‏הצגת רשומות עם תוויות אמיגדלה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אמיגדלה. הצג את כל הרשומות

יום שני, 11 בספטמבר 2023

פחדים של ילדים שהופכים לפוביות של מבוגרים


פחדים של ילדים

כשהבן הלך לפעוטון של ויצו, הייתה לו גננת שדיברה אליהם בעברית מליצית. יום אחד, בגיל שנתיים וחצי בערך, הוא הגיע הבייתה ופנה אלי במילים אלו:
"אבא הבט, תאמר לי בבקשה, הכל צריכים לשרת בצבא כשהם גדולים?"

שאלתו בגיל כזה מאוד הפתיעה אותי, ולמרות מספר האנשים הרב שאינם משרתים כידוע בצבא, עניתי לו בחיוב.
"ואם חלילה אמות בצבא?" שאל ועננה בעיניו.
איך בכלל עונים לדבר כזה?
אני עניתי לו כך:
"רוב החיילים לא מתים בצבא. וחוץ מזה (אמרתי את מה שכולם אומרים), עד שתגדל ותשרת בצבא - יתכן ויהיה כבר שלום ולא יהיו עוד מלחמות".

אז הוא שירת בצבא בסדיר ביחידת עלית, ואחר כך במילואים, ואין שלום.

הפוסט הזה יעסוק בפחדים של ילדים. והוא חלק מהסדרה חינוך ילדים.

אני זוכר שבפורים נכנסתי לסלון הבית שבו שהתה המשפחה, עם מסכה על הפנים ואיזה סדין שיצרתי ממנו גלימה. המסכה הזו הייתה מסכת גומי שרכשתי בארה"ב לקראת הלואין. והמסכה הזו הייתה מסכה אדומה של שד או שטן. מעוררת חלחלה.

וכשנכנסתי כך לחדר, הבן שהיה כבן חצי שנה ושכב על הספה הרחבה, הזדעזע כולו וכמעט נפל מהספה. הוא אפילו לא בכה מרוב הלם. כמובן שהורדתי מיד את המסכה והגלימה כדי שיראה שזה רק אני וחיבקתי אותו.

מספר שנים אחר כך שוב התחפשתי במסכה הזו והבן שוב הזדעזע מפחד. הוא ידע שזה אני, אבל ביקש שאוריד אותה ואסלקה, כי היא גורמת לו לפחד. לאחר מכן אמר לי שהמסכה הזו זכורה לו. והזכרון הזה, לא יאומן, הוא בעצם מגיל חצי שנה (קחו את זה לתשומת ליבכם).

וכשבגיל 6-7 הבן קיבל קלטת וידאו עם סיפורים שונים. אחד מהם היה "סיפור עלילות בעל זבוב". סיפור עממי ערבי, שנכתב במאה ה-14 ותורגם לעברית על ידי חיים נחמן ביאליק, על חייל עריק שנרדם בחלל גדול בגזע עץ (שבו הסתתר), והתגלגל לממלכתו של "בעל זבוב" (השד). ובעל זבוב הסכים שהחייל יפדה את נפשו אם יצליח לענות נכונה על שלוש שאלות שיציג לו. כשהבן צפה בקטע הזה, הוא התמלא חלחלה ולא רצה לצפות עוד לעולם בקלטת הזו. נראה שפחד משדים נתבע בו (עוד מהחשיפה למסכה). חשבתי אז מה יהיה כשיהיה מבוגר. האם יאמר, "לחם מים, לחם מים", ישא קמעות, ישתטח על קברי צדיקים?

לכן ערכתי איתו מספר שיחות על שדים. הזכרתי לו את האירועים עם המסכות. דיברנו על כך שאיש לא ראה באמת שדים. דיברתי איתו על ההסטוריה של סיפורי שדים. על לילית ואשמדאי של היהדות המאוחרת. על כך שבתנ"ך בקושי הוזכרה המילה שטן. וכי השטן מככב בהרחבה במובן הידוע היום רק החל מהנצרות וימי הביניים החשוכים. ושכמעט לכל אחד יש את השד הפנימי שלו ומה זה אומר, ועוד כהנה וכהנה. אני חושב ששיחות אלו הורידו את רמת הפחד שלו ושהוא יודע היום שכל זה הוא רק סיפורי אגדות ודמיון.

וזכורה לי מלחמת המפרץ הראשונה, כאשר הבת הייתה בת כשנתיים. ושלפני המלחמה חילקו לנו מסכות אב"כ וממ"ת לילדה. לצעירים שבכם, ממ"ת היה מעין תא כזה מניילון עם רשת שהאיוורור היה דרך פילטר. לימים הסתבר שהממ"ת אינו יעיל כנגד חומרי לחימה כימיים, והחליפו אותו לברדס תינוקות עם מפוח חשמלי.

וכשחשבנו לפני פרוץ המלחמה שלהכניס את ילדתנו התינוקת לדבר כזה כשמסכות מפחידות על פנינו עשוי להיות מאוד טראומטי עבורה. על כן פנינו לרופא הילדים הנהדר שלה, והתייעצנו איתו מה לעשות בעניין. הוא נתן לנו בשקית שני כדורים. הוא ביקש שניתן לה חצי כדור כזה אם וכאשר זה יקרה בפעם או בפעמיים הראשונות, מיד עם האזעקה.

ואכן הדבר התגשם באישון לילה. הערנו את הילדה ונתנו לה חצי כדור מרוסק בכפית יחד עם מים. לאחר מכן חבשנו את המסכות והכנסנו אותה לממ"ת. והילדה הייתה עליזה ומשועשעת בהשפעת הכדור. למחרת בלילה, כשהיתה שוב אזעקה - הכנסנו שוב את הילדה לממ"ת, אך הפעם ללא הכדור כי היא הייתה רגועה וחשבה שזה משחק. אנחנו מברכים את הרופא הזה, כי אחרת יתכן והייתה נשארת לה טראומה לכל החיים.

וכשהגיע הזמן לרענן את הערכות שלנו, הבן שכבר נולד, היה כבן שלוש. וכשמדדנו את המסכות בימ"ח האזורי, הבן ברח מהמקום בחלחלה. כל כך היה מפוחד מהמסכות. יצאנו אליו מייד ושידלנו אותו לחזור ושלא יפחד. אינני יודע האם היה לזה קשר למסכה ההיא של השד מפורים.


לבת היו פחדים גדולים החל מגיל חודש למשך שנים - מאנשים (סגל רפואי) לובשי חלוק לבן. כשהבאנו אותה לחיסון היא צרחה כל כך עד שצעקותיה נשמעו מחוץ לבנין המרפאה עד לקצה הרחוב. הדבר הסתיים כאשר רופא הילדים הנהדר שלה (זה שנתן לנו את הכדורים לפני מלחמת המפרץ) חיבק אותה והראה לה את עשרות ציורי הילדים שהעניקו לו כמתנה. הוא שאל אם גם היא רוצה לצייר לו ציור, כי הוא ישמח מאוד לתלות אותו.
והוא נתן לה דף וצבעים. והיא ציירה לו ציור בחדר הקבלה. לאחר שסיימה, נכנסה והעניקה לו את הציור בגאווה. הוא מאוד שמח ומיד תלה אותו באחד מקירות הציורים. מאז הפסיקה לפחד מבעלי חלוק לבן.

פוביות של הורים שמועברות לילדים

כשהכרתי את זוגתי, היא פחדה מאוד מכלבים. במיוחד מכלבים קטנים. כשהיינו הולכים ברחוב והייתה רואה כלב מתקרב, היינו צריכים לחצות את הרחוב למדרכה השניה. הפחד הזה נעלם כאשר הבת רצתה להביא כלב לאח שלה כמתנת בר מצווה. לאחר תחנונים נאותה להביא כלבה מקסימה גדולה. כמובן שתוך ימים התאהבה בה והפחד מכלבים נמוג. כשנתיים אחר כך, כאשר אימץ אותנו כלב טרייר קטן ומסכן - היא הסכימה מיד לאמץ גם אותו.

גם אחיה של זוגתי מפחד עד עצם היום הזה מכלבים. וכשהוא מגיע אלינו עם משפחתו לביקור - אנחנו צריכים לנעול את הכלבים באחד החדרים עד שיעזוב.

וזוגתי מפחדת עד היום מחתולים. מסתבר שגם אימא שלה פחדה מחתולים. זה החל מאז שהייתה כבת שנתיים, וחתולה שרטה אותה בבית סבתה. מכאן ראו כיצד פחדים מועברים מהורים לילדים כפוביות. רצה הגורל וזוגתי תמשיך כנראה לפחד מחתולים. כי לפני מספר שנים, התנפלה עליה חתולת רחוב כאשר טיילה עם הכלבים. החתולה שרטה אותה. כנראה רצתה להגן על החתלתולים שהיו חבויים בשיח הסמוך. החתולה וחתלתוליה נעלמו מהשיח תוך זמן קצר ולא ניתן היה לאתר אותם. לכן הייתה צריכה להתחסן כנגד כלבת. ולאחר החיסון הראשון התעלפה בעבודה. אני לעומת זאת מאוד אוהב חתולים והם אוהבים אותי ממבט ראשון. אבל גם הבת מפחדת מחתולים.

וזכור לי שטיילנו פעם ביחיעם כל המשפחה. והייתה איזו ילדה שהתאהבה בכלבה שלנו ובאה ללטף אותה. וכשחזרה, אימא שלה הייתה בהיסטריה ושטפה מיד את ידיה של הילדה במים מג'ריקן שהיה להם, לאחר שסיבנה היטב את ידיה. ותוך כדי מעשיה, אם הילדה ציינה בפניה שכלבים הם מזוהמים וחייבים לשטוף היטב את הידיים לאחר שנוגעים בהם. ואחר כך ביקשה מבעלה לשטוף את הידים והרגליים של הילדה כל כמה דקות מסיבה זו או אחרת.
הסתכלתי עליהם וריחמתי עליהם, כולל על בעלה המסכן שצריך להתמודד עם אישה כמוה הסובלת מהפרעה טורדנית כפייתית (OCD) חמורה כזו. וכן על הילדה המקסימה שהפחדים של אמא שלה כנראה יונחלו גם לה.

הקנייה לטראלית של פחדים ופוביות

ישנה גם דרך נוספת שגורמת לילד פחדים ופוביות - ההשפעה החברתית סביבתית.
הבן הזמין כעשרה חברים למסיבת פיג'מות כשהיו בני 11-12. לפתע כשהילדים שהו בסלון, חלף לו תיקן (ג'וק) לידם. ואני שומע צעקות בהלה ורואה אחד עשר בנים שעלו ועומדים על הספות רועדים מפחד. זה היה בסך הכל ג'וק, אפילו לא עכבר. הבן אף פעם לא הגיב ככה לתיקנים. למעשה היה די אדיש אליהם. בשבילו זו הייתה חיה שצריך להכחיד בבית וזהו. אבל מאז אותו ארוע, גם הוא התחיל לפחד. עד עצם היום, כשהוא כבר בעשור השלישי של חייו, הוא עדיין ספק נגעל ספק מפחד מתיקנים. הוא לא יקפוץ על הספה, אבל לא מסוגל לתפוס ולסלק ג'וק. ולאחר אפיזודת הג'וק הההיא, כאשר לבית נכנס איזשהו חרק, אחותו הייתה צריכה לעשות עבורו את המלאכה - לא שהיא התלהבה מכך יותר מדי.

וזה מזכיר לי כששני הילדים היו קטנים, הוא כבן תשע והיא כבת שתים עשרה, הצטרף אליהם חבר של הבן. הייתי באותה עת בתל אביב בישיבה, כאשר קיבלתי טלפון היסטרי מהבת שנחש נכנס לבית. האימא גם היא הייתה בישיבה בעבודה בירושלים, אך היא סגרה את הנייד. אני בעיקרון אף פעם לא סוגר את הטלפון בישיבות ולכן התקשרו אלי. מבוהלת סיפרה הבת שהם נכנסו ונעלו עצמם בחדר השינה שלנו. ניסיתי להרגיע וטסתי מיד מתל אביב לירושלים. עוד בדרך בעמידה ברמזורים, איתרתי בדפי זהב לוכד נחשים ידוע באיזור ירושלים. הוא התקשר לילדים וביקש תיאור של הנחש. לפי מה שתיארו לו, היתה סבירות גבוהה שלא מדובר בנחש ארסי. תאמתי עם הלוכד שיגיע בעוד כחצי שעה, כאשר כבר אגיע לבית.

נכנסתי בזהירות לבית, כי לוכד הנחשים עדיין לא הגיע. עומד מוכן עם הנעל למקרה שהנחש יקביל את פני. הודעתי לילדים הנעולים בחדר השינה שהגעתי, שאני לא רואה את הנחש ושלוכד הנחשים עוד מעט יגיע.

לוכד הנחשים ערך חיפוש כשעה ארוכה בכל הבית הגדול, במקומות המחבוא האפשריים, כולל במחסן. הייתה לו גם איזה סוג של משרוקית שנחשים יכולים לשמוע. אבל הוא לא הצליח למצוא את הנחש. יתכן שהנחש יצא כמו שנכנס. אבל גם בי עלה חשש שנכנסה נחש נקבה להטיל ביצים באיזה מקום מוסתר בבית, ושאז כעבור כמה זמן יבקעו נחשים מהביצים.

אבל הילדים היו באימה כתוצאה מכך שהנחש לא נמצא. באותו לילה הילדים פחדו ללכת לישון בחדריהם וישנו יחד איתנו במיטתנו. במשך כמה לילות נוספים הילדים ישנו יחד בחדר הילדים של אחד משניהם, כי עדיין פחדו. רק לאחר כשבוע חזרו לישון כל אחד במיטתו. אך מאז הקפידו להשאיר דלתות כניסה בבית סגורים. נחשים לא מטפסים ונכנסים דרך חלונות. אבל בתחילה גם סגרו את כל החלונות כשלא היינו בבית.

אבל כדי שלא יפתחו פוביות לנחשים, לקחנו אותם איתנו עוד באותו סוף שבוע לצימר בצפון, וביקרנו באזור במרכז זוחלים. היה שם נחש לא ארסי צהוב גדול. ביקשנו מהמטפל במקום להוציא את הנחש הצהוב ולתת אותו לילדים כדי שיאחזו אותו וילטפו אותו. הם עשו את זה בתחילה בפחד, אבל ראו שהוא אינו מזיק ואפילו אמרו שמאוד נעים לחוש את העור החלק והקריר שלו. נתנו לבן לאחוז גם בגור של תנינים (לאחר שהמאמן הסביר לו איך לאחוז בו). הוא עשה זאת בגבורה וצילמנו אותם. לעומת זאת הבת פחדה לעשות זאת. אז הבן שעדיין מפחד מג'וק אינו מפחד מתנין.

וזה מזכיר לי שהמורה לביולוגיה בתיכון הביא לכיתה נחש חנק קטן. ולמרות שהיו תלמידים שפחדו מהנחש, המורה התעקש שכל התלמידים והתלמידות יחזיקו את הנחש ויחושו כיצד הוא חונק את אצבעותיהם. ומטרתו הייתה בעצם להתגבר על פחדים קמאיים מנחשים.

ובכלל אני ממליץ להורים לקחת את ילדיהם לכל מיני פינות ליטוף של חיות ולתת לילדים להאכיל את החיות. ובמסיבות ימי הולדת של שני הילדים שלנו, הבאנו איש עם אוסף חיות (כולל כאלו שילדים וגם הרבה מבוגרים מפחדים מהם), במקום ליצן או קוסם - שסיפר, הדגים ונתן לילדים להחזיק אותם וללטפם. מסתבר שהיו ילדים שפחדו קודם מחיות ולמסיבות ימי ההולדת האלו, שהיו אטרקציה, הייתה הצלחה רבה בשינוי יחסם של הילדים לחיות.

את שני הילדים לקחנו גם לרכיבות ארוכות על חמורים, סוסים ופרדות. זוהי גם דרך נהדרת להיכרות תקשורת שפת גוף עם חיות.

בפעוטון של הנכדה, בשנת הלימודים הקודמת (גילאים 2-3), בכל שבוע הייתה מגיעה לגן מדריכה, למפגש שבו הכירה לילדים בכל פעם בעל חיים אחר, לימדה על אורח חייו ואיפשרה לילדים לאחוז או ללטף אותו. היו אלה חרקים שונים, צפרדע, זוחלים ומכרסמים שונים.


ג'וק לוחש בידה של נכדתי



נכדתי מלטפת את הנחש "סוקרטס"

המדריכה הסבירה לילדים שיש נחשים טובים כמו "סוקרטס" ושיש נחשים - שבשפתה של הנכדה - נושכים עם "ארס רעיל" (כמו בסיפור "התפוח הרעיל" בשלגיה). ולכן אם הילדים יראו נחש בחצר בגן, עליהם להתרחק ממנו ולספר לגננת.

הבסיס הביולוגי של הפחד

אז מה הבסיס למקור הפחד? מקור הפחד נעוץ בזה:



הפחד מוטבע באזור במוח המכונה אמיגדלה. זהו אזור פרימיטיבי שאנחנו חולקים עם בעלי החיים. פחד שמוטבע שם קשה לסלק, והוא הופך לפוביה. וכנגד פוביות קשה להלחם בהגיון. וזה חומר למחשבה איזה פוביות יש לכל אחד מכם.

אז אתם כהורים הזהרו מהעברת פחדים ופוביות שלכם לילדים. הזהרו גם מטראומות ופחדים שמתעוררים בילדים, ולטפל בזה מיד כאשר התרחש האירוע. לא לחשוב שזה יעבור מעצמו. לא סתם מכריחים טייס שמטוסו התרסק לטוס שנית מיד. לעיתים צריך מעוף ויצירתיות מצד ההורים בזמן אמת. אתם אלה שתוכלו למנוע אחר כך עשרות טיפולים אצל פסיכולוג, אם בכלל יעזרו.

ממה כן חייבים ללמד את הילדים לחשוש ולהיזהר?

אם תשאלו את נכדתי בת השלוש, היא תגיד לכם שיצורים כמו מפלצות, מכשפות ומכשפים, שדים ופיות הם "כאילו" בסיפורים ובאגדות אבל לא קיימים באמת. היא למדה על זה הן במסרים בבית והן מהגננות בפעוטון.

אבל אני זוכר שיום אחד בביקור בביתנו, היא התקרבה אלי, מביטה בפני ב"עיניי רנטגן" ושואלת: "סבא, יש איש שגונב ילדים"?
מופתע מהשאלה, לא ידעתי שהיא בעצם מאמתת מסרים מהבית ועניתי לה: "אני לא מכיר איש כזה באמת, אבל צריך להיזהר ולא להסכים ללכת עם אנשים זרים שאת לא מכירה, גם אם הם נחמדים אליך".

כשסיפרתי על כך לאימא שלה, הסתבר שבאמת שוחחה איתה שאסור לקבל ממתקים ומתנות מאנשים שאינה מכירה. שאסור ללכת עם אנשים זרים "נחמדים" שרוצים שתבוא איתם רק לרגע כדי לקבל מתנה או ממתקים שנמצאים בחנייה ברכב שלהם או "ממש לא רחוק". בקיצור, אסור להתלוות לאף אחד שאינה מכירה.

חיברה הקטנה אחד לאחד ושאלה אותי אם אני מכיר איש שגונב ילדים. בניגוד למפלצות ושכאלה בסיפורים ובאגדות, במציאות צריך באמת להיזהר מחוטפי ילדים.



המשך לסדרה חינוך ילדים יבוא.


יום שני, 29 באוגוסט 2022

התקועים

אִישׁ בָּעוֹלָם מַבִּיט עֲלֵיהֶם 
הָעוֹשִׂים עוֹד מֵאוֹתוֹ הַדָּבָר 
כְּאִלּוּ מִנְּקֻדַּת מַבָּט אַחֶרֶת. 
סוֹבֵב סוֹבֵב עוֹלָם 
וִיתֵדוֹת נְעוּצוֹת עֲמֻקּוֹת 
בְּכַפּוֹת רַגְלַיִם נִמּוֹלוֹת
וּבַחֲלוֹף עוֹנוֹתֵיהֶם 
כֹּה מִתְעַצֶּמֶת כְּבִידָתָם 
נִשְׁאֶבֶת אֱלֵי חֹר שָׁחֹר

הדמיה של חור שחור - מקור NASA

***

הפסיכוביולוגיה והסוציוביולוגיה של השמרנות ושטיפת המוח

תגידו, האם אתם 
מאלה שמעיפים את מי שסטר לכם
או מאלה שמגישים את הלחי השניה?

ודאי יקומו עכשיו כולם ויטענו שהם כמובן מהקבוצה הראשונה. מדוע?
כי התשובה הראשונה היא הגיונית (רציונלית) והשניה אינה מחמיאה ומעידה לכאורה על טימטום או על נטיה למזוכיזם. אך האמת היא שרבים מאוד הם אלה שלמעשה מגישים באופן לא מודע את לחיים השניה, פעם אחר פעם. הם אלה שימשיכו לאהוד את קבוצת הכדורגל שלהם גם לאחר שהיא סופגת במשחקים גולים עצמיים וגם לאחר שיורדת ליגה. קשה להאמין אבל יש לכך ולשמרנות בכלל - סיבות ביולוגיות.

לפסיכוביולוגיה של הבחירות שלנו (שמרנות אוטומטית מול גמישות רציונאלית)  אקדיש רשומה זו. 
אל יאוש, כמות המדע המוצגת כאן מוגבלת מאוד וניתנת כאן בשפת עמך. בהחלט יהיה שווה לסיים קריאת פוסט זה, להבנת ההחלטות והבחירות של עצמך וכלל המין האנושי.

ולפני שאפרט ואסביר, ראשית אשאל את הקוראים שאלה:
כמה ממה שאנחנו עושים נעשה בצורה מודעת?
התשובה לכך מדהימה בהחלט. רק כ-10% בלבד נעשים באופן מודע. 
כלומר, למעשה 90% אנחנו עושים אם כך בצורה לא מודעת. למה הכוונה?

ראשית, חלק נכבד מהפעילות שלנו אנחנו עושים בצורה אוטומטית. אנחנו לא חושבים על כל צעד שאנחנו עושים, גם לא על תנועות השחייה או הרכיבה באופניים (לאחר שרכשנו מיומנויות אלו). ואפילו רבים מאיתנו נוסעים יום יום בדרך לעבודה או לבית במצב מנטלי דמוי "טייס אוטומטי".  אבל יש עוד דברים רבים שאנחנו עושים בצורה לא מודעת. למעשה אנחנו לא מודעים לרוב הנתונים הנקלטים על ידי החושים שלנו - כי המוח שלנו מסנן ולפיכך אף לא אחד מאיתנו חי לגמרי במציאות. 

האמת שקיים חלק לא מבוטל של אנשים שהמוח שלהם מסנן את המציאות באופן קשה במיוחד. בהתאם לכך גם ההחלטות שלהם רחוקות מלהיות אובייקטיביות. מסתבר שאת החולשה הזו מנצלים היטב אנשי שיווק ופוליטיקאים, בטכניקה הידועה היטב. נקרא לה בשמה - "שטיפת מוח". יודעים מדוע הם מצליחים בכך?

יש לכך שתי סיבות מנוגדות שמקורן בבסיס הביולוגי של המוח. 
הסיבה הראשונה נובעת מכך שלרבים (רבים מדי) יש בעיות זיכרון קשות - בזיכרון לטווח הרחוק. 
הסיבה השניה נובעת מהדומיננטיות של "הזיכרון הריגשי".

בגדול יש לנו שני סוגים עיקריים של זיכרון מודע - זיכרון לטווח קצר וזיכרון לטווח רחוק. מדוע אנחנו לא זוכרים דבר מהיותנו תינוקות? הסיבה לכך היא שעד גיל שלוש בערך פועל במוחנו הזיכרון לטווח קצר בלבד, אשר ממוקם בקליפת המוח. הזיכרון לטווח ארוך מתפתח ברובו לאחר גיל שלוש והוא ממוקם במרכזים עצביים במעמקי המוח.


מידע וחוויות מועברים באופן סלקטיבי למרכז הזיכרון לטווח רחוק. כאמור, למעשה, הלמידה  מבוססת על הזיכרון לטווח רחוק. הלמידה מאפשרת לנו את שליפת המידע שנאגר במרכז הזיכרון לטווח רחוק - פעולה המכונה 'אחזור מידע'.

לאנשים בעלי קשיי למידה, יש קשיים במעבר המידע מהזיכרון הקצר אל הזיכרון לטווח רחוק, או קשיים לשלוף אותו משם. קל להוליך שולל אנשים כאלה על ידי אנשי שיווק או פוליטיקאים, כי לרבים יש קשיים בשליפת זיכרון ישן. עליהם קל במיוחד לעשות שטיפות מוח. הם לא זוכרים את העובדות. אפילו לא את הסתירות מאתמול להיום מפיו של "שוטף המוח". אצל אלה, שקרים שנאמרים הרבה פעמים ("דפי מסרים") - הופכים לבסוף לאמת.

אם לדייק, למעשה יש לנו שלושה סוגי זיכרונות לטווח רחוק שנאגרים במוח. אחד מהם שאינו רלוונטי לדיון זה והוא הזיכרון שאחראי לפעולות האוטומטיות (הליכה, ריצה, שחייה, רכיבה על אופניים וכדומה). אבל להחלטות היומיומיות שלנו אחראים שני מרכזי זיכרון נוספים - האחד הוא הזיכרון העובדתי (הרציונאלי) והשני הוא   הזיכרון הרגשי, הכולל זיכרונות של פחד, שנאה, קינאה, ואהבה. 

מרכז הזיכרון הרגשי הזה שלנו אינו מפותח בהרבה מאשר אצל חיות ולכן מרכז זה נחשב מבחינה אבולוציונית כמרכז עצבי פרימיטיבי קדום. על כן אנחנו גם חולקים עם החיות אותם הרגשות (לידיעת כל אלו שפוגעים בחיות). 

באדם כמו בעוד מספר חיות תבוניות אחרות, התפתח מרכז זיכרון ארוך נוסף - זהו מרכז זיכרון העובדות המפורשות, שבו אגורים הידע והעובדות. זהו המרכז החיוני לנו לשם למידה, והתפתחותו היא שהביאה להתפתחות התרבות האנושית. אבל בל נטעה, התרבות שלנו אינה נקייה מהשפעת מרכז הזיכרון הרגשי החייתי שבנו.

סוגי הזיכרון והמרכזים שהם נאגרים במוח

אז היכן למעשה נאגרים כל הזיכרונות האלו במוח? מוקד הזיכרון הקצר הוא כאמור בקליפת המוח. הזיכרון העובדתי הארוך נאגר במרכז פנימי במוח שמכונה  היפוקמפוס. השימוש בזיכרון זה מחייב כאמור אחזור המידע והעברתו חזרה לקליפת המוח (מיקום הזיכרון הקצר) כדי שנוכל לנצל אותו וליישמו בהחלטות שלנו.

לעומת זאת, הזיכרון הרגשי שלנו נאגר במרכז פנימי אחר במוח - הרי הוא האמיגדלה. האמיגדלה אחראית להחלטות הרגשיות שלנו וכן גם לכל סוגי הפוביות שלנו. פוביה למעשה היא מצב קיצוני של פחד שבו הזיכרון הרגשי גובר על הזיכרון והחשיבה העובדתית הרציונאלית.


מרכזי הזיכרון במוח

אך למעשה כמעט כל החלטה שלנו נעשית בהשפעה משולבת של שני המרכזים האלו כאחד - המרכז העובדתי והמרכז הרגשי - על מרכז הזיכרון הקצר שבקליפת המוח. אך ההשפעה היחסית של כל אחד משני המרכזים (העובדתי והרגשי) משתנה בהתאם לנסיבות ובאופן אינדיבידואלי והבדלי באנשים שונים. באחד שולט יותר המרכז העובדתי, ההגיוני ובאחר דומיננטי המרכז הרגשי. 

בפעמים רבות נוצר קונפליקט בין שני המרכזים האלו ולכן רבים המקרים שבהם האמיגדלה משתלטת על ההחלטות שלנו גם אם הן לרוב לא הגיוניות במיוחד. אלו הן ההחלטות שבלשון ספרותית מכונות החלטות שנעשות מהבטן. 

יש אנשים רבים שיש להם בעיית זיכרון של עובדות ולפיכך הם מרבים יותר לפעול מהבטן, כלומר מהאמיגדלה. אבל הבעיה של אנשים רבים היא שהאמיגדלה שולטת על מעשיהם, גם ללא קשר ליכולתם להפעיל את ההיפוקמפוס - מרכז העובדות.

לקבוצה זו משתייכים כל המצביעים בבחירות, שאינם מסוגלים להצביע אף פעם עבור מפלגה אחרת. כל אלו שבדקה התשעים רועדת להם היד בקלפי ולמרות ההחלטה המחשבתית עובדתית שעשו לפני כן, הם לא יכולים להפנים וממשיכים להצביע למפלגה או מועמד מסוימים על רקע רגשי, הקשור בדחייה או שנאה על רקע אתני, עדתי, דתי וכדומה - אלה מצביעים על כן מהאמיגדלה. את אלה אפשר להמשיל כמצביעים "לקבוצת הכדורגל" שלהם - המצביעים מהבטן - סליחה, מהאמיגדלה.

אבל בניגוד להיפוקמפוס, שבו מתעדכן המידע העובדתי הדרוש להחלטות אסטרטגיות, הזיכרון הרגשי באמיגדלה מקובע וקשה מאוד לבטל או לנטרל אותו אצל רבים. אלה הם גם השמרנים או "התקועים". את הזיכרון הריגשי הצבור הנטוע באמיגדלה, אפילו עשרות ומאות טיפולים פסיכולוגים קוגנטיביים כמעט לא יועילו. במיקרים קשים, ניתן לשכח השפעותיה השליליות של האמיגדלה רק בעזרת תרופות פסיכיאטריות.   

הרשומה מתחילה להיות ארוכה ומייגעת. לפיכך יהיה צורך להביא ברשומה נפרדת מחקרים סוציוביולוגיים, המצביעים על דמיון לא מחמיא בין הכוחות המניעים את החלטות הבחירה שלנו לבין אלה של ברווזים וג'וקים. תופתעו עד כמה דומים כוחות הבחירה שלנו לאלה של ג'וקים' בבחירת 'המנהיג' שלהם.
בהחלט לא בדיוק דמיון מחמיא לאדם ובמיוחד לאלה שמתקשים להביט על עצמם במראה.


יום חמישי, 19 בינואר 2017

פחד קמאי - פרק א' בסדרה מיסטיקה, על טבעי, מטפיזיקה ומדע


פחד קמאי - פרק ראשון בסדרה מיסטיקה, על-טבעי, מטפיזיקה ומדע

לפעמים אני מוצא באינטרנט דברים שבכלל לא חיפשתי ורק אלוהים יודע איך הגעתי אליהם. כמו למשל הסרטון הקצרצר מאוד הזה:



אני לא יודע מה עשתה לכם הצפייה. אני מודה שאני החסרתי פעימת לב. רציתי לדעת אם נבהלתי בגלל גורם ההפתעה ולכן צפיתי בזה שנית. אבל למרות שהייתי מוכן, הגעתי שוב למצב שבו האימה השתלטה לשבריר שנייה. לא רציתי לראות זאת שוב לעולם, אלמלא הסרטון היה השראה לכתבה הזו שנושאה אימה קמאית. 

לקח לי זמן למצוא שוב את הסרטון הזה , ואני שוב מודה שהצפייה בפעם השלישית לא הייתה קלה יותר. אני אומר לכם, יותר לא אצפה בזה, גם אם ישתלט עלי מזוכיזם אפל - אני לא יודע מה אתכם. אתפלא אם יש מישהו כאן שיכול לצפות בזה בשלוות נפש (למרות הידע שהסרטון מבוים).


ובעצם ההקדמה הזו מעלה את השאלה מאין מגיעים פחדי האימים שלנו. לא אחדש שלכל אחד יש פחדים שממלאים אותו אימים. אשר גורמים לו לבעתה בלתי נשלטת.

למשל, כשאושפזתי במחלקת השיקום - סטודנטיות מתנדבות מבצלאל הביאו לקראת פורים מסכות פלסטיק לבנות וערכות צבעים. בסדנה שארגנו אפשרו לכל המעוניין חווית יצירת מסיכה. בסיום הדביקו את המסכות המצוירות על שמשות חלונות חדר האוכל. אבל, תוך זמן קצר מישהו עלום הוריד את המסכות, למעט אחת, והניח אחדות מהן במקום חבוי ליד לוח המודעות, עד שנעלמו גם הן משם (שאר הקישוטים בחדר האוכל נשארו עד לאחר פורים).

אז לא הבנתי שהמסכות הפחידו מישהו, עד שלאחר כשבועיים הגיעה למחלקה אישה כבת שלושים פלוס שהייתה מורדמת ומונשמת במשך חודש בשל זיהום של חיידק. בעקבות ההרדמה הארוכה, היא סבלה מאבדן זיכרון זמני, מחולשת שרירים וקשיים בהליכה. זמן מה לאחר שהעירו אותה מהתרדמה היו לה הזיות - היא ראתה סביבה נחשים ותולעים שמילאו אותה אימה. היא הייתה משוכנעת שהיא אכן רואה את זה. מסכנים היו בני המשפחה שלידה.

לאחר שכבר השתחררה מההזיות האלה, התחילה לאכול בחדר האוכל של המחלקה. הגיעה תמיד בלוויית בנה הצעיר בן הארבע עשרה. ואז היא ראתה את המסכה שהייתה תלויה בחלון. הנה משהו שמזכיר את המסכה הזו שמצאתי בגוגל (כי לא חשבתי אז לצלם אותה):



וכשראתה את המסכה הזו התמלאה אימה וצעקה בחדר האוכל שהמסיכה מפחידה אותה ומי שעשה אותה הוא חולה נפש. לאחר שהאנשים התפזרו מחדר האוכל, בנה הסיר את המסכה מהחלון והעלים אותה.

נשאלת השאלה מה כל כך הפחיד את האישה הנורמטיבית לחלוטין הזאת. למעשה גיליתי אחר כך שהיא אישה מאוד חכמה. קצת שתלטנית אבל פיקחית. פחדים מסוג כזה אגורים במרכז במוח שנקרא אמיגדלה. מקובל לחשוב שחוויות אימים שעוברות עלינו במשך התנסויות בחיים מוטבעות במרכז העצבי הזה במוח. גם שעות רבות עם פסיכולוג בדרך כלל לא ימחקו את הפחדים האלה. גם לא שום שכנוע רציונלי יעזור. הפחדים האלה מכונים פוֹבּיוֹת. מרכז הפחד הפרימיטיבי הזה באמיגדלה שבמוח משותף לנו כמו בחיות.

אינני יודע איזו אסוציאציה לחוויה מסוימת עוררה המסכה הזאת אצל אותה אישה ונצרבה באמיגדלה שלה. אבל, זה הזכיר לי מסכה של שטן שקניתי בארה"ב לכבוד מסיבת הלואין שהוזמנתי אליה. בעצם אינני יודע מדוע אני קורא למסיכה הזו מסכה של שטן. לא זכור לי שנפגשתי אי פעם עם השטן. אך מכיוון (מסיבות שתבינו מיד) כבר נפטרתי מהמסכה הזו - חיפשתי מסכה דומה בגוגל תמונות תחת מילות החיפוש "devil mask", "Satan mask " . והופתעתי שלמעלה מתשעים אחוז מממסכות השטן הרבות הן בצבע אדום. שדים לעומת זאת רובם בצבע שחור. מעניין שכאשר קניתי את המסכה - לא היה על האריזה שום תיאור מהי. אני החלטתי ללא כל היסוס שזו מסכה של שטן. אם כך שטן טבוע גם במוחי כצבע פנים אדום והמסכה הספציפית שקניתי דומה לזו:




ובכלל מרבית המסכות בגוגל תמונות אינן רק אדומות אלא כולן מזכירות דגם דומה. אני מניח שאף אחד מאיתנו אינו זוכר שראה שטן בחייו. אולי רק בחלום. אז מדוע שטן חרוט בתודעה האנושית כדגם אדום פנים טיפוסי? האם זה נובע מכך שזה מה שהראו לנו בספרות וסרטי ילדים? נשמע סביר, אבל הסיפור האמיתי הבא מעורר אצלי תהיות. למרות שנושא כזה נראה רחוק מנושא הראוי לדיון מדעי, אני כמדען תוהה גם על תופעות שמרביתנו כבר מזמן לא נותנים דעתם אליהם מאז שהיו ילדים. ילדים כידוע שואלים למה. במידה מסוימת במדענים נשאר הילד שבהם השואל למה.

אמשיך בסיפור מסיכת 'השטן' שרכשתי בארה"ב. כשבני היה בן כשלושה חודשים בלבד, הוא שכב על הספה הרחבה בסלון. הוא עדיין לא היה מסוגל להתהפך, כמובן גם לא לזחול. איני זוכר מדוע, אבל נכנסתי לסלון עם המסכה וגלימת שמיכה כדי להשתעשע עם הבת. אבל הבן התינוק ראה והזדעזע קשות. למרות שבגיל כזה אי אפשרי מבחינה מוטורית - הוא הזדעזע וזינק באוויר מבהלה, עד שהיה לא רחוק מנפילה לשטיח שבתחתית הספה. הוא רעד מאימה עד שאפילו לא היה מסוגל לבכות מרוב הלם. כמובן שהורדתי מיד את המסיכה מפני בנוכחותו, חיבקתי והרגעתי אותו. אבל למרות שהרחקתי את המסיכה הזו, הוא זוכר עד עצם היום הזה את המסיכה המפחידה הזו - זיכרון שנותר מגיל מספר חודשים מועט. חשוב לציין שמסיכה של אריה או זאב לא גרמו לו אז כלל לפחד (ניסיתי את זה).

מכאן נשאלת השאלה מהיכן הגיע הפחד הנוראי הזה אצל תינוק בן שלושה חודשים ממסכת שטן? תינוק שלא נחשף עדיין לשום פולקלור ודעות קדומות. האם קיימת במוחנו תודעה מולדת של שטן ושדים? או אולי בעצם טבועים במוחנו דפוסים מולדים שמעוררים בכלל האנושות את הזיקה לאותה דמות שמתפרשת בכל התרבויות כולן כשטן או שד. למשל מה מעוררים בכם הדפוסים הבאים?



סביר מאוד שאם תציגו דגמים אלו לתינוק הם יעוררו בו חוסר נוחות עד כדי בכי, אפילו היסטרי. אז מהיכן מגיע הפחד הזה?
על השפעת דפוסי דגמים על התנהגות האדם כמו החיה אקדיש רשומה נפרדת.

אינני מאמין שכמדען אני מעלה את זה על הדעת, אבל כרגע אינני יכול לסתור כפי שאני לא יכול להוכיח את זה: האם נולדנו עם תודעה היסטורית של מפגש קודם עם ישויות מסוג זה? אבל נסו לחשוב מדוע תמונת פנים של אריה או דוב אינם מעוררים לא אצל תינוק ולא אצל מרביתנו אימה כזו (אלא אם נתקלנו בהם בחיים בנסיבות מסוכנות)? מדוע האחרונים אינם גורמים לנו 'לפחד מוות' כזה?

חשבתם פעם מדוע בכלל אנחנו מכנים את רגשות האימה והפלצות שמתעוררים בנו - "פחד מוות"? האם חשבתם פעם על כך שנולדנו מהאין ונשוב אל האין? כלומר, שהגענו ממוות ונשוב אליו? האם דפוסי הפחד האנושיים המשותפים הטבועים בנו מגיעים ממפגש אינסופי עם המוות?

אז מדוע אנחנו בכלל מפחדים ממוות? מדוע למרות שהתחלנו מהאין אנחנו מפחדים לשוב לאין? אך האם זה באמת אין? האם יש 'חיים לאחר המוות'? נדון בכך בהמשך הסדרה.

לסיום כמה דקות של נחת עם מפיסטופלס (אחד משמותיו הנרדפים של השטן):





ורסוס פאוסט*:







* פאוסט הוא מופע האופרה הראשון בחיי שנוכחתי בו, ביום הולדת חמש. התאהבתי אז בקטע הזה. "זמרי האופרה" היו בובות בגודל אדם בביצוע להקה איטלקית שהגיעה למספר מופעים בארץ. את פאוסט במופע אופראי מלא ומרשים צפיתי באולם האופרה של ברלין, עשרים ושלוש שנים לאחר מכן.

יום רביעי, 23 בדצמבר 2015

מדוע בבלוג זה אמנע מלכתוב פוליטיקה?


רבים מידידי כותבים פוליטיקה בבלוגים שלהם, חלקם אפילו מרבים לכתוב פוליטיקה. כמו כל אחד, בין עמי אני חי. גם לי יש הרבה מאוד השגות על המתרחש במדינה. אני מתפלץ כל יום מ'מנהיגים' שהם בעצם עסקנים פוליטיים מאוסים, בלי השראה ובלי מעוף. אני נזעק מרמת השחיתות הגואה והמזהמת כל חלקה טובה. מניצול החלשים על ידי המדינה והטייקונים. ממדינה שהגבלים עסקיים הם רק בתאוריה. מדינה ששליש מתושביה חיים מתחת לקו העוני, בעוד שחברות המגה מקבלות פטור של טריליונים ממס. מדינה שמחלקת זיכיונות למשאבים השייכים לכולם - עבור נזיד עדשים. מדינה שבכל יום כמעט, עוד בכיר נחקר על הטרדה מינית. היטיב ממני ירון זליכה לתאר את גודל השבר בסדרה 'צבע הכסף' שמשודרת בערוץ 8.

בכל מהדורת חדשות אני נתקף זעם ותחושת אין אונים ממדינת ישראבלוף. מהשיכחה של התקשורת והציבור של עוולה אחת בפני זו שמובאת אחריה באמצעי התקשורת - אמצעי ההגנה הטוב ביותר של צמרת המדינה. אני מסרב לפתח עור של פיל בפני כל העוולות האלה שאנחנו שומעים השכם והערב, אבל הגעתי למסקנה שכתיבה על דברים כאלה בבלוגים שלי מיותרת. היא מיותרת כי עולם כמנהגו ממשיך לנהוג. כי כל אחד שבוי בדעותיו הפוליטיות, כמעט כמו שבי לאמונה דתית.

לא אני ולא מיליון עובדות הנחשפות באמצעי התקשורת יכולים לשנות את קיבעונות החשיבה הפוליטית של חלק ניכר מאוד מהציבור. קיבעונות שנקבעו הן מחינוך (שטיפת מוח) שקיבלו בבית הורים והסביבה. קיבעונות רגשיים גרידא שאין להם קשר להגיון, אלא למרכז הרגשות והפחדים שבמוח - האמיגדלה. מרכז פרימיטיבי האחראי לפחדים ולרגשות שליליים. מרכז במוח שאנו חולקים עם החיות. 

כבר כתבתי על כך בעבר כאן - כיצד כל הנכלאים והנדכאים שוכחים זאת ביום הבחירות. כי מה שמשפיע עליהם הוא הקיבעון הרגשי שבאמיגדלה שלהם והפחדים שהמנהיגים  מזינים את האמיגדלה - פחדים מפני איראן, החיזבאללה, החמאס וכדומה. ואלה ימשיכו להיות מנוצלים, להתקשות לגמור את החודש, לשכוח מיכולת לרכוש דירה ולשאת בנטל שכירות משוועת, להפוך ממעמד ביניים לעניים - בעוד שהמדינה ממשיכה לחלק זיכיונות כמעט בחינם ומוותרת לטייקונים על תגמולים ומס ראויים.





אז תגידו, איזה תועלת יש בכתיבה כאן על פוליטיקה - בבלוג עם תפוצה מוגבלת? במה דברי יוכלו להשפיע בכלל על מישהו, בעוד שכלל אמצעי התקשורת אינם מצליחים להשפיע על ההתקרנפות וההתבהמות המתרחבת בחברתנו.

בעבר כתבתי בלוג אקטואליה חצי סטירי בשם 'דע-א-קטואליה'. בלוג שהתארח פעמים מספר בדף הראשי או בחדשות של נענע 10. אבל מהר מאוד הגעתי למסקנה שכתיבת האקטואליה הפוליטית שלי נופלת על אוזניים חירשות. מי שבדעתי, בלאו הכי אינו זקוק לקרוא את דבריי. רבים וטובים ממני לא מצליחים להתיר קיבעונות רגשיים הצרובים באמיגדלה.

בשל כל אלה, הבלוג לא יעסוק בענייני אקטואליה פוליטיים, אלא אם כן מדובר בעניינים מדעיים ורפואיים. כאן בהחלט יש מקום להתמודד מול סטיגמות ואמונות בלתי מבוססות ולהביא לידיעת הציבור עובדות לאשורן.

ולסיום, את השיר הבא אני מקדיש לצמרת העסקנים הפוליטיים שמנהיגה את המדינה




ובכל זאת, למרות הכל, אין לי ארץ אחרת.






עריכה

הלל הלפרין היפנה בתגובתו לקליפ 'פרצופה של המדינה' של תיסלם: