רגשות א', רגשות ב'

(רגשות א')

רְגָשׁוֹת

בְּטֵלִים בְּשִׁשִּׁים רִגְשׁוֹתַי 

מֻשְׁלָכִים אֶחָד אֶחָד לַשַּׂק 

אֶל אֲפֵלַת אֲרִיג יוּטָה 

וּבִפְנִים 

מִבַּעַד לַחֲרַכִּים, עָשִׁים 

הֲמוֹנִים 

עוֹרְגִים אֶל הָאוֹר 

לֹא, הוּא לֹא שֶׁלָּהֶם

גַּם אֶת הַשַּׂק הַזֶּה 

אֵינָם יְכוֹלִים לְעַכֵּל 

מִבַּחוּץ נוֹדֵף הַנַּפְתָּלִין 

גַּם לַחַיּוֹת יֵשׁ רְגָשׁוֹת. 

(רגשות ב')

השיר הארספואטי 'זרעים' הוא האחרון שהפקדתי בדף שלי במגזין המקוון 'במה חדשה' והריהו גם כאן: 

זרעים

שִׁשִּׁים זְרָעִים תַּחְתַּי טָמַנְתִּי
קָפְאוּ שמחות נִשְׁכָּחוֹת בְּדָמִי
עַל מַצְּעֵי הַכְּפוֹר הַצְּחֹורִים
פַּרְוַת גּוּפֵי מֻנַּחַת פְּרַקְדָּן
כְּבָר נֶעֱצָמוֹת עֵינָי אַט
מְאוּרָתִי מָסָךְ לַחֲלוֹמוֹת.

שָׁם מִקְלָט הַשֶּׁקֶט הַמְּגוֹנֵן
עַד בּוֹא יְהָבֵי אָבִיב -
לְהַפְרִיחַ
צִבְעוֹנִים אֲדֻמִּים.

ובדף היוצר שיר זה עודכן כשיר הנושא ב'אודות היצירה':

 התגובות שקיבלתי שם על השיר התייחסו לכתיבה עצמה, אך לא הייתה אפילו התייחסות אחת למשמעות מספר הזרעים. ואולי כרמז הייתה נדרשת אריתמטיקה פשוטה ...

אולי מישהם מהקוראים כאן ידעו את מה שלא הבינו שם?

יצא לאור

 
ספר שירי בהפתעה
בהוצאה משפחתית
משפחתי הנהדרת
כמתנת יום הולדת.

התחלה חדשה (זו צוואתי)

בַּחֲלוֹמִי רָאִיתִי אֶת מוֹתִי  
וְנָתַתִּי תֹּקֶף לְצַוָּאָתִי -   
לְאַחַר שֶׁיִּכְבֶּה הָרֶמֶץ בִּדְמָמָה דַּקָּה   
תְּפַזֵּר הָרוּחַ אֶפְרִי, מִכְּאֵב תְּשַׁחְרֵר   
מִכֹּבֶד תַּכְרִיךְ וְשַׁיִשׁ חָקוּק אֶמָּלֵט   
אֶפְרִי נִשְׁמַת אֲדָמָה שְׁקֵטָה יָפְרֶה   
וְתִשְׁקֹט מִקַּדִּישׁ אֶרֶץ הַקְּדֻשָּׁה וְרַק   
הֶמְיָה חֲרִישִׁית בַּמְּרוֹמִים תִּשָּׁמַע -   
אֵלֶּה הָיוּ כָּאן חַיַּי. 

מצפן

 

כְּשֶׁמְּעֻנָּן וְקוֹדֵר בִּשְׂדֵה הַבַּזֶּלֶת  
אֶבֶן הַשֶּׁמֶשׁ לִי מַרְאָה אֶת הַצָּפוֹן  
גְּלִימָתִי מִפְרָשׂ, מְתוּחָה לִרְוָחָה  
מְשַׁיֵּט בָּרוּחַ, מוֹתִיר מֵאָחוֹר עַם -  
אֲבוּדִים לְלֹא אָזִימוּט וּמַצְפֵּן  
שָׁבוּר.

הַלָּךְ רוּחַ מִתְקַדֵּם אֶל אֹפֶק  
מִשְׁכַּן הַהִזְדַּמְּנוּיוֹת הַחֲדָשׁוֹת. 

פאזל

הנה עוד אחד שאני מציל מאתר "זה מה ש" הגוסס ומביא אותו כאן בעריכה מזערית. זהו שיר שנכתב בצורה הדוקה שמכתיבה הסונטה. בהסתכלות חוזרת בשרשור התגובות, הוא התקבל בהערכה על ידי חברי הפורום מלבד "המורה" (שאהבה לקפד את ראשי, פחות או יותר, לאורך כל הדרך) וששלחה אותי ללמוד סונטות אצל שייקספיר, ביאליק ולאה גולדברג. אגב, האחרונה ידועה ב"סונטות הפגומות" - סונטות בנות 13 שורות. אבל נו, להעמיד אותי בשורה אחת מול שייקספיר, ביאליק וגולדברג - באמת קטונתי. אז הרי הפאזל מובא כאן לפניכם במהדורה שניה.

פאזל / קנקן

שׁוּב וְשׁוּב מֵהַשַּׂק נִשְׁלָפִים נְתָזִים
עַל כַּפּוֹת מֹאזְנַיִם נִשְׁקָלוֹת
הַגְשָׁמוֹת מוּל הַחְמָצוֹת
בִּרְבוֹת שָׁנִים

הַהַגְשָׁמוֹת כְּנוֹצָה קַלּוֹת
כְּבֵדוֹת מִנְּשֹׂא הֵן הַהַחְמָצוֹת
לֹא מַאֲמִינוֹת כְּלָל לַמְאֻשָּׁרִים
שֶׁכְּאִלּוּ לְלֹא שֶׁמֶץ פִּקְפּוּק מַכְרִיזִים

שֶׁאֵין חֲרָטוֹת, גַּם לוּ לָהֶם הָיְתָה נִתֶּנֶת
מַתְּנַת הִזְדַּמְּנוּת חוֹזֶרֶת
אֵין לָהֶם בָּהּ צֹרֶךְ

וַאֲנִי לֹא אַעֲמִיד פָּנִים
בִּגְזוּזְטְרַת חַיֵּי אֲנִי מַרְכִּיב
פָּזֶל מִלֵּב מִתְפָּרֵק לִרְסִיסִים.

תמונה מאת D.W. Dunphy

מיומנו של מהנדס גנטי

הקדמה -

על הפורום "זה מה ש" מבית "בלה בלה" כבר כתבתי ברשומה "היכן אם לא כאן". אז לפני ימים אחדים ראיתי הודעה שגם הפורום הזה נסגר ויעלם מהרשת בסוף השנה 2020. דפדפתי מעט וראיתי נוסטלגיה מפוארת של יוצרים ומבקרים, שרשורי דיונים סוערים על יצירות התורמים, גם הצעות עריכה זה ליצירה של זה. ועלה החשש שיש יצירות שלי שראו אור רק שם והן תעלמנה לעד. לכן מן הסתם יש להצילן ולהביאן לכאן. אך אבוי, יום לאחר הודעת הסגירה, כבר נמחקו דפי השנתיים אחרונות ואז נעלם בכלל ושוב חזר לקצת. ומבצע ההצלה החל - גיליתי "אוצרות" שאביא לכאן, ככל שאספיק.

והפעם מובא משם לכאן שיר חדש נושן, בגרסה ששוכתבה מחדש, לאור הצעת עריכה של ידידי אריק בנדק חביב.

מיומנו של מהנדס גנטי

תכנית הצלת האנושות מרעב - פרק ראשון

גָּזַרְתִּי מָאתַיִם גֶּנִים יְרֻקִּים
שֶׁל צְמָחִים יְרֻקִּים
סִדַּרְתִּי יָפֶה בְּאַלְבּוֹם הַמַּבְחֵנוֹת
לְבֵיצִיּוֹת מֻפְרוֹת
שֶׁל עַכְבָּר -

אִימָּא עַכְבָּרָה יַלְדָּה
עַכְבָּרִים יְרֻקִּים
כְּבָר לֹא יוֹנְקִים
אֶפְשָׁר לְשַׁחְרֵר לַחָפְשִׁי
שֶׁיִּשְׁתַּזְּפוּ בַּשֶּׁמֶשׁ
יִשְׁתּוּ מַיִם מִינֵרָלִים
וְיִנְשְׁמוּ פוֹטוֹסִינְתֵּזָה.

כְּבָר לֹא יֹאכְלוּ גְּבִינָה צְהֻבָּה עִם
חֹורִים
וְיִזְדַּוְּגוּ
וְיִתְרַבּוּ
כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם
עַד שֶׁיִּבְּלוּ אוֹ
יִטְרְפוּ אוֹתָם פָּרוֹת וְעִזִּים
וַחֲמוֹרִים
וּמָה יַעֲשׂוּ בַּלֵּילוֹת
הָאַיָּילוֹת?

הִזְרַקְתִּי אֶחָד, אֶחָד
וְהִדְבַּקְתִּי
וְהִשְׁתַּלְתִּי

מקווה להספיק להביא לכאן עוד ניצולים.

מסרגות הרוח

בְּיָמִים כָּאֵלֶּה אֲנִי מִתְנַתֵּק 
נֻסְחַת נֶפֶשׁ אוֹרֶגֶת שְׁתִיקוֹת 
בְּמַסְרֵגוֹת הָרוּחַ. 

מִלִּים יְרֻקּוֹת מַצְהִיבוֹת 
מִתְיַבְּשׁוֹת, נוֹשְׁרוֹת שַׁלֶּכֶת 
נִמְעָכוֹת בִּצְעָדַי, נִשְׁבָּרוֹת 
עִם הַבְּרִיזָה מִתְפַּזְּרוֹת. 

עַנְנֵי סְתָיו צוֹבְעִים שָׁמַיִם 
שֶׁמֶשׁ שְׁקִיעָה אֲדֻמָּה 
חִוֶּרֶת מַבִּיטָה חֶרֶשׁ בְּצִלִּי 
מִתְעַרְבֵּל בְּעֵין הַסְּעָרָה. 

ציור מאת Malle Re Lulla

"סיפור הוא הליכה לאורך דרך, שסופה רחוק מנקודת ההתחלה"

הכותרת היא ציטוט של ס. יזהר. הוסיף ואמר עמוס עוז, "מי שמנסה להגשים את חלומותיו, כדאי שידע שמחיר ההגשמה הוא פשרה". ברירת המחדל שלי היא השירה, שבה אני מקלף את התמצית מקליפותיה. אבל כתיבת שירה, טובה ככל שתהייה, אינה הופכת את כותבה למשורר.

אף פעם

אף פעם לא קראו לו משורר
כי אולי מן הסתם
שרבט רק מדע של מילים מנוקדות
כמו שירת חיים שנוצרה על ידי קוד גנטי
לא פרוזה, גם לא ציור
רק קווי מתאר, כמו במפה.

ואולי פשוט
עוד לא הִפְנִים מן הסתם
שמדענים היו משוררים ופילוסופים
ביוון העתיקה
והמשוררים הם משוררים
בעת החדשה.

זהו שיר שפורסם כאן בבלוג והיה גם הראשון שפורסם בכתב העט האינטרנטי "במה חדשה". שם הוא זכה להמלצת העורכים ולאחד משיאי ההתעניינות שהתבטא במספר הקוראים (כשלושה אלפים במספר). אבל הכותב לא זכה על שיריו בהכרה כמשורר. כי אף לא אחד משיריו פורסם אי פעם על נייר - לא בכתב עט גם לא בספר. וכידוע אין משורר זוכה להערכה כמשורר, אם לא השקיע בפרסום ספר שירה מודפס ואם אין לו חברים מבין חבורת המשוררים מובילי הדעה .

אז הוא לא השקיע בהפקת ספר שירה וגם לא בהפקת חברים. גם לא זכה באף לא אחת ממעט תחרויות השירה שניגש ושאותן ניתן למנות באצבעות יד אחת. 

גם במעט הפרוזה שהוא כתב, לא זכה לפרסום בנייר. אמנם שני סיפורים זכו בתחרויות כתיבה אינטרנטיות, ושניים זכו להימנות בין אלפיון (או משהו כזה) של המלצות עורכי "במה חדשה", מבין יצירות המלל הנבחרות לפרסום. היו אלה בז'אנר מדע בדיוני ופנטזיה. אך גם בתחום הפרוזה, להכרה כ"סופר" נדרש לפחות פרסום ספר נייר וכמובן לא יזיק גם להשתכשך "מעט" במימי הברנז'ה. 

אז הוא כתב והגיש פרוזה - סיפור קצר בעילום שם, לתחרות שערכה הוצאת ספרים. לא היו הרבה יומרות או תקוות לזכייה, אבל קסם לו שהשיפוט יהיה שם בעילום שם, לאור טראומת חיים שעבר בנעוריו. 

ואז,

 

כנאמר בכותרת, "סיפור הוא הליכה לאורך דרך, שסופה רחוק מנקודת ההתחלה".

 

 

חיסון העדר = דילול העדר? : אין-אונות ופגיעה בפוריות, גם בנדבקים א-סימפטומטיים של נגיף הקורונה

זמנים קשים עוברים עלי, לא במישור האישי אלא הלאומי - כדברי שירו של אריק איינשטיין - הלכה לנו המדינה פייפן. וזה נותן את אותותיו גם בבלוגוספרה. אני קורא אך נגמר לי החשק לכתוב. בהתאם גם ממעט מאוד להגיב. אבל הבטחתי בעבר ודחיתי את הרשומה הזו, שעומדת להיות קשה לבנות יענה. כי הגיע הזמן לכולם להתעורר ולהתעשת, חרדים כחילוניים, צעירים כמבוגרים. עשרות מחקרים רפואיים מצטברים שהתפרסמו בכתבי העט המדעיים מהשורה הראשונה מעידים על ארבע תופעות:

ראשית, גיל הנדבקים הסימפטומטיים הולך ויורד. חולים קשה, גם מתים אנשים בריאים לגמרי וללא מחלות רקע.

שנית, המחלה משתנה. אם בתחילה אופיינה בעיקר בתסמינים נשימתיים קשים, בגל השני התווספו בחולים תסמינים קשים עקב פגיעת נגיף הקורונה בשריר הלב, במעיים, בכבד (צירוזיס), בכליות (עד כדי צורך בדיאליזה), במערכת השרירים (חולשה וכאבים) ובמערכת העצבים והמוח (זיכרון, קוגניציה, חרדה ודיכאון קליני). עדיין לא ברור כמה "מהמבריאים" יסבלו בשל כך מנכויות כרוניות לזמן ממושך ואולי למשך כל שארית חייהם, ויהיו זקוקים להתקיים על קצבאות ביטוח לאומי (כל עוד לא יגמר לו הכסף, כפי שמתריעה הנהלת מוסד זה - בשל גזלה כרונית של משרד האוצר מכספי המבוטחים).

שלישית, אנשים אסימפטומטים עשויים לפתח תסמינים קשים מאוחרים.

רביעית, חולי קורונה שהבריאו עשויים להידבק שנית. שזה לכשעצמו חדשות רעות לכך שהנגיף משתנה ולזה שבשל כך יתכן ולא יצליחו לפתח בכלל חיסונים יעילים כנגד הנגיף המשתנה של הקורונה. כמו שעד היום לא הצליחו לפתח חיסון כנגד נגיפים מסוג רנ"א כמו האיידס וה-SARS (שווירוס הקורונה הוא בן משפחה שלו)

אבל נראה שכל זה אינו נוגע בהתנהגות הציבור. כל הסגר השני הזה הוא למעשה חַרְטָה בַּרְטָה. הרחובות והפארקים שוקקי אדם, הכבישים מלאים, התקהלויות בבתי כנסת ובסוכות המוניות, העסקים פועלים בשחור בבתים (כמו המוני חל"תניקים שעובדים בשחור בנוסף לקצבאות "אבטלה" מובטחות מהמדינה), המנהיגים מתנצחים במנעמים זה עם זה, מפרים בעצמם תקנות, והמשטרה קישוט.

בתקשורת מברברים במוח ללא תקנה. ובשם "האיזון" לכאורה, נותנים לכל ארחי פרחי "מובילי דעה" להביע דעתם "המוסמכת". מזמינים "מומחים" רודפי פרסום חסרי אחריות שעוברים מאולפן לאולפן (כאילו שאין להם עבודה אמיתית). כמו מה מבין בענייני קורונה מנהל מחלקה "גנטיקה של הסרטן", שלא ראה חולים מאז שסיים התמחות ברפואה פנימית לפני שלושים שנה? ומה מבין פרופסור שבתחילת המגפה התראיין והניף את ידו בביטול שאין לנו מה לדאוג, כי זו רק תחלואה מקומית של סינים אוכלי עטלפים ושכאלה? וחודשיים אחר כך התחיל להופיע בתקשורת ובסרטוני יוטיוב, בעידוד יחסי הציבור של האוניברסיטה שלו, על שהוא רשם פטנט "שיטה ייחודית" לפיתוח חיסון (אוטוטו) כנגד הקורונה. והנה משרד הבריאות מדווח שפרופסורית מסביבת רוני גמזו - העבירה נתוני חסר על תחלואת הקורונה בבית החולים שלה, באופן שיתאימו לאג'נדה המזלזלת שהיא מפזרת לציבור על ימין ועל שמאל. ומנהל מחלקת קורונה מבית חולים דרגה ז' מופיע בתקשורת ש"הקו האדום" הוא קשקוש, כי הוא יכול להשליש בקלות את מספר חולי הקורנה, כי הוא מעסיק סטודנטים, חובשים יוצאי צבא, ושאר מובטלים ככוחות עזר, שמחליפים חיתולים ומצעים של החולים. אשפוז במקום כזה עם קורונה ואבדנו. ופרופסורים לפיזיקה פתאום הפכו גם הם למומחי קורנה, כמו  גם יוצאי "האח הגדול" ושאר ירקות גיבורי הריאליטי.

וכל אחד ואחת ברשתות החברתיות הם מביני קורונה דגולים - מדקלמים את מי שבא להם על מספרים ומדדים מזויפים, מבלי שהם מבינים בהם ובקורונה דבר וחצי דבר. מזכיר לי את הברברת התקשורתית הבלתי נלאית במלחמות ישראל. לאן נעלם תת אלוף שיחור שעד ליום פרוץ מלחמת המפרץ הודיע בידענות בכל מהדורת חדשות - שמר סדאם חוסיין לא יעז לשלוח טילים...

אולי תאמרו שלרשומה יש להתייחס במסגרת "ההפחדות". גישה זו הפכה מאוד פופולארית בחלק נרחב מהציבור, עד לכדי הפקרות "רולטה רוסית":

"אני צעיר, אני בריא"

בואו נדבק ונגמור את זה"

"למה להם מותר ולא לי"

אם אמשיך לא אסיים במיני הלוגיקה חסרת האחריות הציבורית הזאת. ועל שיהיו שישלמו בחייהם או באיכות חייהם.

וחשבתי על הילדים ("הבלתי נדבקים והבלתי מדביקים") ועל הצעירים החרדים שמתקהלים כדי להידבק בחיסון עדר. ועל הצעירים החילוניים החוגגים ומתנים אהבים במסיבות חשק וטבע. שאין להם כל מורא ופחד.

ואם רשומה זו תגיע לידיעתם ולידיעת הרבנים שלהם דייני. לו ידעו שלפחות כ- 15-20% מהם עשויים להפוך לאימפוטנטים (לתקופה בלתי ידועה עדיין ואולי לצמיתות) ולחסרי ילדים (כמו אצל חלק מנדבקי נגיף החזרת מסורבי החיסון) - דייני.

ממחקרים מדעיים הרי לפניכם מנגנון הפגיעה של נגיף הקורנה באשכים - בירידה בייצור הטסטוסטרון (אין אונות) ובקישור לקולטנים בתאי הזרע (פגיעה בפוריות). דרך הזרע עשויה להיעשות העברה למערכת המין של האישה ויש גם עדויות למעבר דרכה אל העובר. וזכרו - הנגיף משתנה ועדיין אין אנחנו יודעים על כל ההשלכות לטווח רחוק.

כיצד פוגע נגיף הקורונה באונות ובפוריות הגבר - מנגנון

להל"ן מקצת סקירות רפואיות מדעיות מן השורה הראשונה בהשלכות הדבקה בקורונה על פוריות ואין אונות, להתרשמותכם:



קישור לתקציר המאמר:

https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/32814369/

קישור לתקציר המאמר

https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/32897023/



קישור לתקציר המאמר

https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/32466994/


אולי יש שיגידו שאני מגזים ועושה להם שחור. אבל כמו שכתוב בכותרת של הבלוג - "עובדות לא נעלמות כאשר מתעלמים מהן"!

הישמרו והיו בריאים.

https://youtu.be/8jONtnsJDMw

מסדר "הגדת הקורונה" ועד ו"נתנה תוקף" - מסגר פסח לסגר הימים הנוראים

ואפילו
כולנו חכמים, 
כולנו נבונים, 
כולנו יודעים את התורה, 
מצווה עלינו לספר ביציאת הקורונה 
וכל המרבה לספר "בידיעת" הקורונה וקונספירציותיה,  
הרי זה משובח.

"כנגד ארבעה בנים דברה תורה: אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול".

שאינו יודע לשאול אומר: מהן ההפחדות והמספרים המנופחים הללו אשר דיברו משרד הבריאות ומנהלי מחלקות בתי הרפואה לאמור?

תם אומר: במה ובמי עלי להאמין? אאמין במה שנוח לי להאמין.

רשע אומר: מה נפלו עלי מרעין ומבישין הללו ? מהפגנות הבלפוריה תפתח הרעה.

חכם אומר: מה לכם על מספרים להתפלמס? לנפגעי הקורונה יש פנים ומשפחה!

ומדרש רבא אומר : כולם בניה של מגיפת הקורונה ואין מפטירין לאחריה מסכה, ריחוק ואפיקומן.

והיא שעמדה *

והיא שעמדה, והיא שעמדה 
במרחק של שני מטר 
והיא שעמדה, אח"כ ישבה 
חודש לא יצאה מהחדר 
שלא אחד בלבד 
יצא לכולל, ללמוד קצת בחיידר 
שלא אחד בלבד 
יצא מהחדר, הפר את הסגר 
אלא שממש כל נדבק, 
עומד עלינו לכלותנו 
והקדוש ברוך הוא יצילנו מאפצ'ו 
והמטוש והבידוד יצילנו מידם.  

ונתנה תוקף *

(האזינו לכל מילות המזמור ותחכימו)

 

חתימה טובה לשבטיא דישראל

איכה

בַּלַּיְלָה שֶׁלִּפְנֵי הַסֶּגֶר כְּבָר  
קְדֻשַּׁת חַג בְּבָתִּים שְׁקֵטָה  
בַּחוּצוֹת - יִלְלַת תַּנִּים מְפִיסָה  
פַּחַד קְרָאַנִי וּרְעָדָה  
וְרֹב עַצְמוֹתַי הִפְחִיד  
זוֹ מִשְׁטֶרֶת הַתְּנוּעָה.

בַּבַּיִת תַּפּוּחַ  
וּדְבַשׁ לְמִסְתּוֹר  
בְּעֵין הַסְּעָרָה  
אֵיכָה בָּדָד  
יֹשְׁבָה.  

ציור גרפיטי - מקור לא ידוע

שנה טובה לכל באי הבלוג!

סגר

אֵדִי סוֹף שָׁנָה עוֹלִים מִמַּיִם 
זִכְרֹנוֹת שָׁנָה צָפִים 
תּוֹבָנוֹת וַחֲרָטוֹת 
בִּלְתִּי נִמְנָעוֹת 
סוֹגְרוֹת אוֹתִי 
סֶגֶר עַצְמִי 
- מְחֻסָּן 
מֵעֵדֶר. 

אוּלַי יַמְתִּינוּ שֶׁאָשׁוּב 
אוּלַי כְּבָר שָׁכְחוּ 
הָרַמְזוֹר בְּלִבִּי מְהַבְהֵב אָדֹם 
הַיָּמִים הַנּוֹרָאִים כְּבָר כָּאן 
וְאֵין לָהֶם תְּפִלּוֹת.  

ציור מאת Manisha Jahagirdar

סוף עונה או מה עשה לזה הדים?

גם כשמפרסם שיר במקומות שונים, אני תמיד מפקיד אותו גם כאן. קיבוץ גלויות.
כאן "ספר השירים" הכמעט מלא שלי. כלומר, אלה שעברו לעת עתה את הצנזורה שלי. לא הכל עובר, אני נשבע לכם. מי יודע, אולי לאחר מותי, מישהו ימצא בזה עניין בלוח העריכה. כמו עשרות רשומות שמסיבות שונות כבר אין לי חשק בכלל לפרסם אותן. לא אפתח את הנושא הזה כעת.
הנה אחד שפורסם השבוע "בבמה חדשה" בכינויי האחר שם: 

סוף עונה

בֻּבּוֹת מְדַגְמְנוֹת בְּוִיטְרִינָה
שִׁירִים נֶהֱדָרִים לְסוֹף עוֹנָה
בְּלוֹנְדִּינִים, גִ'ינְגִ'ים, שְׁחֹרִים
מָה שֶׁתִּרְצוּ
עַד חֲמִשִּׁים אֲחוּז הֲנָחָה
חִסּוּל סְחוֹרָה
שִׁירִים לְסוֹף הָעוֹנָה
וּפְטוֹר מִמַּעַ"מ גַּם
הִזְדַּמְּנוּת אַחֲרוֹנָה
לִפְנֵי הַמַּגְרֵסָה.

השיר הגיע משום מה לראש מצעד הנקראים:

הוא גם נבחר כשיר המלצת העורכים.

זה לא הפעם הראשונה. היו בעבר גם אחרים. בדרך כלל המומלצים מוחלפים פעם ואפילו פעמיים ביום. אבל זה לא הוחלף במשך ימים מספר.

וזה עורר בי מחשבות מה עושה שיר מסוים מצליח מאחרים?
מה יש בשיר הזה?

נבצר ממני.

אין

כְּשֶׁאֵין דָּבָר 
סוֹף דָּבָר  
הַצִּפּוֹרִים עָפוֹת 
הַדָּגִים שׁוֹקְעִים 
הַמָּסָךְ יוֹרֵד.

ציור מאת Maurits Cornelis Escher

כוונות

-
יוֹתֵר כְּבָר אֵינֶנִּי נֶעֱלָב  
 מֵהַמִּתְיַחֲסִים כַּאֲוִיר
 לְלִבִּי
 וְהוּא פּוֹעֵם הָלְאָה
 אֶל מַיִם כִּי יִמְתָּקוּ 

 פְּעֻלָּה וּתְגוּבָה 

 כְּמוֹ שֶׁנְּיוּטוֹן אָמַר
 זוֹ בַּגְרוּתִי.

ציור מאת Benben Cai

מסעדת אוו מיטבורגר - לא לשירות כזה הייתי מצפה בימי הקורונה

בימי קורונה אלה, לאחר הסגר וההקלות על המסעדנים בכפוף לתו הסגול - לא הייתי מצפה מהם לשירות גרוע ומזלזל כזה. מדובר במסעדת בשרים הנחשבת לאיכותית, בשם "איוו מיטבורגר" (EVO MEAT BURGER) והממוקמת ברחוב הילל 28 ירושלים. 

בערב תשעה באב המסעדות הכשרות סגורות, במיוחד בירושלים. אבל איוו שבה ניתן למשל לבחור מיני טופינג שונים על קציצת 400 גרם ההמבורגר (כגון בייקון ומיני גבינות שונות) - היא כמובן אינה כשרה ולכן היא הייתה גם פתוחה למשלוחים.

כחילונים בהכרה מלאה, אין אנחנו מתאבלים על חורבן בית המקדש ובוודאי אין אנחנו צמים. אבל בשל אופיה הדתי/מסורתי של מרבית  אוכלוסיית ירושלים, לא ציפינו שיהיה עומס רב ולכן התקשרנו והזמנו משלוח של 3 מנות המבורגר הבית, תוספות ושתייה. בהזמנה אמרה הגברת האמונה על ההזמנות : "בשל עומס, זמן מסירת המשלוח הוא שעה וחצי, לא מתחייבים על השעה אך כמובן נשתדל לספק מוקדם יותר". שעת ההזמנה הייתה 20:20. חלפו עברו שעה ועוד חצי ומשלוח אין. התחלנו להתקשר כדי לברר (לפחות 14 פעם) ואין עונה.

לאחר שלוש שעות ועשר דקות מתקשר שליח "הנה אני פה עם האוכל" - השעה 11:30 בלילה, לאחר שהתייאשנו וכבר אכלנו משהו אחר. מבחינתנו המשלוח באיחור מוגזם כזה היה כבר לא רלוונטי ולכן השליח התבקש להחזיר אותו כלעומת שבא.

למחרת התקשרנו למסעדה כדי להתלונן ולקבל החזר התשלום. בעל המסעדה לא קיבל כל אחריות ולא רק שלא התנצל, הוא אמר: "אני לגמרי הייתי בסדר בהתחשב בעומס". הוא גם היה בסדר בכך שאף אחד במסעדה לא ענה לטלפונים (נכון?). "אבל אני מכיר בזה שלא קיבלתם את המשלוח ולכן  תקבלו החזר חיוב התשלום". בקולו נשמע כאילו הוא עושה בכלל טובה שהוא לא מחייב אותנו. אנחנו נבדוק את זה בחיובי האשראי הקרובים.

תגידו, ככה מתנהגים מסעדנים שכבר שכחו שבכו שאין להם פרנסה בגלל הקורונה? זהו היחס והשירות המזלזל הראוי ללקוחות קבועים שלהם בעבר? 
אותנו ואת המשפחה המורחבת שלנו איבדו בזאת כלקוחות קבועים. כי שירות כזה לא נשכח ולא נסלח.

שירות הלקוחות  במסעדת איוו מיטבורגר ירושלים

פוסט תשעה באב - בגלל שנאת אחים...

בגלל שנאת אחים נחרב? 

וגם כאן.

יַנּוּקָא

הֵגִיחָה לְעוֹלָם בְּמַבָּט חוֹדֵר
בְּמַבָּט הִשְׁתָּאוּת שֶׁל הַצֶּוֶת מִנֶּגֶד.
בַּת הַשְּׁלוֹשָׁה שָׁבוּעוֹת מְשַׂחֶקֶת
בְּמוֹבַּיְל וּבְבֻבַּת בַּד - מִתְעַמֶּקֶת
וְהַתְּמוּנוֹת שֶׁעַל הַקִּיר 

עוֹלָם וּמְלוֹאוֹ כּוֹבֶשֶׁת
וְחִיּוּכִים רִאשׁוֹנִים
תְּמוּנוֹת ווָאטְסְאַפּ מְסַפְּרוֹת
לְסַבָּא מְאֻשָּׁר.

ישראבלוג שוב איננו?

תגידו, מה יהיה? מה כבר קורה לישראבלוג "המחודש"?
- חולה קשה, מונשם ומורדם. 
זוהי ההודעה המתקבלת הבוקר בניסיון לכניסה לבלוגים:

האם יש לכך קשר לזה?
(מכירת הדומיין של israblog.com)

 יש המציינים שישראבלוג הוא עוף החול. עוף מרוט מאוד אני חייב לציין.
אבל אם כבר מדברים בלשון דימויים, חולדות חכמות בורחות מספינה טובעת.

 אם הייתה תקווה קלושה שבקלושות, אני התייאשתי מכך שכ- 600 הפוסטים (על התמונות והסרטונים) שכתבתי בישראבלוג יחזרו למנוע החיפוש בגוגל.

עולם וירטואלי

קֹר אֱנוֹשִׁי נִבָּט מִכַּדּוּר בְּדֹלַח
הִשְׁתַּקְּפוּיוֹת עֲכוּרוֹת -
רְמָזִים לְחִשּׁוּב מַסְלוּל מֵחָדָשׁ.

ההודעה

הודעת וואטסאפ - 30 ביוני 2020 10:01:

צאצאית דור 3

תודה רבה למברכים.

בַּיַּעַר

  
בְּיַעַר הַתִּסְכּוּלִים
מַעֲיַן סְתָרִים מְפַכֶּה
קוֹצֵף שׁוֹצֵף מַפָּלוֹ
עֲנָפִים עֲנָפִים מִסְתָּרְגִים
פֵּרוֹת בְּשֵׁלִים מִתְפַּקְּעִים
רָחֲקוּ מֵהֶן הַצִּפּוֹרִים
קוֹלָן הַנִּשְׁכָּח נֶעְדַּר
הָס, בְּיַעַר הַשֶּׁקֶט הָס.

תמונה מאת William Patino

 

היכן אם לא כאן?

המקום הראשון שבו התחלתי לפרסם (בערך לפני 7 שנים), שירים בעיקר ומעט פרוזה קצרה - היה באתר "בלה בלה" בו מתנהל הפורום הספרותי "זה מה ש". לא קלה (בלשון המעטה) הייתה קבלת הפנים שם על ידי קהילה "מגובשת" של כותבים. אבל היו שם גם כותבים ממש טובים, שנתנו גם ביקורות בונות וביקורות בונות פחות, שהריחו אנטי-פֶּרסוֹנה יותר מאשר אובג'קטיבה תֹכנית. ועד שהבנתי שם מי נגד מי ומי נגד מה, חרקתי שיניים. לא ברור מדוע התעקשתי בטבילת האש שהעבירו אותי. והמשכתי להשתרך עד שהרגיש לי כי לפחות חלקם קיבלו את הנטע מעולם זר כאחד משלהם. 
והיו שם גם "מחנכים", מתחשבני "אי-תגובות", אגו וגם פָּרָנוֹיוֹת, אל תשאלו. אם לכך התכוונו במושג "קנאת סופרים", אינני יודע. אך אט אט הפורום הלך והצטמצם. עייפות החומר או נדידה לעולמות הצוקרברג? 
יא פייסבוק, יא פייסבוק, מה עשית? בלבלת בת ובן. יא פייסבוק, הן נשארת כשהיית, שדכן אשמאי זקן (בהשראת שיר הירח של יחיאל מוהר).
ובשבילי זה אינו מקום לשירה. חולפת לה היא עם הרוח רגע לאחר פרסומה ומתפוגגת לה בבית מגדלי הקבורה האינסופיים של צוקרברג. ומה לעשות, הזרקת לייקים לווריד אינה עושה לי את זה.

וכשהתחלתי להרגיש בשממה, באחד אולי שניים שקוראים את מה שאני כותב במה שנותר מהפורום הפעיל, זרח ירח של "במה חדשה". כתבו שם פעם כל שמנה וסלתה מעולם הספרות העברי. ויש שם עורכים מצוינים, שבאופן שאינו מובן מאליו קיבלו אותי בזרועות מחבקות. ולרגע הרגשתי שיש לי מה להציע, ויש מי שמעריכים. ויש שם הרבה הרבה יותר קוראים בממוצע לכל אחת מהכתיבה היוצרת שלי כאן (אבל זה גם לא ממש תפוצה פנטסטית, אם אתם חושבים). הסטטיסטיקה אמנם מדווחת על  כ-22K קוראים  ולמעלה מ- 3.2K אנונימיים שהתעניינו וקראו בדף ("ספר") שישים היצירות שלי. אך התגובות הנדירות משמימות ברובן ואין בהן יותר מאשר לומר "תודה רבה", "יפה" ושכזה. ובצד קבוצה של יוצרים טובים (שאיני מכליל את עצמי ביניהם ומרביתם כנראה גם הם לא אותי), כנראה אמשיך להרגיש ביניהם נטע זר.

ויש שם איזה נרקיסיסט שממלא כמעט את כל הפינה המתעדכנת של היצירות החדשות. ומה יש לצפות? מאיכות כתיבה של מי שכנראה אין לו מה לעשות בחיים, מלבד כתיבה בקצב של שיר לשעה או פחות ושיורק אותם לבמה בשני כינויים (אחד סולרי והשני כשמו של מותחן פשע).  ביאליק הוא לא. ולא אוסיף.

ובכן, אם באין מקום שמרגיש לי בית. וגם אם את הכתיבה היוצרת שלי קוראים ומגיבים לה כמספר אצבעות כף היד, היכן אנצור אותה אם לא כאן?
כאן אמשיך לכתוב את ספר שירי, גם סיפורי, עד כי אחדל.

ובנושאים קרובים, גם כאן:

הזדמנות שניה

מבצע סוף שנה

ניקוד או לא ניקוד זו השאלה

יצא לאור

אַחֲרֵי הַצָּמָא

ציור על ידי Peter Doig

אַחֲרֵי הַצָּמָא / קנקן

וּבִימֵי הָאַחֲרֵי
גָּעֲשׁוּ הַמַּיִם הַיְּרֻקִּים מִמַּעַל
וּמֵי הַלַּחַץ הַחִוְּרִים מִתַּחַת
וְיִפָּרֵץ כְּקַשׁ הַסֶּכֶר 
בְּשָׁאוֹן
וְיִזְרְמוּ הַמַּיִם בִּנְתִיבָם אֶל הַלֹּא נוֹדָע

וְיַשְׁקוּ בְּדַרְכָּם 
רִגְבֵי אֲדָמָה בְּקָעִים בְּקָעִים
וְהִיא לֹא תֵּדַע רְוָיָה
וְיַעֲלֶה עֵשֶׂב קָמֵל 
רִקָּבוֹן
וְיִזְרְמוּ הַמַּיִם בִּנְתִיבָם אֶל הַלֹּא נוֹדָע

*

האם קרו לכם דברים כאלה?

גניבת זהות (או ניסיון כזה) וכתיבת פוסט בחלום מודרך - הם שני אירועים שהתרחשו, זה אחר זה. האם יש קשר ביניהם? אינני יודע, תשפטו אתם. אך היה בהם השראה לכתיבת רשומה זו, במקום אחרת שהתווספה לה לאוסף המתארך של הטיוטות. נמות הן להן שם, עד שיגיע זמנן אולי, לשחררן מחזקתי אל היקום הבלוגוספרי. תמו הזמנים של כאן ועכשיו. זהו כנראה חלק מתהליך "דחיית סיפוקים" ההולך ומתחזק בי באחרונה, בעולם שבו דחיית סיפוקים כבר הופכת למצרך נדיר. 

הכל החל בהודעה על צג המחשב, שהופיעה לה פתאום משום מקום - הודעה המבשרת "שיתכן כי נפלתי קרבן לגניבת זהות". וכעבור זמן קצר, כבר צוין  בתחתית המסך שגירסת WINDOWS במחשב אינה מקורית. כדי להבין את המשמעות של זה, ראו בכתבה גניבת זהות.

אקדים ואומר שיש לי מחשב ישן האהוב עלי מאוד. כעשור ומחצית גילו. רבים כבר ודאי החליפו מספר מחשבים בזמן זה. אבל אני בטוח שמחשב זה מנצח בביצועים שלו כל מחשב חדש לאחר זמן גלישה קצר באינטרנט. מה הסוד? תחזוקה שוטפת ומספר מעגלי אבטחה. אבטחה מעבר לתוכנת אנטי-וירוס, אשר טובה ככל שתהייה, אינה יכולה לתת מענה מלא כנגד הזדונות המרושעים שממציא מוחם הקודח של האקרים גנבים וחולי רוח.

אז לצורך תחזוקת המחשב, בטעותי הסרתי זמנית את אחד ממעגלי האבטחה. לא אלאה אתכם בפרטים, גם משום שזה משעמם את מרבית בני התמותה וגם משום שתמיד יהיה איזה האקר שיקרא דברים כאלה בשקיקה רבה. אך בהסרת מעגל האבטחה הנדון, נשאלתי אם אני בטוח. "כי המעגל הזה מגלה זדונות מחשב שהאחרים לא יודעים לגלות ולמנוע".

מסתבר שהיה צדק באזהרה. עוד לפני הופעת הודעת גניבת הזהות של המחשב, הבחנתי בחושיי החדים בהופעת מספר סימנים מטרידים, כמו שימוש מוגזם בכוח משאבי המחשב. ועוד סימנים משעממים לבני תמותה מלבד להאקרים גנבים וחולי רוח. ואז הופיעה ההודעה שמערכת WINDOWS אינה מקורית. ולאחר מכן גיליתי שנטרלו מספר פונקציות חיוניות בהגנה של האנטי - וירוס. ולמרות התיקונים שעשיתי, הן נוטרלו שוב אחרי כל אתחול של המחשב, בעוד שהאנטי וירוס תוכנן בעצם לשקר "המחשב מוגן". ובפתיחת הפירצה, מעגל אבטחה נוסף נוטרל בדרך ערמומית נוספת. ומעגל אבטחה נוסף החל לגלות הפצצה של רוגלות וקודים זדוניים בעשרות - "תולעים" ו"טרויאנים". והמצב הלך והדרדר עד שהדפדפן החל לפעול במהירות של צב ועד ששבק.

פעם הייתי נכנס לפאניקה מדברים כאלה, וכבעל ניסיון נרכש מפוקפק למדתי שכניסה לפאניקה מובילה לטעויות נוספות, בלתי הפיכות. לכן טיפלתי בעניינים צעד צעד. לא אלאה אתכם בפרטים המשעממים בני תמותה מלבד האקרים גנבים וחולי רוח שקוראים דברים כאלה בשקיקה. אבל זה ארך לא מעט זמן להחזיר הכל לקדמותו, ואחר כך לסתום כל מיני  נקודות חולשה ופרצות פוטנציאליות עתידיות. מסתבר שבמערכת MS WINDOWS יש לא מעט דרייברים ו- DLL-ים לגיטימיים ושכנראה תוכננו לטובת "אחים גדולים" במקומות העבודה (והם ממש לא הכרחיים, למי שרוצים לשמור על הפרטיות שלהם). אני הוצאתי מדעתם את אנשי יחידת המחשב בעבודה שלי לא מעט פעמים, על שהפכתי את המחשב האישי שלי לבלתי נראה ובלתי חדיר ל"אחים הגדולים". כי מלבד לחשבון המייל הארגוני, אין להם שום זכות חוקית לקרוא את המיילים בחשבון האישי שלי וכדומה. 
וכל העניין הזה יחד עם סגירת הפרצות, ארכו כאמור לא מעט זמן ובסיום הלכתי לישון.

והשינה שהחלה בשינה עמוקה הפכה באיזשהו שלב לשינה טרופה. בעצם יותר לשנת חלום ולא שנת חלום רגילה, אלא לשנת חלום מודעת שאני חווה מדי פעם ושלה הקדשתי ברשומה חלום או מציאות? מדוע מדובר בחלום מודע ולא בחלום רגיל? כי בחלום הזה כתבתי ממש פוסט. והכתיבה הזו ארכה לא מעט זמן (לפחות בתחושה סובייקטיבית). ובכתיבה ראיתי את המילים והמשפטים נבנים על מסך המחשב. והייתה ברשומה גם תמונה אחת בגווני כחול. וכפי שהסברתי ברשומה "חלום או מציאות", בחלום רגיל אף פעם לא קוראים מילים, גם לא בשלטים. ואם זה קורה, הרי מדובר בחלימה מודעת. 

והייתי מודע לכתיבה, לתמונה שהעליתי, ולהגהה שעשיתי. וממש בטרם שסיימתי, משהו גרם לי להתעורר בפתאומיות והתוכן עם התמונה התעמעם ונגוז. 

בשלב מסוים לאחר שהתחלתי לכתוב את הרשומה הזו, קרה משהו בשמירה והתוכן מלבד הכותרת והתוויות נמחק ולא שוחזר על ידי צירוף המקשים Alt Z. תופעה נדירה ביותר. וממש התעצבנתי שכמו בחלום, הרשומה נעלמה במציאות ופרשתי לעיסוקים אחרים. אבל לאחר מספר שעות חזרתי לכתוב אותה שנית מהתחלה. הרגשתי קצת מזדהה עם התחושות של משה, שנאלץ לשחזר את לוחות הברית לאחר שניפץ את הראשונות.

האם קרו לכם דברים כאלה? האם גם לכם נדמה שאולי יש קשר בין שני האירועים, בתחילת ובסיום הרשומה?
וגם אם לא, הרי יצא לו סיפור.

תמונות אבודות של אנשים אבודים ותאוות בצע

כידוע לקוראי הבלוג אני דור שני לשורדי השואה. מי שנמחקה לו משפחה ומורשת שלא הכיר מלבד סיפורים. אבא שלי שבגיל 13 ייחל שיגיע לגיל 15 - סיפר לנו הכל כשדמעות בעיניו. אימא שלי לעומתו סיפרה מעט מאוד - מכתמי פלשבק מזעזעים. אתמול אזרתי אומץ לראשונה לעבור על עיזבון הרשימות והתמונות שהיא שמרה במגירה בשידה. שתי תמונות היו ביניהן. הדודים שלא זכיתי להכיר ובקושי ידעתי על קיומם.

בתמונה שלושת האחים הגדולים שלה. ידעתי שהיו לה שני אחים תאומים בכורים ואח אמצעי. שמם של התאומים יוסף (יוס'ל) ויונה (יוינה, לאלה). אין לי היום לשאול מי הוא מי בתמונה. אלא אם מישהו מכם יזהה על סמך התמונה הבאה שאביא מיד. על הכיסא יושב האח האמצעי לובה (לייב). את התמונה וזו שאחריה צילם דוד של אימא שלי (אח של סבתא שלי שגם אותה לא הכרתי). אינני יודע מה היה שמו של הדוד, כי כבר אין את מי לשאול. רק שהייתה לו צלמניה (כך קראו אז בעברית לחנות צילום). 

והתמונה השנייה ששרדה היא זו:

בתמונה זו, משמאל לימין - האח התאום יונה, האח לובה ואימא שלי. היכן התאום השני יוס'ל? הדבר היחיד שהצלחתי לחלץ מאימא שלי על התאום יוס'ל שהוא מת בילדותו עוד לפני מלחמת העולם השנייה. הנסיבות נותרו עלומות.

אתמול התקשרתי לאבא שלי כדי לנסות להשלים את הפאזל. גם הוא אינו יודע מי מהתאומים הוא יוס'ל בתמונה הראשונה וממה נפטר. זה יישאר סוד משפחתי. עוד למדתי שאף פעם לא סיפרה דבר על התאומים מלבד על כך שיונה נספה בשואה. אתמול הבנתי מאבא שלי שהיה לה קשר מיוחד עם האח האמצעי לובה (שגם את זה ניתן לראות בתמונה). מאבא שלי הבנתי אתמול שהתאום יונה נפח את נשמתו במסע המוות שעברה המשפחה, לפני שהנותרים (אימא שלי, אבא שלה ברוך ואימא שלה פרימהׂ) הגיעו לחניית ביניים ב-דיר חזירים בכפר יאלֶנֶץ (הנושק לעיר ברשאד), אוקראינה. לאחר מסע מוות רגלי של כ- 400 ק"מ מעיר מגוריהם בריטְשֶן.

בעקבות השיחה עם אבא שלי לצורך חיבור הפאזל, הוא מצא היום מסמך הנצחה של יונה ביד ושם ושלח לי את המסמך. מהמסמך למדתי כי בן 20 היה במותו הדוד יונה, שנזרק לשלג חולה בטיפוס. הדוד שלעולם לא הכרתי.

 ביילינץ התייתמה אימא שלי מהוריה ונותרה לבדה. בעצמה חלתה אחר כך בטיפוס. כשלושה שבועות הייתה בין חיים ומוות מוטלת על ערמת קש בדיר חזירים. על כך עוד מעט בהמשך.

ודאי הקוראים ישאלו אודות האח האמצעי. ובכן, כך היה. כשהנאצים בעזרת הצבא הרומני כבשו את בריטשן, האח האמצעי היה עם בני הכיתה שלו בטיול נופשון כ- 40 קילומטרים משם (אינני יודע היכן בדיוק) ושם הייתה לו הזדמנות לברוח לרוסיה  בעזרת אנשי הקומסומול (תנועת הנוער הקומוניסטית). משום שהוא למד מסגרות בבית ספר מקצועי לפני המלחמה, ומשום שהיו לו "ידי זהב", הקומסומול חפצו בייקרו והבריחו אותו לשטח רוסיה הלא כבושה. כבן 17 היה אז. וכך ניצל מהשואה. שם נשא אישה ונולדו להם שני ילדים. ב- 1972, שלטונות ברית המועצות ניאותו לאשר להם עלייה לישראל, במסגרת איחוד משפחות.

על ההתייתמות של אימא שלי הילדה בת 11, כתבתי את סיפורה:

פארקלעייבט (צמודות) / קנקן

אִמָּא
אֲנִי שׁוֹכֶבֶת לְצִדֵּךְ אִמָּא
נִצְמֶדֶת
מְחַמֶּמֶת גּוּפֵךְ הַקָּפוּא
אַבָּא יָצָא לְהָבִיא לָנוּ
אֹכֶל
מֵהַשֶּׁלֶג לֹא חָזַר
בַּת מִצְוָה כְּבָר
לֹא תַּחְגְּגוּ לִי
אֶל מִי אֶצָּמֵד מָחָר?

ועוד על כך כבר סיפרתי בפוסט מכתב על קרטון ושעון תלוי. מומלץ לקרוא כדי להבין את מה שאני הולך לספר עכשיו בצער רב. כי בדרך כלל אני נמנע מלכבס כביסה מלוכלכת מחוץ למשפחה. אבל אתמול כשניסיתי להשלים את הפאזל בשיחה הטלפונית עם אבא שלי, ולאחר ששמעתי את הדברים הבאים, הזדעזעתי עד לעמקי נשמתי ואינני יכול להירגע גם בעת כתיבת שורות אלו.

כשאימא שלי נפטרה לפני שנה וחודשיים, אבא שלי חילק לפי בקשתה את תכשיטיה (זהב ואבנים טובות) שווה בשווה בין אחותי ולבין הבת שלי. ומה גיליתי אתמול? את מה שאבא שלי ניסה עד כה מלהסתיר את כאבו ולא יכול עוד. לפני כמה חודשים הלכה אחותי ומכרה את התכשיטים שירשה לסוחר זהב. ועוד באה בחוסר רגישותה לספר את זה לאבא שלי - שבכסף שקיבלה בעד הזהב, קנתה מתנה לכלתה לעתיד.  ועוד סיפרה בחיוך כמה שהיא מאוד מרוצה מהעסקה הזו. ושתבינו, כסף לא חסר למי שנוסע למסעות בחו"ל 3-4 פעמים בשנה ומבלה סופי שבוע במלונות יוקרה בארץ. אני לא מתכוון לריב איתה (גם משום שמדובר בחלב שנשפך), אבל אני לא אשכח ולא אסלח.

כשאימא שלי מסרה עוד בחייה את השעון התלוי לבת שלי (ראו הסיפור שבקישור למעלה), היא כעסה מדוע השעון לא הועבר אליה כבת. אמנם אימא שלי הכריזה שהשעון הזה יועבר מאם לבת מדור לדור, אך כיוון שלאחותי יש רק בנים, העברה קפצה דור לבת שלי. וכיוון שבשעה טובה תיוולד גם לה בת בקרוב, הרי כבר יהיה למי להוריש את השעון לדור הבא, יחד עם הסיפור שלו.

וכמה חכמה הייתה אימא שלי שלא העבירה את השעון לידי אחותי. כי אולי היא הייתה מוכרת גם אותו בעד מחיר הזהב (18 קראט) בלבד. שעון שעל פי הערכת שמאי ביטוח, שוויו אלפי דולרים כפריט עתיקות (ללא הסיפור והערך הרגשי).

הסיפור כבר מתחיל להתארך (ויש עד הרבה לספר) אך אינני רוצה להכביד בהם את אלה "שאינם יכולים להכיל את פסטיבל הסיפורים של ימי הזיכרון". כתבו לי על כך בתגובות בפוסטים קודמים כאן בבלוג ובבלוגים שלהם לקראת יום השואה. תוכלו לבדוק זאת אם תבקשו. אבל לא רוצה כעת לזהם כאן את זכרם של בני משפחתי הרבים שנספו בשואה - בדיון על "פסטיבלי הזיכרון".

אסיים רק בשאלה שעליה קיבלתי תשובה רק אתמול. הנאצים החרימו את כל התעודות והתמונות של היהודים לפני שנשלחו למסעות מוות או למחנות עבודה ושמד (מי ששמר ונמצאה ברשותו תמונה, נדון לירייה). הדוד הצלם שהוא אח של סבתא שלי, שרד את השואה (כי הנאצים היו זקוקים לשירותי הצילום שלו השווים חיים) אך הוא נפטר זמן מה לאחר תום המלחמה. בנו אלוף אגרוף היגר עם משפחתו לארה"ב והקשר עם המשפחה שלנו ניתק. התמונות מלמעלה שהוא צילם, נמצאו בעיזבונו של דוד אחר (שם לידתו אבא) שברח לפני המלחמה לאנגליה והחליף זהויות עם אחיו דייב (שהייתה לו אזרחות אנגלית), שהיגר מאנגליה לברזיל. גם זה שווה סיפור. על כך אולי בפעם אחרת.

עדר בסגר

ביצים, ביצים, ביצים, ביצים...

קליפ הפרסומת הזה וודאי זכור לוותיקים. פרסומת של מועצת הלול הישראלית שפומפמה  אינספור פעמים ברדיו ובטלוויזיה. והיא הופסקה לחלוטין לאחר עתירה שביצים מפוצצות בכולסטרול ולכן קמפיין כל כך אגרסיבי לצריכת ביצים הוא פגיעה בבריאות הציבור. והנה מה יש לעדר שעומד מוטרף בתור שעות בשביל ביצים שרק אלוהים יודע מהיכן יובאו וכמה סלמונלה ושאר ירקות גדלים בהן? 

לפני תחילת היסטריית חטיפת הביצים, היו לנו במקרר תבנית וחצי (18 ביצים). די והותר מכדי לצאת למסע התנפלות לקניית נוספות.

וגם אם לא ניתן יהיה להשיג ביצים משום שאנשים רוכשים כמויות של 240 ביצים, לא יקרה לנו שום דבר בלעדיהן לתקופה מסוימת. מה, אין מספיק דברים אחרים לאכול? לא חייבים לאכול חביתות. נכון, בפסח הכנת קניידלך מצריכה קצת ביצים, אך מקסימום לא יקרה כלום אם מרק העוף לא יכיל את הכופתאות האלו. ניסיתם פעם מרק עוף צח עם תערובת קצוצה רעננה של פטרוזיליה ושמיר, או עם טבעות בצל ירוק קצוץ? על סלט הכבד הקצוץ עם ביצים קשות אפשר גם כן לוותר ולהסתפק בכבד ותפוח עץ קצוצים ברוטב יין אדום.

אני גם לא מבין את היסטריית העדר למיני לחם בערב סיום הפסח. בפריזר שלנו הוקפאו לא מעט לחמניות ופיתות טריות לפני הפסח. מפשירים מספר דקות בטוסטר אובן וריח המאפה הטרי ממלא את הבית. אנחנו לא צורכים מהם הרבה בכל ימות השנה ולכן נוהג הקפאתם הוא עניין שבשגרה בכל ימות השנה, מאחר ותוצרת המאפיות מזוהמת בנבגי עובשים מסוכנים שנובטים גם כשהיא משווקת בשקיות ואפילו אם נשמרת במקרר בשקית ניילון חתומה של המאפייה. האמת היא, שלמרות שענייני החמץ אינם מטרידים כלל את בני משפחתי, לא הפשרנו מהם במהלך הפסח למעט פעם אחת, שהכנו פיצות מבסיס פיתות-מיני מחיטה מלאה וכוסמין. כי אני דווקא אוהב מצות. נו טוב, לא את אלו ('מצות ראשון') המתפוררות והתפלות הנפוצות. המצות הכי טעימות לי הן מצות יהודה שיש להן טעם מעט שרוף. והמצות שלהם מחיטה מלאה טעימות במיוחד, ואינן נשברות במגע ובמריחה. לכן אשמח לגוון ולאכול את השארית גם לאחר הפסח. 

על כן אינני מוטרד כלל אם ימשיכו בסגר כולל במימונה (והלוואי שרק שישמר לטובת בריאות הציבור) . כי מה לי ולמימונה ובמילא אינני מתלהב בכלל ממופלטות. לדעתי יש מאפים מתוקים שווים הרבה יותר לחטאים. מעניין מה יעשו השנה הפוליטיקאים האשכנזים בלי המופלטות. וכאמור לחם טרי אם ייחשק, ניתן להפשיר. גם בלי הקורונה, ממש אין לי חשק לעמוד בתור המתנפלים על המאפיות כמו חיות רעבות.

אבל בחג הראשון וגם בשני היו ויהיו קניידלך וגם שאר מאפים, כי למרות שלא רדפנו אחרי ביצים, הן הגיעו אלינו היישר לביתנו מבלי שעשינו דבר. שתי תבניות ביצים לפני החג וארבע תבניות ביצים אתמול, הובאו והושארו ליד דלת ביתנו  (מבלי שביקשנו) - על ידי קרוב משפחה שיש לו בן דוד מנהל סופרמרקט. מה נעשה עם כל כך הרבה ביצים אינני יודע. ביצים לא ניתן להקפיא.

תגידו, האם ידעתם שביצים דרושות בהמוניהן להכנת חיסונים...?

ועוד רשומה שלי על ביצים ובריאות כאן.

המלצה:

בדקו שעל הביצים שאתם קונים בימים אלה יש חותמת בלתי מזויפת. וכיוון שהן עשויות להגיע מטורקיה, מהשטחים ושאר מקומות ללא פיקוח וטרינרי - הקפידו לפחות לבשלן כראוי!

חג שמח ובריא!

בעדה שלי גונבים אפיקומן

ברשומה הזו לא תמצאו מילה על חגיגת הפסח שלנו השנה. זה פשוט לא מעניין. כי לא מעניין עם כמה ומה סעדנו. עם או בלי זום. גם לא אם היה או לא היה אפיקומן (כי לא היה).

בעדה שלנו היו גונבים אפיקומן, גונבים ולא מוצאים. עורך הסדר היה בוצע את המצה האמצעית לשניים. עוטף את המחצית במפית בד, קם מהשולחן והולך ליטול ידיים או משהו כזה. בזמן זה הילד/ים היו גונבים את האפיקומן ומחביאים אותו. כשמגיע זמן האפיקומן, ולאחר שעורך הסדר קם לחפשו ואינו מוצא אותו כמובן - נערך משא ומתן קצר בינו לבין הילד שהקדים לחטוף ולהחביא ("הגנב") - על פרס השבת האפיקומן. כך היה במשפחתי מאז ומתמיד. אני זוכר שבילדותי גנבתי את האפיקומן מהדוד החרדי מבני ברק. מאוחר יותר כשהתבגרתי נדהמתי ממנהג היפוך התפקידים הנפוץ כיום בקרב החברה הישראלית.

האמת שהמנהג המהופך בעצם חינוכי יותר. כי זה המסורתי, הנהוג בעיקר בעדות אשכנז, בעצם מחנך את הילדים שמשתלם להיות גנבים. לא? 

אז ניסיתי למצוא במקורות מהו המנהג הנכון. ראשית ניגשתי להבין את מקור המילה אפיקומן. מחקירת העניין גיליתי שיש כמה סברות עיקריות בקשר לשורש המילה.

האחת מקורה בארמית: ובעצם היא מורכבת משתי מילים: "אפיקו" (= הוציאו) "מן" (= מזון, אוכל).
אחרים סבורים שמקור המילה ביוונית הוא επικωμον מצמד המילים אֶפִּי (סיום)-קוֹמְיוֹן (קומדי, משעשע) ולפי פרשנות זו הכוונה הייתה שאחרי לילה בו נוהגים בכבדות ראש, לא יסיימו אלא בקלות ראש. יש הסוברים שמקור המילה אפיקומן הוא ἐπὶ κῶμον, שהוא המשתה שערכו היוונים לאל השעשועים.

ובפסח הבא עלינו לטובה, אני מקווה לשנות את מקור שם האפיקומן לאֶפִּי (סיום)קורונה - אפיקורונה. 😊

אבל מהו מנהג האפיקומן המקורי? חטיפת (גניבת) האפיקומן על ידי הילדים או מציאת האפיקומן על ידי הילדים? המקורות הבלשניים של המילה אפיקומן אינם מבהירים את הפלוגתא באופן הביצוע של המנהג.

אז רבי ד'קנקן פנה למקורות כדי לפסוק בפרשה:
כך אמר רבי אליעזר: "חוטפין מצות בלילי פסחים, בשביל תינוקות שלא ישנו" (תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ק"ט, עמוד א').
והרמב"ם טען גם הוא שמדובר בחטיפת המצה אחד מהשני (הלכות חמץ ומצה ז', ג'). ומכאן אחר כך התגלגל המנהג שהילדים עצמם הם החוטפים. וביידיש "גאנובען" (גנבים).

כנאמר בשיר "מעכאַפּצען מענעמצען " (ובתרגום חופשי מיידיש לעברית - "חוטפים לוקחים)". ובעל האפיקומן "קיק נישט, כ'זעיי נישט" (לא מסתכל, לא רואה) "כ'זע נישט גאָרנישט" (לא רואה כלום). הרי זה מעיקרי היהדות - "למראית עין". נכון?

והרי כל מילות השיר כאן
וואו איזו שפה עסיסית קורעת היא יידיש. לעומתה העברית יבשה כמו צנון. אלה שאינם מבינים - ההפסד כולו כולו שלהם 😊.
(אחרי הקורנה לכו לתאטרון היידיש עם תרגום סימולטני ותקרעו מצחוק. מובטח!) 

ואיך אצלכם? גונבים או מוצאים את האפיקומן?

העיקר ושמחתם בחגיכם.

החלפת סנדביצ'ים

שמעתי שכלבים וחתולים ננטשים על ידי בעליהם מחשש שידבקו מהם בקורונה. נטישת חיות מחמד אכזרית בכל ימות השנה, אבל להשתמש בקורונה כתירוץ להיפטר מהם הוא נוראי וזה גם תירוץ רע וגם בלתי מבוסס מדעית. ראשית כלבים וחתולים לא יכולים להידבק ולהדביק בקורונה שלנו, על פי פרסומי אגודת הווטרינריה העולמית . כשם שמפתח אינו יכול לפתוח מנעול שאינו תואם לו, כך הוא גם לגבי נגיף הקורונה  SARS-CoV-2  ('המפתח') וחיות המחמד ('המנעול'). ודווקא בימים אלה שאנחנו ספונים בביתנו, חיות המחמד שלנו גם גורמות אושר וגם עוזרות להפיג את השעמום. ועכשיו אפילו החלפנו תפקידים עם הכלבים - עכשיו הכלבים הם אלה המוציאים אותנו לטייל ואנחנו מטיילים עם רסן על פה.

יש לנו שני כלבים במשפחה הגרעינית - טרייר ורועה שווייצרית מקסימים. הם כמובן לא שמעו על הקורונה, אבל הם מרגישים בשינויים. פתאום כולם בבית במשך כמעט כל שעות היום. פתאום מסתכלים בתדהמה במסכות של בני האדם שמתלווים אליהם בטיול. ובמקום הטיול שהטווח התקצר מאוד בשל  הוראות משרד הבריאות, הם עולים עכשיו במדרגות אל הקומה החמישית ויורדים ממנה - במקום במעלית, החשודה תמיד כמקור מועד להדבקה. וזה מועיל כמובן גם לכושר שלהם וגם של האדם הנלווה אליהם, ונראה שאולי בשל כך הם גם ישנים טוב יותר. ואולי גם הם קולטים את האווירה השונה וקצת נלחצים. זה מתבטא בעיקר בתיאבון. בימים כתיקונם, הרועה השווייצרית היא דוגמה חיה של הפתגם "רעב כמו כלב". והנה בימים אלה איבדה את התיאבון ועשויה גם לוותר בעיקר על ארוחת הבוקר שלה. הטרייר לעומתה תמיד היה דוגמה חיה לפתגם "אוכל בשביל לחיות ולא חי בשביל לאכול".  לשניהם מזון כלבים שונה בהתאם לנתוני הגזע והגיל שלהם. בימים כתיקונם כל אחד מהם אוכל מהאוכל המיועד לו, והנה כעת בימי הקורונה - היא משאירה לא מעט מהאוכל בצלחת שלה והוא בצלחת שלו. אבל שניהם שמחים לאכול את שאריות האוכל של השני. הבן אמר: "הם מחליפים סנדביצ'ים".

מה זאת אומרת "מחליפים סנדביצ'ים"? שאלתי, ואז הוא גילה לי משהו מלפני כעשרים שנה, שנשמר בסוד. אנחנו אוהבים את הילדים שלנו ולכן תמיד הקפדנו שיאכלו אוכל בריא. לעולם לא האכלנו אותם בפרוסות לחם מרוחות בריבה או בשוקולד. שוקולד? בבקשה - טבליות שוקולד אמיתי, עוגת שוקולד, גלידת שוקולד (עתירה בחלבון). אבל מה פתאום פצצת פחמימות (סוכר על לחם)? ובסנדביצ'ים שהכנו לילדים לבית הספר, תמיד השקענו במרכיבים בריאים ומאוזנים כמו גם בגיוון סוג הלחם, ובגיוון במקור החלבון והירקות שבלחם. בבית הם הורגלו לאכול מכל וכול ומרכיבי מזון בריאים לרוב. וכך הקפדנו גם על הסנדביצ'ים שציידנו אותם לבתי הספר.

סנדביץ' לילדים שלהורים אכפת מהם

אז מה גילה לנו הבן לאחר עשרים שנה? שהוא נהג להחליף את הסנדביצ'ים שלו עם אלה של החבר שלו:

סנדביץ' עם חמאת בוטנים וריבה שמכינים הורים עצלנים לילדים

ארגון הבריאות העולמי מזהיר שבשל תזונה לקויה, כל ילד שלישי לפחות יסבול מסוכרת כשיגדל. כל ילד שני יסבול בעתיד ממחלות כרוניות בבגרותו. אלה הם מחלות הרקע שבגללם מתים היום מקורונה. הסטטיסטיקה מצביעה ש- 60% מחולי הקורונה הקשים סובלים מהשמנת יתר. אני מקווה שאתם לא מאביסים בימים אלה את ילדיכם ועצמכם בחטיפים ובממתקים. לפחות עכשיו כשיש לכם יותר פנאי, השקיעו בהכנת אוכל מאוזן ובריא למשפחה. וזכרו - דקה על השפתיים שווה שנה בירכיים.

רשומות נוספות בנושאים דומים:

 חיות מחמד - מרשמים לבריאות טובה

סוכרת היא מחלה של עניים והדיאטה הבריאה בעולם

תשובות לשאלון "פיבו"

אז גם אני נענה לאתגר מיזם הראיונות אל חברי הבלוגוספירה שהביא עורך פרפרים אריק בנדק חביב - שאלון "פיבו".

1. מהי המילה שאתה הכי אוהב?

אהבה (ללא תנאים)
2. מהי המילה שאת/ה שונא?

כְּאִלּוּ
3. מה מדליק אותך?
כֵּנוּת

4. מה דוחה אותך?
צביעוּת

5. מהו הקול/צליל שאתה הכי אוהב?

האקורד לה מינור
6. מהו הקול/צליל שאתה שונא?

חריקת דלת
7. מהי הקללה שאתה הכי אוהב?
סססמוֹֹלני

8. באיזה מקצוע הכי תרצה לעסוק?

כבר מאוחר מדי בגילי המופלג 😊
9. באיזה מקצוע הכי לא תרצה לעסוק?

במה שלא עסקתי ובמיוחד בפוליטיקה
10. ולסיום, אם גן עדן קיים, מה תרצה לשמוע שאלוהים יאמר לך עם הגיעך לשעריו?

תאכל את התפוח

מדד היסטריית הקורנה מטפס בפרפרים - אבל ברשותכם נעבור מקשקשת למציאות

ההיסטריה הגיעה גם לבלוגים ומדד היסטריית הקורונה מטפס גם בפרפרים. ממחזור עדכונים ממוצע של 5 ימים בבלוגי החברים ו - 4 ימים בבלוגים של העמיתים - קצב העדכונים הממוצע עומד כעת על יום אחד בלבד. קורונה, קורונה, קורונה.

כל כך הרבה קשקשת מופצת בכל אמצעי התקשורת על ידי "מומחים" רשמיים ועל ידי חזקת "מתמחים" מביני דבר ו"ידענים" למיניהם. ונשאלת השאלה האם יש סיבה לדאגה או להיסטריית חוסר הדאגה ולביקורת ההגזמה שגם היא חלק נכבד מההיסטריה מהסוג האחרון. והקשקשת רבה כל כך,עד שאינני יכול יותר ומפר את השתיקה שגזרתי על עצמי עד כה.

קודם כל גילוי נאות - אני לא מומחה בווירולוגיה, לא באפדימיולוגיה ולא בכלכלה, אבל בכל זאת אני קצת יותר ממבין בהשכלתי בשני התחומים הראשונים מבין השלושה.

אז בואו ונדבר על ידע ותרחישים הגיוניים צפויים.

"גם משפעת מתים" - נכון! 
במאה הקודמת מתו על פי הערכות כ- 100 מיליון מנגיף "השפעת הספרדית", שלא היה כנגדה חיסון. על כך כבר כתבתי ברשומה כאן.

אז במה שונה הקורונה? נתחיל בכך שאנחנו עדיין פחות יודעים מאשר יודעים על הנגיף הזה ועל קצב האבולוציה הביולוגית והפתוגנית שלו. על כך אסביר בהמשך. ובניגוד לנגיפי השפעת, כנגד נגיף הקורונה אין חיסון קליני וכנראה ייקח לא מעט זמן אם בכלל לפתח חיסון יעיל. רק כדי לסבר את המשפט האחרון, מדוע לאחר כל כך הרבה שנים עדיין אין חיסון יעיל כנגד נגיף ה- HIV (איידס)? זה בהחלט עשוי להיות רלוונטי גם לגבי נגיף הקורונה, ונבין מדוע בהמשך הרשומה.

מקצב ההדבקה בעולם, כבר אנחנו יודעים שהנגיף הזה מדבק פי 10-30 מנגיפי השפעת. ואם משפעות אחוז המתים עומד על 0.1-0.3 אחוזים מהנדבקים, הרי אחוז התמותה העולמי מקורונה כבר עומד על כ- 4-6% מהנדבקים. לפני שנחשב פי כמה הקורונה קטלנית יותר משפעת, נשאלת השאלה מדוע יש הבדל באחוז המתים מהמחלה מדיווחים שונים בעולם.

כדי להבין את פער הסטטיסטיקה צריך לקחת בחשבון מספר גורמים. הגורם הראשון הוא מידת האמת המספרית בדיווחים של המדינות השונות - מספר הנדבקים, החולים הקשים והתמותה. אני כבר לא מדבר על איראן. גם דונלד טראמפ והממשל שלו ניסו לגמד את התופעה עד לפני ימים אחדים.
שנית צריך לקחת בחשבון גורם חשוב ביותר נוסף והוא טיב הטיפול הרפואי המקומי הקיים ומהי יכולת ההכלה של מערכת הבריאות בהתמודדות עם היקפי מחלה כזו - למשל כמה מיטות אשפוז, כמה מכשירי הנשמה ומה מספרו של הצוות הרפואי שנשאר בריא, זמינים בכל עת. 
י
ממשלת גרמניה יוצאת בהנחה (המקובלת על ידי מומחים אפידמיולוגים) שאחוז הנדבקים יגיע לשיעור של 70%.
אז עם שיעור הדבקה כזה, בואו נחשב כמה מתים אנחנו נספור אצלנו (לפי שיעור תמותה מינימלי של 4%).
מספר תושבי מדינת ישראל לפי הלמ"ס עומד על כ- 9.2 מיליון.
70% נדבקים ממספר זה עומד על  6.44 מיליון תושבים.
4% תמותה בקרב שיעור כזה של נדבקים מביא אותנו ל- 257,600 מתים.
כלומר, כרבע מיליון מתים בישראל.

וזה עשוי להיות הרבה יותר גרוע בהתבסס על החולי של מערכת הבריאות בישראל. וחוץ מכך יש עוד גורם שצריך לקחת בחשבון והוא:
קצב האבולוציה של נגיף הקורונה.

כל מי שמבין מעט בווירולגיה (תורת הנגיפים) יודע שהנגיפים הופכים לאלימים יותר ויותר במעבר ממאחסן (נדבק) אחד לשני. זה נובע משיעור מוטציות בנגיף אשר עשויות להעלות את מידת האלימות שלו - בהתאם לסלקציה הדרוויניסטית הידועה. 

האמת היא שאנחנו עדיין לא יודעים מהו שיעור וקצב המוטציות שנגיף הקורונה עובר באוכלוסיה הנדבקת. לשיעור שינוי אבולוציוני גבוה עשויות להיות השלכות קשות. ראשית חומרת המחלה עשויה להתעצם ובהמשך המשמעות המרה. שנית, קצב שינוי גבוה של הנגיף עשוי להפוך את ייצור החיסונים לבלתי אפשרי. בהתאם אנחנו לא יודעים אם מי שהחלים מקורונה עמיד להדבקה קשה יותר בגל שני. אם לא בקרוב אז בחורף הבא.

לכן כושר הניבוי האפדימיולוגי של נגיף הקורונה עשוי להיות טעות ביסודו, כאשר מתייחסים אליו כגורם יחיד ולא כמולטי-פקטוריאלי.

אז אם לא ימצאו חיסונים במה נשליך יהבנו?
התשובה היא שאנחנו פשוט לא יודעים כרגע הרבה. מערכות הבריאות יתגלחו על החולים בניסיונות בצד לימוד הביולוגיה של הנגיף. 

כמה מילים על גורמי סיכון

כן, לגיל יש משמעות. כאחד שחצה את השישים, אולי יהיה זה הפוסט האחרון.

אבל זכרו שהרופא הסיני שעלה על נגיף הקורונה מת ממנו בגיל 38. ומה עם צעירים הסובלים מסוכרת או מחלות כרוניות אחרות? ומה עם חולי סרטן צעירים פגועי מערכת החיסון עקב טיפול בכימותרפיה... ?

זוכרים גם שעד לפני ימים אחדים חשבו שאין ילדים חולים? אז חשבו. וכעת הם כבר נחשבים כגורמי סיכון למבוגרים (כן, גם להורים, למורים ולגננות).

מבלי להיכנס לביקורת על התנהלות מערכת הבריאות שלנו בעניין, בסופו של דבר המערכת הכלכלית תמיד גוברת על מערכת הבריאות בניהול סיכונים. ראו למשל את הפער בין דברי המשנה גרוטו (שהוא רופא) לבין המנכ"ל סימן טוב (הכלכלן) שמשמש "כמרגיע הלאומי". ולמרות משדרי הדרמה היומיים של ראש הממשלה "המחנך הלאומי" - האמת היא שנעשה מעט מדי ולאט מדי על ידי מערכת בריאות חולה וקצת מבולבלת. צודקת ידידתנו רותי קוטלר שכתבה "משום מה נזכרתי בניילונים על חלונות (במלחמת המפרץ). מעניין למה".

ולמרות הבטוחים שהקורונה היא באג 2000 של 2020, אולי כדאי להתכונן לבאג אפוקליפטי. וסליחה ומחילה מכם ידידיי אם העכרתי את רוחכם.
ממליץ על סופ"ש יוגה.