טירונות

בימי מלחמה אלה המילים מתכנסות לפנימיות עצובה, שהכתיבה מִמֶּנָּה וָהָלְאָה. ובהתאם מה שבכל זאת שאב את מה שאתם קוראים כעת, מתכתב עם מלחמה אחרת מלפני יובל שנים ועם הנושא החם "טירונות" של השבוע.

את כיתה י"ב סיימתי בטרם מלאו לי חי שנים. בעוד שחברי לכיתה התגייסו, עמדה למעלה מחצי שנה עד שאגיע לגיל גיוס לעתודה אקדמית, ללימודי רפואה. את החופש הגדול עד לתחילת שנת הלימודים האקדמית, ניצלתי ללימוד קורס קיץ באוניברסיטת תל אביב, על חשבוני וכקרדיט לשנת הלימודים הראשונה. אפילו עברתי אותו בהצלחה. 

אבל באוקוטובר הארור פרצה מלחמת יום הכיפורים ולאחריה מלחמת ההתשה הארוכה. ובעקבות המלחמה, בוטלו ההקצאות של הרפואנים לעתודה האקדמית, לטובת הרפואנים הישראלים שלמדו רפואה באיטליה וחזרו לארץ כדי להשתתף במלחמה. בשל הפרופיל הרפואי הגבוה והעדיפות להשלמת החוסרים בחיילי סדיר לוחמים, הייתי מהראשונים המועמדים לנשור מהקצאת העתודאים לרפואה.

למעשה בצה"ל נתנו לי שתי אלטרנטיבות. האחת, להמיר את לימודי הרפואה שלי בעתודה ללימודי רפואת שיניים מתוך מחסור ברופאי שיניים בימים ההם. ולמי שאינם יודעים, רופאי שיניים משמשים כרופאים מרדימים בשעת חירום לאומית. האופציה השניה, בהתאם לבחינות המיון שעברתי כמלש"ב, צה"ל מצא אותי מתאים לקורס טיס. בעצם זה היה המחזור הראשון שבו קיבלו לקורס טיס מרכיבי משקפיים עם מספר נמוך וייעודם כנווטי טיסה נלווים. נווט הוא למעשה טייס במלוא מובן המילה, שמשמש בעת מלחמה כטייס משנה. 

ללימודי רפואת שיניים בעתודה אקדמית לא הסכמתי. ראשית, המקצוע הזה לא עניין אותי ושנית, לאחר לימודים של שש שנים, הייתי מוצא אותי בחובת שירות קבע כרופא שיניים למשך עוד שש שנים.

מאותה סיבה גם סרבתי לקורס נווטי טיס. שבשבילי שירות קבע ארוך הוא מחסום משמעותי לתחילת לימודים אקדמיים. ובשל גילי הצעיר לגיוס גוייסתי רק בראשית פברואר לשירות קרבי. במועד זה כבר נפלו ונפצעו בקרבות בני המחזור שלי בתיכון ואקדים את המאוחר, שבטירונות לא איפשרו לי להשתתף בהלוויות של חברי ללימודים.

אז בראשית פברואר 1974 הגעתי לבקו"מ, הושבעתי וקיבלתי מספר אישי וכומתה ירוקה. לאחר מכן, בדיקה רפואית וחיסונים ולאחריהם בדיקה של רופא שיניים שתפקידו לסמן בתיק של כל טירון מצב של כל שן בפה על סתימותיה ומיקומן בשן (לאימות זהות למקרה של חוסר יכולת זיהוי גופה). במשך יומיים כל שעתיים נקראנו למסדר מיון. בכל מסדר כזה הוקראו שמות החיילים שהוקצאו לחיל קרבי זה או אחר. אני נותרתי עד למסדר שבו המשתתפים חולקו לשניים. כאלו שהחליפו להם את הכומתות הירוקות בכומתות חומות (מיועדים לגולני). אני הייתי שייך לאלו שהחליפו להם את הכומתות הירוקות לכומתות שחורות. באותם הימים לכומתות השחורות היתה אחת משתי האפשרויות - שריון או תותחנים.

הגעתי לבסיס טירוני תותחנים בסבסטיה שבשומרון בימי חורף קרים וגשומים. נאמר לנו שמסלול הטירונות שלנו יארך 16 שבועות. בפועל, בשל מלחמת ההתשה הטירונות הייתה אינטנסיבית יותר וקוצרה ל- 14 שבועות. 

הלינה הייתה באוהלים (אם זכרוני אינו בוגד בי, בכל אוהל 8 מיטות בכל צד) לעיתים זרזיפי גשם היו דולפים מלמעלה. כדי שממטרי הגשם העזים לא יציפו את אדמת רצפת האוהל, היינו חופרים בעזרת מעדרים תעלות ניקוז מסביב לאוהל. כן, אז רצפת האוהלים לא הייתה מבטון כמו היום. את האדמה הקשה היינו צריכים לטאטא מחול ואבק לפני כל מסדר אוהלים. בכל מסדר על מיטת "הסוכנות" היה מזרן בעובי של כחמישה סנטימטר שאותו יש לעטוף בשמיכת צמר (סקביאס, מאובקות בדי-די-טי למניעת כינים ופרעושים) ועליו היה צריך לגלגל למשעי שק שינה בראש המיטה ומתחתיו כובע פלדה. למרשות המיטה היה צורך לסדר למשעי בקיפול צבאי ארבע שמיכות צמר, אחת על גבי השניה. מעליהן לכיוון מרכז המיטה היינו פורסים את החגור הצבאי, עם 4 מחסניות נשק טעונות, אפוד מגן ותרמיל פק"ל. תרמיל קיטבק גדול היה ניצב על הקרקע צמוד לימין ראש המיטה. את המפקד היינו מקבלים למסדר עם נשק מתוח בקריאת הקשב. שתבינו, היינו עם נשק צמוד לכל אחד מאיתנו 24/7. נושאים אותו איתנו לכל מקום, לאימונים, לכיתות הלימוד, לחדר האוכל, לשירותים ולמקלחות. מי שהיה שוכח היה נשפט על הפקרת נשק. בכל שירותי הצבאי הנשק לא נפרד ממני לשניה, גם ליציאות הבייתה היינו יוצאים עם מחסנית טעונה בנשק. לא ששכחתי לשאת את הנשק לכל מקום, אבל עד היום (עשרות שנים אחרי) אני חולם לעיתים בלילות שהפקרתי נשק ומתעורר עם זיעה קרה.

כן, יש דברים והרגלים שאינם נשכחים גם לאחר השחרור. כמו נשיאה תמידית של דיסקית, פנקס שבי ותחבושת אישית. עשרות שנים אחרי, תשאלו אותי למספר האישי ואני "יירה" אותו אוטומטית ללא מחשבה 221XXXX. יודעי דבר יכלו לדעת מהקידומת 221 מאיזה מחזור גיוס אני.

אני זוכר שהטירונות הייתה מלווה ב"טירטורים" קשים עד לכדי אובדן אישיות כמעט. בכל התקופה הזו לא הלכנו. רק צעדנו שמאל-ימין ובמרבית שאר הזמן רצנו. לכל ארוחה, כמחלקה רצנו כעשר דקות להגיע לחדר האוכל, שם ניתנה לנו בדיוק רבע שעה ברוטו כדי לסיים את הארוחה. בסיומה הריצו אותנו לפעילות הבאה: שיעורי נשקים שונים, מטווחים, מטווחים ועוד מטווחים שבסופם מסדרים לבדיקת ניקיון הנשק והקנה. ומסעות רגליים נושאי אלונקה עם "פצועים" למרחקי קילומטרים הולכים ועולים - חלקם בריצה ובשירה "הו הא, מי באים - השדים האדומים".  המחלקה שלנו כונתה השדים האדומים והיו לנו תגים אדומים על הכותפות. אני זוכר שבאחת ממסעות הריצה עברנו ליד כפר בסבסטייה, כשלצידי הדרך הייתה מוטלת גופה של אישה שנרצחה בשל כבוד המשפחה. המ"מ עצר אותנו לרגע כדי לדווח על הרצח ומיד המשיך להאיץ בנו להמשך המסע.

במסעות האלונקות, כולם נלחמו כדי שאני אהיה בצוות החמישיה שלהם. מדוע? כי הייתי רזה בגיוס ובטירונות האוכל היה כל כך זוועתי, עד שבכל שבוע הישלתי עוד קילו ממשקלי, עד שנהייתי "עלה שדוף". לכן לשאת אותי על אלונקה במשקל נוצה, היה בונוס. אבל המ"מ דאג שגם אני ארד מהאלונקה מדי פעם ואשא על כתפי את "השמנים". למרות שהייתי בכושר טוב, בשל הרזון הקיצוני רופא הבסיס שלח אותי לאחר כמה שבועות ליום בדיקות רפואיות מקיפות בחר"פ 542 בצריפין. הצצתי במכתב של הרופא שבו היה כתוב "חשד ללימפומה" (סוג של סרטן דם). הבדיקות יצאו שליליות. בשל המצב, אפשרו לאבא שלי להגיע ברכבו מהרצליה פעם בשבוע ולהשאיר לי אוכל של אימא אצל הש"ג בשער הבסיס, כדי שלא אהפוך לשלד.

היו לנו גם אימוני חי"ר - פזצט"א (פול, זחל, צפה, טווח, אש). 

פזצט"א - מקור ויקיפדיה

ועוד אימוני חי"ר שונים כמו: אימוני הסתערות חוליה כאשר אחד החיילים נשכב על גדר תיל והשאר מדלגים בריצה מעליו עם רגל אחת על גבו לעבר השני של הגדר. התגנבות יחידים בזחילה בהסוואה. לוחמה במערכת תעלות הגנה. לוחמה בשטח בנוי. הטלת רימונים חיים. אימוני לחימה וירי בבזוקה (מטול טילי כתף נגד טנקים). אימוני נשיאת פצוע על הגב בריצה ובזחילה. אימוני קשר וניווט ולבסוף מעבר בוחן מסלול מכשולים קרבי:

שלוש פעמים בשבוע נערכו לנו שעת אימוני קרקע באמצעות מד"ס (מדריך ספורט) מקצועי שהסתיימו בריצת 5 קילומטר. במשך הטירונות כולה טירטרו אותנו בעונשים קולקטיביים. מישהו דיבר, התחצף, צחק או שכח לענות "כן המפקד"- כל הכיתה / מחלקה נענשה: "רצתם מפה לשם וחזרתם תוך 15, 30, 40 או 60 שניות. מי שלא עמד בזמן, חזר על הריצה עוד ועוד עד שעמד בזמנים. או עונש קולקטיבי "שכבתם 10, 20, 30 או 40 שכיבות סמיכה". מי שזייף או התעייף נאלץ לחזור על זה שוב ושוב, לעיתים עד לעילפון ממש. אמרו לנו את המשפט הידוע "קשה באימונים קל בקרב".

בטירונות היינו יוצאים הבייתה כל סוף שבוע שלישי מיום שישי לקראת הצהריים וחוזרים לבסיס עד שעה 8 בבוקר יום ראשון. כיוון שהבסיס היה בסבסטיה שבשומרון יצאנו ממנו וחזרנו אליו עם אוטובוסים לנקודת פיזור / איסוף בכפר יונה. משם הבייתה בטרמפים או באוטובוסים בתשלום מלא. אבא שלי היה חבר אגד, אז הייתה לי הפריבילגיה של נסיעה חינם באוטובוסים. דבר שלא היה מה בכך.

לפני כל יציאה היה נערך מסדר המפקד בבדיקה של המ"מ, רס"ר המשמעת וסמל המחלקה. אוהל שלא עבר את הבדיקה לשביעות רצונם, עמדו למסדר חוזר וליציאה מאוחרת של שעתיים ביום שישי.

בשני סופי השבוע מתוך שלושה, היינו מתאמנים עד לשתיים בצהריים ביום שישי ואז משוחררים למנוחה עד לצאת השבת (למעט תורנויות שמירה בליל שבת). היינו מבלים את מרבית השבת בשינה. בצאת השבת, לאחר מסדר נוכחות היינו יוצאים לפעילויות אימוני לילה שונים, או לשיעורים עיוניים.

תורנויות

1. שמירות. כיוון שמחנה הטירונות שלנו היה בסבסטיה ומוקף בכפרים פלסטינאים, שמרנו מחצית מכל 16 הטירונים שבכל אוהל (סה"כ 4 אוהלים במחלקה) - לילה אחד שמירת אוהל בת שעה. והמחצית השניה השתתפה בשמירה היקפית של הבסיס למשך 4 שעות, המפוצלות לשתי משמרות בנות שעתיים כל אחת ללילה: משמרת ראשונה מ- 6 עד 8 בערב ומ- 12 עד 2 בלילה (המשמרת הטובה ביותר שאפשרה שינה של 4 שעות רצופות פעמיים בלילה). משמרת שניה הייתה מ-8 עד 10 ומ- 2 עד 4 לפנות בוקר. משמרת שלישית הייתה מ- 10 עד 12 בלילה ומ- 4 לפנות בוקר עד ל-6 לפנות בוקר. כל שומר משמירת האוהלים היה אחראי להעיר את השומרים לשמירת הבסיס ההיקפית מהאוהל שלו, עשר דקות לפני תחילת המשמרת שלהם.

אל תשאלו איזה קטע זה היה "טקס ההובלה לשמירה ההיקפית" של הבסיס. מפקד השמירה היה מסדר את המשמרת בטור של זוגות. ראשית מוביל את טור זוגות השומרים דרך המטבח. שם כל אחד קיבל סנדביץ מרגרינה עם ריבה וספל קפה בוץ לפני השמירה. משם הטור היה מתקדם ובכל תחנת שמירה היה יוצא הזוג הראשון לשמירה והזוג שסיים את השמירה היה מצטרף לסוף הטור. כשהסתיים הסבב, טור זוגות מסיימי השמירה היה מובל על ידי המפקד חזרה למאהל. כמובן שההובלה הייתה בצעידת שמאל -ימין - שמאל.

אבל שמעו עוד קטע שזכור לי. לילה אחד שמרתי עם בן זוגי באחת מהפינות הנידחות במחנה. זה היה פטרול בקטע מלא שיחים. זכרו, מסביב שוכנים פלסטינאים (אם כי אז הם היו פחות לאומנים ואלימים מאשר כיום. אין מה לעשות, צריך להודות שזה מה שעושות שנות כיבוש). ופתאום אנחנו שומעים קולות רשרוש בין השיחים. סימנתי לשותפי לכרוע מאחורי סלע ולתצפת. משהתקרבו מקורות הרישרושים לעברנו, דרכנו את הנשק הטעון וצעקתי בערבית "וואַקֶף, ווִלַּא אנא בַטוּחַ'ק!" (עצור או שאני יורה). והרישרושים מתקדמים. לא רואים מי מתקדם עד שלפתע נראים בחשכה צללים מתקדמים. היו אלה רק חזירי בר שעברו מטר מאיתנו לדרכם.

אלה שקיבלו ב'-תים (פעילות מוגבלת) מסיבות רפואיות, היו מושמים לשמירה או בשער הבסיס (ש"ג) או במגדל תצפית. יצא לי לשמור בתצפית פעמיים לבד במשך 4 שעות רצופות (בשל שיעול יבש חזק לאחר הצטננות והחובש החליט שאין הצדקה לגימלים). ואם תהיתם מה היה מגדל תצפית זה, התצפית היתה מראש צריח של מסגד. כדי להעביר שם את הזמן הייתי מצוייד בטרנזיסטור שבו הייתי שומע בסתר מוזיקה וחדשות (למה מי היה יכול לתפוס אותי לפני שהיה מגיע עד אלי בטיפוס של איזה 70-80 מדרגות)? והייתי מוותר על מישהו שהיה נשלח אלי למסור סדנבי'ץ מגעיל עם מרגרינה וריבה צבאית עם צבעי מאכל, במקום ארוחת צהריים. כי במהלך המשמרת הייתי סועד את נפשי בנתח פשטידת חלה בחלב ובחטיפי שוקולד ממולא במרציפן לבן או בטעמי פירות אדום, צהוב, או ירוק, שאימא שלי שלחה אלי עם אבא שלי לבסיס.

2. תורנויות מטבח. תורני המטבח היו פטורים מאימונים לאותו יום תורנות. תפקידם היה לשמש כמלצרים בחלוקת מנות האוכל המגעילות לכל החיילים בשולחנות ולדאוג לתוספת של כיכר לחם לשולחן אם יש צורך. בשולחן שלי ישב טירון אחד שגובהו כ- 2 מטר שמגיע לו לפי חוקי מטכ"ל שתי מנות. אממה, הוא היה מתלבש על כיכר הלחם שהיה מיועד לכל אוכלי השולחן והיה מסיים אותו בעצמו כשהוא עדיין רעב לטענתו. אלא מה, כשמקציבים 15 דקות ברוטו לאכילה, התורנים לא מספיקים להביא עוד כיכר לחם לשולחן. אז אולי הבריון המגודל חצי שבע ואנחנו רעבים. ברבע שעה אפילו אין זמן לקלף את התפוז, שנשאר בשולחן.

לארוחת בוקר היה בשולחן קנקן קפה בוץ קר למחצה. כיכר לחם, מרגרינה וריבה צה"לית. ביצה קשה שלא הייתה מתקלפת והייתה נשארת לאחר קילוף חצי ביצה או פחות. והיה גביע קוטג' וגביע גבינה למריחה 9% לשולחן של 10 סועדים. והיה דג מלוח ולקרדה שאני אפילו נגעל מהריח. נשבע לכם ש- 95% לפחות מהדגים האלה היו נזרקים לאשפה. אני חושב שאולי רק חיילים דתיים אכלו את זה, כי הם רגילים מבתי הכנסת. אה, כן. והייתה דייסת סולת חסרת טעם, חצי קרה עם גושים שהתגבשו. פלא שרזיתי קילו לשבוע?

הגעתי לטירונות עם גובה 1.78 במשקל 68 ק"ג וסיימתי טירונות במשקל 53 ק"ג. ירידה במשקל של כ- 15 ק"ג.

אבל החלק הקשה ביותר בתורנות המטבח הייתה שטיפת סירי הענק ומאבק בקרצוף כל השאריות. מזל שלא היו צריכים לשטוף את כלי האוכל האישיים. אכלנו כל אחד ב- מסטינג האישי שלו. בסיום הארוחה קיבלנו 5 דקות לשטוף את המסטינגים בברזיה צבאית. במקום סבון השתמשנו בחול אדמה לקירצוף ולספיחת השומנים.

הברזיה הצבאית הזו שמשה את כל המחלקה שלנו (64 חיילים), גם לרחצה, לצחצוח שיניים ולגילוח בבוקר, במים קרים. במסדר בוקר סמל המחלקה היה עובר על פניו של כל אחד מאיתנו עם פיסת נייר, ואבוי אם היה נשמע קול חיכוך זיפים של מישהו מאיתנו.

3. תורנויות שירותים ומקלחות

תורנויות אלו היו מכה אמיתית לתורנים. התמזל מזלי שהתורנים של השבוע הראשון נשארו תורנים עד לסיום הטירונות, כעונש חוזר לכך שלא הצליחו להניח את דעתו של הרס"ר לגבי הניקיון, שבוע לאחר שבוע.

משמעת

1.  בזמנו היה עלינו להצדיע בכל פעם שעברנו ליד נגד או קצין. אבוי אם לא. אגב בזמנו היו יותר דרגות מאשר היום, עם פז"ם ארוך משמעותית בין דרגה לדרגה מאשר כיום. טוראי היה מקבל (אם לא הסתבך בענייני משמעת) דרגת טוראי ראשון (טר"ש) - פס אחד על הזרוע - לאחר 8 חודשים, לאחר 16 חודשים דרגת רב"ט, לאחר שנתיים דרגת סמל. 2-3 חודשים לפני השחרור (מסה"כ 3 שנות שירות), לחלק קטן היתה מוענקת דרגת סמל ראשון (סמ"ר, שבניגוד להיום, על שלושת הפסים היה מולבש פלאפל ברזל על רקע אדום, כמו שיש לרב סרן) ושהיה בזמנו נחשב כבר לדרגת נגד. בגדודים החיילים לא הצדיעו לנגדים וגם לא לקצינים עד לדרגת סא"ל, אלא אם כן רק במעמד משפט צבאי. אבל במחנה טירונות הייתה חובת הצדעה החל מדרגת סמ"ר ומעלה.

משמעת ודיסטנס

במהלך הטירונות, הסגל שמר על דיסטנס. החל מהמ"כים ומעלה. המ"כים הסדירים (למעט תגבורת המכ"ים במילואים) טירטרו אותנו יומם ולילה. חלק מהם כינינו מאחורי גבם "נאצים". אחת האהבות שלהם הייתה להכנס לאוהל שלנו באמצע הלילה ולשאוג "חמש דקות והייתם לבושים בחוץ למסדר". אין לכם מושג כמה קשה להתעורר, לזנק משק השינה ולהתלבש בקור החודר לעצמות (אבוי אם תפסו מישהו שבשל ההקפצות ישן במדים) ולהתייצב תוך 5 דקות מדוגמים, עם חגור מלא, נשק וכובע פלדה - למסדר לילה בשלשות, עם זיבולים של 10-15 דקות עד שנתנו לנו לחזור לישון. קחו בחשבון שזה היה בנוסף לשמירות.

בזמנו לא היה חוק המטכ"ל שמחייב מינימום של 6 שעות שינה רצופה לחייל. תארו לכם כמה היה קשה לתפקד ולהתאמן אחרי שנת לילה של 2-3 שעות בלבד לעיתים. כמה היה קשה במיוחד להשאר ער ולא להירדם בשיעורים העיוניים. ומי שתפסו אותו מנקר, נשלח בריצה למאהל וחזרה בהגבלת זמן. ובפעם השניה המכ"ים שפכו מימיית מים על ראשו.

במחלקה שלנו היה טירון גוץ ובעל שרירים שאני לא יודע איך גייסו אותו לצה"ל. הוא היה פרימיטיבי כמו "אדם קדמון" על גבול רפה שכל. הוא לא היה מתעורר בבוקר בשום דרך, עד שהמכ"ים היו הופכים אותו על מיטתו ושופכים עליו דלי מים קרים.

הכי "נאצי" היה סמל המחלקה. פשוט אדם רע ומתעלל. בימים האחרונים של הטירונות, כאשר החלה שבירת הדיסטנס, סמל המחלקה הזה לקח חלק מהטירונים לפשיטת השלמת ציוד לקראת הזדכות. אם לא הבנתם, מדובר בהשלמת ציוד מגניבה מחיילים ממחלקות אחרות.

לאחר סיום הטירונות גונבה לאזני השמועה שאנחנו היינו המחזור האחרון של אותו סמל מחלקה. העיפו אותו מהדרכה, משום שאפילו בימים ההם הוא חרג מהגבול המותר ביחס לחיילים.

מפקד המחלקה (ה- מ"מ) דווקא זכור לי לטוב. כמובן שמר על דיסטנס אבל נהג בהגינות. כמו כל הטירונים במחלקה הוזמנתי אליו לראיון/שיחה אישית פעמיים במהלך הטירונות. באמצעה ולקראת סופה. מזל שהיה הראיון הזה, כי בראשון הסתבר שהוא התבלבל בדיווח משמעתי עלי לבין טירון אחר במחלקה שהיה דומה לי במבנה גופו והיו לו משקפיים כמו שהיו לי. בטירונות השתמשתי בזוג משקפיים על חשבון הצבא (מתוך מגוון צר של מסגרות שהעמיד הצבא). אז לטירון הזה היה זוג משקפיים זהה לשלי והוא כנראה עשה משהו שבגינו נרשמה הערה בתיק האישי שלי במקום בשלו. וכשהמ"מ  העיר לי במקומו משהו שלא היה מובן לי מאין בא, ירד לי האסימון שהוא מבלבל ביני לבין האחר. מזל שזה הועלה בראיון, אחרת הייתה נרשמת בתיקי הערה שהייתה מפריעה לקידום בהמשך הדרך. המ"מ ממש התנצל בפני והראה את מלוא אנושיותו.

עם המ"פ למעט נאום אחד או שניים בפנינו, לא היה לנו שום מגע איתו.

סיום הטירונות

 הסיום היה ימים ספורים לאחר סיום פסח שני, שיצא אז באמצע חודש מאי. במשך שלושה ימים הגיעו השיבוצים מהשלישות. רובם של הטירונים שובצו לקורס תותחנות ב- שִׁבְטָה. חלק קטן נשלח לקורס צלפים (וכשראיתי שאני בין המצטיינים במטווחים, השתדלתי בהמשך פחות להצטיין, כדי שלא יבוא למישהו הרעיון לשלוח אותי לקורס צלפים). חלק מאלה שלמדו בבתי ספר מקצועיים נשלחו לקורס חימוש ומכונאות טנקים. 

ואותי... מסתבר שלא שכחו את ייעודי המקורי ושלחו אותי לבה"ד 10 בצריפין לקורס פראמדיקים קרביים שנשלחו מכל החילות הקרביים - צנחנים, גולני, תותחנים, שיריון והנדסה קרבית. גם קורס זה היה מאוד אינטנסיבי ומקוצר לכ- 5 חודשים, בשל מחסור בכוח אדם, עקב מלחמת ההתשה שלאחר מלחמת יום כיפור. 

למדנו בכל יום לימודים עיוניים ומעשיים ברפואה, מ- 8 בבוקר ועד 11 בלילה. עם הפסקה קצרה של חצי שעה לארוחת צהריים ולאחריה שעה וחצי של גינון בגינות מגורי הקצינים. בבוקר השכמה ב 5:30 בבוקר (כשאחת לשבוע ובחלק מהסופ"שים שמירה של שעתיים בלילה ושינה בחדר משמר). עד ל- 6:00 ריצת בוקר, מסדר בוקר ב- 6:45, ריצה לחדר האוכל וסיום ארוחת בוקר עד 7:30. להפתעתי גיליתי שרס"ר המטבח מהטירונות בסבסטיה, נדד למטבח בה"ד 10 שבו עשיתי כעת את הקורס. ולמרות זאת האוכל בבה"ד 10 היה משופר מאוד לעומת זה שבטירונות. רס"ר המטבח זכר אותי ונהיה "חבר שלי". פינק אותי בכל בוקר עם שתי ביציות. בתורנות מטבח נתן לי עבודות קלות. במאמר מוסגר, לא תאמינו - כשהגעתי להשלמת שירות הסדיר במרפאת הקצח"ר (קצין צנחנים ראשי), לאחר דחיית שירות והשלמת התואר הראשון - אותו רס"ר מטבח שהיה בטירונות ובקורס הפראמדיקים הגיע גם לקצח"ר. איזה צירוף מיקרים. הוא כמובן זכר אותי והתייחס אלי כאל איש קבע. 

לאחר ארוחת הבוקר והתארגנות אישית, תחילת הלימודים בקורס בבה"ד 10 ב- 8:00. בכל יום מתקיימים בחנים ומבחנים עיוניים ומעשיים במקצועות הרפואה השונים. מי שנכשל לא יוצא לאפטר פעם בשבועיים או לסופי שבוע. אני זוכר שהיה אחד שלא יצא לחופשות במשך 6 שבועות רצופים, משום שהיה עליו להשאר וללמוד למבחנים מועד ב'. אחר הודח מהקורס לאחר 8 שבועות של כשלונות.

המשמעת עדיין הייתה כבדה, עם מעט הקלה לעומת הטירונות. מי שנרדם וניקר בשיעורים העיוניים היה נשלח בריצה למגורים (כבר לא באוהלים, אלא בצריפי רכבת) ולחזור תוך 2 דקות עם מימיית מים ולשפוך את המים על ראשו. היו כמה מנקרים כרוניים מסכנים כאלה. היו לנו גם עוד מסעות כושר עם "פצועים" על אלונקות, על הגב ובכמה שיטות בריצה ובזחילה. היינו מתאמנים בהזרקות, באינפוזיות ובטיפולים שונים אחד על השני. מבצעים החייאות וניתוחי חירום על בובות. נשלחנו גם לשבועיים השתלמות בחדרי מיון ובחדרי ניתוח. אני עשיתי את ההשתלמות בבית חולים מאיר בכפר סבא ובמהלך השירות בגדוד תותחנים ברמת הגולן, נשלחתי על ידי חיל הרפואה לעוד שבועיים השתלמות, הפעם בבית חולים הלל יפה בחדרה. 

אבל לקורס עצמו ראוי שאקדיש רשומה בפני עצמה. לשירות עצמו ברמת הגולן הגעתי לגדוד תותחנים 334, כמה חודשים לאחר בני המחזור שסיימו איתי טירונות (בשל הקורס הארוך משמעותית משלהם בתותחנות) - לו הקדשתי את הרשומה בנושא שרביט חם אחר.