעך (עוגת ספוג בטעם וניל), או עוגת לייקעך בחושה שיש (עם כתמי קקאו), או עוגת קרמשניט "נפוליון" (הממולאת קרם פטיסייר בין דפי הבצק), או עוגת שוקולד מצופה בגנאש, או שכבות שכבות של עלי ואפל עגולים גדולים, עם שכבת שוקולד מרוחה בין כל דף לדף. אבל העוגה הטעימה ביותר הייתה עוגת "שושנים" מבצק שמרים עם הרבה שוקולד מומס בתוכה (כמו ברוגלעך) או בגירסה של מילוי בגרגרי סוכר עם הרבה קינמון.

רפרטואר העוגות התרחב כאשר עברנו לדירה חדשה כשהייתי כבר תלמיד בכיתה ד' ולראשונה היה לנו תנור אפייה. וכאשר אימא קיבלה את כל חוברות המתכונים (עשר במספר) שהזמינה בדואר מחברת אוסם.  



למעשה המעבר לדירה החדשה היה לאימא טריגר יציאה לקולינריה של העולם הגדול. לקראת מסיבת חנוכת בית לחברים ובנות זוגם מהעבודה של אבא, אימא מצאה בעיתון מתכון של פשטידת רועים אנגלית מתפוחי אדמה, בשר בקר טחון ברסק עגבניות. ולאחר שקיבלה מחמאות רבות, החלה לאסוף מתכונים שנראו לה מהעיתונים וניסתה אותם. יש אנשים שאף פעם לא מצליחים לשחזר מתכונים. אבל אימא הייתה מבשלת/אופה בקפדנות עם הצלחה מלאה. כנאמר, הייתה לה יד לבישול. 

את המתכונים המוצלחים הייתה מדביקה במחברת פוליו עם כריכה עבה. בראש כל מתכון, הייתה מדרגת אותו בכתב ידה "מצוין", "טוב מאוד" ... והייתה מציינת ליד כל אחד, מי מבני המשפחה אוהב את זה. למשל, אורז עם צ'ילי קונקרנה רשום כמאכל האהוב ביותר על ידי הנכדים שלה (הילדים שלי). ובכלל ילדי מאוד אהבו לבקר ולאכול את כל מאכליה.  היא הייתה גם רושמת במחברת את כל השינויים (תוספות או שינוי מרכיבים שערכה) לכל מתכון.

והיא התחילה לאסוף גם ספרי בישול. הראשון היה "המטבח באהבה" של רות סירקיס, ואחר כך הגיע לרפרטואר הבישול שלה הספר של נירה רוסו וכך הלאה, ספרי בישול שהופיעו עם הזמן. בכל דף בספרים רשמה את הערותיה (ציון, ווריאציות שעשתה ומי אוהב מה). 

כאשר ראייתה הלכה ודעכה עקב ניוון רשתית שסבלה, הפסיקה אט אט לבשל ומלאכת הבישול עברה לאבא שלי (אבל בהשגחה צמודה שלה 😃).

פרק ג' - אוכל הילדות של אבא

לאורך ילדותי, אבא היה בעיקר הסו שף של אימא. אני זוכר אותי מתבונן כיצד היה מטפל בתרנגולות. שורף בלהבה את אניצי הנוצות וטובל את העוף בקערת מים רותחים - כדי להרחיק מהעור את מה שלא ראוי למאכל לדבריו. אני זוכר את הקרפיונים שהביא ושמר אותם עד לבישול באמבטיה. עמדתי על שרפרף עץ קטן כדי להתבונן במעשיו. כיצד היה מכה בראש הדג במערוך. כיצד ניקה את הקשקשים, כיצד היה מוציא את שלפוחית השחיה מלאת האוויר ומרחיק את עמוד השדרה עם העצמות. ואז היה מפלח את הדג לפרוסות או טוחן אותו במטחנת בשר.

הוא היה טוחן במטחנת יד גם בשר בקר לקציצות. פעם נתח בשר ופעם נתח מהחלק הלבן של חלה (שאריות משבת) רטובה שנסחטה, וחוזר חלילה עד שהיה נגמר מלאי הבשר והחלה. תוך כדי טחינה הוספו גם בצל קצוץ ושיני שום. בסיום התערובת תובלה והוכנסה ללילה למקרר. למחרת אימא הייתה יוצרת קציצות ומטגנת אותן, או יוצרת כדורי בשר ומבשלת אותם ברוטב רסק עגבניות ומיץ לימון. אבא גם הכין תערובות בשר טחון עם אורז, שאימא הייתה ממלאה בה פלפלים, או עלי כרוב ומבשלת אותם ברוטב רסק עגבניות ולימון. 

אבא היה גם זה שהכין את תערובות תפוח האדמה והגבינות לקנישעס. אלה הוכנסו ללילה במקרר כדי להגיר את המיצים והטעמים ולמחרת אימא מילאה בהן את הבצק לפני האפיה. אבא היה מכין גם את התערובות לוורניקעס (כיסונים) שאימא מילאה, ולאחר שצפו במים הרותחים, הוצאו לתוך קערה ועורבבו עם חמאה מומסת, ובצל מטוגן (לכיסוני תפוח האדמה).

אני זוכר כיצד טיפל בלשון פרה (הרחיק את הקרום החיצוני) ושלאחר מכן בישל אותה בסיר לחץ. לאחר קירור, היה פורס את הלשון לפרוסות, ממלא ביניהן שום כתוש, פלפל אנגלי שחור ושאר מיני עשבים ותבלינים, קושר אותם זה לזה שתי וערב בחוט שפגט, כנתח עטוף בעלי דפנה ואז אופה בתנור. בילדותי המוקדמת אהבתי את הפרוסות מקצה הלשון שהיו שריריות וקשות יותר מאשר את אלו הרכות מעומק הלשון.

בחנוכה כשאימא הכינה לביבות גבינה, אבא היה מגרד תפוחי אדמה בפומפיה, מוסיף תבלינים וביצה ומטגן לטקעס (לביבות תפוחי אדמה). טעמי הלביבות האלה חקוקים בזכרוני בערגה רבה.

אבא היה גם המומחה להכנת בורשט אדום מסלקים שהיה מבשלם קודם בסיר לחץ ולאחר מכן מרסק אותם בפומפיה גסה לתוך מי התבשיל. לאחר מכן הבורשט בושל בתוספת לימון, תבלינים ושמיר קצוץ. והיה בורשט של קיץ שהוגש צונן - כנוזל מסונן בתוספת שמיר טרי קצוץ ומעט שמנת. והיה בורשט של חורף, שהוגש חם והיה בו קוביות תפוחי אדמה, גזר וסלק מגורד בפומפיה גסה ורצועות כרוב חתוכות.

והוא גם היה מכין בורשט ירוק (חמיצת שצ'אבל), שהיה מוגש מצונן עם מעט שמנת במרכז קערת המרק, את המרק הזה מכינים מעלי חמציצים שכבר קשה מאוד להשיג אותם בימינו.

עלי חמציץ למרק חמיצה (בורשט) ירוק

אבא גם היה מכין כרוב מאודה. זה הלך מאוד טוב כתוספת לנקניקיות גורמה (אבא היה מכין נקניקיות ונקניקים תוצרת בית). להכנת הכרוב, הוא היה מטגן בסיר בצל קצוץ ומוסיף רצועות כרוב חתוך (לפעמים משני כרובים), מתבל. מוסיף מלח, לימון ומעט סוכר. לבסוף מתקבלות רצועות כרוב מאודות בצבע חום זהוב. וואו, כמה שזה טעים. 
הוא גם היה מכין געבעץ' (רטטוי מזרח אירופאי) מפלפלים, עגבניות, קוביות קישואים וחצילים וכל זה מבושל ברסק עגבניות מתובל בפלפל אנגלי ועלי דפנה. כמה אהבתי לאכול את זה, אפילו קר.

אבא היה גם אחראי על כבישת ירקות. הוא היה מומחה לכבישת מלפפונים, עגבניות ונתחי אבטיח. הוא היה קולה גם חצילים ופלפלים ומחמיץ אותם במלח, חומץ ושום. את הפלפלים הקלויים היה מחמיץ שלמים ואת החצילים היה פורס לפרוסות, מטגן אותן ומעבירן לצנצנת עם מעט משמן הטיגון, חומץ ושום כתוש. כמה טעים זה היה על פרוסת לחם.

אבא היה גם אחראי על ארוחות הבוקר בשבת. הוא היה משכים קום ומכין סלט ירקות קצוצים דק, סלט צנון מגורד בפומפיה, וסלט ביצים קר, והכל מושקע ומתובל לעילא ולעילא. לקינוח בעונה - תותים טריים מרוסקים בשמנת ומעט סוכר. לעיתים היה מכין גם בלינצ'עס ממולאים גבינה וצימוקים. כל כך אהבתי את ארוחות הבוקר האלו.

אבא היה גם מכין את הרכיבים לסלט מיונז קר, שהוגש בשבת בצהריים. הוא חתך לקוביות גזרים ותפוחי אדמה מבושלים, מלפפונים כבושים וביצים קשות. אימא  הייתה מוסיפה אפונה משומרת, מיונז ומתבלת. התקבל סלט צבעוני וטעים (לתשומת ליבם של אלה החושבים שאוכל אשכנזי חום ומשעמם 😃). אני מכין את הסלט הזה כיום בעצמי כשמגיעים להתארח אצלנו. אני משדרג אותו בתוספת מעט גרגרי תירס משומרים, פטרוזיליה ושמיר קצוצים דק ובתוספת כפית חרדל למיונז.

לעיתים, כשאבא חזר מוקדם מהעבודת, הוא היה מכין לנו חומוס או טחינה טעימים מעשי ידו, לארוחת ערב. מי אמר שרק מזרחיים יודעים 😃

וכשראייתה של אימא כבדה בשל ניוון רשתיות העיניים, אבא קיבל את שרביט השף במטבח עד לעצם היום הזה (גיל 93). כיום העובדת הזרה משמשת כסו שף לעזרתו. אוכל דליקטס. תענוג לאכול כשאנחנו מוזמנים. לא אכלתי חמין (צ'ולנט) טעים יותר ממעשי ידיו (האמינו לי שאכלתי הרבה מכל העדות וכל הגירסאות). את מילוי הקישקע הוא אינו ממלא יותר במעיים או בעור גרון (הלזלה) שהיה תופר אותם כפי שנהג בעבר. אינני יודע את המתכון המדוייק אבל זה בערך כך:
הוא מערבב קמח במעט מים ושמן, מוסיף פטרוזיליה ובצל קצוצים דק דק, חלמון ביצה ותבלינים.  יוצר בידיים  מהתערובת "נקניק", עוטף אותו בניילון נצמד ומכניסו לקירור במקרר. את "הנקניק" הזה הוא מוסיף לשאר מרכיבי החמין (שעועית בובעס גדולה וגריסי פנינה מושרים, תפוחי אדמה, גזר ובשר בקר) לאחר שהובאו לרתיחה ראשונית בסיר חמין, לפני שמוכנסים לתנור בחום איטי ממושך. קשה להפסיק לאכול את נקניק המילוי הזה כשהחמין מוכן. 

הוא גם ממציא מיני פשטידות ומאפים - מלוחים ומתוקים. ממש להערצה בגילו.
ובכלל נראה שירשתי את יכולות בישול והאפיה מאבא שלי - שנינו מבשלים "לפי הרגש" ולא ממתכונים כתובים. האמת שזה תמיד מצליח לנו ובכל פעם יוצא עם וריאציה. אף פעם לא בדיוק אותו הדבר.
***
מוזמנים לבקר בפינת התמונה השבועית.

יום שני, 1 בפברואר 2021

Ain't got no FOMO


ספיישל לשרביט החם
ובהשראת השיר האלמותי של נינה סימון


Ain't got no facebook, ain't got no tweets
Ain't got no Instush, ain't got no tic toc
Ain't got no Reddit, ain't got no Tumblr
Ain't got no “friends”, ain't got no Snapchat
Ain't got no money, no place to waste

I got my arms, I got my hands
I got my liver, got my blood
I got my ears, got my silence
I got my brane, I got my feel
I got my sense, I got my sanity

Got life, I got my life
Got life, I got a peace of mind

בחשבון ווטסאפ שלי פעילה רק קבוצת משפחה קרובה. חברים מחוץ לתחום. רוצים, שיתקשרו לטלפון כרגיל, אך הם ברובם עצלנים 😃
ויש גם חוק בהגדרות - לא ניתן לראות אם אני זמין או אם קראתי ולא הגבתי.
אם וואטסאפ ימסרו לבסוף מידע אישי לפייסבוק (כפי שהם מאיימים), אני אבטל בכלל את החשבון שלהם ואנסה למצוא פלטפורמה חלופית כדי ליהנות מתמונות של הנכדה.



תולעת ספרים. שלשום בת 7 חודשים

מנדנדת עצמה ושרה


ביטלתי את מרבית המנויים לבלוגים (שעכשיו אין בהם צורך, כי יש את העדכונים בפרפרים). כי נמאס לי לקבל עדכונים בשלוש לפנות בוקר. ובמילא מעט העדכונים של בלוגרים מוורדפרס - מגיעים לאחרונה לספאם. נשבע לכם שלא עשיתי כלום למען זה. אבל כאמור העדכונים באתר פרפרים נותנים לי שקט נפשי. קורא רק בלוגים מקהילת פרפרים ובזמני החופשי. לא מעוניין במנויים ולא ברשימות קריאה בבלוגים שלי. אם לא נקראים בשל כך - זב"שם. בפרפרים אנחנו מקבלים בזרועות פתוחות את כל המעוניינים. לא רק את האליטיסטים. מי שלא מעוניינים - מבחינתי לא קיימים. בקיצור, סוציופאת רשתות חברתיות.

הטלפון שלי מוגדר כך שאי אפשר לדחוף פרסומות ותעמולת בחירות. אני לא עונה למספרים חסויים, גם לא למספרי טלפונים לא מוכרים. ואם הם מנג'סים - הם נחסמים. למיילים הנשלחים מכתובות לא מזוהות - לא נכנס לקישורים ורובם ככולם מועברים לספאם מבלי לפתוח אותם בכלל.
סינון הוא שם המשחק לשקט הנפשי.
ואם אני "מפסיד" משהו, למי איכפת - זה כנראה לא מספיק חשוב.