פינת ההודעות



כיצד מגיבים בבלוג - מדריך קצר ופשוט

בקישור כאן


הושקה סדרה חדשה - פסיכולוגיה של אכילה והפרעות אכילה.


לסדרות ניתן להיכנס ממסגרת 'דפי מפתח וסדרות' בשוליים הימניים.


הבהרה

הפוסטים נסגרים לדיון (תגובות) לאחר 30 יום למניעת פעילות רובוטים. עמכם הסליחה. ניתן ליצור קשר בתיבת המסרים בשוליים הימניים.

לאחר סגירת הדיון אפשר להגיב בדף הקהילה ('בלוגר בשפת הקודש') מתחת לסטטוס הפוסט. הכניסה לדף הקהילה דרך אייקון הקהילה בשוליים הימניים, או מכאן



יום שישי, 17 בנובמבר 2017

יומולדת והמתים המהלכים שלי


הנה זה שוב הגיע. בלי התראות במספר פוסטים מוקדמים, כפי שבלוגרים מסוימים נוהגים לעשות. שמא חלילה מישהו בכל העולם ומלואו יפספס וישכח לאחל. תופעה זו תמיד מצחיקה אותי, אבל ניחא. לא אעסוק היום בתופעות אנתרופולוגיות שכאלה.

היום ה-17 בנובמבר, ושוב גוגל מברך אותי בדודל אישי בדף החיפושים:

יום הולדת שמח kankan !

אבל בעצם יתכן שבכלל נולדתי ב-16 בנובמבר. אמנם נרשם שנולדתי בדיוק בחצות שבין ה-16 ל-17, אך כיוון שבחדר הלידה לא היה שעון אטומי כמו בגריניץ' - יש מצב שהשעון האנלוגי עם המחוגים בכלל מיהר קצת. דבר שאולי קידם את תאריך לידתי ביום אחד בתעודת הלידה.

17 הוא מספר אי זוגי. אבל לפי הלוח העברי נולדתי דווקא בתאריך עם מספר זוגי שחל בחודש כסלו. אז יתכן שבשל ספק באי-דיוק קטן של שעון - תאריך לידת השמש שלי היה יכול לחול גם הוא ביום של מספר זוגי. אבל כאיש השמש אני מתייחס לתאריך הלידה העברי כאל צל ירח. אני יודע שיש שמציינים את שניהם וחוגגים פעמיים, אבל ממרומי גילי אין אני רואה סיבה לחגוג פעמיים עוד שנה פחות אל הקץ. נו טוב, יהיו וודאי כאלה שיאמרו שצריך לחגוג בעצם את "הגענו עד הלום". יש בזה משהו. כי עם לא מעט ממכריי וחבריי אני יכול להפגש כיום אך ורק מול מצבת שיש. אבל כאן נכנס פקטור נוסף אצל אלה שהם מאמינים למיניהם בעין רעה והתגרות בשטן, אך משום מה ביום אחד זה בשנה שוכחים הם את אמונתם הקמאית ובכל זאת חוגגים.

אז עכשיו בסביבות חצות הולדתי, אין אני חש בחגיגיות כלשהי וגם אינני מרגיש צורך מיוחד לחגוג. אך עומדים לחגוג לי פעמיים בסופ"ש זה. וזה משום שכמו במשפחות אשכנזיות טובות (לא גדולות במיוחד), יש חלק שלא מדברים עם החלק האחר. ובמקום שהזמן יעשה את שלו, הפערים משום מה דווקא הולכים ומתעצמים,  ואני כבר הרמתי ידיים. לפחות כנרמז, אני בברנג'ה של שני המחנות. 

אז היכן יחגגו לי? זה לא בלוג כזה של יומן רשת. גם אין לי כוונה להציג תמונות אינסטגרם של מקומות ומנות. אעשה זאת אולי לאחר מעשה - אם תהיה סיבה לכך. כלומר אם יהיה איזשהו ערך מוסף לקוראים. כרגע אציין רק שבשישי בצהריים נפגשים לחגוג בראנצ' בעוטף ירושלים, כשמהחצר האחורית של המסעדה הכפרית מוביל שביל הליכה קצר לאתר ארכיאולוגי. ובשבת בצהריים נפגשים לחגוג עם החלק האחר במסעדה חדשה יחסית בירושלים. מסעדה שכבר יצא שמה לטובה. 4.5 כוכבים בדירוג הציבור. זה מה שאני יודע כרגע. לא נידבו לי יותר מדי פרטים.

למועד שבעה עשר בנובמבר יש עוד משמעות עבורי. זה היה פעם גם המועד שבו ציינתי בלוגולדת והבלון האדום בישראבלוג ציין בו זמנית את שני האירועים. אך  יום זה שבו נוסד הבלוג חשיבה חופשית לפני 6 שנים, הפך גם למועד שבו לאחר ארבע שנות כתיבה בדיוק - החל מופע אגרסיבי של הגרושין שלי מישראבלוג לפני שנתיים. 

למעשה אפשר לומר שזה היה מן סוג של הִתְגֹּרַשְׁתִּי מלשון הִתְפֻּטַּרְתִּי. נו, מה אתם אומרים על החידוש הלשוני הזה? חידוש שעדיין צריך לקבל אישור מהאקדמיה ללשון עברית. אני מתכוון להגיש שאילתה לגבי המילה. תוצאות מספר שאילתות מסוג זה הביאו להטמעת החידושים הלשוניים במילון המעודכן 'רב מילים'. הכרה בחידושים לשוניים שהצעתי גרמו לי לסיפוק רב על תרומה ללשון העברית.

אז בעבר התגורשתי, יען כי הייתה לי כבר 'מְאַהֶבֶת' מהצד ששמה 'חשיבה חופשית פלוס' בפלטפורמה של בלוגר/בלוגספוט, הרי היא בלוג זה. מאהבת שהביאה לתגובת קינאה חריפה של חלק מהדינוזאורים שם בראשות הנהלת ישראבלוג, ולגרושין מכוערים מאוד. ובפוסט גט הכריתות הגשתי לגברת ישרא את שיר הנושא / הכל רק עניין של דמעות'. השיר האלמותי של נקמת הטרקטור:



אבל ראו איזו גירסא מגניבה בביצוע מחודש מצאתי לשיר הזה. גירסא שמתלבשת היטב עם רגשותיי שנתיים אחרי (כדאי להאזין לגרסא הפחות מוכרת הזו):



והבלוג המיותם שם נותר כזומבי - מת מהלך. בניגוד לנוטשים רבים אחרים, אני לא מאמין במחיקת בלוגים. בוודאי לא כזה שנכתבו בו מעל ל- 600 פוסטים במשך 4 שנים. אז הזומבי שלח לי גם השנה בלון אדום :



מדוע אני מכנה את הבלוג ההוא זומבי? הרי ההסבר: 
כשנפרדתי ממנו לאחר ארבע שנות כתיבה, הוא חצה בדיוק מאה אלף צפיות. וכשלקראת רשומה זאת נכנסתי ללוח העריכה של הזומבי לנער את האבק - מצאתי שלמרות אפס כתיבה שם, בשנתיים האחרונות היו לזומבי הזה כ- 12,000 כניסות חדשות.



ולוח הסטטיסטיקה של ישרא הפתיע והראה שעדיין נכנסים לקרוא שם - כארבע מאות כניסות בממוצע לחודש:



אמנם כ- 12,000 כניסות וולעיתים יותר - יש לבלוג כאן בחודש אחד בלבד. אבל צריך לזכור שגם בימיו הטובים של הבלוג בישרא, מספר הכניסות החודשי היה בסביבות ה- 1,500. וזה רק בחודש כשפוסט מסוים היה במומלצים. היו לא מעט כאלה בישרא ובנענע. אבל מספר של 12K כניסות ללא כתיבה נוספת של מילה אחת - זה בכל זאת הרבה לזומבי. 


אני כבר מתחיל לגלוש כאן לסטטיסטיקה שאולי אין מקומה לכאורה בפוסט יומולדת, אבל יומולדת בשבילי הוא גם יום של חשבון נפש. וכמדען אני מגייס לחשבונות הנפש האלה את הסטטיסטיקה.

אז נחזור עוד קצת לענייני הסטטיסטיקה של הזומבים, בשביל הפואנטה שאני רוצה להעביר בסופה. בישרא  השארתי גם זומבים נוספים. אחד מהיותר מוכרים שמו היה  דע-א-קטואליה. כשמו כן הוא, הבלוג עסק בענייני אקטואליה. אתם מוזמנים להכנס לשם כדי לראות את כל הנבואות הפוליטיות שלי שהתגשמו ויתגשמו, אין לי ספק בכך. אבל הבלוג דע-א-קטואליה נדם לאחר כשנתיים, בפוסט ה- 100 בדיוק. ומונה הכניסות שלו ביום כתיבת שורות אלה הוא רק:


  
וזה כבר זומבי של ממש, שעדיין מטפטף באיטיות רבה  5-12 טיפות לחודש בלבד:



ובהשוואה לו, זומבי נוסף בשם 'אמירה יומית' שנכתב כבלוג נסיוני בפלטפורמה של בלוגר/בלוגספוט - במשך 5 חודשים בלבד חצה את מספר הצפיות של דע-א-קטואליה, שהוא זומבי בעל וותק של מספר שנים מעליו:


מונה הבלוג אמירה יומית

הסטטיסטיקה מדגימה למעשה שני דברים: ראשית את האופי האלמותי של בלוג מסוג חשיבה חופשית שאתם קוראים כאן ובעבר בישראבלוג, לעומת בלוגים של אקטואליה או יומני רשת - שהם יפים לשעת כתיבתם, אך אפשר לומר עליהם שהם נופחים נשמתם לאחר שמפסיקים לכתוב ולהביא בהם חומרים חדשים. 

שנית, בנוסף לכל שאר הרבה מעלות - לפחות לגבי בלוג זה, סטטיסטיקת הקריאה של הפלטפורמה בלוגר/בלוגספוט בוודאי עולה באופן משמעותי על זו של ישראבלוג. אמנם יש מעלות נוספות אינספור שמקנה הפלטפורמה הזו, אך אינני רוצה להפוך פוסט יומולדת לפוסט פרסומי לבלוגר. ובכלל לטעמי טוב שישארו שם בישרא כל הצעקנים והמתחשבנים, ולא יבואו לכאן. ואת הקוראים כאן לא יעצבן החידוש האחרון של ישראבלוג (כי בזה בנענע 10 דווקא השקיעו) - הסרגל שחוצה את הפוסטים, ובסמרטפון אי אפשר לבטל אותו והוא מופיע לי באמצע הפוסטים. איזה מעצבן זה.


הסרגל - מחידושי והחדשנות הטכנולוגית של ישראבלוג

כאן גם לא יקטעו פירסומות את הפוסט כמו בוורדפרס: 


כרגע תראו את זה פעמייפ בכל פוסט. מחר אולי פרסומת אחרת.

אבל נעזוב קטנות שכאלו. הזכרתי בתחילה את תופעת המציינים יום ההולדת שלהם הן בתאריך העברי והן בלועזי.  אני לא מציין את העברי, אבל מציין שניים אחרים. האחד הוא הבלוגולדת של הבלוג הזה, שחל ב- 10 ביולי. וחשוב הרבה יותר מכך הוא ה- 6 בספטמבר - יום לידתי השניה לאחר החיידק הטורף. עליו כתבתי השנה, במלאת ארבע שנים את הסונטה:

ארבע שנים / קנקן

הַיּוֹם הַשִּׁשָּׁה בְּסֶפְּטֶמְבֶּר
הוּא יוֹם הַמִּנְיָן שֶׁבּוֹ
הֻשְׁלְמָה הַמְּלָאכָה בִּידֵי
הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר

אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים
עֵת מִבְּשָׂרִי נִלְקַח מִמֶּנִּי
זֶבַח מַסֶּכֶת תְּמוּרָה
מִנְחָה לַחַיְדַּק הַטּוֹרֵף

וּלְקוֹל
תְּקִיעַת שׁוֹפָרוֹת הִתְהַפֵּךְ
הִתְאַפֵּס שְׁעוֹן הַחוֹל

לֵדָה שְׁנִיָּה,
הִזְדַּמְּנוּת שְׁנִיָּה
אַרְבַּע בַּמִּנְיָן לַסְּפִירָה.

(6 בספטמבר 2017)


בצד חגיגת ההזדמנות השניה שניתנה לי, זהו גם היום שמזכיר עד כמה שבריריים הם החיים, שעשויים להסתיים באיבחת חרב. 

בהזדמנות זו רוצה לאחל יומולדת שמח לכל מכריי הבלוגרים העקרבים, שיום הולדתם חל השבוע. לאלה שאני לא מגיב בבלוגם כמקודם - אין הדבר אומר שאני לא קורא אותם מדי פעם. פשוט, אינני מגיב לכאלה שאינם מגיבים לתגובותי, גם לא לאלה שאינם מאשרים או מוחקים תגובות. גם לא אצל מי שתגובותיי מתקבלות בצוננין, בקיפאון של הקוטב הצפוני.

אסיים בתודה לקוראי הבלוג על מתנת היומולדת שהעניקו לי השנה ושעולה על זו מהשנה שעברה:


מספר צפיות חודשי - אוקטובר/נובמבר 2016


מספר צפיות חודשי - אוקטובר/נובמבר 2017

ולעצמי אאחל - שאמשיך לכתוב כל עוד אוכל. 
מבחינתי אמשיך לכתוב כדברי השיר האהוב של הביטלס - אמשיך  לכתוב כל עוד my guitar gently weeps . ולמענכם הרי הביצוע המדליק הזה, שמצאתי בין שלל הגירסאות והביצועים הרב של השיר:





יום שלישי, 14 בנובמבר 2017

פעם כן ופעם לא - אכילה חלק ב'



במעבדת סטודנטים הכנתי קפה בכלי וחומרי מעבדה נקיים בהרבה ממה שמצוי בבתים, בוודאי במסעדות ובתי קפה (ראה רשומה קודמת). הסטודנטים נכחו בתהליך. לבסוף רק אני שתיתי. התהליך, השימוש בכלי המעבדה ואחר כך הגשת הקפה בכלי זכוכית מעבדתיים קטנים (דמויי כוסות) - עוררו דחייה. למרות ריח הקפה המגרה שהתפשט במעבדה.

בפעם האחרת, באותו אופן הכנתי באותה מעבדה מרק - אך ללא נוכחות סטודנטים. לאחר הבישול הוצאתי תבשיל המרק מסביבת המעבדה למטבחון/חדרון אוכל סמוך. שם הגשתי לסטודנטים את המרק בספלי מרק נאים. וכולם שתו ונהנו.

זה מזכיר לי תוכנית טלוויזיה מסוג מצלמה נסתרת. תוכנית ששימשה אחר כך גם בסיס למחקר פסיכולוגי. בתוכנית זו הוצב ברחוב דוכן פרסומי שבו הציעו טעימות של מוצר בשר חדש המשווק בצורת נתחים קטנים. כרגיל, עבור טעימה חינם רבים קפצו על המציאה. כידוע בסופרמרקטים גדולים, אנשים יכולים לחסוך ארוחה עם מבחר הטעימות המוצעות האלו.

אז מה קרה באותו דוכן מוצר הבשר? לאחר שכל אחד מהטועמים אישר כמה טעים לו המוצר, אמר לו הדייל: "ומה תאמר על כך שזה אוכל לכלבים"? המצלמה הנסתרת צילמה את פניהם של האנשים המזועזעים, היורקים מיד את שאריות הביס האחרון. וגם כשהבינו שזה רק סתם עבור תוכנית "צלמנו, אכלת אותה" - תשעים ושמונה אחוז לא הסכימו לטעום או לאכול יותר מהמוצר הזה, שהובטח להם כי הוא במאת האחוזים ראוי למאכל אדם. מדוע?

"אל תביט בקנקן אלא במה שיש בו" הוא פתגם עממי ידוע. אבל כמה מאיתנו מסתכלים באמת רק על התוך. כמה מתחושות הגועל שלנו באמת מבוססות?
עד כמה אנחנו נופלים ברשתם של אנשי הפרסומת והמשווקים, המוכרים לנו קנקנים יפים?

למשל, מה אנחנו עושים כשחוש הריח אומר לנו כן ואילו חוש הראיה או השמיעה אומר לנו לא. עד כמה אנחנו יכולים לסמוך על מערכת החושים שלנו?
כיצד אנחנו מתמודדים עם 
'קצרים' בין חושיים כאלה?
עד כמה אנחנו מתרשמים למשל מעוגה עם עיטורים יפים יותר מאשר מטעמה?
ובכלל כמה אובייקטיביות יש בהחלטות שלנו?
מסתבר שאנחנו רחוקים מלהיות חיה מושלמת. יש חיות חכמות מאיתנו. הן יודעות הכל על סמך חוש הריח.


ד"ר דיוויד רוזנבלט, רופא וטרינר ויועץ לחברת ביופט שמייצרת מזון לכלבים וחתולים - טועם דרך קבע את המזון שמייצרת החברה לפני שהם יוצאים לשוק. מסתבר שהמזון הזה מכיל ירקות טריים, מבחר פירות ובשר משובח. אלה משמשים חומרי גלם להכנת מזון לחיות מחמד.

לא רק שד"ר רוזנבלט אינו נרתע מאכילת הגרגרים והחטיפים שמייצרת החברה עבור חיות המחמד, גם שלוש בנותיו מהוות אטרקציה בקרב חבריהן כשהן אוכלות בפניהם בחופשיות את המזון החייתי.

לשאלה האם אין סיכון או חשש באכילת המזון המיועד לבעלי חיים, ד"ר רוזנבלט מבהיר כי כל המרכיבים במזון לחיות המחמד הם איכותיים ואינם כוללים שאריות או פסולת ממזונות שיועדו לבני אדם, כפי שרבים חושבים. לדבריו "המאכלים האלה מוגדרים כלא מיועדים למאכל האדם על פי חוק - רק מכיוון שהם מיוצרים בפיקוח משרד החקלאות ולא בפיקוח משרד הבריאות. אך מבחינה עניינית אין סכנה בריאותית", הוא מבהיר.


המזון המיוצר עבור חיות המחמד מותאם ביולוגית לצורכיהן. כמובן, מובאת בחשבון האנטומיה של הכלב והחתול והעובדה שהם טורפים מטבעם. בטבע חיו אבותיהם מציד, אך השלימו את התזונה גם בצמחים מזדמנים. מכאן נובעת הלוגיקה של תוספת פירות, ירקות ועשבי תיבול למזון חיות המחמד. הכלב הוא בעצם אוכל כל. כלבה שלנו נהגה לאכול לארוחת ערב בתיאבון רב קערית סלט ירקות - חסה, מלפפון וגזר. בעצם לא היה מאכל אדם שהיא סרבה לאכול. הייתה לה פרווה מדהימה ביופיה. הווטירינר טען שזה מהתוספת הצמחוניתדדי שנתנו לה כדי למנוע נטיה שלה להשמנה.

אבא שלי מספר שבמלחמת העולם השניה, היהודים שנגעלו לאסוף שאריות מזון מפחי אשפה או לאכול שאריות מזון לא כשר מהמטבח של הגסטפו - לא שרדו את השואה. אם כך אשאל את הקורא: אם וכאשר תקלע/י למחסור קיומי במזון, האם תאכל מזון זמין שהוא מזון לכלבים וחתולים?


שטיפת מוח מבית מדרשה של כת הטבעונים:
"האם היית אוכל/ת את המנה שבתמונה לו הקציץ היה מבשר או מגללי כלב"?
כמה הפכו טבעונים בשל דמגוגיה מכוונת ומטעה כזו של חברי אנונימוס?
כמה נערות ונערים הפכו לאנורקסים בשל תעמולה שכזו?
מחקר מדעי שנערך בבית החולים רמב"ם אכן הוכיח קשר הדוק בין תעמולה טבעונית להתפתחות אנורקסיה ושאר הפרעות אכילה.
לתאור מחקר זה תוקדש רשומה עצמאית נוספת.

אני מקווה שהקוראים יקחו את הרשומה הזו כחומר למחשבה, ובתקווה שהיא לא תקלקל את התיאבון בארוחה הבאה.


יום שישי, 10 בנובמבר 2017

זרמים - שיר ליום ראשון



זרמים / קנקן

מַרְגִּישׁ רוּחוֹת עֵרוֹת זוֹרְמוֹת
וַאֲנִי דּוּמִיָּה בְּעֵין הַסְּעָרָה
רוֹאֶה וְאֵינוֹ נִרְאָה נָמוֹג
נִמְחַק בְּעוֹלָם צְעָקָה.

ציור על ידי טל אלפרוביץ



יום חמישי, 9 בנובמבר 2017

מה שאנחנו אוכלים נמצא על מדף הכימיקלים - אכילה חלק א'



תארו לכם שהייתם באים להתארח אצלי במעבדה והייתי מגיש לכם בפינת אכילה סלט ירקות. "עם מה אתם רוצים את הסלט"? הייתי שואל אתכם. "וכמה כפיות סוכר לתה"? ונניח שהייתם אומרים את הסלט עם מלח ולימון, ושתי כפיות סוכר לתה.

ואז אני רואה את מבטכם הנדהם כאשר אני עולה על הדרגש, ומוריד ממדף הכימיקלים מיכלי פלסטיק שעליהם מסומן 'סודיום כלוריד', 'חומצה ציטרית' ו'סוכרוז'. ועוד שניה תברחו. וודאי תחשבו שאני מרעיל אתכם.



אבל אל דאגה. סודיום כלוריד הוא אותו מלח שאנחנו אוכלים במלחיות, רק הרבה יותר נקי ממנו כשהוא מיוצר עבור תקן מעבדתי.

סוכרוז זה השם הכימי של הסוכר שאנחנו שמים בתה וגם הוא נקי הרבה יותר 'ככימיקל' במעבדה. אבל 'חומצה ציטרית' לעזאזל, מה זה? נשמע מפחיד ואני רואה את מבטכם המבועת. ובכן, איך אומרים בצרפתית לימון? אה, ציטרון! חומצה ציטרית במים היא פשוט מיץ לימון. ומדוע מיץ לימון חמוץ? זה מהחומצה הציטרית.
אז הנה אכין לכם מיץ לימון. אקח מי מעבדה טהורים (בשתי דרגות סינון גבוהות יותר ממי השתיה שלכם), אשקול מעט גרגרי חומצה ציטרית, אכניס לקנקן אבקת סוכרוז, והרי לכם מיץ לימון משובח.

כן, כן תגידו לי - אבל זה מלאכותי. במיץ לימון טבעי יש גם ויטמין סי. ויטמין סי אתם רוצים? וכבר אני עולה בדרגש אל מדף הכימיקלים, ואני מוריד מיכל שעליו מסומן 'חומצה אסקורבית'. חומצה אסקורבית היא ויטמין סי טהור.

גבירותי ורבותי אין כל שוני בין החומרים 'הטבעיים' שאתם משתמשים בבית לבין הכימיקלים עם השמות המפחידים האלה. אתם בעצם אוכלים כימיה של חומרי טבע.

כשהחלב מחמיץ - נוצרת בעצם 'חומצה לאקטית' על ידי החיידקים מחמיצי החלב. איזה סוכר יש בחלב? לקטוז נכון? אז כשהלקטוז מחמיץ - נוצרת חומצה לקטית. וכשאתם עושים הרבה פעילות גופנית, כואבים לכם לאחר מכן השרירים. אתם יודעים מדוע? כי גפ השרירים שלכם יוצרים הרבה חומצה לקטית בעקבות תהליך נשימה מאומצת שהוא בעצם שרשרת תגובות ביוכימיות. והחומצה הלקטית המצטברת בשריר בפעילות מאומצת - מכאיבה לשרירים. ובכלל בתהליך הנשימה, בתאי הגוף מתפרק הסוכר ומתגלגל בשרשרת למבחר חומצות תוך שחרור אנרגיה למשל לחומצת לימון (חומצה ציטרית) וחומצת תפוחים (חומצה פומארית) - כמו במיצי פירות. כלומר ניתן לומר שמבחינה פילוסופית, בתהליך הנשימה ושחרור אנרגיה - אנחנו מתחילים כ- 'פֵּירוֹת' (חומצות פירות) ומסיימים כ- 'פָּרוֹת' (חומצת חלב).


במחלקה לכימיה ביולוגית שבה קיבלתי תואר דוקטור, אחד החוקרים הבכירים היה ישעיהו ליבוביץ, לפני שפרש לפנסיה והמשיך לעסוק בפילוסופיה. וסיפרו עליו שכאשר היה עורך בחינה בעל פה לצורך קבלת מסטר בביוכימיה, היה פותח את הבחינה ושואל סטודנטית מפוחדת : "מה אכלת היום לארוחת בוקר"? והיא ענתה: "מרוב התרגשות לא אכלתי דבר". ולא ידעה עד כמה 'הסתבכה' כי עוד מעט ישאל אותה על התהליכים הביוכימיים המתרחשים בצום - על פירוק חומרי התשמורת, השומן והגליקוגן, על השרשרת הביוכימית של תהליך הגלוּקוֹנֶאוֹגֶנֶזה... 
"אז מה אכלת אתמול לארוחת בוקר"? הרים מעט את קולו. 
והיא פרטה: "כריך גבינה וזיתים שחורים". 
אהה! אמר בקריאת ניצחון "על העץ הזיתים ירוקים, מדוע הזיתים שאכלת שחורים"?
והסטודנטית שידעה לספר על מסלולי הגליקוליזה ועל החימצון במעגל קרבס שעובר הכריך שלה לאחר עיכול ראשוני במערכת העיכול, אך כשחיוורון על פניה, לא ידעה מה עושה את הזיתים לשחורים.

אז ככה - כל מיני הזיתים שאנחנו אוכלים, בעצם עוברים תהליכי עיבוד תעשייתי. הזיתים מושחרים על ידי אשכרה כימיקל. ולא סתם כימיקל. מדובר בסודיום הידרוקסיד. מי שיעז לאכול אותו יחוררו המעיים שלו ותכולתם תשפך לחלל הבטן. נא לא לנסות בבית, למי שחפץ חיים.
הבסיס (שמסוכן כמו חומצה) שבכימיקל הזה גורם להשחרת הזיתים. לפני שאנחנו אוכלים אותם נשטפים היטב שאריות סודיום ההידרוקסיד (כשהכל תקין בהליך הייצור ונערכת בקרת איכות).  

אז לכל אלה שחושבים כי אוכלים אך ורק מזון טבעי (טבעונים, פליאו ושאר ירקות) - אתם בעצם אוכלים כימיקלים. הרבה כימיקלים. גם הברזל, החומצה הפולית והויטמין B12 כתוספי מזון - הם כימיקלים מהמדף.
חומר למחשבה.

ושאלה לסיום - האם הייתם מוכנים לאכול מזון לכלבים או לחתולים? וכי מדוע לא? האם יש סיבה לכך או שמא מדובר בפסיכולוגיה ושטיפות מוח של חברה פלצנית
על כך ברשומה הבאה.


יום ראשון, 5 בנובמבר 2017

חלב חומץ - שיר ליום ראשון


מוקדש לחמוצים, למחמיצים ולכל מי שהשיר מדבר אליו או עליו.


חלב חומץ / קנקן

יֵש אֲנָשִׁים 
אוֹמְרִים שֶׁכֻּלָּם נְשָׁמוֹת
רְגִישׁוֹת, חוֹמְלוֹת
אוּלַי

יֵש אֲנָשִׁים
אֲנָשִׁים מְלֻטָּפִים, שֶׁאוֹתִי
אַף פַּעַם לֹא מְלַטְּפִים
אִלְּמִים בְּשִׂמְחָתִי


וּבְעִצְּבוֹנִי 
מַקֶּבֶת בְּיָדָם
מְנַקְּבִים חֹר בְּלִבִּי
שׁוֹפְכִים לְתוֹכוֹ חֹמֶץ


אַךְ לִבִּי מְסָרֵב, 
לֹא נֶחְמַץ
זוֹרֵם בְּעוֹרְקָיו
חֲלֵב יוֹנִים בִּדְבַשׁ.




ציור מאת Jamil Naqsh



יום שישי, 3 בנובמבר 2017

המרוץ האינסופי בין הטובים לרעים - עליית מדרגה והנקמה האפורה


ברשומה הזו אני רוצה לדון בהגנת החוק על הרעים, דבר שמשאיר את הטובים פגיעים וחסרי הגנה. האם במקרה כזה לא נותר לטובים אלא לנקוט באותם האמצעים המגונים של הרעים כדי לנקום?

אני לא אחדש לאף אחד שככל שמשתכללות רשויות אכיפת החוק, כך גם משתכללות שיטות הפשיעה. מייצרים אמצעי הגנה משוכללים המגינים מפני פריצת רכב למשל, תמיד הגנבים ימצאו אמצעים חדשים כדי לעקוף אותם. אבא שלי היה במשך שנים קצין רכב האחראי על צי של מאות רכבי עובדי חברת פיתוח תוכנה גדולה. כדי לפתור את בעיית גניבות הרכבים, הוא המציא התקן סודי מיוחד שחסם כל אפשרות של פריצה. מכיוון שזו הייתה המצאה פרטית - הוא התקין את האמצעי הסודי הזה גם ברכבים של המשפחה הקרובה. כששאלתי אותו מדוע אינו ממסחר את המצאתו, אמר - "כי אז יתאמץ מישהו לפצח גם את זה". 

ואכן מאז לא נגנב יותר אפילו רכב אחד בחברה. עד שהיא התמזגה עם מספר חברות פיתוח תוכנה אחרות, וההנהלה החליטה להחליף את רכבי החברה ברכבי ליסינג. בהעדר ההתקן הסודי המיוחד ברכבים האלה, התחדשו גניבות הרכב למרות אמצעי ההגנה המסחריים המשוכללים. אבל בעיית גניבות הרכב הפכה להיות בעיה של חברת הליסינג ולא של חברת פיתוח התוכנה.

אתמול שודרה בטלוויזיה כתבה על פריצות נפוצות לסמרטפונים, שגורמות לקיצור קיצוני של זמן סוללה וכמובן גם של משך חייה של הסוללה עצמה. הסיבה לכך היא שבעקבות הפריצה והשתלת קוד זדוני (וזה קורה כאשר אתם עונים למספר טלפון מסוים, או פותחים אימייל מסויים וכדומה) - משאבי הסמרטפון מתחילים להיות מנוצלים למטרות לא חוקיות. כמו למשל לצורך ניצול על ידי מערכת ההפעלה המסועפת של הביטקויין.



במאמר מוסגר אני אינני יודע כיצד רשויות החוק מאפשרות עדיין קיום מערכת המטבע הזו ואינן מחסלות אותה בחקיקה ובאכיפה. מערכת שמשמשת גם להלבנת כספים ולשמושים פליליים בעליל, כמו תשלומי הכופר בתעשיית כופרות המחשב הפורחת. זו שאלה מעניינת בפני עצמה, ושאולי מתקשרת גם להמשך הדיון בסוגיה שתועלה כאן בהמשך.

ברשומה הקודמת 'מה אתם הייתם עושים? - סיפור ריגול נגדי ושאלה לקורא בסופו', דנתי בסאגה המתמשכת של ההאקר שאני מכנה ההאקר מישרא. מדובר בנסיונות אינסוף של חדירה למחשב האישי לצורך מעקב, שימוש במשאבי מחשב לצרכיו הפליליים, בפריצה לחשבון המייל, בגניבת תוכנות ובחבלה של ממש בתפעול המחשב ובחיבור לאינטרנט. 

כפי שתיארתי ברשומה הנ"ל, בשלב הראשון נקטתי בשיטות הגנה שאמנם הלכו והשתכללו אך לא ממש הואילו לטווח רחוק. לכן בשלב השני נקטתי בטקטיקה של ספיגה - הגנות כאלו ואחרות על מערכת ההפעלה של המחשב. הבעיה היא שלהאקר מספיקה הצלחה אחת  בנסיון פריצה למחשב, גם אם מערכות האבטחה המסחריות מונעות אלף אחרות. בשלב זה, בנוסף לאמצעי אבטחה ואחרים, ניצלתי את המחשב שלי גם כמלכודת. אספתי כפעולת תגמול חומרים מפלילים כנגד ההאקר הזה שמסתבר שעם כל חוכמתו, הוא עשה גם הרבה טעויות שחשפו את זהותו. אבל נראה שזה לא הפריע לו, והוא המשיך במעלליו. על תגובת ספק האינטרנט ורשויות החוק אינני רוצה לדבר כאן כעת.

ואז לאחר שנמאס לי להתמודד עם כוננות הספיגה, החלטתי לעלות רמה - התקפה נגדית על ההאקר, כלומר על מחשבו. יש אמצעים כאלה, אך הם אסורים על פי החוק הבינלאומי. למעשה כמעט אסורים, כי חברה ישראלית (איך לא) פיתחה טכנולוגיה שהיא בתחום האפור מבחינת החוק. זוהי טכנולוגיה המבוססת על מערכת ההפעלה לינוקס.

האמת היא שההאקר הזה די עצבן אותי, עד כדי שאתחיל ללמוד את נושא הנקמה על המחשב של ההאקר עצמו. כבר התחלתי לפנטז כיצד 'נשרף' המחשב שממנו ההאקר חודר למחשב שלי. אבל מלימוד הנושא הבנתי שמאוד לא מומלץ להשתמש באיסטרטגיה הזו. ראשית כי זה אסור על פי החוק. כמו שהחוק מגן על שלומו של הגנב שפורץ לבית שלך ואם תפגע בו פיזית, החוק יכניס אותך לכלא במקום את הגנב. 
שנית למדתי שהשימוש בנקמה פיזית, עשוי להביא לתגובת נקמה חריפה שבעתיים על ידי ההאקר כנגדך. 
ולא רק זה, השימוש באיסטרטגית הנקמה עשוי לפגוע לא רק במחשב משתמש הקצה שהוא ההאקר, אלא גם במחשב תמים שהוא חלק מרשת מחשבים מסועפת שמנצל ההאקר כדי להסתתר בדרך למחשב שלך, כמודגם בתרשים הבא: 



אז מה עושים? לאחר שלמדתי את הנושא התחלתי להשתמש בשתי טכנולוגיות חדשות. האחת היא הגנה מוחלטת מפני שינויים בלתי מורשים במערכת ההפעלה, באפליקציות והמסמכים, למרות שהיא אינה מונעת חדירה למחשב לצורך ריגול. מכיוון שלא מגלים לאויב סודות הנשק שלך, לא אסביר מהו מנגנון הפעולה של מערכת הגנה זו.

השימוש בטכנולוגיה השניה הוא על גבול האפור ולמעשה השימוש אסור על ידי החוק במדינות עולם רבות באירופה ובארה"ב. מדוע? ההשערה שלי תבוא מיד. למעשה רכשתי אותה ממדינה שהחוק שלה כן מאפשר שימוש בטכנולוגיות כאלה.
כיצד היא פועלת - שוב אינני מתכוון לגלות כאן. אבל מאז שהתקנתי את הטכנולוגיה הזו - המחשבים שלנו הפכו לשקופים לחלוטין בפני האקרים. לא רק שקופים, אלא במידה ובכל זאת יצליח מישהו לחדור, המחשב שלו יופגז בג'יבריש שיחנוק את המחשב שלו ויאט אותו למהירות של צב.

מאז ההתקנה, המחשבים שלנו הפכו להיות שלנו, בלבד ללא שותפים. 
איך אני יודע?
ראשית כי מערכת האבטחה חדלה לדווח על מקורות כניסה 'צבעוניים' בלתי מורשים. שנית, חסל סדר כניסות מעקב של סוכנויות ממשלתיות, משטרות וכיוצא בזה. חסל לחלוטין גם הופעת חלונות פרסומות. ואיזה כיף, חסל לגמרי הזרקה של עוגיות, רוגלות ונוזקות. 
והכי חשוב, המחשבים שלנו כעת מהירים כמו שד. ללא שאף אחד אחר מנצל יותר את משאביהם למטרותיו:





צילום המוניטור בשתי נקודות זמן מייצגות


והמוניטור הזה שבתמונות מראה שמידות החום של המחשב נמוכות ב-20 מעלות לפחות מאלו שהיו בעבר ובטווח הכחול התקין. בעבר הגיעו לעיתים לטווח הכתום ואפילו לאדום המסוכן למעבדים של המחשב. כמו כן כעת רק 1-15% ניצול CPU למרות שרצים כרגע במחשב מספר לא מועט של יישומים במקביל (בעבר לפחות 50% CPU). ומדהים שלמרות שהמחשב מחובר כעת לכעשרה אתרים במקביל, פעילות האינטרנט על פי המוניטור היא 0.00% בלבד לעומת אחוזים גבוהים בעבר. ופעילות הדיסק הקשיח שתמיד הייתה בין 50 ל-100 אחוז היא כעת 0-6% בלבד. וזה משום שקודם מרבית משאבי המחשב נוצלו על ידי מקורות חיצוניים ללא רשות. כנאמר ביידיש - עכשיו א-מעחייע!

מקודם, רק מכניסה אחת למשל לדף הראשי של ישראבלוג, הוזרקו למחשב לא פחות ולא יותר מאשר 83 עוגיות מעקב מסחריות (פרסמתי בעבר צילום המפרט מהם). ועכשיו - אפס!!!

אז האם זה חוקי? האמת שזה לא ממש מעניין אותי, כאשר הרשויות אינן יכולות להלחם בהאקינג שיגן על האזרח הפרטי. על עצמם הם יודעים יפה מאוד להגן, על ידי שימוש בהתקני חומרה ותוכנה ייחודיים שאינם זמינים לאזרחים. אני גם יכול להבין מדוע אין רשויות מדינות אוהבות שימוש באמצעי הגנה כאלה על ידי האזרח. מדוע? כי אני מניח שאמצעים אלה מונעים חופש פעולה לאח הגדול. 

כעת חסל סדר כניסות מעקב, למשל של גורמים פדרליים בארה"ב (הידועים שהם עוקבים אפילו אחרי האזרחים שלהם), כפי שציינה בעבר מערכת האבטחה שלי, חסל סדר מעקב אחרי המחשב על ידי סוכנות ההגירה הבריטית, או של ממשלת טורקיה ועוד כהנה וכהנה גורמים אחרים, שמערכת האבטחה התריעה קודם עליהם למגינת ליבי ולא יכולתי לעשות עם זה כלום. ואני תוהה מה יש להם לחפש במחשב שלי או בסמרטפון? אני מניח שגם מוסדות כמו המשטרה, השב"כ, המוסד וכדומה עוקבים אחרי פעילויות חריגות לכאורה שלנו באינטרנט. לפיכך גם ברור מדוע האחים הגדולים האלה אינם פועלים להגנה מלאה של האזרח מהאקרים ומריגול תעשייתי. כי הגנות כאלו יפעלו גם כנגד האפשרות שלהם לעקוב אחרינו.

אבל תגידו, מדוע לשלטונות אסור לפתוח את מעטפות הדואר הרגיל שלנו, או לפרוץ לביתנו בלי צו בית משפט - אך מותר להם אם הם רוצים לעקוב אחרינו בחשאי במחשבים ובסמרטפונים, או לבלוש אחר חשבונות המייל והרשתות החברתיות שלנו?
מדוע מוכרים מידע פרטי שלנו במחשבים ובסמרטפונים לצד שלישי? למשל לחברות מסחריות. מדוע משאבי המחשבים והסמרטפונים שלנו מנוצלים ללא רשות על ידי גורמים אלה או אחרים?

אז הגעתי למסקנה - בסביבה של פיראטים תגן על עצמך כמו פיראט, כל עוד אינך פוגע פיזית באחרים. ואם האזרח מונע בכך מעקב של אחים גדולים וריגול תעשייתי, הרי שאני שמח על כך עד מאוד. לפני עידן האינטרנט הסתדרו, אז שיסתדרו כך גם עכשיו הבולשים למיניהם. זכותו של האזרח הישר והתמים לפרטיות. שיראו לי היכן כתוב בחוק שמעקב כזה מותר לכל מי שזה יהיה ללא צו בית משפט.

צר לי, אך כפי שהסברתי בתחילת הרשומה - פירוט טכני מעבר למה שנכתב כאן איננו נושא לדיון. במציאות מערב פרוע האינטרנטי כיום - נאלץ להיות אדם לאדם זאב.


https://www.youtube.com/watch?v=ipmwtQX8G5A

יום שלישי, 31 באוקטובר 2017

מדע זה כמו סקס - מבחן האריה


רשומה זו פורסמה בחלקה בעבר בישראבלוג והרי היא מובאת כאן ערוכה במהדורה שניה מעודכנת.


בשיח מדענים ניסינו לרדת לעמקן של התכונות העושות מכל המקצועות אדם למדען. כולנו היינו תמימי דעים לגבי שתי תכונות. האחת - מדען אינו מפסיק לשאול למה. בדיוק כמו ששואלים ילדים שאלות הלמה האינסופיות. אך רובם מפסיקים לשאול שאלות במהרה, בשל דיכוי על ידי הורים חסרי סבלנות ושלעיתים חסרים גם בידע הדרוש כדי לענות. 

אבל מדענים ממשיכים לשאול למה כל הזמן. מבחינה זו הם למעשה ילדים שלא התבגרו.  נשארו מין פיטר פן כאלה. כנשאלתי לא אחת מדוע בחרתי דווקא במקצוע זה ולא באחר, אני מציין שכמדען אני מתעורר בכל יום עם שאלה. אני יודע איך יתחיל היום וכדי לענות על השאלה אני יודע באיזה שיטות וטכניקות אנקוט. אבל, וזה עושה את ההבדל מהרבה מקצועות אחרים - אינני יודע כיצד יסתיים היום. אינני יודע איזו תשובה אקבל לשאלה ששאלתי בבוקר. לכן בכל יום  אני בעצם מתרגש כמו ילד שמתחיל לשחק ושאינו יודע כיצד יסתיים ומה תהיינה תוצאות המשחק.


אפשר לחשוב שזה נורא כשמבוגר מתנהג כמו ילד, אבל בכלל לא בטוח שכך הוא הדבר. במחקר שנערך על שתי קבוצות - קיבלו הנחקרים עשר חבילות רגילות של מהדקים משרדיים. בשתי הקבוצות התבקשו הנחקרים ליצור משהו יצירתי עם המהדקים. שתי הקבוצות מנו כל אחת 50 איש. הקבוצה הראשונה הייתה של ילדים בגיל 6-10 והקבוצה השניה הייתה של אנשי הייטק בני 25-35.



שתי הקבוצות נתבקשו ליצור כעולה על רוחן מהמהדקים. הילדים היו מאוד יצירתיים, כמו למשל:




לעומת זאת בקבוצת אנשי ההיטק הנחקרים היו חסרי אונים. המקסימום שעלה בראשם הוא להשחיל סיכה אל סיכה לשרשרת. ההבדל בין הקבוצות מאשש שהיצירתיות של הילדים נעלמת עם הגיל. עם ההתבגרות שוכחים גם לחשוב מחוץ לקופסא.

והתכונה המאפיינת השניה שלגביה היינו קבוצת המדענים תמימי דעים היא שבעצם לכל מדען יש איזושהי 'שריטה'. שזה במילים עדינות - כולנו קצת לא לגמרי נורמלים. על הלא נורמליות הזו אפשר ממש לכתוב ספר מתובל בשלל זכרונות אינטראקציות שלי עם מדענים אחרים. אני זוכר גם שבתקופת ההתמחות, כשחגגנו יחדיו משפחות מדענים ישראלים בגולה את ליל הסדר - נשותינו התלוננו שבאורח חיינו נשארנו כאותם עבדים במצרים. יש משהו בזה, כי במחלקות המדעים הניסויים - מי שיעבור במסדרונות המעבדות, יוכל לפגוש בתנועת מדענים ותלמידי מחקר מאוחר בערבים ואפילו בלילות. הרי אי אפשר לעצור ניסויים ארוכים באמצע ולהמשיכם ביום הבא. אבל זה לא רק זה - העיסוק במדע ממכר. כמו סקס.

בוודאי מכירים אתם את השיר 'סקס אחר' של יונה וולך. כך בפוסט הזה אגלה לכם על 'מחקר אחר' - מחקר שלא דורש תקציבים ואמצעים בכלל. מחקר בראשות אדם אחד שהוא סקרן ומשועמם מספיק, כדי להבחין במה שאחרים מחשיבים כחסר משמעות. פעם מדען תמיד מדען.

יונה וולך, משוררת

אומרים שפעם מדען - תמיד מדען. כנראה זה יותר ממקצוע. זו דרך מחשבה ודרך חיים. אין כמו מה שאתאר בהמשך דוגמה טובה לכך.

בקורס בן חמש שעות שבועיות לתלמידי בוגר שלימדתי - שתיים מהן החלו בשעה שמונה ורבע בבוקר. כדי לא להתקע בפקקי הבוקר ולהגיע בזמן, נהגתי לצאת מוקדם מהבית ובדרך כלל הגעתי לפקולטה כחצי שעה לפחות לפני תחילת השיעור. אמנם לרבע שעה הייתי זקוק כדי להכין את האולם להרצאה - להפעיל את לוח הפיקוד ששולט על עצמת אורות אולם ההרצאה, על המחשב ומקרן הברקו. כי תמיד יש איזה מרצה אדיוט לפניך, שמקלקל דברים, או שמכבה דברים שלא צריך - למרות ההוראות המפורשות הכתובות מול עיניו באותיות קידוש לבנה. וצריך גם למחוק את הכתוב שנשאר על הלוחות ולהוריד את המסך החשמלי הגדול להקרנת המצגות. וכן, לתזמן את סרטוני הוידאו עם ההרצאה. וכיוצא בזה. 


אבל גם כך. נותרו לי לפני כן כעשרים דקות שבהן נהגתי לקנות בדוכן שבכניסה לבנין ההרצאות, קפה הפוך גדול חזק ובייגלה טרי. ביום יפה יוצא לחצר הפקולטה ומתיישב על ספסל אבן הארוך - שותה, אוכל וצופה בעולם שעובר לפני - בסטודנטים ובאנשי הסגל הנוהרים אל פתח הכניסה להתחיל את יום לימודיהם או עבודתם.

ביום חם ישבתי לפני ההרצאה בפינה מוצלת - בקרן ספסל האבן בצמוד למבנה טרנספורמטור של חברת החשמל. בצפיה לעבר הנוהרים אל פתח הכניסה לבנין, הבחנתי שלרובם אני נשאר שקוף, אם כי מדי פעם יש מישהו/י שמפנים ראשם ימינה לעבר האיש המוסתר מעבר למבנה החשמל, כלומר אלי (ראו בשרטוט).




מהר מאוד התעוררה בי סקרנות. האם ישנה חוקיות? אז התחלתי לספור כמה אנשים חולפים היישר מבלי להביט, עד שמישהו מפנה ראשו ימינה ומביט לעברי לשניה. שלפתי דף מהתיק ותחלתי לתעד את הספירה, כמו בתרשים הבא.



מהר מאוד נדהמתי לגלות שאכן ישנה חוקיות וניתן להסיק כללים. לאחר תצפית וספירה במשך מספר בקרים שלפני ההרצאה - מצאתי שבממוצע אחד מכל 12 מפנה ראשו ימינה מיד לאחר שחלף את מבנה החשמל שהסתיר אותי. אבל זה לא הכל:

כשהחולפים היו ביחידוּת, יותר נשים מגברים הפנו ראשן ימינה באופן מובהק (אחת מ-8 בממוצע, לעומת אחד מ- 14 גברים).

כאשר חלפו זוגות מעורבים (גבר ואישה) - תמיד האישה הייתה זו שהפנתה ראש ימינה.

כאשר חלפו זוגות גברים, או זוגות נשים - תמיד מי שהיה קרוב יותר למקום מושבי (כלומר הצועד/ת הימני/ת) היה זה שמפנה מבט.

כאשר חלפה קבוצת אנשים שצעדו במקבץ - תמיד הצועד בראש הקבוצה היה זה שהפנה מבט ימינה ואלה שצעדו אחריו המשיכו להביט היישר קדימה לעבר פתח הבניין. למרות שהקבוצות היו אקראיות וללא שום קשר חברתי ביניהם - הצועד בראש כאילו קיבל אחריות על השאר באופן בלתי מודע.

בוודאי יהיו כאן קוראים שחושבים איזה שטות היא לשבת כך, לתצפת, לספור ולמצוא כללים. במקרה הטוב אולי היו מקסימום מתצפתים בהנאה על עלמות החן החולפות. אבל לחקור מי בין החולפים מפנה ראש ומביט לעברך - זה כבר וודאי נחשב בעיני רבים כשריטה על סף המופרעות, או מקסימום מעיד על שיעמום. והאמת היא (כפי שכבר אמר אריסטו ואחרים), בכל מדען יש מידה מסויימת של מופרעות. אבל למעשה בשביל להגיע להישגים משמעותיים במדע, צריך לצאת מהקופסא. אך חזרה לעניינינו, וודאי תשאלו איזו תועלת יש לתצפית חסרת תכלית לכאורה כזו?

אז כדי להבין את ההגיון בכללים ההתנהגותיים שהוסקו במחקר הפשוט הזה (כן, עדיין אפשר לעשות מחקר בלי ציוד מעבדה ותקציב מחקר) - פשוט החליפו את דמותי בתרשים למעלה באריה:



  
בוודאי כעת יסכימו הקוראים שאם אריה היה רובץ במקומי - למי שהיה מפנה מבט ומגלה את נוכחותו, היה יתרון השרדותי. כי מי שלא היה מבחין בזמן, וודאי היה נטרף - אם לא היה נס מיד לנפשו או מטיל רומח לעבר האריה.

הצבת האריה במשוואה מעניקה הגיון התנהגותי אבולוציוני למחקר הזה. אמנם אנשים שחולפים בחצר הפקולטה אינם מצפים להתקל באריה, אבל נניח שהיינו מחליפים את האריה בפושע או מחבל, האם יש יתרון למי שיפנה מבט ויקדים לגלות את הסכנה?

בגילוי סכנה מעורב תהליך ביולוגי בבסיס ההתנהגותי. בעת סכנה האדם מגיב בעליה ברמת האדרנלין. העליה באדרנלין היא אמצעי ביולוגי בעל ערך אבולוציוני רב עוצמה - העליה ברמת האדרנלין היא זו שמעוררת את הדפוס ההתנהגותי ההשרדותי 'התקף או ברח'.

חשוב לציין שהמחקר התצפיתי הזה אינו מייצג את כלל האוכלוסיה, כי נעשה על אוכלוסיה מאוד מסויימת - סטודנטים ועובדי סגל אקדמי ומנהלי. אמנם באוניברסיטה קיים גם הסקטור של עובדי נקיון ואנשי שירותים אחרים, אבל אלו משום מה מתחילים לעבוד בשש בבוקר כדי לסיים בשתיים בצהריים. אגב, במאמר מוסגר, אף פעם לא הבנתי מדוע אין אנשי שירות כאשר צריכים אותם כשדברים מתלכלכים או מתקלקלים, שזה תמיד לאחר שתיים בצהריים לפי חוק מרפי. תגידו, האם יתכן שעבודה בשעות המשונות האלו קשורות לזה שהפועלים האלה זקוקים להשלמת הכנסה? לא יודע, סתם השערה לגבי אלו ש'עובדים' בשעות שלא בדיוק צריכים אותם.

על שם האלגוריה, כיניתי את המחקר הזה בשם 'מבחן האריה'. וברשומה זו אני מפרסם אותו מבלי לזכות בקרדיט מדעי פורמלי. הרי במרום גילי, אני כבר יכול להרשות לעצמי, ומבלי לצרף לתוצאות ערכי סטיות תקן, סיגניפיקנס ושאר ירקות סטטיסטיים שאינם מעניינים בני אדם מהשורה, אלא לסטטיסטיקאים, או לרוצים לעשות רושם שהם כאלו (לא, סתם). ובכלל יש לזכור שהבלוג הזה הרי אינו כתב עת מדעי המצריך הצגת ניתוח מלא של הנתונים והצגת המבחנים הסטטיסטיים. 

אך למעשה הרשומה הזו מדגימה שאפשר לערוך מחקרים מדעיים גם בחיי יומיום, ללא צורך בתקציבי מחקר, כוח אדם וציוד מיוחד.

צריך רק לדמיין שאת/ה אריה...
 

יום ראשון, 29 באוקטובר 2017

נירוונה - שיר ליום ראשון


נירוונה / קנקן

לֹא,
לֹא אִוָּלֵד יוֹתֵר אָדָם
עָיְפָה נְשָׁמָה מִגִּלְגּוּלֶיהָ
עִצְּבוֹנָהּ סִבְלוֹתֶיהָ
רְאוֹת עוֹלָם
שִׂמְחוֹתָיו נִשְׁכְּחוֹתָיו
גַּן עֵדֶן אָבוּד

לֹא,
לֹא אִוָּלֵד יוֹתֵר
אֵרָדֵם בְּרֹגַע מַחְשַׁכִּים
בָּרַחַשׁ הָרִמּוֹת הַלּוֹחֲשׁוֹת
לֹא אַבִּיט לְאָחוֹר








יום חמישי, 26 באוקטובר 2017

הכרה



זו הפעם השנייה מזה ארבע שנים שקיבלתי הודעה במייל, "מצטערים להודיע כי קובץ שיריך ששלחת לתחרות לא נבחר בין מקבלי הפרסים". קובץ השירים ששלחתי גם לא קיבל ציון לשבח, מבין אלה שלא יקבלו פרס.

בסיום ההודעה צורפה הזמנה לטקס חלוקת הפרסים. זו אולי הזדמנות לפיזור הערפל, להבין את שיקולי הבחירה של השופטים. אבל לא אהיה שם, באווירה כה רחוקה וזרה לי. כמו שבכלל זרים לי אקטים של יחסי ציבור והתחככות עם כוכבים.
היצירות הכתובות שלי נטו - זה כל מה שיש.

וכשהתקבלה ההודעה הזו, הרהרתי ביני לביני בשתי שאלות:

הראשונה - האם התאכזבתי? האם אין אני למעשה מעריך יותר מדי את כתיבתי ומפנטז לחינם שהיא בכלל עומדת באיזה קריטריונים נעלים?
כן, הייתה תקווה מסוימת, אחרת לא הייתי טורח לעמֵד, למלא טפסים מעצבנים ולשלוח. אבל האם בעצם אני צריך כעת להכיר שהכתיבה בינונית ומטה ולא ייחודית? לעולם לא אדע - שיקולי בחירת השופטים אינם שקופים.


הגבירה / קנקן

בֵּין כֶּסֶה לעָשׂור
בְּשָׁעוֹת קְטַנּוֹת שֶׁל לַיִל
יוֹשְׁבָה גְּבִירָה רָמָה מֻכְסֶפֶת
שֵׂעָר רֹאשָׁהּ לוֹטֶפֶת
עַל הַשֻּׁלְחָן, מְנוֹרָה מַבְהֶקֶת
פְּרוּסָה שִׁירָה, כְּמוֹ מְנִיפָה
בּוֹרֶרֶת הַגְּבִירָה
מָה לַשֵּׁבֶט, מִי לַחֶסֶד
יַעֲבֹר בַּשַּׁעַר, יִכָּנֵס לָאֶגֶד
הָאַנְתּוֹלוֹגְיָה שֶׁל הַפּוֹסֶקֶת.



ולגבי האכזבה, כבר בגיל חמש עשרה המורה לאמנות, בוגרת בצלאל, עשתה לי בית ספר של החיים. כאשר הצהירה קבל עם וכיתה שאין לי כישרון. בעוד שאותו תיק עבודות בדיוק, שהציגה אחותי בשמה ובדמותה ארבע שנים מאוחר יותר, זכה לתהילת עולם. ואותו תיק עבודות הכניסה לפנתאון גאוני בית הספר לדורותיו. 

ידעתי תמיד שאותה יצירה הנערצת על ידי האחד, בעיני האחר עשויה להיחשב זבל. אבל הייתי המום שאותה יצירה נשפטת על ידי אותו אדם בצורה כל כך שונה, בהתאם למי שמגיש אותה. הבנתי אז שבניגוד לפתגם, התוכן כן נשפט על פי הקנקן ושהנחתום כן מעיד על עיסתו.

היה זה אירוע מכונן בחיי ובעל השפעה על בחירותיי - המדעים המדויקים כעיסוק. האמנות וכתיבה יוצרת - כתחביב. תחביב מוצנע במגירה למשך שנים רבות, עד שאזרתי אומץ להתחיל לשחרר.


השאלה השנייה שעוררה בי הדחייה - מדוע בכלל שלחתי קובץ שירים לתחרות?
ראשית כי מעט הן התחרויות שבהן אין התניה לשירים שכבר פורסמו בספרים מודפסים על ידי הוצאות לאור. אין לי כאלה. כנראה גם לא יהיו - דרוש תקציב מכובד עבור הוצאה לאור של ספרים שיעלו אבק על המדפים. אבל זה עדיין לא עונה על השאלה הבסיסית, מדוע?

התשובה מבחינתי פשוטה. לא בשל הפרס הכספי (אינני משורר קשה יום ובמילא אי אפשר להתפרנס מכתיבת שירים וסיפורים), אלא אולי בשל צורך בהכרה. ההכרה בערך השירה האישית.

בחודשיים האחרונים פרסמתי בכתב העת במה חדשה 4 סיפורים קצרים ו- 30 שירים. חלק מהן, לא קטן יחסית, זכה בהמלצות המערכת. בעת כתיבת שורות אלה, שלוש יצירות מופיעות בטבלת היצירות הפופולריות. וודאי ישאל הקורא מה זאת פופולריות במספרים. אז אומר מה גילתה לי הסטטיסטיקה: נכון לרגע זה - 3,183 קריאות לכל היצירות ומספר כניסות לדף היוצר שלי בכתב העת - 750. ומנויים, אבוי איזו בושה - שניים בלבד. 

אז אולי יש שיאמרו כי שלושת אלפים קריאות בכתב עת ספרותי במשך שני חודשים זה לא מעט, אבל למעשה על פי חישוב פשוט - ממוצע הקוראים ליצירה עומד על כמאה קוראים בלבד. וזה די מבאס, כי כאן בבלוג היו למשל שתי יצירות שזכו כל אחת בכמעט 10,000 כניסות. כניסות עם זמן קריאה ממוצע של כ-4 דקות על פי גוגל אנליטיקס. אבל אינני יודע.  אולי זו הייתה רק הכותרת שמשכה לכאן קוראים מגוגל לקריאת היצירות האלו. 

אמנם כמאה קוראים היו בממוצע ליצירות שפרסמתי בכתב העת במה חדשה. אך היות ומדובר בכתב עת דיגיטלי, אני מקבל פירוט. היצירה שקיבלה הכי הרבה קריאות הוא הסיפור 'בחירה קשה' -  312 קריאות. והשיר 'חי עם זאבים' זכה עד כה ל- 176 קריאות. האמת היא שלא תמיד אני מבין מדוע יצירה אחת פופולרית הרבה יותר מאחרת. לעיתים אני דווקא חושב שאם השניה אינה עולה על הראשונה, אז לפחות אינה נופלת ממנה. אך יודע אני היטב שהקובעים הם תמיד הקהל. אם הקהל קובע שדווקא יצירה מסוימת טובה בעיניו יותר מאחרת - מי אני שאטיל ספק בשיפוטו?

בכתב העת במה חדשה הקוראים גם מדרגים את היצירות. 13 מהיצירות שפרסמתי דורגו בציון המקסימלי 5. אך האם יש קשר ישיר בין ציון יצירות אלו לשבח בדרוג הקוראים לבין המלצות המערכת? לדעתי בשיפוט היצירות שפרסמתי יש קשר מסוים, אבל בחלק מהמקרים - שיפוט העורכים אינו עומד בקנה אחד עם דרוג  הקוראים עצמם. ושיפוט שניהם אינו תמיד עומד בקנה אחד עם טעמי האישי. כבר כתבתי על כך:

בְּדֶרֶךְ כְּלָל
אֲנִי אוֹהֵב
אֶת מָה שֶׁאֲנִי כּוֹתֵב
מֵעֶלְיוֹנִים
וּדְבָרִים שֶׁבַּלֵּב
אוֹ
מֵהַבֶּטֶן.

בְּדֶרֶךְ כְּלָל
אֲנִי פְּלִיאָה
מֵהַכְּתוּבִים
שֶׁהֲכִי מֻוצְלָחִים
הֵם
אֵלּוּ שֶׁיָּצְאוּ מֵהַתַּחַת.



אני לא מקל ראש בכתב העת במה חדשה, יש לו עורכים מצוינים ופרסמו בו מכובדים כמו יורם קניוק (שהיה גם עורך שם בעבר) ואתגר קרת. וכן עוד סופרים ומשוררים המוכרים יותר לציבור. אבל במרשתת ופייסבוק בראשה - יש אינפלציה עצומה בשירה בגרוש. אינני רואה עצמי שופט מקצועי, אך בעיניי יש בפרסומים האלה כל כך הרבה זבל. ואני מתפלץ על  מספר הלייקים ותגובות הנלהבות והריקות מתוכן שמקבלת השירה הזו. 
האם אין זה מהווה אחד מהתסמינים לזילות השירה העברית בעת החדשה? 

ובאווירה זו נראה לי מתאים לסיים בשירי זה:

שיר בעיתון

מדור ספרות בעיתון הארץ -
גזיר שיר באלבום מצהיב
וערמות ערמות נייר שימושי -
בעל באסטה עוטף קרפיון
עקרת בית ממרקת חלון
פה ילדי גן יוצרים מעיסת עיתון
שם קקי של כלב נעטף בעיתון
ואישה צועקת,
זה ממש לא בסדר
נייר עיתון, רק לפח הַמִּחְזוּר!
והקקי,
מה עם קקי של הכלב?
אוי הקקי מת מזמן
פה קבור השיר
וזהו עצם העניין.




יום ראשון, 22 באוקטובר 2017

דיבורים - שיר ליום ראשון


דיבורים / קנקן

מַבָּט אִישׁוֹנִים גְּדוֹלִים בְּלִי לָבָן
חוֹדֵר אֶל תּוֹךְ עֵינַי
אֲנִי רוֹאֶה אֶת הַזָּהָב בַּחוּם
וְהוּא אוֹמֵר
סוֹדוֹתֶיךָ שְׁמוּרִים עִמִּי
מָתַי, תַּגִּיד מָתַי
תִּלְמַד כְּבָר לִשְׁתֹּק
כָּמוֹנִי
תַּעֲטֹף שְׁתִיקוֹתֶיךָ פַּרְוָה.




© קנקן