מזה שישה שבועות חיי הוירטואליים הצטמצמו לאפס. אם הייתי צריך להסביר למישהו, הייתה נדרשת כתיבת ספר. אבל המכירים אותי יודעים שאינני איש של יומני חיים הנחשפים לציבור. וממש לא בא לי לברבר. גם לא להיזכר במה שקרה. מטבע האדם שהקדמה כזו מעוררת סקרנות בקורא. אז אביא כאן משהו בקצרה - בשל עקב אכילס (תרתי משמע) הגעתי לחדר מיון עם חום גבוה כשרמת סמן הדלקת, CRP, היתה בשמיים. לאחר צילומי רנטגן נשלחתי למחלקה אורטופדית.
שלושה שבועות מרותק למיטה עם רגל מורמת. ארבעה סוגי אנטיביוטיקה שונים מוזלפים בטפטוף לוורידים, אם זה עדיין לא מספיק, אנטיביוטיקה נלקחת גם בפה. זיהום חיידקי אנארובי פלש לדם (ספסיס). כבר מתקשים למצוא אצלי ורידים שלמים לצורך הערויים ולבדיקות הדם היומיות. בידיים סימני חפירות מחטים ושטפי דם כחולים עדות מהפספוסים. "תעשיית ערפדות"יומיומית של ממש התנהלה עלי. האנטיביוטיקה הורגת את החיידקים, אבל מכה גם בי, מחלישה את כל מערכות גופי בשיטתיות.
כך שלושה שבועות שלמים תקוע במיטה - צרכים, מקלחת... הכל נעשה במיטה. ומיטתי גם מטיילת איתי במאמציהם ובקללותיהם של סניטרים מלווים. טיולים במכוכי בית חולים הדסה עין כרם, לבדיקות והדמיות למיניהן: צילומי רנטגן של כף הרגל והקרסול. עוד צילום ריאות (כי בשל שכיבה מתמדת התפתח גם גודש ריאתי מלווה בשיעול טורדני. אגב, כל בדיקות הקורונה יצאו שליליות), בדיקת דופלר של הגפיים הראתה זרימת דם טובה ההכרחית לריפוי. גם בדיקת אקו לב שללה לשמחתי את מה שעלול ואין.
חולשה, צרבות ובחילות מענות אותי. תלוי בכל דבר ועניין בחסדי הצוות הרפואי ובמידת זמינותו לקריאה בפעמון. הם עושים את המיטב, אבל בהעדר מספיק כוח אדם - החולה צריך לפעמים להתאזר בסובלנות עד שצרכיו נענים. כל אוכל מעורר בי גועל ודחייה. מגשי האוכל מוחזרים למטבח כמות שהם. חייב לאכול ובעיקר הרבה חלבון כדי להחלים. אך בקושי מצליח לדחוף שני גביעי לבן או יוגורט במשך כל היום. מחלקת האוכל הייתה חומלת עלי משראתה שאינני נוגע במגשי הארוחות, הייתה משיגה לי רסק תפוחים חמצמץ, שהיה מתגבר על הגועל שהיו מעוררים שאר סוגי המזון. מעט תוספת חלבון יומית נוספת הייתה מהחלב שבשתי כוסות הקפה ההפוך שזוגתי הייתה מביאה מהקפיטריה של הפקולטה לרפואה הסמוכה לבית החולים. הקפה הנמכר בבית החולים איום ונורא בטעמו. לא מבין איך המבקרים שותים קפה כזה.
מאושפז במחלקה אורטופדית. אפשר להחנק מרוב חימום היתר המרכזי של בית החולים שלא ניתן לויסות. מזל שניתן היה לפתוח חרך בחלון היחיד הסמוך למיטתי. דרכו חדר מעט אוויר צח, אבל דרכו גם נשמעו בלילות יללות להקות תנים שהשתלבו בנביחותיהם של מאושפזים פסיכיאטריים ששוחחו עם התנים. לאיזה תהומות יכול להגיע אדם שמתחיל לנבוח ארוכות כמו כלב? והצרחות אוי הצרחות, כמו בסרט "קן הקוקיה". מתקשה להרדם, שנתי נים לא נים.
תוספות מתן פראמין לעירוי מקלות על הבחילות שמעוררת האנטיביוטיקה. נלחם בכל כוחי המנטלי שלא לשקוע לתהומות. לשמור על צלילות. בוהה מעט במסך הטלוויזיה בכבלים, שיש בה כמעט כל הערוצים האפשריים, מלבד אלה שבאמת מעניינים אותי. הטלפון הסלולרי הוא הקשר היחיד שלי עם העולם החיצוני. קורא מעט מדי פעם קצת בבלוגים של קהילת פרפרים. אבל מתקשה להקליד בטלפון טקסטים לתגובות, בוודאי שלא לכתוב פוסטים. המשך הפרסומים בסדרת חינוך ילדים, יאלצו להמתין לשעת הכושר. מרבית העדכונים והתחזוקה באתר פרפרים נעשים אוטומטית ללא נוכחותי. השאר כנראה לא הורגש, לפחות על פי העדר שאלות או בקשות גלויות דרך תיבת המסרים. בדיעבד הבחנתי במספר הזמנות של חברי הקהילה לשוחח במסנג'ר ביום הולדתי שחל ב-17 לנובמבר. מודה לכם ומתנצל שלא התחברתי. גם בזמנים רגילים אני ממעט לבקר בפייסבוק. דפי קהילת וקבוצת פרפרים בפייסבוק מופקדים כידוע בידיו הנאמנות של ידידי אריק בנדק חביב ואני מודה לו על כך.
לאחר שלושה שבועות, רופאי המחלקה מכריזים שמבחינתם הושלם הטיפול הרפואי. הופסק הטיפול האנטיביוטי. מבחינת בית החולים הסתיים הטיפול הסיסטמי ויש לעבור להמשך טיפול מקומי בשיקום כף הרגל. ברור גם שנדרשת פזיותרפיה כדי לחזור לתפקוד, הכולל הליכה על קצות אצבעות הרגל מבלי להפעיל לחץ על העקב, הדורש המשך טיפול מקומי יומיומי. בירושלים זמינות ומספר אפשרויות השיקום הם על הפנים. שלא כמו באזור המרכז שיש בו מרכזי שיקום מעולים ומודרניים כמו בית לווינשטיין, תל השומר וכדומה - בירושלים השיקום הציבורי מוגבל ל"הרצוג", "הוד אדומים" ולזה שבהדסה הר הצופים. לאחרון 36 מיטות בלבד ויש להמתין שבועות רבים כדי לקבל מקום. בשני הראשונים מצטופפים 5-7 משתקמים בחדר. חלק דמנטיים, חלק צועקים בלילות. בנוסף לכל הצרות, צריך לסבול גם נוכחות של משפחות מבקרים ביום ובליל, ללא הגבלה. אין לי הכוחות הנפשיים להתמודד עם זה.
לכן האופציה היחידה שעמדה בפני לשיקום היא מסגרת פרטית שעולה הון. שבוע אחד במסגרת פרטית כזו היה מאכזב ובזבוז זמן בלשון המעטה. עברתי למסגרת פרטית אחרת שבה אני נמצא כעת כבר שבועיים, להמשך הטיפול הרפואי המקומי והפיזיותרפי. מסגרת טיפולית חמישה כוכבים והמחיר כמובן בהתאם.
אבל לאחר חודש ריתוק למיטה ישנם יעדים. צריך ללמוד שוב ללכת, השרירים רופסים, בינתיים יש להמנע ככל האפשר מלהפעיל לחץ על העקב ולהשתמש בו רק לצורך מעברים. מסתבר שהטיפול המקומי בעקב די הוזנח בבית החולים (הסתמכו על הטיפול הסיסטמי שיחזיר למדדים נורמליים. 6 פעמים ביום לוקחים "מדדים"). ובמסגרת הפרטית הראשונה והמצב של הפציעה בעקב הוחמר לאחר הפסקת מתן סיסטמי של אנטיביוטיקה. מזלי שבמסגרת העכשווית, יש כאן אחות פצעים מעולה שהיא ממש מלאך. וכף הרגל שלי עוברת אצלה טיפול עשרת אלפים, במיטב השיטות וחומרי החבישה. הנפיחות בשוק ירדה. בעזרת שטיפות מיוחדות, התקלף העור הנגוע בצלוליט שהתפשט בשוק והתגלה מתחתיו עור בריא.
האוכל המוגש כאן מעולה. מוגשות שלוש ארוחות עשירות ושתי ארוחות ביניים, כמו במלון. לאט לאט חזר גם התיאבון למזון מוצק. מתקדם בפיזיותרפיה והשרירים מתחזקים. הפנו את תשומת לבי שניתן להשאיל מיד שרה סנדל גבס שמונע בהליכה לחץ בעקב. אולי זה יהיה באמת פתרון לחזרה לתפקוד מלא בבית בהקדם. עדיין יהיה צורך בהחלפת חבישה מקצועית בבית. בינתיים, אשלים כנראה חודש כאן ונראה מה לעשות הלאה.
שישה שבועות כבר לא ראיתי את הנכדה המדהימה שלי. אני מתגעגע אליה מאוד. מקפידים כאן על תו ירוק, המבקרים והסגל מחוייבים בעטיית מסכה. פעם בשבוע אנחנו עוברים בדיקת PCR לקורונה. הקשר שלי עם הנכדה הוא דרך הוואטסאפ. אנחנו מקשקשים קצת בטלפון. בעוד עשרה ימים ימלאו לה שנה וחצי. מתפתחת טפו טפו. בכל יום לומדת משהו חדש. משתמשת במילים חדשות, חלקן מומצאות. כשלא רוצה משהו היא כבר אומרת "לא, לא, לא" ומנענעת ראשה בחן בשלילה. מהתמונת, מהסרטונים ומשיחה ישירה איתה בטלפון אני מתעודד. במיוחד מהחיוכים והצחוקים שלה. רוצה כבר לחזור הבייתה לשיגרה.
