‏הצגת רשומות עם תוויות נוסטלגיה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות נוסטלגיה. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 25 באפריל 2025

זרם הירקון -


יַלְדוּתִי שָׁטָה כְּנַחַל בַּיַּרְקוֹן שׁוֹפֵעַ-זֶרֶם 
עַד לְפַאֲתֵי קֶצֶף גַּלֵּי הַיָּם הַנּוֹשְׁקִים  
עַל גְּדוֹתָיו מוּל זֶרֶם-סִּירוֹת, יָשַׁבְתִּי גַּם 
נָגַסְתִּי - בְּכָרִיךְ גְּבִינַת תְּנוּבָה לִמְרִיחָה   
אוֹ חֶמְאַת תְּנוּבָה חֲבוּצָה בְּמַגָּפַיִם 
וְלוֹגֵם תַּפּוּז סָחוּט הַיְשֵׁר מֵהַפַּרְדֵּס 
לִפְנֵי שֶׁמִּתְחַם שֶׁבַע-תַּחֲנוֹת הָפַךְ 
פַּארְק-מַעֲגַן, בֵּית קָפֶה וְשַׁעֲשׁוּעַ  
לִפְנֵי שֶׁהַכֹּל הָפַךְ פֹּה לְנוֹף מַסְרִיחַ.


צילם שמעון קורבמן




פיקיוודיה: צילם גבי ענתבי








יום רביעי, 14 בפברואר 2024

בתים וגעגוע - חלק א'

 הרשומה נמובאת כאן בהשראת נושא השרביט החם - בתים וגעגוע. במשך חיי נדדתי בין הרבה מקומות מגורים (לעיתים 2-3 בשנה אחת) אבל ממש לא אל כולם אני יכול להתייחס כבית.

הבית הראשון

נולדתי בבית חולים מאיר בכפר-סבא ומשם הובלתי היישר אל ביתי הראשון בשכונת מעונות שרה - בית 40 בעיר הרצליה. זו הייתה שכונה שנבנתה ביוזמת המדינה הצעירה כשכונת מיזוג גלויות. גרו בה בכפיפה אחת אשכנזים ומזרחים, חילוניים, דתיים ומסורתיים, סבלים ומוכרי סדקית מחד ומאידך מהנדסים, רופאים וידוענים כמו מרגוט קלאוזנר, שהייתה ממקימי תיאטרון הבימה והבעלים הראשונה של אולפני הרצליה. זו לא הייתה שכונת פאר ולא שכונה של עוני - כמו "שכונת חיים" מסדרת הטלוויזיה האייקונית.



נולדתי בחצות בדיוק עם הבזק ברק בסופה משתוללת בחוץ והיישר מבית היולדות הובלתי לדירה עטוף בשמיכה, כשבניית הבית עוד לא הושלמה - כדברי אימי, "לדירה פרוצת רוחות ולרעשי הלמות הפטישים והמקדחים של הבנאים". הדלתות בין החדרים עדיין לא היו מותקנות. זה היה הבית הראשון שלי, הצנוע אך האהוב, שבו גדלתי בתשע וחצי שנותי הראשונות. 

בשל מעברי הדירות התכופים, אני מתקשה לאתר תמונות מהתקופה ההיא. מצאתי שתיים שאותן מצרף כאן בהמשך. כמעט חמישה עשורים עברו מאז שעזבנו ואני עדיין זוכר לפרטים את הבית הראשון. זו הייתה דירה בקומה שלישית, קומת גג (אימא שלי לא אהבה לגור בדירות שגרים מעליה). כתיבת הרשומה הזו עוררה בי מוטיבציה לשחזר מהזיכרון את מבנה הדירה - אין זו מפה אדריכלית מקצועית, אך מבטיח לכם שהיא משקפת נאמנה את מה שהיה בדירה הזו (בקנה מידה של עדשת העין של הילד קנקן).


 למעשה הייתה זו דירה בת שני חדרים גדולים - חדר שינה שבו שותפתי עם הורי וכשנולדה אחותי כשהייתי בגיל 3 וחצי, צורפה גם היא לחדר.  בשבתות בבוקר היינו אחותי ואני מזנקים למיטתם של ההורים. מחדר זה הייתה גם יציאה למרפסת, שעליה אכתוב קצת יותר בהמשך.

 החדר השני היה הסלון, גם הוא חדר גדול שהכיל ספה שהייתה נפתחת למיטה כפולה כשהגיעו אורחים. אהבתי להשתרע על הספה ולקרוא בשקט ללא מפריע, או להאזין לרדיו הגדול שהיה לו מקום כבוד באחת הפינות בסלון, לידו שכן במזוודתו האקורדיאון הירוק שלי. מול הספה היה שולחן קפה עם מגש עיתונים מתחתיו. ובסמוך שתי כורסאות נוחות מצופות באותו בד בגוון אפרפר עם "שפריץ" שחור כמו הספה. משמאל לספה, בהמשך סמוך לקיר הייתה ספרייה מעץ צבוע שחור. בקצה השני של הסלון הייתה פינת אוכל רשמית לאורחים ולנו בארוחות חגיגיות בשבתות ובחגים. 

בקצה פינת האוכל נפתחה דלת נוספת למרפסת. למרפסת היו שני כיווני תצפית. האחד צפה לרחוב שמצידו ממול שדה בור שהיה מתמלא בשלולית ענק בחורף ובשדה קוצים בקיץ. מעברם שכן הצריף של "המכשפה הרעה", שעליה כבר כתבתי בחלק ב'  של הרשומה כאן. השני צפה לשדה בור ענק שפרחו בו בחורף שלל צמחים וביניהם כלניות, נרקיסים, רקפות וצבעונים. בקצה הרחוק של השדה שכן בית הספר התיכון העיוני (היחיד דאז בהרצליה) ולצידו מגרש ענק ששימש לחגיגות יום העצמאות ולאספות שבהן הגיעו לנאום פוליטיקאים כמו בן גוריון. בחודשי הקיץ הקימו בו יריד ומתקני לונה פארק ממש שווים. מאוחר יותר נבנה בו מגרש מוקף חומה - מגרש הכדורגל הישן של הרצליה. בשבתות שמענו מהמרפסת את שאגות האוהדים. במרפסת אפשר היה לפוש רבוצים על "כיסא נוח" כמו בחוף הים. במרפסות של השכנים הרומנים היו משחקים קלפים מלווים ברומנית קולחת.


המרפסת, החץ ממקם ביחס לתרשים הדירה למעלה.

כפי שניתן לראות בתרשים הדירה, מהמטבח היתה דלת יציאה למרפסת נוספת, מרפסת שירות גדולה יחסית, עם התקן לתליית כביסה לייבוש. מהמרפסת הזו ניתן היה לצפות בשביל עפר המוביל לבית הספר ע"ש ויצמן - בית הספר היסודי שבו למדתי עד לכיתה ח' (לא הייתה עוד בזמנו חטיבת ביניים). בכיתות הראשונות, אימא שלי היתה נוהגת לצפות בי בלכתי בשביל, עד להגיעי לבית הספר, כשהיא מצמידה את אחותי הקטנה אל חזה. האמת שבאמת חששתי ללכת בשביל הזה ומפחד "מוישה פופציק", הייתי נוהג לרוץ בקטע המפחיד של השביל, כפי שכבר סיפרתי ברשומת עבר: המכשפה, מוישה פופציק, קלרה המשוגעת ושות'.

אז לבית הראשון שלי היו שני חדרים ושתי מרפסות - תופעה אדריכלית מקובלת אז: "בית עם מספר מרפסות כמספר החדרים בדירה. אבל כפי שניתן לראות בתרשים, בכניסה לדירה היה חדרון כניסה שכונה אז "הול".למעשה היה שווה ערך בשטחו לעוד חצי חדר. היה זה שטח למשחקים והיה בו שולחן שבו הייתי מכין שיעורי בית או עוסק בו בתחביבים שונים. כשעברנו לדירה חדשה, אחותי הייתה בתחילת כיתה א' ועוד לא הייתה זקוקה למקום להכנת שיעורי בית בבית הראשון.

בבית שבו גרנו, היו שטחי גינון בחזית ומאחור. האחורי היה לא מגודר, אמנם נוקשו בו מדי פעם העשבים השוטים ונוקה מדי פעם על ידי העיריה, אך הוא שימש בעיקרו מפגש לחתולי השכונה, שיללות הייחום שלהם בלילות היו מקפיאות דם ומתחרות ביללות התנים. בשטח הגינון הקידמי, אבא שלי גידר אותו, שתל דשא ושיחי ורדים ריחניים בשלל צבעים. בתמונה, אני בחלקת הדשא בגינת הבית הראשון.


ואי אפשר שלא לדבר קצת על השכנים. הכרנו את כל השכנים, כמו בשיר "שכונת חיים". רק לכתוב עליהם אפשר לכתוב ספר. אז אסתפק רק בשכנים שגרו בבניין שלנו, בחמש דירות. בקומה שלנו (השלישית) גרה בילדותי אישה נפלאה וחביבה, גברת ישינסקי וביתה מאיה. ביניהן ולבין הורי היו יחסי שכנות מיוחדים במינם. היא גם ממש אהבה אותי. כשאימא שלי הייתה בצירים עם אחותי ואבא שלי עבד באותו זמן במוסך אגד בתל אביב, כשלא היו אז טלפונים בבתים כדי להתקשר ולהודיע, או אפילו להזמין מונית - גברת ישינסקי דאגה לפינוי מהיר של אימא שלי לבית היולדות בכפר סבא ובמקביל לידע את אבא שלי טלפונית (דרך סניף אגד הרצליה) - שדאג להביא את בת דודה של אימא שלי מגבעת שמואל, כדי שתוציא אותי מהגן בזמן ושתשהה איתי בבית מספר ימים, עד לשובה של אימא שלי עם אחותי מבית היולדות. והבת שלה מאיה, אחראית למעשה למתן שמה העברי של אחותי - היא מצאה בתנ"ך שם של דמות שמצלצל דומה מאוד לשמה הלועזי של סבתי, שנספתה בשואה. מאוד הצטערנו כולנו כשהן עברו לגור ברמת אביב. אני זוכר שערב עזיבתם, גברת ישינסקי הגיעה לביתי כדי להפרד ממני לפני שהלכתי לישון והעניקה לי כמתנת פרידה תמונה ממוסגרת עם ציור של ואן גוך, שהיתה תלויה שנים רבות, בקיר מעל מיטתי. 

את הדירה של גברת ישינסקי רכשו בני משפחת מידעי, אבא, אימא עם הבת הצעירה (הגדולה ממני בשלוש שנים) כאשר שני ילדיהם הגדולים כבר גרים מחוץ לבית. הבן שלהם עבד כצבע אוטובוסים במוסך בו עבד אבי. היו יחסים מצויינים בין שתי המשפחות. חילופי תבשילים, הזמנה שלי ואחותי לביתם לארוחת שבת צהריים משפחתית במסורת תימנית. והבת הצעירה עשתה מדי פעם שמרטפות על אחותי.

בדירה מתחתנו גרה משפחת נוי (שם בדוי) - זוג דתיים ממגזר הכיפות הסרוגות עם שלושה ילדים. היא עקרת בית. לבעלה חנות ירקות. הייתה רק בעיה אחת - בבית של משפחת נוי לא היו מרוקנים אשפה, שהייתה נאגרת ליותר מדי זמן ואני זוכר שאי אפשר היה להכנס לבית שלהם מבלי להקיא מריח הזבל החריף הנודף בדירתם. לבן הזקונים הקטן שלהם הייתה כנראה איזו בעייה התפתחותית - היה עומד במרפסת ביתם ומלהג בקולי קולות בשפת ג'יבריש. אף פעם לא ראיתי אותו יוצא מהבית כדי לשחק עם ילדים. בזמנו לא היו משתפים אחרים בבעיות כאלה וגם לא היו מעזים לשאול.

לצידם באותה קומה שניה גרו משפחת ביטר. גם הם דתיים חובשי כיפות סרוגות ומטפחת - אבא, אימא וארבעה ילדים (שתי בחורות ושני בחורים. כולם לא נשואים כפי שמקובל בגילם במגזר זה). לא יודע איך הסתדרו בכפיפה אחת 6 בני משפחה במגורים בדירת 2 חדרים, שהייתה אפילו קטנה  במקצת משלנו. אף פעם לא נשמע קול ריב או ויכוח בביתם. גם איתם היו לנו יחסי שכנות טובה. עם אחד מהבנים שהיה מאוד אינטליגנטי, ממש ניהנתי לשוחח איתו. הוא היה מלא פליאה כשציין בפני אבי איך הילד משוחח איתו כמו אדם מבוגר. לבני הזוג היה קיוסק (מה שנקרא כיום בשפת הצעירים "פיצוציה"). אבא שלי סיפר שכאשר הייתה העלאה במחירי הסיגריות, גברת ביטר הייתה עולה לביתנו בבקשה להסתיר אצלנו מלאי של קופסאות שעליהן טבוע המחיר הישן, מחשש ביקור פתע של פקחים ומציאת מלאי במחיר הישן, מעבר לזמן הקצר מאוד המותר על פי החוק, או משהו כזה הנסתר מבינתי.

בקומה הראשונה הייתה רק דירה אחת, בצד השני של גרם המדרגות היה מקום איחסון לאופניים, שהיו כלי הרכב הנפוץ ביותר באותם הימים. בחור כבן 17 שגר בדירה בקומה הראשונה ממול, מכר לאבא שלי את האופניים שלו עבורי, כשהתעתד להגר לאיטליה.

במקומו נכנסו לדירתו אימא, סבתא ונכדתה הקטנה ששמה היה סיסי. הן דיברו ביניהן בפרסית. והן ניהלו בביתן עסק ספרות, קוסמטיקה ומניקור ציפורניים. הייתה תקופה שאימא שלי הייתה יורדת אליהן לסידור שיער, כי הייתה מרוצה מהן יותר מהמקום שבו נהגה לבקר קודם. וזה גם היה כמובן נוח לרדת שתי קומות.

את הבית הראשון אבא שלי מכר למישהו, ששיפץ אותו מיד לאחר מכן והפך את הדירה ל-3 חדרים (שגם לכל אחד מהם היה עדיין שטח מכובד, יחסית לבניה הציבורית כיום - שהיא בניה של יותר חדרים לשטח, אבל כל אחד מהם כגודל "קופסאות גפרורים".

כיום בנייני הדירות ההן בשכונת מעונות שרה עברו / עוברים פינוי-בינוי. ודירות כמו שלנו, שאבא שלי מכר אז בשנת 1965 ב- 18,500 לירות ישראליות (השוות כיום 1.85 ש"ח), נמכרות כיום לאחר בינוי/שיפוץ ב- 3.5 - 5 מיליון ש"ח, בהתאם למיקום ואיכות השיפוץ וההרחבה. כמו כן חלק מהבנינים נהרסו ובמקומם נבנו מגדלי יוקרה.

הבית השני

עדייו לא מצאתי תמונה שמתעדת את הבית השני כפי שהיה. היתה זו הדירה האחרונה (3 דירות בקומה) בבנין בן 3 קומות על עמודים, ברחוב השושנים פינת פינסקר בהרצליה. זה היה שידרוג, בשל מעבר ל-3 חדרים ו- 3 מרפסות (על פי הנוסחה המקובלת דאז - "מרפסת לכל חדר". מבחינה כלכלית המעבר לא היה פשוט להורי - לדירה ששוויה היה קצת יותר כפול משוויה של הראשונה במחיר שנמכרה.

לבנין היה גג רעפים, שזה אומר שתקרות החדרים של הדירה שלנו היו למעשה רשת חלונות הפרוסה מתחת לקורות עץ ומצופה בטיח לבן שנתן תחושה של תקרת אבן. בשתי הדירות האחרות בקומה, הקונים בחרו בתקרת קורות עץ מצופות בפוליטורה, במקום רשת הטיח. אימא שלי לא סבלה תקרות עץ, שאחת הטענות שלה (מלבד האסטטיקה שלא נראתה לה מתאימה לריהוט מודרני), שתקרות עץ הן מאכל לתולעים ולעובש.

את הדירה בקומה שלנו ממול רכשו משפחה בלגית שהיו לה שני בנים בשנות העשרים המוקדמות. לגדול מהם שהיה ג'ינגי', הייתה אהבה בלתי מוסברת לעלות מפתח כניסה בחדר המדרגות ולטייל על רשת קורות הגג מסיבות בלתי ידועות ופעמיים מעד בהליכה על הקורות והרגל שלו חדרה היישר לתקרת הדירה שלנו. הם היו משפחה עשירה בעסקי יהלומים, אבל קמצנים בני קמצנים כרוניים. לוועד הבית הייתה איתם כל הזמן בעיות בגביית מס ועד לתחזוק הבניין. אני זוכר גם ויכוח לא נעים איתם, כשאבא שלי דרש את עלות תיקון התקרה בנזק שגרם הג'ינג'י הבלגי. אבל לאחר שנאלץ לשלם פעמיים, נגמל כנראה מאהבת טיוליו בגג, או שהשתפר שיווי המשקל שלו. כשעברו לגור עדיין לא השיגו אישור מהעיריה ועל כן ביקשו להתחבר לרשת החשמל שלנו "לכמה ימים עד שיקבלו אישור איכלוס מלא". נראה לכם שהם הציעו לשלם משהו עבור זה?

בכל אופן צרות גג הרעפים לא נפתרו. מסתבר שהבנאים לא קשרו היטב את כל הרעפים זה לזה כפי שנדרש, ובכל סערת רוחות - אבדו אריחי רעפים מתעופפים, שהיה צריך להשלימם. תארו לעצמכם איזו עבודה סזיפית זו לקשור אלה לאלה מאות אריחי רעפים.

לאחר מספר שנים הבלגים מכרו את דירתם לזוג צעיר, שלאחר מספר חודשים מועט האישה נפטרה מלאוקמיה חריפה. וזמן קצר אחר כך החליפו אותם משפחה עם שלושה ילדים, כשהבן הצעיר שלהם היה נוהג לדבר לעצמו בקול.

בדירה השלישית לצידנו, גרה משפחה נחמדה של זוג תימנים צעירים עם ילד אחד ולאחר כשנתיים נולד להם השני. אבל אבא שלה שהרבה לבקר אותם היה פחות נחמד. הוא היה נוהג להשתכר ולצעוק לעבר הרחוב מהחלון, דברי שיטנה על האשכנזים והיה משחרר קללות עסיסיות בעברית רחובית ובתימנית. זמן קצר לאחר לידת הילד השני, הם מכרו את הדירה לדיירת אנגליה, אלמנה מבוגרת ומאוד נחמדה, שהייתה מגדלת בערוגות המרפסת שלה צמחי תבלין ומדי פעם הייתה מבקרת אצל אימא שלי (שגדלה אצל דודה באנגליה, שאימץ אותה לאחר שנותרה ילדה יתומה מהורים במלחמת העולם השניה) - מביאה תשורה פטרוזיליה מסולסלת או צמח תבלין אחר ומקשקשות ביניהן על הא ודא. 

מתחתנו בקומה השניה גרה גננת עם שלושה ילדים, השניים הגדולים כבר לא גרו איתם והבן הצעיר היה מבוגר ממני בשנתיים. אני בכיתה ד' והוא בכיתה ו'. בעלה של הגננת עבד בהסתדרות בגביית מס קופת חולים. הוא היה נוסע באופנוע סירה, כשלא פעם היה משפשף בטעות את הצבע ברכב של אבא שלי בחנייה. לכל דייר היה מקום חניה מוגרל בין עמודים, שלחלקם נדרשה מיומנות תמרון רבה, כדי לא להיכנס בעמוד או ברכב השכן. אבל לבעלה של הגננת היו גם מוזרויות אחרות. כמו למשל כשהייתה לו נזילת מים בדירה, הוא היה מצלצל בפעמון וכשפתחו לו את הדלת, התפרץ לדירה ללא אומר וללא הזמנה - מסייר ובודק כל פינה בדירה שלנו, כדי לאתר את מקור הנזילה אצלו. מכשלא מצא את המקור, היה הולך כלעומת שבא. 

בדירה שלידם גרו זוג צעיר שקראנו לבעלה "אמקור", כי הוא עבד בחברת אמקור, אמפא או משהו כזה. הם היו זוג שתקנים ללא ילדים. לאחר כמה שנים הם נעלמו ומכרו את דירתם לזוג מבוגרים, כאשר הגבר חלה לאחר זמן מה בפרקינסון - שהלך והחמיר עד לכדי מצב שהאיש מאס בחייו. למזלו, לאחר זמן מלאך המוות ביקר אותו. אישתו האלמנה המשיכה להתגורר בדירה לבדה.

בדירה השלישית ממול, בקומה השניה, גרו זוג נחמד עם ילד כבן 5 במשך כמה שנים ולאחר שמכרו את דירתם, הדיירים שם התחלפו כמו גרביים ולא היה מהם מי שנטמע בזכרוני. אבל הדייר האחרון שהכרתי שם היה זוג שהוא היה מורה לנהיגה. ושתמיד היו לדיירי הבנין איתו חיכוחים. כי מקום החניה המוגרל של הרכב שלו לא היה נוח לו ולכן חנה במשטח שרות של כורכר בצידי הבניין, שלא היה מיועד לחניה, הקשה על האחרים לצאת מהחניות וכדי להתנהל בכניסות וביציאות בחניון, היה עליו לצאת כל פעם מהרכב שלו, לפתוח את שער הברזל ולסגרו לאחר שעבר. הוא כמובן התעצל, כי כמורה לנהיגה היה עליו להכנס לצאת מספר פעמים לא מועט ליום. וזה עיצבן מאוד את השכנים, כי המוני עוברי אורח היו מקצרים בשל כך את דרכם בעוברם דרך השער הפתוח, חוצים בשטח הבנין שלנו בין העמודים, שהיה בית פינתי בין שני רחובות. עוברים ובדרכם רומסים את הגינון ומשליכים בדלי סיגריות... זה היה מאבק סזיפי. אבא שלי ועוד שכן או שניים היו סוגרים ונועלים את השער כשנתקלו בו פתוח. הבעיה נפתרה כאשר אחז במורה לנהיגה שבץ, שהשאיר אותו משותק בפלג גופו האחד ועם אבדן כושר הדיבור. כשהיו מדברים אליו הוא היה עונה בקולות צחוק. צוחק וצוחק. לא ברור אם גם נשתבשה עליו דעתו.

בדירה הראשונה בקומה הראשונה גר טייס סגן אלוף עם שתי בנותיו מגירושים עם אישתו הראשונה, שהייתה דיילת בהפלגות של אוניות שעשועים. הוא נישא לאישה שניה נחמדה, הצעירה ממנו בכמעט שני עשורים ואשר עבדה כנקבנית מחשבי IBM דאז (מקצוע שעבר מהעולם). מהנישואים השניים נולד לטייס בן. אני התיידדתי עם הבת הגדולה. את אחותה הצעירה לא חיבבתי במיוחד.

בדירה השניה גר זוג מבוגרים שהבת שלהם, אימא לשלושה ילדים נפטרה מסרטן ושהבן שלהם היה רופא ומנהל מחלקה בבית חולים ירושלמי, שגם הוא עבר טרגדיה משפחתית. לימים גם הוא עבר שבץ מוחי שסיים את הקריירה הרפואית שלו. הורי הכירו אותם כשכנים עוד כשגרנו בשכונה הקודמת.

בדירה השלישית גר "ג'ינג'י" ואישתו עקרת הבית, שהיה בעל ידי זהב והיה לו עסק פירזול והלחמה. ג'ינג'י זה היה תורם רבות לתחזוקת הבנין. התקין מערכת צינורות וברז, לשטיפת הידיים ליד היציאה מחדר האשפה. כשאבנים נעקרו מגדר האבן שהקיפה את חצר הבניין, הוא היה משיב אותן ומחזקן במלט. הוא גם הוסיף במקצועיות עוד כמה נדבכי אבנים להגבהת הגדר. כשנחיל צרעות התנחל במרווח אבנים שבגדר, האיש גירש אותם באדי מים רותחים ומילא את הקן במלט. בחור זהב היה ג'ינג'י בנפשו לא רק ידיו, אבל לא מעט ריבים קולניים נשמעו מבית הזוג.


ועכשיו לדירה עצמה, שגרתי בה עד לגיל הגיוס לצבא. למרות שהשתדרגנו בחדר נוסף, עדין לא היה לי חדר פרטי, והיה עלי לחלוק עם אחותי חדר אחד, אך פחות או יותר הסתדרנו בינינו במרבית הזמן.

גם כאן הייתה בניה של חדרים בשטח רחב לב. היה לנו סלון ענק, אבל ממש ענק. כאמור, לא מצאתי handy תמונות מהבית הזה לצורך הרשומה, למעט תמונה אחת שלי שמצולמה באחת הפינות בסלון.




מהסלון היתה יציאה דרך דלתות הזזה אל מרפסת גדולה שהיה בה כיסא נוח וכן שולחן פורמייקה, הניתן להרחבה משני צידיו, שהיה כיף ללמוד עליו או לנשנש במזג אוויר טוב. עליו הייתי גם מצייר, עוסק בתחביבים כמו בניה, הרכבה והלחמה של מכשירים אלקטרוניים ועוד כהנה וכהנה. במרפסת הייתה גם דלת מעבר נוספת לחדר המרווח של ההורים, שהייתה בו גומחה עמוקה באחד הקירות, שלתוכה הותקן ארון קיר ענק מקיר לקיר, מהרצפה ועד לתקרה. סוף סוף עלה בידם של הורי לעבור ממיטת הסוכנות הכפולה בבית הקודם, למיטת עץ נורמלית מעץ טיק, עם מזרן גומאוויר בצבע סגול כהה, שלדעתי נוח יותר ממזרני הקפיצים של היום.

בין חדר ההורים לחדר השינה שלי ושל אחותי הפריד מסדרון עם כניסה לשירותים הצמודים לחדר השינה שלנו וחדר נוסף עם אמבט רחב וגם עמדת מקלחת בעמידה נפרדת, המתוחמת בלוחות שיש, כשהחלק הפתוח היה נסגר עם וילון עמיד למים. בשל צורת התכנון ,לא היה צורך בסגירה הרמטית למניעת רטיבות של הסביבה.

מחדר האמבטיה, הייתה יציאה למרפסת שירות גדולה ורחבה שבה הייתה ממוקמת מכונת הכביסה. מייבשי כביסה חשמליים לא היו עדיין בנמצא ובמרפסת השירות היה שטח תליית כביסה גדול לייבוש. המרפסת הייתה סגורה בתריסי שלבים מפלסטיק עמיד, שנעים במסילת אלומיניום. כנ"ל ניתן היה לסגור ולאטום את מרפסת הנוף והאירוח הגדולה, בעת סערות גשם.

בחדר של אחותי ושלי, מלבד מיטות היה ארון, חלקו מיועד לבגדים וחלקו לספרים. היה בחדר גם שולחן כתיבה עם ספריית מדפים מעליו, שהיה בעצם כולו שלי. אחותי הייתה מכינה שעורי בית בכל מקום הבא ליד, אפילו רכונה על הרצפה.

 הסלון הגדול היה מחובר מצד אחד לחדרון מבוא (הול) ומצד שני לחדר אוכל גדול המופרד בקיר מההול. מחדר האוכל הייתה כניסה למטבח מרובע ומאובזר, כשדלת הזזה מפרידה בין חדר האוכל למטבח. במטבח עצמו היה גם שולחן פורמייקה שאיפשר אכילה של 3 או 4 אנשים (עם הארכה נשלפת), ללא צורך לאכול בשוטף בחדר האוכל הרשמי. מהמטבח יציאה למרפסת שירות נוספת, גם היא ניתנת לסגירה על ידי תריסי גלילה מפלסטיק עמיד.

גרתי בדירה הזו של הורי עד לגיוס לצבא. פני הרחוב השתנו מאוד בתקופת המגורים. כשעברנו להתגורר בה, בתחילה אחרי הבניין החדש שלנו, בהמשך הרחוב היו רק 2-3 צריפים, בדרך שהובילה לפרדסים ושבהמשכם בית העלמין הישן של הרצליה. הצריפים נהרסו עם השנים. הרחוב התמלא בבניה צפופה שהתפשטה מערבה לכיוון הים ודרומה לרחובות חדשים. הורי המשיכו לגור בה עוד לא מעט שנים, כשהיינו באים לבקר אותם עם הנכדים. הם עברו לרעננה לדירת גן כשהתקשו לטפס ארבעה גרמי מדרגות של 20 מדרגות פלוס 4 אל דירתם. הם מכרו את הדירה הזו בזמן, גם בשל מימוש תוכנית הלאמה של העיריה, שקיצצה כמעט את כל השטחים המשותפים והגינון הרחבים של הבניין, בשל היותו בית פינתי בין שני רחובות, לצורך הרחבה של שני הכבישים. לדיירים הנותרים בבנין, זה היה בבחינת "גם רצחת וגם ירשת" מצד העיריה. גם הולאם מרבית הנכס המשותף וגם נדרש מכל אחד מהדיירים להפקיד סכומים רציניים לטובת העירייה, כדמי השתתפות בעלות הרחבת הכבישים. חוצפה!!! (לא עזרה פניית הדיירים לעזרה משפטית, החוק עומד קטגורית לטובת הרשויות המקומיות). ההורים שלי נחלצו מכך בדקה התשעים כשהצליחו למכור את הנכס לאחר, בטרם הופעלה ההלאמה.

גם כאן, הקונה שיפץ ושינה את מבנה הדירה, מדירת 3 חדרים לדירה בת 4 וחצי חדרים. על חשבון צמצום שטח הסלון. כמו סגירה וחיבור חלק מהמרפסות לשטח הפנימי. ובכלל תרבות הדיור בישראל עברה שינוי קונספציה - מרפסות לא מיועדות לחיות בהם, אלא לבניה של מקסימום חדרים אפשריים לשטח. מגורים ב"קופסאות גפרורים" כבר אמרנו. אמנם זה מאפשר יותר פרטיות לילדים. אם כי אני לא בטוח שזה תמיד לחיוב לקשר שבין הורים לילדים.

לאחר שיצאתי משני הבתים שחייתי בהם עד לגיל הגיוס, עברתי הרבה מאוד מקומות מגורים ובתדירות גבוהה - לא לכולם אני יכול לקרוא בית או שהייתה לי בהם הרגשה של בית. גם עד גיל 25 לא היו לי מגורים עם פרטיות. אבל כדי לספר על כך, נראה לי שאצטרך להקדיש רשומה נפרדת. חלק ב' כבר יבוא בתקווה מחוץ לשרביט "בתים וגעגוע".

יום שלישי, 9 בפברואר 2021

חמיצה ירוקה חומה היא לעוורי טעמים - הטרילוגיה


 קיבלתי את אתגר השרביט החם - בנושא געגועים לאוכל ילדותי - כי אני דווקא בקטע של כתיבת נוסטלגיה יותר מאשר  כתיבת יומן בהווה.

פרק א' - סטיגמות על מטבחים

לפני כשני עשורים התארחנו אצל חבר מהעבודה. הוא המבשל. אישתו רק מדברת: "אם שי בעלה חשב שהוא מתחתן עם אישה שתכין לו ג'חנון, מלוואח וסחוג, הוא בוודאי טעה..." ובעוד אנחנו מהללים את האוכל שהכין בעלה (כיום לשעבר) ממוצא בולגרי, הגברת ירתה את המשפט כמו משום מקום: " אנחנו התימנים אוכלים אוכל צבעוני ולא כמו אוכל אשכנזי שהוא חום אפור כזה". אמרה, כשהיא מעווה את פרצופה. איזה טאקט מעולה, גם אם היא חושבת כך.

וכשאומרים לי דברים שאינם מבוססים במציאות, אני מגיב: "כמדומני שחמין תימני הוא חום כמו החמין הספרדי והאשכנזי. גם את החמינדוס הטורקי צובעים בחום. ולעומת קציצות הג'עלה התימניות שצבען חום, קציצות הבקר הטחון המבושלות ברסק עגבניות מהמטבח האשכנזי של אימא שלי - צבועות דווקא אדום. וכמו קציצות ג'עלה תימניות חומות שמוגשות/נצבעות בתוספת סחוג ירוק או אדום, במטבח האשכנזי קציצות דגי הקרפיון (גפילטע פיש) האפורות מוגשות מעוטרות בגזר (כתום) ובהרבה חזרת ארגמנית מסלק (חריפה אש). 


וכי מרקי הבורשט האדום והירוק, מרק העגבניות, מרק האפונה, מרק העוף הזהבהב ומרק הירקות הצבעוני, האשכנזיים, חומים? אבל כבר נאמר, בורות ורשעות הוא הצירוף הקטלני ביותר לאדם. ואולי זה דווקא פועל יוצא של כיסוי רגשי נחיתות?

ובכלל אינני מבין את ההתנשאות הנפוצה של מטבחים מסויימים על המטבח המזרח אירופאי. מצטער, אינני מבין את ההתלהבות מתבשילים ששופכים לתוכם כוס שמן זול (ולא שמן זית חלילה) וכן לא את ההתנשאות של מטבחים שמגישים למעשה בורגול מאודה עם תערובת תפלה, לטעמי, של ירקות מבושלים - מנה הגורמת לי לצרבת. והאם האוכל האשכנזי "תפל וחסר תבלינים"? במטבח המזרח אירופאי של אימא שלי היה שימוש רב בפלפל שחור ולבן ופפריקה אדומה חריפה ובפלפל אנגלי ובעלי דפנה. ושימוש רב בצמחי תבלין טריים כמו שום, פטרוזיליה ושמיר. 

ובכלל הרשו לי להעיר דבר חוכמה. לא המקור האתני של המטבח הוא זה המעיד על טיב האוכל וטעמו, אלא איכות המבשל/ת בכל סוג של מטבח. 

מצחיק אותי גם שהממליגה הרומנית מקבלת בשנים האחרונות עדנה כאשר קוראים לה פולנטה ושהקרמשניט האשכנזי מקבל כבוד  כאשר מכנים אותו קרם פטיסייר. והאם השניצל המוגש בהמוניו לילדי ישראל (שמסרבים לאכול כל בשר אחר) אינו אוסטרי? והנקניקיות הישראליות הכשרות והמלאות בקמח ופוספטים הן זבל של ממש לעומת אלו שאוכלים באוסטריה ובגרמניה. בברלין אכלתי במסעדה ששמה קרתופל (תפוח אדמה) שבה מוגשים עשרות מנות שונות על בסיס תפוח אדמה. ממש ללקק את האצבעות אם תצליחו להשיג שם תור. אז מאיזה מקום מגיעה ההתנשאות הזו של מטבחים מזרחיים על מטבחים מזרח ומרכז אירופאיים?

האמת שהייתי מאוד משועשע במסעדה שברובע היהודי ברומא, שבה קבוצה של תיירים דוברי צרפתית הזמינו קוסקוס מכל התפריט העשיר - באיטליה! ומכך שישראלים באמסטרדם אינם אוכלים במסעדות הולנדיות (בשל בורות בשמות המנות בתפריט) ובמקום אוכלים בהולנד חומוס ופלאפל. 

אני לא יכול להתהדר באוכל של סבתא. כי לא הייתה לי אף פעם שום סבתא. שלי קיפדו את חייהן בשואה. אבל גדלתי על אוכל של אימא ועל אוכל של אבא, שלכל אחד מהם אקדיש את שני הפרקים הבאים.

פרק ב' - אוכל הילדות של אימא

אמא שלי איבדה את הוריה ושני אחיה התאומים בגיל 10 בשואה. לא היה לה ממי ללמוד לבשל מלבד זיכרון טעמי הילדות. אבל היא לימדה את עצמה. בילדותי המוקדמת מבחר הבישול שלה היה מוגבל. לכל יום בשבוע היה התפריט הכמעט קבוע שלו - אבל ארבע מנות: מנה ראשונה, מרק, מנה עיקרית וקינוח. אינני זוכר כעת את סדר התפריט היומי אבל היה היום שבו המנה הראשונה הייתה סלט חצילים ביתי. כשחזרתי מבית הספר אהבתי להפריד את תוכן החציל הקלוי מקליפתו ולקצוץ בצל דק דק. אימא הייתה מוסיפה מלח וחומץ ואני הייתי מועך את הכל במזלג עד לקבלת מרקם אחיד. ואז אימא הייתה מחלקת את החציל למנות שהיו מוגשות עם פרוסת עגבניה, עלה פטרוזליה ומספר זיתים שחורים לקישוט ולטעם. אימא ואבא היו אוכלים את סלט החצילים עם פרוסת לחם קימל. אני לא סבלתי את טעם הקימל ואכלתי את הסלט ללא לחם. ובאותו היום המנה העיקרית הייתה קציצות בקר בתוספת שעועית צהובה מטוגנת בשום. כל מנה בשרית הוגשה גם עם מלפפון כבוש תוצרת בית. 

והיה היום שבו המנה העיקרית הייתה קציצות קישואים מטוגנות עדין, שאהבתי כל כך. לעולם לא אכלתי כמותן. אף לא אחד (כולל אני) הצליח לאזן בין כמות בלילת הקישואים הקלופים והמבושלים, לבין הקמח, הביצה והתבלון. ומנה זו הוגשה עם תוספת געבעץ' (שבמסטר שף שמו הומר לרטטוי).

והיה יום שבו המנה העיקרית הייתה כבד עוף או כבד בקר מטוגנים עם הרבה רצועות בצל ושהיו מוגשים בתוספת פירה תפוח אדמה וצימעס (גזר מקורמל בחמאה). איזה געגועים מעורר בי הצימעס הזה, אל תשאלו.

והיה היום החלבי שבו המנה העיקרית הייתה איטריות בחמאה וגבינת קוטג'.

וכאמור בכל יום היה המרק שלו - מרק עגבניות, מרק בצל, מרק אפונה, מרק פטריות, או מרק ירקות עם גריסי פנינה.

ולמנת הקינוח היה היום של סלט הפירות החיים במיץ תפוזים. והיה היום של סלט גזר מרוסק  בפומפיה עם צימוקים ובנגיעת מיץ לימון סחוט. והיה היום של פודינג וניל. והיה היום של פודינג שוקולד (ששמו "עוברת" במאסטר שף למוס שוקולד). והפודינג הזה היה פעם מעוטר בפרוסת בננה, פעם מעורבב עם תוספת צימוקים ומעט רום, או תוספת רסיסי אגוזים. והיה היום של קוביות פרי בתוך רפרפת ג'לי (אדום, ירוק או צהוב - לא חום!). לשבת אימא הכינה קומפוט (לפתן) שזיפים, אפרסקים או משמשים, או תפוח עץ אפוי ממולא בצימוקים וקינמון. 

וביום שישי בצהריים אני זוכר במדויק את התפריט הקבוע. פרוסת חלה מרוחה בשמאלץ מיט גריבעל (שומן מממוצה מעור קרעי תרנגולת, מעורבב בשבבי בצל מטוגן). וואו, כמה שזה טעים אם מתעלמים מהכולסטרול.

ואז היה מוגש המרק - מרק עוף תוצרת בית בתוספת פרפעלך (שקדי מרק אפויים תוצרת בית). יותר מאוחר הן הוחלפו בשקדי מרק של אוסם שהיו להיט. היו אז ארבעה סוגים - הקטנים הסטנדרטיים המיוצרים גם כיום, שקדים מרובעים בינוניים, שקדי מרק גדולים ושקדים צרים ומארוכים. 


לאחר מכן הוגשה המנה העיקרית שהייתה קורקבנים (ההורים אכלו מחזה העוף המכובס ממרק העוף). הקורקבנים ברוטב (לפעמים לבבות וכליות) הוגשו עם תוספת של פתיתים עם הרבה בצל מקורמל.

ולקינוח, ביום שישי הוגש הקינוח הכי אהוב עלי. קיגאלע - קוגל תוצרת בית מאיטריות מומתקות עם הרבה צימוקים, קינמון ווניל. זה היה בימים שעדיין לא היה לנו תנור אפייה ואימא הייתה מכינה את הקוגל בסיר פלא מעל להבת גז נמוכה. 


ויש גם סיפור הקשור לקוגל הנהדר הזה. היו לנו שכנים דלת מול דלת ממוצא תימני. והייתה מסורת - בכל שישי בצהריים, הם שלחו עם אחד מילדיהם צלחת עם פיתת לאפה תימנית וריחנית, היישר מ"התנור". ואני או אחותי היינו מחזירים את הצלחת עם נתח הגון מהקוגל. כך זה היה במשך שנים, עד שנעמי הבת הצעירה אמרה לי בעת מריבה. שהקוגל הזה היה נזרק כמו שהוא לפח האשפה. עוד טראומה תימנית 😃. כנראה לא היו מורגלים למתוקים. כשפעם הם הזמינו את אחותי ואותי להצטרף לארוחת צהריים משפחתית של שישי, נוכחתי שהמנה הראשונה והקינוחים שלהם היו מיני פיצוחים. הארוחה לא הייתה משהו לטעמינו, למעט הפיתה, אבל החמימות המשפחתית שלהם והשיח ביניהם בארוחה שנמשכה שעתיים לפחות - היו מלבבים ביותר.

אבל היו גם מאכלים לא קבועים בהתאם לימות השבוע ושהיו לנו שדרוג מדי פעם לשיגרה.
היו הקנישעס שהם קצת מעין בורקס, אבל לא מבצק עלים אלא מבצק פריך למחצה מעשה ידיה של אימא. היו שני סוגים. אלה שמולאו בתפוח אדמה מבושל ומעוך במעט חמאה (כמו פירה) ומעורב עם בצל קצוץ מקורמל. אינני יכול לעמוד בפניהם וכיום אחותי מכינה אותם לאירוחים משפחתיים, בדייקנות כמו שאפתה אותם אימא שלי. וכך הם נראים:


והיה הסוג השני הממולא בגבינה עם בצל ירוק ושמיר, בתוך גלילי בצק מאורכים . מה אומר לכם? 
הקנישעס האלה הם מעדן שאי אפשר לעמוד בפניו. את זה אני יודע ומכין מדי פעם. וכולם מלקקים את האצבעות ומחסלים עד לפירור האחרון.
ולפעמים אימא הכינה ממליגה (פולנטה) עם תוספת שמנת, או פשטידה על בסיס ממליגה (קמח תירס) שמכונה מאיסנה. לשבת אימא הכינה לפעמים צלי בקר עם תפוחי אדמה וגזר, מבושלים בסיר לחץ - תבשיל המכונה בראטן. כשהבשר יצא רך רך ותפוחי האדמה ספוגים בציר התבשיל באופן אחיד. לפעמים הייתה מכינה גם ורעניקעס - כיסונים ממולאים בגבינה ומבושלים במים רותחים עד שהיו צפים על פני המים. ולעיתים טיגנה לביבות גבינה טעימות. ולשבועות הכינה כדורי גבינה מבושלים במים. כמה טעימים הם היו כשהוגשו מעורבבים עם מעט חמאה מומסת. מעדן

ולשבת אימא אפתה בכל יום שישי עוגה. לפני שהיה תנור היא אפתה אותם על להבת גז בסיר אלומיניום כזה:
אם זה לייקעך (עוגת ספוג בטעם וניל), או עוגת לייקעך בחושה שיש (עם כתמי קקאו), או עוגת קרמשניט "נפוליון" (הממולאת קרם פטיסייר בין דפי הבצק), או עוגת שוקולד מצופה בגנאש, או שכבות שכבות של עלי ואפל עגולים גדולים, עם שכבת שוקולד מרוחה בין כל דף לדף. אבל העוגה הטעימה ביותר הייתה עוגת "שושנים" מבצק שמרים עם הרבה שוקולד מומס בתוכה (כמו ברוגלעך) או בגירסה של מילוי בגרגרי סוכר עם הרבה קינמון.

רפרטואר העוגות התרחב כאשר עברנו לדירה חדשה כשהייתי כבר תלמיד בכיתה ד' ולראשונה היה לנו תנור אפייה. וכאשר אימא קיבלה את כל חוברות המתכונים (עשר במספר) שהזמינה בדואר מחברת אוסם.  



למעשה המעבר לדירה החדשה היה לאימא טריגר יציאה לקולינריה של העולם הגדול. לקראת מסיבת חנוכת בית לחברים ובנות זוגם מהעבודה של אבא, אימא מצאה בעיתון מתכון של פשטידת רועים אנגלית מתפוחי אדמה, בשר בקר טחון ברסק עגבניות. ולאחר שקיבלה מחמאות רבות, החלה לאסוף מתכונים שנראו לה מהעיתונים וניסתה אותם. יש אנשים שאף פעם לא מצליחים לשחזר מתכונים. אבל אימא הייתה מבשלת/אופה בקפדנות עם הצלחה מלאה. כנאמר, הייתה לה יד לבישול. 

את המתכונים המוצלחים הייתה מדביקה במחברת פוליו עם כריכה עבה. בראש כל מתכון, הייתה מדרגת אותו בכתב ידה "מצוין", "טוב מאוד" ... והייתה מציינת ליד כל אחד, מי מבני המשפחה אוהב את זה. למשל, אורז עם צ'ילי קונקרנה רשום כמאכל האהוב ביותר על ידי הנכדים שלה (הילדים שלי). ובכלל ילדי מאוד אהבו לבקר ולאכול את כל מאכליה.  היא הייתה גם רושמת במחברת את כל השינויים (תוספות או שינוי מרכיבים שערכה) לכל מתכון.

והיא התחילה לאסוף גם ספרי בישול. הראשון היה "המטבח באהבה" של רות סירקיס, ואחר כך הגיע לרפרטואר הבישול שלה הספר של נירה רוסו וכך הלאה, ספרי בישול שהופיעו עם הזמן. בכל דף בספרים רשמה את הערותיה (ציון, ווריאציות שעשתה ומי אוהב מה). 

כאשר ראייתה הלכה ודעכה עקב ניוון רשתית שסבלה, הפסיקה אט אט לבשל ומלאכת הבישול עברה לאבא שלי (אבל בהשגחה צמודה שלה 😃).

פרק ג' - אוכל הילדות של אבא

לאורך ילדותי, אבא היה בעיקר הסו שף של אימא. אני זוכר אותי מתבונן כיצד היה מטפל בתרנגולות. שורף בלהבה את אניצי הנוצות וטובל את העוף בקערת מים רותחים - כדי להרחיק מהעור את מה שלא ראוי למאכל לדבריו. אני זוכר את הקרפיונים שהביא ושמר אותם עד לבישול באמבטיה. עמדתי על שרפרף עץ קטן כדי להתבונן במעשיו. כיצד היה מכה בראש הדג במערוך. כיצד ניקה את הקשקשים, כיצד היה מוציא את שלפוחית השחיה מלאת האוויר ומרחיק את עמוד השדרה עם העצמות. ואז היה מפלח את הדג לפרוסות או טוחן אותו במטחנת בשר.

הוא היה טוחן במטחנת יד גם בשר בקר לקציצות. פעם נתח בשר ופעם נתח מהחלק הלבן של חלה (שאריות משבת) רטובה שנסחטה, וחוזר חלילה עד שהיה נגמר מלאי הבשר והחלה. תוך כדי טחינה הוספו גם בצל קצוץ ושיני שום. בסיום התערובת תובלה והוכנסה ללילה למקרר. למחרת אימא הייתה יוצרת קציצות ומטגנת אותן, או יוצרת כדורי בשר ומבשלת אותם ברוטב רסק עגבניות ומיץ לימון. אבא גם הכין תערובות בשר טחון עם אורז, שאימא הייתה ממלאה בה פלפלים, או עלי כרוב ומבשלת אותם ברוטב רסק עגבניות ולימון. 

אבא היה גם זה שהכין את תערובות תפוח האדמה והגבינות לקנישעס. אלה הוכנסו ללילה במקרר כדי להגיר את המיצים והטעמים ולמחרת אימא מילאה בהן את הבצק לפני האפיה. אבא היה מכין גם את התערובות לוורניקעס (כיסונים) שאימא מילאה, ולאחר שצפו במים הרותחים, הוצאו לתוך קערה ועורבבו עם חמאה מומסת, ובצל מטוגן (לכיסוני תפוח האדמה).

אני זוכר כיצד טיפל בלשון פרה (הרחיק את הקרום החיצוני) ושלאחר מכן בישל אותה בסיר לחץ. לאחר קירור, היה פורס את הלשון לפרוסות, ממלא ביניהן שום כתוש, פלפל אנגלי שחור ושאר מיני עשבים ותבלינים, קושר אותם זה לזה שתי וערב בחוט שפגט, כנתח עטוף בעלי דפנה ואז אופה בתנור. בילדותי המוקדמת אהבתי את הפרוסות מקצה הלשון שהיו שריריות וקשות יותר מאשר את אלו הרכות מעומק הלשון.

בחנוכה כשאימא הכינה לביבות גבינה, אבא היה מגרד תפוחי אדמה בפומפיה, מוסיף תבלינים וביצה ומטגן לטקעס (לביבות תפוחי אדמה). טעמי הלביבות האלה חקוקים בזכרוני בערגה רבה.

אבא היה גם המומחה להכנת בורשט אדום מסלקים שהיה מבשלם קודם בסיר לחץ ולאחר מכן מרסק אותם בפומפיה גסה לתוך מי התבשיל. לאחר מכן הבורשט בושל בתוספת לימון, תבלינים ושמיר קצוץ. והיה בורשט של קיץ שהוגש צונן - כנוזל מסונן בתוספת שמיר טרי קצוץ ומעט שמנת. והיה בורשט של חורף, שהוגש חם והיה בו קוביות תפוחי אדמה, גזר וסלק מגורד בפומפיה גסה ורצועות כרוב חתוכות.

והוא גם היה מכין בורשט ירוק (חמיצת שצ'אבל), שהיה מוגש מצונן עם מעט שמנת במרכז קערת המרק, את המרק הזה מכינים מעלי חמציצים שכבר קשה מאוד להשיג אותם בימינו.

עלי חמציץ למרק חמיצה (בורשט) ירוק

אבא גם היה מכין כרוב מאודה. זה הלך מאוד טוב כתוספת לנקניקיות גורמה (אבא היה מכין נקניקיות ונקניקים תוצרת בית). להכנת הכרוב, הוא היה מטגן בסיר בצל קצוץ ומוסיף רצועות כרוב חתוך (לפעמים משני כרובים), מתבל. מוסיף מלח, לימון ומעט סוכר. לבסוף מתקבלות רצועות כרוב מאודות בצבע חום זהוב. וואו, כמה שזה טעים. 
הוא גם היה מכין געבעץ' (רטטוי מזרח אירופאי) מפלפלים, עגבניות, קוביות קישואים וחצילים וכל זה מבושל ברסק עגבניות מתובל בפלפל אנגלי ועלי דפנה. כמה אהבתי לאכול את זה, אפילו קר.

אבא היה גם אחראי על כבישת ירקות. הוא היה מומחה לכבישת מלפפונים, עגבניות ונתחי אבטיח. הוא היה קולה גם חצילים ופלפלים ומחמיץ אותם במלח, חומץ ושום. את הפלפלים הקלויים היה מחמיץ שלמים ואת החצילים היה פורס לפרוסות, מטגן אותן ומעבירן לצנצנת עם מעט משמן הטיגון, חומץ ושום כתוש. כמה טעים זה היה על פרוסת לחם.

אבא היה גם אחראי על ארוחות הבוקר בשבת. הוא היה משכים קום ומכין סלט ירקות קצוצים דק, סלט צנון מגורד בפומפיה, וסלט ביצים קר, והכל מושקע ומתובל לעילא ולעילא. לקינוח בעונה - תותים טריים מרוסקים בשמנת ומעט סוכר. לעיתים היה מכין גם בלינצ'עס ממולאים גבינה וצימוקים. כל כך אהבתי את ארוחות הבוקר האלו.

אבא היה גם מכין את הרכיבים לסלט מיונז קר, שהוגש בשבת בצהריים. הוא חתך לקוביות גזרים ותפוחי אדמה מבושלים, מלפפונים כבושים וביצים קשות. אימא  הייתה מוסיפה אפונה משומרת, מיונז ומתבלת. התקבל סלט צבעוני וטעים (לתשומת ליבם של אלה החושבים שאוכל אשכנזי חום ומשעמם 😃). אני מכין את הסלט הזה כיום בעצמי כשמגיעים להתארח אצלנו. אני משדרג אותו בתוספת מעט גרגרי תירס משומרים, פטרוזיליה ושמיר קצוצים דק ובתוספת כפית חרדל למיונז.

לעיתים, כשאבא חזר מוקדם מהעבודת, הוא היה מכין לנו חומוס או טחינה טעימים מעשי ידו, לארוחת ערב. מי אמר שרק מזרחיים יודעים 😃

וכשראייתה של אימא כבדה בשל ניוון רשתיות העיניים, אבא קיבל את שרביט השף במטבח עד לעצם היום הזה (גיל 93). כיום העובדת הזרה משמשת כסו שף לעזרתו. אוכל דליקטס. תענוג לאכול כשאנחנו מוזמנים. לא אכלתי חמין (צ'ולנט) טעים יותר ממעשי ידיו (האמינו לי שאכלתי הרבה מכל העדות וכל הגירסאות). את מילוי הקישקע הוא אינו ממלא יותר במעיים או בעור גרון (הלזלה) שהיה תופר אותם כפי שנהג בעבר. אינני יודע את המתכון המדוייק אבל זה בערך כך:
הוא מערבב קמח במעט מים ושמן, מוסיף פטרוזיליה ובצל קצוצים דק דק, חלמון ביצה ותבלינים.  יוצר בידיים  מהתערובת "נקניק", עוטף אותו בניילון נצמד ומכניסו לקירור במקרר. את "הנקניק" הזה הוא מוסיף לשאר מרכיבי החמין (שעועית בובעס גדולה וגריסי פנינה מושרים, תפוחי אדמה, גזר ובשר בקר) לאחר שהובאו לרתיחה ראשונית בסיר חמין, לפני שמוכנסים לתנור בחום איטי ממושך. קשה להפסיק לאכול את נקניק המילוי הזה כשהחמין מוכן. 

הוא גם ממציא מיני פשטידות ומאפים - מלוחים ומתוקים. ממש להערצה בגילו.
ובכלל נראה שירשתי את יכולות בישול והאפיה מאבא שלי - שנינו מבשלים "לפי הרגש" ולא ממתכונים כתובים. האמת שזה תמיד מצליח לנו ובכל פעם יוצא עם וריאציה. אף פעם לא בדיוק אותו הדבר.
***
מוזמנים לבקר בפינת התמונה השבועית.

יום רביעי, 27 בינואר 2021

זכרונות ממלחמת המפרץ הראשונה


מלחמת המפרץ הראשונה – לאיזו נוסטלגיה הפכה המלחמה ההיא שלושים שנה אחרי – נושא לשרביט החם.

בדיוק שנה לפני מלחמת המפרץ חזרנו לארץ לאחר שהות ארוכה בארה"ב, עם תינוקת בת שנה. אני חושב שלקח לנו לפחות שנה לצאת מההלם התרבותי שבחזרה. אבל יתכן שהמלחמה ההיא הייתה זו שהחזירה אותנו במהירות למציאות הארץ-ישראלית שנשכחה.

ובזמן האולטימטום שניתן לסאדם חוסיין שליט עירק על ידי הכוחות הבינלאומיים בראשות ארה"ב, הנה כבר התקשורת מברבrת עצמה לדעת כנהוג במחוזותנו, על סיכויי המלחמה כנגד סדאם חוסיין המטורף. ופיקוד העורף נותן במרץ הוראות למיגון מפני מתקפת טילים עם ראשי חץ כימיים.

כאב לפעוטה בת שנתיים דאגתי להתכונן וכמו כולם רכשתי יריעות ניילון לאיטום, מאסקינג טייפ וסיליקון, רדיו טרנזיסטור על בטריות, שקיות אבקת סודה לשתיה ומנורת ניאון נטענת למקרה של הפסקות חשמל. פיקוד העורף חילק לזוגתי ולי ערכות אב"כ שהרכיב העיקרי שלהן הייה מסיכת גומי שחור עם סנן פחם פעיל. הבת הפעוטה קיבלה ממ"ט. שהוא בעצם כלוב ממוגן לכאורה מלוחמת גזים (ולמעשה הוא לא, על פי הידוע לנו כיום). מחמת החשש להתקף היסטריה אם נידרש להשתמש באמצעי המיגון, התייעצנו עם רופא הילדים של הבת שרשם לה כדור הרגעה אחד. חצי כדור מומס. אם תהייה אזעקת אמת. ש"ההשפעה כמעט מיידית", הבטיח הרופא ומסתבר שצדק.

בדירת שלושה החדרים שגרנו אז, לא היה אף חדר פנימי או חדר ללא חלון. אז הפכתי את חדר השינה שלנו לחדר "אטום" על פי הוראות פיקוד העורף. ראשית הדבקתי משני צידי זגוגית החלון רצועות שתי וערב מסקינג טייפ שימנע פיזור רסיסי זכוכית מהדף של טילים, אם יפלו בקרבת מקום. לזגוגית החלון מחוץ ומפנים הצמדתי שתי שכבות של יריעות ניילון עבה והצמדתי אותן למסגרת החלון בכמה שכבות מסקינג טייפ. לבסוף החלון נטרק על רצועות סיליקון לאיטום המרווחים שבין החלון למשקופים. החלון הזה נשאר אטום ועד לסיום המלחמה לא נפתח לאיוורור.

בלילה הראשון שבו נשלחו טילים, לא שמענו את האזעקה ולא התעוררנו. עד שבאמצע הלילה צלצל הטלפון בחדר השינה. מעבר לקו נשמע קולו המודאג של אבא שלי: "הייתה אזעקה בכל רחבי הארץ לפני עשרים דקות ולא הצלחתי להשיג אתכם עד כה. לא היו אז טלפונים סלולריים וקווי בזק קרסו באותו לילה. בלילות הבאים דאגנו לישון עם "רדיו שקט", כי בקושי ניתן היה לשמוע את האזעקה בצפון ירושלים גם כשערים. עוד אחד ממחדלי התקופה. היינו מתעוררים בהודעה המצמררת "נחש צפע, נחש צפע" שהוא האות שהושמע ברדיו לפני האזעקה.

וואו, אני נזכר בתחושת האימה בלילה הראשון על כך שהייתה אזעקת טילים לפני עשרים דקות. כנשוך נחש זינקתי והוצאתי את הפעוטה ממיטתה בחדרה. במוחי עוברת המחשבה שאם אנחנו מרגישים עדיין טוב, סימן שלא נשלח לאזורנו טיל כימי, אבל מה יקרה חלילה בעוד דקה? כשהבת מבוהלת ואינה מבינה מה קורה, מסרתי אותה לידי זוגתי, כדי להמיס בכפית עם תרכיז מיץ את חצי כדור ההרגעה שרשם רופא הילדים. מיד לאחר שהתרופה הוכנסה לפיה, העברנו אותה לממ"ט ועטינו את המסכות. התרופה עשתה את מלאכתה והבת התחילה לצחקק "מההצגה". לשמחתנו ובזכות הכדור, העניין התפרש אצלה כמשחק עליז. נותר רק להשלים את האיטום של הדלת במסקינג טייפ ולפרוס סחבת רצפה סחוטה לאחר שהוטבלה בדלי מים עם אבקת סודה לשתיה, שאמור היה לנטרל כניסה של גז עצבים או גז חרדל. חחחח. אבל ככה הורה לנו פיקוד העורף. וכי היה לנו מגן טוב יותר? על כך אתייחס בסיום.

למחרת בבוקר נסעתי מירושלים לבת ים כדי להביא את החותנת אלינו. מזה מספר שבועות היא גרה לבד. כאשר כבר לא הייתה מסוגלת להתמודד בעצמה עם מצב האלצהיימר המתקדם של בן זוגה, ולכן העברנו אותו לחסות במוסד סיעודי מטופח לתשושי נפש ברעננה. היא שהתה אצלנו כחודש עד שנמאס עליה המצב והתגעגעה לחזור לביתה בשבועיים האחרונים למלחמה.

בשהותה איתנו היה לכל אחד פק"ל חלוקת תפקידים כשנשמעה אזעקת טילים. על פי רוב בלילות, אך לעיתים גם בשעות היום. ראשית כל המבוגרים עטינו מסכות אב"כ. זוגתי הייתה מביאה את הבת מחדרה אל חדר השינה "המוגן" שלנו ומכניסה אותה לממ"ט. תפקיד החותנת היה למלא דלי מים, להוסיף לו אבקת סודה לשתיה ולהטביל בו סחבת רצפה. בזמן שכולם כבר היו בתוך החדר, סגרתי את דלת הכניסה אליו ואטמתי אותה מסביב במסקינג טייפ מסוג שקל יותר לתלוש ביציאה מהחדר עם צפירת ההרגעה, מבלי לתלוש גם את הצבע של המשקופים. בזמן אטימת הדלת, החותנת הטבילה כאמור את סחבת הרצפה בדלי מי הסודה לשתיה, סחטה אותה ופרסה את הסחבה הלחה באופן שתחסום את החרך שבין הדלת לרצפה. לכשהושלם מבצע הכניסה המהיר ל"מרחב המוגן", היינו מדליקים את הרדיו-טרנזיסטור ומתעדכנים במתרחש - היכן נפלו טילים ומהם הנזקים.

למרות שהממשלה הכריזה על השבתת המשק מלבד העובדים החיוניים, זוגתי ואני התחלפנו במשמרות לנסיעה למקום העבודה, מצויידים בערכת האב"כ – הארוזה בקופסת קרטון חום ותלויה על הכתף ברצועת פלסטיק שחור. כמנהלי מעבדות מחקר באוניברסיטה, היינו חייבים להגיע לעבודה. כי לא ניתן לעצור את עבודות התחזוקה הביולוגיות של שורות תאים וחיות מעבדה. הרי אי אפשר להרעיב את שניהם. וצריך לדאוג למילוי חנקן נוזלי במיכלי ההקפאה, כדי למנוע הפשרה של חומר ביולוגי שהושג במאמץ רב. גם הסטודנטים שלנו הגיעו לעבודה לשם תחזוקה מינימלית של המערכות הניסוייות שלהם למסטר ולדוקטורט. אי אפשר לעבוד עבודה מעבדתית מהבית.

ובבית, החותנת החרוצה העבירה את הימים בכל מיני פרוייקטים, כמו בכבישת כרוב וגזר בנוסחה הסודית שלה ובבישול מטעמים. אני זוכר את כיסוני הבשר בגודל אצבעון שמילאה במומחיות ובזריזות ואת מרק העוף הצח, פרי ידיה, שאליו הוספו הכיסונים ברוחב לב. וגם את השניצלים העסיסיים שטיגנה. לא כאלה מיובשים על ידי וידוא הריגה בפטיש. היא הקדימה גם בטבילת נתחי חזה העוף בפירורי לחם לפני הטבילה בביצה, וזה עושה את כל ההבדל בין שניצל סוליה לבין שניצל עסיסי עם מעטה קראנצ'י.

במהלך המלחמה הגיעה אלינו לירושלים אחותי ומשפחתה מהרצליה לסוף שבוע אחד. היא הייתה אז בהריון בחודש השישי עם בנה השלישי והייתה בחרדה לאחר שטיל נפל לא רחוק מביתם. ירושלים הייתה אז מוקד עליה לרגל מכל קצות הארץ. כי הייתה מקובלת ההנחה שסאדם חוסיין לא יכוון טילים לירושלים מחשש פגיעה במקומות הקדושים לאיסלם. ואכן באמת לא נורה אף טיל לעבר ירושלים. באותו סופ"ש לא היה ירי טילים בכל רחבי הארץ. אגב הנחה זו לא עמדה במבחן במבצע עופרת יצוקה, שבה החמאס שילח טילים לעבר ירושלים.

לאחר חודש, כשבהחלטת ממשלה הותר בשבועיים האחרונים לפתוח את המשק לפעילות מלאה וכן את מוסדות החינוך בתנאי שעומדים בתקנים של מרחב מוגן לילדים - החותנת חזרה כאמור לביתה בבת ים. את הפעוטה החזרנו למעון נעמ"ת לאחר חודש העדרות. אך כיוון שגננת וארבע סייעות לא יכלו להשתלט על העברה מהירה של כ-40 פעוטות לממ"טים האישיים, ההורים נדרשו להשתתף בתורנות. בשמונה שעות היו שתי משמרות של שני הורים בכל משמרת. יצא גם לי להשתתף במשמרת אחת, שבראשיתה תרגלנו הכנסת הפעוטות לממ"טים. אך לשמחתי לא הייתה במשמרת שלי אזעקת אמת.

התנהלות הממשלה ומשרד הבריאות כיום במגפת הקורונה מזכירה לי במידה רבה את השלומיאליות החלמאית שבהתנהלות הממשלה ופיקוד העורף בזמן מלחמת המפרץ.

האם היינו אז מוגנים, אם חלילה היינו מותקפים בטילים עם ראשי נפץ כימיים? האמת שממש לא. נראה לכם שיריעות הניילון היו מגינות עלינו מגז חרדל? גז שהיה ממיס ומחורר את היריעות תוך שניות. אומר לכם גם שחיילי צה"ל אינם ממש מוגנים מלוחמה כימית - בשכמיה המצחיקה שהם אמורים לעטוף את גופם יחד עם עטיית המסכה. למעשה רק חובשי אב"כ והצוות הרפואי היעודי מוגנים על ידי חליפות הגנה ייחודיות שמתחתם מזיעים רצח. חמש דקות ויוצאים מהן עם בגדים נוטפים.

וכמו היום בעת מגפת הקורונה, כך דאז הברברת התקשורתית הבלתי נלאית על פרשנותיה הייתה מטמטמת ומפחידה. לאן נעלם מאז תת אלוף שיחור שעד ליום פרוץ מלחמת המפרץ הכריז בידענות בכל מהדורת חדשות שסדאם חוסיין לא יעז לשלח טילים בזמן אמת. אמר? אז אמר. ונזכרתי שגם בתחילת מגפת הקורונה התראיין אצל רפי רשף פרופסור מכובד בשם ג'וני גרשוני מאוניברסיטת תל אביב ואשר הניף את ידו בביטול על כך ששאין לנו מה לדאוג, כי זו רק תחלואה מקומית של סינים אוכלי עטלפים. והוא ממשיך מדי פעם להופיע ברשתות הטלוויזיה והרדיו כפרשן מומחה למגפות ולחיסונים. ניסיתי לחפש תיעוד בגוגל וביוטיוב, לדברי תת אלוף שיחור במלחמת המפרץ ושל אותו פרופסור ג'וני גרשוני, אבל מסתבר שיש הדואגים לכאורה למחוק מאמרים וסרטונים מגוגל ויוטיוב, כדי ליפות את ההיסטוריה...

אבל בדומה למה שהורה לציבור פיקוד העורף בזמן מלחמת המפרץ, האם גם עם פרוץ הקורונה משרד הבריאות לא הורה לנו שטויות ללא כל ביסוס : "עטיית מסכה מסכנת ועשויה להגביר את ההדבקה". זוכרים? אמרו בהתחלה "חבשו כפפות" בציבור, עד שהבינו שאנשים לא יודעים כיצד להוריד אותן מבלי לזהם ולהזדהם. ואה כן, "וגם בטוחים עם החשיפה למאומתים קצרה מרבע שעה" וכן הלאה וכן הלאה. כיום כך גם אז. נראה לכם שיריעות ניילון ומסקינג טייפ באמת מגינות מפני גז חרדל שהיה ממיס אותן תוך כמה שניות? ומה עם המודיעין הישראלי הטוב ביותר בעולם? הכיצד לא ידעו שלסדאם חוסיין אין אף טיל עם ראש נפץ כימי? אבל נחמן שי המרגיע הלאומי אמר לנו "לשתות מים".

אך בניגוד להיום העם היה אז בחרדה וממושמע. וכיום? הפחד של הציבור דאז מטילים (שלמעשה רק אדם אחד נהרג מהם) גבר על הפחד של הציבור כיום מנגיף הקורונה, שכבר המית למעלה מ-4,500 חללים ועוד היד נטויה. עם "הסגר" שלישי והאחרון ומיליוני החיסונים שהוא מביא, ביבי מבטיח לנו סיום המגפה בחודש מרץ וחגיגות פסח כתמול שלשום. האם אכן כך? אינני משוכנע בכלל. אבל הוא יאמר לנו שזה בגלל המוטציות...


יום שישי, 19 ביולי 2019

הדודל של גוגל - 50 שנה לנחיתה על הירח (במבט אישי)






הדודל של גוגל מציין 50 שנה לנחיתה על הירח. הדודל מקושר הפעם לסרטון מושקע:



זכור לי הערב בו נחתה הגשושית על אדמת הירח. הייתי ילד וצפיתי בהתרגשות במהלך הנחיתה בטלוויזיה כמו כל עם ישראל (כלומר, אלה שהייתה להם טלוויזיה) . הטלוויזיה שהייתה עדיין 'ניסיונית' בחיתוליה, שידרה בשחור לבן. כמדומני עדיין לא שידרה בכל יום אלא משהו כמו יום כן יום לא, ובשישי-שבת - לאחר מאבק קצר שלא עזר לדתיים, כי בית המשפט העליון דחה את התנגדותם לשידורים בשבת. וכי מדוע לא? רדיו מותר וטלוויזיה אסור? דא עקא שניסיונות כפייה דתית היו קיימים כבר אז.

בכל אופן, בערב הנחיתה על הירח, הטלוויזיה שידרה משדר חגיגי שהוקדש כולו לקראת ולנחיתה עצמה על אדמת הירח. השידורים החלו במהדורת החדשות עם חיים יבין בשעה 9 בערב. לאחריה ועד קרוב לנחיתה עצמה, הטלוויזיה הפיקה תכנית בידור שהוקדשה לאירוע המרגש העתיד לבוא. מהתכנית אני זוכר כיום את השיר 'בלדה בין כוכבים' בביצוע שלישית התאומים - שכללה את פופיק ארנון, אושיק לוי, וחנן גולדבלט. ביוטיוב מצאתי רק את הביצוע של השיר על ידי פופיק ארנון, שנעלם קצת אחר כך אל ברכי החזרה בתשובה.



ואז ב- 10:30 בערך העבירו את הנחיתה בשידור כמעט חי (כי יש השהייה בקליטה ממרחק הירח), וכולם נשמו לרווחה כאשר הועבר השדר מהגשושית :
Houston, Tranquility Base here. The Eagle has landed" ". שדר שחתך את השקט המתוח בחדר הבקרה בליווי תשואות וחיבוקים של עשרות אנשי צוות הבקרה שהיו צמודים למסכים. ואז ניל ארמסטרונג שהיה הראשון שירד מהסולם ועשה את הצעד הראשון על הירח הכריז את המשפט שריגש את כל העולם: 
"That's one small step for a man, one giant leap for mankind". ואליו הצטרף האסטרונאוט אדווין (באז) אולדרין והם תקעו באדמת הירח את דגל ארה"ב.

בחללית האם שהקיפה את הירח חיכה לשובם מהמשימות בירח האסטרונאוט השלישי מייקל קולינס - זה שהתבאס מכך שהגיע לשם רק כמעט והוא זה שמדבר בסרטון של הדודל.

שמרתי את הדף הראשון של העיתון 'דבר' שפורסם למחרת בבוקר, שבאחד ממעברי הדירות הוא נעלם. אבל מצאתי באינטרנט תיעוד של הכתבה ההיא:



  
מעניין שבסרטון של הדודל מדבר דווקא האסטרונאוט השלישי. זה שנשאר בחללית ולא נחת בעצמו על אדמת הירח. ובכלל לכל התהילה זכה ניל ארמסטרונג, שהוא הכי פחות בעל אגו לעמת חבריו. לאחר שהחללית חזרה לכדור הארץ, ניל ארמסטרונג מונה לסגן ראש הפרויקטים של נאס"א - אבל ברוב צניעותו התפטר מהתפקיד לאחר שהבין שהוא הסתכם בעצם בראיונות לאמצעי התקשורת ולחלוקת חתימות לציבור. כשהוצע לו על ידי גורם פרטי לחתום על מאה אוטוגרפים תמורת 25,000 דולר דאז - הוא סרב וויתר על הכסף. כזה הוא האיש.

ובראיון בטלוויזיה שנערך לאחרונה, הוא נשאל אם התפעל והתרגש למראה כדור הארץ כשהרים ראשו והביט עליו מהירח. ותשובתו הייתה שהמשימות שקיבל לבצע על הירח היו כל כך צפופות, עד שלא היה לו זמן להביט לשמים, לחלום ולהתפעל.
ועוד אמר, שלמרות שעברו 50 שנה מאז, לא נעשתה מאז שום התקדמות משמעותית בחקר הירח. 

נשיונל גאוגרפיק ובדיסקברי מפוצצים אותנו בתשדירי תחזיות אפוקליפטיות לעתיד כדור הארץ ושהאנושות תנצל רק אם נשכיל להקים מושבות על הירח ועל מאדים. מסתבר שבירח ישנה כמות עצומה של מים קפואים, שבהפרדה של מולקולות המים לחמצן ומימן - החמצן ישמש לנשימה והמימן ישמש כדלק שיספיק לשיגור של עשרות אלפי חלליות בקו ירח - כדור הארץ.

לאחר הנחיתה הראשונה על הירח של אפולו 11, היו עוד 5 נחיתות על הירח שהאחרונה בוצעה על ידי אפולו 17 בשנת 1972. אבל הנחיתות האלו כבר התרחשו הרחק מאור הזרקורים. כי לאחר הנחיתה הראשונה על הירח, הציבור כבר איבד את מידת העניין. כידוע הטיסה של אפולו 13 הסתיימה באסון. גם הטיסה ה-113 של מעבורת החלל קולומביה שבה השתתף האסטרונאוט הישראלי אילן רמון - הסתיימה באסון. ואולי יש משהו במזל הרע של המספר 13.

וברצוני לסיים בצילומי הירח המדהימים שצילם ידידי הבלוגר שדות (ד"ר אריה קניג) ז"ל. הירח הרומנטי עבר כחוט השני בזיכרונותיו שהעלה על הכתב. למרות שישראבלוג חזר לכאורה, לצורך גיבויים, רבות מהתמונות תמונות שצילם ופרסם בבלוג 'יומני אלפוחרה' שלו  נעלמו משרתי התמונות של ישראבלוג. והלכו לאבדון גם מגוגל תמונות. אבל יגעתי ומצאתי שתי תמונות שהוא צילם ושרדו, וכך גם כתב:

"סופר-ירח 
שלשום הוא הגיע, לאחר 33 שנים. אני חיכיתי, ערגתי.
בערוב היום, הלכתי לצפות בשקיעת השמש ובזריחת הירח הגדול.
רוח מזרחית חזקה היכתה בי עם טיפות מים שדקרו את פניי. הירח לא הקל עלי לצפות בזריחתו, כמו רצה המלך לוודא שרק אוהביו יצפו בו.
ואני המכור לו, עמדתי שם צופה ומצלם וליבי מלא על גדותיו. ערב סוכות והירח הענק הזה זורח במלוא תפארתו, בינות לטיפות הגשם המצליפות בי ברוח החזקה
"
. 

זריחת הירח הגדול, ערב סוכות תשע"ו - אריה קניג (שדות)

הירח מתחיל להתגלות
ליקוי הירח הגדול, ערב סוכות תשע"ו - אריה קניג (שדות)

"ואז נמסו קרני השמש האדומות, והירח הלבן הציץ לעולם. לאיטו הוא הפשיל את השמיכה האדומה והתחיל להראות שוב את גאיותיו וקרניו הצהובות זוהרות כיהלומים". כך תיאר בבלוגו אריה קניג (שדות).
יהי זכרו ברוך.


כמה סמלי ליקוי הירח החלקי אתמול, במלאת 50 שנה לנחיתה על הירח.

יום שלישי, 18 ביוני 2019

הדודל של גוגל - חגיגות הפלאפל




כשאני רואה דודל של גוגל, הסקרנות מובילה אותי לחקור את הסיבה. האמת שהפעם הופתעתי. גוגל הקדיש דודל ל- "חגיגות הפלאפל". והדודל הוביל לכתבה שכותרתה לא פחות ולא יותר מאשר "פלאפל אטומי: האוכל הישראלי כובש את ארה"ב".

כשהיינו בפוסט דוקטורט בוושינגטון בירת ארה"ב והתגעגענו לפלאפל, היינו נוסעים לפלאפליה של הלבנוני. היה לו מקום זעיר, בערך של שני מטר על מטר, והפלאפל אוי הפלאפל שלו היה משהו משהו. זה היה במחצית השניה של שנות השמונים במאה הקודמת. אויש, כשאני אומר במאה הקודמת אני כבר מרגיש ממש בא בימים. והנה עכשיו את שוק הפלאפל בארה"ב כבשו ישראלים. כאילו זהו מאכל אותו המציאו הישראלים.

בילדותי בעיר הצעירה הרצליה, אני זוכר את דוכן הפלאפל היחידי במרכז העיר. דוכן מוגבה כזה על גלגלים, כמו של 'גזלנים' כיום, ושהיה ממוקם במדרכה כמעט מול בית הכנסת הגדול. ובכל מוצאי שבת לאחר גמר הפעולה בתנועת הנוער העובד, בדרך הביתה הייתי עובר דרך דוכן הפלאפל ומפשפש בכיסי. מחפש את המעות שהכינותי מראש. חצי לירה עבור מנה - שמונה כדורי פלאפל בדיוק בפיתה. 25 אגורות עבור חצי מנה - ארבעה כדורים בחצי פיתה. "עם סלט(?) עם מלפפון חמוץ, עם טחינה"? כן, הכול - השבתי, אבל לא עם הרבה טחינה, שלא ייזל. "עם חריף"? כן כן, אבל רק קצת, זהו די, מספיק - אומר האשכנזי הקטן. "הנה" והפיתה העטופה בשקית ניר חומה הייתה מוגשת.

בזיכרוני זה היה פלאפל ממש טעים והתורים הארוכים העידו שהוא כנראה היה באמת טעים. בדוכן עבדו בצפיפות אך בתאום כל בני המשפחה ממוצא תימני. הם עבדו בקצב מטורף שהאכיל מאות פיות בשעה.

כן, אפשר לומר שאני מדור הפלאפל. אבא אמר שאסור לאכול שווארמה, שאותה מכרו בחנות כמה מאות מטרים משם. והיא תמיד הייתה כמעט ריקה מקונים. "בשווארמה אתה לא יכול לדעת איזה בשר פיגולים מחברים לך בשיפוד המסתובב" אמר אבא. גם כיום אני לא מתלהב משווארמה. כנראה דברים כאלה של אבא, נכנסים לראש ולא יוצאים ממנו כל החיים. "בשר אמיתי טוב מגיע בנתח אחד שלם..." מתנגנים בי דבריו של אבא.

ותמיד אני פליאה על המנגנון שהמוח זוכר דברים כאלה. זוכר שבמוצאי שבת אחת כשעצרתי בדוכן לאחר הפעולה בתנועה - השתלט עלי אלטרואיזם לטובת אחותי הקטנה. ויתרתי על חצי מנה, ועם המעות שנותרו , נכנסתי לחנות הספרים שהייתה כבר פתוחה, ובחרתי חוברת ציורים לצביעה וחבילת צבעי פסטל בשישה צבעים. וכשהענקתי את זה כמתנה לאחותי, הרגשתי בפעם הראשונה את האושר שבהענקת מתנה. האושר הראשון הזה בלתת חרוט בי עד עצם היום הזה.

והיום, את הפלאפל כבר מוכרים בכל מיני טעמים וצבעים וגם אם הוא כבר לא כל כך טעים, מסווים את טעמו בתוספות כיד הדמיון. ופעם אחת זרקתי את כל המנה לפח משום שלא אמרו לי שסלט הירקות מכיל כוסברה. אם יש משהו שממש דוחה זה כוסברה שיש לה מראה תמים של פטרוזיליה, או שהמוכר מוסיף לי כאוטומט עמבה במקום טחינה. אוי כמה שאלה דוחים. עם אלה לא צריך להתאמץ לעשות דיאטה.

וממתי התחילו לשים בפיתה צ'יפס על חשבון הפלאפל? וחריף ירוק, וחריף אדום, וטורקי, וצנון, ועוד שיפקה כבונוס - שיהיה.




יום שני, 10 בדצמבר 2018

זכרונות קפואים בזמן


נוסטלגיה מהי? אין ספק שמדובר בסוג של זכרונות. זכרונות מהעבר שמעלים געגועים. געגועים לתקופה, געגועים למאורעות, געגועים לאנשים. נוסטלגיה היא אינה משהו יומיומי שמלווה. יש תמיד איזה טריגר שמעורר אותה. כשהטריגר מעורר זכרונות שזורים ברגשות חיוביים - הרי זוהי נוסטלגיה. החומרים שהועלו על ידי חברי קבוצת הוואטסאפ מפגש תיכון , כללו את שתי התמונות הבאות:


המחבר - שני משמאל בשורת העומדים


והראשון משמאל למעלה

התמונות האלו הן מכיתה י"א והן צולמו בשירות הלאומי בעין חרוד. כששאלתי את בני היכן אני בתמונות - הוא לא זיהה אותי. לבת זוג הזיהוי ארך דקה ארוכה. ומהיסוסה מעט, נראה שהגיעה לזיהוי בדרך האלמינציה. והיא הכירה אותי רק 5 שנים אחר כך.

הקשר עם המצולמים נותק לאחר התיכון. למעט ס' (השוכב בשורה התחתונה) שפגשתי בחטף בבסיס צבאי בעת השירות, וצ' (האוחז בכדור בתמונה העליונה) - אותו פגשתי במזנון של קמפוס האוניברסיטה בהר הצופים, לאחר שזיהיתי את קולו כשעמד בתור אחרי. זה היה בשנתנו הראשונה ללימודי התואר. שלי בכימיה וביולוגיה. שלו בחקלאות. מאז דרכנו נפרדה. הוא בפקולטה לחקלאות ברחובות. אני בקמפוס גבעת רם וקמפוס עין כרם בירושלים. מרשימת המאותרים לקראת מפגש התיכון - גיליתי שהוא חי כיום באמסטרדם.

כמו בתמונות, הנוסטלגיה היא למעשה זכרונות קפואים בזמן. אנחנו זוכרים אנשים שנפרדנו מהם כפי שהיו. כמו שלהבדיל זכורים לנו דמויות שהלכו לעולמן. נשארו כפי שנראו לאחרונה. דמויות המתים אינן מזדקנות.

מתמונות אנשי קבוצת הווטסאפ, היה לי קשה מאוד לזהות את מי שעומד מאחורי השם כיום. לחלקם הזמן הוסיף קרחת וכרס, לחלקם הזמן דווקא עשה טוב (במיוחד לנשים). אך רובם ככולם השתנו חזותית ללא היכר. אם בני יקירי אשר הולדתי לא זיהה אותי בתמונה, הרי שגם אני השתנתי ללא הכר.  פער הזיכרון החזותי מטלטל. כבר איננו כפי שהיינו. רחוקים מאד מכך. אבדו העלומים לעד. 

במסגרת חידוש הקשר דרך קבוצת הוואטסאפ מפגש תיכון, העלתי את השאלה לשלומם של ארבעת המורים שלהם האימפקט המשמעותי ביותר למה שהתפתחתי. לוי עובדיה המורה לביולוגיה, שרה זיו המורה לספרות, אסתר לוקאס המורה לאנגלית ורעיה גלוברמן המורה למתמטיקה. לשאלה צרפתי את הרשומה עליית מדרגה מהבלוג. 

במהרה קיבלתי את התשובה - לוי עובדיה ואסתר לוקאס אינם עוד בין החיים. שרה זיו איננה בקו הבריאות ומהם רק רעיה גלוברמן תהייה נוכחת במפגש. אבל אינני חושב שתוכל לזכור אותי ובוודאי לזהות אותי מבין אלפי תלמידיה לשעבר. 

עם שלושה מהם לא נפגשתי מאז התיכון. עם לוי עובדיה נפגשתי בפעם האחרונה בשירות הצבאי הסדיר. הוא הפתיע אותי כשהגיע לסופ"ש לבסיס שלי,  כמרצה  העשרה (בשירות מילואים), מטעם חיל החינוך. כמה היה מרגש ומפתיע להפגש כך שוב ברמת הגולן, כשבאותו סופ"ש יצא שנשארתי קצין תורן. כמה היה מרגש להציג אותו בפני חיילי הגדוד כמורה ומחנך שלי בתיכון.

למרות שעבר זמן רב מאז, גם דמויות המורים נותרות אל-מותית בזיכרון. בחיפוש באינטרנט מצאתי שלוּ הייתה בין החיים, אסתר לוקאס הייתה כיום בת מאה. אבל השאר צעירים יותר, ובגילאים שהיו יכולים להיות בין החיים. ברשימת המאותרים מבני המחזור שלי, גם ארבעה מהם כבר אינם בין החיים.

מחיפוש באינטרנט מצאתי את הודעת האבל של לוי עובדיה. הוא נפטר לפני שלוש שנים בהיותו בן 82. מצאתי גם את הכתבה הבאה לזכרו:

  


על פעילותו זו במועדון הניווט לא ידעתי, אך הוא היה מעורב בכמה פעילויות התנדבותיות. למשל היה פקח ברשות שמורות הטבע. בכתבה נוספת נערך איתו ראיון, שממנו אצטט מספר תשובות שהעלו בי חיוך:

מהו זיכרון הילדות המוקדם ביותר שלך?
כשהייתי בערך בן 4, קיבלנו חצוצרות צלולואיד במתנה. התיישבנו מסביב לתנור ותקענו בהן, ואחי כמעט שרף את החצוצרה שלו בגלל התנור.


מה רצית להיות כשהיית ילד?
רציתי להיות הרבה דברים, אבל כבר הספקתי לשכוח.

אילו תכונות אתה מעריך?
יושר, כנות.

מה מפחיד אותך?
חוסר אונים.

מה אתה הכי שונא?
נודניקים.

מה העצה הטובה ביותר שקיבלת?
אני חושב שאף פעם לא נתנו לי עצות טובות.


מה העצה הטובה ביותר שנתת?
נתתי הרבה עצות טובות. למשל, היה לי תלמיד אחד "לא מבריק", נגיד בעדינות, שיעצתי לו לא ללמוד ביולוגיה.

מה דעתך על הנוער של היום בהשוואה לנוער לפני 20 ו30- שנה?
הנוער של היום יותר מפונק, לא כל כך אוהב להתאמץ, ורבים גם מתעצלים לחשוב לבד.

מה אתה הכי אוהב בעבודתך?
ללמד (ביולוגיה), ולהתעסק בנושאים ארגוניים, דבר בו אני טוב.

מה הפשלה הגדולה ביותר שלך כגזבר?
לא היו פשלות, אף פעם לא חסרה אגורה.


אתה צם ביום כיפור?
הרבה שנים כבר לא, אבל עכשיו יש לי אישור מהרופא.



מה תאחל לשנה החדשה?
שביבי יסע לאי באוקיינוס השקט ויניח לנו.

מהו הדבר החשוב ביותר בחינוך ילדים?
דוגמה אישית ועקביות.


אחרי בריאות, מה הכי חשוב?
צלילות הדעת.

מה היית רוצה ללמוד כיום?
מחשבים.

אילו היית בן 21 שוב, מה היית עושה אחרת?
לא בטוח שהייתי עושה משהו אחרת. בן-אדם אוהב לעשות את מה שהוא עושה טוב.


זהו בהחלט לוי עובדיה כפי שהיה האיש. כשנודע לי מחברי הקבוצה על מותו, הקדשתי לזכרו בקבוצת המפגש את הרשומה אהרונסוניית פקטורובסקי שו הדא שפרסמתי כאן בבלוג.

כתגובה א', תלמידה שלו לשעבר מהכיתה שלי, העלתה את העבודה שלה מי"א שעדיין שמורה אצלה:



והיום שיתפה בקבוצה ש' מהכיתה:

"פגשתי היום את אשתו של לוי עובדיה, גם היא מורה לביולוגיה בעברה, ביום עיון בנושא ציפורים, הראתי לה את התגובות לזכרו".

מצרף גם רשומה זו לזכרו. רשומה נוספת שתתועד בגוגל.


יום ראשון, 2 בדצמבר 2018

חנוכה - החג שיש לו הכי הרבה שירים


החג האהוב עלי ביותר בילדותי הוא חג החנוכה. זיכרון חג החנוכה הראשון הוא סביבון עופרת (יצוקה) שקיבלתי בגן הפעוטות. ואני שוכב על רצפת חדר המגורים ומנסה שוב ושוב לסובב את הסביבון. "למה אני לא מצליח לסובב אותו הרבה זמן כמו אבא"? אני מתרעם בלבי. ואני מצונן ומשתעל, שוכב על הרצפה הקרה ואימא כועסת עלי מהמטבח: "תקום מהרצפה. אתה נורא משתעל. אתה תחלה...". היא עמדה והכינה לביבות לחנוכה. לביבות גבינה חמות ומעט מתוקות. כמו בשיר שלמדנו בגן. בערב אבא הדליק נר ראשון ושאלתי מדוע שני נרות נחשבים לנר אחד. לא הסתדר לי בחשבון וראשי כבר היה כבד עלי, מהחום שהלך וטיפס. ואימא מיששה בדאגה את מצחי.



זה היה ביום סגריר בכיתה אלף, בחוץ סופת רעמים וברקים. הגענו רק שישה ילדים לבית הספר. הרי אין מצב שלא אלך לבית הספר גם ביום שכזה. כי מזג האוויר הוא בכלל לא סיבה להעדר מלימודים. אימא סיפרה שהיא צעדה בשלג עמוק לבית הספר, כשבחוץ מינוס עשרים מעלות. ואבוי למי שאיחר - הייתה המורה צובתת את תנוך אוזנו בחוזקה עם ציפורניה. והמורה של אבא, שנפצע במלחמת העולם הראשונה ומאז היה ראשו מנתר ללא הרף - היה מצליף בשוט ישבנים של סוררים מופשלי מכנסיים.

אז מה עושים עם שישה ילדי חנונים שהגיעו לכיתה? היו אלה ימים שלפני החנוכה. ולמורה שפירא היה רעיון. להכין ויטראז'ים. הוציאה מהארון גליונות צלופן צבעוניים ובריסטולים שחורים, מספריים ודבק. ובמהרה מצאנו את עצמנו עסוקים בהכנת חלקי ויטראז'ים של סביבון, חנוכיה ופך שמן...

אני מטפס מהכיסא לשולחן וממנו לאדן החלון - מדביק נר ויטראז' צלופן על שמשת חלון ארוך ושר "נר לי, נר לי, נר לי דקיק". מדביק ויטראז' סביבון ושר "סביבון סוב סוס סוב". מדביק פך שמן צלופני ושר בלוּפּ "אימא, אימא, תני לי רק. שמן, שמן, שמן מזוקק". השירה הזו הייתה טעות חיי. כשקלטה המורה שאני יודע לשיר, נדרשתי מאז לשיר בכל האירועים והחגיגות בכיתה. ולהדליק ולברך נר ראשון של חנוכה, בחנוכיית העץ הגדולה צבועה בצבע כסף - שהכניס לכיתה המורה למלאכה. חנוכיה שעברה בתורנות מכיתה לכיתה להדלקת נר. והייתי עומד על השולחן כדי להדליק את הנר, כיפה על ראשי ומברך. מנהל בית הספר החילוני שלנו ציווה לברך עם כיפה. היה לו מלאי של כיפות שחורות בקופסת קרטון נעליים, שחילק לבנים בשיעורי תושב"ע שהוא לימד בכיתה ח'. שהיה מישהו בכלל מעז להתנגד. הוא גם רצה שהבנים יחבשו כיפות בשיעורי התנ"ך, אך לזה הוא זכה להתנגדות חריפה של ההורים.



והנה שוב אני נוסע באוטובוס מבלי להכיר אף אחד, מהרצליה לרמתיים בכביש הישן או לבת ים - לאירוע המסורתי של ילדי אגד. בדד מצטרף לתור של ילדים שאינני מכיר. לפני הכניסה לאולם מקבל סופגניה ושקית של דברי מתיקה וגם סביבון בה.

מתיישב במקום פנוי, כשמוצא אחד כזה שאינו שמור. ממתין להחשכת האולם, להדלקת הנרות ולהופעה. פעם זה היה סרטוני שחור לבן של צ'רלי צ'פלין והשמן והרזה. פעם היה זה הסרט שמונה בעיקבות אחד. ופעמים אחרות זה היה יותר שווה - הצגת הילדים הציפור הכחולה, או הופעה של הגשש החיוור, או להקת הנח"ל, או להקת פיקוד שיריון... נראה לי שההופעות עצמן הותאמו לשכבות גיל.

ואז בסיום, ביציאה מהאולם הייתי צריך לחפש - לסרוק ולעלות על מספר האוטובוס הנכון מתוך שורת אוטובוסים ארוכה. אני זוכר שזה היה מלחיץ כשהייתי עדיין בגן חובה. תזכור אמרו לי - תעלה על אוטובוס מספר תשע. כך נראה 9. 
תגידו, היום שולחים ילדים להצגות בגיל כזה ללא הורים? נו, נשארתי בריא ושלם ואני עדיין כאן.



בחנוכה הבת זוג עורכת קבלת הפנים המסורתית של עובדי המעבדה ותלמידי המחקר שלה, על משפחותיהם, לדורותיהם. המספר מתרבה משנה לשנה, אך הבית הגדול מכיל. גם מספר החנוכיות בבית מתרבה משנה לשנה והאור גדול.

לאחר הדלקת הנרות מתחילים לשיר שירי חנוכה. והנה כשנדמה שהשירה דועכת, מישהו מתחיל שיר חדש וכולם מצטרפים. וככה זה נמשך שעה ארוכה. ויחד עם אור הנרות הגעתי להארה שאין עוד חג כזה, שיש לו כל כך הרבה שירים כמו לחג החנוכה.

היום החלטתי לבדוק ולאשש את הקביעה האינטואיטיבית הזו. וזה מה שהעלה המחקר:



החג/מועד
מס' שירים
הפניה
חנוכה
45
פורים
33
יום העצמאות
30
יום ירושלים
29
שבועות
26
פסח
24
ט"ו בשבט
17
ראש השנה
13
סוכות
11
ל"ג בעומר
11
שמחת תורה
4



יום הזיכרון
50
יום השואה
46

אז אכן זה נכון - חג החנוכה הוא העשיר ביותר בשירים לכבודו. עולים עליו רק שירי ימי הזיכרון. שזה עצמו מעורר הרהורים ומחשבות על מקומם של השירים בצד המוות והשכול.



בכל פעם הייתי פליאה מחדש על ההתנפלות החייתית של העובדים במקומות העבודה על הסופגניות הפשוטות עם הריבה האדומה והזולה בשקל. מה יש להם? לא ראו סופגניה מעולם? 

אני לא מתלהב מסופגניות בלשון המעטה. מה מוצאים אנשים בגוש הבצק הגדול המטוגן הזה, שמכביד על מערכת העיכול? אם כבר מעדיף לטעום מהספינג'ים המרוקאים, שהם קטנים מספיק כדי שלא לגרום לי לצרבת. ומשגע אותי איך אנשים יכולים להוציא 20-30 שקל לסופגניה תמורת הקלוריות והסוכר שלה.

ואם כבר סופגניות, אז לא להתפתות לקנות את אלו האפויות שנמכרות כדלות שומן. ראשית הן יבשות ולא טעימות ושנית, אם כבר אז עדיף לאכול את המטוגנות בשמן עמוק (אבל על שמן טרי תקפידו, לא כזה שהחמיץ מטיגון חוזר מרובה). כי בטיגון בשמן עמוק לא נספג יחסית הרבה שמן בבצק. ואת זה שבהיקף, אפשר להספיג בהנחה על נייר סופג. והשמן שבסופגניה המטוגנת דווקא מאט את תהליך ספיגת הסוכר שבסופגניה על ידי מערכת העיכול. ואם כבר סופגניה, אז כזו טריה. אלו שממתינות שעות מהטיגון עד לאכילה - ראויות יותר לפח האשפה מאשר לפה שלכם.

ובכלל אני ממליץ לצרף לצלחת הסופגניות שלט שבו יהיה כתוב : "דקה על השפתיים - שנה בירכיים".

אני רגיל לשמוע תירוצים -  "לא נורא, רק פעם אחת בשנה". אבל זה רק שבועיים לפני ועוד שמונה ימים בחג. ורק פירות יבשים מלוא הסל בט"ו בשבט. ורק שבועיים בשנה לפני ובפורים - אוזני המן ודברי מתיקה. ובפסח רק שבוע מצות עם ממרח השחר העולה. ובשבועות מאפי גבינה. ובחגי תשרי - תמרים ודבש מלוא החופן...

הרבה יותר מהסופגניות, אני אוהב לביבות. למרות שלביבות מתפוחי אדמה  (לטקעס) הן אלו המקובלות בעדות אשכנז, אימי כאמור נהגה לטגן לביבות גבינה עם אבקת סוכר בזוקה מעליהן. אבל כיום אני מצפה לארוחה אחת, פעם אחת בשנה בחנוכה. ארוחת לביבות תפוח אדמה. הן יוצאות לבת זוג טעימות במיוחד. הן מזכירות לי את הלביבות שאכלתי פעם במסעדת 'קרטוֹפֶל' בברלין. מסעדה שכל המנות שבה הן על טהרת תפוחי אדמה כחומר גלם. ובמיד-ווסט בארה"ב נפוצה מנה של קציצת המבורגר ענקית המוגשת עם לביבת תפוח אדמה גדולה, המכונה Hash.  אגב ההמבורגר שם עשוי ממאה אחוז קציץ בשר בקר, ולא בתערובת עם חלבון תעשייתי או עם פסטה, כפי שמוגש כאן בארץ במרבית המסעדות. גם באלו הנחשבות כטובות. החתן שלי הוא מומחה באיבחון הזיופים האלה.

אז אמנם לביבות תפוחי האדמה האלו הן פחמימות מטוגנות (ולכן פחות בריאות מלביבות גבינה שמכילות חלבון), אבל אני אוכל מהם רק יום אחד בשנה. מותר.


Crispy Hash Browns

והמתכון להכנה.

חג אורים שמח!