יום שלישי, 17 בנובמבר 2026

סיפורי יקיצות - שבע תחנות בדרך


יש יקיצות שממתינים להן, יש שכופים עלינו, ויש כאלה שהיינו שמחים לדחות.

מן הילדות, שבה שני פסי אור על הקיר קבעו מתי מותר להעיר את ההורים, ועד לגיל שבו כבר אין צורך בשעון מעורר - אבל מתברר שלא תמיד אנחנו הקובעים.

שבע יקיצות, שבע תחנות חיים, שפורסמו בשבוע האחרון כשיר בהמשכים, וכעת הן נפגשות כאן ליצירה אחת.

ובמקרה, דווקא היום, כשהבלוג ״חשיבה חופשית״ מציין חמש־עשרה שנים להולדתו, יש לי עוד סיבה אישית קטנה לספור יקיצות. 🙂

 
 
 

 
 



יום שני, 19 באוקטובר 2026

כל אחד והסיפור שלו שבלב

 ואני מניח את שלי כאן. לא, אני לא אשנה את העולם ולא את טבע האדם. וגם אם לב האדם רע מנעוריו, וגם באין מי - לא יקחו ממני את לבי.
 


ולפעמים גם לנטע זר - מתרגלים ומניחים לו לנפשו.

וגם אם לא כאן, עוד יש מקומות שגם מגיבים:

* מתגובות על "חלב חומץ":

רונן רוטרו
נעצרתי כמה רגעים במרווח בין מלוטפים למלטפים...לפעמים צריך מעט חסד והסיום שאינו מעמיד את הלב בהחמצה איפשר לעבור את המרווח שחשתי בו קודם. יפה ומעורר מחשבה.
קנקן
תודה רבה. יפה שהתעכבת דווקא על המרווח הזה. לפעמים כל מה שחסר בין מלוטפים למלטפים הוא מעט חסד, ואולי גם לב שמסרב להחמיץ
🌿

ליאה מורן
לא כולם נשמות רגישות וחומלות. הלוואי שעשרה אחוז היו... רוב האנשים קהי רגש לזולתם, חלקם מפיקים תחושת גדלות רגעית משפיכת החומץ בזמניך החמוצים, אז הכי נוח. רוע מרים את פניו בגאון בזמן שטוב מבויש ומפוחד בפינה...
קנקן
תודה רבה על ההזדהות. אולי דווקא כשהרוע מרים את ראשו, חשוב שהטוב לא יתבייש ולא יידחק לפינה. גם ללב מנוקב מותר להמשיך להזרים מעט חלב ודבש
🌿

דורון סגל
יש אנשים רעים
קנקן
נכון, והעיקר שלא יצליחו להחמיץ גם את האחרים 🌿


יעל מרום
בסוף אתה לא נותן לאלו שמחמיצים אותך להשפיע עליך ושומר על המתוק שלך
קנקן
תודה רבה יעל. החומץ אולי מצליח לחדור ללב, אבל לא כל מה שנכנס אליו חייב לשנות את טעמו
 🌿

בת שבע קציר
כמה כאב יש בשיר הזה, וכמה כוח דווקא בסיומו. אהבתי את האופן שבו אתה מעמיד את הלב ככלי שאחרים פוצעים ומנסים למלא בחמיצות, ואת הסירוב שלו להחמיץ למרות הכול. הניגוד בין החלב החמוץ שבכותרת לבין החלב והדבש הזורמים בסיום יוצר בעיניי אמירה אנושית יפה על היכולת להיפגע מבלי לאבד את המתיקות הפנימית, את הרוך ואת האמון בטוב. ויש משהו נוגע ללב במיוחד בכך שהסירוב להחמיץ אינו מבטל את הכאב, אלא מתקיים לצידו.
 💛
קנקן
תודה רבה על הקריאה הרגישה. אהבתי במיוחד את ההבחנה שלך שהסירוב להחמיץ אינו מבטל את הכאב. אולי זה כל העניין, לא להישאר בלי פצעים, אלא לא לתת להם לשנות את טעמו של הלב
🌿
בת שבע קציר
תגובתך יקרה לי מאוד תודה
 ❣️

בור סוד
הלב שומר על מתיקותו למרות הכל
קנקן
תודה רבה. לפעמים גם לב פצוע יודע לשמור לעצמו כמה טיפות דבש 🌿


* מתגובות "משוררים צומחים בשדות"


דורון סגל
זאת הרגשה קשה שדוחקים אותך
קנקן

ליאה מורן
·לא ברורה לי התופעה, בעיקר משום שמבחינתי כתיבת שיר היא כלי ביטוי רגשי. כשזה לא קיים, וגם לא ביטוי אינטלקטואלי, רעיוני, איני מבינה את המניע, אבל ישנה אינפלציה בכל התחומים בשל השימוש בכלי הזמין מדי הזה, שגורם לאמת לחוש שהיא נדחקת.
אני רוצה להאמין שאנשי האמת עדיין יודעים לזהות זה את זה.
קנקן
רק על עצמי לספר ידעתי. נראה שלא פרסמתי כאן , אז הרי בתמונה המצורפת


ליאה מורן
·נראה שיש בינינו הבנה בעניין... השיר הזה בערך מלפני חודשיים.

קנקן
בהחלט יש. וזה הרבה יותר גרוע כאשר לעולם הזה מגיעים מעולמות אחרים שונים...


יעל מרום
הצמיחה שנאבקת על מקומה עד שהיא נהפכת לחלק מהנוף
קנקן
·כן, לפעמים די בזמן כדי שהזר ייעשה חלק מהנוף... ואז לעיתים גם פחות מבחינים בו
🌿

בור סוד
שירה מקסימה. שורשים, צמיחה ומציאת המקום המדויק
קנקן
תודה רבה. אולי זה כל העניין - להצמיח שורשים עד שהמקום נעשה סביבת גידול
🌿

עת לכתוב
מחשבה יפה על הצמיחה של משורר בדרך המיוחדת שלו
קנקן
תודה רבה. אולי הדרך המיוחדת היא גם זו שמוצאת בסוף את השדה המתאים לה🌿

(*) ושם גם ניתנים לייקים, שמזמן כבר לא ראיתי פה - למרות שקיימת כאן האפשרות  לכך למטה. אז מדוע גם לא כאן? זו השאלה

 

יום רביעי, 14 באוקטובר 2026

דמיון מודרך

כשאני מביט כאן על סטטיסטיקה של אלפי קריאות בפרסום של פוסט חדש ובמאות ליום בין הפרסומים - שכמספרן גם השתיקות - אני מדמיין רוחות רפאים. רוחות רפאים שרק אותות גלאי "ציידי הרוחות" מסגירים את קיומם. ראו גם תוספת של הדקה התשעים לפני הפרסום - בסיום הרשומה.

פעם היו מבקרים כאן אנשי העולם הזה המדברים בשפת אדם והרבה. אני עדיין משקיף ורואה אותם רועים בשדות אחרים - משמיעים שם קולם ומפזרים חוכמתם. אז אני פונה וקורא לכל רוחות הרפאים המבקרים כאן (והמקפיצים את מונה הכניסות) - לתרגיל דמיון מודרך קטן:


כאן כעת ובמחסן:


כי בעיירת רפאים כמו בעיירת רפאים - גם המחסנים נותרים סגורים,
וכמו The Rolling Stones העיירה שלי - מרגישה רפאים.


נוסף בדקה התשעים לפני פרסום 

שיר שפורסם אמש בקבוצה "שירה פוגשת מקרא" בניהולה של המשוררת ליאה מורן. 
(כי גם שירים לא נכתבים סתם).


יום רביעי, 7 באוקטובר 2026

לעד לא יישכח

ללא הקדמות, ובמועד האמיתי לציון האסון.

אפשר לנסות להסיט את התאריך, לקבוע טקסים במועד אחר ולעצב כך ובשאר נרטיבים את הזיכרון הציבורי. אבל העם אינו שוכח את ההפקרה, את האחריות שלא נלקחה ואת המחיר שממשיכות לשלם אלפי משפחות שכולות ועשרות אלפי נפגעים בגוף ובנפש.

עבורם, ועבור כולנו, המספר שבע נסדק לתמיד.



יום שלישי, 29 בספטמבר 2026

מלנכוליה סתווית

יש עונות שנכנסות בדלת הראשית,
ויש שמקדימות לשלוח סימנים.
חצב ראשון על ההר, נחליאלי בחוץ, עלה שכבר החליף צבע.
עוד החום כאן, עוד הקיץ מסרב להיפרד, אבל משהו באוויר ובי כבר יודע.


ואחרי המבשרים מתגנב לו לאיטו הסתיו עצמו. לאו דווקא זה הרשום בלוח השנה, אלא זה שמגיע עם זיכרון, עם שלכת רחוקה ועם השנים החולפות.
יש סתיו של עצים, ויש סתיו שאדם נושא עמו.
 


והסתיו מסמן אצלנו את מועדיו - חגי תשרי.
אל הסוכה, ארבעת המינים, תפילות ישנות ומילים שאנחנו ממשיכים לבקש מהן משהו גם כשהמציאות כבר שינתה את פניה. ואולי משום כך, בתוך הסתיו הישראלי, גם התקווה מקבלת גוון מלנכולי.


שלושה שירים, שלוש תחנות באותה עונה:
מהסימנים שבחוץ, אל הסתיו שבפנים, ואל התקווה המבקשת להישאר עוד מעט תחת הסוכה.

ולסיום, השיר "הביאו את הסתיו" שאומר כמעט את כל מה שנותר לומר:
 


יום שישי, 18 בספטמבר 2026

על בקשת סליחה

הנושא החם - בקשת סליחה במדור השרביט הוא הזדמנות מצוינת להביא את מה שמאוד מאוד מפריע לי בנושא זה במשך שנים - הצביעות. ואת זה אני מביע כאן בהמשך בשש שורות קצרות. והמבין יבין. ולאלה שנוח להם שלא להבין, רק להזכירכם - על עבירות שבין אדם לחברו אין מחילה משמים גם עם כל תפילות שחרית, מנחה וערבית ועם כל הצומות, שמירת השבת, הכשרות והנחת תפילין יום יום. ובוודאי אין גם שום ערך לבקשות הסליחה האלה ברשתות - שהפכו לאחרונה פופולריות כחול אשר על שפת הים.

וסליחות הן כמו ריקוד בשניים - לבקשת הסליחה אין ערך ללא המחילה.


מעשים טובים וחתימה טובה 

יום שבת, 5 בספטמבר 2026

גם בשיר יש סיפור - חלק שני: שיר בהמשכים

פוסט זה הוא המשך למבוא ולחלק הראשון - למי שפספסו אותם.

יש שירים שנכתבים כרגע אחד מרוכז, ויש שירים שמבקשים לספר סיפור.

השיר "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ" נכתב לפני כמה שנים כיצירה אחת ארוכה. כשחזרתי אליו לאחרונה, עלתה בי המחשבה שאולי נכון יותר לא לפרסם אותו שוב בבת אחת, אלא לתת לסיפור שבתוכו להיפתח לאט - פרק אחר פרק, יום אחר יום.
כמו בסיפור בהמשכים.

הרעיון מצא חן בעיניי מפני שכאשר שיר בנוי כמהלך סיפורי, החלוקה לפרקים אינה בהכרח פוגעת בו. לפעמים היא אפילו מאפשרת לכל רגע לקבל יותר מקום. הקוראים אינם עוברים מיד מן השלווה אל המהומה, וממנה אל ההשחתה ואל השאלה המוסרית שבסוף. הם נשארים יום אחד עם כל שלב, ורק למחרת (או לאחר שבוע) מקבלים את ההמשך.

יש בכך גם משהו מסקרן מבחינה פואטית. שורה החוזרת מפרק לפרק אינה נשמעת בכל פעם אותו הדבר. המילים נשארות, אבל מה שכבר עוד קרה - משנה את האופן שבו קוראים אותן. כך גם התמונה החזותית משתנה מפרק לפרק, בעוד הסגנון נשמר, כדי שכל תמונה תהיה חלק מאותה סדרה.

בסופו של דבר חולק השיר הנוכחי לחמישה פרקים, ולכל אחד מהם נוצרה תמונת רקע משלו. הפרקים מתוזמנים לפרסום בקבוצת המקרא ובקבוצת שירה כללית בפייסבוק יום אחר יום - החל מערב מועד פרסום פוסט זה - שבו מתחיל שבוע הסליחות האשכנזי, לקראת ראש השנה. 

העיתוי הזה נראה לי גם מתאים לימים אלה שבהם ממילא עולות שאלות של חשבון נפש, אחריות, מוסר, דין וחמלה.

ולאחר חמשת הפרקים נועד לבוא אפילוג קטן, במסגרת סדרת "פניני לשון” שאני מפרסם מעת לעת:

מְחַנֵּךְ:
לִפְנֵי הַסֵּפֶר
יֵשׁ דֶּרֶךְ אֶרֶץ.

כאן בבלוג אני מביא כעת בפניכם את חמשת הפרקים ברצף, יחד עם האפילוג. בפייסבוק הם נועדו להיקרא יום אחר יום בשבוע זה, ואילו כאן אני מקבץ את כל הפרקים ומאפשר לראות בקריאה אחת גם את התמונה השלמה, שהיא הדרך שעובר סיפור השיר מתחילתו ועד סופו.


 




סיפור זה אינו מדומיין. זהו עוד סיפור חיים והסב שרדף אחרי הנער עם המקל להניסו מהמשך חבלה בבעלי החיים הוא אבא שלי. מקום האירוע הפארק העירוני ברעננה.

והרי לפניכם  עוד דוגמא לשיר שהוא בעצם סיפור אישי, ושיכול כמו בפרוזה להתפרסם גם בהמשכים. וכשסיפור מזוקק לשיר - הרי הוא כקיצור תולדות הזמן לקורא - בתמונה ושיר. ובזמן מוגבל עבורי - קריאת שירים - יותר סיפורי חיים.
ועל "קיצור תולדות הזמן" זה, כתבתי בשני שירים ארספואטים:



* ואסיים בשאלה מעניינת לקוראים: מה לדעתכם מהיר יותר לכתיבה - לכתוב פוסט סיפור חיים או לזקק אותו לשיר סיפור חיים?

(רמז: כתבתם פוסט סיפור חיים של נניח 1,800 מילים , אבל פלטפורמה הכתיבה מגבילה אתכם לספר את הסיפור הזה לקוראים עד 150 מילים).  

אשמח לשמוע דעתכם בתגובות.


יום רביעי, 2 בספטמבר 2026

גם בשיר יש סיפור - חלק ראשון

בהמשך לרשומה הקודמת הגעתי בעזרת קוראים לתובנה שמה שמעניין את מרבית הקוראים הם סיפורי חיים, וכי למה לי לשעמם אותם בשירים שקשה לראות או להבין בהם את הסיפור? ואז חשבתי שבעצם גם בשירים יש סיפור. ויש שמקשיבים לסיפור ועפים עליו כשמלחינים את הסיפור שבשיר. ופתאום הם גם שרים בעצמם את הסיפור הזה ואפילו מדביקים את קליפ היוטיוב שלו בסיום כתיבת הסיפור שלהם. אבל, היות והשירים שאני כותב אינם מולחנים - התחלתי להרהר האם במילים בלי מנגינה שאני מביא לכאן יש בכל זאת סיפור. אז הרי אני מביא לכם כמה מהם לשיפוטכם - האם יש כאן סיפור?

והרי סיפורי החיים שלי ללא הקדמות, מובאים לעיונכם










אז הרי סיפרתי לכם כאן 5 סיפורים אישיים בתמונה ושיר. 
חלק שני יבוא.

תוספת עריכה:

הקוראים הוותיקים אולי שמו לב כאן בתחתית תמונות השירים ללשונית הזכויות ואיסור פרסום, עיבוד או תרגום ללא אישור. הסיבה לכך היא גילוי פרסום שירים שלי באתר בינלאומי בשם: the Translation Israel Project כמו גם תיוג שירים שלי בדף הפייסבוק שלהם. המכתב הבא בעניין נשלח לכתובת המייל שלהם - 
bruck@translation.org.il ולמנהל דף הפייסבוק שלהם, כדלקמן:

שלום,
שמתי לב שלאחרונה אתם משתפים באופן קבוע רבים משיריי מתוך קבוצת "שירה פוגשת מקרא”. אני מעריך את העניין ביצירתי, אך מבקש להבהיר כי השיתוף בפייסבוק אינו מהווה הרשאה לתרגם, לעבד, ללקט, להעתיק, לפרסם מחדש או לכלול את שיריי בכל קובץ, ספר, אתר או פרסום אחר, מסחרי או שאינו מסחרי.
בכבוד רב
קנקן

פרסום תמונת שיר שלי באתר the Translation Israel Project

ובדוגמא הנ"ל-  מדובר בשיר הזה שפרסמתי בכמה קבוצות שירה בפייסבוק ובדף שלי:



יום שבת, 8 באוגוסט 2026

אֲפֵלִים

שלושת השירים המובאים כאן לא נכתבו כחטיבה אחת, ובכל זאת, במבט לאחור, נדמה שהם משוחחים זה עם זה.

בכל אחד מהם מופיע מרחב אחר של התבוננות: מראה, אור, חושך, גוף, שארית, השתקפות, ומה שנותר מעורפל גם כשהעין מבקשת לראות בבהירות.

יש בהם יסודות יומיומיים מאוד: כיור, חדר, מנורה, מראה. אלא שהפרטים המוכרים הללו אינם נשארים תמימים לאורך זמן. פעולת הניקוי אינה מבטיחה טיהור, האור אינו בהכרח מכריע בין אמת לאשליה, והמראה אינה תמיד מחזירה אלינו פנים שאפשר לזהות בביטחון.

בחרתי לכנס אותם כאן תחת הכותרת "אֲפֵלִים" לא מפני שהם שירי חושך בלבד, אלא מפני שכל אחד מהם נוגע בדרכו באותו אזור שבו הוודאות מתעמעמת, והדברים שאנו מעדיפים להשאיר בשולי הראייה נעשים לפתע נוכחים יותר.

טיהור


ב״טיהור״ הכול מתחיל בפעולה כמעט טקסית של ניקוי: הגוף נשטף, השאריות מוסרות, האגו עצמו נעשה כמעט חומר שאפשר לקרצף מן העור. אלא שהמראה מחזירה אל הדובר משהו שהמים אינם מצליחים לקחת עמם: עוד כתם, עוד רבב, עוד חלקיות.

מכאן נולד המעבר אל השיר הבא: "החושך אמר שלא משנה":

אם גם לאחר הניקוי נשאר משהו שאינו יורד, אולי הבעיה כבר אינה רק במה שדבק בנו. אולי השאלה היא גם באיזה אור אנחנו רואים את עצמנו.

החושך אמר שלא משנה


כאן המראה מפנה את מקומה אל האור:

איזה אור מפזרים חיי? אור חם או קר, אור של נורת מטבח או של ניאון? ומה אומרת בכלל התאורה על האדם שבתוכה?

השיר מתחיל כמעט בשעשוע של השוואת מקורות אור, אך הולך ומתקרב אל שאלה פחות נוחה: האם האדם מסוגל באמת להאיר את עצמו ולבחון את חייו מבחוץ, או שכל אור שהוא מטיל עליהם הוא כבר חלק ממנו?

ואז מגיע החושך ומערער גם את עצם השאלה.

מתוך המקום הזה המעבר אל השיר השלישי כבר אינו רק מעבר מאור לחושך. הוא מעבר אל מרחב שבו אפילו ההשתקפות עצמה נעשית חשודה:

אנטי־סונטה של שד יהודי

השיר נכתב בהשראת פרשת ראה, ובמיוחד הפסוק:

"רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם, כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ, וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר"
(דברים י״ב, כ״ג).


וכאן כבר נכנסים אל אזור אחר:

הדם אינו רק דם. בתוך ההקשר המקראי הוא נושא את הנפש, ולכן גם הדימויים המוכרים מעולם השדים והערפדים מקבלים לפתע הטיה אחרת. הם נפגשים עם לשון התורה, עם זהות יהודית, עם מנהגים הקשורים למוות ולאבל, עם מראות ועם העדר השתקפות.

השיר משתמש במערכת דימויים שנראית בתחילה כמעט גותית, אך היא אינה נשארת שם. המראה, הדם והקבר מתחילים לשאול שאלה אחרת לגמרי: אם הדם הוא הנפש, ואם המראה אינה מחזירה פנים - היכן נמצאת הזהות?

גם ההשתטחות על קברי צדיקים, בסופו של המהלך, אינה רק תמונה אירונית. היא מפגישה את עולם האמונה והקדושה עם עולם הרוחות, המתים והמיתוסים, ומעמידה אותם זה לצד זה באופן שאינו מאפשר חלוקה נוחה בין "שלנו" ל"זר", בין קדוש למאיים, בין אמונה לפחד.

ה״שד היהודי״ נעשה אפוא פחות יצור מן האגדות ויותר כלי לבדיקת גבולותיה של הזהות עצמה.

שלושת השירים הללו יוצרים, בקריאה רצופה, תנועה ההולכת פנימה:

מן הרצון להסיר כתם,
אל הניסיון לראות באור הנכון,
ועד לרגע שבו נשאלת השאלה אם יש בכלל פנים יציבות שמחכות לנו מאחורי הזכוכית.

ב״טיהור״ עוד יש אמונה מסוימת בפעולה: אפשר לשטוף, לקרצף, לבדוק.

ב״החושך אמר שלא משנה״ גם כלי הבדיקה מתחילים להתערער: אור חם ואור קר אינם מבטיחים אמת.

וב״אנטי־סונטה של שד יהודי״ המראה עצמה כבר אינה מקור סמכות. מול הפסוק „כי הדם הוא הנפש”, השאלה עוברת מן המראה אל מה שאינו נראה בה כלל.

אולי משום כך "אפלים” אינה בעיניי כותרת על חושך בלבד.

היא מסמנת את המקומות שבהם הראייה נעשית פחות בטוחה ודווקא משום כך אולי יותר חודרת.

כי לפעמים האפל אינו מסתיר.

לפעמים הוא הדבר שמכריח אותנו לראות.

רוב תודות לידידי מר צ'אטי נבון - מנתח הספרות הנאמן שלי - שמדבר בגלוי את מה שאני רק רומז, לפחות מנסה.

לאונרד כהן - עוד קול אחד מן המקום שבו אור, חושך ואמונה נפגשים:

https://youtu.be/v0nmHymgM7Y


***

מזה זמן בעוד שאני מתפלא על מאות ועד תריסר מאות קריאות ליום בבלוג הזה, מספר המגיבים לפוסט ניתן לספירה באצבעות כף יד אחת. זה בהחלט מעורר בי תהיות לדעת מי הם הקוראים האלמוניים שלי - אגב מרחבי העולם, על פי הפילוח הסטטיסטי. פעם מישהו ציין שמדובר בבוטים, ואני בכלל תוהה איזה עניין יש לכל כך הרבה בוטים להתנחל דווקא בבלוג הזה? 

ואף על פי כן ולמרות שמרבית הקוראים מטעמיהם מעדיפים להשאר בחושך- הנני, עדיין מאיר כאן.  

יום שלישי, 28 ביולי 2026

מעברים קשים| מבין המצרים אל ט"ו באב

הלוח העברי שלנו מבטא כנראה משהו היסטורי עמוק שנתבע בדנ"א  של עם ישראל - בשזירה יחד באופן קבוע של ימי שמחה לאומיים ופרטיים לצד ימי אבל וזיכרון. 

מהדוגמאות הבולטות ביותר לרצף המהיר הזה, המעבר החד ביותר הוא יום הזיכרון ויום העצמאות - המעבר מיום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה אל יום העצמאות. סמיכות הזמנים ביניהם מתרחשת ברגע אחד, עם שקיעת החמה בערב ה' באייר- ביטוי ישיר למחיר הדמים שנדרש עבור הקמת המדינה והמשך קיומה.

צמד מועדים אבלות-שמחה ידוע נוסף הוא ספירת העומר ול"ג בעומר, המאופיין
במעבר החד של הפסקת האבלות ליום אחד. ימי ספירת העומר נהוגים כימי אבל (על מות תלמידי רבי עקיבא), ובתוכם מגיח ל"ג בעומר כיום שמחה מובהק שמשמעותו מסמלת נקודת אור של אחדות ופסק זמן מהאבלות הלאומית.
 
וגם בחודש זה - חודש אב מאופיין במעבר החד- המעבר מחורבן לאהבה, בצמד המועדים ימי בין המצרים וט"ו באב. בסמיכות זמנים- תשעה באב (יום אבל לאומי) חל פחות משבוע לפני ט"ו באב (חג האהבה והשידוכים העברי). משמעותה של סמיכות המועדים הזו מצוינת  כסמל לנחמה - צמיחה מתוך החורבן והתחדשות של עם ישראל.

בתשעה באב מייחסים את חורבן ירושלים לשנאת החינם בין שני חלקי עמנו (בעד ונגד המרד ברומאים) ששרפו את אסמי החיטה זה של זה, שנועדו לעמוד בפני המצור של הרומאים על ירושלים ובכך למעשה קירבו את חורבן הבית. ועל כך כתבתי:


אירוע חורבן הבית הוא זיכרון כל כך טראומטי בעמנו שאפילו נתבע במנהג 
שבירת הכוס בחופה - המסמל את המעבר החד הזה מזיכרון החורבן הלאומי אל שיא השמחה הפרטית. סמיכות זמנים זו מתרחשת ברגע השיא של טקס הנישואין, שנייה לפני הריקודים. ומשמעותה - החובה להזכיר את חורבן ירושלים גם ברגע המאושר ביותר בחיי הזוג.

ואת הביטוי לשמחה הפרטית הזו שלנו במשפחתנו שנכתב לפני כ- 11 שנים - מוציא לאור היום את הגירסה  הערוכה הזו:


וכמה סמלי, לאחר עשור של האושר המשפחתי הזה, ביום אחד ובלתי צפוי - הגיע חורבן בית לזוג הזה. ומהתמונה הזו כבר נעדרים, הלכו לעולמם, הוא וארבעת הכלבים. נותרה היא ושני אוצרות קטנים לזכרו.

יום שלישי, 14 ביולי 2026

שנה בלי אבא

 שנה חלפה מאירוע מטלטל בחיי ילדים: ילדה שהתייתמה מאביה רגע לפני הגיעה לגיל חמש, ובן שהתייתם מאביו רגע לפני הגיעו לגיל שלושה חודשים. בת  שמלאו לה שש ביום האחרון של שנת הלימודים - חלפה שנה בלעדיו והיא מתגעגעת געגועים עזים לאבא. עדיין מלווה במפגשים שבועיים עם פסיכולוגית ילדים במסגרת עמותה ייעודית לילדים שהתייתמו מהורה, במימון עיריית ירושלים. מפגשי השיחות נערכים תוך כדי ציור ויצירה בבית הפסיכולוגית. הפסיכולוגית נהדרת והכי חשוב שיש כימיה ביניהן.

 והבן כבר בן שנה וארבעה החודשים והוא יזכור את אבא שלו רק מתמונות...

קטינא בת שש וזעירא כבר לא זעיר. אז הגיע הזמן לכינויים מעודכנים. קטינא ילדה מאוד פקחית וכבר יודעת במה היא רוצה לעסוק כשתהיה גדולה. במה? היכונו להפתעה: היא רוצה להיות לא פחות ולא יותר מאשר ארכיאולוגית ימית. יש לה באמת כישרון, אולי גם עיני נץ, להבחין ולשלוף דברים חבויים זמן רב ללא שמישהו שם לב אליהם. איזה דברים? יש לה אוספים של כל אחד מהם: החל מאבנים וקריסטלים מעניינים, חרסים של שברי כלים, והשיא האהוב ביותר - אוסף אבני מאובני צמחים טבועים באבנים, צדפות וקונכיות נדירים ביופיים, ומאובני בעלי חיים ימיים קדמוניים כמו אמוניטים. אגב אם מישהו מכם איבד בפארק איזה שהוא עגיל, פנינה או אבן טובה אחרת מתכשיט - היו סמוכים ובטוחים שהיא מצאה את זה אם עברה שם. אז מכאן ואילך "אוצרת" יהיה כינויה החדש. הנטיות האמנותיות הקודמות בציור ויצירה ממשיכות להתפתח: כמו למשל היצירה שכולה מאבנים: 


כאמור, זעירא - אחיה - כבר ממש גברבר קטן. הוא  ילד מאוד סקרן מגיל אפס שצריך להבין כל דבר איך הוא בנוי ואיך הוא פועל. הוא ניחן גם במוטוריקה עדינה נדירה לגילו בידיים - כדי לבחון עצמים מכל הזוויות, לפרק כדי להבין ולהרכיב חזרה. למשל יש לנו מערכת שמע שמחוסר שימוש בה כבר שכחנו איך להפעיל את כל הפונקציות שלה. והציף ציף הזה עומד, שולח יד - לוחץ על כפתורים לחיצים ומסתובבים ומתגים ותוך דקה הוא יודע להפעיל את הדבר הזה ולעבור מרדיו, לפתוח את המגש להחלפת הקומפקט דיסק, או את התאים להכנסת קלטות...  אנחנו מכנים אותו המהנדס. וכאן מעתה ואילך אכנה אותו כאן "מהנדסוני". הוא כמובן גם פריק של כל דבר שנע על גלגלים: מכוניות, משאיות, אוטובוסים, רכבות, טרקטורים, מנופים ומטוסים. דגימה קטנה של החמוד הזה, בקוֹלָאז':


בינו לבין אחותו יש יחסים מצויינים והיא משחקת איתו, שומרת עליו ועוזרת לו. והוא מקשיב לסיפורים שהיא מספרת וכשהיא יושבת ביזמתה על עבודה בחוברות יסודות החשבון והלוגיקה וחוברות לשון וכתיבה, מהנדסוני אוהב לשבת לידה ולשחק בשקט, עין אחת בענייניו ועין שניה צופה בענייניה. יש ביניהם פער של ארבע וחצי שנים והיא מתייחסת אליו לא רק כאחות, אלא גם כמו אימא קטנה. הקוֹלָאז' מדבר בעד עצמו:


בשנת הלימודים הבאה עלינו לטובה: מהנדסוני רשום לגן מרחק הליכה דקות מהבית שלהם. גן ילדים (פעוטון) עם שם טוב וצוות טוב, המנוהל על ידי עמותה המפוקחת על ידי מחלקת החינוך של עיריית ירושלים.

בחודש יולי, אוצרת הולכת לקייטנה באותו מבנה גן החובה שלה בשנה החולפת ואפילו עם אותו צוות גננות וסייעות של שנת הלימודים. והגננת הראשית שולחת להורים כל יום פירוט פעילויות חינוכיות של יום המחר. ואחרי קייטנת הגן הם ממשיכים באותו מבנה וחצר עם צוות הצהרון המוכר גם הוא לילדים משנת הלימודים. בחודש אוגוסט תמשיך בגן בקייטנה נוספת בת שבועיים על ידי אותה עמותה שניהלה את הצהרון. אוצרת חוזרת מרוצה ושמחה מהקייטנה. היא ילדה מאוד מקובלת בגן ויש אפילו שלושה בנים חמודים שסובבים סביבה בגן ואוהבים גם להפגש איתה מדי פעם אחר הצהריים בבית. והיא ממש אבל ממש מתרגשת ומצפה ללימודים בכיתה א'. 

בית הספר גם הוא קרוב לביתם, בהמשך הדרך לגנון של מהנדסוני. בחודש הלימודים האחרון בגן - עשו להם סדרה של 5 מפגשי אחה"צ בני ארבע שעות כל אחד, עם הסגל החינוכי של בית הספר, ושבהם הילדים חוו אווירת לימודים בבית ספר. וגם מפגש אחד שנערך עם ילדי כיתה ב' - שהגיעו להתארח בגן שלהם לחצי יום. והם גם התארחו במפגש נוסף עם ילדי כיתה ב' בכיתתם. 

במפגש האחרון עם הצוות החינוכי של בית הספר, הם קיבלו את כל ציוד החינוך הדרוש לשנת הלימוד הראשונה: 8 ספרי לימוד, מחברות וכלי כתיבה וציור. שום דבר לא נדרש לקנות על ידי ההורים למעט ילקוט. הנדיבות העירונית הזו ממש מרשימה וגם ההכנה המסודרת שעשו להם כדי שהמעבר מהגן לבית הספר יהיה חלק.

נקווה ונאחל שרק יתנו להם ללמוד שנה מלאה בבית הספר בלי מגיפות ומלחמות.

יום ראשון, 31 במאי 2026

שאלות כבדות משקל - הנושא החם

לשאלתו של מוטי בנושא החם מי הייתם רוצים לראות כראש ממשלה, אודה ואתוודה שהאחד הרצוי על פי מוטי - ימלא שורה של תכונות שבמכלולן - אין לצערנו דבר כזה בקיים. כי אחד שכזה יבחר לעסוק בכל דבר אחר ורק לא בפוליטיקה ובמיוחד בפוליטיקה הארץ ישראלית. לכן הייתי מסתפק בבחירתו של מי שיכול לאחד כגוש את מפלגות האופוזיציה הנוכחית שכל אחד מהמובילים אותן טוען לכתר. ובאין שכזה בנמצא ברגע זה, וכמסכים לאימרתו של ישעיהו ליבוביץ: "לכל עם מגיעים המנהיגים שהוא בוחר":  הפלגנות השבטית, מחד והאדישות או ההכלה, מאידך - עלולים לקבע את ממשלת החורבן הנוכחית. ומבחינה פואטית המשמעות העגומה מסתכמת כך:


הבנתם?
ולכן באין צדיק במדינת סדום ועמורה - אולי זה הפתרון?


ישעיהו ליבוביץ המושמץ על ידי הימין (שככתוב על פרעה בתחילת ספר שמות "ולא ידע את יוסף")  נשכח גם לו למשל זכות נעוריו כקצין שנלחם לשחרור ירושלים המזרחית במלחמת העצמאות - העלה את נבואת ארבע התקופות שתעבור המדינה מיד לאחר מלחמת ששת הימים (שהייתה משהו הקרוב ביותר לכאורה "כניצחון המוחלט"- ולא זה של ביבי ולא של הליכוד אלא הפלא ופלא - של ישראל תחת שלטון מפלגת העבודה בראשותו של לוי אשכול).
 
אז אלה ארבעת התקופות לפי נבואתו של ישעיהו ליבוביץ: התקופה הראשונה שתחילתה לאחר סיום מלחמת ששת הימים, כונתה על  ידו כ- "תקופת האופוריה". התקופה השניה תהיה "תקופת המשיחיות", השלישית תהייה "תקופת ההתבהמות", והתקופה הרביעית תהיה "תקופת תחילת חורבן בית שלישי". 

כל בר דעת רואה שנבואתו מתגשמת ואנחנו נמצאים כבר בעיצומה של תקופת ההתבהמות.
אז אם יתקיימו בכלל בחירות במועדן על פי חוק, ולא לאחר דחייה עד "לניצחון המוחלט" (וכבר ראינו שחוק לממשלת החורבן הוא רק המלצה) - האם העם יביא לשינוי ולסילוק הממשלה הרעה הזו? או שימשכו הפילוג והשנאה שיביאו לחורבן הבית?
האם ישעיהו ליבוביץ ירשם בספר דברי הימים כישעיהו ב'?

ולמי שרוצים לדעת מדוע אזרחי ישראל ימשיכו להצביע שוב ושוב למפלגה שמחטיפה להם סטירות לחי, ומדוע הם מתייחסים למפלגה כאוהדים שרופים של קבוצת כדורגל (גם אם השוער שלהם הכניס גולים עצמיים והוריד אותה ליגה) - קראו על מנגנון "הריגשי" המרתק בפוסט "התקועים" כאן. 

המשך יבוא, אולי...

יום שני, 4 במאי 2026

תפודי זבח - זכרון ילדות

שני חגים יהודים מאופיינים באור. הראשון, חנוכה האהוב עלי מילדותי והשני ל"ג בעומר, שהוא בעיני יותר אירוע פירומני מאשר אור, ואולי המקור לזה הוא זכרון מוקדם (גיל 5) של מעללי זאביק השועל ?!





 

יום שישי, 1 במאי 2026

מבט העין השלישית

תודה רבה למערכת מוטיב על פרסום שירי "מבט" בגליון 135 בנושא "העין השלישית". 


“העין השלישית” היא אותה נקודת מבט חבויה, אינטואיטיבית, חודרת מעבר לנראה ולעין הגלויה. היצירות בגיליון זה של מגזין הספרות מוטיב נותנות ביטוי לקו שבין מציאות לדמיון, בין גוף לנפש, בין הידוע לנסתר - בראייה פנימית, מיסטית, פסיכולוגית, או אפילו ביקורתית וצינית כלפי עצם הרעיון.


פורסם בעבר גם בגרסה החזותית ברשת:




יום חמישי, 23 באפריל 2026

פוסט המועדים הציוניים

 איש איש ונחלתו, איש איש ושבטו. בטלית המדינה - קצוות מתרחקים. קצו ימי התום ופני ארצי מכורתי - מגדל בבל. בנהרותיה - ישבתי גם בכיתי: באין אמת -אין גאולה. למלכה בית ולמלך כתר. אך שבעה ימים אביב בשנה, סגריר וגשמים כל היתר. תמו המועדים הציוניים - מחשך ופירוד כל היתר. ובאין לי ארץ אחרת, מחורבן חומותייך- כל אבן קטנה אלקט ואשמור למזכרת.


ושוב, 


ושוב,