פינת ההודעות



כיצד מגיבים בבלוג - מדריך קצר ופשוט

בקישור כאן


הושקה הסדרה החדשה - מיסטיקה, על טבעי, מטפיזיקה ומדע.


לסדרה 'מורה נבוכים לסטודנט ולמרצה' ניתן להיכנס ממסגרת 'דפי מפתח וסדרות' בשוליים הימניים.


הבהרה

הפוסטים נסגרים לדיון (תגובות) לאחר 30 יום למניעת פעילות רובוטים. עמכם הסליחה. ניתן ליצור קשר בתיבת המסרים בשוליים הימניים.

לאחר סגירת הדיון אפשר להגיב בדף הקהילה ('בלוגר בשפת הקודש') מתחת לסטטוס הפוסט. הכניסה לדף הקהילה דרך אייקון הקהילה בשוליים הימניים, או מכאן



יום ראשון, 15 באוקטובר 2017

שתיקה - לא דכדוך,גם אינה קשורה לנקודת זמן...


לא, אין זה דכדוך של "אחרי החגים", גם לא "דכאון של יום ראשון" - בחיי שאני מכיר כאלה שסובלים מהתסמין הזה. אבל לא, זה משהו אחר. הכרה עמוקה שאינה קשורה דווקא לנקודת זמן זו או אחרת. זו גם לא הצהרה. זוהי אמירה שראוי להפנים כשהזמזום מסביב כבד מנשוא. כאשר האימפקט האישי לכוורת - כמוהו במילא שווה לשתיקה.

שתיקה / קנקן

גּוֹזֵר עַל עַצְמִי שְׁתִיקָה
אֶהְיֶה שׁוֹתֵק בְּעוֹלַם הַצְּעָקָה
עוֹלָם שֶׁמִּלָּתִי אֵינָהּ נִשְׁמַעַת 

נִדֶּפֶת בְּהֶבֶל דְּבוֹרִים מְזַמְזְמוֹת 
בַּכַּוָּרוֹת 

בְּאִוְשַׁת צַפְרִירִים מִלָּתִי
תֵּעָלֵם עִם טַל הַשַּׁחַר
בִּשְׁתִיקָתִי אֶהְיֶה
מְנַשֵּׁב הָלְאָה


ציור על ידי Leonid Afremov 


יום שישי, 13 באוקטובר 2017

לאן נעלם הקקי של הכלב?




בערב שלמחרת פרסום הרשומה על מה נבחו הכלבים, חמודי הכלב כיכב בעוד אירוע מסתורי. מסתורי עד מאוד. על כך אני עומד לספר עכשיו וגם להראות את התוצאה בתמונה שצולמה לאחר מעשה. לפני מעשה, לא הייתי יכול לעלות על דעתי על צילום של לפני.

חמודי הטרייר הוא כלב שנזרק לרחוב על ידי בעליו הקודמים, ושעבר תלאות רבות עד שאימצנו אותו. סיפור האימוץ והחזרת האמון שלו בבני אדם ראוי לתאור ברשומה נפרדת, אך הפעם נדלג על כך הלאה, לעניין נושא הרשומה. 



חמודי הוא כלב נפלא ומתוק. אי אפשר לכעוס עליו ברוב חמידותו כי רבה. אי אפשר לכעוס עליו באמת, אפילו כאשר הוא משאיר לנו צרור חום ריחני על השטיח. אין הוא עושה זאת כהרגל, אלא במצבי סטרס נפשיים. למשל כאשר נעלם לו מישהו מדיירי הבית לתקופה ארוכה. זה קרה לו כעת כשהבן נעדר כבר כמעט חודש בטיול ביפן ובקוריאה. חמודי מאוד קשור לבן וזה מתבטא אצלו בהתנהגות של התכנסות. אמנם לא כדוגמת הדיכאון שנכנס עם מותה של הכלבה בובה (שכיכבה ברשומה הקודמת), אבל אין ספק שמשהו עובר עליו ואשר נראה כגעגועים. אולי שבים אליו זכרונות חרדות נטישה מהעבר.


בדרך כלל כשיש לו לכלבלב צורך ליציאות מחוץ למנין - הוא נוהג להופיע, להצמד אלי קלות, ואז רץ הלוך וחזור אל דלת הכניסה. אבל הפעם הוא לא עשה זאת, בעודי יושב רכון על המחשב - הוא הופיע פתאום לידי, מרים את ראשו ומביט לעיניי, פותח וסוגר את פיו כמנסה לומר משהו. ואז זינק  בפתאומיות לעבר השטיח מקיר לקיר שבפינת הישיבה. התיישב בתנוחת חירבון של כלבים ואני מבין שהנה הוא כבר הולך להשאיר את זה על השטיח. כל כך מרגיז שאצלו אם קורה,  יציאות הן תמיד על שטיחים. יש כל כך הרבה רצפות, אבל השטיחים נראים לו מתאימים יותר. אז הפעם כשהבחנתי במה שעומד לקרות, צעקתי לעברו לא! בוא אלי! אבל הוא לא שמע לי. הפנה אלי את אחוריו כמתעלם וכשסיים והתרומם מהתנוחה -  השאיר חבילה מוצקה רצינית על השטיח. 

אי אפשר לכעוס באמת על כלב חמוד שכזה ובמיוחד שאני יודע שהוא במצוקה, אך מיד לאחר המעשה גערתי בו "פויה, למה עשית את זה על השטיח"? והוא כתגובה הסתלק בבושת פנים ובזנב מושפל, והסתגר לו בחדר של הבן. בלהט הכתיבה דחיתי לכמה דקות את הניקיון. דקות אלו נמשכו משהו כמו מחצית השעה. לאחר שסיימתי, קראתי לו שיבוא. רציתי שיהיה נוכח בפעולת הניקיון ויראה את מורת רוחי. והוא אכן הגיע. וכשגערתי בו שוב ושאלתי למה על השטיח - הוא התבונן עמוק לתוך עיניי ואז העביר מבט לעבר המקום שבו השאיר את החבילה הכהה והחזיר אלי מבטו, כאומר בתמיהה "על מה אתה בדיוק מדבר"?

ואז כשהסתכלתי לשם, לא האמנתי למראה עיניי. עצמתי ופקחתי אותן שנית בתמהון, אבל זה רק מה שראיתי:




החבילה נעלמה כלא הייתה. נותר רק הצל שלה. צל ללא ריח. ללא כל לחלוחית.

אין מצב שהוא התגנב וסילק את היציאה שלו. הייתי רואה ושומע את זה כאשר אני יושב מטר וחצי משם. גם אם הייתי שקוע מאוד בכתיבה, הייתי מבחין בתנועה החולפת, אפילו בזווית עיניי. הייתי שומע גם את טפיפות כפות רגליו. הוא גם לא היה יכול להעביר לאיפושהו כמות גדולה כזו בפעם אחת. ובכל זאת הן אני ולאחר מכן זוגתי, ערכנו סריקה בכל חדרי ופינות הבית. שמא החביא הקטנצ'יק את מה שהתבייש בו. ולא מצאנו שום זֶכר לכך.




בספרות המקצועית דווחו מקרים שבהם כלבים שנענשו על כך שעשו צרכים במקום או בזמן הלא מתאימים - התחילו לאכול את הצואה של עצמם. ההשערה הרווחת היא שאותם כלבים מקשרים בין העונש ובין עשיית הצרכים. לכן מנסים להסתיר את הראיות על ידי אכילת הגללים. אבל זה לא מצב נפוץ. בכל מקרה אף פעם לא הענשנו את חמודי על בריחת צרכים. הפעם רק גערתי בו קלות מבלי לכעוס באמת - על כך שבחר לעשות זאת דווקא על השטיח. 


אכילת צואה עצמית אינה נפוצה בכלבים. אם כבר, כלבים יאכלו צואה של כלבים אחרים ולא את זו שלהם עצמם. התופעה המגונה בכלבים של אכילת צואת כלבים אחרים - ידועה בשם המדעי קוֹפְּרוֹפַגְיה (Coprophagia).

יש תאוריות מספר לסיבה שכלבים אוכלים צואה של כלבים אחרים. החל מסיבות אבולוציוניות הקשורות בהשרדות במצבי מחסור במזון, ועד לסיבות בריאותיות. כמו השלמת חוסרים באנזימים ובאוכלוסיית חיידקי מעיים הנחוצים לעיכול טוב של המזון. תופעת האכילה הזו מתגברת בכלבים הלוקים בסוכרת, עם בעיות בבלוטת התריס, או כאלה הסובלים מחוסרים הורמונליים אחרים. 

אכילת גללים ידועה גם אצל אימאות שאך זה המליטו. והסיבה - כך הן מסתירות ראיות לקיומם של הגורים בתקופה שהם עדיין פגיעים. כלומר, אכילת הצואה של הגורים נעשית למעשה כדי להגן עליהם.

בוודאי אכילת צואה נשמעת מגעילה לקורא האנושי, אבל אולי יעניין לדעת שאכילת צואה נמצאת במוקד המחקר הרפואי - לטיפול עתידי במחלות באדם ! במיוחד בהשמנה וסוכרת. 

מאד יתכן שבסיום הניסויים הקליניים - לא ירחק היום שבו חולים עם בעיות מטבוליות כמו סוכרת והשמנה, יבלעו קפסולות המכילות צואה של תורמים בריאים כטיפול במחלתם על ידי אספקת אוכלוסיית חיידקי מעיים תקינה. כך גם אולי לסובלים מבעיית השמנה ועודף משקל. לכך אשתדל להקדיש רשומה נפרדת בעתיד ושבה אתאר גם את הקשר לדיאטה מסוימת. דיאטה שלמרות שמצויה עדיין בשלבי מחקר - יש אנשים שכבר משלמים לא מעט כסף עבורה. והם אינם יודעים שהם משמשים בעצם שפני ניסיון, ומבלי שהמחקר הוכיח תוצאות אמיתיות ומובטחות להרזיה יציבה, ולמשך תקופה ארוכה. כאמור אשתדל להקדיש לכך רשומה בהקדם. רשומה שבה אפרוס מה מפריע לי בשיטה, שיש בה מידה מסויימת של אחיזת עיניים כדי לעקוף פטנטים רשומים וליצירת רושם מדעי מוטעה על הנסיינים. אסביר את העניין בעתיד, אך יאלץ הקורא להתאזר בסבלנות. רשומות מסוג זה צריך להכין בקפידה ובזהירות, כדי להמנע מתביעות משפטיות.

ונחזור לעניין העלמות הקקי של חמודי. כאמור ישבתי בסמוך מאוד למקום שבו השאיר את חבילת הגללים. אין סיכוי שהיה מתגנב ואוכל אותה מבלי שאשים לב לכך. המקום היה בטווח ראייתי ושמיעתי הטובה. ותמיד אני שומע את טפיפות צעדיו ובוודאי את קולות האכילה. גם אין מצב שאת הגללים אכלה לולה הכלבה, שישנה באותה עת בחדר השינה בסמוך לזוגתי, כשהדלת החדר היתה סגורה. היא גם אף פעם לא התעניינה בגללים שחמודי משאיר בטיולים. 

אז להיכן נעלם הקקי ונשאר רק צילו? בדומה לצל שנותר על משטחי בטון ומדרכות - צל גופם המתאייד של נפגעי הפצצות האטומיות בהירושימה ונגסקי. 

ובאותו עניין, עדיין לא פתרתי את התעלומה לאן נעלמה הכפית שצנחה למרגלות רגליי ברצפה. ונעלמה כלא הייתה, כפי שכבר תארתי בעבר כאן. הכפית הזו לא נמצאה עד עצם היום הזה. אולי היא תחזור ותופיע פעם, כמו החותמת שלי שנעלמה בעבודה? 

החותמת הזו נעלמה כלא הייתה ממגירה נעולה. היא לא נמצאה גם לאחר שהפכתי כל מגירה אפשרית. נעלמה למשך כמה חודשים. ואז ככה פתאום, ביום בהיר אחד החותמת שבה למקומה. מצאתי אותה בדיוק באותו מקום במגירה ממנה נעלמה. 
והקקי של חמודי - מקווה שהוא לא ישוב ויופיע כך פתאום באחד הימים.

ולבסוף אסיים ואשאל את הקוראים שמאמינים כי הכתוב כאן קרה כלשונו וככתבו (כי לא בטוח שאני הייתי מאמין, אלמלא הייתי נוכח בעצמי) - האם למישהו יש הסבר לדברים האלה?


יום שלישי, 10 באוקטובר 2017

על מה נבחו הכלבים?


פרק 16 בסדרה מיסטיקה, על טבעי, מטפיזיקה ומדע

ברשומה זו אספר על ראייה של הכלבים וכיצד זה קשור לצפייה בטלוויזיה, על כלבה ששונאת חרדים ועל כלבים שמתקיפים רוחות רפאים.

אף על פי שערוץ טלוויזיה מיוחד מוקדש לכלבים - מרביתם אינם מתעניינים כלל וכלל בערוץ הזה. הסיבה לכך שמרבית הכלבים אינם צופים בטלוויזיה היא משום שהם אינם רואים את התמונה על המסך. הדבר נובע ממבנה העיניים שלהם.

במרכז הרשתית בעין שלנו יש אזור מעוגל המכונה מאקוּלה. באזור זה ממוקמים תאי ראיה רגישים יותר, האחראים לראיית הצבעים והפרטים. לעומת זאת בעין של מרבית הכלבים אזור הראיה הרגיש הזה ממוקם כרצועה צרה במרכז העין.


מבנה רשתית העין של האדם משמאל ושל הכלב מימין


לפיכך מרבית הכלבים אינם רואים היטב את התמונה המוקרנת במסך הטלוויזיה. אבל יש כלבים מסוימים שמבנה העין שלהם דומה למבנה העין שלנו ולכן אלה כן יכולים לצפות בטלוויזיה.

הטרייר שלנו מתעלם לחלוטין מהטלוויזיה. לעומתו, הכלבה הקודמת שלנו עליה השלום ניחנה בכושר ראיה כזה והיא צפתה לעתים בטלוויזיה בעניין רב (גם במצב שהקול מודמם) ופעמים אחרות נראתה משועממת מהצפיה. אבל כאשר ראתה במסך הטלוויזיה חרדים - היא החלה לנבוח עליהם בחמת זעם. את זה היא גם עשתה ברחוב וכאשר נתקלה בחרדי 'שפלש' לשכונתנו החילונית, נאלצנו לאחוז חזק ברצועה שלה כדי שלא תתנפל עליו. לא נעים לכתוב את זה, אך היא שנאה חרדים לא פחות מאשר חתולים שאותם שנאה שנאת מוות.

בובה ז"ל שונאת חתולים, חרדים ומכוניות משטרה

האם זה בגלל הלבוש? האם זה משום שחרדים מפחדים מכלבים והיא חשה את הפחד הזה? חרדים נרתעים מכלבים גם משום שהם נחשבים לחיה טמאה המדביקה בטומאתה במגע. ואולי, האם זה ריח הזיעה שהיא חשה מתחת ללבושם הכבד בכל תנאי מזג האוויר? אינני יודע את התשובה. אבל כשראתה חרדים בטלוויזיה הייתה  נובחת עליהם, חושפת שיניים ונוהמת כאריה. 

ידוע שיש לכלבים יכולות חישה שעולות עלינו בהרבה. יש להם חוש ריח שעולה על שלנו פי מאות מונים. יש כלבים מזהים חולי סרטן כי הם חשים בריח הסרטן. הם מריחים גם מחלות אחרות. כזה הוא הטרייר שלנו. אנחנו מכנים אותו הרופא. לא רק משום שהוא אוסף טבליות סוכרזית וטבליות של תרופות שמתגלגלות לרצפה, אחר כך מסדר אותן בפינה בבית בשורות ובמרווחים סימטריים, כמו בבית מרקחת. הוא גם נוהג ל
רחרח אנשים ו'מאבחן' פצעים וחבורות מבעד לבגדים שלהם. הוא גם מזהה כנראה על פי הריח אנשים סוכרתיים ואנשים עם בעיות אחרות. הוא נראה מאוד רציני ברחרוח האיבחוני הזה. זה אפילו מביך, כי הוא ניגש לאנשים היישר למקום החשוד ומרחרח כאומר, הי את/ה חולים. 

חמודי 'הרופא' יבדל לחיים ארוכים

כלבים גם קוראים שפת גוף אדם טוב בהרבה מאיתנו. הם קוראים פחד, מתחים, אהבה, שנאה וכדומה. הם אינם זקוקים לדיבור לשם כך. באופן זה הם אינם מתרשמים ממסכות וכך הם מחליטים מי בסדר ומי מוקצה מחמת מיאוס מבחינתם.
מי שכלבים נוהגים לנבוח עליו, בהחלט צריך לשאול מדוע!

לפני כחמש שנים משהו חריג, מדהים ובלתי מוסבר אירע בביתנו. היינו ישובים  בסלון כשלפתע שני הכלבים שרבצו לידנו בשקט זינקו כאחת בחמת זעם ושעטו לעבר דלת הכניסה לבית. קמנו לבדוק מה קרה, אך הפאטיו בחוץ היה ריק מאדם וחיה והשער נעול. 

ולאחר שהסתערו בנביחות זועמות על הדלת, שעטו שניהם חזרה לסלון לעבר פינת הקיר הצפונית מזרחית - נובחים בפראות, מזנקים באוויר חשופי שיניים ונוהמים באיום לעבר 'אויב' בלתי נראה בתקרה. חלק זה של הסלון הוא חפירת הרחבה מתחת לפני האדמה בגבעה שעליה בנוי ביתנו. אין שום מבנה מעל תקרת בטון זו שמתחת לפני האדמה ולשכיוונה נבחו הכלבים.

משתהים מהעניין, ממש לא הבנו מהי הסיבה. לא ראינו דבר 
בתקרה של פינה זו, אפילו לא חרק . ואז הכלבים החלו לרדוף בסלון אחר הדבר הזה וחזרו שוב לאותה פינה ושוב זינקו באוויר ונבחו בטרוף לעבר האויב שקוף. כל זה נמשך מספר דקות עד שנרגעו באחת כאילו לא אירע דבר.

לא ברור לנו מה זה היה ועל מה נבחו הכלבים בהתרגשות ובעצמה כזו. אבל הם נבחו על משהו ממוקד ובלתי נראה. הבת פסקה ספק בצחוק ספק ברצינות: "הם משתוללים כאילו ראו כאן רוח רפאים".

אז אינני יודע מה זה היה, אך הם התנהגו כאילו ראו באמת רוח רפאים ומבחינתם הבריחו אותה מביתנו. הכלבים כנראה מבחינים בתדרי אנרגיות שאנחנו לא מבחינים. תאמרו מה שתאמרו, אך האם לכם יש הסבר על מה נבחו הכלבים?



יום ראשון, 8 באוקטובר 2017

מראה מראה שעל הקיר - שיר ליום ראשון



מראה, מראה שעל הקיר / קנקן


אֲנִי מַכִּיר אֲנָשִׁים יָפִים שֶׁ
אוֹמְרִים לָהֶם שֶׁ
הֵם כָּל כָּךְ יָפִים וּכְשֶׁ
הֵם מַבִּיטִים בַּמַּרְאָה עַל מִי שֶׁ
עוֹמֵד אַחֲרֵיהֶם -
נִדְמֶה לָהֶם שֶׁ
הֵם מִתְכַּעֲרִים.




צוייר על ידי Morris Hirshfield


וגם כאן


יום שישי, 6 באוקטובר 2017

ניקוד או לא ניקוד זו השאלה



נדמה כי בעידן האינטרנטי הבלתי נידלה - כל אחד כמעט חושב שהוא פילוסוף, סופר או משורר מדופלם. ואם לא זה, אז עיתונאי צמרת לפחות. הפעם לא אתייחס לכך ברשומה זו. נראה שדעתי מובנת מאליה מהנימה המשתמעת ממשפט אחד זה. ובכדי להמנע מהפרעות קשב, אסתפק בזה.

הפעם אני רוצה להתייחס למשוררים המדופלמים ויודעי הדבר מהאינטרנט, שטוענים שניקוד שירים - לא רק שאין בו צורך, הוא פלצני! ויש מהם שאפילו מעלים את הטענה "שהניקוד סוגר להם את ההסתכלות על הכתוב המפורש". ביקורת זו מעלה בי גיחוך רחב. כן, אותם אלה שבמקרים רבים לא רק שאינם יודעים לקרוא בתוך ובין השורות  כשהן מנוקדות - דווקא הם המבקרים: "זו לא שירה, זו אניגמה". ולהם אני אומר: אין שום יופי בלהסתיר ולהסתתר מאחרי הבנת הנקרא. אין שום יופי בשיממון אותיות בלתי מנוקדות היכולות להקרא לעיתים בעשר צורות שונות.

אל דאגה, אני לא הולך לעשות כאן עכשיו שיעור מייגע בלשון עברית. אבל יועיל הקורא להמשיך עוד קצת בקריאה כדי להבין את הפואנטה. הנה למשל במשפט הלא מנוקד המצוטט מהמבקרים, "הניקוד סוגר את ההסתכלות על הכתוב המפורש" - המילה מפורש כפי שהיא נכתבת בכתיב מלא היא חד משמעית. אבל נניח שבשיר לא מנוקד מופיע בשורה צמד המילים: 

הוא פרש 

כיצד ידע הקורא אם הכוונה ל:
פָּרָשׁ, כלומר רוכב מיומן ברכיבה,
או
פָּרַשׁ, כלומר עזב,
או
פֶּרֶשׁ, כלומר הפרשה (צואה ושתן),
או
פֵּרֵשׁ, כלומר הסביר או ביאר
או
פֹּרַשׁ, כלומר פירשו אותו?

רגע , רגע אולי הכוונה בכלל
פָּרַשׂ, כלומר פתח דבר מה ומתח אותו. למשל פרש את כנפיו.

וזה עוד לא הכל - אולי זה בכלל בסלנג - פַרְשׁ - הלך פַרְשׁ רחמנא לצלן?

אז יאמר הקורא האינטליגנטי שאפשר לנחש על פי ההקשר. כלומר, אפשר להסיק על פי הנכתב לפני ואחרי. ומה אם מדובר בשורה בודדת כבית בשיר. יש גם דבר כזה!

יש הרבה דוגמאות שיכולתי להביא מציטוט שירים של אחרים. אך מכיוון שלא קיבלתי הסכמתם, אביא דוגמא משלי.
ללא ניקוד זה היה כך:

"אין לי עין בכוס (בְּכוֹס, בַּכּוֹס, או אולי בַּכּוּס?)
גם לא ש(י)ניים
אבל יש לי....

ועם ניקוד, אין כול ספק. 
 (אני לא מאמין שהתאפקתי מלכתוב 'כל', בהתאם לכללי כתיב מלא החדשים של האקדמיה ללשון עברית)
פשוט וברור כשמש עם ניקוד:

אֵין לִי עַיִן בַּכּוֹס
גַּם לֹא שִׁנַּיִם
אֲבָל יֵשׁ לִי ... 


דוגמה נוספת למשל בשיר (פרולוג וטרילוגיה) שפורסם בתחילה ללא ניקוד:


"בחורף הגעתי לאואזיס
ואראה בין הגמלים הלבנים, המוכרים
גמלים שחורים
וגמלים ששינו צבע ושם
ואברח למערת נזיר בישימון
להסתתר מהצינה.

ובשלהי הקיץ השחון ארד מהצוק
ואשוב להרוות צימאוני".

עכשיו, כך ללא ניקוד. למה התכוון המשורר בשורה הראשונה ב"הגעתי לאואזיס"? האם הגיע אל אואזיס או אל ה-אואזיס?
ובשורה השניה במילה "המוכרים", האם מוֹכרים או מוּכּרים?
התשובה ברורה כשמש בגירסת הניקוד:


"בַּחֹרֶף הִגַּעְתִּי לָאוֹאָזִיס
וְאֶרְאֶה בֵּין הַגְּמַלִּים הַלְּבָנִים, הַמֻּכָּרִים"

ולמשל בשיר הבא שכותרתו 'מירשם':


לַיְלָה רַד מוּל יָרֵחַ עֲנָק
יִלְלַת צָבוֹעַ מִתְרַחֶקֶת
עִם בֹּקֶר הוּא שָׁב וְאוֹמֵר
לֹא, אֲנִי כָּאן.
צְבוֹעִים מְשַׁקְּרִים בַּלֵּילוֹת
הַיָּמִים צוֹחֲקִים
ואני מדבר.

וּכְשֶׁטָּעַם מַר נוֹתָר
אֲנִי נוֹדֵד לַמִּדְבָּר
בִּמְעָרַת הַצְּלָלִים
שֶׁקֶט עוֹטֵף מְטַהֵר
הַפַּשְׁטוּת מְשַׁכֶּכֶת
שְׁתִיקָתִי הַמְּיֻבֶּשֶׁת
עֵש-ֶב מַרְפֵּא
ואני מדבר. 

במילה האחרונה בשני הבתים למה הכוונה:
אני מְדַבֵּר או אני מִדְבָּר?
ואולי בכלל מַדְבֵּר 
שהוא התקן במערכות אלקטרוניות המשמש לביטולת תופעות לוואי בלתי רצויות המפריעות לתפעולן התקין של מערכות אלה? ויכול לשמש כאן כאלגוריה?

ובכן כשגם השורה האחרונה מנוקדת, שוב התשובה ברורה כשמש. אין צורך לנחש אניגמה. זה פשוט כך:

וַאֲנִי מִדְבָּר.


אז למבקרי הניקוד יש לי לומר ארבעה דברים:

ראשית שהניקוד אינו פלצני כלל וכלל , ובוודאי כאשר לעברית אין הפריווילגיה/פריבילגיה של מכלול התנועות באותיות - כפי שיש בכל שפה נורמלית אחרת, מלבד השפות השמיות. ואולי לא רק השמיות, כי כפי שלמדתי בהפתעה מהבלוג של עדה - קרואטית נכתבת בעיצורים ללא תנועות.

שנית, יש בניקוד חן המקשט את יבשושיותן של האותיות העבריות בעלות החיתוך הגס והחד.
יאמר הקורא מה חינני יותר לקריאה? 

זה:

לפעמים אני חולם על
בית עם ארובה
באלסקה
במרחק שני מיילים (מַיְלִים, או מֵיְלִים)?
משכניי הקרובים
וזאב או קויוט
מסמן בשתן גבולות
נחלתי.

או זה:

לִפְעָמִים אֲנִי חוֹלֵם עַל
בַּיִת עִם אֲרֻבָּה
בְּאָלַסְקָה
בְּמֶרְחָק שְׁנֵי מַיְלִים
מִשְּׁכֵנַי הַקְּרוֹבִים
וּזְאֵב אוֹ קוֹיוֹט
מְסַמֵּן בַּשֶּׁתֶן גְּבוּלוֹת
נַחֲלָתִי.

שלישית, אני מנקד גם משום שכך, בפעולת הניקוד עצמה - אני נותן מחשבה לכל אות ומילה. האם ראויה היא, אולי מיותרת?

רביעית, אני חושב שמרבית המשוררים המדופלמים אשר מבקרים את המנקדים כפלצנים - פשוט אינם יודעים לנקד ובמקרה הטוב מתקשים. לוקח להם לנקד שיר שנים.
אז שימותו הקנאים.

ולבסוף אני מבין שמבלי הצורך לנקד, כיצד מצליחים משוררים אינטרנטיים מדופלמים להעלות מספר פעמים בכל יום טקסטים חדשים (לא מנוקדים כמובן, כבר אמרנו). שירים שהם מחשיבים את זה כשירה עילית. אבל נראה לכם שביאליק, רחל או טשרניחובסקי פרסמו בקצב כזה כל כך הרבה זבל שכזה?

אולי המשוררים המדופלמים האלה חושבים שפרסום של עשרה שירים ליום (ולעיתים אפילו יותר בכינויים שונים), זה מה שיעשה אותם למפורסמים?
מי שעושה הרבה רעש הופך להיות לעילוי מפורסם?

אומר לכם, לאחר קריאה של שניים או שלושה טקסטים כאלה אני מבין את הפרנציפ. אני מבין שחבל על הזמן להמשיך בכלל לקרוא אותם. למי יש כוח לקרוא גודש כזה מלבד לכותבים  עצמם?



עריכה

פשוט עוד לא הייתה סטטיסטיקה שכזו בבלוג הזה לרשומה בודדת אחת - רשומה זו!




יום שלישי, 3 באוקטובר 2017

מוות מתוכנן - תופעה נפוצה בטבע


מה משותף  בין שלכת, התפתחות הצפרדע, המחזור החודשי ומין העובר לבין התאבדות?  למעשה לכל אחת מהתופעות האלו שהן כל כך שונות זו מזו - יש מכנה משותף והוא מוות מתוכנן.

התאבדות היא תופעה אנתרפולוגית-פסיכולוגית די נפוצה באדם. אך האם התאבדות (מוות מתוכנן)  היא תופעה הנפוצה גם בטבע? הרי מספר דוגמאות:

התאבדות המונית - האם הלמינגים מתאבדים?  

בספרות הפסאודו-מדעית תוארה תופעת האלטרואיזם (הקרבה עצמית) של בעלי חיים. כך למשל התופעה, 
שלפתע וללא סימנים מוקדמים - להקות לֶמינְגים נוהרות לקצה צוק וקופצות ממנו אל הים, אל מותם.  

למינג
למעשה המקור לתופעת ההתאבדות ההמונית של הלמינגים הוא סרט הטבע הזה של דיסני:


https://www.youtube.com/watch?v=AOOs8MaR1YM

בעקבות הסרט פורסמו בעיתונות מדע פופולרי כתבות הדנות בתופעה. בהן הועלתה ההשערה שההתאבדות ההמונית הזו של הלמינגים היא למעשה אלטרואיזם חברתי המתרחש כאשר קיים מחסור במזון. אך האם יש בכך אמת?

אמנם נמצא קשר עקיף בין שגשוג אוכלוסיות הלמינגים בתקופות מסויימות לאחר תנאים של עודף מזון ומיעוט הטורפים, לבין אפיזודות התאבדות כזו לכאורה - כאשר נוצרים לאחר מכן תנאי צפיפות והגבלה בכמות המזון.  בזמנים כאלה נצפו להקות למינגים שצועדות אל מותן - כאילו ניתן להן אות לדלל את מספרן באופן שיאפשר תנאי קיום טובים יותר של המין והפרטים הנותרים. אם אכן כך הדבר, הרי מדובר באלטרואיזם טהור. אאך האם באמת נעשית ההחלטה החברתית הזו להתאבד? התשובה לכך היא ממש לא!

חקירה מדוקדקת העלתה כי במצבי עקה (סטרס) הנוצרים עקב צפיפות - הלמינגים (כמו מיני בעלי חיים אחרים) מתחילים לנדוד כדי למצוא טריטוריות מזון חדשות. אך למזלם הרע, ללמינגים ראייה חלשה. וכיוון שהם אינם רואים טוב, הם עשויים להגיע בנדידתם לקצה צוק ולמעוד. כלומר, הסיבה 'להתאבדות' היא למעשה תוצאה של תאונה בלבד. תאונה הנובעת מראיה חלשה של הלמינגים, שאינם רואים את התהום שלפניהם כאשר הם מגיעים לקצה צוקים.

בעולם החי, האדם נחשב על ידי רבים כמין היחיד שמתאבד במודע. אך למעשה ההתאבדות אינה ייחודית רק למין האדם. תופעה זו נצפתה גם בקרב חיות חברתיות אחרות. מסתבר שגם בעלי חיים חברתיים מתאבדים לעיתים. בעיקר כאשר הם סובלים מנידוי חברתי או מהצקות קשות של החברה בה הם חיים.

למעשה מסתבר שצורך ההתאבדותנפוץ בבסיס מנגנונים ביולוגיים טבעיים בכל עולם החי והצומח. אלה הם מנגנונים של מוות מתוכנן, שהוא שילוב של הפעלת גנים בתנאי סביבה מסויימים. בלשון מדעית מנגנון המוות המתוכנן מכונה אַפּוֹפּטוֹזיס.

האפופטוזיס - מוות מתוכנן - מתגלה מול עינינו כל העת בתופעות שונות, אבל רבים אינם מודעים שמדובר בתהליכי 'התאבדות' של תאים לטובת ההתפתחות או ההגנה על תאים אחרים. כלומר, אפשר להסתכל על זה מבחינה פילוסופית שקבוצת תאים מקריבה את חייה באופן אלטרואיסטי - לטובת התאים האחרים. וכעת אביא מספר דוגמאות:

השלכת - מוות מתוכנן

מקור: gardens.co.il

השלכת  שאת אותותיה מתחילים לראות בימים אלה,  היא בעצם מוות מתוכנן. בהינתן האות - קיצור שעות היום - מופעלים גֶנים בקבוצות התאים שבבסיסי העלים בצמח. הגנים האלה מפעילים שרשרת של תהליכים מולקולרים המובילים בסופו של דבר למוות שלהם עצמם. התוצאה - נוצרת בבסיס העלים רקמה של תאים מתים, שהופכת לרקמת ניתוק, המנתקת את העלים מהצמח עם טלטולם על ידי הרוח. מוות התאים הזה בבסיס העלים הוא בעצם לטובתם הקיומית של התאים בשאר הצמח - השורשים, הגזע והענפים. בהתקצרות שעות היום ואיתה כמות האור, העלים במילא לא מספקים את האנרגיה הדרושה לצמח בתהליך הפוטוסינתזה - תהליך המספק אנרגיה בעזרת האור. במצב כזה, העלים רק צורכים אנרגיה ולכן טוב לצמח להפטר מהעלים שבעונת החורף רק צורכים ואינם נותנים.

לאחר השלכת נותרים בענפים הערומים ניצנים זעירים במצב רדום. הם יתעוררו עם בוא האביב והארכת שעות וכמות האור. ואז התאים שבניצנים יתחילו להתחלק במהירות ויצרו את הענפים והעלים החדשים.

מחזור החיים של הצפרדע - מוות מתוכנן


מקור: Ynet שיתוף

דוגמה נוספת למוות מתוכנן מודגמת בהתפתחות דו-חיים כמו למשל זו של הצפרדע מהראשן. בתחילה בוקעים מהביצים שמטילה הצפרדע ראשנים שנראים ומתנהגים כמו דגים. הם נושמים בעזרת זימים ולא בעזרת ריאות כמו בעלי החיים היבשתיים. אין להם רגליים אבל יש להם זנב כמו לדג. אבל בהינתן האות, המצוי באינפורמציה הגנטית של הראשן, מתחיל תהליך של מוות מתוכנן. עם תחילת צמיחת רגליים, התאים שבזנב 'מתאבדים' והוא נעלם. תאי הזימים גם הם עוברים מוות מתוכנן לאחר התפתחות הריאות - מתקבלת צפרדע צעירה. כלומר, גם תהליך המטמורפוזה (שינוי צורה) של הצפרדע מערב תהליך של אפופטוזיס - מוות מתוכנן של תאים.

התפתחות מין העובר - מוות מתוכנן

הרמפרודיט - אדם דו מיני

גם ההתפתחות המינית של עוברי האדם קשורה בהתאבדות תאים. ברירת המחדל בהתפתחות העוברית שלנו ושל שאר היונקים, היא התפתחות נקבות. בשבוע ה-15 של ההריון באדם, מתחילות להתפתח בלוטות החלב שבשדיים גם בעוברים זכרים. אבל בשבוע לאחר מכן, בשבוע ה-16, מתחיל לפעול גן מפתח המצוי בכרומוזום Y הזכרי. כתוצאה מהפעלתו, תאי בלוטות החלב 'מתאבדים' בשרשרת תהליכי האפופטוזיס, במקביל להתפתחות תאים אחרים לאברי המין של הזכר. ואילו מערכת אברי המין הנקביים שהתחילו להתפתח בזכרים בראשית ההריון מתנוונת.

לעיתים נדירות חלה תקלה בתהליכי האפופוזיס של עובר הזכר ואז מתפתח יצור דו-מיני (הרמפרודיט), המכיל מערכת אברי מין נקביים וזכריים כאחד. ואז יוולד תינוק/ת דו-מיני למרות שיש לו מערך כרומוזומים זכרי XY ולא XX כמו בנקבות. 

ידועים גם מקרים נוספים המשבשים את ההתפתחות המינית של העובר. כאשר  תארתי אותם בהרצאה בפני סטודנטים בקורס לגנטיקה של האדם - לא אשכח כיצד סטודנט אחד הזדעזע כל כך בקול רם, כשהבין כי קיימת האפשרות שגבר החושב שנישא לאישה, מגלה כי היא למעשה גבר מבחינה גנטית. תופעה זו התגלתה בזוגות נשואים שהגיעו לבדיקות בשל חוסר פוריות. 

בבדיקות אלה נמצא ש'בת הזוג' היא בעצם זכר מבחינה גנטית. זכר, שבשל מוטציה בגן אחד בכרומוזוםY או בשל פגמים אחרים - לא התפתחו בו אברי המין הזכריים. ובשל ברירת המחדל הנקבית, נותרו והתפתחו בו אברי המין הנקביים. דיון בתופעה זו ואחרות, שבהן הזהות המינית הביולוגית שונה מהזהות הגנטית הוא נושא מרתק לרשומה בפני עצמה.

המחזור החודשי (וסת) - גם הוא מוות מתוכנן

תופעת המחזור החודשי שבה למעשה מתים תאי רקמת דופן הרחם שתפקידה לאפשר קליטת הריון - קשורה למעשה במוות מתוכנן הקשור באותות הורמונליים. תופעה זו האופיינית ליונקים - מכונה בשפה המדעית רה-אורגניזציה (ארגון מחדש). הארגון מחדש מערב כאמור תהליכי מוות מולקולריים, לטובת החלפת תאים מסויימחם באחרים. כלומר, תהליך של הרס לטובת צמיחה מחדש (רגנרציה, בשפה המדעית). 

על רגנרציה באדם, ועל הסיבה שאין אנחנו יכולים להצמיח גפיים קטועות כמו הסלמנדרה למשל - נדון  ברשומה נפרדת. ההנדסה הגנטית והתאית המתפתחת כיום בצעדי ענק עשוייה בהחלט להוביל לטכנולוגיה שבה גם אנחנו נוכל לחדש איברים, כמו הסלמנדרה את גפיה הקטועות והלטאה את זנבה שניתק. צפו לסידרת רשומות בנושא.

לסיכום, המוות המתוכנן או ההתאבדות אינם רק תופעה פסיכולוגית-אנתרפולוגית.
המוות המתוכנן נעוץ בבסיס הביולוגיה המולקולרית של עולם החי והצומח. 

חומר למחשבה.




יום שבת, 30 בספטמבר 2017

מירשם - שיר ליום ראשון


מירשם / קנקן

לַיְלָה רַד מוּל יָרֵחַ עֲנָק
יִלְלַת צָבוֹעַ מִתְרַחֶקֶת
עִם בֹּקֶר הוּא שָׁב וְאוֹמֵר
לֹא, אֲנִי כָּאן.
צְבוֹעִים מְשַׁקְּרִים בַּלֵּילוֹת
הַיָּמִים צוֹחֲקִים
וַאֲנִי מִדְבָּר.

וּכְשֶׁטָּעַם מַר נוֹתָר
אֲנִי נוֹדֵד לַמִּדְבָּר
בִּמְעָרַת הַצְּלָלִים
שֶׁקֶט עוֹטֵף מְטַהֵר
הַפַּשְׁטוּת מְשַׁכֶּכֶת
שְׁתִיקָתִי הַמְּיֻבֶּשֶׁת
עֵשֶׂב מַרְפֵּא
וַאֲנִי מִדְבָּר.



© קנקן


יום ראשון, 24 בספטמבר 2017

אנ'לא יפני - שיר ליום ראשון


הומאז' להייקו ולבן שמסייר בימים אלה ביפן, ובסיום קולאז'ים שהכנתי מדגימה של תמונות ששלח. 

אנ'לא יפני / קנקן


לא אוכל סוּשִׁי חַי-נָא
לא וסָאבִּי גם
חזרת אדומה - עדיף.


*

לא קורא מלמעלה למטה
הַיְקו-לא בַּסְּצֶנַרְיוֹ שלי
אני לא מבין.

*


אנ´לא מבין יפנים
כְּשֶׁכֵּן זה אולי
ואולי - זה לא!

*


אנ´לא אוכל עם מקלות
מקלות הן קביים
אורז - עומס גליקֶמי רם.



* בהתמחות בארה"ב עבדתי עם יפנים רבים. ארבע שנים ולא הצלחתי להבין   לגמרי אותם, וכנראה הם גם לא אותנו - למרות שנורא נורא ניסו. ואין הכוונה לשפה עצמה.
לעומת זאת, עם הסינים והקוראנים, לאחר שמתגברים על המבטא - אין בעיה, חוץ מזה שהסינים תמיד צועקים כשמדברים סינית. זה נשמע כאילו הם כל הזמן רבים.
אולי אכתוב פעם פוסט על חוויותי עם ערב העמים שם בגולה. כן, וגם על המון הישראלים שלנו שם.


טוקיו - עיר ללא הפסקה

עיר של תרבות

תרבות הסומו

ותרבות האוכל גם
(אל תשאלו אותי מה זה)


יום חמישי, 21 בספטמבר 2017

סינסתזיה, קונספירצית השחר העולה והמוזיקה של החיים


מי אינו מכיר את ממרח השוקולד האייקוני השחר העולה? עוד מוצר שאליו סוגדים למתוק המוני בית ישראל לשנה החדשה. ולמרות זאת המוצר הזה הוא לא בדיוק כוס התה שלי. 

ראשית משום שזה אינו בדיוק ממרח שוקולד. אמנם לשוקולד 70% מוצקי קקאו לפחות עצמו אמנם  יש כמה סגולות המיטיבות עם הבריאות, במינון הנכון. אבל השחר העולה הוא ממרח בטעם שוקולד. וכשמציינים על משהו 'בטעם', זה אומר שמאחורי הטעם לא עומד הדבר האמיתי, אלא מעין זיוף תעשייתי. 

שנית אני לא אוכל פחמימה עם פחמימה. כלומר לא מורח ממרחי שוקולד או ריבות על לחם או פיתה. גם אף פעם לא שלחתי את הילדים שלי לבית הספר עם כריכי ממרחי שוקולד או ריבות. 
מי שעושה את זה למעשה כאילו שונא את הילדים שלו. נו טוב, גם חוסר ידיעה לכאורה הפוגעת בילדים זה פשע, ובמיוחד שלרוב הדבר נובע מעצלות הורים הכרוכה בהכנת כריכים בריאים לילד. 
מדוע זה כל כך רע - אינו נושא הרשומה. אבל אומר בקיצור שכריכי ממרחי 'פצצות סוכר' על לחם שהוא בעצמו פחמימה בעיקרו (ועוד גרוע מכך על מצה בפסח) - הם בעלי עומס גליקמי אסטרונומי. שזה הן רע לבריאות (למשל התפתחות סוכרת מוקדמת גם בצעירים) והן מביא דווקא לירידה מהירה ברמת הסוכר בדם כתגובה של הגוף לפצצת סוכר. וזה מביא לילד (וגם למבוגר) לרעב מוקדם ולצורך לאכול עוד ועוד מתוק, וגם - לירידה ברמת הריכוז והקשב. אז זה מה שהילד צריך ללימודים בבית הספר?

אבל כל האמור בהקדמה הזו אינו כאמור נושא הרשומה. אלא התייחסות לאירוע הקונספירציה של השחר העולה. הורים לילדים קטנים בוודאי יודעים שחברת השחר העולה הוציאה מהדורה של ממרח בטעם שוקולד בסידרת המיניונים:



ובעקבות, מטר של תלונות החל להגיע לחברת השחר העולה מהציבור. תלונות על טעם בננה בממרח השוקולד, והמתלוננים מבקשים: "אנא החזירו את הטעם הרגיל לסידרת המיניונים - לא אוהבים טעם של בננה".

אז האם באמת השחר העולה שינו את המתכון והחלו ליצר ממרח בטעם שוקולד ובננה?


התשובה לשאלה היא שהממרח בסדרת המיניונים הוא בעצם אותו הממרח כמו הממרח הקלאסי. והממרח בסדרת המיניונים מיוצר באותו קו יצור כמו זה שבאריזת השחר העולה הקלאסי המקורי. 
אז מדוע כל כך הרבה מתלוננים שלממרח של המיניונים יש טעם בננה? מיד נבין שמדובר כאן בסוג של סינסתזיה. אבל הבה נמשיך לפני שנדון במדע שמאחורי התופעה ההזויה הזו של התלונות.

לא לחינם טבוע מטבע הלשון "אוכלים עם העיניים". למעשה אם רוצים שהילד (כמו המבוגר) יאכל בחשק רב יותר את ארוחתו, יש להגיש לו את הארוחה בצלחת אדומה. אם רוצים שיאכל פחות - אזי יש להגיש את אותה הארוחה בצלחת כחולה. נשמע הזוי נכון? אז לא - מוצרי מזון צבועים בצבע מאכל אדום (שהוא עצמו חסר טעם) מתוקים יותר. כמובן שלא באמת, רק המוח חושב ככה. 
אדום הוא צבע 'חם' והכחול הוא צבע 'קר'. לא סתם לפלסטיק של בקבוקי המים המינרלים יש צבע כחול. 

ואם נפרק את מה שנאמר לגורמים, הרי שמדובר כאן במה שנקרא בשפת העם "בלבול חושים" מכוון. או לעיתים לא מכוון - כמו במקרה של סדרת המיניונים. מסתבר בשל הצבע הצהוב של המיניונים באריזה, אנשים חשו בטעם בננה בממרח. ולמעשה? כאמור, לא היה ולא נברא. אבל יש אנשים שנשבעים שהם חשים בטעם לוואי של בננה בממרח שלהם. והם נכנסים ללחץ שהכניסו להם לממרח צבעי מאכל וחומרי טעם מלאכותיים. כאילו שהממרח הקלאסי המקורי אינו מכיל חומרי E ואחרים - שהם בעצם שמות קוד לחומרי צבע מאכל, חומרי טעם ומשפרי טעם כימיים וחומרים משמרים.

גם את מעמד הר סיני מתאר המקרא כבלבול חושים של הקהל: 
"וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק" (שמות כ' יד).
כיצד אפשר לראות קולות כמו קול שופר בהינף אחד עם לפידים ועשן?


במדע ידוע גם כי קיים מיעוט שמוחם מעבד את 'קלט החושים' בצורה שונה מן הרוב. התופעה הזו של עיבוד חושי שונה של המוח - מכונה בשפה מקצועית  סינסתזיה. תופעה זו תועדה בפרוטרוט כבר ב- 1880 על ידי סר פרנסיס גלטון - אחיינו של צ'ארלס דרווין - שערך מספר ניסויים על אנשים סינסתזים. אלה אנשים בהם תופעת הסינסתזיה בולטת ועקבית בהרבה מאשר אצל מרבית האוכלוסייה. 'הלוקים' בסינסתזיה רואים למשל אותיות, ספרות וצלילים כצבעים, או מזהים מילים מסויימות כריחות או טעמים. 



מדוע אני מציין 'לוקים' בסינסתזיה במרכאות? ראשית משום שלא ניתן להגדיר את התופעה כליקוי, אלא כפי שנראה מיד, אולי דווקא כמתת. שנית, בכל אחד מאיתנו קיימת מידה מסוימת של סינסתזיה, אם כי לא עקבית וקיצונית כמו ראיית כל אות או מספר בצבע אחר. אלה שחשים טעם בננה בממרחי השוקולד של המיניונים הם למעשה סינסתזים.

הסינסתזיה נובעת מגורמים ביולוגיים משלושה סוגים:

הגורם הראשון מכונה סינסתזיה נרכשת כתוצאה מפגיעה מוחית עקב תאונות או מחלה. הפגיעה המוחית היא זו שמעוררת סינסתזיה. אך במקרים אלה מתקבלים אצל אנשים אלה גירויים בסיסיים (צבע, צליל, ריח או טעם), חסרי משמעות סמנטית.

הגורם השני הוא מה שמכונה סינסתזיה כימית - סינסתזיה הנגרמת כתוצאה משימוש בסמים פסיכודליים (מעוררי הזיות) כגון LSD. גם כאן, הסינסתזיה אינה כנראה בעלת משמעות סמנטית.

הסוג השלישי מכונה סינסתזיה התפתחותית - אצל אנשים נורמלים, החווים סינסתזיה מגיל צעיר בצורה עקבית. הסיבות לכך הן כנראה גנטיות, ועוברות בתורשה. אנשים אלה רואים סיפרה מסוימת או אות מסוימת בצבע מסוים (יש כאלה שרואים כל סיפרה בצבע אחר, לכן שיטת חישוב החשבון שלהם שונה משל רובנו). יש כאלה ששומעים צליל/תו מוסיקלי מסוים כאשר רואים אות או סיפרה מסויימת. יש גם אנשים מסוימים שמילים מסוימות מעוררות בהם תחושות טעם או ריח. למשל בשמעם או בקוראם את המילה 'בית' יחושו טעם/ריח של נקניקיה.

כך רואה את המוזיקה נגן פסנתר סינסתזי:


https://www.youtube.com/watch?v=PmQNMi695so

הסינסתזיה היא למעשה צורה של קליטה חושית דפוסית-תבניתית, כפי שכבר דנתי בעבר בשלושת הרשומות הבאות והמומלצות לקריאה, למי שעדיין לא עשה זאת:

התדמית שבתבנית

התבנית שבתדמית תשובה לשאלון

פחד קמאי

קיימת השערה מעניינת שלאנשים סינסתזיים יש יתרון אבולוציוני בהבנת טקסטים וראיית חוקיות במילים ומשפטים ולכן התפיסה שלהם למעשה גבוהה יותר משל האחרים. יתכן ואלה האנשים אשר מביאים לפריצות דרך משמעותיות למין האנושי, יותר מהשאר. בשל הסינסתזיה רבים מהם חושבים כפי שנאמר מחוץ לקופסה. 

וכדי שלא לדבר על כך רק באופן תאורטי, אני רוצה להדגים לקורא כיצד סינסתזיה מלאכותית נרתמת לעזרת המדע לפיענוח צפונות החיים. 


כידוע רצפי הדנ"א (DNA) מורכבים מצירופי ארבע 'אותיות' ביוכימיות - A C G T . כל החלבונים הנוצרים מקידוד זה בדנ"א  - מורכבים למעשה מצירופים של  22 אותיות, שכל אחת מהן היא בעצם אבן בנין המכונה חומצה אמינית.

עוד בשנות השמונים במאה הקודמת הזנתי את רצפי הדנ"א ורצפי החלבונים שעבדנו עליהם לאלגוריתם מחשב, שבין השאר תרגם כל 'אות' בדנ"א או בחלבון לתו מוזיקלי משלה. וכשמאזינים למוזיקה של הרצפים, מתקבלת 'שירת החיים'. ולמי שיש שמיעה מוזיקלית - יכול לזהות בהאזנה מוטיבים חוזרים. כמו מעין 'פזמונים' מוזיקליים של שיר. כלומר, לזהות רצפים חוזרים בדנ"א או בחלבון - שיש להם משמעות ביולוגית. למשל משמעות של רצפים חוזרים המעורבים בבקרה של תהליכים ביולוגיים בתאי הגוף ולסינכרוניזציה ביניהם. כשנתתי לרצפים להתנגן, עצמתי עיניים ובמהרה הפלא ופלא - ניתן היה לזהות ברצפי הדנ"א והחלבון מוטיבים מוזיקליים חוזרים.

כלומר בעזרת הסינסתזיה המלאכותית של תרגום רצפי אותיות ביולוגיים למוזיקה ניתן לגלות את מה שלא ניתן או קשה מאוד לזהות בקריאת הרצפים עצמם בעין. הנה הדגמה מרתקת בקליפ הבא:


עם התקדמות המדע ומדעי המחשב, פותחו אלגוריתמים מורכבים שמשלבים בין 'מוזיקת' החלבונים לבין המבנה המרחבי שלהם. מהם מתקבלת אינפורמציה חשובה מאין כמוה, לקשר בין המבנה לתפקיד החלבונים. מרתק לראות ולהאזין לכך בקליפ הקצר הזה, תהנו:


האין זו דוגמה מופלאה למה שיכולה סינסתזיה לגלות?
ומה יכולה סינסתזיה להעניק למי שהתברך בה באופן טבעי?
חומר למחשבה!


ולסיום אני רוצה לאחל לקוראים שנה טובה וחג שמח
ולא להשתולל עם המתוקים. 
לא רוצה להעיב על שמחת החג, אבל הצפי בעשרים השנה הקרובות - שליש מאוכלוסית ישראל יהיו חולי סוכרת (אחד משלושה)! 
וכבר ישראל וארה"ב מובילות בעולם כשיאניות בעליה במקרי הסוכרת לשנה. 
והרי כעת הקורא יודע שהרעיון כי השנה הבאה לטובה תהיה מתוקה בשל אכילת מתוקים בראש השנה - הוא בעצם ענין של סינסתזיה. כמו ההרגל המגונה לתת לילד בוכה משהו מתוק לאכול, כדי שירגע.
תאמרו מנהג מסורת של ראש השנה, אבל תגידו - באיזה חג במסורת היהודית אין את המתוק שלו?


יום שבת, 16 בספטמבר 2017

נגיעות שנה חדשה


נגיעות שנה חדשה / קנקן 


יֵשׁ שֶׁאֶת רֹאשׁ הַשָּׁנָה מְבַשְּׂרִים
הַסְּלִיחוֹת וַעֲצֵי פְּרִי רִמּוֹנִים
וַיֵשׁ
שֶׁאֶת רֹאשׁ הַשָּׁנָה מְבַשְּׂרוֹת
נְגִיעוֹת מִכְחוֹל רִאשׁוֹנוֹת
שֶׁל שַׁלֶּכֶת הָרַי יְהוּדָה
נַחְלִיאֵלִי מְהַדֵּס
וְחָצָב
אִם שָׁנָה שְׁחוּנָה אוֹ גְּשׁוּמָה תִּהְיֶה
שַׁאֲלוּ אֶת הֶחָצָב.

צִ'יפ אִינְדְּיָאנִי הָיִיתִי פַּעַם בַּסְּתָו
מְחֻבָּר לְצִבְעֵי פְּרִיחַת הָאָמָרִילִיס
הַלְּבָנָה - מְבַשֶּׂרֶת שָׁנָה גְּשׁוּמָה
בַּכְּתֻמָּה - פּוֹנִים לְחַסְדֵי שָׁמַיִם
כְּפִי שֶׁלִפְנֵי לְמַעְלָה מִמֵּאָה
אֲנַחְנוּ אִכָּרִי עֵמֶק הַחוּלָה
הָיִינוּ מְחוּגָה
לַמַּדָּד פְּרִיחַת חָצָב מְשַׂרְטְטִים
מַעְגָּל עֲתִירָה
לַגֶּשֶׁם.




ולכל באי הבלוג


שנה טובה