משוואות - צמצום, חפות ונבצרות

שלא כהרגלי, המעטתי לכתוב כאן ובכלל בשבועיים האחרונים. לא שאין בלוח העריכה מספר רשומות בשלבי הכנה שונים. חלקן ממתינות לעיתוי המתאים. לחלקן נדרשת רק לחיצה על כפתור הפרסום. אז מדוע? 

אינני יכול לומר בפשטות מדוע. כי יש גורמים מספר למשוואה המשפיעה על הכתיבה. בין הגורמים האלה אפשר לנקוב באחדים. 'מיעוט זמן' = A, שנובע מ'הצמצום'  = B. שבשלהם אני במין סוג של 'נבצרות'  = C, ובשל כל אלה אני טוען ל'זכות החפות' = D. במקרה שני הגורמים האחרונים כלולים גם בשיח הלאומי בימים אלה.

מזה כמעט שלושה שבועות אני עוסק בצימצום ערימות חיי ואריזת שאריות השברים. פעולה ששנדרשת  בשל מעשה הצמצום בשטח הדיור שגזרנו על עצמנו. 

צמצום זה לא רק מתמטיקה

אין טובות יותר מתמונות כדי להסביר את המצב ולהמעיט במילים:

חיי הוראה לפני זריקתם לפח

וזו השארית הצנועה שנותרה מהם:

ועוד ארגז אחד קטן נארז ובתוכו עבודות של סטודנטים מצטיינים. הותרתי רק את כל העבודות שקיבלו 100 במשך השנים וזרקתי את כל השאר. יתכן ובשלב הבא אעשה סלקציה גם בהן. כי לא כל ציון 100 דומה למשנהו. כי יש קומץ של עבודות שהמאה שלהן שווה ערך בעיניי לשלוש מאות לכל הפחות. לעילוי כזה לא אתן  אף פעם להזרק לפח. וכל שאר  העבודות מסתתרות בשקיות שעוד כמה רגעים יושלכו לצפרדע האשפה שבקרן הרחוב. נתונות לחסדי ציפורני חתולים ועובדי מזבלה:

ומארגזי ושקי אשפה הרבים נותרו שברים בצורה של קלסרי אבני דרך. קלסר ייצוגי אחד לכל עשור החל משנות ה-80 במאה הקודמת. וכל שבר שנזרק יוצר סדק מיקרוסקופי נוסף בלבי. כי הידיעה שזו נקודה של אל-חזור קשה מאוד. ומצד שני מתקבעת הידיעה שזה כל מה שישאר מפאר היצירה - זכרונות התגליות הבלתי מושלמות אשר סודותיהן האגורות בין קפלי המוח, ילקחו בבוא היום לקבר. 

ונזרקו כל בקשות מענקי המחקר שכל אחת מהן שווה לחודשיים מחיי בממוצע. ימים כלילות. ומאלה תייקתי בקלסר רק את מכתבי קבלת המענקים שזכיתי בהם מקרנות מחקרים בארץ ועיקרם דווקא מקרנות מחקרים מחו"ל. וכן  מענקים ממשרדי הבריאות והכלכלה בשיתוף עם חברות ביוטק בפרוייקטים מסחריים שהובלתי. והחוזים עבי הקרס שפג זמנם כבר נזרקו גם הם. נפרדתי גם מכל המסמכים הקשורים בהגשות הפטנטים העולמיים ושלבי הטיפול בהן עד שאושרו ונרשמו. מסמכים ומכתבים רבים הקשורים בניהול מיליוני הדולרים שעברו תחת ידי במעבדת המחקר גם הם נזרקו ואינם. אם מישהו יטען משהו, אומר שחל עליהם חוק ההתיישנות.

והמיון והאריזה לא נגמרים אבל כבר נקבע תאריך יעד והסכם עם חברת ההובלה כמעט בסוף החודש. אבל המלאכה עד אז מרובה. ואין לי זמן לשום דבר אחר שלהבדיל גורם לי לקצת נחת רוח. ואפילו התבאסתי השבוע שבעת ישיבה בשירותים הצלחתי לפתור את הסודוקו הבינוני, הקשה והקשה מאוד, אבל התבלבלתי בסודוקו הקל. וגם מכך שאין לי זמן וסבלנות להגיב בבלוגים שאני בדרך כלל קורא. 

וחוץ מהשברים בחיי הפרטיים אני מוטרד מאוד בימים אלה מהערך שיקבל השבר הציבורי - השבר שבמונה שלו 'חזקת החפות' ובמכנה שלו 'הנבצרות'. ואני מאוד רוצה לקוות (כפי שדרש המנכ"ל מקודמו), שבשבר הזה הנבצרות תגבר על חזקת החפות. ובעצם בימים אלה אני מוטרד ומבואס מ'וועד העובדים' יותר מאשר ממעשי 'המנכ"ל' עצמו. ו'הוועד' הזה מזכיר לי מערכון של 'ניקוי הראש' המיתולוגי: 

ומכיוון שהמנכ"ל יהיה מאוד עסוק בענייניו הפרטיים בעתיד הקרוב ואולי קצת יותר מזה - אולי כבר צריך להכריז על סגירת המדינה עד לנובמבר בשעה שש ושלושים: