פינת ההודעות


כיצד מגיבים בבלוג - מדריך קצר ופשוט

בקישור כאן


מדוע כדאי להרשם כמנוי?

כך תוכלו להכנס מחשבון המייל שלכם ולצפות בזמן אמת ולעד

בפוסטים שוּשו, שלאחרים הם ניתנים לצפיה כאן לזמן מוגבל בלבד!



>>> הושקה הסדרה החדשה - חלומות ופשרם.


לסדרות ניתן להיכנס ממסגרת 'דפי מפתח וסדרות' בשוליים הימניים.

הסדרות הבאות בקרוב:

א. חינוך ילדים זה לא חלטורה,

ב. הנדסה גנטית לשרותך,

ג. אתם- שפני ניסיונות אנושיים?


הבהרה

הפוסטים נסגרים לדיון (תגובות) לאחר 30 יום למניעת פעילות רובוטים. עמכם הסליחה. ניתן ליצור קשר בתיבת המסרים בשוליים הימניים.


יום חמישי, 13 בדצמבר 2018

עוגיות צד שלישי



לקראת מפגש התיכון, החברים התבקשו לענות על שאלון אינטרנטי, המאפשר שליחה חד פעמית בלבד של התשובות. לא אכנס לכיצד זה עובד, אבל זה כדי למנוע שליחה רב פעמית על ידי אותו אדם. מדובר כאן במהימנות סטטיסטית.

אבל כאשר רציתי למלא את השאלון, לא הצלחתי בתחילה לסמן את התשובות וכמובן לא לשלוח חזרה את השאלון. הבעייה נפתרה על ידי שאפשרתי עוגיות צד שלישי לדפדפן. מצרף הוראות לאלו שמתקשים.

והרי הסבר במחשב:

1. דרך אייקון ההתחל בסרגל התחתון במסך, נכנסים ללוח הבקרה (CONTROL)

2. משם נכנסים ל-  Netwok and  Internet


 3. במסך שיפתח נכנסים ל- Internet Options:



4. ובמסך שייפתח נכנסים לתפריט Advanced:



5.במסך Setting שיפתח, מסמנים תחת ה- BROWSING את האופציה
Enable third-party browser extensions:



6. שומרים למטה בכפתור ה- OK.

*  ההדגמה למעלה היא במערכת הפעלה Windows 7 הישנה והטובה, שאינני מוותר עליה לטובת Windows 10 - מסיבות שלא אכנס אליהן כאן. אבל בעיקרון התהליך דומה בשניהם.


בסמרטפון (מערכת הפעלה אנדרואיד):

1. נכנסים להגדרות ויש לאשר שימוש בנתונים.

2.  נכנסים לדפדפן כרום. לצד שורת הכתובת נכנסים בסימון 3 הנקודות האנכיות.

3. משם נכנסים ל- הגדרות

4. במסך שיפתח, מתחת ל-מתקדם יש להכנס ל- הגדרות אתרים

4. במסך שיפתח יש לאפשר:

    א. את קובצי Cookie, כך שתופיע המילה מותר.
    
    ב. את JavaScript. אם רשום ליד 'מצב חסום' - יש להכנס ולאפשר.

    ג. את חלונות קופצים והפניות אוטומטיותאם רשום ליד 'מצב חסום' - יש להכנס ולאפשר.

* לאחר מילוי השאלון ושליחתו - ממליץ לחסום שוב את 
ב' ו- ג' מסיבות אבטחה ופרטיות.

מקווה שיהיה לעזר ולטובת השלמת הסטטיסטיקה המרתקת שתוצג במפגש. אשמח גם אם תוצאות המשאל ישלחו לצפייה בקבוצת הוואטסאפ לאחר המפגש.

כפי שציין גילעד, לאלו שעדיין לא ענו ושלחו את השאלון - מדובר רק בשתי דקות מזמנכם ובתרומה גדולה לסטטיסטיקה.

עריכה

גם לצפייה כאן יש סטטיסטיקה המשקפת את התפלגות הכניסות של חברי הקבוצה:






יום רביעי, 12 בדצמבר 2018

קצת נימוס לא יזיק פה - פוסט מנהלי



יש בלוגרים שאף פעם אינם מגיבים לאחרים. זה בסדר. יותר מעוררי שאלות הם אלה שפתאום הפסיקו להגיב בכלל. ומסתוריים עוד יותר הם אלה שהפסיקו להגיב באופן סלקטיבי. אבל גם זה בסדר. לא רוצים, לא חייבים.

אבל מרגיזים אותי הם אלה שאינם מתייחסים (ובאופן שיטתי) לתגובות שמשאירים להם בפוסטים. בהחלט לא נימוסי. לאלה הפסקתי להגיב. ובבלוג אחד כזה שנהגתי לקרוא ושאף פעם לא קיבלתי התייחסות, הבנתי פתאום מדוע. דבר הקשור למשהו שלא שמתי לב כאשר נרשמתי כקורא. בתיבת ההרשמה לעדכונים מצוין "הרשמי כאן לבלוג". כיוון שאני לא "הרשמי", הסרתי אותי כקורא ולא אכנס יותר לבלוג הזה לצמיתות. כי לא שמתי לב בתחילה שמדובר כאן לכאורה בפמיניזם מפלה וחולני.

בהזדמנות הסרתי עצמי מרשימת הקוראים של עוד כמה פלצנים כרוניים. כי הרי אני לא חייב לקרוא את מה שהם כותבים. 

ואני שב וחוזר, אלה שאינם מפרסמים את הפוסטים שלהם בדף קהילת בלוגגר בשפת הקודש - אין אני או אף אחד אחר אינו אחראי לכך שמתעלמים מהם. שהם שקופים. וההנחה שלי היא שמי שאינו מפרסם בדף הקהילה, פשוט אינו מעוניין בהרחבת מועדון הקריאה הסגור שלו.
מועדון קריאה סגור אינו כוס התה שלי.

לא רק הבלוגרים מפלטפורמת בלוגספוט יכולים לפרסם הפנייה לפוסטים שלהם בדף הקהילה. גם הבלוגרים מוורדפרס ומפלטפורמות אחרות יכולים (ובתנאי שיש להם חשבון מייל של גוגל). ולאלה שחוששים, רמת האבטחה בבלוגספוט של גוגל גבוהה בהרבה מזו של וורדפרס. ובבלוגספוט של גוגל גם אין פרסומות !
לא למעלה, לא למטה ולא בצד של הפוסטים. אבל כאמור אפשר לפרסם בדף הקהילה הפנייה לפוסטים, גם מפלטפורמות אחרות.


קהילת בלוגגר בשפת הקודש


יום שני, 10 בדצמבר 2018

זכרונות קפואים בזמן


נוסטלגיה מהי? אין ספק שמדובר בסוג של זכרונות. זכרונות מהעבר שמעלים געגועים. געגועים לתקופה, געגועים למאורעות, געגועים לאנשים. נוסטלגיה היא אינה משהו יומיומי שמלווה. יש תמיד איזה טריגר שמעורר אותה. כשהטריגר מעורר זכרונות שזורים ברגשות חיוביים - הרי זוהי נוסטלגיה. החומרים שהועלו על ידי חברי קבוצת הוואטסאפ מפגש תיכון , כללו את שתי התמונות הבאות:


המחבר - שני משמאל בשורת העומדים


והראשון משמאל למעלה

התמונות האלו הן מכיתה י"א והן צולמו בשירות הלאומי בעין חרוד. כששאלתי את בני היכן אני בתמונות - הוא לא זיהה אותי. לבת זוג הזיהוי ארך דקה ארוכה. ומהיסוסה מעט, נראה שהגיעה לזיהוי בדרך האלמינציה. והיא הכירה אותי רק 5 שנים אחר כך.

הקשר עם המצולמים נותק לאחר התיכון. למעט ס' (השוכב בשורה התחתונה) שפגשתי בחטף בבסיס צבאי בעת השירות, וצ' (האוחז בכדור בתמונה העליונה) - אותו פגשתי במזנון של קמפוס האוניברסיטה בהר הצופים, לאחר שזיהיתי את קולו כשעמד בתור אחרי. זה היה בשנתנו הראשונה ללימודי התואר. שלי בכימיה וביולוגיה. שלו בחקלאות. מאז דרכנו נפרדה. הוא בפקולטה לחקלאות ברחובות. אני בקמפוס גבעת רם וקמפוס עין כרם בירושלים. מרשימת המאותרים לקראת מפגש התיכון - גיליתי שהוא חי כיום באמסטרדם.

כמו בתמונות, הנוסטלגיה היא למעשה זכרונות קפואים בזמן. אנחנו זוכרים אנשים שנפרדנו מהם כפי שהיו. כמו שלהבדיל זכורים לנו דמויות שהלכו לעולמן. נשארו כפי שנראו לאחרונה. דמויות המתים אינן מזדקנות.

מתמונות אנשי קבוצת הווטסאפ, היה לי קשה מאוד לזהות את מי שעומד מאחורי השם כיום. לחלקם הזמן הוסיף קרחת וכרס, לחלקם הזמן דווקא עשה טוב (במיוחד לנשים). אך רובם ככולם השתנו חזותית ללא היכר. אם בני יקירי אשר הולדתי לא זיהה אותי בתמונה, הרי שגם אני השתנתי ללא הכר.  פער הזיכרון החזותי מטלטל. כבר איננו כפי שהיינו. רחוקים מאד מכך. אבדו העלומים לעד. 

במסגרת חידוש הקשר דרך קבוצת הוואטסאפ מפגש תיכון, העלתי את השאלה לשלומם של ארבעת המורים שלהם האימפקט המשמעותי ביותר למה שהתפתחתי. לוי עובדיה המורה לביולוגיה, שרה זיו המורה לספרות, אסתר לוקאס המורה לאנגלית ורעיה גלוברמן המורה למתמטיקה. לשאלה צרפתי את הרשומה עליית מדרגה מהבלוג. 

במהרה קיבלתי את התשובה - לוי עובדיה ואסתר לוקאס אינם עוד בין החיים. שרה זיו איננה בקו הבריאות ומהם רק רעיה גלוברמן תהייה נוכחת במפגש. אבל אינני חושב שתוכל לזכור אותי ובוודאי לזהות אותי מבין אלפי תלמידיה לשעבר. 

עם שלושה מהם לא נפגשתי מאז התיכון. עם לוי עובדיה נפגשתי בפעם האחרונה בשירות הצבאי הסדיר. הוא הפתיע אותי כשהגיע לסופ"ש לבסיס שלי,  כמרצה  העשרה (בשירות מילואים), מטעם חיל החינוך. כמה היה מרגש ומפתיע להפגש כך שוב ברמת הגולן, כשבאותו סופ"ש יצא שנשארתי קצין תורן. כמה היה מרגש להציג אותו בפני חיילי הגדוד כמורה ומחנך שלי בתיכון.

למרות שעבר זמן רב מאז, גם דמויות המורים נותרות אל-מותית בזיכרון. בחיפוש באינטרנט מצאתי שלוּ הייתה בין החיים, אסתר לוקאס הייתה כיום בת מאה. אבל השאר צעירים יותר, ובגילאים שהיו יכולים להיות בין החיים. ברשימת המאותרים מבני המחזור שלי, גם ארבעה מהם כבר אינם בין החיים.

מחיפוש באינטרנט מצאתי את הודעת האבל של לוי עובדיה. הוא נפטר לפני שלוש שנים בהיותו בן 82. מצאתי גם את הכתבה הבאה לזכרו:

  


על פעילותו זו במועדון הניווט לא ידעתי, אך הוא היה מעורב בכמה פעילויות התנדבותיות. למשל היה פקח ברשות שמורות הטבע. בכתבה נוספת נערך איתו ראיון, שממנו אצטט מספר תשובות שהעלו בי חיוך:

מהו זיכרון הילדות המוקדם ביותר שלך?
כשהייתי בערך בן 4, קיבלנו חצוצרות צלולואיד במתנה. התיישבנו מסביב לתנור ותקענו בהן, ואחי כמעט שרף את החצוצרה שלו בגלל התנור.


מה רצית להיות כשהיית ילד?
רציתי להיות הרבה דברים, אבל כבר הספקתי לשכוח.

אילו תכונות אתה מעריך?
יושר, כנות.

מה מפחיד אותך?
חוסר אונים.

מה אתה הכי שונא?
נודניקים.

מה העצה הטובה ביותר שקיבלת?
אני חושב שאף פעם לא נתנו לי עצות טובות.


מה העצה הטובה ביותר שנתת?
נתתי הרבה עצות טובות. למשל, היה לי תלמיד אחד "לא מבריק", נגיד בעדינות, שיעצתי לו לא ללמוד ביולוגיה.

מה דעתך על הנוער של היום בהשוואה לנוער לפני 20 ו30- שנה?
הנוער של היום יותר מפונק, לא כל כך אוהב להתאמץ, ורבים גם מתעצלים לחשוב לבד.

מה אתה הכי אוהב בעבודתך?
ללמד (ביולוגיה), ולהתעסק בנושאים ארגוניים, דבר בו אני טוב.

מה הפשלה הגדולה ביותר שלך כגזבר?
לא היו פשלות, אף פעם לא חסרה אגורה.


אתה צם ביום כיפור?
הרבה שנים כבר לא, אבל עכשיו יש לי אישור מהרופא.



מה תאחל לשנה החדשה?
שביבי יסע לאי באוקיינוס השקט ויניח לנו.

מהו הדבר החשוב ביותר בחינוך ילדים?
דוגמה אישית ועקביות.


אחרי בריאות, מה הכי חשוב?
צלילות הדעת.

מה היית רוצה ללמוד כיום?
מחשבים.

אילו היית בן 21 שוב, מה היית עושה אחרת?
לא בטוח שהייתי עושה משהו אחרת. בן-אדם אוהב לעשות את מה שהוא עושה טוב.


זהו בהחלט לוי עובדיה כפי שהיה האיש. כשנודע לי מחברי הקבוצה על מותו, הקדשתי לזכרו בקבוצת המפגש את הרשומה אהרונסוניית פקטורובסקי שו הדא שפרסמתי כאן בבלוג.

כתגובה א', תלמידה שלו לשעבר מהכיתה שלי, העלתה את העבודה שלה מי"א שעדיין שמורה אצלה:



והיום שיתפה בקבוצה ש' מהכיתה:

"פגשתי היום את אשתו של לוי עובדיה, גם היא מורה לביולוגיה בעברה, ביום עיון בנושא ציפורים, הראתי לה את התגובות לזכרו".

מצרף גם רשומה זו לזכרו. רשומה נוספת שתתועד בגוגל.


יום רביעי, 5 בדצמבר 2018

ימי חנוכה



סיפרו לי אתמול  שאי אפשר להשיג סופגניות בסניפי רולדין בירושלים. אזלו. עם ישראל רוקן הכל.
סיפרו לי שאי אפשר להשיג כרטיסים להצגות ילדים. וההורים המאושרים שאיתם באולמות, משלימים חסכי ילדות.
הידד לבנט, חסך השנה להורים כמה ימי שמרטפות "איכותית" וזה יופי לו לבחירות.

איזה חג שרוט השנה:


ואת החתן (ילד חנוכה) הפתיעה הבת ליום הולדתו. ברח הזוג מהמולת העיר ליער אשתאול וחגגו בפיקניק בחיק הטבע. ואפילו שמש חמימה האירה פנים. החגיגה לא כללה סופגניה. 
האין זה רעיון נפלא לחגוג כך יומולדת פרטי בחנוכה?




יום ראשון, 2 בדצמבר 2018

חנוכה - החג שיש לו הכי הרבה שירים


החג האהוב עלי ביותר בילדותי הוא חג החנוכה. זיכרון חג החנוכה הראשון הוא סביבון עופרת (יצוקה) שקיבלתי בגן הפעוטות. ואני שוכב על רצפת חדר המגורים ומנסה שוב ושוב לסובב את הסביבון. "למה אני לא מצליח לסובב אותו הרבה זמן כמו אבא"? אני מתרעם בלבי. ואני מצונן ומשתעל, שוכב על הרצפה הקרה ואימא כועסת עלי מהמטבח: "תקום מהרצפה. אתה נורא משתעל. אתה תחלה...". היא עמדה והכינה לביבות לחנוכה. לביבות גבינה חמות ומעט מתוקות. כמו בשיר שלמדנו בגן. בערב אבא הדליק נר ראשון ושאלתי מדוע שני נרות נחשבים לנר אחד. לא הסתדר לי בחשבון וראשי כבר היה כבד עלי, מהחום שהלך וטיפס. ואימא מיששה בדאגה את מצחי.



זה היה ביום סגריר בכיתה אלף, בחוץ סופת רעמים וברקים. הגענו רק שישה ילדים לבית הספר. הרי אין מצב שלא אלך לבית הספר גם ביום שכזה. כי מזג האוויר הוא בכלל לא סיבה להעדר מלימודים. אימא סיפרה שהיא צעדה בשלג עמוק לבית הספר, כשבחוץ מינוס עשרים מעלות. ואבוי למי שאיחר - הייתה המורה צובתת את תנוך אוזנו בחוזקה עם ציפורניה. והמורה של אבא, שנפצע במלחמת העולם הראשונה ומאז היה ראשו מנתר ללא הרף - היה מצליף בשוט ישבנים של סוררים מופשלי מכנסיים.

אז מה עושים עם שישה ילדי חנונים שהגיעו לכיתה? היו אלה ימים שלפני החנוכה. ולמורה שפירא היה רעיון. להכין ויטראז'ים. הוציאה מהארון גליונות צלופן צבעוניים ובריסטולים שחורים, מספריים ודבק. ובמהרה מצאנו את עצמנו עסוקים בהכנת חלקי ויטראז'ים של סביבון, חנוכיה ופך שמן...

אני מטפס מהכיסא לשולחן וממנו לאדן החלון - מדביק נר ויטראז' צלופן על שמשת חלון ארוך ושר "נר לי, נר לי, נר לי דקיק". מדביק ויטראז' סביבון ושר "סביבון סוב סוס סוב". מדביק פך שמן צלופני ושר בלוּפּ "אימא, אימא, תני לי רק. שמן, שמן, שמן מזוקק". השירה הזו הייתה טעות חיי. כשקלטה המורה שאני יודע לשיר, נדרשתי מאז לשיר בכל האירועים והחגיגות בכיתה. ולהדליק ולברך נר ראשון של חנוכה, בחנוכיית העץ הגדולה צבועה בצבע כסף - שהכניס לכיתה המורה למלאכה. חנוכיה שעברה בתורנות מכיתה לכיתה להדלקת נר. והייתי עומד על השולחן כדי להדליק את הנר, כיפה על ראשי ומברך. מנהל בית הספר החילוני שלנו ציווה לברך עם כיפה. היה לו מלאי של כיפות שחורות בקופסת קרטון נעליים, שחילק לבנים בשיעורי תושב"ע שהוא לימד בכיתה ח'. שהיה מישהו בכלל מעז להתנגד. הוא גם רצה שהבנים יחבשו כיפות בשיעורי התנ"ך, אך לזה הוא זכה להתנגדות חריפה של ההורים.



והנה שוב אני נוסע באוטובוס מבלי להכיר אף אחד, מהרצליה לרמתיים בכביש הישן או לבת ים - לאירוע המסורתי של ילדי אגד. בדד מצטרף לתור של ילדים שאינני מכיר. לפני הכניסה לאולם מקבל סופגניה ושקית של דברי מתיקה וגם סביבון בה.

מתיישב במקום פנוי, כשמוצא אחד כזה שאינו שמור. ממתין להחשכת האולם, להדלקת הנרות ולהופעה. פעם זה היה סרטוני שחור לבן של צ'רלי צ'פלין והשמן והרזה. פעם היה זה הסרט שמונה בעיקבות אחד. ופעמים אחרות זה היה יותר שווה - הצגת הילדים הציפור הכחולה, או הופעה של הגשש החיוור, או להקת הנח"ל, או להקת פיקוד שיריון... נראה לי שההופעות עצמן הותאמו לשכבות גיל.

ואז בסיום, ביציאה מהאולם הייתי צריך לחפש - לסרוק ולעלות על מספר האוטובוס הנכון מתוך שורת אוטובוסים ארוכה. אני זוכר שזה היה מלחיץ כשהייתי עדיין בגן חובה. תזכור אמרו לי - תעלה על אוטובוס מספר תשע. כך נראה 9. 
תגידו, היום שולחים ילדים להצגות בגיל כזה ללא הורים? נו, נשארתי בריא ושלם ואני עדיין כאן.



בחנוכה הבת זוג עורכת קבלת הפנים המסורתית של עובדי המעבדה ותלמידי המחקר שלה, על משפחותיהם, לדורותיהם. המספר מתרבה משנה לשנה, אך הבית הגדול מכיל. גם מספר החנוכיות בבית מתרבה משנה לשנה והאור גדול.

לאחר הדלקת הנרות מתחילים לשיר שירי חנוכה. והנה כשנדמה שהשירה דועכת, מישהו מתחיל שיר חדש וכולם מצטרפים. וככה זה נמשך שעה ארוכה. ויחד עם אור הנרות הגעתי להארה שאין עוד חג כזה, שיש לו כל כך הרבה שירים כמו לחג החנוכה.

היום החלטתי לבדוק ולאשש את הקביעה האינטואיטיבית הזו. וזה מה שהעלה המחקר:



החג/מועד
מס' שירים
הפניה
חנוכה
45
פורים
33
יום העצמאות
30
יום ירושלים
29
שבועות
26
פסח
24
ט"ו בשבט
17
ראש השנה
13
סוכות
11
ל"ג בעומר
11
שמחת תורה
4



יום הזיכרון
50
יום השואה
46

אז אכן זה נכון - חג החנוכה הוא העשיר ביותר בשירים לכבודו. עולים עליו רק שירי ימי הזיכרון. שזה עצמו מעורר הרהורים ומחשבות על מקומם של השירים בצד המוות והשכול.



בכל פעם הייתי פליאה מחדש על ההתנפלות החייתית של העובדים במקומות העבודה על הסופגניות הפשוטות עם הריבה האדומה והזולה בשקל. מה יש להם? לא ראו סופגניה מעולם? 

אני לא מתלהב מסופגניות בלשון המעטה. מה מוצאים אנשים בגוש הבצק הגדול המטוגן הזה, שמכביד על מערכת העיכול? אם כבר מעדיף לטעום מהספינג'ים המרוקאים, שהם קטנים מספיק כדי שלא לגרום לי לצרבת. ומשגע אותי איך אנשים יכולים להוציא 20-30 שקל לסופגניה תמורת הקלוריות והסוכר שלה.

ואם כבר סופגניות, אז לא להתפתות לקנות את אלו האפויות שנמכרות כדלות שומן. ראשית הן יבשות ולא טעימות ושנית, אם כבר אז עדיף לאכול את המטוגנות בשמן עמוק (אבל על שמן טרי תקפידו, לא כזה שהחמיץ מטיגון חוזר מרובה). כי בטיגון בשמן עמוק לא נספג יחסית הרבה שמן בבצק. ואת זה שבהיקף, אפשר להספיג בהנחה על נייר סופג. והשמן שבסופגניה המטוגנת דווקא מאט את תהליך ספיגת הסוכר שבסופגניה על ידי מערכת העיכול. ואם כבר סופגניה, אז כזו טריה. אלו שממתינות שעות מהטיגון עד לאכילה - ראויות יותר לפח האשפה מאשר לפה שלכם.

ובכלל אני ממליץ לצרף לצלחת הסופגניות שלט שבו יהיה כתוב : "דקה על השפתיים - שנה בירכיים".

אני רגיל לשמוע תירוצים -  "לא נורא, רק פעם אחת בשנה". אבל זה רק שבועיים לפני ועוד שמונה ימים בחג. ורק פירות יבשים מלוא הסל בט"ו בשבט. ורק שבועיים בשנה לפני ובפורים - אוזני המן ודברי מתיקה. ובפסח רק שבוע מצות עם ממרח השחר העולה. ובשבועות מאפי גבינה. ובחגי תשרי - תמרים ודבש מלוא החופן...

הרבה יותר מהסופגניות, אני אוהב לביבות. למרות שלביבות מתפוחי אדמה  (לטקעס) הן אלו המקובלות בעדות אשכנז, אימי כאמור נהגה לטגן לביבות גבינה עם אבקת סוכר בזוקה מעליהן. אבל כיום אני מצפה לארוחה אחת, פעם אחת בשנה בחנוכה. ארוחת לביבות תפוח אדמה. הן יוצאות לבת זוג טעימות במיוחד. הן מזכירות לי את הלביבות שאכלתי פעם במסעדת 'קרטוֹפֶל' בברלין. מסעדה שכל המנות שבה הן על טהרת תפוחי אדמה כחומר גלם. ובמיד-ווסט בארה"ב נפוצה מנה של קציצת המבורגר ענקית המוגשת עם לביבת תפוח אדמה גדולה, המכונה Hash.  אגב ההמבורגר שם עשוי ממאה אחוז קציץ בשר בקר, ולא בתערובת עם חלבון תעשייתי או עם פסטה, כפי שמוגש כאן בארץ במרבית המסעדות. גם באלו הנחשבות כטובות. החתן שלי הוא מומחה באיבחון הזיופים האלה.

אז אמנם לביבות תפוחי האדמה האלו הן פחמימות מטוגנות (ולכן פחות בריאות מלביבות גבינה שמכילות חלבון), אבל אני אוכל מהם רק יום אחד בשנה. מותר.


Crispy Hash Browns

והמתכון להכנה.

חג אורים שמח!


יום שבת, 1 בדצמבר 2018

החיה שבנו



רשומה נוספת בסדרה הרגלי והפרעות אכילה


יהיו בוודאי כאלה שיראו עין בעין השוואה בין בני אדם לכלבים. אז ראשית, אפשר גם אפשר להשוות. הן מבחינה ביולוגית והן מבחינה התנהגותית. מבחינה ביולוגית, למרות שאנחנו הולכים על שניים והם על ארבע - האנטומיה והתפקוד של מערכות האיברים הפנימיים אינם שונים במהותם בין שני המינים. כבר הזכרתי כאן בעבר, כיצד בקורס פראמדיקים בצבא - למדנו אנטומיה של האדם על כלב. שנית, אנו בני האדם, חולקים עם הכלבים למעלה ממאתיים מחלות.

ומבחינה התנהגותית - הן האדם והן הכלב הם חיות חברתיות. יסלחו לי אלה שיכעסו על שאני מחשיב את האדם כחיה. ראשית כבר הבאתי כאן לא פעם דוגמאות לרוב, לכך שאין מותר האדם על החיה. ואפילו ישנם דברים לא מעטים שבהם החיות עולות עלינו. גם בהקשר ליכולות קוגנטיביות ורגשיות. וזה במיוחד נכון בעיקר לגבי אלו שאנחנו מכנים החיות העילאיות. ולא בכדי. אז מבחינתי ולדעת מדענים רבים - אין מותר האדם על החיה. יש מותר יהירות האדם והשליטה על החיה. וכי אין גם האדם נשלט על ידי האחר?


אין בכוונתי לעסוק כאן בהתנהגויות חייתיות של האדם בכלל. למרות שעם יד על הלב, כל אחד ואחת מכם וודאי נתקל לא מעט בהתנהגויות חייתיות של אנשים. אם בשעת לחץ או בתחרות מכוערת ידועה... ויש גם פוליטיקה בחברות החיות. את הפוליטיקה לא המציאו בני האדם. על כן פוליטיקה היא תכונה חייתית. לכאורה למטרות הישרדותיות. לא סתם בעברית השורש של המילה מלחמה הוא לחם.

ומלחמות פוליטיות יש גם יש בחברות חיות. בחברות אלו נוצרות לא פעם גם קואליציות ואופוזיציות שלא תביישנה את האדם. ויש יריבויות וחרמות ועונשים פיזיים וגירוש מהחברה או הוצאה להורג ...

מסתבר שגם לחיות העילאיות יש חוקים וקודים התנהגותיים/חברתיים . על רבים מהם למדתי באוניברסיטה - בקורס מרתק על התנהגות בעלי חיים.

אך לא בהשוואה לתכונות חייתיות באדם תעסוק רשומה זו. היא תעסוק במקרה פרטי - בהשוואה של הרגלי והפרעות אכילה בין בני אדם לכלבים.

יש לנו שני כלבים. הוא והיא. טרייר ורועה שוויצרית, למרות שהגנטיקה שלהם אינה גנטיקה טהורה של כלבים גזעיים. לכל אחד מהם יש אישיות (כן, בהחלט אישיות). שהיא שונה מאוד זה מזו, בכל התחומים. אך מכיוון שבאכילה עסקינן, אתרכז בכך.

הוא, הטרייר, אוכל במשורה. אולי משום כך המדדים שלו בבדיקות וטרינריות מורים על כך שהוא צעיר ב- 5 שנים מגילו הביולוגי, ומגלה תכונות של אתלט בזריזותו ובכושרו הגופני. נדיר שהוא מסיים את המנות המדודות לצרכיו הביולוגיים - בשתי הארוחות הניתנות (בוקר וערב).

נראה לקורא שהאדם הקדמון אכל שלוש פעמים ביום לכשהיה צורך לצאת ולצוד או ללקט אותו? יש ימים שלא אכל בכלל.

כלבים לא צריכים ואפילו רצוי שלא יאכלו יותר מפעמיים ביום. ולמרות זאת הכלבה הקודמת שלנו, בובה עליה השלום, הייתה תמיד נורא רעבה. אולי משום שקיבלה אוכל דיאטתי מיוחד, המותאם לנטייה שלה לאבנים בדרכי השתן. ומכיוון שנותרה נורא רעבה ובכדי שלא תשמין, נתנו לה ארוחה שלישית - סלט ירקות. ארוחה צמחונית של ממש לכלב. האם אכילת סלט ירקות אינה נחשבת לארוחת בני אדם? וקערת הסלט שלה כללה שני מלפפונים, שני גזרים ועלי חסה. גם הרועה השוויצרית שלנו תמיד מאוד רעבה ומחפשת אוכל. אך על כך אחזור בהמשך.



בובה הכלבה הצמחונית

לעומת הכלבה בובה ז"ל (שלמרות הצמחונות לא האריכה חיים ונפטרה מעט לאחר גיל 9), הטרייר שלנו אינו אוכל שום ירק חי למינהו, מלבד גזר ותפוח אדמה מבושלים. למעט לעיתים נדירות שבהם ראיתי אותו נוגס בצנונית חיה שנפלה לרצפה, ופעם אחת נגס ברצועה דקה של פלפל אדום.

לעומתו הרועה השוויצרית אוכלת מבין הירקות רק פרוסות עגבנייה ומבין הפירות - רק תפוז. אוהבת מאוד לקבל פלחי תפוז נטולי גלעינים. ולעומת זאת בקלמנטינה היא לא תיגע. שניהם אוהבים מאוד גבינת קוטג' ויוגורט. אבל הוא לא יגע ביוגורט פירות כל שהוא. היא - רק ביוגורט תות שדה. האם אין גם אנחנו בני האדם - סלקטיביים במיני מזונות באופן הבדלי?

ונחזור לעניין הרעב הכרוני של הרועה השוויצרית. אנחנו צריכים נורא להקפיד על כמות המזון שהיא מקבלת, כי יש לה נטייה להשמנה. בניגוד לבני אדם שלא יכולים לסתום את הפה, לכלבי המחמד שלנו אנחנו בעצם יכולים לסתום את הפה בכך שלא נאפשר להם גישה למקורות המזון שלנו ולפקח על כמויות המזון שהם מקבלים. אבל מסתבר שהרועה השוויצרית החכמה גם ערמומית.

בתחילה היינו צריכים לשמור שהיא לא תאכל את מנות האוכל שהשאיר הטרייר בצלחתו. לעומתה הוא נוהג לאכול לאט לאט ובנחת, עם אתנחתאות בין ביס לביס. היא לעומתו טורפת וכמעט מבלי הפסקות לנשימה. מסיימת את כל המנה שלה בפחות מחצי דקה. ולאחר רגע, חוזרת לצלחת הריקה, כדי לבדוק שמא נותר משהו. לעיתים מלקקת את מה שלא נשאר בצלחת. מסתכלת אלי בעיני תחינה. רוצה עוד. לכשנוכחת שלא תקבל תוספת, היא ממהרת לקערת המים שלה ולוגמת כמות הגונה. אולי גם אנשים בעלי נטיות השמנה צריכים ללמוד ממנה?

אצל כלבים כמו בבני אדם, גם הרעב בתום ארוחה - נעלם לאחר 20 דקות. בדוק. כדאי לאמץ כשיטה. לשתות הרבה מים בסיום הארוחה ולהמתין 20 דקות עד ששאריות הרעב יחלפו.

ו
אופן האכילה של הרועה השוויצרית מזכיר לי הרבה אנשים שטורפים את ארוחותיהם ולא מסתפקים גם כשהצלחת נותרת ריקה. אבא שלי שהוא שורד השואה, יצא ממנה עם שתי שריטות. האחת, שהוא קופץ בבהלה כשמעירים אותו. והשנייה, שהוא טורף את האוכל במהירות (גם אם הוא רותח), עד שהצלחת נותרת ריקה. באותו אופן ומהירות שעושה זאת הכלבה. ואז נוטש אותנו בשולחן, לשטוף את הצלחת שלו ושאר הכלים שהצטברו. 

הוא סיפר על סבא שלי עליו השלום, שהיה בעל אדמות באוקראינה לפני מלחמת העולם השנייה - כיצד קיבל גויים חדשים לעבודה (הרי ליהודים לא הייתה נאה מלאכת עבודת האדמה). הוא נהג להזמין את המועמד לארוחה. אם המועמד סיים לאכול מהר - הוא התקבל לעבודה. זה היה מבחן הקבלה לעבודה שהוכיח את עצמו, ללא יוצא מהכלל.

ולאחר שטרפה הכלבה את מנת המזון שלה, ניסתה בתחילה לאכול גם מהאוכל של הטרייר נעים ההליכות (עד לגבול מסוים. כי הוא גם יודע לעמוד על שלו, כשצריך). להבהרה - מזון הכלבים המסחרי שלו שונה משלה, בהתאמה לגודל הכלב ולדרישות הגופניות המותאמות לו.

אך לכשהבינה מהר מאוד שאסור, גם אם הוא מתעכב באכילה - היא כבר נמנעת מלגנוב לו. הבינה שהותיר במטרה שאולי ישוב בהמשך לאכול עוד מהארוחה שהוגשה לו. אבל בתחילה כן המשיכה לאכול את מה שנותר בצלחת שלו - רק כאשר הבחינה שאנחנו לא נוכחים במקום. למעשה היא בחנה גבולות. בדיוק כמו שבוחנים גבולות ילדים, כמו גם לא מעט אנשים מבוגרים. היא לומדת מהר מאוד. היא כלבה מאוד פיקחית.

אז כיום, בעקבות החינוך, היא כבר אינה נוגעת באוכל שלו גם כאשר נשאר בצלחת. אלא אך ורק אם וכאשר מעט מאוכל שלו גולש מהצלחת ונותר ברצפה למשך זמן. בעלי הכלבים מכירים בוודאי את התופעה שכלבים הם מכונות שואבי אוכל, שנופל מהשולחן בעת סעודה או הכנת אוכל. הרועה השוויצרית שלנו גם חושבת שהיא סו שפית - יושבת בסבלנות בצמוד למבשל, מסניפה את ריחות הבישול ובהיכון לאיזה שהוא פירור או טיפת רוטב שינחתו על הרצפה. ואילו הוא (הטרייר), הולך לנוח על סמרטוט הרצפה האהוב שלו, אותו הוא פורס למשעי בקפדנות יתרה וצופה מרחוק במטבח. ובכלל יש לו נטייה לסדר. הוא אוסף טבליות סוכרזית, כדורי אקמול וכדומה שמתפזרים ברצפת הבית, והוא מרכז אותם ומסדרם בעיגולים מושלמים (הקטנים בהיקף והגדולים במרכז המעגל) או בשורות, כמו בבית מרקחת. אנחנו צוחקים שהיה רופא או רוקח בגלגול הקודם.

והיא היודעת לתפקד כמו אדם עם ידיות דלתות הבית כשהיא עומדת על שתי רגליה האחוריות, ופותחת אותן כרצונה לשני הכיוונים (הן בדחיפה והן במשיכה). לכן מעניין שלא פותחת גם את דלת המקרר. היא כנראה יודעת שהמקרר רשום בטאבו שלא על שמה.

ובכל זאת נרשמו מספר מעללים שלה. זה היה כש
מחוץ למגירה סגורה נותר מבצבץ קצה קטן של שקית עוגיות. וכשלא היינו בבית, היא נעמדה על שתיים ומשכה בקצה השקית עד שנפתחה המגירה. שלפה השקית ורוקנה בתיאבון את כל תכולת העוגיות. ולא השאירה אף פירור וזכר, פרט לשקית הריקה.

ובפעם אחרת, בסל מקנייה בסופרמרקט - נותרו שתי עוגות ארוזות באריזות הרמטיות, ושהיו נתונות גם בתוך שקית ניילון קשורה בקצה. המתינה הגברת בסבלנות, ובזמן מנוחת בעלי הבית - פתחה במבצע קונדיטוריה. ואכלה את כל שתי העוגות עד כי לא נודע שבאו אל קירבה. כנאמר על פי הפתגם השגור שנאמר על ידי אנשים ועל אנשים - הייתה "רעב כמו כלב". למחרת שלשלה.

לפחות היא יודעת להסביר את הצורך לצאת דחוף כדי לעשות את צרכיה, מחוץ לזמני הטיולים היומיים. כשהיא צריכה לשלשל, היא קרבה למישהו מאיתנו, מתבוננת לתוך העיניים במבט משדר מצוקה ואז מתרוצצת אל דלת היציאה הלוך וחזור. מתאפקת במאמץ אדירים, עד שמתלבשים ונועלים נעליים כדי לצאת איתה.

ובפעם אחרת שכחנו כיכר לחם ממאפיית בוטיק, על המעקה בין פינת האוכל לסלון. והכיכר הייתה ארוזה בשקית חתומה של נייר חום, ונתונה בתוך עוד שתי שקיות ניילון קשורות. בבוקר מצאנו שתי שקיות ניילון קרועות ואריזת נייר חום קרוע, ולחם אין.

אבל שלא יראה הקורא אותה ככה. יש לה אופי. למרות הרעב, היא עושה לפעמים שביתות רעב. כשהיא כועסת, היא מסרבת לאכול את מנת האוכל שמוגשת לה. היא תתאפק למרות שהצלחת נשארת להיות מונחת לידה. והיא תדלג על הארוחה. על יותר מכך קצת קשה לה. כי בכל זאת עברו כ- 12 שעות שבהן שוכח הכעס ומתגבר הרעב מאוד.

לעומתה, בזמן האחרון, הטרייר מגלה קצת הפרעות אכילה. באופן שמזכיר קצת אנורקסיה אנושית. התפתחה אצלו נטייה לדלג על ארוחות בוקר ולהסתפק רק בארוחת ערב שנותרת מהבוקר. בתחילה זה התחיל מדילוג על ארוחות בוקר - יום כן, יום לא. לפעמים יומיים לא. ואז גיליתי שאם מניחים בין הצלחת הקרובה אליו מספר פתיתי מזון ליד אפו - הוא בדרך כלל מלקט אותם מהרצפה, מקבל תיאבון ואז ניגש להמשיך לאכול מהצלחת. אם לא יעשה כן בזמן סביר, היא תשמח לאכול את הפתיתים שלו מהרצפה. וגם כשהוא אוכל, הוא אוהב להעביר אוכל מהצלחת לרצפה ולאכול ממנה. לעיתים הוא גם נוטל מספר פתיתים בפיו בתחילת הארוחה ומשאיר אותם אי שם בבית. שיהיה לימי סגריר. וכשהוא כבר ניאות להתחיל לאכול, הוא זקוק מדי פעם לליטוף, כדי להתעורר מאתנחתאות החלימה בהקיץ שלו ולשוב לאכול עד לפסק הזמן הבא.

בעבר הוא נהג לאכול בתיאבון מיד לאחר טיול הבוקר המוקדם. לאחרונה הוא כבר לא מסוגל לגעת באוכל לפני 11 או 12 בצהריים (למרות קביעת האקדמיה ללשון עברית, קשה לי לכתוב צוהריים - כפי שגם תוכנת וורד שבמחשב מסרבת לקבל, מבלי לסמן שגיאה באדום על קביעת האקדמיה).

יאמר הקורא - האם חוסר החשק לאכול עד לשעה מאוחרת בבוקר - אינה תופעה אנושית? זוהי תופעה שחולקים בה אנשים לא מעטים. אז מי מאלה מהסובלים מחוסר תיאבון בוקר הוא החיה או האדם, בהקשר זה?

ולמרות זאת, לטרייר יש מה שבני אנוש מכנים בשם "עיניים גדולות". כשאנחנו ישובים לשולחן ואוכלים אוכל אנושי - הוא ממהר להגיע ונותן באוכלים מבט של קבצן, מלווה לפעמים גם ביבבת תחינה אם הוא מריח בשר. אבל ברוב אשר ניתן לו לטעום - הוא לא באמת יגע. וגם ישאיר על הרצפה לאחר שיחטוף מהיד ולא יאכל. ובכל זאת, בעת ארוחת ליל שבת, הריחות מטריפים גם אותו. הוא מקפץ עם שתי רגליו הקדמיות על הירך שלי או של הבת. מגרגר, מייבב ומתחנן. והוא יאכל בתאווה רבה מהבשר, תפוחי האדמה, האורז והגזר המבושלים. ואין אז גבול לתאוותו. ובכלל יש לו אהבה לאוכל אנושי. לא סתם אוכל אנושי, אלא לאוכל גורמה. אנין טעם הוא. אם לא נזהר, יאכל מהאוכל האנושי הניתן לו (ורק זה הטעים במיוחד) - ללא הכרה. עד שזה עשוי להסתיים אחר כך בהקאה. בולמיה?

לעיתים הוא מתמהמה מלאכול את האוכל הכלבי הרגיל הניתן לו ומממתין, שמא יקבל אוכל אנושי שריחותיו עולים במטבח. רק כשמבין שאין ברירה, הוא פונה באכזבה לאכול את האוכל שלו מהצלחת.

יאמר הקורא, האם אין כל זה מזכיר גם תופעות והרגלי אכילה אנושיים? כמו למשל של אנשים שמכורים למתוק, או לשניצל, צי'פס וקצ'אפ, ואוכלים דברים אחרים כזית, רק כשאין ברירה.

אמר הרמב"ם שהיה גם רופא חכם במקצועו: "לבריאות טובה יש לאכול ארוחת בוקר כמו מלך, ארוחת צהריים כמו אדם וארוחת ערב כמו אביון". את ארוחת הערב רצוי לאכול שלא לאחר שש, שש וחצי בערב. ולאחר מכן לסתום את הפה עד לבוקר, למעט שתייה. 

הרמב"ם גם המליץ על הליכה מתונה של רבע שעה לאחר כל ארוחה."פן יחמיץ המזון" - כפי שניסח להדיוטות.

את ארוחת הבוקר רצוי לאכול עד כשעה לאחר ההשכמה. זהו משטר אכילה שניתן לחולים גם בבתי חולים ובבתי אבות סיעודיים. למי שמשטר האכילה המומלץ על ידי הרמב"ם אינו נראה לו - שלא ילין על עודף משקל והשמנה. וכמובן לשיטת הרמב"ם (שיש בה הגיון ביוכימי המותאם לאדם) - יש גם בונוס לבריאות טובה ולאריכות ימים. מצחיק שבמרדף אחר הבריאות והאסטטיקה - אנשים רודפים אחר דיאטות, תכשירים, ותוספי מזון יקרים (שמשלמים הון עליהם) - במקום לשמור על כללי אורח חיים פשוטים ומסודרים וללא תשלום. האם מה שבחינם איננו שווה?

אם הבעלים של הכלבים יודעים לשמור על משטר אכילה של כלביהם, מדוע שלא ישמרו עליו גם בעליהם עצמם? גם הבעלים יכולים לשים רסן (אולי גם פיזי 😅) על פיהם. במה מותר בריאות האדם על בריאות הכלבים? בזה שאם אין שומרים על האדם, איננו יודע לשמור על עצמו?

אין מותר יצר האדם על יצר החיה.


כמו בני האדם הנחלקים לשתי קבוצות - 
הוא אוכל כדי לחיות והיא חיה כדי לאכול.


הרועה השוויצרית (ימין) והטרייר (שמאל)

יום ראשון, 25 בנובמבר 2018

גשמי ברכה


הרשומה המשוייכת לקטגוריה יומן אישי פורסמה לזמן מוגבל ונגנזה (הוחזרה ללוח העריכה) אך תגובות המגיבים נותרו. מי שמעוניין להמשיך לקרוא גם רשומות שנגנזו, עליו להרשם בתיבה המיועדת בשוליים הימניים. להשלמת ההרשמה, יש לאשר במייל החוזר. הנרשמים יקבלו עדכונים במייל בעת פרסום כל פוסט חדש. אם המייל לא ימחק על ידך, ניתן יהיה להמשיך ולקרוא מהמייל גם את הפוסטים הגנוזים בבלוג.

זהות הנרשמים לעידכונים נשארת אנונימית!




ציור על ידי Julian Arsenie

יום חמישי, 22 בנובמבר 2018

לא מזהה אף אחד



הכול התחיל בשיחת טלפון מפתיעה ומרגשת. "שלום קנקן, אני בתיה מהכיתה שלך בתיכון". היא עשתה מאמצים כבירים לאתר אותי. כי מאז החלפתי מדינות וערים וגם מספרי טלפונים...

הסיבה - כנס מחזור כ"א. יובל מאז שנכנסנו לתיכון שלנו. התיכון העירוני היחיד דאז. כיום שמו 'תיכון הראשונים', כי קמו  כמה נוספים אחריו. שוחחנו, התעדכנו אחד לגבי השני מאז שנפרדנו בסיום הלימודים. כשציינתי לשאלתה שעיסוקי האקדמי הוא בתחום הביו-רפואי - היא הופתעה שהנה יש אחד מהמגמה הביולוגית בתיכון שהמשיך בתחום. אמרתי שלמיטב ידיעתי יש אחד נוסף, שהוא עורך אתר רציני למדע פופולארי. מאוחר יותר התקשרה אלי מ' ועידכנה אותי שיש גם חוקר במכון וולקאני, ופיזיתרפיסטית, ורוקחת, ועוד ועוד. 

סיימנו את השיחה בכך שמצרפים אותי לקבוצת הווטסאפ 'מפגש תיכון'. ישלחו אלי הזמנה למפגש ושאלון סטטיסטי אינטראקטיבי בשם מי אנחנו היום. ההזמנה נשלחה וגם השאלון מולא ונשלח.



 כמובן שהסקרנות הייתה רבה לדפדף ברשימת החברים שבקבוצה. מתוך שש כיתות מגמות הלימוד השונות  - קבוצת הווטסאפ שהוקמה כשנה לפני ההתכנסות - מונה נכון לכתיבת שורות אלו 127 מבני המחזור. השאר, עדיין לא אותרו, או שכבר אינם בין החיים. ומבין רשימת המאותרים - תשעה חיים בארה"ב ועוד כמה באירופה. שאר המאותרים חיים בערים שונות בישראל. חלק מהחברים בקבוצה צירפו גם תמונה לצד מספר הטלפון שלהם. בהתרגשות עברתי אחת אחת על התמונות של האנשים בקבוצת הוואטסאפ - כפי שהם נראים כיום. ואיזה דיכאון - מתוך תמונות אלו לא זיהיתי אף אחד. אלא אם מצויין השם ושם המשפחה (שם נעורים). אף לא אחת מהדמויות בתמונת המחזור, כפי שנראות היום.



וזו גם התמונה שהייתה השראה לשיר.

נרקיס / קנקן

בִּתְמוּנַת מַחְזוֹר מֵהַתִּיכוֹן
בְּשָׁחֹר-לָבָן נִשְׁכָּח
מִתְבּוֹנֵן בִּפְלִיאָה
מִתְאַהֵב בִּצְעִירוּתִי
הַנִּבֶּטֶת

עֲלֵי כּוֹתֶרֶת רַעֲנַנִּים
נוֹשְׁרִים מְקֻמָּטִים
בַּיְּקִיצָה


יום שבת, 17 בנובמבר 2018

יום המספרים, הפרחים והכתר שלי



היום יום המספרים הראשוניים שלי. כידוע, מספר ראשוני (Prime number) הוא מספר טבעי, כלומר מספר שלם וחיובי, שמתחלק לרק בעצמו וב-1 ללא שארית. במילים אחרות, מספר ראשוני לא יכול להיות לעולם מכפלה של שני מספרים טבעיים שקטנים ממנו.

מספרים ראשוניים

אז היום כידוע ה- 17 לחודש ה- 11. 

17 - מספר ראשוני. 11- גם כן.

ומה מיוחד ביום הזה? שאת הבלוג הזומבי שלי בישרא בלוג מקשט היום בלון אדום:

הבלון האדום מציין היום 7 שנים. 7 - מספר ראשוני. 
היום אכן יום הולדתי. ה-7 אמנם איננו גילי. אבל הוא מציין את יום ההולדת של הבלוג והצטרפותי לבלוגיה - לפני שבע שנים - מספר ראשוני.

וגם גוגל ציין את היום הזה בדודל אישי:

ובאנימציה הדודל בעצם נראה כך:


אז מהו גילי? יש לי שני גילים. בעצם שתי לידות - לפני הספירה ואחרי הספירה. הספירה לפני ואחרי החיידק הטורף. וגילי לאחר הלידה השנייה הוא 5 - מספר ראשוני. והגיל מהלידה הראשונה מורכב השנה מקומבינציה של הספרות שלוש (3) ושבע (7) - שניהם מספרים ראשוניים.

ליום ההולדת ההורים הזמינו אותנו היום בצוהריים לחגוג בביתם ברעננה. אבא שלי ידוע כשף המשפחתי והעובדת הזרה מאוקראינה היא הסו שפית שלו. אימא שלי הידועה גם היא כבשלנית מדופלמת, כבר אינה מבשלת מאז כבדה ראייתה והתנוונה יכולת הקריאה שלה. 

אתמול היא הייתה כולה נרגשת לקראת חגיגת יום ההולדת של בנה. ואתמול היא גם ראתה פרחים ומספרים על הקירות. ושאלה בפליאה, הכיצד? 
וגם שאלה את אבי "למה אתה עושה צחוק? בשביל מה אתה מכין כתר לקנקן"? כנאמר, גם בשיגיון יש לפעמים הגיון.



יום חמישי, 15 בנובמבר 2018

ברושים



ברושים / קנקן


בָּתֵּי הַקְּבָרוֹת מְלֵאִים
בְּשֵׁמוֹת שֶׁהֵם שֵׁמוֹת
וּבְשֵׁמוֹת,
שֶׁאֵין לָהֶם תַּחְלִיף
וּבִבְרוֹשִׁים
כָּל כָּךְ הַרְבֵּה
בְּרוֹשִׁים, יְרֻקֵּי-עַד
וְשַׁיִשׁ עַד
וְקַדִּישׁ

לָעַד.

וּמִחוּץ לַגָּדֵר - שֵׁמוֹת
שֵׁמוֹת שֶׁהֵם שֵׁמוֹת
וְשֵׁמוֹת,
שֶׁאֵין לָהֶם תַּחְלִיף
וְשֵׁם אֶחָד
קֹהֶלֶת
וּמִלִּים, צִיּוּץ צִפּוֹרִים
וַהֲבָלִים
הַכֹּל הֶבֶל
וְקַיִן

לָעַד שׁוֹתְקִים הַבְּרוֹשִׁים.


ציור על ידי  Anat Gopher

וגם כאן