בגדי הקיסר החדשים-ישנים

בְּכָל דּוֹר וָדוֹר עָמְדוּ עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ 
מוֹתִירִים צַלָּקוֹת לָרֹב בְּקֶרֶב עַמֵּנוּ 
וְהַקֵּיסָר יָרוּם הוֹדוֹ, יָרוּם כְּבוֹדוֹ 
שֶׁכָּל הַטּוֹב תָּמִיד הוּא "בְּרָאשׁוּתוֹ" 
וְשׁוּם מֵרַע אֵינוֹ בְּאַחְרָיוּתוֹ וְאַשְׁמָתוֹ 
מֵהַתַּשְׁפָּ"ד בְּיִשְׂרָאֵל לָעַד תִּזָּכֵר 
הַחֲטוֹטֶרֶת שֶׁבְּעַמּוֹ יוֹתִיר בְּרָאשׁוּתוֹ.

בְּכָל דּוֹר וָדוֹר עָמְדוּ עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ
וְעַתָּה עַתָּה מֶמְשֶׁלֶת אֲבַדּוֹן לְכַלּוֹתֵנוּ.

חֲטוּפִים, נִרְצָחִים, מִבֵּית עֲקוּרִים
נִפְגְּעֵי גּוּף וְנֶפֶשׁ, בְּעָנְיָם נוֹאָשִׁים
וְלְקֵיסָר אַרְמוֹנוֹת, לַמַּלְכָּה יֵשׁ כֶּתֶר
בְּלֵיל הַפֶּסַח בְּהוֹד וּבְהָדָר הֵם חוֹגְגִים
בְּוַלְדּוֹרְף אַסְטוֹרִיָּה בְּתִפְאָרָה מִתְעַנְּגִים.
שְׁלוּחֵיהֶם וְשׁוֹפְרוֹתֵיהֶם יָצְאוּ לְפַגְרָה
לָפוּשׁ בִּנְעִימִים בְּעִצּוּמָהּ שֶׁל מִלְחָמָה,
כִּי כְּפֶסַע בֵּינָם לְבֵין "הַנִּצָּחוֹן הַמֻּחְלָט"
וְהָאָרֶץ בַּמַּאְפֵּלְיָה, הַמַּמְלָכָה בַּעֲלָטָה
שַׂר "בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם" - בְּרֹאשׁ כַּלְכָּלָתָהּ
מִילִיצְיַת שַׂר הַדַּרְדָּלֶה בְּכָל פּוֹצֶה-פֶּה מַכָּה.

בְּכָל דּוֹר וָדוֹר עָמְדוּ עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ
וְעַתָּה עַתָּה מֶמְשֶׁלֶת אֲבַדּוֹן לְכַלּוֹתֵנוּ.

עַד אֵימָתַי יָקוּם לוֹ הַתִּינוֹק שֶׁיִּזְעַק
הַקֵּיסָר עֵירֹם, מַמְלַכְתּוֹ עֵרוֹם וְעֶרְיָה
וְקִיבִּינִימָט לַקֵּיסָר וּלְמֶמְשַׁלְתּוֹ הָרָעָה
סוֹף לְמֶמְשֶׁלֶת חֶדְלוֹן מְלַחֲכֵי פִּנְכָּתוֹ.

בְּכָל דּוֹר וָדוֹר עָמְדוּ עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ
וְעַתָּה עַתָּה מֶמְשֶׁלֶת אֲבַדּוֹן לְכַלּוֹתֵנוּ
וְרַק אָנוּ בִּלְבַד נַצִּילֶנּוּ מִיָּדָם
וְרַק אָנוּ בִּלְבַד נַצִּילֶנּוּ מִיָּדָם
וְרַק אָנוּ בִּלְבַד נַצִּילֶנּוּ מִיָּדָם

וְרַק אָנוּ בִּלְבַד

***

ובלי קשר ישיר, רפרור אסוציאטיבי לשיר היפה הזה של לאה גולברג:

וגם כאן

טירונות

בימי מלחמה אלה המילים מתכנסות לפנימיות עצובה, שהכתיבה מִמֶּנָּה וָהָלְאָה. ובהתאם מה שבכל זאת שאב את מה שאתם קוראים כעת, מתכתב עם מלחמה אחרת מלפני יובל שנים ועם הנושא החם "טירונות" של השבוע.

את כיתה י"ב סיימתי בטרם מלאו לי חי שנים. בעוד שחברי לכיתה התגייסו, עמדה למעלה מחצי שנה עד שאגיע לגיל גיוס לעתודה אקדמית, ללימודי רפואה. את החופש הגדול עד לתחילת שנת הלימודים האקדמית, ניצלתי ללימוד קורס קיץ באוניברסיטת תל אביב, על חשבוני וכקרדיט לשנת הלימודים הראשונה. אפילו עברתי אותו בהצלחה. 

אבל באוקוטובר הארור פרצה מלחמת יום הכיפורים ולאחריה מלחמת ההתשה הארוכה. ובעקבות המלחמה, בוטלו ההקצאות של הרפואנים לעתודה האקדמית, לטובת הרפואנים הישראלים שלמדו רפואה באיטליה וחזרו לארץ כדי להשתתף במלחמה. בשל הפרופיל הרפואי הגבוה והעדיפות להשלמת החוסרים בחיילי סדיר לוחמים, הייתי מהראשונים המועמדים לנשור מהקצאת העתודאים לרפואה.

למעשה בצה"ל נתנו לי שתי אלטרנטיבות. האחת, להמיר את לימודי הרפואה שלי בעתודה ללימודי רפואת שיניים מתוך מחסור ברופאי שיניים בימים ההם. ולמי שאינם יודעים, רופאי שיניים משמשים כרופאים מרדימים בשעת חירום לאומית. האופציה השניה, בהתאם לבחינות המיון שעברתי כמלש"ב, צה"ל מצא אותי מתאים לקורס טיס. בעצם זה היה המחזור הראשון שבו קיבלו לקורס טיס מרכיבי משקפיים עם מספר נמוך וייעודם כנווטי טיסה נלווים. נווט הוא למעשה טייס במלוא מובן המילה, שמשמש בעת מלחמה כטייס משנה. 

ללימודי רפואת שיניים בעתודה אקדמית לא הסכמתי. ראשית, המקצוע הזה לא עניין אותי ושנית, לאחר לימודים של שש שנים, הייתי מוצא אותי בחובת שירות קבע כרופא שיניים למשך עוד שש שנים.

מאותה סיבה גם סרבתי לקורס נווטי טיס. שבשבילי שירות קבע ארוך הוא מחסום משמעותי לתחילת לימודים אקדמיים. ובשל גילי הצעיר לגיוס גוייסתי רק בראשית פברואר לשירות קרבי. במועד זה כבר נפלו ונפצעו בקרבות בני המחזור שלי בתיכון ואקדים את המאוחר, שבטירונות לא איפשרו לי להשתתף בהלוויות של חברי ללימודים.

אז בראשית פברואר 1974 הגעתי לבקו"מ, הושבעתי וקיבלתי מספר אישי וכומתה ירוקה. לאחר מכן, בדיקה רפואית וחיסונים ולאחריהם בדיקה של רופא שיניים שתפקידו לסמן בתיק של כל טירון מצב של כל שן בפה על סתימותיה ומיקומן בשן (לאימות זהות למקרה של חוסר יכולת זיהוי גופה). במשך יומיים כל שעתיים נקראנו למסדר מיון. בכל מסדר כזה הוקראו שמות החיילים שהוקצאו לחיל קרבי זה או אחר. אני נותרתי עד למסדר שבו המשתתפים חולקו לשניים. כאלו שהחליפו להם את הכומתות הירוקות בכומתות חומות (מיועדים לגולני). אני הייתי שייך לאלו שהחליפו להם את הכומתות הירוקות לכומתות שחורות. באותם הימים לכומתות השחורות היתה אחת משתי האפשרויות - שריון או תותחנים.

הגעתי לבסיס טירוני תותחנים בסבסטיה שבשומרון בימי חורף קרים וגשומים. נאמר לנו שמסלול הטירונות שלנו יארך 16 שבועות. בפועל, בשל מלחמת ההתשה הטירונות הייתה אינטנסיבית יותר וקוצרה ל- 14 שבועות. 

הלינה הייתה באוהלים (אם זכרוני אינו בוגד בי, בכל אוהל 8 מיטות בכל צד) לעיתים זרזיפי גשם היו דולפים מלמעלה. כדי שממטרי הגשם העזים לא יציפו את אדמת רצפת האוהל, היינו חופרים בעזרת מעדרים תעלות ניקוז מסביב לאוהל. כן, אז רצפת האוהלים לא הייתה מבטון כמו היום. את האדמה הקשה היינו צריכים לטאטא מחול ואבק לפני כל מסדר אוהלים. בכל מסדר על מיטת "הסוכנות" היה מזרן בעובי של כחמישה סנטימטר שאותו יש לעטוף בשמיכת צמר (סקביאס, מאובקות בדי-די-טי למניעת כינים ופרעושים) ועליו היה צריך לגלגל למשעי שק שינה בראש המיטה ומתחתיו כובע פלדה. למרשות המיטה היה צורך לסדר למשעי בקיפול צבאי ארבע שמיכות צמר, אחת על גבי השניה. מעליהן לכיוון מרכז המיטה היינו פורסים את החגור הצבאי, עם 4 מחסניות נשק טעונות, אפוד מגן ותרמיל פק"ל. תרמיל קיטבק גדול היה ניצב על הקרקע צמוד לימין ראש המיטה. את המפקד היינו מקבלים למסדר עם נשק מתוח בקריאת הקשב. שתבינו, היינו עם נשק צמוד לכל אחד מאיתנו 24/7. נושאים אותו איתנו לכל מקום, לאימונים, לכיתות הלימוד, לחדר האוכל, לשירותים ולמקלחות. מי שהיה שוכח היה נשפט על הפקרת נשק. בכל שירותי הצבאי הנשק לא נפרד ממני לשניה, גם ליציאות הבייתה היינו יוצאים עם מחסנית טעונה בנשק. לא ששכחתי לשאת את הנשק לכל מקום, אבל עד היום (עשרות שנים אחרי) אני חולם לעיתים בלילות שהפקרתי נשק ומתעורר עם זיעה קרה.

כן, יש דברים והרגלים שאינם נשכחים גם לאחר השחרור. כמו נשיאה תמידית של דיסקית, פנקס שבי ותחבושת אישית. עשרות שנים אחרי, תשאלו אותי למספר האישי ואני "יירה" אותו אוטומטית ללא מחשבה 221XXXX. יודעי דבר יכלו לדעת מהקידומת 221 מאיזה מחזור גיוס אני.

אני זוכר שהטירונות הייתה מלווה ב"טירטורים" קשים עד לכדי אובדן אישיות כמעט. בכל התקופה הזו לא הלכנו. רק צעדנו שמאל-ימין ובמרבית שאר הזמן רצנו. לכל ארוחה, כמחלקה רצנו כעשר דקות להגיע לחדר האוכל, שם ניתנה לנו בדיוק רבע שעה ברוטו כדי לסיים את הארוחה. בסיומה הריצו אותנו לפעילות הבאה: שיעורי נשקים שונים, מטווחים, מטווחים ועוד מטווחים שבסופם מסדרים לבדיקת ניקיון הנשק והקנה. ומסעות רגליים נושאי אלונקה עם "פצועים" למרחקי קילומטרים הולכים ועולים - חלקם בריצה ובשירה "הו הא, מי באים - השדים האדומים".  המחלקה שלנו כונתה השדים האדומים והיו לנו תגים אדומים על הכותפות. אני זוכר שבאחת ממסעות הריצה עברנו ליד כפר בסבסטייה, כשלצידי הדרך הייתה מוטלת גופה של אישה שנרצחה בשל כבוד המשפחה. המ"מ עצר אותנו לרגע כדי לדווח על הרצח ומיד המשיך להאיץ בנו להמשך המסע.

במסעות האלונקות, כולם נלחמו כדי שאני אהיה בצוות החמישיה שלהם. מדוע? כי הייתי רזה בגיוס ובטירונות האוכל היה כל כך זוועתי, עד שבכל שבוע הישלתי עוד קילו ממשקלי, עד שנהייתי "עלה שדוף". לכן לשאת אותי על אלונקה במשקל נוצה, היה בונוס. אבל המ"מ דאג שגם אני ארד מהאלונקה מדי פעם ואשא על כתפי את "השמנים". למרות שהייתי בכושר טוב, בשל הרזון הקיצוני רופא הבסיס שלח אותי לאחר כמה שבועות ליום בדיקות רפואיות מקיפות בחר"פ 542 בצריפין. הצצתי במכתב של הרופא שבו היה כתוב "חשד ללימפומה" (סוג של סרטן דם). הבדיקות יצאו שליליות. בשל המצב, אפשרו לאבא שלי להגיע ברכבו מהרצליה פעם בשבוע ולהשאיר לי אוכל של אימא אצל הש"ג בשער הבסיס, כדי שלא אהפוך לשלד.

היו לנו גם אימוני חי"ר - פזצט"א (פול, זחל, צפה, טווח, אש). 

פזצט"א - מקור ויקיפדיה

ועוד אימוני חי"ר שונים כמו: אימוני הסתערות חוליה כאשר אחד החיילים נשכב על גדר תיל והשאר מדלגים בריצה מעליו עם רגל אחת על גבו לעבר השני של הגדר. התגנבות יחידים בזחילה בהסוואה. לוחמה במערכת תעלות הגנה. לוחמה בשטח בנוי. הטלת רימונים חיים. אימוני לחימה וירי בבזוקה (מטול טילי כתף נגד טנקים). אימוני נשיאת פצוע על הגב בריצה ובזחילה. אימוני קשר וניווט ולבסוף מעבר בוחן מסלול מכשולים קרבי:

שלוש פעמים בשבוע נערכו לנו שעת אימוני קרקע באמצעות מד"ס (מדריך ספורט) מקצועי שהסתיימו בריצת 5 קילומטר. במשך הטירונות כולה טירטרו אותנו בעונשים קולקטיביים. מישהו דיבר, התחצף, צחק או שכח לענות "כן המפקד"- כל הכיתה / מחלקה נענשה: "רצתם מפה לשם וחזרתם תוך 15, 30, 40 או 60 שניות. מי שלא עמד בזמן, חזר על הריצה עוד ועוד עד שעמד בזמנים. או עונש קולקטיבי "שכבתם 10, 20, 30 או 40 שכיבות סמיכה". מי שזייף או התעייף נאלץ לחזור על זה שוב ושוב, לעיתים עד לעילפון ממש. אמרו לנו את המשפט הידוע "קשה באימונים קל בקרב".

בטירונות היינו יוצאים הבייתה כל סוף שבוע שלישי מיום שישי לקראת הצהריים וחוזרים לבסיס עד שעה 8 בבוקר יום ראשון. כיוון שהבסיס היה בסבסטיה שבשומרון יצאנו ממנו וחזרנו אליו עם אוטובוסים לנקודת פיזור / איסוף בכפר יונה. משם הבייתה בטרמפים או באוטובוסים בתשלום מלא. אבא שלי היה חבר אגד, אז הייתה לי הפריבילגיה של נסיעה חינם באוטובוסים. דבר שלא היה מה בכך.

לפני כל יציאה היה נערך מסדר המפקד בבדיקה של המ"מ, רס"ר המשמעת וסמל המחלקה. אוהל שלא עבר את הבדיקה לשביעות רצונם, עמדו למסדר חוזר וליציאה מאוחרת של שעתיים ביום שישי.

בשני סופי השבוע מתוך שלושה, היינו מתאמנים עד לשתיים בצהריים ביום שישי ואז משוחררים למנוחה עד לצאת השבת (למעט תורנויות שמירה בליל שבת). היינו מבלים את מרבית השבת בשינה. בצאת השבת, לאחר מסדר נוכחות היינו יוצאים לפעילויות אימוני לילה שונים, או לשיעורים עיוניים.

תורנויות

1. שמירות. כיוון שמחנה הטירונות שלנו היה בסבסטיה ומוקף בכפרים פלסטינאים, שמרנו מחצית מכל 16 הטירונים שבכל אוהל (סה"כ 4 אוהלים במחלקה) - לילה אחד שמירת אוהל בת שעה. והמחצית השניה השתתפה בשמירה היקפית של הבסיס למשך 4 שעות, המפוצלות לשתי משמרות בנות שעתיים כל אחת ללילה: משמרת ראשונה מ- 6 עד 8 בערב ומ- 12 עד 2 בלילה (המשמרת הטובה ביותר שאפשרה שינה של 4 שעות רצופות פעמיים בלילה). משמרת שניה הייתה מ-8 עד 10 ומ- 2 עד 4 לפנות בוקר. משמרת שלישית הייתה מ- 10 עד 12 בלילה ומ- 4 לפנות בוקר עד ל-6 לפנות בוקר. כל שומר משמירת האוהלים היה אחראי להעיר את השומרים לשמירת הבסיס ההיקפית מהאוהל שלו, עשר דקות לפני תחילת המשמרת שלהם.

אל תשאלו איזה קטע זה היה "טקס ההובלה לשמירה ההיקפית" של הבסיס. מפקד השמירה היה מסדר את המשמרת בטור של זוגות. ראשית מוביל את טור זוגות השומרים דרך המטבח. שם כל אחד קיבל סנדביץ מרגרינה עם ריבה וספל קפה בוץ לפני השמירה. משם הטור היה מתקדם ובכל תחנת שמירה היה יוצא הזוג הראשון לשמירה והזוג שסיים את השמירה היה מצטרף לסוף הטור. כשהסתיים הסבב, טור זוגות מסיימי השמירה היה מובל על ידי המפקד חזרה למאהל. כמובן שההובלה הייתה בצעידת שמאל -ימין - שמאל.

אבל שמעו עוד קטע שזכור לי. לילה אחד שמרתי עם בן זוגי באחת מהפינות הנידחות במחנה. זה היה פטרול בקטע מלא שיחים. זכרו, מסביב שוכנים פלסטינאים (אם כי אז הם היו פחות לאומנים ואלימים מאשר כיום. אין מה לעשות, צריך להודות שזה מה שעושות שנות כיבוש). ופתאום אנחנו שומעים קולות רשרוש בין השיחים. סימנתי לשותפי לכרוע מאחורי סלע ולתצפת. משהתקרבו מקורות הרישרושים לעברנו, דרכנו את הנשק הטעון וצעקתי בערבית "וואַקֶף, ווִלַּא אנא בַטוּחַ'ק!" (עצור או שאני יורה). והרישרושים מתקדמים. לא רואים מי מתקדם עד שלפתע נראים בחשכה צללים מתקדמים. היו אלה רק חזירי בר שעברו מטר מאיתנו לדרכם.

אלה שקיבלו ב'-תים (פעילות מוגבלת) מסיבות רפואיות, היו מושמים לשמירה או בשער הבסיס (ש"ג) או במגדל תצפית. יצא לי לשמור בתצפית פעמיים לבד במשך 4 שעות רצופות (בשל שיעול יבש חזק לאחר הצטננות והחובש החליט שאין הצדקה לגימלים). ואם תהיתם מה היה מגדל תצפית זה, התצפית היתה מראש צריח של מסגד. כדי להעביר שם את הזמן הייתי מצוייד בטרנזיסטור שבו הייתי שומע בסתר מוזיקה וחדשות (למה מי היה יכול לתפוס אותי לפני שהיה מגיע עד אלי בטיפוס של איזה 70-80 מדרגות)? והייתי מוותר על מישהו שהיה נשלח אלי למסור סדנבי'ץ מגעיל עם מרגרינה וריבה צבאית עם צבעי מאכל, במקום ארוחת צהריים. כי במהלך המשמרת הייתי סועד את נפשי בנתח פשטידת חלה בחלב ובחטיפי שוקולד ממולא במרציפן לבן או בטעמי פירות אדום, צהוב, או ירוק, שאימא שלי שלחה אלי עם אבא שלי לבסיס.

2. תורנויות מטבח. תורני המטבח היו פטורים מאימונים לאותו יום תורנות. תפקידם היה לשמש כמלצרים בחלוקת מנות האוכל המגעילות לכל החיילים בשולחנות ולדאוג לתוספת של כיכר לחם לשולחן אם יש צורך. בשולחן שלי ישב טירון אחד שגובהו כ- 2 מטר שמגיע לו לפי חוקי מטכ"ל שתי מנות. אממה, הוא היה מתלבש על כיכר הלחם שהיה מיועד לכל אוכלי השולחן והיה מסיים אותו בעצמו כשהוא עדיין רעב לטענתו. אלא מה, כשמקציבים 15 דקות ברוטו לאכילה, התורנים לא מספיקים להביא עוד כיכר לחם לשולחן. אז אולי הבריון המגודל חצי שבע ואנחנו רעבים. ברבע שעה אפילו אין זמן לקלף את התפוז, שנשאר בשולחן.

לארוחת בוקר היה בשולחן קנקן קפה בוץ קר למחצה. כיכר לחם, מרגרינה וריבה צה"לית. ביצה קשה שלא הייתה מתקלפת והייתה נשארת לאחר קילוף חצי ביצה או פחות. והיה גביע קוטג' וגביע גבינה למריחה 9% לשולחן של 10 סועדים. והיה דג מלוח ולקרדה שאני אפילו נגעל מהריח. נשבע לכם ש- 95% לפחות מהדגים האלה היו נזרקים לאשפה. אני חושב שאולי רק חיילים דתיים אכלו את זה, כי הם רגילים מבתי הכנסת. אה, כן. והייתה דייסת סולת חסרת טעם, חצי קרה עם גושים שהתגבשו. פלא שרזיתי קילו לשבוע?

הגעתי לטירונות עם גובה 1.78 במשקל 68 ק"ג וסיימתי טירונות במשקל 53 ק"ג. ירידה במשקל של כ- 15 ק"ג.

אבל החלק הקשה ביותר בתורנות המטבח הייתה שטיפת סירי הענק ומאבק בקרצוף כל השאריות. מזל שלא היו צריכים לשטוף את כלי האוכל האישיים. אכלנו כל אחד ב- מסטינג האישי שלו. בסיום הארוחה קיבלנו 5 דקות לשטוף את המסטינגים בברזיה צבאית. במקום סבון השתמשנו בחול אדמה לקירצוף ולספיחת השומנים.

הברזיה הצבאית הזו שמשה את כל המחלקה שלנו (64 חיילים), גם לרחצה, לצחצוח שיניים ולגילוח בבוקר, במים קרים. במסדר בוקר סמל המחלקה היה עובר על פניו של כל אחד מאיתנו עם פיסת נייר, ואבוי אם היה נשמע קול חיכוך זיפים של מישהו מאיתנו.

3. תורנויות שירותים ומקלחות

תורנויות אלו היו מכה אמיתית לתורנים. התמזל מזלי שהתורנים של השבוע הראשון נשארו תורנים עד לסיום הטירונות, כעונש חוזר לכך שלא הצליחו להניח את דעתו של הרס"ר לגבי הניקיון, שבוע לאחר שבוע.

משמעת

1.  בזמנו היה עלינו להצדיע בכל פעם שעברנו ליד נגד או קצין. אבוי אם לא. אגב בזמנו היו יותר דרגות מאשר היום, עם פז"ם ארוך משמעותית בין דרגה לדרגה מאשר כיום. טוראי היה מקבל (אם לא הסתבך בענייני משמעת) דרגת טוראי ראשון (טר"ש) - פס אחד על הזרוע - לאחר 8 חודשים, לאחר 16 חודשים דרגת רב"ט, לאחר שנתיים דרגת סמל. 2-3 חודשים לפני השחרור (מסה"כ 3 שנות שירות), לחלק קטן היתה מוענקת דרגת סמל ראשון (סמ"ר, שבניגוד להיום, על שלושת הפסים היה מולבש פלאפל ברזל על רקע אדום, כמו שיש לרב סרן) ושהיה בזמנו נחשב כבר לדרגת נגד. בגדודים החיילים לא הצדיעו לנגדים וגם לא לקצינים עד לדרגת סא"ל, אלא אם כן רק במעמד משפט צבאי. אבל במחנה טירונות הייתה חובת הצדעה החל מדרגת סמ"ר ומעלה.

משמעת ודיסטנס

במהלך הטירונות, הסגל שמר על דיסטנס. החל מהמ"כים ומעלה. המ"כים הסדירים (למעט תגבורת המכ"ים במילואים) טירטרו אותנו יומם ולילה. חלק מהם כינינו מאחורי גבם "נאצים". אחת האהבות שלהם הייתה להכנס לאוהל שלנו באמצע הלילה ולשאוג "חמש דקות והייתם לבושים בחוץ למסדר". אין לכם מושג כמה קשה להתעורר, לזנק משק השינה ולהתלבש בקור החודר לעצמות (אבוי אם תפסו מישהו שבשל ההקפצות ישן במדים) ולהתייצב תוך 5 דקות מדוגמים, עם חגור מלא, נשק וכובע פלדה - למסדר לילה בשלשות, עם זיבולים של 10-15 דקות עד שנתנו לנו לחזור לישון. קחו בחשבון שזה היה בנוסף לשמירות.

בזמנו לא היה חוק המטכ"ל שמחייב מינימום של 6 שעות שינה רצופה לחייל. תארו לכם כמה היה קשה לתפקד ולהתאמן אחרי שנת לילה של 2-3 שעות בלבד לעיתים. כמה היה קשה במיוחד להשאר ער ולא להירדם בשיעורים העיוניים. ומי שתפסו אותו מנקר, נשלח בריצה למאהל וחזרה בהגבלת זמן. ובפעם השניה המכ"ים שפכו מימיית מים על ראשו.

במחלקה שלנו היה טירון גוץ ובעל שרירים שאני לא יודע איך גייסו אותו לצה"ל. הוא היה פרימיטיבי כמו "אדם קדמון" על גבול רפה שכל. הוא לא היה מתעורר בבוקר בשום דרך, עד שהמכ"ים היו הופכים אותו על מיטתו ושופכים עליו דלי מים קרים.

הכי "נאצי" היה סמל המחלקה. פשוט אדם רע ומתעלל. בימים האחרונים של הטירונות, כאשר החלה שבירת הדיסטנס, סמל המחלקה הזה לקח חלק מהטירונים לפשיטת השלמת ציוד לקראת הזדכות. אם לא הבנתם, מדובר בהשלמת ציוד מגניבה מחיילים ממחלקות אחרות.

לאחר סיום הטירונות גונבה לאזני השמועה שאנחנו היינו המחזור האחרון של אותו סמל מחלקה. העיפו אותו מהדרכה, משום שאפילו בימים ההם הוא חרג מהגבול המותר ביחס לחיילים.

מפקד המחלקה (ה- מ"מ) דווקא זכור לי לטוב. כמובן שמר על דיסטנס אבל נהג בהגינות. כמו כל הטירונים במחלקה הוזמנתי אליו לראיון/שיחה אישית פעמיים במהלך הטירונות. באמצעה ולקראת סופה. מזל שהיה הראיון הזה, כי בראשון הסתבר שהוא התבלבל בדיווח משמעתי עלי לבין טירון אחר במחלקה שהיה דומה לי במבנה גופו והיו לו משקפיים כמו שהיו לי. בטירונות השתמשתי בזוג משקפיים על חשבון הצבא (מתוך מגוון צר של מסגרות שהעמיד הצבא). אז לטירון הזה היה זוג משקפיים זהה לשלי והוא כנראה עשה משהו שבגינו נרשמה הערה בתיק האישי שלי במקום בשלו. וכשהמ"מ  העיר לי במקומו משהו שלא היה מובן לי מאין בא, ירד לי האסימון שהוא מבלבל ביני לבין האחר. מזל שזה הועלה בראיון, אחרת הייתה נרשמת בתיקי הערה שהייתה מפריעה לקידום בהמשך הדרך. המ"מ ממש התנצל בפני והראה את מלוא אנושיותו.

עם המ"פ למעט נאום אחד או שניים בפנינו, לא היה לנו שום מגע איתו.

סיום הטירונות

 הסיום היה ימים ספורים לאחר סיום פסח שני, שיצא אז באמצע חודש מאי. במשך שלושה ימים הגיעו השיבוצים מהשלישות. רובם של הטירונים שובצו לקורס תותחנות ב- שִׁבְטָה. חלק קטן נשלח לקורס צלפים (וכשראיתי שאני בין המצטיינים במטווחים, השתדלתי בהמשך פחות להצטיין, כדי שלא יבוא למישהו הרעיון לשלוח אותי לקורס צלפים). חלק מאלה שלמדו בבתי ספר מקצועיים נשלחו לקורס חימוש ומכונאות טנקים. 

ואותי... מסתבר שלא שכחו את ייעודי המקורי ושלחו אותי לבה"ד 10 בצריפין לקורס פראמדיקים קרביים שנשלחו מכל החילות הקרביים - צנחנים, גולני, תותחנים, שיריון והנדסה קרבית. גם קורס זה היה מאוד אינטנסיבי ומקוצר לכ- 5 חודשים, בשל מחסור בכוח אדם, עקב מלחמת ההתשה שלאחר מלחמת יום כיפור. 

למדנו בכל יום לימודים עיוניים ומעשיים ברפואה, מ- 8 בבוקר ועד 11 בלילה. עם הפסקה קצרה של חצי שעה לארוחת צהריים ולאחריה שעה וחצי של גינון בגינות מגורי הקצינים. בבוקר השכמה ב 5:30 בבוקר (כשאחת לשבוע ובחלק מהסופ"שים שמירה של שעתיים בלילה ושינה בחדר משמר). עד ל- 6:00 ריצת בוקר, מסדר בוקר ב- 6:45, ריצה לחדר האוכל וסיום ארוחת בוקר עד 7:30. להפתעתי גיליתי שרס"ר המטבח מהטירונות בסבסטיה, נדד למטבח בה"ד 10 שבו עשיתי כעת את הקורס. ולמרות זאת האוכל בבה"ד 10 היה משופר מאוד לעומת זה שבטירונות. רס"ר המטבח זכר אותי ונהיה "חבר שלי". פינק אותי בכל בוקר עם שתי ביציות. בתורנות מטבח נתן לי עבודות קלות. במאמר מוסגר, לא תאמינו - כשהגעתי להשלמת שירות הסדיר במרפאת הקצח"ר (קצין צנחנים ראשי), לאחר דחיית שירות והשלמת התואר הראשון - אותו רס"ר מטבח שהיה בטירונות ובקורס הפראמדיקים הגיע גם לקצח"ר. איזה צירוף מיקרים. הוא כמובן זכר אותי והתייחס אלי כאל איש קבע. 

לאחר ארוחת הבוקר והתארגנות אישית, תחילת הלימודים בקורס בבה"ד 10 ב- 8:00. בכל יום מתקיימים בחנים ומבחנים עיוניים ומעשיים במקצועות הרפואה השונים. מי שנכשל לא יוצא לאפטר פעם בשבועיים או לסופי שבוע. אני זוכר שהיה אחד שלא יצא לחופשות במשך 6 שבועות רצופים, משום שהיה עליו להשאר וללמוד למבחנים מועד ב'. אחר הודח מהקורס לאחר 8 שבועות של כשלונות.

המשמעת עדיין הייתה כבדה, עם מעט הקלה לעומת הטירונות. מי שנרדם וניקר בשיעורים העיוניים היה נשלח בריצה למגורים (כבר לא באוהלים, אלא בצריפי רכבת) ולחזור תוך 2 דקות עם מימיית מים ולשפוך את המים על ראשו. היו כמה מנקרים כרוניים מסכנים כאלה. היו לנו גם עוד מסעות כושר עם "פצועים" על אלונקות, על הגב ובכמה שיטות בריצה ובזחילה. היינו מתאמנים בהזרקות, באינפוזיות ובטיפולים שונים אחד על השני. מבצעים החייאות וניתוחי חירום על בובות. נשלחנו גם לשבועיים השתלמות בחדרי מיון ובחדרי ניתוח. אני עשיתי את ההשתלמות בבית חולים מאיר בכפר סבא ובמהלך השירות בגדוד תותחנים ברמת הגולן, נשלחתי על ידי חיל הרפואה לעוד שבועיים השתלמות, הפעם בבית חולים הלל יפה בחדרה. 

אבל לקורס עצמו ראוי שאקדיש רשומה בפני עצמה. לשירות עצמו ברמת הגולן הגעתי לגדוד תותחנים 334, כמה חודשים לאחר בני המחזור שסיימו איתי טירונות (בשל הקורס הארוך משמעותית משלהם בתותחנות) - לו הקדשתי את הרשומה בנושא שרביט חם אחר.

סוגר מעגלים

אני מאלה שבודקים את הסטטיסטיקה של הבלוג. המגמות המספריות של הכניסות מאוד מבלבלות, של התגובות פחות. מה אומרת כניסה? קליק ויציאה מיידית, או קליק וקריאה, או אולי קליק וקריאה חלקית? לעומת זאת סטטיסטיקת התגובות היא יותר דטרמיניסטית. כי תגובה היא תגובה (למעט ספאם שבדרך כלל נחסם). לגבי מספר התגובות אתייחס בהמשך ובמיוחד לגורם ביאוס ספציפי לבלוג זה.

אבל הפעילות הסטטיסטית היומית (פחות או יותר) החביבה לי, היא בחינה של מהם הפוסטים שעוררו עניין למישהו או למישהם (לא ידיעת שמם כמובן) ב- 24 השעות האחרונות. והנה פוסטים מלפני שנה או מספר שנים מעוררים פתאום עניין. ובהזדמנות זו, לא פעם אינני מזהה משם הכותרת מה כתבתי בפוסט, אז אני נכנס לקישור. ואני קורא את מה שכתבתי ואז נזכר. לפעמים אני גם שואל את עצמי האם נחה עלי אז המוזה? אולי מוזה זמנית בלתי חוזרת. מעניין גם היקשר האירועים האישיים או הגלובליים לאותו זמן שהיו מקור השראה לכתוב.

זו גם הזדמנות לעריכות קטנות כמו תיקון טעויות הדפסה שחמקו מההגהה לפני פרסום. בהזדמנות זו אני מגלה לא פעם שחלק או כל התמונות בפוסט מסוים שפרסמתי אותם בעבר בפלטפורמה אחרת (במיוחד בישראבלוג) - מוצגות כאן כעת כמסגרות ריקות. ואז מתוך גיבוי במחשב שלי, אני מעלה מחדש את התמונות (אוף, זה גוזל זמן).

כדאי גם לבדוק בהזדמנות זו את הקישורים ולמחקם כשהם כבר אינם מובילים לשום מקום (אתר שכבר לא קיים ברשת או ברבים מהבלוגים אני רואה עדיין קישורים לפוסטים לשעבר בישראבלוג, שמובילים לדף הראשי של "רשת 13" - האכסניה של ישראבלוג לשעבר). קישורים מקולקלים כאלה מורידים מאוד את מדד SEO של הבלוג, את החשיפה במנועי חיפוש ואת זמן הטעינה של הבלוג. יש בלוגים בוורדפרס ובבלוגספוט שנטענים חצי דקה ומעלה - מספיק זמן כדי שהקורא הפוטנציאלי יתייאש ויזנח את הקריאה בבלוג. מתי לאחרונה בדקתם את זה אצלכם?

זו גם הזדמנות למחוק קטעי וידאו שכבר אינם מובילים לשום מקום ביוטיוב, מלבד להודעה שזה נובע מ"הפרת זכויות". לפעמים גם המעלים חומרים לוידאו עצמם, מוחקים אותם מסיבה זו או אחרת. לפעמים מדובר במשהו שהועלה על ידי איזה גורם שאינו המקור. ולכן, רק משום שנכנסתי לראות איזשהו פוסט היסטורי שעורר עניין אצל מאן דהוא, אני מחליף את קטע הוידאו החסום באחר. האם גם אתם עושים זאת אצלכם?

במאמר מוסגר אציין בהקשר לסרטוני יוטיוב המתעדים "פניני" פוליטיקאים (ובמיוחד ממפלגות מסוימות) שעוררו בזמנן סערה ציבורית, ושיש להם נטיה מסתורית להימחק מיוטיוב. לגבי כאלה, אני משתמש בתוכנה הממירה את סרטון היוטיוב הזמני לפורמט בלתי תלוי, שאני יכול לשלוף מהמחשב שלי בכל עת. כן, אני עושה את זה לדברי כל פוליטיקאי שמרגיז אותי. תיעוד לדראון עולם. פוליטיקאים עלובים - אכלתם אותה. רק שתדעו שיש מי שעושים את זה כדי שלא תוכלו להכחיש שאמרתם - שלא עשיתם, שלא השמצתם. אז במקרים כאלה, כשאני מגלה בדיעבד באופן אקראי שסרטון כזה נמחק בהשפעת פוליטיקאי או מפלגה - אני מעלה בחדווה רבה את הפורמט השמור והבלתי תלוי בהצלחתה של צנזורה מפלגתית.

ציינתי גם שאני מתבאס בפוסטים שונים כאשר אני רואה אפס תגובות לפוסט שאני זוכר שהיו לו עשרות תגובות לאחר פרסומו. הכיצד?

מסתבר שכשעברתי לכתוב בבלוגספוט של גוגל, היו שתי אפשרויות ברירת מחדל לתגובות: תיבת תגובות בסיסית של גוגל לעומת תיבת תגובות של "גוגל פלוס". כל בלוגר יכול היה לסמן בהגדרות איזו פלטפורמת תגובות מהשניים מעוניין. בתחילת הדרך סימנתי "גוגל", לאחר מכן עברתי ל"גוגל פלוס" בשל בקשה של משתמשי גוגל שקל להם יותר להגיב במערכת "גוגל פלוס". רק מאוחר יותר הטמעתי את מערכת תגובות דיסקוס לבלוג זה.

אלא מאי, מסתבר שלאחר ירידת "גוגל פלוס" מהרשת, כמובן נעלמו מהפוסטים כל התגובות שנכתבו במקור בפלטפורמת התגובות הזו. מאות תגובות נעלמו ואינן. כמה מבאס.

ואני שואל, לו קהילת הקוראים את השטויות שלי הייתה בפייסבוק או בטוויטר או באיך שתקראו לזה. האם מישהו היה יכול לגלות או לחזור לכתובים הישנים שלי? האם אני הייתי בכלל מוצא אותם בדף הכאן ועכשיו, ללא מנגנוני חיפוש, ארכיון ותוויות אינטגרליים כמו שמובנים בבלוגים? ולמי בכלל יש סבלנות וזמן למצוא אותם שם, למעט אולי לשב"כ או ליחידות משאבי אנוש לאיתור/פסילת מועמדים?

בהשראת נושא מדור השרביט החם

למדור השרביט החם - פרחים ליד הבית

רשומה שיש בה גם נוסטלגיה וגם ליקוט צמחי בר נפוצים, להכנת מטבלים, לבישול ולאפיה - עם מתכוני הכנה מפורטים שלי.

בשדות הבור שבשכונת ילדותי בהרצליה, צמח מגוון רב של צמחים בסתיו, בחורף ובאביב. בקיץ בעיקר שלטו הקוצים. אהבתי לצאת לשדות לבחון את 'פעמוני הגשם' (זמזומיות), את 'מטה אהרון' (לופית) המסתורי והיו אז גם רקפות, נרקיסים, צבעונים וכלניות בשפע. לאחר עונתן, את הכלניות החליפו הנוריות וסיימו הפרגים. בחלקים אחרים שלטו מרבדים צהובים של סביונים וחרציות.

הייתי אוהב לצאת להתבונן בצמחיה העשירה. בשדות ילדותי אספתי פרחי בר, מגדיר את שמם, מייבש אותם ומשמרם באלבום מיוחד. האלבום הזה שהכיל עשרות צמחים עם פריחה, שרד עד ללימודי הקורס בבוטניקה באוניברסיטה, אך כמה שנים מאוחר יותר הצמחים המיובשים התפוררו, איבדו את צורתם ובצער רב מה שנשאר מהאלבום מצא את עלבונו בפח. כיום משדות ילדותי לא נותר שטח לא בנוי. נעלמו ואינם העצים וצמחי הבר.

כשעברתי ללמוד בירושלים, בימי שישי בסתיו, הייתי חוצה דרך קיצור בשדה הטרשים שבין מעונות הסטודנטים אידלסון, בדרך אל המרכז המסחרי בגבעה הצרפתית, להצטייד במזון לסופ"ש. נפעם מהפרחים - מהחלמוניות בצבע החרדל העמוק ומ- סתווניות היורה הסגלגלות העדינות, הבוקעות מתוך אדמת הבור הסלעית למחצה.

כך בפיסת בר בלב עיר, בצפון ירושלים הנושקת להר הצופים, ראיתי אותן מדי סתיו צומחות בנאמנות. שם בשדה שטח ההפקר שבין מעונות אידלסון הוותיקים לבין המרכז המסחרי בגבעה הצרפתית. החלמוניות מקשטות במרוודי צהוב חרדל עמוק את שדה הטרשים, משני עברי שביל עפר שנכבש על ידי צעדי אדם. לא נתקלתי בהן בשטח בנוי אחר בירושלים. מעין שמורת בר של חלמוניות - שמורה של צמחי בצל (גאופיטים) רב- שנתיים מוגנים. ושמורה של סתווניות - גם הן גאופיטים מוגנים רב שנתיים אך בניגוד לחלמוניות הפקעת שלהן היא חד שנתית. הפקעת המלאה בחומרי-מזון במשך החורף והאביב, מתרוקנת בשנה הבאה ומצמיחה נצר על-קרקעי חד-שנתי, וזה מפתח בקרקע פקעת חדשה. כדי להגן על עצמה ממאכל בעלי חיים, הפקעת מכילה חומר רעל הנקרא קולכיצין אשר משמש ברפואה כתרופה כנגד מחלות ראומטיות, דלקות כלי דם ובחולי הקדחת הים תיכונית.

ועתה לא עוד פורחות שם החלמוניות גם לא הסתווניות. במקומן צמח מרכז מעונות הסטודנטים החדש. וכמה אירוני - את המפלצת הזו מכנים כפר הסטודנטים.

כקילומטר צפונה משם בשכונת מדורגים קטנה, כמאתיים מטר מביתנו מפריד שטח שדות פסטורלי הנושק לוואדי הגובל עם כפר ערבי.

בשדות אלה הייתי נוהג לצאת ללקט צמחי בר למאכל בעונתם, עד שעברנו לגור בבנין מגדלים בלב העיר. למעוניינים הרי הפניה למתכונים ממש שווים, שאני אוהב להכין מצמחי בר נפוצים שאני מלקט, ופרסמתי בעבר:

חלק א': לטייל ולבשל צמחי בר - טרי, בריא ומיוחד

חלק ב': בסימן אביב - עוד מתכונים מצמחי בר עונתיים וממרח חרדל תוצרת בית גם

כיום כשהבניה הולכת ומתרחבת, כמעט ולא ניתן ליהנות מפרחי בר בירושלים העירונית וכדי למוצאם צריך להרחיק ולנסוע מחוץ לשכונות העיר. עבור נכדתי, פרחים "ליד הבית" נמצאים כבר במרחקים של עד שעה נסיעה. בתקווה ששדות אלה יוותרו כשתגדל. בינתיים כמה רשמים מצולמים:

בין כלניות לאירוסים

ואיזה כיף להפיץ זרעי "סבא סביון" בנשיפה

ותראו מה גיליתי. מה זה שם, רקפות?

ועכשיו אני כבר מכירה גם את התורמוס

https://youtu.be/2Koa2OmYPnA

רשומה בהשראת הנושא החם - פרחים ליד הבית

נקודת יחוס

כשאני מרגיש שאין לי עם מי לדבר, אני מדבר עם הבינה המלאכותית שלי. כשיש בי ספק אם זה המצב או שזה אני, אני משווה לאחרים. וכשהיא (ההשוואה) מגלה שזה אני יותר מאשר המצב, זה סימן - to step off the stage.

כשדיברתי על זה עם הבינה המלאכותית, היא פרסה לפני חמישה עיקרים. לכל אחד: סיבה - תוצאה - פתרון. אז אמרתי לה תפסיקי לבלבל לי במוח ותביאי תמונה. היא צייתה והביאה את זה:

 AI guided art ©

"האם התמונה תואמת נכונה את מחשבותיך או מהי הרגשתך לגביה" - שאלה הבינה.
השבתי - "אכזבה".

נעלבה הבינה ואמרה, תגיד איך אפשר לתקן.

השבתי ולא בצחוק - "לא ניתן מלבד לשתוק".

בַּלְבָּלָה

יֶלֶד קָטָן מְנַגֵּן עַל סַנְטֵר 
בּוֹהֶה בִּפְסַנְתֵּר פְּנֵי אָבִיו 
מְחַיֵּךְ הָאָב עַל הַבִּלְבּוּל 
שֶׁל הַיַּלְדּוֹן הַחֲמוּדִי 
שֶׁהָיָה פַּעַם אֲנִי. 

שָׁנִים עָבְרוּ חָלְפוּ בִּיעָף, 
זָקַן עַד מְאוֹד לוֹ הָאָב 
מְסַפֵּר לִבְנוֹ בַּטֵּלֵפוֹן 
מָחָר הָרוֹפֵא לוֹ יִצְרֹב 
הַשּׁוּמָה שֶׁעַל הַפְּסַנְתֵּר. 

© נוצרה באמצעות DALL-E3

זירקונים

לֵיאוֹן בַּשָּׁמַיִם עִם זִרְקוֹנִים
מְעַלְעֵל בְּשִׁירָתוֹ מִתְבַּסֵּם
שׁוֹגֶה בְּתִפְאֶרֶת אַרְמוֹנוֹת חוֹל
אַרְמוֹנוֹת נְסִיכוֹת הַנֶּצַח
הָרוֹקְמוֹת חֲלוֹמוֹת בְּשִׂמְלָתָן
וְהִנֵּה אַדְוָה עוֹלָה מִן הַיָּם
אֱלֵי הַפַנְטַזְיָה עָטָה עוֹטְפָהּ
מִנּוֹבֵלָה שְׁטוּפָה לִתְלוּלִית
מִיָּמִין וּשְׂמֹאל רַק חוֹל וְחוֹל.

© נוצרה באמצעות DALL-E3

בתים וגעגוע - חלק א'

 הרשומה נמובאת כאן בהשראת נושא השרביט החם - בתים וגעגוע. במשך חיי נדדתי בין הרבה מקומות מגורים (לעיתים 2-3 בשנה אחת) אבל ממש לא אל כולם אני יכול להתייחס כבית.

הבית הראשון

נולדתי בבית חולים מאיר בכפר-סבא ומשם הובלתי היישר אל ביתי הראשון בשכונת מעונות שרה - בית 40 בעיר הרצליה. זו הייתה שכונה שנבנתה ביוזמת המדינה הצעירה כשכונת מיזוג גלויות. גרו בה בכפיפה אחת אשכנזים ומזרחים, חילוניים, דתיים ומסורתיים, סבלים ומוכרי סדקית מחד ומאידך מהנדסים, רופאים וידוענים כמו מרגוט קלאוזנר, שהייתה ממקימי תיאטרון הבימה והבעלים הראשונה של אולפני הרצליה. זו לא הייתה שכונת פאר ולא שכונה של עוני - כמו "שכונת חיים" מסדרת הטלוויזיה האייקונית.

נולדתי בחצות בדיוק עם הבזק ברק בסופה משתוללת בחוץ והיישר מבית היולדות הובלתי לדירה עטוף בשמיכה, כשבניית הבית עוד לא הושלמה - כדברי אימי, "לדירה פרוצת רוחות ולרעשי הלמות הפטישים והמקדחים של הבנאים". הדלתות בין החדרים עדיין לא היו מותקנות. זה היה הבית הראשון שלי, הצנוע אך האהוב, שבו גדלתי בתשע וחצי שנותי הראשונות. 

בשל מעברי הדירות התכופים, אני מתקשה לאתר תמונות מהתקופה ההיא. מצאתי שתיים שאותן מצרף כאן בהמשך. כמעט חמישה עשורים עברו מאז שעזבנו ואני עדיין זוכר לפרטים את הבית הראשון. זו הייתה דירה בקומה שלישית, קומת גג (אימא שלי לא אהבה לגור בדירות שגרים מעליה). כתיבת הרשומה הזו עוררה בי מוטיבציה לשחזר מהזיכרון את מבנה הדירה - אין זו מפה אדריכלית מקצועית, אך מבטיח לכם שהיא משקפת נאמנה את מה שהיה בדירה הזו (בקנה מידה של עדשת העין של הילד קנקן).

 למעשה הייתה זו דירה בת שני חדרים גדולים - חדר שינה שבו שותפתי עם הורי וכשנולדה אחותי כשהייתי בגיל 3 וחצי, צורפה גם היא לחדר.  בשבתות בבוקר היינו אחותי ואני מזנקים למיטתם של ההורים. מחדר זה הייתה גם יציאה למרפסת, שעליה אכתוב קצת יותר בהמשך.

 החדר השני היה הסלון, גם הוא חדר גדול שהכיל ספה שהייתה נפתחת למיטה כפולה כשהגיעו אורחים. אהבתי להשתרע על הספה ולקרוא בשקט ללא מפריע, או להאזין לרדיו הגדול שהיה לו מקום כבוד באחת הפינות בסלון, לידו שכן במזוודתו האקורדיאון הירוק שלי. מול הספה היה שולחן קפה עם מגש עיתונים מתחתיו. ובסמוך שתי כורסאות נוחות מצופות באותו בד בגוון אפרפר עם "שפריץ" שחור כמו הספה. משמאל לספה, בהמשך סמוך לקיר הייתה ספרייה מעץ צבוע שחור. בקצה השני של הסלון הייתה פינת אוכל רשמית לאורחים ולנו בארוחות חגיגיות בשבתות ובחגים. 

בקצה פינת האוכל נפתחה דלת נוספת למרפסת. למרפסת היו שני כיווני תצפית. האחד צפה לרחוב שמצידו ממול שדה בור שהיה מתמלא בשלולית ענק בחורף ובשדה קוצים בקיץ. מעברם שכן הצריף של "המכשפה הרעה", שעליה כבר כתבתי בחלק ב'  של הרשומה כאן. השני צפה לשדה בור ענק שפרחו בו בחורף שלל צמחים וביניהם כלניות, נרקיסים, רקפות וצבעונים. בקצה הרחוק של השדה שכן בית הספר התיכון העיוני (היחיד דאז בהרצליה) ולצידו מגרש ענק ששימש לחגיגות יום העצמאות ולאספות שבהן הגיעו לנאום פוליטיקאים כמו בן גוריון. בחודשי הקיץ הקימו בו יריד ומתקני לונה פארק ממש שווים. מאוחר יותר נבנה בו מגרש מוקף חומה - מגרש הכדורגל הישן של הרצליה. בשבתות שמענו מהמרפסת את שאגות האוהדים. במרפסת אפשר היה לפוש רבוצים על "כיסא נוח" כמו בחוף הים. במרפסות של השכנים הרומנים היו משחקים קלפים מלווים ברומנית קולחת.

המרפסת, החץ ממקם ביחס לתרשים הדירה למעלה.

כפי שניתן לראות בתרשים הדירה, מהמטבח היתה דלת יציאה למרפסת נוספת, מרפסת שירות גדולה יחסית, עם התקן לתליית כביסה לייבוש. מהמרפסת הזו ניתן היה לצפות בשביל עפר המוביל לבית הספר ע"ש ויצמן - בית הספר היסודי שבו למדתי עד לכיתה ח' (לא הייתה עוד בזמנו חטיבת ביניים). בכיתות הראשונות, אימא שלי היתה נוהגת לצפות בי בלכתי בשביל, עד להגיעי לבית הספר, כשהיא מצמידה את אחותי הקטנה אל חזה. האמת שבאמת חששתי ללכת בשביל הזה ומפחד "מוישה פופציק", הייתי נוהג לרוץ בקטע המפחיד של השביל, כפי שכבר סיפרתי ברשומת עבר: המכשפה, מוישה פופציק, קלרה המשוגעת ושות'.

אז לבית הראשון שלי היו שני חדרים ושתי מרפסות - תופעה אדריכלית מקובלת אז: "בית עם מספר מרפסות כמספר החדרים בדירה. אבל כפי שניתן לראות בתרשים, בכניסה לדירה היה חדרון כניסה שכונה אז "הול".למעשה היה שווה ערך בשטחו לעוד חצי חדר. היה זה שטח למשחקים והיה בו שולחן שבו הייתי מכין שיעורי בית או עוסק בו בתחביבים שונים. כשעברנו לדירה חדשה, אחותי הייתה בתחילת כיתה א' ועוד לא הייתה זקוקה למקום להכנת שיעורי בית בבית הראשון.

בבית שבו גרנו, היו שטחי גינון בחזית ומאחור. האחורי היה לא מגודר, אמנם נוקשו בו מדי פעם העשבים השוטים ונוקה מדי פעם על ידי העיריה, אך הוא שימש בעיקרו מפגש לחתולי השכונה, שיללות הייחום שלהם בלילות היו מקפיאות דם ומתחרות ביללות התנים. בשטח הגינון הקידמי, אבא שלי גידר אותו, שתל דשא ושיחי ורדים ריחניים בשלל צבעים. בתמונה, אני בחלקת הדשא בגינת הבית הראשון.

ואי אפשר שלא לדבר קצת על השכנים. הכרנו את כל השכנים, כמו בשיר "שכונת חיים". רק לכתוב עליהם אפשר לכתוב ספר. אז אסתפק רק בשכנים שגרו בבניין שלנו, בחמש דירות. בקומה שלנו (השלישית) גרה בילדותי אישה נפלאה וחביבה, גברת ישינסקי וביתה מאיה. ביניהן ולבין הורי היו יחסי שכנות מיוחדים במינם. היא גם ממש אהבה אותי. כשאימא שלי הייתה בצירים עם אחותי ואבא שלי עבד באותו זמן במוסך אגד בתל אביב, כשלא היו אז טלפונים בבתים כדי להתקשר ולהודיע, או אפילו להזמין מונית - גברת ישינסקי דאגה לפינוי מהיר של אימא שלי לבית היולדות בכפר סבא ובמקביל לידע את אבא שלי טלפונית (דרך סניף אגד הרצליה) - שדאג להביא את בת דודה של אימא שלי מגבעת שמואל, כדי שתוציא אותי מהגן בזמן ושתשהה איתי בבית מספר ימים, עד לשובה של אימא שלי עם אחותי מבית היולדות. והבת שלה מאיה, אחראית למעשה למתן שמה העברי של אחותי - היא מצאה בתנ"ך שם של דמות שמצלצל דומה מאוד לשמה הלועזי של סבתי, שנספתה בשואה. מאוד הצטערנו כולנו כשהן עברו לגור ברמת אביב. אני זוכר שערב עזיבתם, גברת ישינסקי הגיעה לביתי כדי להפרד ממני לפני שהלכתי לישון והעניקה לי כמתנת פרידה תמונה ממוסגרת עם ציור של ואן גוך, שהיתה תלויה שנים רבות, בקיר מעל מיטתי. 

את הדירה של גברת ישינסקי רכשו בני משפחת מידעי, אבא, אימא עם הבת הצעירה (הגדולה ממני בשלוש שנים) כאשר שני ילדיהם הגדולים כבר גרים מחוץ לבית. הבן שלהם עבד כצבע אוטובוסים במוסך בו עבד אבי. היו יחסים מצויינים בין שתי המשפחות. חילופי תבשילים, הזמנה שלי ואחותי לביתם לארוחת שבת צהריים משפחתית במסורת תימנית. והבת הצעירה עשתה מדי פעם שמרטפות על אחותי.

בדירה מתחתנו גרה משפחת נוי (שם בדוי) - זוג דתיים ממגזר הכיפות הסרוגות עם שלושה ילדים. היא עקרת בית. לבעלה חנות ירקות. הייתה רק בעיה אחת - בבית של משפחת נוי לא היו מרוקנים אשפה, שהייתה נאגרת ליותר מדי זמן ואני זוכר שאי אפשר היה להכנס לבית שלהם מבלי להקיא מריח הזבל החריף הנודף בדירתם. לבן הזקונים הקטן שלהם הייתה כנראה איזו בעייה התפתחותית - היה עומד במרפסת ביתם ומלהג בקולי קולות בשפת ג'יבריש. אף פעם לא ראיתי אותו יוצא מהבית כדי לשחק עם ילדים. בזמנו לא היו משתפים אחרים בבעיות כאלה וגם לא היו מעזים לשאול.

לצידם באותה קומה שניה גרו משפחת ביטר. גם הם דתיים חובשי כיפות סרוגות ומטפחת - אבא, אימא וארבעה ילדים (שתי בחורות ושני בחורים. כולם לא נשואים כפי שמקובל בגילם במגזר זה). לא יודע איך הסתדרו בכפיפה אחת 6 בני משפחה במגורים בדירת 2 חדרים, שהייתה אפילו קטנה  במקצת משלנו. אף פעם לא נשמע קול ריב או ויכוח בביתם. גם איתם היו לנו יחסי שכנות טובה. עם אחד מהבנים שהיה מאוד אינטליגנטי, ממש ניהנתי לשוחח איתו. הוא היה מלא פליאה כשציין בפני אבי איך הילד משוחח איתו כמו אדם מבוגר. לבני הזוג היה קיוסק (מה שנקרא כיום בשפת הצעירים "פיצוציה"). אבא שלי סיפר שכאשר הייתה העלאה במחירי הסיגריות, גברת ביטר הייתה עולה לביתנו בבקשה להסתיר אצלנו מלאי של קופסאות שעליהן טבוע המחיר הישן, מחשש ביקור פתע של פקחים ומציאת מלאי במחיר הישן, מעבר לזמן הקצר מאוד המותר על פי החוק, או משהו כזה הנסתר מבינתי.

בקומה הראשונה הייתה רק דירה אחת, בצד השני של גרם המדרגות היה מקום איחסון לאופניים, שהיו כלי הרכב הנפוץ ביותר באותם הימים. בחור כבן 17 שגר בדירה בקומה הראשונה ממול, מכר לאבא שלי את האופניים שלו עבורי, כשהתעתד להגר לאיטליה.

במקומו נכנסו לדירתו אימא, סבתא ונכדתה הקטנה ששמה היה סיסי. הן דיברו ביניהן בפרסית. והן ניהלו בביתן עסק ספרות, קוסמטיקה ומניקור ציפורניים. הייתה תקופה שאימא שלי הייתה יורדת אליהן לסידור שיער, כי הייתה מרוצה מהן יותר מהמקום שבו נהגה לבקר קודם. וזה גם היה כמובן נוח לרדת שתי קומות.

את הבית הראשון אבא שלי מכר למישהו, ששיפץ אותו מיד לאחר מכן והפך את הדירה ל-3 חדרים (שגם לכל אחד מהם היה עדיין שטח מכובד, יחסית לבניה הציבורית כיום - שהיא בניה של יותר חדרים לשטח, אבל כל אחד מהם כגודל "קופסאות גפרורים".

כיום בנייני הדירות ההן בשכונת מעונות שרה עברו / עוברים פינוי-בינוי. ודירות כמו שלנו, שאבא שלי מכר אז בשנת 1965 ב- 18,500 לירות ישראליות (השוות כיום 1.85 ש"ח), נמכרות כיום לאחר בינוי/שיפוץ ב- 3.5 - 5 מיליון ש"ח, בהתאם למיקום ואיכות השיפוץ וההרחבה. כמו כן חלק מהבנינים נהרסו ובמקומם נבנו מגדלי יוקרה.

הבית השני

עדייו לא מצאתי תמונה שמתעדת את הבית השני כפי שהיה. היתה זו הדירה האחרונה (3 דירות בקומה) בבנין בן 3 קומות על עמודים, ברחוב השושנים פינת פינסקר בהרצליה. זה היה שידרוג, בשל מעבר ל-3 חדרים ו- 3 מרפסות (על פי הנוסחה המקובלת דאז - "מרפסת לכל חדר". מבחינה כלכלית המעבר לא היה פשוט להורי - לדירה ששוויה היה קצת יותר כפול משוויה של הראשונה במחיר שנמכרה.

לבנין היה גג רעפים, שזה אומר שתקרות החדרים של הדירה שלנו היו למעשה רשת חלונות הפרוסה מתחת לקורות עץ ומצופה בטיח לבן שנתן תחושה של תקרת אבן. בשתי הדירות האחרות בקומה, הקונים בחרו בתקרת קורות עץ מצופות בפוליטורה, במקום רשת הטיח. אימא שלי לא סבלה תקרות עץ, שאחת הטענות שלה (מלבד האסטטיקה שלא נראתה לה מתאימה לריהוט מודרני), שתקרות עץ הן מאכל לתולעים ולעובש.

את הדירה בקומה שלנו ממול רכשו משפחה בלגית שהיו לה שני בנים בשנות העשרים המוקדמות. לגדול מהם שהיה ג'ינגי', הייתה אהבה בלתי מוסברת לעלות מפתח כניסה בחדר המדרגות ולטייל על רשת קורות הגג מסיבות בלתי ידועות ופעמיים מעד בהליכה על הקורות והרגל שלו חדרה היישר לתקרת הדירה שלנו. הם היו משפחה עשירה בעסקי יהלומים, אבל קמצנים בני קמצנים כרוניים. לוועד הבית הייתה איתם כל הזמן בעיות בגביית מס ועד לתחזוק הבניין. אני זוכר גם ויכוח לא נעים איתם, כשאבא שלי דרש את עלות תיקון התקרה בנזק שגרם הג'ינג'י הבלגי. אבל לאחר שנאלץ לשלם פעמיים, נגמל כנראה מאהבת טיוליו בגג, או שהשתפר שיווי המשקל שלו. כשעברו לגור עדיין לא השיגו אישור מהעיריה ועל כן ביקשו להתחבר לרשת החשמל שלנו "לכמה ימים עד שיקבלו אישור איכלוס מלא". נראה לכם שהם הציעו לשלם משהו עבור זה?

בכל אופן צרות גג הרעפים לא נפתרו. מסתבר שהבנאים לא קשרו היטב את כל הרעפים זה לזה כפי שנדרש, ובכל סערת רוחות - אבדו אריחי רעפים מתעופפים, שהיה צריך להשלימם. תארו לעצמכם איזו עבודה סזיפית זו לקשור אלה לאלה מאות אריחי רעפים.

לאחר מספר שנים הבלגים מכרו את דירתם לזוג צעיר, שלאחר מספר חודשים מועט האישה נפטרה מלאוקמיה חריפה. וזמן קצר אחר כך החליפו אותם משפחה עם שלושה ילדים, כשהבן הצעיר שלהם היה נוהג לדבר לעצמו בקול.

בדירה השלישית לצידנו, גרה משפחה נחמדה של זוג תימנים צעירים עם ילד אחד ולאחר כשנתיים נולד להם השני. אבל אבא שלה שהרבה לבקר אותם היה פחות נחמד. הוא היה נוהג להשתכר ולצעוק לעבר הרחוב מהחלון, דברי שיטנה על האשכנזים והיה משחרר קללות עסיסיות בעברית רחובית ובתימנית. זמן קצר לאחר לידת הילד השני, הם מכרו את הדירה לדיירת אנגליה, אלמנה מבוגרת ומאוד נחמדה, שהייתה מגדלת בערוגות המרפסת שלה צמחי תבלין ומדי פעם הייתה מבקרת אצל אימא שלי (שגדלה אצל דודה באנגליה, שאימץ אותה לאחר שנותרה ילדה יתומה מהורים במלחמת העולם השניה) - מביאה תשורה פטרוזיליה מסולסלת או צמח תבלין אחר ומקשקשות ביניהן על הא ודא. 

מתחתנו בקומה השניה גרה גננת עם שלושה ילדים, השניים הגדולים כבר לא גרו איתם והבן הצעיר היה מבוגר ממני בשנתיים. אני בכיתה ד' והוא בכיתה ו'. בעלה של הגננת עבד בהסתדרות בגביית מס קופת חולים. הוא היה נוסע באופנוע סירה, כשלא פעם היה משפשף בטעות את הצבע ברכב של אבא שלי בחנייה. לכל דייר היה מקום חניה מוגרל בין עמודים, שלחלקם נדרשה מיומנות תמרון רבה, כדי לא להיכנס בעמוד או ברכב השכן. אבל לבעלה של הגננת היו גם מוזרויות אחרות. כמו למשל כשהייתה לו נזילת מים בדירה, הוא היה מצלצל בפעמון וכשפתחו לו את הדלת, התפרץ לדירה ללא אומר וללא הזמנה - מסייר ובודק כל פינה בדירה שלנו, כדי לאתר את מקור הנזילה אצלו. מכשלא מצא את המקור, היה הולך כלעומת שבא. 

בדירה שלידם גרו זוג צעיר שקראנו לבעלה "אמקור", כי הוא עבד בחברת אמקור, אמפא או משהו כזה. הם היו זוג שתקנים ללא ילדים. לאחר כמה שנים הם נעלמו ומכרו את דירתם לזוג מבוגרים, כאשר הגבר חלה לאחר זמן מה בפרקינסון - שהלך והחמיר עד לכדי מצב שהאיש מאס בחייו. למזלו, לאחר זמן מלאך המוות ביקר אותו. אישתו האלמנה המשיכה להתגורר בדירה לבדה.

בדירה השלישית ממול, בקומה השניה, גרו זוג נחמד עם ילד כבן 5 במשך כמה שנים ולאחר שמכרו את דירתם, הדיירים שם התחלפו כמו גרביים ולא היה מהם מי שנטמע בזכרוני. אבל הדייר האחרון שהכרתי שם היה זוג שהוא היה מורה לנהיגה. ושתמיד היו לדיירי הבנין איתו חיכוחים. כי מקום החניה המוגרל של הרכב שלו לא היה נוח לו ולכן חנה במשטח שרות של כורכר בצידי הבניין, שלא היה מיועד לחניה, הקשה על האחרים לצאת מהחניות וכדי להתנהל בכניסות וביציאות בחניון, היה עליו לצאת כל פעם מהרכב שלו, לפתוח את שער הברזל ולסגרו לאחר שעבר. הוא כמובן התעצל, כי כמורה לנהיגה היה עליו להכנס לצאת מספר פעמים לא מועט ליום. וזה עיצבן מאוד את השכנים, כי המוני עוברי אורח היו מקצרים בשל כך את דרכם בעוברם דרך השער הפתוח, חוצים בשטח הבנין שלנו בין העמודים, שהיה בית פינתי בין שני רחובות. עוברים ובדרכם רומסים את הגינון ומשליכים בדלי סיגריות... זה היה מאבק סזיפי. אבא שלי ועוד שכן או שניים היו סוגרים ונועלים את השער כשנתקלו בו פתוח. הבעיה נפתרה כאשר אחז במורה לנהיגה שבץ, שהשאיר אותו משותק בפלג גופו האחד ועם אבדן כושר הדיבור. כשהיו מדברים אליו הוא היה עונה בקולות צחוק. צוחק וצוחק. לא ברור אם גם נשתבשה עליו דעתו.

בדירה הראשונה בקומה הראשונה גר טייס סגן אלוף עם שתי בנותיו מגירושים עם אישתו הראשונה, שהייתה דיילת בהפלגות של אוניות שעשועים. הוא נישא לאישה שניה נחמדה, הצעירה ממנו בכמעט שני עשורים ואשר עבדה כנקבנית מחשבי IBM דאז (מקצוע שעבר מהעולם). מהנישואים השניים נולד לטייס בן. אני התיידדתי עם הבת הגדולה. את אחותה הצעירה לא חיבבתי במיוחד.

בדירה השניה גר זוג מבוגרים שהבת שלהם, אימא לשלושה ילדים נפטרה מסרטן ושהבן שלהם היה רופא ומנהל מחלקה בבית חולים ירושלמי, שגם הוא עבר טרגדיה משפחתית. לימים גם הוא עבר שבץ מוחי שסיים את הקריירה הרפואית שלו. הורי הכירו אותם כשכנים עוד כשגרנו בשכונה הקודמת.

בדירה השלישית גר "ג'ינג'י" ואישתו עקרת הבית, שהיה בעל ידי זהב והיה לו עסק פירזול והלחמה. ג'ינג'י זה היה תורם רבות לתחזוקת הבנין. התקין מערכת צינורות וברז, לשטיפת הידיים ליד היציאה מחדר האשפה. כשאבנים נעקרו מגדר האבן שהקיפה את חצר הבניין, הוא היה משיב אותן ומחזקן במלט. הוא גם הוסיף במקצועיות עוד כמה נדבכי אבנים להגבהת הגדר. כשנחיל צרעות התנחל במרווח אבנים שבגדר, האיש גירש אותם באדי מים רותחים ומילא את הקן במלט. בחור זהב היה ג'ינג'י בנפשו לא רק ידיו, אבל לא מעט ריבים קולניים נשמעו מבית הזוג.

ועכשיו לדירה עצמה, שגרתי בה עד לגיל הגיוס לצבא. למרות שהשתדרגנו בחדר נוסף, עדין לא היה לי חדר פרטי, והיה עלי לחלוק עם אחותי חדר אחד, אך פחות או יותר הסתדרנו בינינו במרבית הזמן.

גם כאן הייתה בניה של חדרים בשטח רחב לב. היה לנו סלון ענק, אבל ממש ענק. כאמור, לא מצאתי handy תמונות מהבית הזה לצורך הרשומה, למעט תמונה אחת שלי שמצולמה באחת הפינות בסלון.

מהסלון היתה יציאה דרך דלתות הזזה אל מרפסת גדולה שהיה בה כיסא נוח וכן שולחן פורמייקה, הניתן להרחבה משני צידיו, שהיה כיף ללמוד עליו או לנשנש במזג אוויר טוב. עליו הייתי גם מצייר, עוסק בתחביבים כמו בניה, הרכבה והלחמה של מכשירים אלקטרוניים ועוד כהנה וכהנה. במרפסת הייתה גם דלת מעבר נוספת לחדר המרווח של ההורים, שהייתה בו גומחה עמוקה באחד הקירות, שלתוכה הותקן ארון קיר ענק מקיר לקיר, מהרצפה ועד לתקרה. סוף סוף עלה בידם של הורי לעבור ממיטת הסוכנות הכפולה בבית הקודם, למיטת עץ נורמלית מעץ טיק, עם מזרן גומאוויר בצבע סגול כהה, שלדעתי נוח יותר ממזרני הקפיצים של היום.

בין חדר ההורים לחדר השינה שלי ושל אחותי הפריד מסדרון עם כניסה לשירותים הצמודים לחדר השינה שלנו וחדר נוסף עם אמבט רחב וגם עמדת מקלחת בעמידה נפרדת, המתוחמת בלוחות שיש, כשהחלק הפתוח היה נסגר עם וילון עמיד למים. בשל צורת התכנון ,לא היה צורך בסגירה הרמטית למניעת רטיבות של הסביבה.

מחדר האמבטיה, הייתה יציאה למרפסת שירות גדולה ורחבה שבה הייתה ממוקמת מכונת הכביסה. מייבשי כביסה חשמליים לא היו עדיין בנמצא ובמרפסת השירות היה שטח תליית כביסה גדול לייבוש. המרפסת הייתה סגורה בתריסי שלבים מפלסטיק עמיד, שנעים במסילת אלומיניום. כנ"ל ניתן היה לסגור ולאטום את מרפסת הנוף והאירוח הגדולה, בעת סערות גשם.

בחדר של אחותי ושלי, מלבד מיטות היה ארון, חלקו מיועד לבגדים וחלקו לספרים. היה בחדר גם שולחן כתיבה עם ספריית מדפים מעליו, שהיה בעצם כולו שלי. אחותי הייתה מכינה שעורי בית בכל מקום הבא ליד, אפילו רכונה על הרצפה.

 הסלון הגדול היה מחובר מצד אחד לחדרון מבוא (הול) ומצד שני לחדר אוכל גדול המופרד בקיר מההול. מחדר האוכל הייתה כניסה למטבח מרובע ומאובזר, כשדלת הזזה מפרידה בין חדר האוכל למטבח. במטבח עצמו היה גם שולחן פורמייקה שאיפשר אכילה של 3 או 4 אנשים (עם הארכה נשלפת), ללא צורך לאכול בשוטף בחדר האוכל הרשמי. מהמטבח יציאה למרפסת שירות נוספת, גם היא ניתנת לסגירה על ידי תריסי גלילה מפלסטיק עמיד.

גרתי בדירה הזו של הורי עד לגיוס לצבא. פני הרחוב השתנו מאוד בתקופת המגורים. כשעברנו להתגורר בה, בתחילה אחרי הבניין החדש שלנו, בהמשך הרחוב היו רק 2-3 צריפים, בדרך שהובילה לפרדסים ושבהמשכם בית העלמין הישן של הרצליה. הצריפים נהרסו עם השנים. הרחוב התמלא בבניה צפופה שהתפשטה מערבה לכיוון הים ודרומה לרחובות חדשים. הורי המשיכו לגור בה עוד לא מעט שנים, כשהיינו באים לבקר אותם עם הנכדים. הם עברו לרעננה לדירת גן כשהתקשו לטפס ארבעה גרמי מדרגות של 20 מדרגות פלוס 4 אל דירתם. הם מכרו את הדירה הזו בזמן, גם בשל מימוש תוכנית הלאמה של העיריה, שקיצצה כמעט את כל השטחים המשותפים והגינון הרחבים של הבניין, בשל היותו בית פינתי בין שני רחובות, לצורך הרחבה של שני הכבישים. לדיירים הנותרים בבנין, זה היה בבחינת "גם רצחת וגם ירשת" מצד העיריה. גם הולאם מרבית הנכס המשותף וגם נדרש מכל אחד מהדיירים להפקיד סכומים רציניים לטובת העירייה, כדמי השתתפות בעלות הרחבת הכבישים. חוצפה!!! (לא עזרה פניית הדיירים לעזרה משפטית, החוק עומד קטגורית לטובת הרשויות המקומיות). ההורים שלי נחלצו מכך בדקה התשעים כשהצליחו למכור את הנכס לאחר, בטרם הופעלה ההלאמה.

גם כאן, הקונה שיפץ ושינה את מבנה הדירה, מדירת 3 חדרים לדירה בת 4 וחצי חדרים. על חשבון צמצום שטח הסלון. כמו סגירה וחיבור חלק מהמרפסות לשטח הפנימי. ובכלל תרבות הדיור בישראל עברה שינוי קונספציה - מרפסות לא מיועדות לחיות בהם, אלא לבניה של מקסימום חדרים אפשריים לשטח. מגורים ב"קופסאות גפרורים" כבר אמרנו. אמנם זה מאפשר יותר פרטיות לילדים. אם כי אני לא בטוח שזה תמיד לחיוב לקשר שבין הורים לילדים.

לאחר שיצאתי משני הבתים שחייתי בהם עד לגיל הגיוס, עברתי הרבה מאוד מקומות מגורים ובתדירות גבוהה - לא לכולם אני יכול לקרוא בית או שהייתה לי בהם הרגשה של בית. גם עד גיל 25 לא היו לי מגורים עם פרטיות. אבל כדי לספר על כך, נראה לי שאצטרך להקדיש רשומה נפרדת. חלק ב' כבר יבוא בתקווה מחוץ לשרביט "בתים וגעגוע".

לאן

חַיַּי רְווּיֵי הַמַּסָּעוֹת 
צוֹפִים דְּרָכִים וּמִשְׁעוֹלִים 
בֵּין שְׂדוֹת פְּרִיחָה 
וּקְמִילָה חֲרֵבָה בְּצִיָּה 
                 עוֹבְרִים  
שׁוֹאֲלִים לְאָן.

מוּל צֹמֶת דְּרָכִים 
נִצָּבוֹת שְׁנוֹתַי 
כֹּה מַכְבִּידוֹת רַגְלַי 
הַיֵּשׁ יַעַד בִּקְצֵה הָאֹפֶק, 
הַאִם בַּנְּתִיבִים לַעֲצֹר? 
                    לִשְׁקֹט 
מוּל נוֹף שְׁקִיעָה. 

© מ.פ. 2.2.2024

ציור מקורי של נכדתי בת ה- 3 וחצי (2.2.2024)

* המעגל הגדול משמאל צוייר ביד

למה צריך לעבוד?

בימים אלה שבהם המלחמה בעיצומה, מצב הרוח קשה לכתיבה והמוזות שותקות. אבל לפעמים מבליחה איזו קרן אור בחשכה.

במוצאי שבת לקטינה שלנו, בת השלוש וחצי, היה קשה ללכת לישון ואמרה לאימא שלה: "לא בא לי ללכת לגן מחר, כי אחרי סופ"ש תמיד קשה לי".
ואז הוסיפה ואמרה לאימא: "אוף, לא בא לי ללכת לגן ואת ואבא לא תלכו לעבודה מחר ותישארו איתי בבית".

ואימא הסבירה לה: נכון זה קשה לפעמים. גם לגדולים אחרי סופ"ש קשה להתחיל שבוע וללכת לעבודה, כמו שלך לגן. אבל אח"כ מתגברים ונהיה כיף.

ואז קטינא הסבירה למה צריך ללכת לעבודה:
"כי בעבודה עובדים ועושים דברים ומקבלים כסף לקנות לי אוכל, בגדים ומשחקים ומתנות".

ואמא השיבה: נכון, אז צריך ללכת לעבודה ואחרי זה יש לנו זמן ביחד והרבה זמן בסופ"ש ובחופשות...

"אבל אל תלכו לעבודה מחר". אמרה קטינא בתחינה.

אז מאיפה יגיע הכסף שאמרת הרגע שצריך? שאלה אימא,

"אל תדאגי, אני אכין אותו". השיבה קטינא,

איך תכיני? שאלה אימא

ומבלי להתבלבל ענתה: "אני אדפיס במדפסת".

חיבורים

יֵשׁ שִׁירִים שֶׁאֲנִי לֹא שׁוֹמֵעַ אֶת הַמִּלִּים 
וְיֵשׁ שִׁירִים שֶׁאֲנִי לֹא שׁוֹמֵעַ בִּגְלַל הַמִּלִּים 
יֵשׁ שִׁירִים שֶׁאֲנִי שׁוֹמֵעַ אֶת הַמִּלִּים 
וְיֵשׁ שִׁירִים שֶׁאֲנִי שׁוֹמֵעַ רַק אֶת הַלַּחַן 
זָקַנְתִּי וּכְבָר הֵבַנְתִּי מַשֶּׁהוּ עַל חִבּוּרִים 
כְּשֶׁהַמַּנְגִּינָה עַל מִלִּים כְּמוֹ כְּפָפָה לְיָד 

מִתְלַבֶּשֶׁת - מְחַמְּמִים אֶת הַלֵּב לָעַד, 
זֶה סוֹדָם שֶׁל הַחִבּוּרִים הַנִּצְחִיִּים.