יום חמישי, 22 ביוני 2023

על בחירות הורים בבתי ספר

הקדמה

לבתי ספר וליחסי ללימודים כבר הקדשתי לא מעט רשומות בבלוג זה, על כן לא אשחזר רשומה בנושא השרביט החם - מה בית הספר תרם לך או הרס לך, ולא אביא קישורים לחומרים ממוחזרים שנכתבו בעבר. ופתאום חשבתי שזו הזדמנות להביא כאן רשומה הקשורה לנושא ושמתאימה לסדרת הרשומות המתוכננת - סדרת חינוך ילדים. סדרה שפרסמתי בה את הפרק הראשון, ולא מצאתי את האנרגיות להמשיך לאחר שהפרוייקט נקטע עקב הקורונה שחליתי בה. אז הרי אביא כאן את ההמשך. ללא הסדר הכרונולוגי המתוכנן במקור - בשני פרקים כאן.

פרק ראשון - על בחירות הורים בבתי ספר

ברשומה זו אדון בבחירות של הורים בבתי ספר שאינם בזרם החינוך הממלכתי הקלאסי. כמו בית ספר דמוקרטי, אנתרופוסופי, תל"י (מסורתי, לילדים חילוניים), דו-לשוני, מקצועי, אמנויות וכדומה. לא אדון בבתי הספר האלה עצמם, אלא בבחירה של ההורים, שלעיתים היא בלית ברירה מסיבות שתראו. וגם תראו איך שמערכת החינוך נלחמת נגד קבלת הילד לבתי ספר כאלה.

וכשאני אומר נלחמת, התנסתי בהתנגדות של מנח"י ירושלים (מנהלת חינוך ירושלים) להעביר ילד בית ספר. כי הילדים חייבים ללכת לחטיבה בהתאם למקום המגורים הגאוגרפי, בשם האינטגרציה. הפתרון הוא מלחמה כמעט בלתי אפשרית עם מערכת החינוך העירונית, ושליחת הילד לבתי ספר מיוחדים שהם ברובם חצי פרטיים. וזה אומר גם חינוך עם שכר לימוד מכובד להורים. ולמרות שיש חוק נגד זה, ההורים משלמים בכל מיני טריקים ושטיקים, כמו תרומות או תשלום לעמותה. אביא לכם כאן דוגמאות ממה שעברנו עם ילדינו והורים אחרים עם ילדים אחרים.

עם כל הכבוד לאינטגרציה, אני חושב שאין טעם בה, כי במילא אינה עובדת ותראו כאן גם מדוע. ובגדול האינטגרציה הובילה לירידת רמת החינוך של תלמידים מוכשרים לטובת חינוך למכנה המשותף הנמוך ביותר. היא לא העלתה את רף החלשים והבינוניות, וגורמת לתופעות חברתיות איומות, שעליהן אנחנו שומעים בתקשורת חדשות לבקרים. גם על כך אספר כאן.

***

שני הילדים למדו בבית ספר יסודי בשכונה שרוב תושביה משכבה סוציו-אקונומית גבוהה. בית ספר ע"ש יאנוש קורצ'ק בירושלים. בית הספר הזה הוא שמורת טבע במלוא מובן המילה. מבחינת רמת הלימוד, הקניית ערכים, וההורים שמנהלים עשרים אחוז מתכני הלימוד. זהו בית ספר שאליו הולכים הילדים בשמחה. אין כמעט אלימות תלמידים. ומי שחריג, בסופו של דבר נושר מבית הספר הזה ומופנה לבתי ספר אחרים. תאמרו שזו פלצנות, אבל מי שאינו יכול להשתלב בבית הספר הזה (לא מבחינת ציונים. אלא מבחינת התנהגות) - אין כל התלמידים צריכים לסבול בגללו במשך שנים. תלמיד כזה מקבל עזרה מקצועית ואם הוא והוריו אינם משתפים פעולה - אז שימצאו לו מקום אחר.

ומכיוון שמדובר בבית ספר של שכונה קטנה, בית הספר מקבל תלמידים מהישוב ענתות ומכסה של כ- 10% תלמידים ערבים שהוריהם רוצים להקנות לילדיהם חינוך טוב יותר מאשר הם יכולים לקבל בבתי הספר הערבים בסביבה. הם ברובם ילדים ערבים ישראלים של הורים שהם עורכי דין, רופאים וכדומה. ההורים האלה מוותרים על חינוך של הילדים בשפה ובתרבות הערבית, לטובת רמת חינוך טובה בהרבה בבית ספר יהודי.

הילדים האלה משתלבים מצויין עם הילדים היהודים ויוצרים חברויות אמת. כאמור הם לא לומדים קרוא וכתוב בערבית, ולמרות זאת הוריהם שולחים אותם לבית הספר הזה, שבו התלמידים לומדים שהילדים מדתות אחרות הם בדיוק כמוהם. בית ספר שאין בו התנשאות ושנאה למיעוט.

ולבית הספר הזה שולחים את ילדיהם גם הורים מסורתיים ודתיים, בשל רמת החינוך הגבוהה, למרות שאין בו כלל לימודים בנושאי דת ויהדות, למעט שיעורי תנ"ך.

וכאמור ההורים קובעים בבית הספר הזה חמישית מהתכנים הלימודיים. במשך שנים, יום שישי היה מוקדש ללימודים לא פורמליים. התלמידים נחשפו למגוון תחומים בשיעורים האלה. החל מפיזיקה וכלה בקלפי טארוט. השיעורים האלה לא נתנו על ידי מורי בית הספר, אלא על ידי מורי חוץ מגוייסים, ונוהלו על ידי רכזת מיוחדת שעבדה מול ההורים.

לימים משרד החינוך הטיל וטו על לימודי יום השישי הזה. אבל הנהלת בית הספר מצאה דרכים אחרות להעשיר את התלמידים ולהקנות להם גם חינוך לא פורמלי, שהתפזר במערכת השיעורים הרגילה, במהלך כל ימות השבוע.

והעיקר בבית הספר הזה שררו נינוחות, שלווה, איזונים ועידוד ילדים להביע את דעתם.

אבל לאחר שלומדים בבית ספר יסודי כזה, מעבר ללימוד בחטיבת ביניים כלשהי בחינוך הפורמלי בירושלים, הוא מכה נפשית לילד. והמכה הגדולה יותר הוא המניעה של מנח"י לבחור את החטיבה. האפשרות היחידה שמנח"י מאפשרת במשורה, היא הליכה לחטיבת ביניים של בית הספר לאומנויות, או מוסיקה. ואנחנו לא חשבנו שאנחנו צריכים לשלוח את הילדים לבית ספר כזה שמתמחה באמנויות או מוסיקה. וגם משום שבתי הספר האלה מקבלים תלמידים לאחר בחינה של כישוריהם וידיעותיהם במוסיקה, מחול או תחום אמנות אחר. ואם הילד אינו מצטיין בציור ואינו יודע לנגן בפסנתר? וחוצמזה כשראינו את המורים הפריקים בבית הספר לאמנויות התחלחלנו. לא אפרט כאן מחמת סיכון בתביעה על הוצאת דיבה.

אז שלחנו את שני הילדים לחטיבה האזורית בבית הספר רנה קאסין. בית הספר הזה כולל שתי חטיבות ביניים, האחת במבנה בית הספר התיכון והשניה בהנהלה נפרדת בסמוך. את הבת שלחנו לחטיבה הנפרדת, שהיה לה מנהלת מיתולוגית וחלק מצוות המורים היה מצויין. היו אלה מורים שעשו גם השלמת הכנסה בבתי ספר פרטיים ויוקרתיים. אבל חלק מהתלמידים, שהגיעו משכונות הטרוגניות סמוכות לשלנו היו, נו - לא בדיוק תלמידי מחמד.

ניסינו קודם לרשום את הבת לחטיבה בבית הספר המיתולוגי והיוקרתי "ליָדָה" שליד האוניברסיטה, ולמרות שקבלה במבחן הפסיכומטרי "הדסה" ציון מעל 750 - לא התקבלה. בראיון הקבלה שאלו אותנו: "יש לכם מישהו שאתם מכירים בעירייה"? בית הספר הזה מקבל במשורה רק כשלושים תלמידים מכל רחבי ירושלים (עם פרוטקציה) מחוץ לתלמידים אורגניים משכונות בית הכרם וקריית יובל. ילד מחונן עם אייקיו 160 הם לא קיבלו, ואפילו שאבא שלו לימד פעם מתמטיקה בבית הספר הזה. ולמען האינטגרציה הוא מקבל גם כשלושים תלמידים משכבות מצוקה, שיש להם כביכול פוטנציאל. והאינטגרציה הזו מבוססת על לימוד שלהם בכיתה נפרדת וחוסר מגע מוחלט עם שאר התלמידים (אז מה הועילו חכמים בתקנתם)? והתלמידים האלה כותבים בחינות וחיבורים כשהם מתבלים במילים כמו "יענו" ו"כאילו" בכל משפט שני.

אז בחטיבה של הבת ברנה קאסין, למרות שבכל מקום ובכל פינה בבית הספר הזה ראית שלטים "אצלנו אומרים בבקשה, תודה וסליחה" - הייתה שם אלימות וכוחניות. ובנוסף הרבה גזענות. למשל ילד אומר לילד אחר: "יא אשכנזי מסריח, אתה גר בדירת שלושה חדרים מסכנה" ולא בדירת חמישה חדרים, שאמא שלו לא נותנת לו להכנס הבייתה לעשות את צרכיו לאחר שנקתה את הבית, כדי שיעשה את צרכיו בחוץ.

ובאותה עת תלמידה נאנסה שם. זה הופיע גם בעיתון. אבל מה עשו לתלמידים שעשו לה את זה? הרחיקו אותם מבית הספר לשלושה ימים. ורק העבירו אותה לכיתה אחרת. והאנסים המשיכו ללמוד ללא עונש במסגרת הקודמת.

אז הבת לא הייתה שם מאושרת במיוחד, בלשון המעטה. היו לה 3-4 חברות טובות בלבד. והילדים האלימים לא הציקו לה, איכשהו, כי העריכו את חוכמתה ואת העזרה שהיא הייתה נותנת להם בחומר הלימודים בהפסקות.

אבל עם הבן זה היה כבר סיפור אחר. המנהלת המיתולוגית בחטיבה הנפרדת יצאה לגמלאות והחליפה אותה מנהלת בלי עמוד שדרה, והמצב שם התדרדר מאוד. אז שלחנו אותו לחטיבה הנמצאת במבנה של בית הספר התיכון. ונעזוב כרגע תופעות שם, כמו שלילדים יש כביכול שעורי אמנות במערכת. אבל לאחר שיעור או שניים שההורים הוציאו הון על ערכת ציור - המורה נעדרה ממרבית השיעורים, כי הייתה צריכה להכין לבגרות את התלמידים בתיכון. כמובן, לא היה מחליף והתלמידים נעזבו לנפשם - במה שמכונה "חורים" בשיעורים. היו להם הרבה חורים בעקבות העדרות של מורים. והמורים שם נעדרו כל הזמן - מחלות, בעיות אישיות, וכל מיני סיפורים. בממוצע 2 שעות לימוד ליום.

אבל הגרוע מכל הוא (למרות שהתלמידים בחטיבה הופרדו בהפסקות בזמנים שונים מתלמידי התיכון) - בחטיבה שררה אלימות מרובה. היו שלושה תלמידים בשכבה של הבן שהסתובבו עם סכינים והטילו מורא על שאר התלמידים (וגם על המורים שלא הודו בזה). היו גם תלמידים שחלבו בכוחניות את השאר, כדי לתת להם כל פעם בהפסקות שקל - כדי לקנות קולה או חטיפים במזנון. והיו חוטפים טלפונים ניידים מתלמידים אחרים - כדי לעשות שיחות. ושלא לדבר על לעג של תלמידים כושלים על תלמידים טובים שהם חנונים. ובבית הספר הזה, למרות שכל תלמיד ציין לפני הקבלה עם איזה מחבריו ביסודי הוא רוצה ללמוד - אף אחד מחבריו לא היה בכיתה שלו, אלא רק שניים אחרים מהכיתה שלו לשעבר ביסודי (שלא היו שם חבריו).

אבל את מרבית חברי כיתתו לשעבר ביסודי ריכזו בשתי כיתות אחרות. באחת הבנות ובשניה הבנים. לא עזר לנו כלום בלשנות את הדבר. אטימות מוחלטת של הרכזת והמנהלת. 



ולאחר זמן קצר שם, הבן היה מגיע בוכה הבייתה ולא רצה ללכת יותר לבית הספר הזה. היועצת החינוכית ומרכזת השיכבה לא עשו כלום למען. הבן בקושי הסכים במאמץ רב שלנו להמשיך ללמוד שם. ומשום שהבטחנו לו שנעשה כל דבר כדי שנעביר אותו לבית ספר אחר.

ואנחנו אכן נלחמנו למענו. שנה נלחמנו במנח"י ירושלים ובמשרד החינוך בכל האמצעים האפשריים. ורק בסוכות בכיתה ח', מנח"י התעשתה ונתנה אישור להעביר אותו לבית הספר הדמוקרטי (הניסויי). על כך ועוד אכתוב בפרק הבא. גם ההמשך לא היה גן של שושנים כפי שתראו.


פרק שני - כשהפתרון אינו מושלם

במאבק שלנו להעביר את הבן לחטיבה בבית ספר אחר, נתקלנו בעובדה שזה בלתי אפשרי לחלוטין. וכדי שזה אולי יקרה, על ההורים והילד לבחור בבתי ספר ייעודיים חצי פרטיים. מסיבות שתארתי בפוסט הקודם, האפשרות היחידה שנותרה לנו הוא בית הספר הדמוקרטי, שבירושלים מכונה בית הספר הניסויי.

כשבדקנו את אופיו של בית הספר הזה, אהבנו את הרעיון הדמוקרטי של בית הספר הזה שאתאר בהמשך. אבל היינו בתחילה קצת מוטרדים מכך שבבית הספר הזה אין מבחנים וציונים. אין תעודות רשמיות כבשאר בתי הספר. במקום זה, בסוף כל סמסטר, התלמיד מקבל קובץ של דפי הערכה בכתב - דף מכל מורה. ובמקביל המורים מקבלים דפי הערכה מכל אחד מהתלמידים.

אבל כשלמדנו את הנושא גילינו שבשנתיים האחרונות של התיכון, התלמידים עוברים מעבר די חד למשטר בחינות (לאחר שאלו שהתחילו שם מכיתה א' - לא התנסו אף פעם בבחינות). ולמרות זאת, באורח פלא, הסטטיסטיקה מלמדת שמספר הזכאים לבגרות מלאה, וממוצע הציונים בבגרות של התלמידים בבית הספר הדמוקרטי - הם מהגבוהים בבתי הספר התיכוניים בירושלים.

אז לפחות נרגענו מהבחינה הזו כאופציה להעברת הבן לבית הספר הזה. מה עוד שהוא היה מורגל למשטר בחינות במשך 7 שנים לפני כן. ועוד קצת הטריד אותנו שבבית הספר הזה התלמיד יכול לוותר על מקצוע ליבה כמו תנ"ך או אנגלית וכדומה וללמוד במקום מקצועות שונים ומגוונים אחרים, כמו למשל לימוד הכנת בובות לתיאטרון בובות.

בתחילת כל שנת לימודים, התלמיד מגיש מערכת לאישור, שבה הוא בוחר מרשימות קבוצות (אשכולות) לימודים שונות, לפי מיכסה מינימלית עד מקסימלית מסוימת מכל אשכול של מקצועות - יחד עם איזונים מסוימים בהתערבות של הנהלת בית הספר .

ובבית הספר הזה אין חובת נוכחות בשיעורים. ילד יכול לאחר, או לקום ולצאת באמצע השיעור. ומכיוון שבית הספר ממוקם במרכז העיר ירושלים - התלמידים יכולים לצאת כאוות נפשם לחצר בית הספר ולעיר - להסתובב במרכז העיר, לאכול בחומוסיה וכדומה. הגישה של בית הספר היא, שבסופו של דבר ימאס לילד הדבר והוא יתחיל להגיע מעצמו לשיעורים. ואכן בדרך כלל זה עבד כך.

אבל כדי שישחררו את הבן מהחטיבה ברנה קאסין, הגענו לבית הספר הדמוקרטי להגיש מועמדות. לאחר עיון בתעודות ובתיק שלו, ההנהלה הסכימה שהבן יגיע ללמוד שלושה ימים בבית הספר הזה כמועמד. כשהבאנו אותו התרשמנו מהשקט שבמסדרונות בית הספר. קבוצות ילדים ונערים ישבו במקומות שונים משוחחים בשקט זה עם זה. לאחר שלושה ימי הנסיון, תלמידי השיכבה הצביעו על קבלתו לבית הספר. והנהלת בית הספר הודיעה לנו על קבלתו, ובתנאי שמנח"י יועילו לשחרר אותו מבית הספר הקודם. עוד מספר חודשים של מאבק לא פשוט ועיקש שלנו עברו, עד שסופסוף מנח"י החליטו על שחרור.

כשהבן החל ללמוד בדמוקרטי, כל התלמידים קיבלו אותו מאוד יפה, התחברו איתו והוא השתלב שם מיד מבחינה חברתית ולימודית. גם רמת הלימודים שם הייתה גבוהה למדי, אבל בשיטות הוראה אחרות. למשל, היסטוריה לא לומדים לפי תקופות אלא לפי נושאים. למשל, בסמסטר אחד מתמקדים בנושא המלחמות. ואז עוברים על כל המלחמות העיקריות מהעת העתיקה ועד לחדשה, תוך השוואה, הבנת תהליכים, סיבות למלחמות, וכן לימוד מסקנות כלליות. בסוף הסימסטר כל תלמיד מגיש עבודה. הבן בחר בנושא: האם הטלת הפצצות האטומיות על יפן, היה הכרח לסיום המלחמה, והאם היא מנעה הרג רב יותר במידה והייתה נמשכת. ובעבודת ביניים אחרת שהגיש במהלך הסימסטר, סיכם את דעתו על מלחמות בכלל. בעבודה זו הוא כתב לסיכום: "אף מלחמה אינה יכולה להסתיים כאשר עם אחד משפיל ושולל זכויותיו של עם שני. הדבר יביא בסופו של דבר למלחמה נוספת". הוא קיבל שבחים מהמורה על העבודות שלו.

ועוד דבר שמצא מאוד חן בעינינו הוא שקיים שם מבחר ומגוון מקצועות לימוד הגדול בהרבה מבתי הספר הרגילים. למשל בכיתת הפיזיקה היו רק 5 תלמידים מהשיכבה של הבן, ובכל זאת בית הספר העסיק מורה לפיזיקה. ובשנה שלאחר מכן, המורה הקפיץ את הבן כיתה, לכיתת הכנה לבגרות בפיזיקה.

ובבית הספר הזה הדגישו פעילות חברתית ועזרה לקהילה. למשל, במשך שנתיים הבן השתחרר מלימודים יום אחד בשבוע בשעה אחת עשרה. בחטיבה הקודמת, הוא חזר לבית מוקדם יום אחד בשבוע. וכאן הוא ליווה ועזר לזקנה בת שמונים פלוס, שגרה לבד בשכונת רחביה הסמוכה לבית הספר. הוא הלך לבנק עם תעודת הזהות שלה להוציא עבורה כסף. הוא הלך לקופת חולים להביא לה מרשמים ותרופות. הוא הלך לשלוח לה מכתבים בדואר וכן לקנות לה מצרכי מזון במרכולית. וכמובן ישב לשוחח איתה, כדי להפיג את בדידותה.

ובצד בית הספר היה מבנה בית ספר קטן לילדים אוטיסטים. והבן היה חונך של ילד אחד משם ונפגש איתו בהפסקות. החניך שלו היה ילד אוטיסט שתקשר עם תיבה אלקטרונית מדברת. למשל, הילד האוטיסט לחץ על כפתור מתוך אוסף כפתורים, והתיבה הייתה אומרת: "שלום, קוראים לי שלמה". נוצר קשר מעניין בין האוטיסטים, לבין תלמידי בית הספר הדמוקרטי.

ולמרות כל זה, משהו הפריע לבן בבית הספר הזה. בבית הספר הזה לומדים תלמידים רבים שלא היו מסתדרים במערכת החינוך הרגילה. תלמידים עם בעיות קשב שלא לוקחים ריטלין כמו בבתי הספר האחרים, או שיש להם בעיות אחרות כמו בעיות חברתיות. והם מסתדרים יפה מאוד, כי בבית הספר הדמוקרטי מחנכים לפלורליזם וקבלת האחר. אבל לבן שהגיע מהחינוך הממלכתי הקונבנציונלי הפריע שחלק ניכר מהילדים בדמוקרטי ילדותיים וחיים בעולמות סהרוריים והזויים. למשל ילד אחד בשיכבה שלו חי בעולם קומוניסטי, ובכל הזדמנות קם ושר את האינטרנציונל. וילד אחר מגיע ללימודים מישוב בפריפריה של ירושלים רכוב על סוס, מרחק שעה רכיבה...

ולמרות זאת, היו לו שם הרבה חברים בבית הספר ומספר חברים שגם נפגשו לאחר מכן בבתים או בילו ביחד. אבל הוא שהגיע מהעולם האמיתי של ירושלים, הרגיש כי "הילדותיות" ועודף התמימות של חבריו אינה מתאימה לו. ולמרות שרמת הלימודים הייתה לא רעה בכלל, רצה ללמוד לבגרות בדרך הקונבנציונלית.

לכן לקראת כיתה י"א רצה לעבור לבית ספר תיכון אחר. הוא נרשם לבתי הספר התיכוניים היוקרתיים (החצי פרטיים) ליָדָה שליד האוניברסיטה (ששם למדה אחותו) ולתיכון בויאר. בליידה לא היו מוכנים לקבל אותו בי"א. לעומת זאת בבויאר היו מוכנים לשקול לקבל אותו שלא בכיתה י'. לי"א אמרו לו שהם מקבלים בפינצטה. הוא ניגש לשם עם תעודות הערכה המילוליות שלו (ללא ציונים מספריים) מבית הספר הדמוקרטי, זימנו אותו לראיון עם ההנהלה ולבחינה בפני ועדת מורים, ולאחר שעתיים התקשרו אלינו שהוא התקבל ויכול לעבור מייד. שניים בלבד התקבלו למחזור שלו מתוך עשרות מצטיינים, שפנו מבתי ספר אחרים. בבית הספר הדמוקרטי היו מוכנים לשמור על מקומו חצי שנה, במידה ויתחרט.

והבן עבר שוב לבית ספר שלא הכיר אף אחד. שם הוא התקבל יפה ובחום על ידי המורים והתלמידים. השתלב מיד מבחינה חברתית בבית הספר. הוא חזר הבייתה באאופוריה ומאד היה מרוצה מרמת המורים והלימודים. אבל, ביום חמישי הראשון, פנו אליו חברים חדשים שהכיר והזמינו אותו לבלות בערב בפאב, לשתות ולעשן נרגילה. וזה ממש לא התאים לו, והוא הרגיש שהוא חריג ולא שייך - בין "הילדותיים" של הדמוקרטי, לבין הנוער מהעולם הזה, ששותה ומעשן. זה בהחלט העכיר מאוד את רוחו - הרגיש שייך לא לכאן ולא לכאן.

הוא סיים את הלימודים, עבר מיונים ארוכים ומפרכים בצבא ואפילו חיילו אותו לפני הגיוס למספר ימים - לגיבוש בסיירת מטכ"ל. אבל לבסוף הוא התקבל לסיירת עילית אחרת מסווגת ביותר, ששמה נעלם מהציבור. לכן היה צריך לחכות לגיוס חצי שנה עד שהחל מסלול ההכשרה שלו. ביחידה הזו הוא מצא סופסוף חברים כלבבו. חברים וחברות שיש להם שפה משותפת ושהוא נהנה לצאת איתם לבלות גם בחופשות מחוץ לבסיס.

***

חלק מחבריו של הבן מבית הספר היסודי היוצא מהכלל, שהמשיכו בחטיבה שנכפתה עליהם בשל המיקום הגיאוגרפי - לא התקבלו למרבית התיכונים, בשל התנהגות בלתי הולמת. וחלק נשרו מהתיכונים בשל בעיות התנהגות והמשיכו ללמוד לבגרות באנקורי (לימודים אקסטרנים). זוהי מערכת החינוך של ירושלים. ילדים טובים ירושלים - הם הם אלה שנפלטים ממערכת החינוך הקונבנציונאלית.


יום שבת, 10 ביוני 2023

לין הגדול ולין הקטן - ספר ילדות מיוחד שאהבתי ועוד

במסגרת מדור השרביט החם, מוטי אור העלה את הנושא השבועי "ספרי ילדות שאהבתי". אבל מתוך אלפי כותרים של ספרות ילדים שקראתי, אביא כאן שניים שהם כנראה אלה שעיצבו את התעניינותי במדע, מחד וכן את השקפתי הפוליטית-כלכלית לעתיד, מאידך.

כילד קראתי עשרה ספרי קריאה לשבוע שהחלפתי בספריות - אלפי כותרים נקראו בשנות ילדותי. הייתי גם ילד אנציקלופדיות שקרא ערכים על גבי ערכים בשקיקה (תזכרו שאינטרנט ורשתות חברתיות לא היו אז). האנציקלופדיה הראשונה שהורי קנו לי בכיתה גימל (וקראתי כל דף שם מספר פעמים) הייתה אנציקלופדיה "מרגליות", שאחד מהכרכים שרד בביתי עד היום. הייתה זו אנציקלופדית מדע לילדים, אבל ממש כייפית כי היא הייתה כתובה עבור ילדים בדרך סיפורית.


 הייתי אומר שהקריאה באנציקלופדיה זו והמיקרוסקופ הראשון שקנו לי היו הניצנים למשיכה שלי למדע ולבחירה בו כמקצוע.

הספר הראשון שהשפיע עמוקות על ההשקפה הכלכלית-פוליטית שלי - היה זה ספר הילדים הסיני "לין הגדול ולין הקטן":



את הספר הזה, בן 184 עמודים, קראתי בעצמי בכיתה א' בסביבות החנוכה, מעט לאחר שהתחלתי לקרוא שוטף. המורה לא האמינה לאבא שלי כשסיפר לה על כך בקבלת הורים. היא טענה שהספר הזה מיועד לילדים בכיתה ד' לפחות.

הספר המקסים הזה, המלווה באיורים נפלאים, מספר על שני אחים, לין הקטן ולין הגדול, שנולדו לזוג איכרים עניים לעת זיקנה. כשעמדו למות הורישו להם הוריהם שק אורז קטן ופקדו עליהם לצאת לעולם לחפש את מזלם.

בקיצור, בדרכם האחים נתקלו במפלצת שרצתה לצוד אותם. כדי לא להיתפס על ידה החליטו האחים להתפצל ולברוח האחד ימינה והשני שמאלה. האחים אכן הצליחו להתחמק ממנה, אך איבדו לעד איש את עקבות אחיו, ונתגלגלו לשני קצות עולם אגדה.

לאחר הרפתקאות, לין הגדול אומץ על ידי אציל עשיר חשוך ילדים, במניפולציית שידוך של שועל פוליטיקאי, שהופיע באישון לילה עטור בכנפי תרנגולת. מחופש למלאך בחדרו של האציל - השועל מבשר לו שמחר ישלח לו אלוהים בן יורש, הרי הוא לין הגדול.

לין הקטן מתגלגל לסוחר שמעביד ילדים בכפיה. לין הקטן עובד בפרך עבור אדונו, אוכל ארוחה אחת ביום וישן שלוש שעות ללילה.

מכאן הסיפור מגלגל קורות חייהם של שני האחים החיים בעולמות אגדה מנוגדים, עם דמויות ססגוניות כמו מלך בעל הזקן הארוך ביותר בעולם, שפותח בעצמו את שער הארמון עם נר דולק בידו, כאשר שועל וכלב נוכלים באים לברר אצלו באישון לילה אם מותר להם למכור את לין הקטן לעבדות. המלך תמיד עונה בחיוב לכל שאלה שכזו ומציין את מספר החוק המתאים בספר החוקים. ולמלך יש בן נסיך ארוך, שמגיע עד לראש עמודי החשמל, ובו מאוהבת נואשות תנינה (תמסחית בלשון התרגום העברי) מגונדרת שמביטה תדיר במראה ומתאבקת בפודרה. היא רודפת אחריו והוא אהבתה הנכזבת מתחמק ממנה.

לאחר תלאות רבות, לין הקטן משחרר את עצמו ושאר הילדים מעבדות, על ידי הטלת כדור ברזל שהגיע עד לירח ונפל על ביטנו של מעבידם הישֵן והרגו. לין הקטן נודד עם אחת הילדות המשוחררות עד שנהג קטר וזוגתו חשוכי הילדים מאמצים אותם. לימים הם נישאים ולין הקטן הופך להיות נהג קטר בעצמו.

לין הגדול הולך ומשמין אצל אביו המאמץ האציל שמאביס אותו. והוא משמין כל כך עד שהוא נזקק לעזרת משרתים שיפתחו לו את הפה כדי לאכול ולדבר. כל עולמו וחינוכו סובבים סביב כסף.

לחתונת הנסיך, המלך רוצה לערוך חתונת פאר בנוכחות עשירי מדינתו ליד הים. לין הקטן הוא נהג הקטר שמגיע עם רכבת קרונות ארוכה להסיע את המלך, פמלייתו והאורחים עשירי המדינה. לין הגדול ביניהם. לין הקטן נהג הקטר ואחיו העשיר נפגשים ולא מכירים בכלל אחד את השני. כי לין הגדול נורא השמין ולין הגדול שזכרונו נדפק מרוב אוכל, אינו מצליח להיזכר מהיכן הוא מכיר את מי שהוא בעצם אחיו. בקיצור, בת המלך הנסיכה הגנדרנית זקוקה בעצמה למספר קרונות רב, רק כדי להסיע אותה על כל הגרדרובה ותמרוקיה שלה. אבל אז מתפתחת תקרית. נהג הקטר לין הקטן אינו מוכן לפרוק את הקרונות המובילים חיטה לתושבי החוף, לטובת הכבודה של הנסיכה. והוא מסרב להסיע את הרכבת לאחר שמשרתי המלך פרקו את החיטה ומכריז על שביתת נהגי קטרים בכל המדינה.

בשל השביתה הכללית באירגונו של לין הקטן נהג הקטר, באה לעזרתם של הפמליה המלכותית המפלצת מתחילת הסיפור, שהיא גם ידידה של המלך, ואשר דחפה את הקטר על קרונותיו בידיה - כל הדרך אל הים. מרוב התלהבותה של המפלצת, הרכבת על נוסעיה נדחפה מהפסים ונפלה לים.

לין הגדול לא נכלל בניצולים ועקב משקלו נסחף עם הגלים לאי הדבורים שנתנו לו דבש להחיות את נפשו וסיפרו לו על אי הכסף. אי שכולו כסף זהב ויהלומים, שחיים בו עשירים כמוהו. וכשחשקה נפשו של לין הגדול להגיע לאי העושר, רוח חזקה נשאה אותו לאי העשירים. באי עצמו לין הגדול ראה בחדווה ערמות זהב ויהלומים פזורות מכל עבר. אבל במהרה הבחין בתמיהה גם בשלדי אדם מסביבו ובכמה עשירים שהגיעו לפניו - יושבים על החוף כמו זומבים וחיים את שעותיהם האחרונות, לפני שנופחים את נשמתם מצמא ומרעב. הסיפור מסתיים בכך שלין הגדול, שבתחילה כל כך מאושר מכל העושר הרב סביבו, יושב על החוף רעב וצמא, משחק במטבעות זהב, שותה מי ים ומתכונן למותו.

כשנולדו ילדיי חיפשתי את הספר הזה בנרות. אבל הספר אזל. הפילוסופיה הסוציאליסטית החבויה בו לא התאימה אפילו בתקופה המאוחרת של שלטון מפא"י לחינוך ילדי ישראל הרכים, ובוודאי לא לשלטון הימין. חיפשתי את הספר הזה שנים בחנויות יד שניה. בכל מקום שהגעתי אליו נאמר לי משהו כמו "בדיוק לפני כחודש מכרנו את העותק היחיד שהיה לנו". רק לאחר שנים רבות השגתי אותו אצל החנות יד שניה האינטרנטית של איתמר.

כשקראתי אותו שוב בנוסטלגיה, הגעתי למסקנה שזהו ספר ילדים קסום שילדי ישראל כיום בהחלט מפסידים ספרות עולם איכותית שכזו. כמובן ברור לי מדוע לא יוציאו כאן כנראה מהדורות חדשות של הספר - שחלילה לא יישטף מוחם של ילדי ישראל בסוציאליזם "מאוס" כנגד קפיטליזם חזירי שמאכילים אותנו כאן יום אחר יום.

יום שישי, 2 ביוני 2023

יחסי לדת ואמונה

זוהי רשומה בהשראת נושא השרביט החם השבועי, היחס שלנו לדת.
 
התייחסות כוללנית ופרשנות חד ממדית לדת ואמונה ככלל, כמו אל היהודית בפרט, הינה בלתי אפשרית. למעשה הפרשנות שלה היא פלורליסטית כפי שמגולם באימרה שנתבעה בימי הביניים - "שבעים פנים לתורה". למרות שהיהדות האורתודוקסית השמרנית כיום מפרשת את האימרה הזו בכך שיש שבעים דרכים ללמד את התורה, למעשה היא נאמרה במובן של קיום הגיוון הרב של הדרכים שבהן ניתן לפרש את התורה. כי למעשה ניתנה התורה לכלל עם ישראל. על כן לאף פלג ביהדות אין בעלות או עליונות על פרשנותה. העיקרון הפלורליסטי הזה לפרשנות התורה ולדת הוא אפילו קדום יותר ומשתקף כבר בדברי חז"ל: "מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות - אף מקרא חד יוצא לכמה טעמים" (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ל"ד, עמוד א). וכהשלמה נאמר גם: "ושבעים תועבות בליבו" (בראשית רבה, פרשה ס"ה, פסקה י"א). ואולי אפשר לומר "71 פנים", הכוללות את ההשקפה שלי.

אל ההשקפה הפרטית שלי עוד אגיע בהמשך ויהיה מעניין, אני חושב.

לכאורה, קבלת עול התורה במעמד הר סיני היא הדבר הכי לא הגיוני ובניגוד לטבע האנושי. כי קבלת התורה היא ויתור על חופש - הן חופש הבחירה, חופש העשייה ובעיקר חופש המחשבה. גם דברי חז"ל על הייחוד שבקבלת התורה על ידי עם ישראל, בניגוד לשאר הגויים, נראים כניגוד לטבע האנושי.

לטענת חז"ל עם ישראל קיבל את התורה ולא שאר הגויים, כי עם ישראל אמר "נעשה ונשמע" - קבלה ללא עוררין וללא מחשבה, לעומת התפיסה המקובלת (בינינו, גם בחיי החולין של כולנו) - קודם כל נשמע ואם נשתכנע נעשה. למעט הדת, כך למעשה אנחנו פועלים בכל תחום בחיינו - אנחנו לא קונים מוצר לפני שאנחנו שומעים על תכונותיו ושואלים לפרטים נוספים, המשפיעים על החלטתנו. נכון?

אז מדוע קבלת התורה נעשתה ללא עוררין, ללא שאלת שאלות ומחשבה? אינני מדבר על האמונה במושג אלוהים. האמונה היא דווקא כן תכונה וצורך הצרובים באופי האנושי. ועל כך כבר נאמר "גם אם אין אלוהים, האדם היה ממציא אותו". אך, על האמונה עצמה והצורך הפסיכולוגי בה, אכתוב בפעם אחרת.

ולגבי קבלת התורה עצמה, אני מדבר כאן בעצם על קבלה של מערכת חוקים וכללים מסוימת ולא אחרת. על שיעבוד אליהם, ללא מחשבה עמוקה מדוע. על קבלה של מכלול כללים וחוקים כעסקת חבילה. ובעצם כולנו נולדנו לתוך מציאות של מערכת חוקים ותקנות הקיימים בחברה שאנחנו חיים בה (חילונית כדתית), ולמעשה זה כמעט מחוסר ברירה. אנחנו חייבים לפעול על פי מערכת זאת - אם לא נענש, נוקע, או נוחרם.

לכאורה קיימות שתי אפשרויות בחירה אלטרנטיביות:

אפשרות הבחירה הראשונה היא לנסות לשנות את חוקי החברה במאבק אידיאולוגי או משפטי. אך כל עוד קיימת מערכת החוקים המסוימת, חובה על הפרט לקבלה ולנהוג לפיה. כמובן, אם אין אנחנו מוכנים להיענש. קיום חוקים שקיבלה עליה החברה היא צורך בסיסי, כדי לשמור על החברה מפני אנרכיה. אבל, פעולה של האינדיבידואל (הפרט) בניגוד לרצונו, בשל החובה לקיים את חוקי החברה, נובעת בעיקרה מפחד. הפחד מהתגובה של הסביבה.

אפשרות בחירה שנייה היא לעזוב את החברה ולהצטרף לחברה אחרת, שהיא בעלת מערכת חוקים וכללים משלה. אבל שוב, האדם שעושה זאת יוצא בעצם מעסקת חבילה אחת ומקבל עסקת חבילה אחרת - בשלמותה!

וכפי שמתואר בספר שמות, גם קבלת עול התורה במעמד הר סיני, נובעת למעשה מפחד ולא מתוך רצון חופשי! כיצד רואים זאת? ובכן בספר שמות כתוב: "וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן וירא העם ונעו ויעמדו מרחוק" (שמות כ', י"ד).

הכיצד רואים קולות? קולות הרי שומעים ולא רואים. למעשה יש כאן תופעה המונית של סינסתזיה - שימוש במונח של חוש אחד לתיאור חוש אחר. הדבר מעיד על בלבול חושים. בלבול חושים אופייני למשל אצל אנשים מסוממים. האם אדם מסומם יכול לקבל החלטה מושכלת? מדוע "וירא העם ונעו ויעמדו מרחוק"? כלומר, תגובתם של ישראל למעמד הייתה בהלה ופחד. הם פחדו פן ימותו למשמע קולו של אלוהים. הדבר מחוזק על ידי חז"ל שמציינים כי קבלת התורה הייתה אירוע מפחיד ומעורר אימה שבעקבותיו ישראל נסוגו לאחור מרחק רב מאוד.

אם כך, נעשה ונשמע לא נבע ממשהו רציונאלי, אלא מפחד גרידא. עובדה (על פי המסופר בספר שמות), כאשר משה מנהיגם של בני ישראל נעלם כדי לקבל את התורה מידיו של אלוהים, בני ישראל חזרו בהם וסגדו לעגל הזהב. בהעדר מנהיגם - פג זמנית הפחד. גם היום המושג 'יהודי חרד(י)' מעיד על קבלת עול תורה – ביצוע מערכת של חוקים וציוויים - מתוך פחד (חרדה) גרידא.

גם בתקופה מאוחרת יותר בתולדות העם היהודי (הן במלכות ישראל והן במלכות יהודה), על פי המתואר בספרי השופטים, המלכים והנביאים - בני ישראל הרבו לחטוא בעבודה לאלוהים אחרים. אמנם הדת היהודית יכולה להתהדר בכך שהיא היא הראשונה מבין שלוש הדתות המונותאיסטיות העיקריות, אבל למשך זמן רב לאחר מעמד הר סיני, רבים מבני ישראל עבדו לאלוהים (מולטי אלילים) אחרים.

כדי להמתיק את הגלולה של מערכת החוקים והציווים הבלתי פשרנית, חוברה על ידי אנשי דת (ולא על ידי אלוהים) מערכת של אגדה ודרש, שאין בה כל קדושה. כי דברי אנשים בשר ודם - אינם יכולים להיות קדושים. גם חז"ל הם אנשים בשר ודם, אך גם חכמים אינם קדושים. מערכת זו של אגדה ודרש - תפקידה לעקוף את הסתירות שבטקסטים 'הקדושים'. סתירות שמטרידות כל אדם בר דעת. אי אפשר להתכחש לכך שמערכת זו חוברה במשך דורות רבים, וברור כשמש ש'ההלכה' בימינו רחוקה מרחק שנות אור מההלכה בימי דוד המלך.

האם כיום מקריבים קורבנות למזבח כאז?
האם בימי דוד המלך לבשו בני ישראל שטריימל וקפוטה? ברור שלא! אז מה לאופנת הלבוש של הגויים הפולנים במאה ה-16 ולדת היהודית?

ובענייני פרשנויות מעניינת אותי במיוחד הפרשנות של פרופסור ישעיהו ליבוביץ ז"ל, שהיה מדען, פילוסוף, אך קודם כל יהודי דתי אורתודוקסי ירא שמים (גילוי נאות, הכרתי אותן אישית כרבי ומורי כסטודנט צעיר). אצל רבים שמו מעורר רגשות דחיה ואפילו שנאה, בתרוץ שהוא כינה חלק מחיילי צה"ל כ"יודו-נאצים"צ (ולא הכליל!) בגלל אופן התנהגותם הלא מוסרי. אבל מה לענייני פוליטיקה לענייני דת? מה לזה ולדעתו של ליבוביץ כאדם דתי על אלוהים והתורה? פרופסור ליבוביץ היה לא רק אדם דתי, אלא גם אדם חכם וחושב. ראו רשומה שלי עליו ויחסו לתורה כאן.

ישעיהו ליבוביץ לא חשש לענות על שאלות רבות ב"אינני יודע". הוא אומר שאין לו קומוניקציה עם שמים, ובכך הוא בעצם מלגלג במרומז על אלה ("הקדושים" עלי אדמות) שטוענים שלהם יש קומוניקציה כזו.

הוא גם טען שהמדע יכול להביא תשובות לשאלות שתשובה להן אין כרגע, אך תשובות אלו תעוררנה שאלות ובעיות חדשות אחרות, שהאדם לא הבין קודם שהן קיימות. טענה שאני מקבל לגמרי כמדען בהכשרתי ועיסוקי.


***

כבר ציינתי שאחת מדרכי הסביבה כנגד אדם שמורד במוסכמות, מתוך אידיאולוגיה או מחשבה מושכלת, היא חרם. אם תחשבו על זה, גם החרם נובע מפחד. הפחד מפני הפצת דעות אחרות ואימוץ נרחב שלהם על ידי החברה. הפחד מפני הפלורליזם ולכן הידבקות בציפורניים לשמרנות.

מהחרמות הידועים הוא החרם שהטילו היהודים על בשר מבשרם - ברוך שפינוזה. שפינוזה היה פילוסוף יהודי-הולנדי. הוא נחשב להוגה דעות רציונליסטי, ולאבי מדע ביקורת המקרא. משנתו השפיעה רבות על המחשבה הפילוסופית האנושית המודרנית. מאז ועד היום, בווריאציות שונות. וכיום מתרבים הקולות שהעם היהודי צריך לבקש סליחה משפינוזה. ראו הרשומה של הספריה הלאומית "מבקשים סליחה משפינוזה".

שפינוזה עצמו הקדיש את נערותו ללימוד יהדות: תנ"ך, תלמוד ופילוסופיה דתית, ונחשב לעילוי תורני, על ידי רב הקהילה. מאוחר יותר, כאשר פיתח מחשבה ביקורתית וכתב כי "ברור כשמש בצהריים שחמשת חומשי התורה לא נכתבו בידי משה, אלא בידי אדם שחי שנים רבות אחריו",‏ נפסלה עבודתו דווקא על ידי הנוצרים הקתולים והפרוטסטנטים כאחד. ספרו צורף לרשימת הספרות המוחרמת על ידי הקתולים ובתוך שש שנים הוצאו נגדו 37 צווי גינוי.

למעשה, רק בשל הלחץ שהפעילו אנשי הכנסייה על הקהילה היהודית, הוטל עליו גם חרם וצו כריתות מעדת ישראל.

עיקרי כתב החרם היהודי שהוטל על שפינוזה. המקור


לאחר מותו, ממשלת הולנד החרימה את כל כתביו, ושמו הפך לשם גנאי. כינו אותו בציניות בשם "בנדיקטוס מלדיקטוס" (מלטינית, ברוך הארור).

כתב החרם ההולנדי על שפינוזה

תפיסתו של שפינוזה הייתה שאין אלוהים חיצוני לעולם ושבעצם אלוהים הוא הטבע. לכן שלל למעשה את כל תפיסת האלוהות ההיסטורית של הדתות המונותאיסטיות. הוא סבר שהיקום שנראה כסופי ומוגבל, אינו אלא אשליה, ומה שקיים באמת אינו אלא האינסוף המוחלט. הוא טען שמשום שאין אלוהים חיצוני לעולם, ממילא אין שום משמעות לציווי אלוהי בתחום המוסר. לדעתו העולם הזה שהוא מכלול כל היש הוא המקור היחידי לנורמות ולערכים. המוסר על פי שפינוזה נובע מ'טבע האדם'. לטענתו "אין אנו רוצים את הטוב כי הוא טוב. הוא טוב כי אנו רוצים אותו".

עוד טען שפינוזה כי העיסוק במדע וחקר העולם הוא הרצון האמיתי "לדעת את האלוהים". אלברט איינשטיין כתב במספר מקומות כי הוא נוטה להאמין באלוהים - אבל באלוהים של שפינוזה. על כן, כל האנשים הדתיים שמציינים בחדוות ניצחון שאפילו איינשטיין האמין באלוהים, בעצם מתעלמים מהעובדות. אלברט איינשטיין לא האמין באלוהים המסורתי שלהם!

בניגוד למה שאנשים דתיים חושבים בטעות (מבלי שבאמת בקיאים בהיסטוריה היהודית), שפינוזה דווקא לא רצה לבטל את הדת עבור ההמונים. למעשה הוא חשב שעבור ההמון, חיוני להאמין שיש אלוהים משגיח ומצווה, משום שההמון עלול שלא להבין מעצמו את התועלת שבקיום החוקים והדאגה לזולת. לכן שפינוזה חשב שיש מקום לדת עממית אוניברסאלית, שעיקריה יהיו אהבת הזולת ואהבת אלוהים, שתתבסס על התנ"ך לאחר "טיהורו" ממעשי ניסים ומאמונות תפלות.

שפינוזה צועד לאחר שהוטל עליו החרם. המקור

דרמת בית משפט תיאולוגית-פילוסופית מעולה, שגיבורה שפינוזה, הומחזה למחזה מרשים שראיתי. מחזה שהועלה על ידי תאטרון החאן בירושלים - בשם 'ירושלים החדשה' - מאת דייויד אייבס. במחזה מוצג העימות בין שפינוזה לבין פרנסי הקהילה היהודית באמסטרדם, הנאשם בלחץ הכנסייה בכפירה. במהלך שימוע שנערך בבית הכנסת של הקהילה, מגן הפילוסוף היהודי על תורותיו הרדיקליות, השוללות את מקורם האלוהי של כתבי הקודש ודוגלות בחירות המחשבה והדיבור. לאחר מספר שעות של שימוע הוא מנודה מן הקהילה היהודית ומוטל עליו חרם בלתי הפיך (החרם הגורף ביותר שהטילה הקהילה היהודית אי פעם). רגע לפני הטלת החרם, רב הקהילה מוּרטֶרה, שאהב את שפינוזה אהבת נפש, הודה ששפינוזה צודק באבחנותיו, "אך אין הן (האבחנות) מתאימות לנו". קטע קצר מהמחזה:



גם לדעתי הצורך בדת הוא הכרח פסיכולוגי לרבים המאמינים בה. לא אכנס כאן לכל האספקטים של הצרכים הפסיכולוגיים שבקיום הדת ככלל (על כל סוגיה וזרמיה), אך יש אנשים שנוח להם מאוד להיות מובלים על ידי רב או כומר, בשם ציוויים דתיים, כעדר צאן המובל על ידי רועה. מה יותר נוח מכך שכשלא יודעים להחליט, יש מישהו "מוסמך" שמחליט עבורך?

עבורם יש סיבה לכל דבר ולא צריך לדעת אותה. מספיק שאלוהים יודע. צריך לקבל את כל התורה כעיסקת חבילה, ללא כל פקפוק - גם כשמציאות ועובדות סותרות חלקים ממנה. עוד הם מוסיפים: "בעוד אלף או אלפיים שנה, תיווכחו שכל הכתוב בקדושים נכון". לאלה אני משיב שאני ממש מתכוון לחיות אלפיים שנה, כדי להיווכח בכך. הם כמובן יווכחו בכך, כי הרי יקומו לתחייה עם בוא המשיח. שיבוסם לכל אלה. אני את זה לא קונה. ולא אכנס לכך שבעצם ביאת המשיח ותחיית המתים - קיימת בעיה לוגית של צפיפות בלתי אפשית, ללא שינוי במימדי היבשות על פני כדור הארץ. ניחא, אך אין לצפות להבנה מתמטית של ההמונים ובמיוחד מאלה החסרים לימודי ליבה.

אגב, כבר נאמר בספרות הפסיכיאטרית שקיום הדוק של טקסים דתיים נותן למעשה גם גושפנקא חוקית לאנשים בעלי נטיות לטקסיות אובססיבית. הפרעה המכונה בז'רגון המקצועי
obsessive compulsive disorder, או בראשי תיבות (OCD).
וכי בקיום עבודת השם אין אלמנטים אובססיביים קומפולסיביים? כגון אותן שלוש תפילות בכל יום חול. אותן ברכות לפני כל אכילה וסלחו לי, בכל חירבון. ועוד כהנה וכהנה "טקסים" לרוב המלווים את כל סדר יומו של האדם הדתי (כל דת והטקסים שלה, לא רק ביהדות).

בהקשר לטקסים הדתיים (מה שמכונה עבודת האלוהים) מעניינת הגישה של פרופ' ישעיהו ליבוביץ'. שהיה איש ירא שמיים, שלמרות שהגישה שלו למדע דומה לזו של הרמב"ם (שניהם היו גם רופאים שעסקו מעשית במדע) - מדוע ליבוביץ מוקצה בעיניי המיינסטרים הדתי והרמב"ם לא? אז רק נדמה לכם, גם חלק מכתבי הרמב"ם הם "מוקצים" והממינסטרים הדתי פשוט מתעלם מהם עד מחרימם.

ספרו משנה תורה  שבו התבסס הרמב"ם על פרשנותו לתלמוד, למעשה קומם חכמים אחרים, בהם הראב"ד. נוסף על כך, עוררו חלק מפסקיו התנגדות בחלק מקהילות ישראל, בעיקר באירופה. ובשונה מההתנגדות המתונה יחסית מול"משנה תורה", ההתנגדות ל"מורה נבוכים" שלו הייתה חריפה הרבה יותר. בעיקר בקרב יהדות צרפת וספרד. המתנגדים החריפים סברו שיש בספריו דברי כפירה משום השפעתם של אריסטו והפילוסופיה היוונית, עד לכדי חרם מוחלט והיו ששרפו את ספריו.  המתנגדים המתונים יותר ראו בספר מורה נבוכים "כרע במיעוטו", כתשובה לכופרים שלא יכלו לקבל את האמת הטהורה.

***
לפני שאסיים ביחסי האישי שלי לדת, אני מאוד ממליץ לקוראים על סדרת דרמה מקורית מעולה ואיכותית, בהפקת כאן 11. סדרה מרתקת העוסקת בצד הפחות מחמיא של הקהילה החרדית בארץ: מה קורה כשהמקומות הטהורים הופכים לגיהנום עלי אדמות. הסדרה מעלה תהיות רבות ומגלה לנו שבכל אחד מאיתנו מסתתר "שד" שעלול לפרוץ כל רגע (ביקורת מעריב). 
ממש חסרות לנו סדרות כאלה (ביקורת וואלה תרבות). 
זו סדרת אימה שלא במקרה מתרחשת בעולם החרדי (ביקורת מקור ראשון).

יש תמיד כאלה שסדרות על טבעיות לכאורה מפחידות אותם ומראש ימנעו מלצפות בהן. ואני אומר לכם שהסדרה הזו מרתקת מאוד ולדעתי שווה כל רגע מזמנכם. ומי שנמנעים מראש לצפות בסדרה כזו עם כל כך הרבה ביקורות יוצאות מהכלל טובות, בעצם צריכים לשאול את עצמם ממה הם מפחדים? 
שאלה רצינית כחומר למחשבה.

וכשירות לקוראים הריני מביא כאן את שמונת פרקי הסדרה. מומלץ לצפייה!!! 

פרק 1: אוקסן אוקסן
https://youtu.be/4YUbGjF2WZM


פרק 2 : דב-בער מברודי
https://youtu.be/PGKcwdO1J8g


פרק 3:  אשת זנונים
https://youtu.be/Wsd5P2gNB74


פרק 4: ידידה
https://youtu.be/w_dG9un962g


פרק 5 : אור מלפני 1300 שנה
https://youtu.be/SydMBwqkNak


 https://youtu.be/wr8VMOp5yak
פרק 6: אשמדאי


https://youtu.be/ruxHgN7w6PY
פרק 7 : נחמי


https://youtu.be/XVCzkJZbSMg
פרק 8 : צא טמא

אשמח לשמוע מה דעתכם!

***

אז מה הם יחסי אל הדת?

ובכן, מלבד הדיבר "שמור את יום השבת לקדשו", ובניגוד ללא מעט חובשי כיפה - אני מקיים את כל שאר הדיברות:

אין לי אלוהים אחרים, לא עוסק בעבודה זרה ולא עושה לי צלמים.

ממלא מצוות כיבוד אב ואם כהלכתה.

מקיים באדיקות את שלושת המצוות "לא תרצח", "לא תנאף", "לא תגנוב".

מקפיד לקיים מצוות איסור עדות שקר. ובכלל זה הפצת שקרים ביודעין (וללא בדיקת העובדות), הוצאת דיבה ולשון הרע על אדם.

מקפיד בקיום מצוות לא לחמוד דבר השייך לאדם אחר, או ללחוץ על אדם כדי להוציא מידו דבר השייך לו. ובניגוד למנהיגים מסויימים (ובכלל לא מועטים) אינני מואשם בעבירות מירמה, הפרת אמונים ושוחד. מנהיגים (חילוניים ודתיים) שחושבים שהם "מזוכים" על ידי "חבר המושבעים" שמצביעים עבורם בקלפי. 

אולי אינני מקפיד במצוות אדם למקום, אך מקפיד אני במצוות אדם לחברו - שעל פי ההלכה, הפרתן של האחרונות אינה נסלחת על ידי "תענית" צום ותפילות יום הכיפורים.

אז אני לא צם ולא מתפלל ביום הכיפורים (אבל לא נוסע, לא מרעיש ולא אוכל בפומבי, כדי לכבד את הצמים). אני לא מאלה שאינם הולכים לבית הכנסת בכל ימות השנה, למעט ביום הכיפורים. וכי מה ההיגיון בזה בפני האלוהים?

אני לא מניח תפילין ואינני מברך מזונות וחלולים חלולים, נקבים נקבים (או איך שקוראים לזה), ולא מברך סברי מרנן והבדלה. בפסח אני אוכל מצות כי אני אוהב מצות אבל לא מקפיד על איסור חמץ. אני גם לא מאלו שאוכלים כשר ונוסעים בשבת, או להיפך.

מדוע?

כי אני פשוט חילוני בהכרה מלאה

אני משער שאם יבואו לכאן קוראים מהמגזר, הם עשויים לכנות אותי כהרגלם בקודש "כופר", או "עוכר ישראל" רחמנא לצלן. אך אני לא עוכר אף אדם, כי אדם הוא אדם באשר הוא, וכולנו "נבראנו בצלם". כך כתוב גם בתורה. אין להם שום זכות שהיא לשפוט אותי מלבד האלוהים (יהיה אשר יהיה).

אני גם לא סובל את ההתנשאות והיהירות היהודית "בחרתנו מכל העמים". כי אפילו הנביאים (נביאי ישראל)  כינו אותנו "עם קשה עורף". ולא בעלמא.

והאלוהים שלי איננו נוטר נוקם וקטנוני. הוא משהו (ישות או כוח בלתי נתפס על ידי אדם). ו"הבריאה" היא בעצם התוויית מערכת חוקי טבע שבעזרתם מתנהל היקום. וכי נראה לכם הגיוני קיום השגחה עליונה על מעשי כל בני האדם ובכל רגע נתון?

ובכלל אם זה מעניין אתכם ורוצים ללמוד עוד על "האמונה שלי", קראו את הסיפור הקצר שלי - פגישה עם אלוהים - שזכה בהמלצת העורכים של "במה חדשה".

שבת שלום ידידיי