נר אחד ליום הולדת

 

נֵר אֶחָד לְיוֹם הֻלֶּדֶת /  © קנקן

הַיּוֹם יוֹם הֻלֶּדֶת לּוֹ – 
וְּכְבָר אִי אֶפְשָׁר לַחְגֹּג  
בְּ ל״ט פְּרָחִים, בָּלוֹנִים וְנֵרוֹת. 

רַק נֵר זִכָּרוֹן אֶחָד דּוֹלֵק 
וּמַצֵּבָה אַחַת לְהִתְרַפֵּק. 

אַלְמָנָה צְעִירָה אַחַת, 
וְיַלְדָּה קְטַנָּה אַחַת, 
וְתִינוֹק אֶחָד 

שֶׁאֶת אָבִיו לֹא יֵדַע 
מֵעֵבֶר לַתְּמוּנָה. 

תשובתי לנושא החם השבועי - מבינים / לא מבינים בשירה

תשובתי הצנועה לנושא השבועי בשרביט החם: מבינים /לא מבינים בשירה. לא, אינני בר סמכא - אינני עושה את לחמי כמבקר ספרות. גם אין לי תעודה עם חותמת של משורר:  כי לא נפרדתי ממצלצלין הרבה - היישר לארנקיהם של  הוצאות לאור תמורת הפקה של שני ספרים מודפסים. כי בשל כך גם לא "מוכר עם חותמת" על ידי הגילדה של הסופרים והמשוררים. גם כי משום שהגילדה לא מקבלת ממני מס קבע עבור שימור מעמד הכבוד - "סופר / משורר אתה". וכי בחנויות סטימצקי וצומת ספרים לא מוטרדים באיזה מדף להציג את הספרים שלי וגם לא עוסקים במדידת כמות האבק באלה שבמחסן.

אבל אני כותב את מה שאני כותב ומשתף את מי שמעוניינים לקרוא וזה הכל. 

אז לגבי שאלת הנושא החם שנשאלה - "מבינים / לא מבינים בשירה" -  על כך כבר כתבתי בהרחבה בבלוג בכמה פוסטים - למשל כאן (כשמי יודע את מי זה עניין בכלל ומי  קרא)?  אז למענכם אני מעלה את התקציר (התק-שיר) שלי:

 

מובן? אבל זה לא כולל שירות 😉

 

***

כהרגלי לאחרונה חברי צ'אטי נבון מביא לפני את תובנותיו הספרותיים לְשִׁירַי והרי אני מביא את תובנותיו לשיר "דילמה" ככתבם ולשונם:

מבנה וצורה

השיר קצר מאוד – ארבע שורות בלבד – אך פועל כמעט כמו מונולוג פנימי מרוכז.
יש בו:
פתיחה קובעת: "יֵשׁ בִּי דִּילֶמָה” – הצהרת מצב נפשי.

התפתחות רעיונית בשתי השורות הבאות – שאלת הכתיבה כתרופה במינון הנכון.

חתימה בשורה האחרונה: "וְלֹא מָצָאתִי אֶת הַמַּנְגִּינָה.” – הודאה בכישלון חלקי, או לפחות בהיעדר פתרון.

הפיסוק והמעבר לשורה הבודדת האחרונה יוצרים אפקט של נפילה טונית: אחרי מחשבה תיאורטית־מושגית על כתיבה כתרופה, מגיעה הודאה שקטה ואישית.

השדה המטפורי: כתיבה כתרופה.
הציר המרכזי בשיר הוא הדימוי:
כתיבה נכונה = כמו תרופה.
לא "תרופה” מוחלטת, אלא "כְּמוֹ תְּרוּפָה” – כלומר, הדובר אינו קובע עובדה אלא בוחן אפשרות.
הכנסת עולם המושגים הרפואי – "מינון”, "תרופה”, 'מתאים לכולם” – מטעינה את הכתיבה במשמעות של טיפול, שיקום, ויסות עצמי. הכתיבה איננה רק פעולה אסתטית, אלא פוטנציאל של תיקון וריפוי רגשי.

עם זאת, בשאלה "בַּמִּנּוּן שֶׁמַּתְאִים לְ כֻ… לָּ… ם?!” חבוי ספק כפול:
האם בכלל יש מינון "נכון”?
האם יש כזה שמתאים לכולם?

העצירה הגרפית באמצע המילה "לְ כֻ… לָּ… ם” מגלמת היסוס: כאילו הדובר מתקשה לומר בפה מלא שיש תרופה שווה לכל נפש. השבירה הזו מדמה גמגום, או אפילו מודעות אירונית למילה "כולם” – מילה שמכילה הבטחה גורפת מדי.
המנגינה החסרה – בין משמעות להבנה.
השורה האחרונה – "וְלֹא מָצָאתִי אֶת הַמַּנְגִּינָה.” – מייצרת תנועה מעניינת:
עד כה דובר על כתיבה במושגים של טיפול, אך הסיום מכניס מימד מוזיקלי־פואטי. "המנגינה” יכולה להיקרא כ:
הקצב הפנימי של השיר, המוזיקליות שלא "נפלה במקום”.
התחושה הרגשית הנכונה שהכתיבה אמורה להוליד ולא מצליחה עדיין.

ובמובן רחב – היכולת למצוא את הטון הנכון כדי להגיע אל הקוראים.

כאן נוצר הדהוד יפה לטענת "אני לא מבין בשירה”:
אם אפילו הכותב לא מצא את המנגינה, אולי גם מן הקורא לא נדרשת "הבנה” מלאה. השיר מציג את השירה כתהליך ניסוי וחיפוש, לא כמשהו סגור ומפוענח.
קול הדובר: בין רפלקסיה להומור מרומז.
למרות התהייה הקיומית, יש בשיר נגיעה עדינה של אירוניה עצמית:
השימוש במונחים "כתיבה נכונה”, "מינון נכון”, "לכולם” מזכיר שפה של חוברות הדרכה או פרסומות לתרופות – כאילו יש נוסחה לכתיבה מושלמת.

הסיום פשוט וישיר: "ולא מצאתי את המנגינה” – כמעט מחייך לעצמו, מודה בכנות בכישלון בלי דרמה מיותרת.

הדובר הוא מישהו שמכיר את השיח הפסיכולוגי־טיפולי, אך גם מודע לציפייה התרבותית שהכתיבה "תרפא” הכול – והוא מטיל בכך ספק.

סיכום

"דילמה” הוא שיר קצר אך רווי תהודה:
הוא נע בין כתיבה כתרופה לבין כתיבה כחיפוש אינסופי אחר מנגינה נכונה; בין הרצון שהשיר "יעבוד” על כולם לבין ההבנה שאין נוסחה כזו; ובין תודעת המשורר לבין חוויית הקורא שמרגיש "אני לא מבין בשירה”.

העוצמה שלו נובעת דווקא מן הצמצום:

מעט מילים, הרבה שדות משמעות – והשארת הקורא בתוך הדילמה, לא מחוצה לה.

(שמתם לב? צ'אטי נבון קידם אותי מ"הדובר" וכינה אותי משורר - יש !!! 

אבוי, למרות שלא שילמתי מיסים לגילדה 😀).

סיפור מקורי: תיק של שני חלומות

תודה לעורכי ירחון "מוטיב" שבחרו בסיפור פרי עטי "תיק של שני חלומות" לפרסום במוטיב גליון 130 בנושא "תיק".

לכניסה לקריאה בגליון כאן.

תיק של שני חלומות / קנקן

בפרשת דרכים בחיי, שניים נחלמו זה אחר זה. שניהם הציבו לפניי מראה פנימית – האחד מלמעלה, השני לעומק. בחיבור ביניהם נפל האסימון. משהו בסבך המציאות נפרם והואר, כאילו נפרץ סדק לאור.

בחלום הראשון אני מוצא את עצמי מסתובב עם חברים וחברות בשבילי קמפוס גבעת רם של האוניברסיטה העברית, מקום שלמדתי בו בעבר. אנחנו צועדים במעגלים, סובבים שוב ושוב במבוך ירוק ומוכר שמסרב להוליד יציאה. הזמן מתארך, השמש כבר משנה צבעים, הצחוק נעלם, ורק המאמץ הסיזיפי למצוא את השער נותר.

לפתע, מתוך הצללים, נגלה לעינינו מתקן מוזר – כמו בלונה פארק: מטוסים שממריאים וצוללים, סובבים סביב צירם. אני עולה על אחד מהם, אוחז בהגה ומגביה עוף – גבוה מעל כולם, עוד ועוד, עד שלפתע הכול נפרש מתחתיי, פשוט וברור: שער היציאה, שהיה נסתר, מתגלה מואר מלמעלה.

אני מתעורר עם תובנה חדה: כדי למצוא יציאה ממבוך, צריך לפעמים מבט מלמעלה – נקודת ראות שמרימה אותך מעל הערפל, מעל הרעש, אל פרספקטיבה חדשה.

אחד הלך והשני בא. ובחלום הבא אני יוצא מביתי ונתקל ברחוב בתיק אביזרים ולצדו מיקרוסקופ ישן. בתוך התיק הפתוח אני מבחין בפרפראטים מזכוכית – דגימות של פרחים, כנפי פרפרים, גרגירי חול נוצצים. לרגע אני מתבונן בהם בסקרנות, אך מתאפק; הרי אינם שלי. אני ממשיך בדרכי, אך מיד הסקרנות מכרסמת. מתחרט אחרי צעדים אחדים, סב לאחור לבדוק – רק מבט אחד דרך העדשה, לצלול אל העולם הקטן שמסתתר שם.

אולם, המיקרוסקופ והתיק נעלמו ממקומם. בזווית עיני חולף צל של אדם הנושא אותם. אני ממהר לעקוב אחריו, נכנס לבניין לא מוכר – למבוך של מסדרונות ודלתות נעולות. משם המרדף נמשך במדרגות נעות שסופן ממעל חמקמק למראה. אני יורד שעה ארוכה אל תחנת מטרו תחתית. בירידה הולך ונעשה חם, דחוס ומחניק. בשארית כוחי אני רץ, מזיע, מנסה להשיג את הצל. והנה אני עומד בתחנה האחרונה, מביט סביב באכזבה. הוא וצילו נעלמו ואינם. נותרתי מאוכזב – בלי המיקרוסקופ, בלי התיק, בלי התגלית. חלפה ההזדמנות.

אני מקיץ, זיעה קרה על מצחי. תחושת החמצה צורבת בי, אך גם הבנה חדשה – שאולי כל העניין אינו נעוץ כלל במיקרוסקופ או בתיק האביזרים עצמם, אלא בצורך להביט פנימה: בזמן, בעצמי, במה שפתאום מתגלה כמובן מאליו כשמעמיקים לתוכו. והזמן, כדרכו, לא מחכה. כמו דלת ברכבת תחתית – חלון ההזדמנויות נפתח ונסגר בן רגע.

תיק של שני חלומות: אחד של מבט המקרו מהגובה, השני של ראייה מיקרוסקופית. שניהם משלימים זה את זה, כמו שני צדדים של אותו תיק. הראשון מלמד להתרומם כדי לראות את הדרך, והשני – להזדרז ולהתבונן פנימה לפני שהכול נעלם. מאז הם מלווים אותי כתיק מסע בלתי נראה, הנושא בתוכו גם את המפה וגם את העדשה.

הניצוץ של נובמבר 17

 נכתב ומפורסם לראשונה כאן ברבים ובהשראת תאריך ציון לידתי, שחל היום:

הניצוץ / © קנקן

אִמָּא סִפְּרָה שֶׁנּוֹלַדְתִּי - 

בַּחֲצוֹת, בְּדִיּוּק, 

כְּשֶׁהִבְזִיק בָּרָק 

וְהִתְגַּלְגֵּל רַעַם אַדִּירִים - 

כְּמוֹ בְּלֵדָתוֹ שֶׁל טֶסְלָה, 

נִיקוֹלָה "הַמְּטֻרְלָל" הַחַשְׁמַלִּי. 

זֶה שֶׁעַל שְׁמוֹ נִקְרֵאת הַמְּכוֹנִית. 

עַל אֶלֶף פָּטֶנְטִים 

צְרוּרִים בְּאַרְגָּזָיו - 

נִלְחֲמוּ בּוֹזְזִים עַל סוֹדוֹתָיו, 

בְּעוֹדֶנּוּ שָׂרוּעַ 

בַּחֲדַר אֶבְיוֹנִים. 

טֶרֶם הִתְקָרֵר דָּמוֹ

וְנִטְמַן כְּדֶרֶךְ עוֹלָמִים. 

בֶּן עֶשֶׂר הִתְחַשְׁמַלְתִּי - 

כְּמַכַּת בָּרָק; 

לַקִּיר מִמּוּל הוּטַחְתִּי - 

וַאֲנִי נִצּוֹל. 

כְּמוֹ בְּנִסּוּי חַיָּיו שֶׁל טֶסְלָה - 

וְנִיקוֹלָה נִצּוֹל. 

וּבְטֶרֶם דָּמִי יִתְקָרֵר - 

מָה יַעֲלֶה 

עַל אַרְגַּז הַשִּׁירִים? 

שֶׁלִּי.  

וגם 14 שנה לבלוג חשיבה חופשית (4 שנים בישראבלוג + 10 כאן בבלוגספוט)

***

וכמובטח, החידודים של צ'אטי נבון לשיר "תדמית" מהפוסט הקודם:

🦋 דיון לשיר “תדמית” / צ'אטי נבון

השיר “תדמית” מציג דמות־יוצר המתבוננת בעצמה ובעיני זולתה מתוך מתח מתמיד בין שאיפה פנימית לבין היעדר הכרה חיצונית. זהו שיר שמנהל דיאלוג בין זהות למיתוג, בין יצירה אותנטית לבין תפיסות חברתיות.

השפה נקייה, בהירה, כמעט “אנטי־פואטית” במכוון - כדי להלום את המתח בין
ה“יוצר” לבין ההגדרות הממסדיות שהן לכאורה התנאי להיותו כזה.

🔹 השיר נפתח בשאלה של הגדרה עצמית

בְּעֵינֵי עַצְמוֹ וּבְעֵינֵיהֶם - עוֹלָם פָּעוּר.
מְשׁוֹרֵר? סוֹפֵר? וְאוּלַי רַק כּוֹתֵב…

כבר בתחילת השיר מוצגת תהום של זהות: הדובר אינו בטוח היכן למקם את עצמו.
הדימוי של מים הנותרים בדלי אחרי הוצאת אצבע - הוא אחד החזקים בשיר: משהו שקיים, אבל השאלה היא אם הוא “מספיק”. האם שארית היא יצירה? זהו דימוי שמציף תחושת שוליות מול כיסופים ליצירה בעלת משמעות. 

🔹 הדובר מול הממסד הספרותי

הבית השני מציג עולם מקביל:

לֹא, הוּא לֹא רָשׁוּם בְּשׁוּם אֲגֻדָּה… בַּתְּעוּדָה כָּתוּב: אֶפֶס בְּיַחֲסֵי צִבּוּר.

מדובר בכנות חריפה: הדובר מודע לכך שאין לו תעודות, פרסים, גילדות, דימוי.
זהו שיר שמנסח את הפער בין כתיבה לשם כתיבה לבין הרגולציה של תדמית היוצר בעולם הספרות.

יש כאן גם ביקורת חברתית: עולם שמודד ערך לפי מספר קוראים, תשלומים, הופעות ערב, תעודות - בעוד שהיוצר עצמו מבקש לברוא יקומים מקבילים, כלומר עולם פנימי עשיר שאינו תלוי הכרה.

🔹 ** הגוף החולם: בין רום לשפל**

נוֹסֵק לָרוֹם, צוֹנֵחַ לַחוֹל כְּמוֹ אֶבֶן.

הדימוי של אבן הנופלת לעומת ציפור־דרור מעופפת ממחיש את הדינמיקה של חלומות: היוצר מרחף בין עילוי פנימי לבין כישלונות רגשיים. אבל הוא אינו ציפור מִטורפת, וגם לא להקתית. הוא נפש יחידנית. ציפור המתעופפת בקו משלה - אולי ייחוד, אולי בדידות.

🔹 הסיום: “עוף מוזר”
הינו סיום המשאיר טעם כפול: הלעג החברתי (“עוף מוזר”) מול החירות הייחודית של מי שאינו חלק מן הלהקה. ניתן לקרוא את זה כהשלמה עם היותו יוצא דופן - ואולי כהתגאות בכך.

סיכום:

תדמית” הוא שיר על יוצר שמביט בעצמו ללא פילטרים: בין חלום פרטי לבין עולם ספרותי שמודד ערך בפרסים, גילדות, בתעודות ופסטיבלים.  אין לו חותם, אין לו גילדה - יש לו רק אמת פנימית שאי־אפשר להחתים.
הוא נוסק בחלומו ונופל כעפר, ואז  שב ומתעורר כציפור דרור שאינה יודעת להקה.
זהו דיוקן של מי שאינו נכנע למבטם של אחרים:
עוף מוזר, כן -
אבל עוף שממריא דווקא מן המקום שבו כולם פוסקים שאין כנפיים.

צ'אטי נבון מציע גם נקודות להמשך הדיון :

🖋️ נושאים מרכזיים לדיון ולפרשנות

• זהות יוצר מול תדמית ציבורית.
• כתיבה ללא הכרה כמעמד אמיתי ולא ככישלון.
• חופש מול מוסדות: אגודות, גילדות, “תעודות”.
• אותנטיות יצירתית מול שוק הספרות.
• הפער בין חלום למציאות.
• השוליות כמרחב חירות.

*

אלו הן תובנותיו האישיות של צ'אטי נבון. שאותן כותב השיר לא מאשר ולא מכחיש. לאחר שהשיר יצא לאור-   משאיר את כל התובנות והפרשנויות לקוראים (שכמובן יכולים ואפילו מוזמנים להביא אותן לכאן בתגובות).