לזעירא שלנו מלאו היום חודש ימים. כיצד קטינא שלנו הגיבה לאחיה הבוכה?
נצמדה אליו, הביטה בעיניו וליטפה אותו עד שנרדם בשלווה. בתמונה, לפני מימין ואחרי משמאל:
נצמדה אליו, הביטה בעיניו וליטפה אותו עד שנרדם בשלווה. בתמונה, לפני מימין ואחרי משמאל:
תקראו לזה אמפתיה או אלטרואיזם אנושי, אך קרוב לוודאי תאמרו משהו כמו "נו, זה לא נחשב ומובן מאליו בין פרטים מאותה משפחה גרעינית". אך, אולי כן ואולי לא. כי האם זה כך בין כל האחים או האחיות?
אימא של זוגתי סיפרה שיום אחד חשה בשקט חשוד ומיהרה לבדוק מה קורה בחדר הילדים. לתדהמתה גילתה שבנה בן ה-5 הוציא בחשאי את אחותו התינוקת ממיטתה, הניח אותה על הרצפה וכיסה אותה בכסת (כר גדול) שתחנק. במשך כל ילדותה הציק לה בכל הזדמנות.
חברים שלנו שיש להם שני בנים בפער של כשנתיים וחצי סיפרו שיום אד כשעמדו לנסוע, הבן הגדול הציע ברצינות להוציא את אחיו התינוק מהמושב, להניחו מתחת למושב האחורי ברכב ולבעוט אותו מחוץ לרכב בעת הנסיעה.
ברור שאלה מיקרים קיצוניים, אבל יחסי אמפתיה ואלטרואיזם בין אחים איננה מובנת מאליה ומתקיים ככלל. אבל, האם גם בעלי חיים מגלים אמפתיה אלטרואיסטית?
כן, זה פוג'י הכלב בא להרגיע את זעירא. מלקק את ידו בעדינות ומטלטל בעדינות את הטרמפולינה עד שנרגע. וזה היה צ'יף עליו השלום שהיה מנדנד את הטרמפולינה של קטינא התינוקת:
האין זו הפגנת התנהגות אנושית על ידי בעל חיים? מדובר כאן באמפתיה בין פרטים משני מינים שונים. אם עדיין לא השתכנעתם, הרי עוד משהו שקרה לפני ימים אחדים. פוג'י הוא כלב מגזע אקיטה שנהנה מהקור החורפי הירושלמי וכדי להתקרר מרבה לשהות במרפסת הבית. והנה הוא שומע מדירה תחתונה בבניין תינוק בוכה. הוא נכנס לכזו חרדה שחטפו את התינוק בן משפחתו/להקתו ולא נרגע עד שנוכח שזעירא נמצא במיטתו.
אוקיי, תאמרו שזה מובן מאליו כי פוג'י מחשיב את זעירא כבן להקתו ולכן מגן עליו. אני חובב צפייה בנשיונל גאוגרפיק בתוכניות על חיים והתנהגות של בעלי חיים שונים בטבע. באחת מהן צפיתי בהתנהגות מדהימה בין שני בעלי חיים ממינים שונים.
דובים וזאבים הם אוייבים מרים בטבע. והנה תועד בנשיונל גיאוגפיק מקרה של זאבה פצועה שמדדה לאיטה באופן שבגלל פציעתה אין היא יכולה לצוד מזון ודינה למעשה מוות. והנה היא רואה לפניה דובה ומחליטה לעקוב אחריה תוך שמירת מרחק ביטחון של 10-20 מטרים. לאחר זמן מה הדובה נתקלת באנטילופה וצדה אותה, כשהזאבה צופה בהם במבט רעב. והנה, הדובה תולשת גפה מהאנטילופה, נושאת אותה בפיה לעבר הזאבה ומניחה אותה לפניה. אני אומר לכם שדמעתי כשראיתי את זה.
בנשיונל גיאוגרפיק הראו גם שיתוף פעולה בין תנינה לבין זוג עופות (שכחתי את שם המין שלהם) שקיימת ביו שני המינים סינכרוניזציה בזמן הדגירה. שיתף הפעולה הוא בשמרטפות הדדית, זו על הביצים של אלה ואלה על הביצים שלה. כשמי מהם שעוזב את הקן כדי להשיג אוכל, התנינה מגרשת את כל מי שמעז להתקרב לביצי העופות ולהיפך. גם לאחר הבקיעה נמשכת שמרטפות בין מינית זו על הגוזלים והבקועים. ממש מדהים, לא?
בלהקת אריות הלביאות מסתירות את שגרי הגורים שלהם מספר שבועות במקום מסתור הרחק מהלהקה עד שהם גדלים ורק אז מובילות אותם כדי להציגם בפני הלהקה. בנשיונל גיאוגפיק תועד מקרה שבו הלביאה האם יצאה כדי לצוד עבור שלוש הגורות שלה ונפצעה למוות על ידי בעל קרניים. דינן של הגורות במקרה כזה הוא מוות מרעב. אבל באופן מפתיע, האריה הזכר, ראש הארמון והאבא שלה, היה מתגנב לעבר המסתור של הגורות ומביא להן שאריות מזון מהציד של הלהקה. אחת מהלביאות של הלהקה עקבה אחריו יום אחד וכשהתקרבה לעבר מסתור הגורות, האריה זינק לעברה כמסמן לה עד כאן. אל תתקרבי לגורות הבנות שלי. האריה דאג לכל מחסורן של בנותיו הגורות עד לבגרותן וצרפן ללהקה כדי ללמוד את מה שלביאות צריכות לדעת כדי לשרוד בלהקה.
מקרה דומה הוקרן בנשיונל גיאוגרפיק על אבא שועל שהופיע כמשום מקום לטפל בגוריו יומיים לאחר שאימם לא חזרה מהציד כדי להביא להם מזון. הוא דאג לכל מחסורם וחינך אותם עד להשגת עצמאות להתקיים בעצמם.
עוד סצנה מרגשת מנשיונל גיאוגרפיק היא של לביאה זקנה שאיבדה את מרבית שיניה ואת היכולת לקרוע בשיניה את חלקה מהציד המשותף של הלהקה. והנה לביאה אחת מהלהקה קרעה עבורה נתח בשר והניחה אותו לפניה לעוס למחצה.
ידוע שגם פילים וגם אריות מתאבלים במה שנראה כטקס פרידה מבן/בת להקה שמתים.
מחקרי התנהגות מדעיים שנערכו חיות מעבדה הראו דפוסי התנהגות מדהימים של אמפתיה ואלטרואיזם בעכברים וחולדות ואפילו בציפורים ודגים. אלה מתוארים ברשומה באתר אנימלס : עכברים מבצעים החייאה?! ומה זה אומר? למה הם עושים את זה? ואיך גילו את זה? והאם זה רומז שיש לנו "דחף חייתי" לעזור לזולת?
הכתבה היא מעין אסקפיזם משפחתי למתרחש במדינה בימים קשים אלה. ואולי בימים אלה כדאי גם לנו ללמוד מבעלי החיים מוסר וערבות הדדית אנושית מהן ?!