התקועים

אִישׁ בָּעוֹלָם מַבִּיט עֲלֵיהֶם 
הָעוֹשִׂים עוֹד מֵאוֹתוֹ הַדָּבָר 
כְּאִלּוּ מִנְּקֻדַּת מַבָּט אַחֶרֶת. 
סוֹבֵב סוֹבֵב עוֹלָם 
וִיתֵדוֹת נְעוּצוֹת עֲמֻקּוֹת 
בְּכַפּוֹת רַגְלַיִם נִמּוֹלוֹת
וּבַחֲלוֹף עוֹנוֹתֵיהֶם 

כֹּה מִתְעַצֶּמֶת כְּבִידָתָם 

נִשְׁאֶבֶת אֱלֵי חֹר שָׁחֹר

הדמיה של חור שחור - מקור NASA

***

הפסיכוביולוגיה והסוציוביולוגיה של השמרנות ושטיפת המוח

תגידו, האם אתם 

מאלה שמעיפים את מי שסטר לכם

או מאלה שמגישים את הלחי השניה?

ודאי יקומו עכשיו כולם ויטענו שהם כמובן מהקבוצה הראשונה. מדוע?

כי התשובה הראשונה היא הגיונית (רציונלית) והשניה אינה מחמיאה ומעידה לכאורה על טימטום או על נטיה למזוכיזם. אך האמת היא שרבים מאוד הם אלה שלמעשה מגישים באופן לא מודע את לחיים השניה, פעם אחר פעם. הם אלה שימשיכו לאהוד את קבוצת הכדורגל שלהם גם לאחר שהיא סופגת במשחקים גולים עצמיים וגם לאחר שיורדת ליגה. קשה להאמין אבל יש לכך ולשמרנות בכלל - סיבות ביולוגיות.

לפסיכוביולוגיה של הבחירות שלנו (שמרנות אוטומטית מול גמישות רציונאלית)  אקדיש רשומה זו. 

אל יאוש, כמות המדע המוצגת כאן מוגבלת מאוד וניתנת כאן בשפת עמך. בהחלט יהיה שווה לסיים קריאת פוסט זה, להבנת ההחלטות והבחירות של עצמך וכלל המין האנושי.

ולפני שאפרט ואסביר, ראשית אשאל את הקוראים שאלה:

כמה ממה שאנחנו עושים נעשה בצורה מודעת?

התשובה לכך מדהימה בהחלט. רק כ-10% בלבד נעשים באופן מודע. 

כלומר, למעשה 90% אנחנו עושים אם כך בצורה לא מודעת. למה הכוונה?

ראשית, חלק נכבד מהפעילות שלנו אנחנו עושים בצורה אוטומטית. אנחנו לא חושבים על כל צעד שאנחנו עושים, גם לא על תנועות השחייה או הרכיבה באופניים (לאחר שרכשנו מיומנויות אלו). ואפילו רבים מאיתנו נוסעים יום יום בדרך לעבודה או לבית במצב מנטלי דמוי "טייס אוטומטי".  אבל יש עוד דברים רבים שאנחנו עושים בצורה לא מודעת. למעשה אנחנו לא מודעים לרוב הנתונים הנקלטים על ידי החושים שלנו - כי המוח שלנו מסנן ולפיכך אף לא אחד מאיתנו חי לגמרי במציאות. 

האמת שקיים חלק לא מבוטל של אנשים שהמוח שלהם מסנן את המציאות באופן קשה במיוחד. בהתאם לכך גם ההחלטות שלהם רחוקות מלהיות אובייקטיביות. מסתבר שאת החולשה הזו מנצלים היטב אנשי שיווק ופוליטיקאים, בטכניקה הידועה היטב. נקרא לה בשמה - "שטיפת מוח". יודעים מדוע הם מצליחים בכך?

יש לכך שתי סיבות מנוגדות שמקורן בבסיס הביולוגי של המוח. 

הסיבה הראשונה נובעת מכך שלרבים (רבים מדי) יש בעיות זיכרון קשות - בזיכרון לטווח הרחוק. 

הסיבה השניה נובעת מהדומיננטיות של "הזיכרון הריגשי".

בגדול יש לנו שני סוגים עיקריים של זיכרון מודע - זיכרון לטווח קצר וזיכרון לטווח רחוק. מדוע אנחנו לא זוכרים דבר מהיותנו תינוקות? הסיבה לכך היא שעד גיל שלוש בערך פועל במוחנו הזיכרון לטווח קצר בלבד, אשר ממוקם בקליפת המוח. הזיכרון לטווח ארוך מתפתח ברובו לאחר גיל שלוש והוא ממוקם במרכזים עצביים במעמקי המוח.

מידע וחוויות מועברים באופן סלקטיבי למרכז הזיכרון לטווח רחוק. כאמור, למעשה, הלמידה  מבוססת על הזיכרון לטווח רחוק. הלמידה מאפשרת לנו את שליפת המידע שנאגר במרכז הזיכרון לטווח רחוק - פעולה המכונה 'אחזור מידע'.

לאנשים בעלי קשיי למידה, יש קשיים במעבר המידע מהזיכרון הקצר אל הזיכרון לטווח רחוק, או קשיים לשלוף אותו משם. קל להוליך שולל אנשים כאלה על ידי אנשי שיווק או פוליטיקאים, כי לרבים יש קשיים בשליפת זיכרון ישן. עליהם קל במיוחד לעשות שטיפות מוח. הם לא זוכרים את העובדות. אפילו לא את הסתירות מאתמול להיום מפיו של "שוטף המוח". אצל אלה, שקרים שנאמרים הרבה פעמים ("דפי מסרים") - הופכים לבסוף לאמת.

אם לדייק, למעשה יש לנו שלושה סוגי זיכרונות לטווח רחוק שנאגרים במוח. אחד מהם שאינו רלוונטי לדיון זה והוא הזיכרון שאחראי לפעולות האוטומטיות (הליכה, ריצה, שחייה, רכיבה על אופניים וכדומה). אבל להחלטות היומיומיות שלנו אחראים שני מרכזי זיכרון נוספים - האחד הוא הזיכרון העובדתי (הרציונאלי) והשני הוא   הזיכרון הרגשי, הכולל זיכרונות של פחד, שנאה, קינאה, ואהבה. 

מרכז הזיכרון הרגשי הזה שלנו אינו מפותח בהרבה מאשר אצל חיות ולכן מרכז זה נחשב מבחינה אבולוציונית כמרכז עצבי פרימיטיבי קדום. על כן אנחנו גם חולקים עם החיות אותם הרגשות (לידיעת כל אלו שפוגעים בחיות). 

באדם כמו בעוד מספר חיות תבוניות אחרות, התפתח מרכז זיכרון ארוך נוסף - זהו מרכז זיכרון העובדות המפורשות, שבו אגורים הידע והעובדות. זהו המרכז החיוני לנו לשם למידה, והתפתחותו היא שהביאה להתפתחות התרבות האנושית. אבל בל נטעה, התרבות שלנו אינה נקייה מהשפעת מרכז הזיכרון הרגשי החייתי שבנו.

סוגי הזיכרון והמרכזים שהם נאגרים במוח

אז היכן למעשה נאגרים כל הזיכרונות האלו במוח? מוקד הזיכרון הקצר הוא כאמור בקליפת המוח. הזיכרון העובדתי הארוך נאגר במרכז פנימי במוח שמכונה  היפוקמפוס. השימוש בזיכרון זה מחייב כאמור אחזור המידע והעברתו חזרה לקליפת המוח (מיקום הזיכרון הקצר) כדי שנוכל לנצל אותו וליישמו בהחלטות שלנו.

לעומת זאת, הזיכרון הרגשי שלנו נאגר במרכז פנימי אחר במוח - הרי הוא האמיגדלה. האמיגדלה אחראית להחלטות הרגשיות שלנו וכן גם לכל סוגי הפוביות שלנו. פוביה למעשה היא מצב קיצוני של פחד שבו הזיכרון הרגשי גובר על הזיכרון והחשיבה העובדתית הרציונאלית.

מרכזי הזיכרון במוח

אך למעשה כמעט כל החלטה שלנו נעשית בהשפעה משולבת של שני המרכזים האלו כאחד - המרכז העובדתי והמרכז הרגשי - על מרכז הזיכרון הקצר שבקליפת המוח. אך ההשפעה היחסית של כל אחד משני המרכזים (העובדתי והרגשי) משתנה בהתאם לנסיבות ובאופן אינדיבידואלי והבדלי באנשים שונים. באחד שולט יותר המרכז העובדתי, ההגיוני ובאחר דומיננטי המרכז הרגשי. 

בפעמים רבות נוצר קונפליקט בין שני המרכזים האלו ולכן רבים המקרים שבהם האמיגדלה משתלטת על ההחלטות שלנו גם אם הן לרוב לא הגיוניות במיוחד. אלו הן ההחלטות שבלשון ספרותית מכונות החלטות שנעשות מהבטן. 

יש אנשים רבים שיש להם בעיית זיכרון של עובדות ולפיכך הם מרבים יותר לפעול מהבטן, כלומר מהאמיגדלה. אבל הבעיה של אנשים רבים היא שהאמיגדלה שולטת על מעשיהם, גם ללא קשר ליכולתם להפעיל את ההיפוקמפוס - מרכז העובדות.

לקבוצה זו משתייכים כל המצביעים בבחירות, שאינם מסוגלים להצביע אף פעם עבור מפלגה אחרת. כל אלו שבדקה התשעים רועדת להם היד בקלפי ולמרות ההחלטה המחשבתית עובדתית שעשו לפני כן, הם לא יכולים להפנים וממשיכים להצביע למפלגה או מועמד מסוימים על רקע רגשי, הקשור בדחייה או שנאה על רקע אתני, עדתי, דתי וכדומה - אלה מצביעים על כן מהאמיגדלה. את אלה אפשר להמשיל כמצביעים "לקבוצת הכדורגל" שלהם - המצביעים מהבטן - סליחה, מהאמיגדלה.

אבל בניגוד להיפוקמפוס, שבו מתעדכן המידע העובדתי הדרוש להחלטות אסטרטגיות, הזיכרון הרגשי באמיגדלה מקובע וקשה מאוד לבטל או לנטרל אותו אצל רבים. אלה הם גם השמרנים או "התקועים". את הזיכרון הריגשי הצבור הנטוע באמיגדלה, אפילו עשרות ומאות טיפולים פסיכולוגים קוגנטיביים כמעט לא יועילו. במיקרים קשים, ניתן לשכח השפעותיה השליליות של האמיגדלה רק בעזרת תרופות פסיכיאטריות.   

הרשומה מתחילה להיות ארוכה ומייגעת. לפיכך יהיה צורך להביא ברשומה נפרדת מחקרים סוציוביולוגיים, המצביעים על דמיון לא מחמיא בין הכוחות המניעים את החלטות הבחירה שלנו לבין אלה של ברווזים וג'וקים. תופתעו עד כמה דומים כוחות הבחירה שלנו לאלה של ג'וקים' בבחירת 'המנהיג' שלהם.

בהחלט לא בדיוק דמיון מחמיא לאדם ובמיוחד לאלה שמתקשים להביט על עצמם במראה.