יום שלישי, 18 בספטמבר 2018

"ילד בסדר גמור"


ברשומה האחרונה הזכרתי את ספרה החדש של ההיסטוריונית פרופ' חנה יבלונקה - ילדים בסדר גמור. למעשה הספר הוא ביוגרפיה קולקטיבית של דור הילדים הראשון שנולד במדינת ישראל הריבונית. אלה למעשה הישראלים הראשונים ילידי מדינת ישראל. דור זה מנה כ 300 אלף ילדים שנולדו מאז קום המדינה בשבע השנים הראשונות למדינה. דור ילדים זה למעשה הכפיל כמעט את מספר תושבי המדינה דאז. כמשתייך לשנתון האחרון לדור הישראלים ראשון זה, היה לי עניין רב בספר. קריאת הספר הייתה מרתקת בעיני.

לספר יש בעיניי הן 
ערך היסטורי והן ערך נוסטלגי, אישי ותקופתי.  הוא למעשה גם סיפורו של אובדן התום והאמון של בני דור הישראלים הראשון, בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים - שדור זה לחם בה. אני מסכים עם המחברת על "תחושות ההפקרה, הזעם והשכול הנורא שעוררה בו (בדור זה) המלחמה הזו", שהוא כבר גם נלחם בה. המלחמה שניפצה את אווירת האאופוריה והיוהרה של המדינאים והגנרלים הישראלים לאחר מלחמת ששת הימים.

הספר מתאר גם את הרקע התרבותי שעליו צמח הדור. הספרים שקרא, המוזיקה שהאזין, והקולנוע שאליו נחשף. מהמשפיעים בדור זה בתחום המוזיקה נמנות דמויות כשלמה ארצי, זוהר ארגוב, יהודה פוליקר וחברי להקת כוורת. בתחום הספרות העברית נמנים בדור זה דוד גרוסמן, מאיר שלו, 
עלי מוהר, ואחרים. בתחום אנשי התיאטרון והקולנוע - אורנה בן דור, בני ברבש, עמרי ניצן, אבי נשר ואחרים.

גם בנימין נתניהו משתייך לדור זה, למרות שאמר פעם כשהתראיין בטלוויזיה כי "אני זוכר כשהייתי בן שלוש עברנו אבי ואני ליד מחנה החיילים הבריטים...". נו טוב, הבריטים כבר לא היו כאן, אך ביבי הרי ידוע בחולשתו לדיוק. וכי מדוע שלא יחשבו שהו
א כאן טרם לידתו, מתקופת המנדט הבריטי?


המחברת הקדישה לכתיבת הספר חמש שנים. הוא עשיר במקורות ארכיוניים, ויש בו גם 30 ראיונות עומק שנערכו עם "החוליה המקשרת" בין הדורות - הרי הם ילידי המדינה שנולדו בה ביום הכרזתה.

בספרה יש לא רק מימד אישי של המחברת ושל המרואיינים. למעשה היא מספרת את סיפור בני השנתון שלה - בני תש"ט. הלוא הוא השנתון הראשון לילידי מדינת ישראל הריבונית. לדברי המחברת הדור הראשון של ילידי המדינה, שחייו נרקמו במקביל לתולדותיה - אינו דומה לאף דור יהודי שקדם לו וכנראה גם לא לאלו שנולדו כאן אחריו.




הספר מומלץ ביותר. ממליץ גם לשמוע את הראיון שערכה ליאת רגב עם המחברת אודות הספר. את  הראיון ברדיו ניתן לשמוע בקישור הזה.

אז האם גם אני, יליד השנתון האחרון של הישראלים הראשונים, אכן "ילד בסדר גמור"? הביוגרפיה האישית שלי לשאלה פרוסה לפניכם כאן בהמשך. איגדתי כאן שישה קטעים שפורסמו בעבר ועברו כאן עריכה מחודשת. זוהי תרומתי לסיפור דור ילדי המדינה הראשון. אמנם זו ביוגרפיה אישית תקופתית אך על קצה המזלג, אבל היא אינה קצרה לקריאה. הרשומה האישית הזו ארוכה למדי. אם לא יחזיק מעמד, יוכל הקורא לחלק את הקריאה. יש בתוכניותיי לסרוק תמונות מאלבומי התמונות שלי, שעדיין ארוזים בארגזים, ולצרפם במשך הזמן לרשומה זו. אוסיף כאן בעתיד גם קטעים נוספים מהביוגרפיה התקופתית שלי. עבורי יש ערך לאגד את כולה במקום אחד, ולקורא יש מה לצפות לתוספות אלו בעתיד.


א. זכרונות של ילד שנהייה מדען



  
המחבר בן חמש
(תמונת פספורט, צולמה בשחור לבן ודהתה עם הזמן.
התמונה נסרקה כפי שהיא, ולא עברה עיבוד פוטושופ)



זכרונות ראשונים. זכרונותי שלי התחילו מאד מוקדם. בעיני המתבונן, אפשר אפילו לומר שהם זכרונות על-טבעיים. הזיכרון הראשון שלי הוא זחילה בצוותא עם בן השכנים אביב. שהוא ואני נולדנו באותו יום והיינו שכנים דלת מול דלת. כן, למרות שקשה להבנה, זה היה כשהייתי פחות משנה, כי בגיל שנה כבר התחלתי ללכת.

ואני זוכר שחמקנו שנינו מהבית דרך הדלת שנשארה פתוחה, משאירים את האִימאוֹת להמשיך לפטפט בהתלהבות. גרנו אז בקומה שלישית בבנין ללא מעלית. כשהגענו בזחילה למדרגות, תינוק השכנים אביב עצר. לי דווקא בא לרדת ולחקור. התגברתי על הפחד הראשוני והסתובבתי - פני לעבר מעלה המדרגות והישבן אל מורד המדרגות. כך שלא יכולתי לראות את עשרים המדרגות המפחידות שמתחתיי. בעזרת הברכיים ירדתי מדרגה אחר מדרגה, עד לקומה השניה. אביב היסס, לכן עליתי על ברכיי חזרה והדגמתי לו שוב כיצד לרדת. במהרה מצאנו את עצמנו מתחרים זה עם זה בירידה ועליה במדרגות, עד שהאימאות יצאו בבהלה לחפש אותנו. כשראו שאנחנו כבר 'מומחים' בטיפוס וירידה במדרגות, נתנו לנו להמשיך, תחת פיקוח. ובתנאי שלפני שנמשיך נשב, נאכל חצי תפוח עץ מקולף, ונשתה כוס מיץ גזר טבעי. אני זוכר את טעמו החמצמץ של תפוח אלכסנדר. גם אהבתי מאוד גזר. ואת זה כבר סיפרו לי, שהייתי צועק אז בהתלהבות גֶזֵ'ר בקולי קולות.

כן. יש לי זכרונות מוקדמים יוצאי דופן, אך כולם מאומתים על ידי המבוגרים. ובכלל התברכתי בזיכרון מצוין. ואני זוכר דברי אנשים, כמו מכשיר הקלטה. בילדותי כעסתי על כך שאנשים מדברים ואפילו מבטיחים, ואחר כך לא זוכרים. היום אני יודע שאנשים באמת לא זוכרים, או לא רוצים לזכור, או מעמידים פנים שאינם זוכרים.

כשקראתי בספרי לימוד, הייתי זוכר כמעט כל פרט (אפילו מִספּרים). כשהמורה נתנה כשיעורי בית ללמוד בעל פה קטע מהתנ"ך (ובזמנו זה היה מאוד פופולרי ללמוד דברים בעל פה כשיעורי בית), הייתי קורא את הפרק פעם אחת לפני השינה, מניח את הספר מתחת לכר (אמונה טפלה) ונרדם. למחרת יכולתי לדקלם בדייקנות את הקטע בפני המורה. אז לא יכולתי להבין, מדוע כל כך הרבה מחבריי לא יודעים או מגמגמים את הקטע. הייתי בטוח שהם התעצלו ללמוד. לא ידעתי שזה אני שלא נורמלי. ובכלל ברוח התקופה לא היו אז ילדים דיסלקטים או בעלי הפרעות קשב - היו רק "ילדים עצלנים". אמנם על כך כבר לא היו מכים אותם כמו את התינוקות של בית רבם בחיידֶר. אבל בהחלט היה מקובל מאוד בכיתה "להעמיד בפינה", על שתי רגליים או על רגל אחת. ושלוש נזיפות על ידי מנהל בית הספר גררו ציון גימל בתעודה בהתנהגות ואות קין פדגוגי.


לימוד ברוח המורה. אבל בכתה ט' עברתי התמרה. מוחי כבר סירב לזכור פרטי לימוד שלא מעניינים אותי, ולדעתי חשובים כמו גידול חסה בשטחים. ואז פִּיתחתי חוש שישי לאיזה ו
מתי ללמוד דברים מיותרים בעיניי. כי הרגשתי מראש מתי המורה תשאל אותי על כך בכיתה. למדתי גם להבחין מהו החומר החשוב ביותר בעיני המורה. לבחינות הייתי לומד באופן סלקטיבי, על פי מה שאני מכנה: "לימוד ברוח המורה". למזלי תמיד הצלחתי בזה. גם אחר כך באוניברסיטה.

למשל, כשלמדתי כבר באוניברסיטה בקורס לזואולוגיה, חליתי בשפעת קשה  ששיתקה אותי לגמרי למשך שבוע ימים. השפעת הזו השאירה לי יום אחד בלבד שבו יכולתי להתכונן לבחינה. היה בלתי אפשרי ללמוד ביום אחד את כל הפרקים שנלמדו בקורס. לכן בחרתי והספקתי ללמוד היטב רק את מערכת הדם ומערכת ההפרשה - שני פרקים מתוך חמישה עשר. בנוסף באותו טרימסטר (אז שנת הלימודים נחלקה לטרימסטרים ולא לסימסטרים כיום) יצאתי לשרות מילואים של 5 שבועות, ובשל כך הפסדתי חלק נכבד מההרצאות וחמש מעבדות מתוך עשר. 


כששבתי מהמילואים חייבו אותי להשלים מעבדה אחת בלבד מתוך החמש, על פי בחירה שלי. בחרתי במעבדה העוסקת בניתוח חיות, להשוואת מבנה כלי הדם שלהם. כל סטודנט נורמלי כנראה לא היה מעז לגשת לבחינה במצב כזה, והיה דוחה אותה למועד ב'. אבל אני חשבתי שאין לי מה להפסיד. אם אכשל אגש במילא למועד ב'. בבחינה במועד א' היו היו שלוש שאלות. ינחש הקורא על מה? ובכן, אחת על מערכת הדם, השנייה על מערכת ההפרשה והשלישית על חומר המעבדה על כלי הדם - שהשלמתי לאחר המילואים. בבחינה קיבלתי 98. נראה לקורא צירוף מיקרים או מזל? אני מאמין שלא. זה קורה לי כל הזמן.


אהבת המוזיקה. נולדתי ילד מוזיקלי. ידמיין הקורא ילד קטן בן שלוש, יושב על שרפרף נמוך, ומאזין למוזיקה הבוקעת מרדיו גדול שניצב על שולחן קטן בסלון. והוא מקליד עם אצבעותיו לאורך קצה השולחן 
לפי הקצב, כאילו היה זה פסנתר. הוריי שקלטו את האהבתי למוזיקה, קנו לי אקורדיון אמיתי לילדים - כזה בעל גוונים ירוקים מבהיקים (ולא בגווני אדום הקלאסים). המצב הכלכלי בבית לא היה משהו, לכן הם קנו לי אותו מיד שניה. בגיל שש התחלתי ללמוד אצל מורה בביתו. הוא גר במרחק עשר דקות הליכה מהבית.

זכורה לי פעם אחת שהגעתי לשיעור והמורה לא היה בביתו, בשל איזשהו ארוע לא צפוי. אז עוד לא היה לנו טלפון בבית (כי בימים אלה אנשים חיכו אפילו עשר שנים ויותר עד שדואר ישראל התקין להם קו טלפון - ימי טרום בזק). לכן המורה לא היה יכול להודיע על ביטול השיעור. הבת של המורה (אז כבת 14-15) התבקשה על ידי אביה שתעביר לי את השיעור במקומו. לאחר כעשר דקות, כשראתה שלמדתי כהלכה את היצירה שתכננה ללמד במשך שיעור שלם, היא אחזה בידי והובילה אותי לחדרה. היא התחילה לחבק אותי ולנשק אותי (לא כך סתם על הלחי). היא הייתה נערה בלונדינית כל כך יפה, הדיפה ריח משגע, ואני בן השבע נמשכתי אליה. הקורא בוודאי מזועזע ממעשיה, אך היא עשתה לי דברים נעימים ואני שיתפתי פעולה. בגיל הזה הייתי תמים כמו כל הילדים אז, ולא ידעתי מה זה יחסי מין. כמובן לא היו שם יחסי מין מלאים (בכל זאת הייתי רק בן שבע), אך זה היה משהו שהכי קרוב לכך. אני זוכר שהיה לנו מאוד נעים.


החלטות. למדתי אצל אותו מורה למוסיקה שנה וכמה חודשים. לקרוא כמובן ידעתי, אך היה לי קושי לקרוא תווי נגינה בשטף (דיסלקציה לתווים?). המורה נהג לנגן בפניי את היצירה פעם אחת ואז נתבקשתי אני לחזור ולנגן את היצירה מהתווים. את התווים כאמור לא בדיוק קראתי, אבל כבר היו לי 
שמיעה אבסלוטית וזיכרון פנומנלי. למרות שהעמדתי פנים שאני מנגן על פי התווים, ניגנתי בעצם על סמך הזיכרון בלבד. אבל, כשהיצירות הפכו ליותר קשות ומורכבות, הייתי במתח עצום. חששתי שיום אחד אני אטעה בתו אחד ואז המורה יגלה כי אני מנגן ללא קריאה בתווים. לכן, לאחר לבטים, הודעתי למורה שאסיים ללמוד אצלו בסוף החודש. הוא לא ידע שלא סיפרתי להוריי והיה בטוח שזו החלטה שלהם. להוריי העמדתי את זה כעובדה מוגמרת. כבר אז היה חשוב לי לעשות החלטות חשובות בחיי, בעצמי. כעבור שנתיים הסכמתי ללמוד אצל מורה אחר, עד שהוריי התקשו לשלם. גם לא התעצבתי במיוחד מכך.

זימרה. עד שהתחלף קולי בבגרותי, היה לי קול זמיר. מי ששמע אותי אמר שיש לי קול כמו חוזליטו ( המבוגרים שבקוראים 
וודאי זוכרים את ילד הפלא הזה). מאז שהמורה בכתה א' גילתה את קולי, לא הניחו לי. נתבקשתי לשיר בכל מקום ובכל אירוע, בכל טקס, במסיבות יום הולדת, בבית הספר, בקייטנות ובחוג המשפחה. אגלה לכם שנהניתי מבקשות התחנונים לשיר, עד שלבסוף נעתרתי להן. מהימים ההם נותר רק פס קול אחד בלבד שהוקלט על ידי חבר לעבודה של אבי. אך לצערי כי רב, אין הוא בידי. ההקלטה נעשתה ברשמקול סרט של פעם וגם אבד הקשר עם המקליט.

מעשי קונדס. סגנון החיים היה בילדותי כל כך שונה מהיום. הייתי מגיע מבית הספר, אוכל ארוחת צהריים, מכין שיעורי בית בחיפזון, איזה חצי שעה בערך, ויוצא לשחק עם חברים ברחוב.

אחד הדברים שהיו אהובים עלי היה לארגן מעשי קונדס מול המבוגרים. מה שנקרא היום "לעבוד עליהם". על מעשינו אני מתבייש היום לספר.

אספר כאן כעת רק על מקרה אחד עם הקבצן השכונתי. הקבצן הזה נהג לעבור בין הבתים ולבקש נדבות. היה לו מסלול קבוע במעבר בין הבתים והדירות. אני ממש לא אהבתי אותו, כי חשבתי שאדם בגילו צריך לעבוד ולא להפוך את הקבצנות למקצוע.

יום אחד, כשראיתי אותו מתקרב לבית שלנו, קשרתי כמה חוטי ניילון שקופים למסגרת השער שלנו. הקבצן התקרב ואנחנו מתחבאים בין השיחים. הוא עמד להכנס במרץ דרך השער הפתוח, אך כמובן נהדף לאחור, על פי החוק השלישי של ניוטון. הקבצן לא הבין ופנה להכנס שנית ושוב נהדף לאחור, בלוויית צחוקנו שבקע מהשיחים. לימים התברר לאחר מותו של הקבצן, שמתחת למרצפות ביתו נמצאו שטרות כסף בערך של חמישה מיליון. ראו 
 - לא סתם כעסתי עליו על קבצנותו.

במדינה העניה של אז קיבלנו סל תרבות מכובד בחינם ממשרד החינוך (סרטים והצגות בבית קולנוע, טיולים, ביקורים במוזיאונים ועוד). והיום?  זכור לי מופע תיאטרון בובות שנערך בכיתה ב' באולם המסעדה בבית הספר. עד שהמפעילים סיימו לבנות את הבמה למופע הבובות, המורות פטפטו זו עם זו ואנחנו השתוללנו קצת ברדיפה אחד אחר השני ('תופסת'). כשאחד הילדים רדף אחרי, הסתתרתי מאחורי החצאית של המורה שלי וכשהוא הגיע אלי משכתי ב'טעות' בחצאית המורה והורדתי אותה. לקול צחוקם של הילדים וחיוכן של שאר המורות. אוי מה שאני חטפתי ממנה... עד היום אני צוחק כשאני נזכר בכך.

יחסים עם מבוגרים. הורי סיפרו לי שמבוגרים היו מלאי פליאה על כך שאני משוחח איתם ממש כמו מבוגר וקשה להאמין שאני בכלל ילד. אבל אל חברים וילדים אחרים דיברתי ועוד איך בשפתם. ראה גם 'מעשי קונדס' למעלה. מאוד הערכנו אז את ההורים ונתנו להם כבוד. היה חשוב לספק אותם, להגשים את חלומותיהם שנמנעו בשל 
חסכים שהיו להם בילדותם. אבל לנו היה עולמנו הייחודי, שהיה מעט זר להם.

משחקים ובילוי בשעות הפנאי. כשיצאתי לשחק ברחוב, היינו חברת ילדים קבועים פחות או יותר. אני זוכר שבחורף, 
שדה הבּוּר ליד הבית שלנו היה מתמלא בשלולית ענק עם תחילת רדת הגשמים. היינו בונים אז רפסודות קטנות עם מפרשים, מחברים אותן אלינו עם חוט שפגט ארוך ומשיטים אותן לאורכה ולרוחבה של השלולית.

בשכונה שלנו עברה תעלה ארוכה, עמוקה ורחבה לניקוז מי הגשמים, אשר הייתה מובילה אותם 
לים בכדי למנוע הצפה. לפני שנחפרו התעלות האלה על ידי שבעת מייסדי העיר הרצליה, שדותיה היו ביצה אפופת יתושים וקדחת. אז בחורף אנחנו היינו מדלגים בעזרת מוטות ארוכים, מגדה אחת של התעלה לשניה. ההורים הפסיקו את הפעילות המרגשת הזו, כאשר ילד אחד נפצע ואיבד את הטחול. 

אני זוכר חוויה עם חבר מהשכונה. הצטיידתי בקופסת פלסטיק עגולה שקופה עם מכסה ויצאנו בקיץ אל שדה בּוּר קוצני שהחליף את שלולית החורף הגדולה. שדה זה היה חצר ביתה של המכשפה הזקנה והמפחידה. עליה יסופר בהמשך 
בנפרד. השדה שפע בדבורים מזמזמות. מצאנו 'פטנט' - לקחנו גבעול קוץ, ירקנו על קצהו וקירבנו אותו אל הדבורה שהייתה טרודה בליקוט מזון מהפרח שעליו נחתה. כל מה שנותר היה לנער את הדבורה שנדבקה לרוק שבקצה הקוץ, ולהכניסה לאחר כבוד לתוך המיכל השקוף. לאחר ציד הדבורים הזה, השתרענו על האדמה, מתבוננים בעניין במעשיהן של הדבורים המתרוצצות. זה היה מרתק. כשסיימנו פתחנו את המכסה ושחררנו אותן לחופשי.

אהבתי גם להשתרע ולעקוב אחרי הנמלים שיצאו ונכנסו למחילות. הייתי מרותק לראות כיצד עם בוא הגשם הראשון, היו מגיחות מלכות הנמלים ועוקב אחר מעופן, בריקוד הכלולות שלהן עם הזכרים שהתחרו על ליבן. לעת ערב אהבתי להשתרע פרקדן על הדשא ולהתבונן בכוכבים.

בגיל שש קנו לי אופניים. אופניים אז היו משאת נפשו של כל ילד. בזמן ההוא, הרחובות באזור המגורים שלנו היו כמעט ריקים מתנועת מכוניות. לרוב האנשים לא היו עדיין מכוניות. לכן, אפשר היה לרכוב על אופניים בכביש, ללא חשש. אני זוכר את אבא שלי אוחז באחוריי מושב
 האופניים כדי לייצב אותם, רץ אחרי כדי שאלמד לרכוב עליהם. במהרה הרכיבה הפכה לעיסוק דומיננטי. אני זוכר כיצד לפעמים חיברתי פיסת קרטון של קופסת סיגריות לאחד החישוקים בגלגל האופניים, בעזרת שני אטבי כביסה. ואז ניהנתי לשמוע את קול 'האופנוע' המחריד שהשמיעו האופניים שלי בשעת הרכיבה, למגינת ליבם של השכנים המבוגרים.

היינו משחקים 
 כדור רגל בשדות הבור הרבים בשכונה. מאוחר יותר, כשהפסקתי להתלהב מהמשחק הזה, עברתי לשחק כדורעף וכדורסל במגרשי בית הספר הסמוך. במשחק הכדורעף הצטיינתי בסרבים (מכות פתיחה). מכות הפתיחה שלי זכו לקריאות וואו של השחקנים והצופים. עשיתי הרבה נקודות במכות האלה.



עוד בין הרחוב לטבע. בשדות הבור שבשכונה צמח מגוון רב של 
צמחים בסתיו, בחורף ובאביב. בקיץ בעיקר סתם קוצים. אהבתי לצאת לשדות לבחון את 'פעמוני הגשם' (זמזומיות), את 'מטה אהרון' (לופית) המסתורי והיו אז גם רקפות, נרקיסים, צבעונים וכלניות לרוב. הפחדתי את הילדים שלא יתבוננו בפרגים - סיפרתי להם כי מי שמסתכל לתוך הפרחים יכול להתעוור.

כילדים שחקנו במשחקי רחוב שונים, כמו 'מחבואים', 'סימני דרך', 'שוטרים וגנבים', 'שלום אדוני המלך' ועוד רבים אחרים. בבית וברחוב שיחקנו גם במשחקי קופסא שונים, כמו מונופול ודמקה. גם משחקי קלפים וג'וּלים (גולות זכוכית צבעוניות). בכל חפיסת מסטיק שקנינו, היה חבוי קלף. אני זוכר שהייתה סידרת קלפי החלל, שהיינו עושים בינינו 'החלפות'. ולאחר מכן סידרת חרקים, צמחים ועוד.

הבנות היו מדלגות על חבל ומשחקות ב'קלאס' ואני הצטרפתי אליהן לעיתים, כי נהניתי להיות תרנגול של הבנות.

קצת מושג על האוירה בימים האלה, יוכל הקורא 
לשמוע בשיר השכונה של התרנגולים.


תנועה או חברה סלונית. בזמנו החֶבְרֶה נחלקו לשתי קבוצות: כאלה שהלכו לתנועת נוער, וכאלה שיצאו לבלות בימי שישי - במה שנקרא מסיבות ריקוד סלוניות. אני הלכתי לפעילויות של תנועת הנוער העובד והלומד. לא בגלל אידיאולוגיה, כי לא הייתה כל אידיאולוגיה בגיל הזה - אלא מפני שמרבית חבריי הלכו לתנועה הזו. מעט מהכתה הלכו לשומר הצעיר או למחנות עולים. הפעילות בתנועה עניינה אותי יותר ממסיבות הריקודים הסלוניים. בתנועה רקדנו ריקודי-עם, אבל הריקוד האהוב עלי ביותר היה: 'בן לוקח בת'. בריקודים אלה הייתי נוהג בממלכתיות ובוחר כל פעם בבת אחרת (אני מודה - בדרך כלל מהיפות והנחשבות יותר, אך דאגתי מדי פעם לבחור במתכוון גם בבת שעמדה בדד, ושאף אחד לא בחר בה כל הערב). במשחק ריקוד הזה מצאתי עצמי רוקד כמעט ללא מנוחה במשך שעה ארוכה. מצד אחד לא היה לי נעים שהן בוחרות בי תדיר, אך בעמקי ליבי זה החמיא לי לאגו. מצד שני ליבי נחמץ לראות את מבטי הקנאה של הבנים האחרים. לכן, מדי פעם הייתי לוחש תוך הריקוד באוזן לבת זו או אחרת - לבחור בבן מסויים זה או אחר. 



קריאה. אהבתי לקרוא. קראתי המון (פעם מישהי העירה לי בבלוג, שלא ראוי שאשתמש בבלוג במילות סלנג כמו 'המון' ו'מלא' ומצד שני כינתה אותי 'פלצן'..., שתחליט היא. אני יודע מי אני). קראתי ספרים מכל הסוגים, ספרי מתח והרפתקאות, ספרות ילדים קלאסית, ספרי מסעות ותגליות, רומנים היסטורים, ומה לא. הייתי מנוי בספריה שהייתה פתוחה פעמיים בשבוע ומשאילה עד 4 ספרים לפעם. בכל יום ראשון ורביעי הייתי מחליף ארבעה ספרים. בספריית בית הספר הייתי מחליף ספר אחד נוסף לשבוע. כן, הייתי קורא תשעה ספרים בשבוע. זה המקסימום שיכולתי להשיג אז.


סקרנות. אבל לא רק ספרי קריאה קראתי, אלא אהבתי גם לחרוש להנאתי באנציקלופדיות. בכתה ג' קנו לי הוריי את האנציקלופדיה המדעית לילדים 'מרגליות', שאותה קראתי בהנאה רבה, בדיוק כפי שנהנתי לקרוא בספר מתוך הסדרות 'החמישיה' ו'השביעיה הסודית', של אניד בלייטון. יותר מאוחר קראתי כל דף של כל כרכי האנציקלופדיה 'תרבות' - אנצי
קלופדיה כללית עם שלל תמונות צבעוניות. הורי עשו לי מנוי לעיתון ילדים. בתחילה ל'דבר לילדים' ואחר כך ל'ארץ שלנו/ ול/מעריב לנוער' - אותם קראתי בשקיקה מכריכה אל כריכה.

קשה להאמין, אבל כשהוריי קנו לי בחופש הגדול את ספרי הלימוד לשנה הבאה, ישבתי וקראתי גם בהם בעניין רב. אבל כשהמורה נתנה לנו כשעורי בית לקרוא בספר מעמוד זה עד זה ולסכם - שנאתי כל כך את זה וכמעט רציתי להטיח את הספר על ראשה. תמיד אהבתי ללמוד בעצמי ובקצב שלי, בלי סיכומים ובלי השיטות המיושנות האלו, שמטרתן להשניא את הלימודים על התלמידים. הייתי ונשארתי במידה רבה אוטודידקט.

וגם הייתה לי מחברת עבת כרס, עם כריכת קרטון עבה - שבה הייתי מדביק כתבות מדעיות שהייתי גוזר מהעיתונים. הכתבות היו מסודרות לפי התחומים: ביולוגיה ורפואה, כימיה, פיזיקה, גאולוגיה ומדעי כדור הארץ, אסטרונומיה ואסטרופיזיקה.

בכתה ח' נידנדתי להוריי עד שהסכימו לעשות לי מנוי לעיתון המדעי לנוער 'לדעת'. אני יודע שחסכו אוכל מפיהם כדי לאפשר לי זאת. אחד המדורים בעיתון המדעי הזה היה אלקטרוניקה. קניתי מדמי הכיס שלי מלחֵם, בּדיל, חוטי חשמל, טרנסיסטורים, דיוֹדוֹת, קבלים ונגדים. בעזרתם בניתי מכשירים אלקטרוניים קטנים - על פי התרשימים וההסברים המתוארים ב'לדעת'. בניתי גם מנופים וממציא מתקנים הפועלים בעזרת גלגלי שיניים וממדחף הפועל בכוח הרוח. חיברתי למדחף גם סליל מגנטי וייצרתי חשמל מאנרגית הרוח. באמצעות חשמל זה הפעלתי מעגלים חשמליים והדלקתי מנורות.

שוב לאחר נידנודים רבים, קיבלתי מהוריי גם מיקרוסקופ קטן ופשוט שעלה אז הון (50 לירות, המטבע של אז. שזה היה שווה בערך לשליש מהמשכורת של אבי). 

תחת המיקרוסקופ חקרתי נוזלים כמו רוק או דם שניגר מפצע, קרדית האבק, קרביים של זבובים ועוד אובייקטים רבים לרוב. אלה כבר היו הסימנים הראשונים של המשיכה, ויש שיגידו 'המופרעות', שלי למדע. 

מצד שני הייתי גם מצייר ומפסל ולא פחות נהנה מכך. הייתי בונה בתים וארמונות מגפרורים משומשים, אוסף צדפים בחוף הים, מצייר עליהם ומצפה אותם בלכה. ציירתי גם סידרה של מוטיבים אינדיאניים צבעוניים. לצדפים האלה הייתה הרבה הצלחה והמבוגרים היו מוכנים לרכוש אותם בחמישים אגורות ליחידה. אבל אודה ואתוודה, קצת היה לי קשה להיפרד מהם. כל אחד היה יחיד במינו ולא דומה לאחר.

בתיכון הייתי מנוי לעיתון 'מדע', שיצא בחסות מכון ויצמן. אני זוכר שקראתי את המאמרים בשקיקה. בכל מאמר הייתה תמונה של הפרופסור המחבר, עם מספר מילים על פועלו. אז הייתי מעריץ מושבע של המדענים האלה. כיום, כשאני קולגה שלהם ומכיר אישית את רובם, אני כבר פחות מעריץ של חלקם. חחחחחח



תחביבים. הייתי אספן מושבע של בולים (ממכתבים ומהשירות הבולאי). עד היום מצויים אצל הוריי עשרות אלבומי בולים, חלקם בולים נדירים של 'הדואר העברי' מתקופת המנדט וטרום הקמת המדינה. אספתי פרחי בר, מגדיר את שמם, מייבש אותם ומשמרם באלבום מיוחד. היו לי עוד אוספים רבים, שקצרה היריעה להזכירם. האספנות שלי אז קצת מזכירה לי את מר הֶמיוּלין מהמומינים.


כן, זה אני

בכיתה ז' חזרתי לנגן, אך הפעם בגיטרה. למדתי לנגן בגיטרה, והפעם מתוים. נגנתי בגיטרה קלאסית ויותר מאוחר גם בגיטרה חשמלית שנקנתה מתצוגה בחנות כלי נגינה בלונדון על ידי 'הדוד' העשיר מונצואלה (כדור שני לשואה היו לי הרבה 'דודים' עם קרבת משפחה לא ברורה). הייתי מעריץ גדול של להקת הצלליות (The Shedows) המיתולוגית ולמדתי לנגן את כל הנעימות שלהם. הנה עוד אחת מהמפורסמות יותר.

ישירוּת ועקשנות. בבית הספר לא הייתי מהילדים המצביעים והמתפרצים לכל שאלות המורים - בין אם תשובתם נכונה, או כולה שטויות. יש ילדים שרוצים לקבל כך תשומת לב. אני קיבלתי את תשומת הלב, כשעניתי רק על שאלות שאף אחד אחר לא ידע לענות. אני מניח שהייתי גם ה'סיוט' של לא מעט מורים. כי הייתי מביך אותם לפעמים בשאלות שלא ידעו לענות ושאני במקרה ידעתי את התשובה. לא הייתי מוכן לקבל מאף מבוגר, כולל ממורים, 'מריחוֹת'. אם הם לא יודעים את התשובה, אז שיגידו ודי.

זכור לי שלפני פסח, המורה בכיתה ב' ציינה ש"בכל בית ישראל אין אוכלים חמץ". אז אני צרחתי: "זה לא נכון, בבית שלי אוכלים לחם". זה די הביך את המורה וגם את אבא שלי, כשסיפרתי לו על כך. כזה אני מילדות - ישיר ושלם עם מעשיי.


לימודים. על יחסי ללימודים הקורא כבר יכול להתרשם כבר ממה שכתבתי עד כה. ממש לפני שהתחלתי ללמוד בכיתה א', אבא שלי אמר לי: "אם תלמד תוכל להיות מה שתרצה, ואם לא - תהייה מנקה רחובות"! זו הייתה הגישה של אבא שלי שהוא כאמור שורד שואה. כש
מאוחר יותר הקנטתי אותו על כך שבין מנקה רחובות לפרופסור יש הרבה מאד דברים באמצע, הוא ענה: "זו הייתה הדרך שלי לשכנע אותך ללמוד".

בתיכון התייחסתי ברצינות ללימודים (אז היו נבחנים בכל המקצועות בשאלון אחד בסוף י"ב). זכור לי שפעם אחת ישבתי כמו אידיוט במשך יותר משעתיים, בנסיון למצוא תשובה לבעיה מסובכת בגיאומטריה. בלילה חלמתי את התשובה.

הייתי בקיא בכל חומר הלימודים ושלטתי היטב במתמטיקה ופיזיקה - הסיוט של מרבית התלמידים. זכור לי שאחדים מהם ביקשו ממני להצטרף וללמוד יחד לבחינה במקצועות אלה.

פעם בקשה זאת ממני אחת התלמידות בכיתה, לקראת בחינה במתמטיקה. נסעתי אליה באוטובוס אל בית הוריה, שלא נכחו במקום. לאחר חצי שעה של לימודים, כבר עשינו מתמטיקה אחרת. ככה זה, אף פעם לא התחלתי עם בנות - הן תמיד התחילו איתי .


מרוצץ הגולגלות. בגן ובבית הספר, בכיתות הנמוכות, היו מדי פעם ריבים ומכות בין הילדים. אני תמיד הייתי נמנע ומתחמק ממריבות. אבל פעם אחת בכתה ג', ילד אחד נטפל אלי בצורה מטורפת (אינני יודע מדוע, אולי מקינאה). הדפתי אותו ממני מספר פעמים והמשכתי למקום אחר בחצר בית הספר. והוא בשלו - ממשיך לתקוף; שוב ושוב. במהרה מצאתי סביבנו התקהלות של ילדים רבים, שהחלו לצעוק קריאות עידוד - חלקן אליו וחלקן אלי.

כל כך כעסתי, עד שהשיתוק, שבדרך כלל אוחז בי במצבים כאלה, נעלם. ואני שלא הערכתי נכון את כוחי, הכנסתי לו כזה אגרוף, שפתח את ראשו. הוא נפל המום שותת דם. הגיע אמבולנס ופינו אותו למיון. כשחזרתי לבית, בכיתי כל כך על מה שקרה. מאז הבכי הזה יבשו דמעותי למשך עשרות שנים. עד היום אני מצטער נורא על תוצאות הריב. אבל מאז, אף אחד לא הֵעז לגעת בי יותר. כינו אותי ביראה בשם "מרצץ הגולגלות".

***


זו ביוגרפיית ילדות על קצה המזלג.  הייתה לי ילדות מלאה ומאושרת. ילדות שכל כך שונה מהילדות כיום, בעידן המחשב, האינטרנט והפייסבוק. חיי החברה של הילדים והנוער היו שונים מאוד מאלה של היום. האם היום בעידן השפע, הילדים והנוער מאושרים יותר? - אני לא בטוח. כיום מרבית הילדים והנוער מתקשים לדחות סיפוקים וההורים ממהרים לספק אותם. בכל אופן למי שצלח את הקריאה עד כאן, הילדות שלי ששיקפה את רוח התקופה, עיצבה את חיי כאדם וכמדען.


ב. המכשפה, מוישה פוּפְציק, קלרה המשוגעת ושות'

כשהיינו ילדים בתקופה של טרום הטלוויזיה וכמובן המחשב והסמרטפון, היו לנו חיי חברה פעילים ברחובות בסביבת הבית. אחד הדברים שריתקו אותנו הילדים הם כל המשוגעים והמוזרים שהסתובבו ברחובות, והייתה גם מכשפה שרדפנו אחריה ובעצם היא רדפה אחרינו - אך לא יכלה לזריזות של ילדים שהתפזרו לכל עבר מפניה. אבל עוד נגיע אליה. ולא רק על מוזרים אספר, אלא על הטיפוסים הצבעוניים של אז. טיפוסים שלא ידענו את שמם, אלא רק בכינויים שנדבקו להם.

אתחיל במשוגעים. משוגעים מאוד מרתקים ילדים. אותנו בטוח. בראש הרשימה עמדה 'קלרה המשוגעת', שבעצם היום אני לא בטוח אם הייתה באמת משוגעת או מפגרת. היא נראתה אישה בלי גיל, מאלה שיש להן שיער מאפיר גם בגיל צעיר. היה לה קול מאנפף מעצבן כזה. ואנחנו הילדים לפי המצברוח, פעם היינו עוקבים אחריה וצוחקים ופעם היינו משוחחים איתה, מעמידים פנים רציניות (וצוחקים בפנים) והאמת שהיא לפעמים שיתפה פעולה. לפעמים הייתה שולפת גלויה ששלח לה איזה קרוב משפחה וביקשה אם אנחנו מוכנים להקריא לה. אלא מה, לא נקריא לה? - זה נורא מעניין לקרוא גלויות אישיות שכותבים לאנשים, ובמיוחד לקלרה המשוגעת.

והיה גם 'צביקה המשוגע' שהיה עדיף לא להתעסק איתו אם חפצים חיים היינו. היה הולך, מנפנף בידיו באוויר, ממלמל וצועק ככה משום מקום ליצורים דמיוניים. והיה האילם שאותו אנחנו הילדים החשבנו למשוגע והוא היה איש גבוה ודק עם שומה בולטת בפנים. אז היינו בטוחים שהשיר איש אילם וגבוה ודק הוא עליו.

וכמו בשיר הוא נעלם יום אחד ויותר לא היה איש אילם גבוה ודק. והיה לנו עוד איש אילם שלא ידענו את שמו. ובעצם איני יודע אם היה באמת אילם, כי תמיד שתק. איש כבן חמישים פלוס שעמד בקרן רחוב, עוטה עליו תמיד מעיל עור חום ישן וחבוש בכובע קסקט, גם הוא מעור - בחורף ובקיץ, בגשם ובשרב. עומד על המדרכה ולא זז מבוקר עד רדת החשיכה - לא שותה לא אוכל. לפחות אף פעם לא ראינו שמישהו דואג לו. והוא עמד תמיד באותה נקודה, בוהה לעבר הכביש מבלי למוש ממקומו, כממתין למשיח. הילכה השמועה שהוא מחכה לבתו שאף אחד לא יודע מה קרה לה.

מרתקת מאוד הייתה 'המכשפה הזקנה' שבזכרוני נראתה כמו המכשפה של עמי ותמי 
בסרט של דיסני. עמי ותמי היה התרגום העברי של הנזל וגרטל. כי בספרות המתורגמת בעברית לילדים, כל השמות היו מעוברתים. בדיוק כמו שעוברתו אז כל שמות ילדי העולים החדשים... והמכשפה שלנו התגוררה ערירית בצריף בודד בשולי שדה בור, שהיה מתמלא במעטה קוצים בקיץ ובשלולית ענק בחורף. כמה מרגש היה להדפק על דלתה, לשיר בחטף ובקול רם "מכשפ'לה רעה תחתונים וגופיה". וכשהיתה יוצאת מביתה ומנפנפת לעברנו במקל, התפזרנו בזריזות לכל עבר. אבל לימים הופיעה בשכונתנו ילדה חמודה, עולה חדשה מרומניה שהגיעה להתארח עם הוריה לכמה ימים באחד מבתי השכנים. לתדהמתנו ראינו את הילדה מבקרת את המכשפה בביתה ויוצאת לאחר זמן בריאה ושלמה. כמו אליסיה הבת של המכשפה בספרי המומינים. כנראה הילדה הייתה קרובת משפחה שלה.

ובדרך לבית הספר לצד שביל עפר ארוך בשדה בור, מול עץ בודד, ניצבה בדד בקתה גדולה מלוחות עץ - צבועים ירוק וגג רעפים אדום דוהה בראשה. גר בה אדם מסתורי ביותר, שכינינו אותו מוישה פוּפְציק. פופציק בגרמנית זה המספר חמישים. מה מקור הכינוי של האיש, שיערו השחור מגיע עד מותניו - לא ידענו. ידענו רק שהוא אינו מדבר עם איש וכדאי להתרחק ממנו. אני זוכר יום אחד שראינו אותו שוחט בשדה ליד ביתו כבש פועה מרה, בסכין ארוך וחד. וואו, כמה שהוא נראה מפחיד עם הסכין ושלולית דם סביב. גם אינני מבין עד היום מדוע? כשיום אחד שמענו בבית הספר רעש ומהומה, וכשיצאנו מהכיתות וראינו בתדהמה 
את הַשַּׁמָּשׁ (ככה קראו אז לשרת) של בית הספר אוחז בכבש שמנסה לברוח ושוחט אותו בשדה השחיטה הזה - בדיוק במקום ששחט מוישה פופציק את הכבש שלו.

בשדה הזה שהייתי צריך לעבור בשביל העפר הארוך כל יום בדרכי לבית הספר וחזרה - הייתי רץ כל יום במהירות מפחד מוישה פופציק, ובחורף מפחד שיפגע בי ברק כשאעבור ליד העץ הבודד שמול ביתו.


והיו עוד אנשים ססגוניים בילדותי. בחוף הים היתה מוכרת בייגלה מבוגרת ג'בארית שזופה, מסתובבת יחפה עם בגד ים שחור וכובע ים מגומי, בייגלך תלויים מושחלים בשרשרת מחוט שפגט וצועקת "בייגלה-בייגלה-בייגלה-בומבה-בומבה-
בומבה". מהר בצמוד כזה, מילה מחוברת לשניה באופן שאף אחד לא יכול לחקות. והסתובב שם בחוף גם מוכר הקרטיבים, ארגז עץ תלוי ברצועה של תריס על צווארו, ארנק צמוד לחגורתו הכרוכה סביב בגד הים - וצועק "קרטיב לימון לימונרו קר-קר-קר-קר, ררררר" מדי פעם היה שולף קרטיב מהארגז ומפשפש בארנקו להחזיר עודף. והיו שני אחים שהייתה להם עגלה קטנה עם סיר גדול מהביל, שמכרו תירס. ממליחים במלחיה ענקית ומגישים במלקחיים קלח עטוף בעלה תירס. כמו בסיפור הילדים תירס חם בים בם בם.



והיה עוד מוכר תירס חביב שהגיע מדי יום לרחוב בשכונה - בשעה ארבע ושלושים אחר הצהריים בדיוק. הייתי קונה אצלו מידי פעם קלח תירס בחמש אגורות שנתנו לי הורי. יום אחד הפסיק להופיע ולא הבנו לאן נעלם. לאחר ימים רבים הוא שב לאחר מחלה. ליוויתי חבר שקנה אצלו תירס והמוכר החביב הגיש גם לי. אמרתי לו שלא ידעתי שיבוא, אין לי במה לשלם. הוא חייך ואמר, תשלם לי מחר. למחרת כבר לא הגיע. ימים רבים הסתובבתי בכיס עם עשר אגורות ונשארתי חייב לו מאז ועד היום הזה.

היו גם עוד כמה טיפוסים, שהגיעו למכור לילדים בשכונה. היתה מוכרת תפוחים על מקל, מצופים בגלזורה אדומה כמו סוכריה. והיה מוכר 'צמר גפן' מסוכר ורוד על מקל (אם אני זוכר, נדמה לי שקראו לזה אז 'נשיקה') - אבל את אלה ההורים לא הרשו לי. זה לא בריא ויקר, כך אמרו.


ולשכונה הגיעו בכל יום מוכרים רכובים בעגלה וסוס. אחד מהם היה החלבן שבעגלתו ארון עץ גדול, מלא במדפים עליהם ניצבים בקבוקי חלב, לֶבֶּניה, ושמנת. אז כל מוצרי החלב היו ארוזים בבקבוקי זכוכית רב-פעמיים ברי החזרה. ובחורף הגיע מר פקמן מוכר הנפט נמוך הקומה, חבוש הכובע הקסקט הנצחי. מצלצל בפעמון להודיע על בואו. בעגלתו מיכל גדול וברז, בעזרתו מילא ג'ריקנים של לקוחות בנפט עבור תנורי הפיירלוקס. 



ואימא שלי הייתה קונה ביצים טריות מלול התרנגולות שגידלה פקמנית אישתו בקצה הרחוב. והפקמנית כיבדה אותי תמיד בעוגית חמאה טריה שאפתה, כשהתלוותי לאימי. ועד שהייתי כבן חמש והוריי קנו פריג'ידר (כך קראו אז למקרר חשמלי), היה מגיע לשכונה מוכר קרח. גם הוא בעגלה וסוס. אני זוכר את אבא שלי קונה ממנו לבני קרח - עוטף אותם בשק בד יוטה לנשיאה, שלא יקפאו הידיים. והיו גם מצבטי מלקחיים ייעודיים לשאת את לבנות הקרח. בכל יום שישי היה קונה שני לבנים וחצי של קרח כדי לקרר את מקרר המזווה לסוף השבוע. בסופי שבוע אבא שלי היה מכין גלידה מחלב ואבקה והיה מקפיא אותה על אחת מלבני הקרח.

גם היו ילדים שהיו בעינינו טיפוסים מעוררי עניין. בשכונה בלטו זוג ילדים גמדים - אח ואחות, יתכן תאומים, כי קשה לעמוד את גילם הכרונולוגי של גמדים. אבל כיוון שנשאו ילקוטי בית ספר - הסקנו שהם ילדים או נערים. הם לא יצרו בכלל קשר עם הסביבה. הם היו תמיד זה לזה ונראה ששוחחו ברחוב ביניהם בלבד.

אבל שיא השיאים במוזרות היה הילד דובי. שהיה מטייל ברחוב עם הוריו, כשהוא, קשור אליהם ברתמה כמו כלב. סיפרו ברחוב שהילד סובל ממחלת הנפילה (אפילפסיה). אך אז כמו היום, התמונה של הילד נגרר ככלב מעוררת זעזוע. האמת היא שמעולם לא ראיתי ילדים כאלה שמוליכים אותם לטיול כמו כלבים. למעט ילד אחד עם אימו בארה"ב. אבל שם זה היה כנראה בשל בעיות התנהגות של הילד.

כל אחד מאלו שתארתי כאן (והיו עוד רבים) היה אישיות צבעונית בפני עצמה. מייצגים בשבילי עולם ילדות שנעלם.


ג. המורה לתזונה


מהו תפקיד בית הספר? יותר מאשר הוא אמור לגרום לתלמידים לשנן חומר ולהקנות ידע, בית הספר אמור להיות בראש ובראשונה בית ספר לחיים. להכין את התלמידים להתמודדות עם החיים בעתיד.

לאחר קום המדינה הייתה לנו בשנותיה הראשונות מדינה עניה. כשתקציב המדינה והביטחון בפרט היו נמוכים בהרבה מאשר כיום (למרות שגם אז תקציב הביטחון היה כשישים אחוזים מהתקציב הכללי). מובן מדוע המדינה השקיעה בקליטת עליה, אבל היא השקיעה גם בחינוך. עשרות מונים מאשר היום, ללא השתתפות תשלומי הורים (
מלבד תשלום מזערי ביותר בתיכון, במה שהיה מכונה 'קרן שיפורים' ביותר. וכן תשלום של בול קרן קיימת שהדבקתו הייתה חובה בתעודות בית הספר). המדינה ראתה בחינוך את חוזקה התרבותי, המדעי והמדיני בעתיד.

בעבר בבית הספר היסודי למדו 8 שנים, לאחר מכן 4 שנות תיכון, ללא חטיבת ביניים. רק לאחר שכבר 
למדתי בכיתה ט', עבר חוק חינוך חינם גם לתיכון עד כיתה י', ורק כמה שנים אחר כך עד לכיתה י"ב. 

בכל בית ספר יסודי למדו מוזיקה על ידי מורה מקצועי. מכיתה ד' עד ח'.
בכל בית ספר למדו ציור ואמנות , גם כן על ידי מורה מקצועי מכיתה ד' עד ט'.
בזמני בבית הספר למדו שעורי מלאכה - שעתיים ריקמה לתלמידי ג'-ד' (בזכות שיעורים אלה אני יודע היום לאחוז במחט, לתפור כפתור ותיקוני לבוש קלים). והבנים המשיכו בשעורי מלאכה (4 שעות שבועיות) בעץ ובנחושת, עד לסיום כיתה ח', גם על שיעורי המלאכה היו אמונים מורים מקצועיים.


בבית הספר היסודי ממלכתי שלי למדנו גם שעורי חקלאות וגננות ממורה מקצועי בכיתות ה' עד ז'. לכן כיום אני יודע לטפח את הגינה שלי בעצמי ולא זקוק לשירותי גנן. בכיתות ז' - ח' למדנו שלוש שעות שבועיות צרפתית כשפה זרה שניה. חבל שלא ערבית, כי בתיכון החליפו לנו ללימודי ערבית (שנתיים ערבית ספרותית ושנה ערבית מדוברת). בבית הספר התיכון שלי דגלו בלימודי השפה הערבית לכל התלמידים, כי אנחנו חיים במזרח התיכון ולא באירופה.

והיו גם הרבה יותר לימודי מדעים (פיזיקה, כימיה וביולוגיה חובה לכולם - גם מי שלא עשה בהם בחינת בגרות). ולמדנו אז הרבה לימודי גיאוגרפיה והיסטוריה, החל מהפרה-היסטוריה והעולם העתיק. מילדי נוכחתי לתדהמתי שההיסטוריה מתחילה בימי הביניים. האם גם היום ילד בכיתה ה' מסיים ללמוד בשתיים וחצי, ופעמיים בשבוע בשלוש וחצי?

אז המדינה העמידה את החינוך בראש סולם עדיפויותיה אחרי ביטחון, והיום? ... כמה תשלומי הורים משלמים עבור 'חינוך חינם'?



***

בניגוד להיום, בכל בית ספר למדו שנתיים לימודי תזונה (שלוש שעות בשבוע) על ידי מורה מקצועי. היום בקושי, אם בכלל לומדים תזונה (הבת שלי למדה בקושי סמסטר אחד והבן לא למד בכלל), אבל כיום יש פי מאה יותר מקרי אנורקסיה. ואני לא סתם מציין את הקשר הזה (לא שאני טוען שזו הסיבה היחידה). אבל, לחץ ותחרות היו גם אז (ואפילו יותר, אז התלמידים לקחו יותר ברצינות את הלימודים מאשר היום, והייתה תחרות בין התלמידים). מודעות ל'יופי' היתה גם אז, ודוגמניות שדופות היו מוצגות לראווה גם אז בעיתונים.


הקטע הבא יהיה מוקדש לזכרונותיי מלימודי התזונה ובעיקר למורה לתזונה שלי. המורה לתזונה הייתה גברת בשנות החמישים לחייה, אישה צנועה, מיושבת בדעתה, שולטת בכיתה ברוגע - עולם התזונה בראש מעייניה. 

זאת לא היא, רק מאוד מזכירה אותה

למדנו איתה בכיתות ו' - ז'. שנתיים שלמות (נו, כמעט שלמות - כפי שאסביר בהמשך). היו גם ספרי לימוד מיוחדים לתזונה ומבחנים.

במשך השנתיים (כמעט) למדנו הרבה לימודי תיאוריה - על מערכת העיכול, על אבות המזון ותפקידם, על סוגי פחמימות (טובים ורעים), על חלבונים מלאים וחסרים, על סוגי שומנים (טובים ורעים), על ויטמינים ומינרלים, על צורות בישול (טובות ופחות טובות) ואפילו על עריכת שולחן, קישוטי וסידורי פרחים, ונימוסי שולחן.

אבל לא רק לימודים תאורטיים. גם לימודים מעשיים בכיתה ז'. הכיצד? המורה לא הייתה רק המורה לתזונה. היא הקימה בבית הספר וניהלה מפעל חיים: היא עמדה בראש מפעל הזנה לתלמידים ששני הוריהם עובדים - מסעדת בית ספר. אז לא היה צריך חוק הזנה. בית הספר סיפק שרותי הזנה תמורת סכום סימלי מצחיק.

המורה לתזונה ניצחה על פעילות המסעדה הזו שהיא עמדה בראשה. האמינו לי שהתלמידים אז לא אכלו ג'אנק פוד, שניצל, נקניקיות וצי'פס. אלא, אוכל איכותי, בריא ומזין.

בכיתה ז' כל התלמידים השתתפו בפרוייקט הכנת הארוחות במסעדה, בנוסף לצוות של ארבע עובדות מטבח. במשך ארבעה ימים בשבוע, קבוצה של 7-8 תלמידים מבין שלושת כיתות המחזור - היתה פטורים מלימודים ובמקום היו התלמידים לומדים ועובדים יום שלם במסעדה. יום אחד, אחת לשלושה, ארבעה שבועות.

התייצבנו במסעדה בשמונה בבוקר, חבשנו כובעי טבחים וסינר, והמורה לתזונה לימדה אותנו את עקרונות בחירת תפריטים לארוחות, את עקרונות הכנת המזון ואת עקרונות הבישול.

בהתנסות הזו למדתי הרבה דברים בסיסיים וגם מורכבים יותר. איך לשבור נכון ביצה. איך לחתוך ירקות - פלפל למשל, כדאי וקל יותר לחתוך מהחלק הפנימי כלפי הקליפה החיצונית, 
ולא להיפך. איך לחתוך עוף ובשר, איך לתבלן, איך להכין מנות לפי מתכון מדוייק, איך לתכנן כמויות, איך לקשט מנות (כי אוכל אוכלים עם העיניים), איך להכין קינוחים שונים, ועוד הרבה הרבה דברים. כשהיתי סטודנט באוניברסיטה, יכולתי לבשל לעצמי בקלות בגלל ההתנסות הזאת.

עד היום, עשרות שנים אחרי, אני זוכר את הקינוחים שהכנו. את סלט הפירות העסיסי, את קינוח הגזר המגורד במיץ לימון ונענע, את כדורי השוקולד בקוואקר שיבולת שועל... אח, זכרון הטעם והריח עדיין בפי ובאפי.

אבל לא רק הכנת אוכל למדנו מהמורה לתזונה. כשסיימנו להכין את האוכל לאותו יום, כחצי שעה לפני שהגיעו תלמידי בית הספר לאכול במסעדה - נטלנו ידיים, התיישבנו לשולחן שערכנו אותו בעצמנו ובראשו ישבה המורה לתזונה. כדי לאכול ארוחת צהריים, שאנחנו השתתפנו בהכנתה.

לפני שהתחלנו לאכול, סיפרה לנו המורה סיפורים ואנקדוטות בענייני אוכל ועל נימוסי שולחן. לאחר שברכה בתאבון, בארוחה עצמה אין מדברים. למשל, סיפרה לנו שהזדמן לה לאכול עם נכדתה הקטנה בחדר האוכל של קיבוץ גינוסר. באותה ארוחה השתתף דוד בן גוריון שהגיע לביקור, ואכל שם בהתלהבות יתרה.

בן גוריון בחדר אוכל בקיבוץ משמאל, 1966.
והאורח במרכז מי יודע מיהו?
את הכלים לארוחה הזו הביאה פולה בן גוריון ממטבחה הפרטי.

מקור: עיתון הארץ

ובן גוריון, ינוח על משכבו בשלום, אכל עם הידיים ובצורה לא בדיוק אסתטית בלשון המעטה, שהדהימה את נכדתה של המורה. וכפי שילדות קטנות לא עושות חשבון, היא הצביעה עליו העירה בקול רם שכל חדר האוכל שמע: "למה האיש הזקן הזה אוכל כל כך מגעיל"?
 המורה כמובן רצתה לקבור את עצמה. וכיצד הגיב בן גוריון? הוא קם לעבר הילדה, רכן לעברה ואמר: "תלמדי מסבתא שלך ילדה איך לאכול יפה, כדי שלא תאכלי כמוני".


*** 

כבר הזכרתי כי כמעט למדנו תזונה שתי שנות לימוד. מדוע כמעט, כי בשל ארוע שאספר מיד, לא סיימנו את השנה האחרונה איתה ולא נפרדנו ממנה.

ומעשה שהיה כך היה. כחודשיים לפני סיום שנת הלימודים של כיתה ז', אחד התלמידים מצא קנדום (גומי) באחד מגינות בית הספר האינטימיות - הגינות שטיפחנו בשיעורי החקלאות. יצאה נפשו של הילד לחמוד לצון והוא הניח את הדבר על שולחנה של המורה לתזונה, לפני שעמדה להכנס לשיעור. כשהבחינה בכך המורה לתזונה, יצאה מיד מהכיתה ללא אומר, ולא שבה עוד.

במקומה חזר במהרה מנהל בית הספר, מלווה במחנכת. לאחר הסבר על חומרת המעשה, הודיע לנו המנהל שנענש קשות, אלא אם כן יקום ויודה מי שעשה את הדבר. אף אחד לא קם. מנהל בית הספר הוסיף ואמר שנוכל להיות פטורים מעונש אם מישהו יגלה מי האחראי למעשה. אף אחד לא קם. הצטוונו להמתין בחצר בית הספר, עד לסיום הישיבה והדיון במעשה, בכינוס חרום של חברי המועצה הפדגוגית של בית הספר. בנוסף לכל הצרות, מנהל בית הספר החילוני שלנו היה אדם דתי חובש כיפת בד משי שחורה.

לאחר כשעה בחצר בית הספר, הוכנסנו לכיתה והמנהל מסר את גזר הדין. המועצה הפדגוגית החליטה לסלק אותנו מבית הספר לשלושה ימים, בתוספת איגרת להורים שנדרשו לחתום עליה. בנוסף לכך הוחלט שלא נקבל תעודות בסיום שנת הלימודים.

משמעות הדבר הייתה שלא נוכל להרשם לתיכונים שבזמנו היו מכיתה ט' עד י"ב. ההרשמה לתיכון הייתה אז במחצית הראשונה של כיתה ח' והייתה דרושה תעודת ציונים של כיתה ז'.

בזמנו לא היה עדיין חוק חינוך חובה בתיכון, ולהתקבל אליו היה צורך בתעודה סבירה בכיתה ז', בתעודת התנהגות טובה, בחוות דעת של בחינה פסיכוטכנית, ובציוני עובר בבחינת '
הסקר' הארצית, שהייתה מקובלת אז - מעין בחינת בגרות של בית ספר יסודי. מי שלא מילא את כל ארבעת הקריטריונים - נדון לנשור מבית הספר וללכת לעבוד, או ללמוד הדפסה ופקידות, נגרות, מסגרות, נפחות, חשמלאות וכיוצא באלו - בבית ספר מקצועי ללא בגרות. או ללמוד בבית ספר חקלאי - כן היו כאלה פעם.

לכן, העונש שלא לקבל תעודת ציונים בסיום כיתה ז' היה לנו כבד ביותר ועוד יותר להורים המודאגים. אז הורים לא העזו להתערב ולנהל את בית הספר, או להכות מורים ומנהלים. אל המורים התייחסו בכבוד. אל המורים, הורים ותלמידים פנו בתואר 'המורה' ולא בשם פרטי. בכניסת המורה לכיתה, כל התלמידים היו קמים ונעמדים על רגליהם, עד שהמורה נתן אות לשבת. אם נתקל היה המורה בבעיות קשב, נצטוו לשבת ולשלב ידיים מאחרי משענת הכיסא. אני כבר רואה בעיניי את הקוראים הצעירים מחייכים בחוסר אמון. אבל אז תלמידים לא התחצפו למורים. גם לא הסתובבו בבתי הספר עם סכינים והטילו מורא על הילדים והמורים. הייתה משמעת. כמו שצריך.

ומה קרה בפועל? לפני ההרשמה לתיכונים סיפקו לנו רק העתק תעודה, שבאמצעות  נוכל להתקבל לתיכון על תנאי - עד שנספק בסיום כיתה ח' את התעודה הרשמית של כיתה ז', יחד עם התעודה של כיתה ח' - ללא כל רבב בהתנהגות.

כן, אז מערכת החינוך היתה רצינית הרבה יותר מהיום.

את המורה לתזונה יכולנו רק להעריך על מה שלמדנו ממנה, ולהצטער על כך שלא יכולנו להיפרד ממנה בסיום בית הספר, כמו משאר המורים. היא לא סלחה. כמה סימבולי - סיום עגום שהשאיר לנו טעם רע בפה.


ד. ראש גדול או חסר אחריות? (וידוי בפרהסיה)

קטע ביוגרפי זה פורסם בעבר כווידוי אישי בפרהסיה. בהחלט לא הייתי חוזר על זה כיום. כי גם אם ההיבט החוקי מוטל בספק, בוודאי נעשו אז דברים בניגוד לפרוטוקול, אך מתוך כוונה טובה. אבל גם מתוך ידע ולא מזל. כמובן חל חוק ההתיישנות על מעשי אלה, אך לזכותי יאמר שהייתי צעיר ונחוש, חדור אהבת אדם וביטחון בהצלחת מעשיי
. וזאת למען הקלה על סיבלות אנשים, בוודאי להצלת חייהם. עבור מטרה זו הייתי מוכן אז לפעול אם צריך גם בניגוד לפרוטוקולים. 

ישראל של אז הייתה שונה מהיום. אז מכונית של כל רופא נשאה לראווה 'תווית רופא', כדי שכל העולם ומלואו ידע. כיום מרבית הרופאים לא יטפלו בפצועים ברחוב, שלא במוסד בו הם עובדים ומבוטחים בביטוח שמכונה 'מאל פרקטיס'. לפני שנים אחדות אני וקולגה רופא עברנו בשדה תעופה בחו"ל לטיסת קונקשן. לידנו צנח אדם שאיבד את הכרתו. הקולגה שלי תפס את ידי ומנע ממני לגשת ולתת לו עזרה. "אין לנו ביטוח כאן ולכן צריך להתעלם ולהמנע מאפשרות של הסתבכות משפטית".

בשירות הסדיר שלי בצבא עברתי קורס פראמדיקים קרביים. לא קורס החובשים הקרביים של היום, שהוא משחק ילדים לעומת הקורס האינטנסיבי והמורחב של אז. כיום חובש קרבי נותן בקושי אקמול ועוד כמה זוטות לחיילים בפלוגה. אבל לפראמדיקים  של אז היו שלל סמכויות רפואיות נרחבות, הן במתן תרופות והן בטיפולים. 
בשעת חרום פארמדיק יכול היה לבצע גם מספר ניתוחים מצילי חיים והיו ברשותו ערכות ניתוח למטרות אלו. אבל הייתה רשימה של פרוטוקולים ברורים לגבי מה מותר לעשות ומעבר לכך מותר רק לרופא.

לאחר הקורס הגעתי לסוללת תותחנים ברמת הגולן. סוללת התותחים הזו הייתה מרוחקת מבסיס המפקדה בה ישב רופא הגדוד. וכיוון שהוא הגיע לביקור חולים בסוללה רק פעם אחת בשבוע (כי היה צריך לבקר גם בסוללות האחרות), יצא שבאופן מעשי הטיפול השוטף בחיילים החולים או הפצועים היה עלי. היה ברשותי לשם כך ציוד רפואי ותרופתי מכובד (שלא מקובל כיום בצבא).

למרות שהייתי אמור להתרכז רק בצד הרפואי והתברואתי, שימשתי ברצון בניגוד לפרוטוקול גם כתותחן - בתחילה כעוזר כוון ואחר כך ככוון, בצוות תותח 175 מילימטר, שעם חנ"ה (חומר נפץ הודף) מיוחדת יכולנו להגיע לטווח שבו הפגזים נופלים על דמשק. את התותחנות עשיתי בהתנדבות, רק שבמקום החגור הקרבי הקל של אנשי הצוות, אני הייתי חגור בחגור חובשים עם שני פאוצ'ים גדולים לצידי, עמוסים בחומרי חבישת שדה, חוסמי עורקים ואינפוזיות. בנוסף לכך נושא ערכת אב"כ, ועל גבי אלונקה מתקפלת, ובנוסף לנשק אישי.

מקור: מאקו

כשבכל בוקר אנשי צוות התותח היו מגרזים את הטנק ומעבירים חוטר בקנה התותח, פניתי אני לפעילות התברואה היומית בסוללה. פזרתי סיד סביב פתחי שרותי השדה, שפכתי ליזול לתוך בורות איסוף היציאות, ריססתי בחומרי הדברה, ערכתי בדיקת נקיון המטבח, ומוודא שהטבח משאיר במקרר דוגמיות מזון מכל ארוחה - למקרה של הרעלת קיבה. לפי הפרוטוקול במקרה כזה נערכת בדיקת חיידקים של דגימות המזון לזיהוי מקור ההרעלה.

באותם ימים שבהם השינה הייתה באוהלי שדה, הזבובים והיתושים היו מטרד רציני (ד"א באחריותי היה גם לערוך מסדר שבועי לכל החיילים והקצינים, שבו היו צריכים לבלוע בנוכחותי כדורי כינין כנגד מלריה). היתושים והזבובים הציקו נורא ונראה שממש לא הזיזו להם חומרי ההדברה שפיזרתי בשטח. הם כבר היו עמידים לכול חומרי ההדברה. עד שיום אחד החלטתי לעשות מעשה, בניגוד לפרוטוקול. מאוהל המטבח יצאה תעלת ניקוז פתוחה של שפכים, שבה קיננו החרקים והטילו בה את ביציהם. ובאותו יום שפכתי לתעלה הארוכה תערובת של סולר ודלק והצתתי באש ענק את פני המים בתעלה. האש התקדמה במהירות לאורך תעלת המים ושרפה את כל הביצים והזחלים. שקט השתרר עד להצתה הבאה והקלה ממפגע הזמזמניים והעוקצניים.

מותר היה לי לעשות את זה? קטגורית זה לא היה בפרוטוקול ואפילו בניגוד לנהלי צה"ל. אבל קציני הסוללה לא עשו לי דבר. כי הם היו מאושרים מכך שהם יכולים לישון בשקט.

ואני זוכר חייל שלב בתניק ממוצא ארגנטינאי שהיה לו שפם כמו של הברון מיכנהאוזן, ושהיה מדבר עם ריש מתגלגלת ומחליף מ' סופית בנון סופית ולהיפך. לילה אחד הוא קפץ ויצא מהאוהל עירום, כולו זעקות שבר. זה היה בימות החורף כשעקרבים היו שורצים. העקרבים היו מטפסים לראש האוהל ואז נוחתים היישר אל שק השינה החמים של מי שהיה מתחתיהם. כמובן שבתזוזה הראשונה של החייל הישן, היו עוקצים אותו. ואותו ארגנטינאי שכך נעקץ, פרץ מהאוהל באמצע הלילה, צועק מכאב בהיסטריה גדולה. אי אפשר היה להרגיע אותו. עד ששלפתי שפורפרת מורפיום והזרקתי לו. והוא נכנס לעולם שכולו טוב ונרגע.

וכשהגיעה אחר כך ביקורת חר"פ וגילו שחסרה לי שפורפרת מורפיום אחת - הביאו לי חקירת מצ"ח. אבל כשראו לפניהם חייל רציני ונורמטיבי ירדו ממני. היה להם ברור שאני לא משתמש בזה והנרקוטיקה נעולה בארגז ללא אפשרות גישה של מישהו אחר.

להיות פראמדיק היה די מכה בחודש אימונים שנערך פעמיים בשנה. כשהיינו מסיימים את האימון בשטח בשעות מתקדמות של הלילה ונותרו לנו כארבע שעות שינה בלבד (לא כמו היום, שיש חוק שינה שמאפשר שעות שינה נורמלית באימונים) - כולם הלכו לישון. ואני הייתי צריך להמשיך לטפל בחיילים שפתאום לאחר סיום האימון היומי - לזה יש כאבי בטן, לשני פטריות מציקות ברגליים, לשלישי כאבי ראש ולרביעי כאבי שיניים.

כאבי שיניים - מה אפשר היה לעשות לחייל שלמרות האופטלגין שהזרקתי לו הוא מתפתל וצועק שעות מכאבים? להיכן הייתי יכול להביא אותו לטיפול שיניים באמצע הלילה בת'
יז אל נאבי?

ואני רק פארמדיק ואפילו לרופא הגדודי אסור כידוע לטפל בשיניים. אבל בניגוד לפרוטוקול לקחתי מזרק, עיקמתי את המחט באש עם פינצטה כך שתוכל לחדור לחור של השן, והזרקתי לתוך חור השן אלכוהול רפואי, שהרדים לו את העצב. וכשגם זה לא עזר והכאבים חזרו כל רבע או חצי שעה, הוצאתי מארגז הרפואה שלי בקבוקון של חומר הרדמה בשם לידוקאין (שמיועד לניתוחים מצילי חיים בשעת חירום) והזרקתי לו את ההרדמה. כפי שעושה רופא שיניים. הרדמתי לו את הפה לארבע, חמש שעות. עד לבוקר שבו אפשר היה לפנותו למרפאת שיניים.

וודאי שואל הקורא כיצד העזתי לעשות את זה. זה אסור. זו בפירוש עבירה, עליה הייתי נכנס לכלא אם משהו היה מסתבך. גם לרופא רגיל אסור ואף פעם לא לימדו אותי איך לעשות זאת. אבל זכרתי את שיעורי האנטומיה וידעתי היכן עוברים עצבי השיניים. לכן סמכתי על עצמי שאצליח. כולם מסביב היו מבסוטים שהשתקתי את הצעקות של החייל, וגם הוא שנרדם כמו תינוק. אבל כאמור, מה היה קורה לוּ הייתי מפספס ופוגע לו בעצב? הייתי נכנס לכלא ומאבד את הרשיון.

במקרה אחר כאשר חייל ניסה להתאבד ובלע כדורים רחוק מכל בית חולים קרוב, עשיתי לו שטיפת קיבה בניגוד לפרוטוקול, והצלתי את חייו. שוב, רק לרופא מותר. אבל הייתי צעיר, בוטח בעצמי וצפצפתי על הפרוטוקולים כאשר מדובר בחיי אדם. וכי 
הייתי צריך להניח לו למות עד שהיה מגיע אל רופא? היום כמובן שלא הייתי מעז לעשות את זה. כי כיום שנשפטים על כל דבר, כבר עדיף להמנע מעזרה ולתת לאדם למות.

ומה היה עושה הקורא לחייל שנכנס לחרדה ולהיסטריה נוראית ההולכת וגוברת ככל שהתגבר קצב נשימתו, משום שבמקרה כזה ריכוז החמצן המגיע אל המוח בזרם הדם - מטפס לשמים? כולם מסביבי היו בהלם כאשר זינקתי והצמדתי לראשו שקית ניילון. חשבו שירדתי מדעתי ושאני חונק אותו. אבל במהרה כאשר ריכוז החמצן שבשקית ירד - החייל נרגע מיד ויצא מהתקף הסטרס ההיסטרי. ומה היה עושה הקורא לחייל שנענש ולא יצא הבייתה במשך 6 שבועות? כשיצא סהרורי עם נשק טעון ולא נצור. צריך הי
ה להשתלט עליו ולהרגיעו כדי למנוע אסון. אני חושש לספר כיצד פתרתי את הבעיה, וכי הייתי צריך להסתכן בכך שהוא יירה על עצמו, או על אחרים?

עוד עבירה הראויה לציון הייתה כאשר אחד הטבחים חלה בצהבת והדביק שליש מהיחידה. החולים אושפזו וקיבלו לאחר מכן פרופיל 24 זמני לשלושה חודשים. אני הייתי צריך לחסן את כל הנותרים כדי שלא יחלו. אבל הקע"ת (קצין עמדת תותחים) שהוא הסגן של המסו"ל ( מפקד הסוללה) - תפקיד שאינו קיים יותר בלקסיקון של התותחנים - סירב לקבל את החיסון, כי הוא פחד מזריקות כמו ילד קטן. כשהחל לברוח ממני, רדפתי אחריו עם המזרק ביד. בעזרת חייל נוסף תפסנו אותו והשכבנו אותו על האדמה. תוך שאני יושב עליו ומרתק אותו לקרקע, תקעתי בזרועו את החיסון.

כמובן אסור היה לי לעשות זאת. הוא יכול היה לשפוט אותי בעבירת תקיפת קצין. אבל הוא לא עשה זאת, כי הוא התבייש מפני החיילים על פחדנותו.

שמי יצא לפני ברחבי רמת הגולן. כשהיה אימון כלל חיילי בן יומיים ברמת הגולן, המטכ"ל השאיל אותי מהיחידה, לשמש כפראמדיק הפרטי של הרמטכ"ל דאז - מוטה גור. זה היה כי סמכו עלי וכי זכיתי לפני כן במקום ראשון בחידון רפואה שנערך לנציגי כל היחידות השונות בצה"
ל. בעצם כמעט זכיתי רק במקום השני. כי בשאלה מה קורה לכלי הדם כששותים אלכוהול, עניתי שלמרות תחושת החום של השותה, בעצם האלכוהול גורם לכלי הדם להתרחב, ולאיבוד חום. יו"ר צוות הרופאים ששימשו כשופטים טען שתשובתי אינה נכונה וכי ההיפך קורה. אבל קצת לפני ההכרזה על הזוכים, אחד השופטים לחש באוזנו שאני צודק בתשובתי ולא הוא.

כשקודמתי להיות אחראי המרפאה הגדודית שהיתה ממוקמת במפקדה, ישבתי לצידו של הרופא הגדודי בקבלת חולים והייתי הרשם של המיקרים ביומן הרופא, בתיקים הרפואיים, בשליחת הפניות לבדיקות דם ולרופאים מומחים, וברישום המרשמים. את כתב היד שלו אף אחד לא יכול היה להבין.

וגם כאן אני מכה על חטא. אחת לתקופה נערכה ביקורת מרפאות. ומה עושים כשאין התאמה בין מצאי התרופות בפועל לבין הרישומים ביומנים? במרץ נרתמתי למשימה ורשמתי בתיק הרפואי שלי ושל אנשי הצוות הרפואי האחרים מחלות מפוברקות למיניהן ומתן מרשמים שכיסו על החוסרים של התרופות. בביקורות כמובן שזכינו לשבחים על ניהול המרפאה.

כשהייתי כבר במפקדה כאחראי מרפאה, השתתפתי בתורנויות קצין תורן. גם בזה זכיתי לשבחים מהסמג"ד, כי הצלחתי לאלתר בכל מצב. למשל, איך שהוא תמיד לעמוד בתקני השמירה של החיילים - כשזה היה בגימלים והשני היה נהג שיצא לנסיעה וכדומה. הסמג"ד היה תמיד אומר לכולם שאני "כמו חבית שאיך שלא מגלגלים אותה - תמיד נעמדת". אני לא מספר את כל זה כדי להתגאות במשהו, אלא כדי שהקורא יבין את הרקע 'לפשעים' שלי - כדי שהכל יתנהל כשורה, יש לנהוג לפעמים בניגוד לפרוטוקול. למי שאינו פוחד לקחת אחריות על מעשיו.

כחצי שנה לפני שהשתחררתי, לא היה מ"פ מפקדה, כי הוא השתחרר ולא הביאו לו מחליף. אז המג"ד מינה אותי למ"פ המפקדה והעניק לי דרגת ממ"ק (ממלא מקום קצין). מ"פ מפקדה היה למעשה הקצין השלישי בהירארכיה מתחת למג"ד ולסמג"ד. כנכנסתי לתפקיד הזה, רמת המשמעת של החיילים במפקדה היתה ירודה ביותר. בעיקר של הנהגים, החימושניקים והאפסנאים. ידעתי שאם חפץ בשקט אנוכי, עלי לטפל בעניינים בקשיחות מההתחלה. למשל, כשיצאתי לבדיקת שמירה לא מצאתי נהג אחד בעמדת השמירה. הוא נטש אותה ומצאתי אותו ישן שנת ישרים - לא פחות ולא יותר מכורבל בשק שינה בתא הנהג של משאית. העלתי אותו מיד למשפט אצל המג"ד, ש'דפק לו' (בלשון צה"לית) 60 ימי מחבוש בכלא שש.

בחודש הראשון לתפקיד, העלתי למשפטים על ימין ושמאל. לאלה שהיו בדרך כלל חיילים נורמטיבים וחטאו חד פעמית - העמדתי בפניהם את אפשרות הבחירה בין משפט לבין בחירת עונש על ידם עצמם. כך למשל, קשר אחד בחר לו כעונש לנקות שבוע שלם את חדרי השירותים בגדוד. אבל כשראו שיש להם מ"פ קשוח, משמעת ברזל השתררה במפקדה. עד לשיחרורי פשוט פחדו להתעסק איתי. יותר כמעט לא היה צורך במשפטים.

כמ"פ מפקדה, הייתי אחראי לכל הלוגיסטיקה של חילופי גדודים. הגדוד שלנו ירד לרפידים בסיני לחודש אימון והגדוד המקביל שלנו שם - עלה לרמת הגולן לתפוס כוננות במקומנו. הדבר היה כרוך בהרבה לוגיסטיקה, החל ברישום כל הציוד במפקדה להחתמת המ"פ שלהם עליו, וכלה בטיסות במסוק לדרום, לבדיקת הציוד שלהם והכנת המקום לגדוד שלנו. היו גם טיסות במטוס ואני זוכר פעם אחת שחזרתי מסיני לבית לחופש קצרצר בדרך חזרה לגולן - נחתתי בשדה התעופה בלוד. הייתי אז במדי ב', עם תרמיל צבאי קטן. אחד מחיילי האבטחה בשדה התעופה הצביע עלי ואמר לחברו "הוא מסיירת מטכ"ל", ואני המשכתי ללא בדיקת תעודות, מגחך לעצמי. אינני יודע עד היום אם המחשבה שלהם שאני מסיירת מטכ"ל נבעה מטיסה ויציאה הבייתה בבגדי ב', או מאופן ההליכה הבטוחה שלי.

השתחררתי קודם זמני בכשלושה וחצי חודשים לדחיית שירות. כדי שאוכל להתחיל בזמן את שנת הלימודים באוניברסיטה. החזרתי אותם בסיום תואר ראשון, בזמן שכבר הייתי רשום ללימודי תואר שני. בתקופת דחיית השירות שירתי במילואים 45 יום בשנה. אוי, לכמה בחינות נאלצתי לגשת למועד ב' בגלל זה.

כשחזרתי לשרת כדי להשלים את השירות הסדיר שנדחה, נשלחתי לקצין המיון בפיקוד מרכז. והוא שראה את התיק הרפואי הנפוח שלי (זוכר הקורא את הפיברוקים של המחלות שארגנתי לקראת ביקורות המרפאה להתאמת מצאי התרופות?) התרשם "שבמצבי הרפואי הירוד" אני מתאים לנהל את המרפאה בקצח"ר (מפקדת צנחנים ראשית) שישבה אז במחנה בילו. בקיצור קל"בניק (משרת קרוב ליד הבית). גרתי אז במעונות הסטודנטים בירושלים והייתי עולה כל יום על האוטובוס הראשון בחמישה לשש בבוקר בדרכי לרמלה. בחמש אחה"צ חוזר לירושלים.

למרפאה הזו הצנחנים היו ממעטים להגיע. אבל המרפאה הזו שירתה גם את חיילי המילואים של הג"א (מה שכיום מכונה פיקוד העורף) וחיילי יחידות סמוכות אחרות. למרפאה הזו הגיעו בכל יום לגיוס מילואימניקים מהג"
א, שהם כמו שנקרא ביידיש ציילעגרים. כלומר מילואימניקים עם תחלואים, רובם מפוברקים, שהתייצבו במרפאה כדי שהרופא ישחרר אותם משירות מילואים. והרופא המסכן הזה, שהיה עתודאי שגם התחיל להתמחות בהרדמה בבית חולים קפלן ועבד שם בערבים ובלילות - לא היה יכול להשתלט על קבלת מאתיים, מאתיים חמישים חולים ליום.

אז כאחראי מרפאה אירגנתי את הסידור הבא: הצבתי בחדר הקבלה את סמל המרפאה כדי שיערוך את המיון הראשוני, וישלח את מיקרי ההתחזות הברורים לעין לשרת. את שאר החולים הוא היפנה על פי התור לאחד משני חדרים. בראשון ישב הרופא עצמו ובחדר השני ישבתי אני מתפקד בשמו כרופא לכל דבר. קיבלתי העתק חותמת שלו. בדקתי חולים, שלחתי חולים לבדיקות והפניות לרופאים מומחים בחר"פ 542, רשמתי מרשמים ובעצם הכל. האם מבין הקורא איזו אחריות לקחתי על עצמי? היום אני לא מאמין שהסכמתי. שנינו, הרופא ואני היינו יכולים להשלח לכלא אם הייתי מפשל.

אבל היה לי נסיון רב בתור שליוויתי את הרופא הגדודי בקבלת חולים ברמת הגולן. ממנו למדתי הרבה. ובנוסף אחת לחצי שנה יצאתי להשתלמויות בחדרי מיון וחדרי ניתוח בבתי חולים. גם שם צברתי הרבה נסיון. האחיות שם היו מבקשות ממני להוציא דמים ולהחדיר עירויים (אינפוזיות) לורידים של חולים. כי לי שהיה רשיון צבאי של פראמדיק, היה מותר לבצע את זה ולאחיות לא. באזרחות מותר היה רק לרופא. ולמרות שהיה לי רשיון צבאי ולא אזרחי, הסכמתי לעשות זאת כדי שהחולים המסכנים לא יאלצו להמתין שעות עד שהרופא התורן המסכן יצליח להגיע אליהם. שוב פעילות שלי בתחום האפור בלשון המעטה.

וגם כסטודנט לתואר ראשון, למדתי בהרחבה ביוכימיה, אנטומיה, פיזיולוגיה, מיקרוביולוגיה, פרמקולוגיה ועוד - ברמה גבוהה מזו שלומדים רופאים. הם לומדים את המקצועות האלה לרוחב ולא לעומק כפי שלמדנו אנחנו. במשך לימודי לתואר ראשון, גם עבדתי לפרנסתי במשך שלוש שנים בסופי שבוע - באחת מהמחלקות הפנימיות בבית חולים מאיר בכפר סבא - בתור אח אחראי משמרת. תפקידי היה לתרגם את הוראות הרופאים לפקודות אחיות לטיפול. הקורא בוודאי יכול לתאר כמה מקרים ראיתי בליווי עם רופאי המחלקה. את כל הניסיון הזה גייסתי בתור 'רופא שני' במרפאת הקצח"ר. כמובן בניגוד לפרוטוקול וללא רישיון רופא. אבל, רופא היחידה האציל סמכויות והוא היה הסמכות הצבאית מעלי.

אבל ברור שמילוי תפקיד של 'רופא' ללא רישיון רופא במרפאת הקצח"ר היה ממש לא חוקי בעליל. אבל אני סמכתי על עצמי וגם הרופא סמך עלי. האמת שגם לא הייתה לו ברירה. אחרת הוא היה נשבר בתקן של רופא יחיד. במיקרים שהרגשתי בספק, הייתי נכנס אליו להתייעץ איתו על מיקרה זה או אחר. והיו גם מיקרים שאני הצלתי אותו מקבילה של חיילים כנגדו. למשל, פעם אחת הגיע חייל עם נפיחות ביד וחוסר יכולת להזיז אותה מרוב כאב. מנסיוני היה ברור לי שמדובר בשבר. שלחתי אותו לאורטופד בחר"פ, שם צילמו לו את היד והאורטופד שראה את הצילום החליט שזה לא שבר. החייל חזר אל הרופא במרפאה למחרת, כולו גונח מכאב. הרופא רצה לשלוח אותו לכל הרוחות, כי הרי האורטופד קבע על סמך הצילום שאין כאן שבר. אבל לי היה ברור מבדיקה חיצונית שכן מדובר כאן בשבר, ובניגוד לדעתו של הרופא - שלחתי אותו שנית עם הפנייה לאורטופד בחר"פ. הפעם בדק אותו אורטופד אחר והוא חזר עם גבס. היו מספר מקרים כאלה, אך לא אלאה את הקורא בפרטים.



חזרתי לאוניברסיטה לאחר השחרור הסופי משרות סדיר, להמשך הלימודים. לזה במחלקה היו בעיות בריאות כאלה ולאחר בעיות בריאות אחרות. ולמי היו פונים כדי לקבל את הזריקה היומית לטיפול כרוני במחלותיהם? אלי כמובן. זה חסך להם לרוץ כל יום לקופת חולים. הכל היה טוב ויפה, עד שיום אחד הגיע אלי נאמן הבטיחות של המחלקה באוניברסיטה, שהסביר לי בעדינות שאני מסתכן. אמנם יש לי רשיון צבאי אך לא אזרחי. אז נפל לי האסימון. שאני חייב להפסיק להיות טוב ולנהוג כחוק. הרי יום אחד אני עשוי באמת להסתבך עם תביעה ולבלות שנים בכלא.

ומאז גם אם מישהו שאינו בן משפחתי (הקרובה) יתפגר לפניי, אני לא אגיש עזרה - כי גם אין לי ביטוח מל-פרקטיס כמו שיש לרופאים, וזה אסור על פי חוק. במיוחד כיום שמשפחות חולים ממהרות להגיש תביעות כנגד מי שלא הצליח להציל את יקיריהן ומאשימים אותו במותו - גם כנגד רופאים מהשורה. כיום תביעות כנגד רשלנות רפואית כבר הפכו להיות 'ספורט לאומי'. ואני תמיד אמרתי, מי שאינו עושה - אינו טועה.


זמן כתיבת פוסט זה הוא ערב יום הכיפורים. בטלוויזיה דנים על אריק שרון. שהתנהל במלחמת יום כיפור בניגוד לפרוטוקול. שלא נשמע לפקודות המטכ"ל דאז ואפילו כמעט הדיחו אותו במלחמה הקשה שגבתה כל כך הרבה קורבנות. אבל תעוזתו בחציית התעלה, ההתקדמות לעבר קהיר תוך איגוף הארמיה השניה והשלישית של המצרים - הצילה אותנו מאסון לאומי וסיימה את הלחימה. לאחר ההצלחה, כבר שכחו לשפוט אותו על אי מילוי פקודות. ככה זה, הגבול הדק בין פושע לגיבור לאומי נקבע בסופו של דבר במבחן התוצאה.

כך גם 'פשעיי'  בצבא בעצם נמחלו במבחן התוצאה. לא מעט גם ברוח התקופה. באמת לא הייתי בסדר, ולצעירים כיום אינני ממליץ לנהוג כמוני. אבל שישפוט הקורא - האם היה לי יותר מזל מאשר שכל בטיפול במאות מיקרים (בחלקם היצלתי חיים)? אני דווקא חושב שבשביל לעבור למעלה משש שנים כאלה בשלום - צריך יותר שכל ממזל. ובכל זאת בסיכון אישי מוחלט. אז האם הייתי פושע או אולי דווקא רק "ילד בסדר גמור" עם 'ראש גדול'?



ה. מה שווים התזה והתואר שלי?

אתחיל בכך שרציתי מאד ללמוד, ומפני שהשרות הצבאי שלי עמד להסתיים לאחר תחילת שנת הלימודים באוניברסיטה, בקשתי מהצבא דחיית שירות, כדי להתחיל ללמוד לתואר לפני השלמת מלוא השרות הצבאי. השתחררתי מהגדוד ביום חמישי והתחלתי ללמוד לתואר ראשון ביום ראשון שלאחריו, מיד לאחר החמשוש האחרון שלי בין החיילוּת לאזרחות. ככה, בקושי משוחרר, התחלתי ללמוד לימודים אקדמאים. בלי עבודה, ללא נסיעה לטיול במזרח הרחוק או בדרום אמריקה כפי שעושים היום כמעט כולם. האמת שהפעם הראשונה שטסתי לחו"ל הייתה בגיל 27, כאשר המדריך שלי לדוקטורט מימן לי קורס קיץ באי ספציה שביוון. הקוראים הצעירים וודאי חושבים שאני מטורלל, או לפחות חנון ללא תקנה. אך אני ידעתי בדיוק מה אני רוצה לעשות בחיים. ומכיוון שידעתי שאני נכנס למסלול לימודים ארוך - לא ראיתי סיבה, אלא לשנס מותניים ולהתחיל מייד.

התחלתי בלימודים אינטנסיביים משמונה עד שמונה. בימי שישי (בזמנו למדו ועבדו גם בימי שישי), נעדרתי מהלימודים, כדי לעבוד בסופי שבוע במחלקה פנימית, כאח באחד מבתי החולים. התמזל מזלי לקבל את העבודה הזו בזכות צה"ל, שהכשיר אותי להיות פראמדיק. כך עבדתי במשך שלוש שנים, בכל סופי השבוע, מבלי ללכת לים או לטייל או סתם להתבטל - כפי שיכלו לעשות מרבית הסטודנטים מהמחזור שלי. בנוסף, עבדתי בתקופת החופש הגדול כחובש בקייטנות. ומכיוון שתודה לאל, בדרך כלל הילדים אינם נפצעים רוב הזמן - עבדתי בו זמנית גם במשרה נוספת - משרת מדריך. כלומר, חופשת הקיץ שלי הייתה עבודה בשתי משרות במשך השבוע, 
פלוס עבודה בבית החולים בסופי שבוע. מה לעשות, אם אין לחם אין תורה.

את הלימודים והעבודה קטעו רק שירות מילואים בני 35-45 יום בשנה וכמעט תמיד לפני הבחינות או בתקופת הבחינות עצמה. למעט פעם אחת, אף פעם לא אישרו לי ולת"ם - כי הצבא התחשב בחיילי מילואים שצריכים להחזיק את העסק שלהם אבל ממש לא בסטודנטים בלתי חשובים. מסתבר שתורתם אומנותם היא פריווילגיה של אברכים בלבד. וגם בפעם היחידה שאישרו לי ולת"ם וקיצרו לי את שירות המילואים בשלושה ימים בלבד, שילמתי על כך ביוקר. כי למעשה שירתי בסופו של דבר יותר מרוב המילואימניקים האחרים. כי לרוב אנשי גדוד המילואים, קיצרו את האימון בחמישה ימים. ומפני שלי אישרו בולת"ם קיצור של שלושה ימים בלבד - עמדו על כך שאשאר מלוא הזמן בכוח המאסף. כלומר, קיצור השירות היה למעשה עוד יומיים יותר מהשאר. במקום התחשבות קיבלתי נקמה.

למעשה כמעט סיימתי את לימודי התואר הראשון לאחר שנתיים וחצי ונותר לי לסיים קורס אחד בלבד (5 שעות בשבוע) במחצית השנה האחרונה של הלימודים. עוד בלימודי התואר הראשון התקבלתי לעבודה לפי שעות באחת מעבדות המחקר

היוקרתיות באוניברסיטה - שם המשכתי אחר כך את לימודי במסלול ישיר לדוקטורט.

במדעים המדויקים, לימודי תואר שני ושלישי כוללים מלבד קורסים, גם עבודה ניסויית מעשית אינטנסיבית - לצורך כתיבת התזה וקבלת התואר בסיום. למעשה אין לי תואר שני, כי המשכתי כאמור במסלול ישיר לדוקטורט. במסלול הזה (המתאפשר למצטיינים בתואר ראשון), לומדים את כל הקורסים לתואר שני ולאחריהם צריך לעמוד בבחינה כוללת בעל פה בפני ועדת בוחנים - כדי לאשר המשך הלימודים במסלול. החיסכון במסלול הזה הוא בכך שמדלגים על כתיבת תזה לתואר שני והעבודה המעשית לתזה נצברת עבור התואר השלישי. 


מסלול הלימודים הזה לדוקטורט, מאז תחילת הלימודים לתואר ראשון - ארך שמונה שנים. למעשה נהייתי דוקטור בגיל 29. שזה שלוש עד חמש שנים לפני מרבית המסיימים אז והיום. במהלך הלימודים האלה לדוקטורט, זכיתי במשרת סגל זוטר בדרגת מדריך. עבודה זו כללה הוראה בסדנאות, תרגילים ומעבדות לתלמידי תואר ראשון. הייתה זו אז משרה מכובדת, עם שכר נאה בצידה. 

כפי שניתן לנחש, סדר היום שלי כלל לימודים, עבודה ניסויית מעשית והוראה לאחרים. מה שנקרא ללמוד, לעבוד וללמד - לה לה לה. עם כל העומס בתקופת הלימודים הזו שנמשכה כאמור שמונה שנים, יאמין הקורא או לא - הצלחתי לשלב גם חיים חברתיים. כדי לעשות זאת הייתי חייב לתכנן כל דבר ולהתמקד בכל דבר שעשיתי. 

יצאתי לבילויים - לא לפאבים ולסבב פאבים כפי שעושים הצעירים היום. אז לא היו פאבים. אלה היו בתי מרזח (כינוי דוחה לפאבים של היום) מעופשים, שבהם התגודדו בעיקר עולים חדשים מבוגרים מהגוש הסובייטי - שיכורים ללא תקנה. אמנם היו אז דיסקוטקים, אבל אני שהרגשתי מטומטם לקפץ ולנענע את הישבן לקול מוסיקה מחרישת אוזניים - העדפתי לבלות בדרכים אחרות. 

נהניתי הרבה יותר לצאת עם ידידה לצפות בשקיעה ממרומי הר הצופים, או מטיולים ליליים במקומות קסומים בירושלים העתיקה, בנחלאות ובמושבה הגרמנית. לצפות בסרטים בסינימטק, או להגיע בדקה התשעים לקופת החאן ולזכות בהנחת סטודנט של מחצית המחיר. יאמין הקורא שיכולתי להרשים אז בחורה בהזמנה להצגה בחאן ובסיומה לנגב חומוס אצל רחמו. או לשתות מרק מהביל לאחר סרט בסינימטק. להרשים הרבה יותר מהזמנה היום למשקה בפאב. לדעתי, החיים שלנו היו צנועים יותר, אך רומנטיים יותר מאשר היום. אסתכן ואומר גם - מאושרים הרבה יותר. יש לי ילדים שיש להם הכול, ואני יכול להשוות.

בתקופת הדוקטורט שלי, לאחר מגורים צנועים של ארבע שנים במעונות הסטודנטים - הצלחתי לרכוש דירה צנועה בגיל 24 בלבד. זה בהחלט לא היה דבר מקובל ואפשרי לסטודנטים בגילי. כיום בוודאי שלא, גם אז. הקורא שואל בוודאי כיצד עשיתי את זה. סביר שחושב שאת הדירה קנו לי ההורים. אז זהו שלא! אמנם ההורים שלי פתחו לי בילדותי חשבון חיסכון לדירה. ותמורת סכום חודשי שהפקידו, תוכנית החיסכון הייתה אמורה להניב דירה יחד עם זכאות למשכנתא בסכום החיסכון ללא ריבית והצמדה. אלא מה קרה? תוכנית החיסכון הזו נעשתה בתקופה שלא הייתה אינפלציה ולכן החסכונות לא היו צמודים. וכשרציתי לקנות דירה - ערך החיסכון היה שווה ל- 20% דירה בלבד. אז כיצד הצלחתי לרכוש את הדירה הראשונה הצנועה שלי? 

מהכתוב למעלה, ניתן להבין  שבתקופת לימודי התואר הראשון שלי עבדתי כמו חמור. חייתי בצניעות וחלקתי חדר עם שותף במעונות הסטודנטים. את הכסף שחסכתי השקעתי בבורסה. קראתי את המדור הכלכלי בעיתון, הייתי מחובר לאינפורמציה על אירועים מובילים במשק ועשיתי החלטות נכונות של קניית מניות שונות ומכירתן בזמן הנכון. למרות שעשיתי זאת ללא יועץ השקעות, הרווחתי הרבה כסף - זה הספיק לתשלום 60% מהדירה שקניתי. וכדי לממן את עלות 20% הנותרים לרכישת  דירה - לקחתי משכנתא לחמש שנים (שאותה בעצם סיימתי לשלם אחרי שלוש וחצי שנים). את יתרת המשכנתא החזרתי מדמי השכירות שקיבלתי משותפותיי לדירה. אחת מהן היתה זו שתהפוך לרעייתי לעתיד. נישאתי לה בגיל 27.

ביום שסיימתי את חובותיי לדוקטורט והגשתי את עבודת התזה שלי לשיפוט - הסתיים חוזה העסקה שלי באוניברסיטה ונותרתי ללא עבודה. אך לאחר חודשיים קיבלתי ויזת עבודה/לימודים לארה"ב ונסעתי עם זוגתי להתחיל השתלמות (פוסט- דוקטורט) במכוני הבריאות הלאומיים האמריקאים, היוקרתיים, בוושינגטון הבירה. ארבע שנים כמעט 
ארכה ההשתלמות. בסופה חזרתי לארץ כמדען צעיר וכמרצה לעבודה באוניברסיטה, עם חוזה זמני לשנתיים ועם פרס וולף. ובסך הכול - ההכשרה שלי כמדען נעשתה בזמן המינימלי האפשרי - 12 שנה (כמו מספר שנות הלימודים ביסודי, החטיבה והתיכון). סה"כ 24 שנות לימוד עם שירות צבאי סדיר באמצע.


***

וחזרה לתקופת הדוקטורט ולנושא בו התחלתי - כתיבת התזה. את העבודה הניסויית שארכה חמש שנים סיכמתי בכתיבת עבודת התזה לדוקטורט. באותם ימים לא היו מחשבים אישיים משוכללים כמו היום. מערכת המחשב הייתה מערכת DOS המסורבלת ולא חלונות. תוכנת מעבד תמלילים בעברית הייתה גם היא פרימיטיבית ומסורבלת. גם לא היה לי מחשב. לכן, את העבודה כתבתי בכתב יד ומסרתי את כתבי היד להדפסה אצל קלדנית בתשלום. גם לא הייתה אז תוכנת אקסל ולכן את כל הגרפים והדיאגרמות שרטטתי בעצמי על נייר פרגמנט עם מערכת שרטוט מקצועית. את האותיות, הצורות וספרות הכיתוב, הדבקתי אחת לאחת מתוך סט גיליונות שנקרא אז 'לֶטרה-סט'ֶ. הגעתי למיומנות של שרטוט גרף אחד בפחות מחמש עשרה דקות. הגרפים והתרשימים נראו מקצועייים לא פחות מתוצרת אקסל כיום. גם זמן יצירתם לא ערך הרבה יותר מאשר הזנת הנתונים לאקסל  ועיבודם כיום
. את הגרפים האלה ושאר התוצאות הניסוייות החזותיות, מסרתי לצילום אצל צלם מדעי ובכלל כל החומר הודפס ונכרך בבית דפוס. עלות הכנת העבודה והדפסתה במספר העותקים שנדרשו הייתה כ-2,000 דולר. אז זה היה הרבה כסף ושווה ערך להכנסתי במשך שני חודשי עבודה. כיוון שהועסקתי על ידי האוניברסיטה, היא השתתפה במחצית הוצאות להדפסת העבודה.

מפני שחוזה העסקתי באוניברסיטה עמד להסתיים והייתי מחויב להגיע להשתלמות בארצות הברית במועד - נאלצתי לכתוב את התזה ולהשלימה בתקופה המוגבלת לחודשיים. כדי לעמוד במשימה, הייתי כותב למשך 36 שעות רצופות, בסופן ישן 3 שעות, מתעורר עם מקלחת וכוס קפה, כותב שוב במשך 36 שעות וחוזר חלילה. בלילה האחרון לפני ההגשה, מצאתי עדיין מספר שגיאות הדפסה בעבודות הכרוכות. לפיכך ישבתי ותיקנתי ידנית עם טיפקס וכתיבה ידנית כסופר סתם - 25 עותקים. מרוב עייפות נרדמתי בישיבה בעת המלאכה ורק בזכות רעייתי, שהמשיכה במקומי בהגהה ובתיקונים, הצלחתי להגיש את התזה במועד.




***


אז מה יצא מהתזה שלי לדוקטורט? היא הוגשה לשיפוט אנשי מקצוע חיצוניים. כשלושה חודשים לאחר מכן, קיבלתי מכתב כשכבר הייתי בהשתלמות בארה"ב. על המעטפה התנוסס שמי עם הקידומת דוקטור. זה היה מוזר לראות את זה לראשונה במכתב רשמי. במכתב היה כתוב שחור על גבי לבן שהתזה שלי אושרה על ידי האוניברסיטה, ללא צורך בתיקונים או השלמות. צורפה  גם תעודה זמנית, שבה מצוין שהסינט של האוניברסיטה אישר לי הענקת תואר דוקטור. בטקס הענקת תארי הדוקטור של האוניברסיטה - לא נוכחתי, כי כאמור כבר שהיתי בארה"ב.


אז מה קרה פיזית לעבודת התזה שלי? סופן של התזות להתייבש ולעלות אבק בספריה הלאומית ובספריית הפקולטה. עד שבאחד הימים, לפי חוקי ההתיישנות והמחסור במדפים, הן נמכרות בשקלים ספורים במכירות פומביות. בשני העותקים של עבודת הדוקטורט שנותרו בידי, דבק הכריכה התפורר כבר מזמן ודפים מצהיבים שהתנתקו ארוזים יחד איתן בשקית ניילון. מדיסקט המחשב שבו נשמרה התזה שלי, שהוא מהדור של הדוס הישן, כבר אי אפשר לשחזר דבר - כי הכול נמחק בנסיעה לפוסט-דוקטורט על ידי מכונת השיקוף. בזמנו לא היו מאגרים דיגיטליים של העבודות כפי שקיים כיום.

כיום נשמרות התזות גם באיזה שהוא מאגר דיגיטלי (מקווה שיום אחד המאגר לא ימחק על ידי איזה האקר, כי לא בטוח שמשקיעים באבטחה ראויה של דבר כזה). עבודות התזה של תלמידי הדוקטור בהדרכתי, כבר נכנסו למאגר הדיגיטלי האוניברסיטאי הפנימי. קיימת אפשרות, אם המדריך חותם על טופס הסכמה מיוחד, שהעבודות תהיינה זמינות בשלמותן 
בחיפוש בגוגל. אני איני מסכים לכך, בגלל חשש ניצול לרעה. כבר ראיתי לצערי עבודות קורסים של תלמידים, שמעתיקים קטעים שלמים מעבודות דוקטורט שהתפרסמו. זה לא חוקי, זה לא אתי, וזה מגעיל אותי. בימינו מגיעים בשל כך סטודנטים לוועדות משמעת, מצוידים בעורכי דין ממולחים...
אז בשביל מה לספק פירצה לגנב?

כאמור, שני עותקים של התזה שלי כבר בערך התפוררו. נשארה רק תעודת הקלף המעידה על התואר, מגולגלת בתוך גליל הקרטון שלה המצופה בשעם, כי אף פעם לא טרחתי למסגר אותה. כמו שרבים טורחים לתלות בגאווה במשרדם.

מה עוד נשאר מהתזה שלי? נשארו מתקופת לימודי הדוקטורט שלי 11 מאמרים שפרסמתי בכתבי עת מדעיים מכובדים. מספר המאמרים הזה בהחלט מכובד לתקופה של חמש שנות עבודה - בתחום המדעים הניסויים. בזכות הפרסומים האלה התקבלתי להשתלמות במכוני הבריאות האמריקאים. גם את המאמרים האלה ניתן למצוא בכרכים מצהיבים באוניברסיטאות ובמכוני מחקר ברחבי העולם. אבל, כיום כבר ניתן למצאם גם במאגר דיגיטלי שנקרא ENTREZ PUBMED. עד לתקופה מסוימת היו זמינים במאגר רק התקצירים של המאמרים. כיום ניתן להוריד קבצי PDF של המאמרים בשלמותם, חלקם בחינם וחלקם בתשלום.

מאז כתבתי לא מעט מאמרים וספרים מדעיים נוספים. אך הם לא שינו את חיי ולא הפכו אותי למפורסם במיוחד. כי אני נוהג בצניעות ולא עוסק בפוליטיקה וביחצנות, כמו שעושים רבים מעמיתי. תמיד ברחתי 
כמו מאש מיחצנות באמצעי התקשורת. אז מה כן נשאר לי? בחיפוש בגוגל בעברית - מתקבלים עשרה דפי ערכים ובלועזית - כמה עשרות דפים. כן, בחו"ל אני מפורסם יותר. יותר מאשר בסביבה הישראלית הקרובה והבלתי מפרגנת. כנאמר, אין נביא בעירו. חלק מהערכים הקשורים בעבודתי בגוגל מופיעים באותיות סיניות ויפניות. אז מדוע אני כותב בניק? כי מסיבות השמורות עימי, אינני רוצה שגוגל יקשר בין שמי לבין הכינויים בבלוגים ובפורמים שאני משתתף.
גם אינני רוצה שיאמרו "כתבו עליו בעיתון, והוא בכלל, לא ידע שהוא כזה".



https://www.youtube.com/watch?v=8Rr2lagxEZg


ו. בגללך עשיתי עליה

אלפי סטודנטים לימדתי. בכל מקום ופינה אומרים לי שלום. אני משיב, אך לא זוכר את השמות, בקושי את הפנים. אבל יש סטודנטים שאני אף פעם לא אשכח.

שבועיים לפני תחילת שנת הלימודים 98/99 פנה אלי פרופסור י' שהיה יו”ר בית הספר לתלמידי חו”ל בבקשה. ד”ר ג' עשתה לו ברז ועברה ללמד באריאל (אז מכללת אריאל). ד”ר ג' הייתה אמורה ללמד בקורס ‘גנטיקה של האדם'. קורס המיועד לרפואנים שמגיעים לארץ ללימוד במסגרת תוכנית חד שנתית (שנה אחת מהתואר שלהם) - בבית הספר לתלמידי חו”ל של האוניברסיטה, במסגרת תוכנית חילופי סטודנטים.

הקורס המדובר הוא קורס סמיסטריאלי גדול של 6 שעות שבועיות, ועוד שעה שבועית אחת - תרגיל. בתחילה הייתי בשוק. להכין מכלום קורס ענק שכזה הכולל מבוא לגנטיקה כללית וגנטיקה של האדם, ובזמן קצר כל כך - אינו דבר של מה בכך. מה עוד שמזה שנים קודם, לא לימדתי גנטיקה גם בשפה העברית. ועכשיו מתבקש פתאום להעביר קורס ענק שכזה, שיתנהל בשפה האנגלית, ועוד לרפואנים מאוניברסיטאות אמריקאיות משובחות. אבל פרופ' י' הוא ידידי, והתחינות שהפעיל כבדות, ותהיה גם הכנסה נוספת של אלף דולר לחודש - בדיוק כשאני צריך. באותה עת עמדנו לעבור לבית חדש, והיינו זקוקים לתוספת הכנסה. אז בחיל ורעדה הסכמתי. בניתי בשבועיים תוכנית לימודים (סילבוס). את ההרצאות בניתי מסקרצ' לפני כל הרצאה. לא ראיתי הרבה שעות שינה. והיה צריך לחבר גם תרגילים לכל שבוע, וצריך לבדוק אותם ולהחזירם תוך שבוע, לפני התרגיל הבא.

כדי שתוכנית הלימודים שבניתי תוכר באוניברסיטאות בארה”ב, הייתי חייב לקבל אפיליאציה של אוניברסיטה אמריקאית. קורות החיים שלי, השגי עבודת המחקר, רשימת הפרסומים האקדמים, קובצי התרגילים שהכנתי ודוגמה של שני שאלוני בחינה - הוגשו לעיון ולאישור של מועצת אוניברסיטת בוסטון. בעיקבות, קיבלתי מינוי פרופסור לווין מאוניברסיטת בוסטון לצורך העניין.

הכיתה בשנה הראשונה שלי היתה קטנה - שישה תלמידים בלבד. אבל כששכר הלימוד שהם משלמים לאוניברסיטה הוא ארבעים אלף דולר לשנה, מגיע להם יחס של אח”מים. הקורס לא היה קל בלשון המעטה, הלוואי ורופאים ישראליים היו לומדים רבע מלימודי הגנטיקה האלו. למעשה בארץ רוב הרופאים לא יודעים גנטיקה (מלבד אלו שמתמחים אחר כך בתחום), כי הגנטיקה שהם לומדים בארץ היא ממש אבל ממש צחוק.

כאמור הקורס התנהל באנגלית, ולמרות שהתנהל באווירה לא פורמאלית - הוא הטיל אימה על הסטודנטים. אבל הם היו מאוד רציניים ולמדו ברצינות. הגישו תרגילים במועד בכל שבוע. תרגילים שדרשו הרבה עבודה לפתרם. אבל התרגילים האלו מיקדו ועזרו לכוון אותם לבחינות שיצטרכו לעבור. בניגוד לקורסים לסטודנטים ישראליים שבו נבחנים במדעי הטבע והרפואה בסוף הסימסטר, השיטה האמריקאית שונה. באמצע הסימסטר ניגשים למבחן מיד-טרם, ובסוף הסימסטר ניגשים לבחינה המסכמת. הבחינה המסכמת מהווה 40 אחוז מהציון. המיד-טרם וציוני התרגילים מהווים 30 אחוז כל אחד, מהשיקלול הכללי.

לאחר המבחן המסכם שאלתי את החברה האלה איך היה. הם נראו המומים ודבי שהייתה התלמידה הכי מצטיינת במהלך הקורס, אמרה שאף פעם לא הזיעה כפי שהזיעה בבחינה הזו, וכי היא ממש לא יודעת אם הצליחה. דבי עברה עם ציון 98, שלפי שיטת ארה”ב זה +A .

אלדר שהיה בן של יורדים ישראלים, נולד בארה”ב וידע עברית לא רעה. גם הוא חשש מהציון, אבל גם הוא הצליח בציון 88. ואני אומר לכם שהציונים האלו הם ללא הנחות. כל אחד קיבל אותם בכבוד. סטיב סיים בפנים מאוכזבות רק עם +C, וג'קי הג'ינג'י פרש בשבועיים האחרונים. לא היה מסוגל לשאת בלחץ.

לפני תחילת הסימסטר השני, פנו אלי שוב בתחינה פרופסור י' ומנהל בית הספר לתלמידי חו”ל, ללמד קורס נוסף ב'ביולוגיה התפתחותית ואמבריולוגיה (תורת העובר)'. זהו קורס קשה למדי בן 5 שעות שבועיות. שוב עשו להם ברז ואין להם מי שיסכים בהתראה קצרה כזו ללמד. ו"הקורס בסימסטר הקודם היה הצלחה גדולה", ועוד כהנה וכהנה ליקוקים ותחינות. אף פעם לא לימדתי בתחום זה, אבל לעבודת הדוקטורט ולמחקר שלי בארה”ב היו נגיעה לחלק מהתכנים של הקורס. וכי איך אפשר לסרב לחברים? ואני גם הייתי צריך את ההכנסה הנוספת - אז הסכמתי. ושוב בניתי תוכנית לימודים לתפארת, ברוח קורס דומה באוניברסיטת בוסטון. בקורס הזה גודל הכיתה היה כבר 24 תלמידים. דבי ואלדר היו שוב בין תלמידיי. בשנים הבאות הקורסים האלו מנו בין 16-24 סטודנטים. מספר התלמידים הממוצע 
הלך וגדל עם השנים. כנאמר, חבר המליץ לחבר.

מרבית תלמידי בית הספר מגיעים לתוכנית חד שנתית במדעי הרוח והיהדות. מסלול הרפואנים היה רק אי קטן בבית הספר לתלמידי חו"ל, וכך יצא שלימדתי בו שני קורסים גדולים מתוך החמישה המוצעים לתלמידי רפואה. בנוסף להוראה הרגילה בפקולטה שלי, לימדתי בבית הספר לתלמידי חו"ל במשך שלוש שנים - עד שפרצה האינתיפדה השניה. ההורים האמריקאים החרדים סרבו להמשיך לשלוח את הילדים. מאז ועד היום נסגרה תוכנית הרפואנים הזו.

כמה שנים לאחר מכן אני צועד במסדרונות שיבא, תל השומר, בענייני עבודה. ולפתע פתאום אני נתקל באלדר. הוא התקבל ולומד רפואה באוניברסיטת תל אביב במסגרת תוכנית לימודים מיוחדת באנגלית, לתלמידי רפואה מחו”ל שעלו לארץ. אתה יודע, הוא אומר, גם דבי לומדת איתי כאן רפואה. לא רע, אמרתי, שניים מתוך השישה שלימדתי במחזור הראשון עשו עליה ויהיו רופאים בישראל. שנתיים שלוש לאחר מכן אני פוגש במסדרונות הדסה את ג'וני מהמחזור השלישי שלימדתי, כולו מחייך מאוזן לאוזן. “אתה יודע, בגללך עשיתי עליה”.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

אפשר להשאיר תגובה כאן