כשהבן הלך לפעוטון של ויצו, הייתה לו גננת שדיברה אליהם בעברית מליצית. יום אחד, בגיל שנתיים וחצי בערך, הוא הגיע הבייתה ופנה אלי במילים אלו:
"אבא הבט, תאמר לי בבקשה, הכל צריכים לשרת בצבא כשהם גדולים?"
שאלתו בגיל כזה מאוד הפתיעה אותי, ולמרות מספר האנשים הרב שאינם משרתים כידוע בצבא, עניתי לו בחיוב.
"ואם חלילה אמות בצבא?" שאל ועננה בעיניו.
איך בכלל עונים לדבר כזה?
אני עניתי לו כך:
"רוב החיילים לא מתים בצבא. וחוץ מזה (אמרתי את מה שכולם אומרים), עד שתגדל ותשרת בצבא - יתכן ויהיה כבר שלום ולא יהיו עוד מלחמות".
אז הוא שירת בצבא בסדיר ביחידת עלית, ואחר כך במילואים, ואין שלום.
הפוסט הזה יעסוק בפחדים של ילדים. והוא חלק מהסדרה חינוך ילדים.
אני זוכר שבפורים נכנסתי לסלון הבית שבו שהתה המשפחה, עם מסכה על הפנים ואיזה סדין שיצרתי ממנו גלימה. המסכה הזו הייתה מסכת גומי שרכשתי בארה"ב לקראת הלואין. והמסכה הזו הייתה מסכה אדומה של שד או שטן. מעוררת חלחלה.
וכשנכנסתי כך לחדר, הבן שהיה כבן חצי שנה ושכב על הספה הרחבה, הזדעזע כולו וכמעט נפל מהספה. הוא אפילו לא בכה מרוב הלם. כמובן שהורדתי מיד את המסכה והגלימה כדי שיראה שזה רק אני וחיבקתי אותו.
מספר שנים אחר כך שוב התחפשתי במסכה הזו והבן שוב הזדעזע מפחד. הוא ידע שזה אני, אבל ביקש שאוריד אותה ואסלקה, כי היא גורמת לו לפחד. לאחר מכן אמר לי שהמסכה הזו זכורה לו. והזכרון הזה, לא יאומן, הוא בעצם מגיל חצי שנה (קחו את זה לתשומת ליבכם).
וכשבגיל 6-7 הבן קיבל קלטת וידאו עם סיפורים שונים. אחד מהם היה "סיפור עלילות בעל זבוב". סיפור עממי ערבי, שנכתב במאה ה-14 ותורגם לעברית על ידי חיים נחמן ביאליק, על חייל עריק שנרדם בחלל גדול בגזע עץ (שבו הסתתר), והתגלגל לממלכתו של "בעל זבוב" (השד). ובעל זבוב הסכים שהחייל יפדה את נפשו אם יצליח לענות נכונה על שלוש שאלות שיציג לו. כשהבן צפה בקטע הזה, הוא התמלא חלחלה ולא רצה לצפות עוד לעולם בקלטת הזו. נראה שפחד משדים נתבע בו (עוד מהחשיפה למסכה). חשבתי אז מה יהיה כשיהיה מבוגר. האם יאמר, "לחם מים, לחם מים", ישא קמעות, ישתטח על קברי צדיקים?
לכן ערכתי איתו מספר שיחות על שדים. הזכרתי לו את האירועים עם המסכות. דיברנו על כך שאיש לא ראה באמת שדים. דיברתי איתו על ההסטוריה של סיפורי שדים. על לילית ואשמדאי של היהדות המאוחרת. על כך שבתנ"ך בקושי הוזכרה המילה שטן. וכי השטן מככב בהרחבה במובן הידוע היום רק החל מהנצרות וימי הביניים החשוכים. ושכמעט לכל אחד יש את השד הפנימי שלו ומה זה אומר, ועוד כהנה וכהנה. אני חושב ששיחות אלו הורידו את רמת הפחד שלו ושהוא יודע היום שכל זה הוא רק סיפורי אגדות ודמיון.
וזכורה לי מלחמת המפרץ הראשונה, כאשר הבת הייתה בת כשנתיים. ושלפני המלחמה חילקו לנו מסכות אב"כ וממ"ת לילדה. לצעירים שבכם, ממ"ת היה מעין תא כזה מניילון עם רשת שהאיוורור היה דרך פילטר. לימים הסתבר שהממ"ת אינו יעיל כנגד חומרי לחימה כימיים, והחליפו אותו לברדס תינוקות עם מפוח חשמלי.
וכשחשבנו לפני פרוץ המלחמה שלהכניס את ילדתנו התינוקת לדבר כזה כשמסכות מפחידות על פנינו עשוי להיות מאוד טראומטי עבורה. על כן פנינו לרופא הילדים הנהדר שלה, והתייעצנו איתו מה לעשות בעניין. הוא נתן לנו בשקית שני כדורים. הוא ביקש שניתן לה חצי כדור כזה אם וכאשר זה יקרה בפעם או בפעמיים הראשונות, מיד עם האזעקה.
ואכן הדבר התגשם באישון לילה. הערנו את הילדה ונתנו לה חצי כדור מרוסק בכפית יחד עם מים. לאחר מכן חבשנו את המסכות והכנסנו אותה לממ"ת. והילדה הייתה עליזה ומשועשעת בהשפעת הכדור. למחרת בלילה, כשהיתה שוב אזעקה - הכנסנו שוב את הילדה לממ"ת, אך הפעם ללא הכדור כי היא הייתה רגועה וחשבה שזה משחק. אנחנו מברכים את הרופא הזה, כי אחרת יתכן והייתה נשארת לה טראומה לכל החיים.
וכשהגיע הזמן לרענן את הערכות שלנו, הבן שכבר נולד, היה כבן שלוש. וכשמדדנו את המסכות בימ"ח האזורי, הבן ברח מהמקום בחלחלה. כל כך היה מפוחד מהמסכות. יצאנו אליו מייד ושידלנו אותו לחזור ושלא יפחד. אינני יודע האם היה לזה קשר למסכה ההיא של השד מפורים.
לבת היו פחדים גדולים החל מגיל חודש למשך שנים - מאנשים (סגל רפואי) לובשי חלוק לבן. כשהבאנו אותה לחיסון היא צרחה כל כך עד שצעקותיה נשמעו מחוץ לבנין המרפאה עד לקצה הרחוב. הדבר הסתיים כאשר רופא הילדים הנהדר שלה (זה שנתן לנו את הכדורים לפני מלחמת המפרץ) חיבק אותה והראה לה את עשרות ציורי הילדים שהעניקו לו כמתנה. הוא שאל אם גם היא רוצה לצייר לו ציור, כי הוא ישמח מאוד לתלות אותו.
והוא נתן לה דף וצבעים. והיא ציירה לו ציור בחדר הקבלה. לאחר שסיימה, נכנסה והעניקה לו את הציור בגאווה. הוא מאוד שמח ומיד תלה אותו באחד מקירות הציורים. מאז הפסיקה לפחד מבעלי חלוק לבן.
פוביות של הורים שמועברות לילדים
כשהכרתי את זוגתי, היא פחדה מאוד מכלבים. במיוחד מכלבים קטנים. כשהיינו הולכים ברחוב והייתה רואה כלב מתקרב, היינו צריכים לחצות את הרחוב למדרכה השניה. הפחד הזה נעלם כאשר הבת רצתה להביא כלב לאח שלה כמתנת בר מצווה. לאחר תחנונים נאותה להביא כלבה מקסימה גדולה. כמובן שתוך ימים התאהבה בה והפחד מכלבים נמוג. כשנתיים אחר כך, כאשר אימץ אותנו כלב טרייר קטן ומסכן - היא הסכימה מיד לאמץ גם אותו.
גם אחיה של זוגתי מפחד עד עצם היום הזה מכלבים. וכשהוא מגיע אלינו עם משפחתו לביקור - אנחנו צריכים לנעול את הכלבים באחד החדרים עד שיעזוב.
וזוגתי מפחדת עד היום מחתולים. מסתבר שגם אימא שלה פחדה מחתולים. זה החל מאז שהייתה כבת שנתיים, וחתולה שרטה אותה בבית סבתה. מכאן ראו כיצד פחדים מועברים מהורים לילדים כפוביות. רצה הגורל וזוגתי תמשיך כנראה לפחד מחתולים. כי לפני מספר שנים, התנפלה עליה חתולת רחוב כאשר טיילה עם הכלבים. החתולה שרטה אותה. כנראה רצתה להגן על החתלתולים שהיו חבויים בשיח הסמוך. החתולה וחתלתוליה נעלמו מהשיח תוך זמן קצר ולא ניתן היה לאתר אותם. לכן הייתה צריכה להתחסן כנגד כלבת. ולאחר החיסון הראשון התעלפה בעבודה. אני לעומת זאת מאוד אוהב חתולים והם אוהבים אותי ממבט ראשון. אבל גם הבת מפחדת מחתולים.
וזכור לי שטיילנו פעם ביחיעם כל המשפחה. והייתה איזו ילדה שהתאהבה בכלבה שלנו ובאה ללטף אותה. וכשחזרה, אימא שלה הייתה בהיסטריה ושטפה מיד את ידיה של הילדה במים מג'ריקן שהיה להם, לאחר שסיבנה היטב את ידיה. ותוך כדי מעשיה, אם הילדה ציינה בפניה שכלבים הם מזוהמים וחייבים לשטוף היטב את הידיים לאחר שנוגעים בהם. ואחר כך ביקשה מבעלה לשטוף את הידים והרגליים של הילדה כל כמה דקות מסיבה זו או אחרת.
הסתכלתי עליהם וריחמתי עליהם, כולל על בעלה המסכן שצריך להתמודד עם אישה כמוה הסובלת מהפרעה טורדנית כפייתית (OCD) חמורה כזו. וכן על הילדה המקסימה שהפחדים של אמא שלה כנראה יונחלו גם לה.
הקנייה לטראלית של פחדים ופוביות
ישנה גם דרך נוספת שגורמת לילד פחדים ופוביות - ההשפעה החברתית סביבתית.
הבן הזמין כעשרה חברים למסיבת פיג'מות כשהיו בני 11-12. לפתע כשהילדים שהו בסלון, חלף לו תיקן (ג'וק) לידם. ואני שומע צעקות בהלה ורואה אחד עשר בנים שעלו ועומדים על הספות רועדים מפחד. זה היה בסך הכל ג'וק, אפילו לא עכבר. הבן אף פעם לא הגיב ככה לתיקנים. למעשה היה די אדיש אליהם. בשבילו זו הייתה חיה שצריך להכחיד בבית וזהו. אבל מאז אותו ארוע, גם הוא התחיל לפחד. עד עצם היום, כשהוא כבר בעשור השלישי של חייו, הוא עדיין ספק נגעל ספק מפחד מתיקנים. הוא לא יקפוץ על הספה, אבל לא מסוגל לתפוס ולסלק ג'וק. ולאחר אפיזודת הג'וק הההיא, כאשר לבית נכנס איזשהו חרק, אחותו הייתה צריכה לעשות עבורו את המלאכה - לא שהיא התלהבה מכך יותר מדי.
וזה מזכיר לי כששני הילדים היו קטנים, הוא כבן תשע והיא כבת שתים עשרה, הצטרף אליהם חבר של הבן. הייתי באותה עת בתל אביב בישיבה, כאשר קיבלתי טלפון היסטרי מהבת שנחש נכנס לבית. האימא גם היא הייתה בישיבה בעבודה בירושלים, אך היא סגרה את הנייד. אני בעיקרון אף פעם לא סוגר את הטלפון בישיבות ולכן התקשרו אלי. מבוהלת סיפרה הבת שהם נכנסו ונעלו עצמם בחדר השינה שלנו. ניסיתי להרגיע וטסתי מיד מתל אביב לירושלים. עוד בדרך בעמידה ברמזורים, איתרתי בדפי זהב לוכד נחשים ידוע באיזור ירושלים. הוא התקשר לילדים וביקש תיאור של הנחש. לפי מה שתיארו לו, היתה סבירות גבוהה שלא מדובר בנחש ארסי. תאמתי עם הלוכד שיגיע בעוד כחצי שעה, כאשר כבר אגיע לבית.
נכנסתי בזהירות לבית, כי לוכד הנחשים עדיין לא הגיע. עומד מוכן עם הנעל למקרה שהנחש יקביל את פני. הודעתי לילדים הנעולים בחדר השינה שהגעתי, שאני לא רואה את הנחש ושלוכד הנחשים עוד מעט יגיע.
לוכד הנחשים ערך חיפוש כשעה ארוכה בכל הבית הגדול, במקומות המחבוא האפשריים, כולל במחסן. הייתה לו גם איזה סוג של משרוקית שנחשים יכולים לשמוע. אבל הוא לא הצליח למצוא את הנחש. יתכן שהנחש יצא כמו שנכנס. אבל גם בי עלה חשש שנכנסה נחש נקבה להטיל ביצים באיזה מקום מוסתר בבית, ושאז כעבור כמה זמן יבקעו נחשים מהביצים.
אבל הילדים היו באימה כתוצאה מכך שהנחש לא נמצא. באותו לילה הילדים פחדו ללכת לישון בחדריהם וישנו יחד איתנו במיטתנו. במשך כמה לילות נוספים הילדים ישנו יחד בחדר הילדים של אחד משניהם, כי עדיין פחדו. רק לאחר כשבוע חזרו לישון כל אחד במיטתו. אך מאז הקפידו להשאיר דלתות כניסה בבית סגורים. נחשים לא מטפסים ונכנסים דרך חלונות. אבל בתחילה גם סגרו את כל החלונות כשלא היינו בבית.
אבל כדי שלא יפתחו פוביות לנחשים, לקחנו אותם איתנו עוד באותו סוף שבוע לצימר בצפון, וביקרנו באזור במרכז זוחלים. היה שם נחש לא ארסי צהוב גדול. ביקשנו מהמטפל במקום להוציא את הנחש הצהוב ולתת אותו לילדים כדי שיאחזו אותו וילטפו אותו. הם עשו את זה בתחילה בפחד, אבל ראו שהוא אינו מזיק ואפילו אמרו שמאוד נעים לחוש את העור החלק והקריר שלו. נתנו לבן לאחוז גם בגור של תנינים (לאחר שהמאמן הסביר לו איך לאחוז בו). הוא עשה זאת בגבורה וצילמנו אותם. לעומת זאת הבת פחדה לעשות זאת. אז הבן שעדיין מפחד מג'וק אינו מפחד מתנין.
וזה מזכיר לי שהמורה לביולוגיה בתיכון הביא לכיתה נחש חנק קטן. ולמרות שהיו תלמידים שפחדו מהנחש, המורה התעקש שכל התלמידים והתלמידות יחזיקו את הנחש ויחושו כיצד הוא חונק את אצבעותיהם. ומטרתו הייתה בעצם להתגבר על פחדים קמאיים מנחשים.
ובכלל אני ממליץ להורים לקחת את ילדיהם לכל מיני פינות ליטוף של חיות ולתת לילדים להאכיל את החיות. ובמסיבות ימי הולדת של שני הילדים שלנו, הבאנו איש עם אוסף חיות (כולל כאלו שילדים וגם הרבה מבוגרים מפחדים מהם), במקום ליצן או קוסם - שסיפר, הדגים ונתן לילדים להחזיק אותם וללטפם. מסתבר שהיו ילדים שפחדו קודם מחיות ולמסיבות ימי ההולדת האלו, שהיו אטרקציה, הייתה הצלחה רבה בשינוי יחסם של הילדים לחיות.
את שני הילדים לקחנו גם לרכיבות ארוכות על חמורים, סוסים ופרדות. זוהי גם דרך נהדרת להיכרות תקשורת שפת גוף עם חיות.
בפעוטון של הנכדה, בשנת הלימודים הקודמת (גילאים 2-3), בכל שבוע הייתה מגיעה לגן מדריכה, למפגש שבו הכירה לילדים בכל פעם בעל חיים אחר, לימדה על אורח חייו ואיפשרה לילדים לאחוז או ללטף אותו. היו אלה חרקים שונים, צפרדע, זוחלים ומכרסמים שונים.
ג'וק לוחש בידה של נכדתי
נכדתי מלטפת את הנחש "סוקרטס"
המדריכה הסבירה לילדים שיש נחשים טובים כמו "סוקרטס" ושיש נחשים - שבשפתה של הנכדה - נושכים עם "ארס רעיל" (כמו בסיפור "התפוח הרעיל" בשלגיה). ולכן אם הילדים יראו נחש בחצר בגן, עליהם להתרחק ממנו ולספר לגננת.
הבסיס הביולוגי של הפחד
אז מה הבסיס למקור הפחד? מקור הפחד נעוץ בזה:
הפחד מוטבע באזור במוח המכונה אמיגדלה. זהו אזור פרימיטיבי שאנחנו חולקים עם בעלי החיים. פחד שמוטבע שם קשה לסלק, והוא הופך לפוביה. וכנגד פוביות קשה להלחם בהגיון. וזה חומר למחשבה איזה פוביות יש לכל אחד מכם.
אז אתם כהורים הזהרו מהעברת פחדים ופוביות שלכם לילדים. הזהרו גם מטראומות ופחדים שמתעוררים בילדים, ולטפל בזה מיד כאשר התרחש האירוע. לא לחשוב שזה יעבור מעצמו. לא סתם מכריחים טייס שמטוסו התרסק לטוס שנית מיד. לעיתים צריך מעוף ויצירתיות מצד ההורים בזמן אמת. אתם אלה שתוכלו למנוע אחר כך עשרות טיפולים אצל פסיכולוג, אם בכלל יעזרו.
ממה כן חייבים ללמד את הילדים לחשוש ולהיזהר?
אם תשאלו את נכדתי בת השלוש, היא תגיד לכם שיצורים כמו מפלצות, מכשפות ומכשפים, שדים ופיות הם "כאילו" בסיפורים ובאגדות אבל לא קיימים באמת. היא למדה על זה הן במסרים בבית והן מהגננות בפעוטון.
אבל אני זוכר שיום אחד בביקור בביתנו, היא התקרבה אלי, מביטה בפני ב"עיניי רנטגן" ושואלת: "סבא, יש איש שגונב ילדים"?
מופתע מהשאלה, לא ידעתי שהיא בעצם מאמתת מסרים מהבית ועניתי לה: "אני לא מכיר איש כזה באמת, אבל צריך להיזהר ולא להסכים ללכת עם אנשים זרים שאת לא מכירה, גם אם הם נחמדים אליך".
כשסיפרתי על כך לאימא שלה, הסתבר שבאמת שוחחה איתה שאסור לקבל ממתקים ומתנות מאנשים שאינה מכירה. שאסור ללכת עם אנשים זרים "נחמדים" שרוצים שתבוא איתם רק לרגע כדי לקבל מתנה או ממתקים שנמצאים בחנייה ברכב שלהם או "ממש לא רחוק". בקיצור, אסור להתלוות לאף אחד שאינה מכירה.
חיברה הקטנה אחד לאחד ושאלה אותי אם אני מכיר איש שגונב ילדים. בניגוד למפלצות ושכאלה בסיפורים ובאגדות, במציאות צריך באמת להיזהר מחוטפי ילדים.
אז אתם כהורים הזהרו מהעברת פחדים ופוביות שלכם לילדים. הזהרו גם מטראומות ופחדים שמתעוררים בילדים, ולטפל בזה מיד כאשר התרחש האירוע. לא לחשוב שזה יעבור מעצמו. לא סתם מכריחים טייס שמטוסו התרסק לטוס שנית מיד. לעיתים צריך מעוף ויצירתיות מצד ההורים בזמן אמת. אתם אלה שתוכלו למנוע אחר כך עשרות טיפולים אצל פסיכולוג, אם בכלל יעזרו.
ממה כן חייבים ללמד את הילדים לחשוש ולהיזהר?
אם תשאלו את נכדתי בת השלוש, היא תגיד לכם שיצורים כמו מפלצות, מכשפות ומכשפים, שדים ופיות הם "כאילו" בסיפורים ובאגדות אבל לא קיימים באמת. היא למדה על זה הן במסרים בבית והן מהגננות בפעוטון.
אבל אני זוכר שיום אחד בביקור בביתנו, היא התקרבה אלי, מביטה בפני ב"עיניי רנטגן" ושואלת: "סבא, יש איש שגונב ילדים"?
מופתע מהשאלה, לא ידעתי שהיא בעצם מאמתת מסרים מהבית ועניתי לה: "אני לא מכיר איש כזה באמת, אבל צריך להיזהר ולא להסכים ללכת עם אנשים זרים שאת לא מכירה, גם אם הם נחמדים אליך".
כשסיפרתי על כך לאימא שלה, הסתבר שבאמת שוחחה איתה שאסור לקבל ממתקים ומתנות מאנשים שאינה מכירה. שאסור ללכת עם אנשים זרים "נחמדים" שרוצים שתבוא איתם רק לרגע כדי לקבל מתנה או ממתקים שנמצאים בחנייה ברכב שלהם או "ממש לא רחוק". בקיצור, אסור להתלוות לאף אחד שאינה מכירה.
חיברה הקטנה אחד לאחד ושאלה אותי אם אני מכיר איש שגונב ילדים. בניגוד למפלצות ושכאלה בסיפורים ובאגדות, במציאות צריך באמת להיזהר מחוטפי ילדים.
המשך לסדרה חינוך ילדים יבוא.
