מי שקוראים כאן (ואולי במקומות אחרים, בין אם מזהים או לא מזהים) אולי הבחינו בשרבוטי השירים שלי. לא אכחד שקיים הדחף להוציאם מחוץ למגירה. ובעוד הפידבק המועט אליהם בתגובות הולך ומתמעט עד נעלם, בצר לי פניתי לבינה המלאכותית לדעתה היא עליהם - לאחר שנוכחתי בכישרונה לנתח היטב ולהעריך כתיבה של אחרים ואת שלי - לאחר ניתוח ספרותי השוואתי של מבחר 200 שירים פרי עטי - ביקשתי מהבינה לאפיין את השירה שלי בהשוואה למשוררים עבריים. היא אכן צייתה, ניתחה והשוותה. ואם יש בסקרנותכם לדעת - קראו את ההמשך המפתיע. לפחות אותי.
בדרך כלל אני אוהב לכתוב ועל כך כתבתי פעם טיוטה על גבי נייר עיתון בעודי יושב על האסלה:
* על כך כתב לי העורך הראשי דן ספרי בהיכן שהשיר התפרסם: "בדרך כלל... אני אוהב את מה שאתה כותב. ואם אלו המוצלחים ש'יצאו מהתחת', מי יודע לאן תגיע כשהם יצאו ממקומות קצת יותר מכובדים..."
אז ראשית עלי ציין שהבינה "הבינה" (הרי אני יודע למה התכוונתי בכתיבה) ואחר כך, לבקשתי מיינה את פרי עטי הלירי לתשעה שערים:
שער 1: אני, שירתי והאחרים שער2: השתקפויות חיי שער 3: הבלתי נשכחים שער 4: אדם וטבע שער5: רגשות שער 6: יחסים
שער 7: מצבים
שער 8: משל וסמל שער 9: בין הפנטזיה למציאות הפנטסטית
אומרים שאין הנחתום מעיד על עיסתו ואין משורר מעיד על עצמו. רוצה לומר, האם משורר הוא בכלל? האם שירתו בכלל נחשבת על פי קריטריונים מקצועיים? במאמר מוסגר עלי לומר שאינני מחשיב את עצמי, אלא ככותב חובב של שירה ופרוזה קצרה עד ארבעת אלפי מילים (כדרישות בתחרויות, בהתאמה). שזכו בתחרויות ופורסמו פה ושם כששופטים אותך בעילום שם, כלומר בכינוי וללא ידע מוקדם על זהותך ומהו תחום עיסוקך. כלומר, שיפוט נטו - לא של הקנקן אלא מה שבתוכו.
על כן ביקשתי מהבינה לסכם מאפיינים כמו מבנה, סגנון, טכניקה וכו' מרשימת המאתיים של השירה שהוזנה. כמו כן ביקשתי לערוך סריקה השוואתית בספרות המשוררים העברית - כדי לנסות לתייג את הסגנון וטכניקות הכתיבה שלי. כלומר, האם ניתן להשוותה לסגנון או לטכניקות כתיבה של משוררים ומשוררות עבריים? ובמילים אחרות - קריטריונים לתיוג ייחודיות לעומת הידהוד או רחמנא לצלן חיקוי (כמובן שלא במודע) ביחס לסגנון שירתם של משוררים עבריים אחרים ברצועת הגוגל.
ובכן, הבינה מילאה בנאמנות את בקשותי, בליווי הצגת הסברים ודוגמאות מפורטות. אך כדי שלא להלאות את הקוראים בהמוני דפים, אצרף כאן רק את תקצירי הסיכומים והמסקנות שלה.
ספויילר, התוצאות ממש הפתיעו אותי. השורה התחתונה ממסקנות הסריקה ההשוואתית של הספרות העברית המודרנית היתה שהשירה שלי היא אכן אישית. אבל בסגנון הכתיבה, השימוש במוטיבים וכדומה מהדהדים במידה כזו או אחרת מספר משוררים ומשוררות עבריים. והדימוי לכך שלקחתי הוא מעולם המיתולוגיה היוונית - "הַכִימֶרָה של שירתי".
כִימֶרָה - יצור מיתולוגי הנושף אש ולו ראש אריה, גוף של עֵז וזְנב נחש.
וזה הסיכום שהביאה הבינה: "שירתו של 'קנקן' מזכירה בכמה היבטים את סגנונם של משוררים עבריים מודרניסטים וביקורתיים כמו נתן אלתרמן, אברהם שלונסקי ודוד אבידן, אך יש לה גם נימה פילוסופית המזכירה את יהודה עמיחי.
תקציר הניתוח השוואתי:
המוטיבים והביקורת החברתית - ביקורת ההתמסחרות של האדם, הרדיפה אחר תארים ומעמד תוך חוסר אותנטיות מזכירה את אלתרמן, במיוחד ביצירותיו הסטיריות, שבהן הוא השתמש במטפורות ובשפה עשירה כדי לתאר עוולות חברתיות.
שימוש במשחקי מילים וניגודים - משחקי ניגודים כמו 'מְלֻמָּדוּתוֹ - בּוּרוּתוֹ', 'מָמוֹנוֹ - כְּלוּמָנוּתוֹ', מדגיש את האירוניה שבין מה שאדם מציג כלפי חוץ לבין מה שהוא באמת. טכניקה זו מזכירה את שלונסקי, שהיה ידוע במשחקי הלשון שלו ובשפה עתירת דו-משמעות.
דימויים מודרניים וטכנולוגיים - מזכירה את כתיבתו של דוד אבידן, שהתעניין מאוד בהיבטים טכנולוגיים והשפעתם על האדם. אבידן הרבה לעסוק בניכור האנושי בעידן המודרני, והנושא של זיוף וצריכה מופיע רבות בשירתו.
פילוסופיה והרהור על טבע האדם - הקשר בין האדם ליומרנותו, תחושת הריקנות, והביקורת על החברה מזכירים במידה מסוימת את יהודה עמיחי, במיוחד בפשטות האמירות העמוקות החושפות את חולשות האדם.
מסקנה כללית
אם יש צורך בהשוואה למשורר אחד מסוים, נתן אלתרמן (בעיקר בסגנונו הסאטירי) ודוד אבידן (בגלל המוטיבים הטכנולוגיים והביקורת המודרנית) הם ההשוואות הקרובות ביותר. עם זאת, יש בשירתו של "קנקן" גם השפעות משולבות של שלונסקי ועמיחי, כך שאפשר לראות בשירתו בעלת גוון אישי אך עם הדהוד של כמה מהמשוררים הגדולים בשירה העברית המודרנית".
אלוהים עדי שזה גרם לי להסמיק. אוי בינה מלאכותית, איזה מזל שבאין אדם - את כאן ללטף לי קצת על האגו. לפחות ממך שירתי מקבלת הערכה. לא אימוג'ים כמו 😀, 🩷, או 👍 ולא תגובות בנות שתיים שלוש מלים, שזה המקסימום שאני בדרך כלל מקבל לאחרונה ממעט המגיבים שגם הם הולכים ופוחתים. אגב (במאמר מוסגר), הכי מעליבה היא התגובה במילה אחת "תודה". מה רצית לומר בזה? שקראת? שלא התחברת? שזה עלוב בעינך? - "המבקר העליון".
אבל אולי, הבינה המלאכותית בכל זאת 'משקרת'? ואלי סתם 'ממציאה' סופרלטיבים (כפי שיש הנוהגים להשמיצה)? ואז אני מתנחם. הרי בכל זאת היא לא השוותה למשל לביאליק, לטשרניחובסקי או לרחל. גם לא ללאה גולדברג או לזלדה. היא הייתה יכולה להשוות גם להרבה מאוד משוררים מודרנים אחרים ששירתם מעטרת למשל את מוסף התרבות של "הארץ", או את כתב העת הפריווילגי של "גילדת" הסופרים והמשוררים. והבינה לא הציגה רק מסקנות, אלא ליוותה אותן בהרבה הדגמות ספציפיות והדמיות השוואתיות מפורטות (בדפים מודפסים לא מעטים, שלא מצרפם לכאן כדי שלא לאתגר את סבלנותם של הקוראים, שחלקם יתכן שכבר במילא פרשו ולא הגיעו אפילו עד הלום. ושלא תבינו חלילה שמדובר כאן בביקורת. גם לי אין סבלנות לפעמים לקרוא הרבה ברברת של אחרים).
אבל אז שמתי לב שבעצם שירתי הושוותה אך ורק למשוררים עבריים ואף לא למשוררת אחת. מיד הבנתי שהדבר נובע ממגבלת השפה העברית של שאלתי - ביקשתי השוואה למשוררים (מתוך הנחה בסיסית מוטעת, שבתוך המושג "משוררים" מיוצגות גם משוררות).
אז הפעם חזרתי על בקשות השוואת שירתו של "קנקן" למשוררות עבריות ולהלן מובא הסיכום של הבינה:
"ניתן להשוות את שירתו של קנקן לסגנון ולמוטיבים של מספר משוררות עבריות ידועות:
1. דליה רביקוביץ': בשיריה, רביקוביץ' עסקה רבות בביקורת חברתית, תוך התמקדות בניכור, כאב אישי וקולקטיבי, והצגת החברה המודרנית באור ביקורתי. השימוש שלה בדימויים חזקים ומטאפורות עשירות מזכיר את הסגנון בשיריו של "קנקן".
2. יונה וולך: וולך נודעה בשירתה הנועזת, שבה בחנה את הגבולות בין האדם לטכנולוגיה, בין הגוף לנפש, ובין המציאות לדמיון. היא השתמשה בשפה חדשנית ובדימויים טכנולוגיים כדי לבטא את מורכבות החוויה האנושית, בדומה למוטיבים המופיעים בשירתו של "קנקן".
3. אגי משעול: משעול משלבת בשיריה התבוננות חברתית עם דימויים מעולם הטבע והטכנולוגיה. היא מציגה ביקורת על החברה המודרנית, תוך שימוש בשפה עשירה ובמטאפורות המשלבות בין העולם האנושי לעולם המכאני, כפי שניתן לראות בשיריו של "קנקן". (לגילוי נאות, אין לי חיבור עם קריאת שירה של אגי משעול. כלומר, בור ועם הארץ אני בה).
לסיכום, השירה של "קנקן" משקפת מאפיינים הנמצאים ביצירתן של משוררות עבריות כמו דליה רביקוביץ', יונה וולך ואגי משעול, במיוחד בכל הנוגע לביקורת חברתית ושילוב מוטיבים טכנולוגיים".
לסיום ביקשתי מהבינה לדרג את "ההשפעות" של המשוררים והמשוררות בספרות העברית לעיקריות ומשניות והרי הוא כדלקמן:
"שירתו של "קנקן" משלבת ביקורת חברתית נוקבת, משחקי מילים, ומטאפורות עשירות. בהשוואה למשוררים ומשוררות עבריים ידועים, ניתן להבחין בהשפעות עיקריות ומשניות:
השפעות עיקריות:
נתן אלתרמן: אלתרמן, במיוחד ביצירותיו הסאטיריות, הרבה לבקר את החברה באמצעות מטאפורות עשירות ושפה מליצית. הוא התמקד בנושאים כמו זיוף, התמסחרות וניכור, בדומה למוטיבים בשירתו של "קנקן".
אברהם שלונסקי: שלונסקי נודע בשימושו במשחקי מילים, ניגודים ואירוניה כדי לבקר את החברה. הוא הדגיש את הפער בין היומרה למציאות, בין המעמד החיצוני לתוכן הפנימי, כפי שניתן לראות בשירתו של קנקן.
השפעות משניות:
דליה רביקוביץ': רביקוביץ' עסקה רבות בניכור, כאב אישי וחברתי, וביקורת על החברה המודרנית. השימוש שלה בדימויים חזקים ומטאפורות עשירות מזכיר את הסגנון בשירתו של "קנקן", אך היא פחות מתמקדת במוטיבים טכנולוגיים.
יונה וולך: וולך בחנה את הגבולות בין האדם לטכנולוגיה, בין הגוף לנפש, ובין המציאות לדמיון. היא השתמשה בשפה חדשנית ובדימויים טכנולוגיים כדי לבטא את מורכבות החוויה האנושית, אך פחות התמקדה בביקורת חברתית ישירה כמו בשירתו של "קנקן".
לסיכום, השירה של "קנקן" מהדהדת בעיקר את השפעותיהם של נתן אלתרמן ואברהם שלונסקי, במיוחד בכל הנוגע לביקורת חברתית, ניכור ושילוב מוטיבים טכנולוגיים. השפעות משניות ניתן לראות ביצירתם של דליה רביקוביץ' ויונה וולך, בעיקר בשימוש במטאפורות עשירות. יש בה גם אלמנטים בנימה פילוסופית המזכירה את יהודה עמיחי ושימוש באלמנטים טכניים המזכירים את דוד אבידן.
ומה אני חושב על זה? לא יודע. אולי יהיו שיאשימו אותי במגלומניה בפרסום רשומה זאת. זכותכם. אבל מצד שני אלה שמכירים אותי היטב - טוענים שדווקא יש לי נטיה להערכות חסר של עצמי, ביחס להישגים המקצועיים ונטיה להמנע מפרסום אקטיבי לצורך קידום וממה שדרוש לצורך לכך ומכונה "יחסי ציבור". ובמיוחד כמתרחק מחשיפה לתקשורת הוויזואלית כמו מאש, בניגוד להרבה קולגות שלי. כל זה גם מתכתב עם מה שכבר כתבתי בעבר כאן.
***
וכעת אביא את השנקל שלי (אפשר לכנות זאת הפרטיטורה שלי):
" לו הייתי מאגד אוסף שִׁירַי לספר, ספר שירה , הייתי נותן לו כותרת 'הזדמנות שניה'. אבל, ספר שירה על נייר, לא יהיה. לא במחיר ... רִבּוֹא מצלצלים, גחמות הוצאות ספרים וחוזים דרקוניים. שבמקרה הטוב יִמָּכְרוּ איזה עשרים, שלושים עותקים בשבועיים, שלושה ראשונים ואחר כך יעלו אבק, במדף ספרים נידח...
שִׁירַי הם לא של טשרניחובקי ולא של ביאליק שיש בהם עומק. לעולם שִׁירַי לא יעלו סומק. גם אינני בן בית בערבי שירה. הרחק מהזרקור. שִׁירַי, בבתי ספר איש אותם לא יִלְמַד. גם לא יעלו חרונם של מבקרי שירה... וְשִׁירַי יטבעו במרחבי הוירטואליה. המוצפת בהמוני משוררי דיגיטליה. של פייסבוק ושאר מיני אספקלריה. הלכו וכלו שִׁירַי עם שְׁנוֹתַי. על שריטה זו איש מִמַּכָּרֵי אין יודע שם לידתי. גם לא הקרובים קרובים, שאינם מקשרים סודות כינויים*. ואני רק קנקן. וטבע אדם אינו רואה את שמסתתר בקנקן. קנקן פשוט מאוד למראה. זוהר אין בו. גם לא ייחוּד, בַּשּׁוּק... הלכו וְכָלוּ שִׁירֵי עם שְׁנוֹתַי במסתרי מגירה ובאחרית גולשים חומקים כצל ממעמקיה.... (אך) ספר שירה מנייר לא יהיה לי. כחכות רחל לְיַלְדָּהּ. אבל צְלָלַי נְשָׁמָה יוותרו כאן בפינה נידחת. יתווספו לרצועה אקאשית תחתונה. רצועה קוֹסְמִית, ידי אדם - הגוּגֶליה ".
2* מה בעצם עושה מאן דהוא ל'משורר אמיתי' בישראל של היום? ובכן, הנוסחה פשוטה: עליך להיות חבר רשמי ומשלםמיסים ל"גילדת" הסופרים והמשוררים.
ומה נדרש להכרה של הגילדה? בעיקרון - הוצאה לאור של שני ספרים בהדפסת נייר ולא תזיק גם המלצה של חבר/ה שלך באגודה - בשיטת (חבר מביא חבר). אבל כדי להוציא לאור כיום במהדורת נייר, ללא קשר לאיכות או לעניין הציבור - יכול בעצם כמעט כל אחד עם תשלום של כמה ריבוא טבין ותקילין (כולל שירות עורכ/ת שיכולים להלכה גם לכתוב את הכל עבורך) .
ולמעשה את הסכום הנדרש לכך - אני עשוי להרוויח או עלול להפסיד בבורסה ביום אחד, בכל יום מסחר. אבל לא מוכן לשלם כדי שיקראו את מה שאני כותב. בני, כשעבד "כאיש ספר"בחנויות רשת ספרים גדולה (בין השיחרור משירות סדיר לבין תחילת הלימודים האקדמאיים), סיפר על סופרים מוכרים, שהיו נוהגים לכתת רגליהם כדלפונים מחנות ספרים אחת לאחרות, כדי לבדוק באיזה מדף נמצא ספרם האחרון ולעשות נפשות בחנופה ובתחינה אצל "אנשי הספר" - למען יעשו נפשות לספריהם וימליצו עליהם ללקוחות.
אבל בפרנציפ אני חושב שאם כבר בתשלום עסקינן, אזי צריך לשלם לי על הכתיבה ולא שאני אשלם כדי שיקראו את יצירתי, בין אם כמה אחדים או כמה עשרות ואפילו מאות (חלום באספמיה)?! ... וכנאמר, אין אני מוכן לשלם בשמן טוב למען "שם טוב".
מובן? (כמו בשיר הפתיח של צעירי תל אביב)😉
* דוגמה לכתיבה אלמונית - אֶלֶנָה פֶרַנטֶה - סופרת איטלקיה ידועה (מחברת סדרת הרומנים הנפוליטניים), שכותבת בשם עט ושאיננה מוכנה לחשוף את זהותה או תמונתה בפומבי. איננה מוכנה להתראיין, בקבלת פרסים מייצגת אותה הוצאת הספרים. אפילו סירבה להפגש עם במאי הסרטים לצורך הפיכת ספריה לסדרה ולשם כך ניהלה איתו רק התכתבות אינטרנטית. ובכל זאת היא סופרת מפורסמת מאוד ומצליחה - למרות שאינה רשומה בשום אגודת סופרים ולא נראה שזה מפריע לה במיוחד😀
לזעירא שלנו מלאו היום חודש ימים. כיצד קטינא שלנו הגיבה לאחיה הבוכה? נצמדה אליו, הביטה בעיניו וליטפה אותו עד שנרדם בשלווה. בתמונה, לפני מימין ואחרי משמאל:
תקראו לזה אמפתיה או אלטרואיזם אנושי, אך קרוב לוודאי תאמרו משהו כמו "נו, זה לא נחשב ומובן מאליו בין פרטים מאותה משפחה גרעינית". אך, אולי כן ואולי לא. כי האם זה כך בין כל האחים או האחיות?
אימא של זוגתי סיפרה שיום אחד חשה בשקט חשוד ומיהרה לבדוק מה קורה בחדר הילדים. לתדהמתה גילתה שבנה בן ה-5 הוציא בחשאי את אחותו התינוקת ממיטתה, הניח אותה על הרצפה וכיסה אותה בכסת (כר גדול) שתחנק. במשך כל ילדותה הציק לה בכל הזדמנות.
חברים שלנו שיש להם שני בנים בפער של כשנתיים וחצי סיפרו שיום אד כשעמדו לנסוע, הבן הגדול הציע ברצינות להוציא את אחיו התינוק מהמושב, להניחו מתחת למושב האחורי ברכב ולבעוט אותו מחוץ לרכב בעת הנסיעה.
ברור שאלה מיקרים קיצוניים, אבל יחסי אמפתיה ואלטרואיזם בין אחים איננה מובנת מאליה ומתקיים ככלל. אבל, האם גם בעלי חיים מגלים אמפתיה אלטרואיסטית?
כן, זה פוג'י הכלב בא להרגיע את זעירא. מלקק את ידו בעדינות ומטלטל בעדינות את הטרמפולינה עד שנרגע. וזה היה צ'יף עליו השלום שהיה מנדנד את הטרמפולינה של קטינא התינוקת:
האין זו הפגנת התנהגות אנושית על ידי בעל חיים? מדובר כאן באמפתיה בין פרטים משני מינים שונים. אם עדיין לא השתכנעתם, הרי עוד משהו שקרה לפני ימים אחדים. פוג'י הוא כלב מגזע אקיטה שנהנה מהקור החורפי הירושלמי וכדי להתקרר מרבה לשהות במרפסת הבית. והנה הוא שומע מדירה תחתונה בבניין תינוק בוכה. הוא נכנס לכזו חרדה שחטפו את התינוק בן משפחתו/להקתו ולא נרגע עד שנוכח שזעירא נמצא במיטתו.
אוקיי, תאמרו שזה מובן מאליו כי פוג'י מחשיב את זעירא כבן להקתו ולכן מגן עליו. אני חובב צפייה בנשיונל גאוגרפיק בתוכניות על חיים והתנהגות של בעלי חיים שונים בטבע. באחת מהן צפיתי בהתנהגות מדהימה בין שני בעלי חיים ממינים שונים.
דובים וזאבים הם אוייבים מרים בטבע. והנה תועד בנשיונל גיאוגפיק מקרה של זאבה פצועה שמדדה לאיטה באופן שבגלל פציעתה אין היא יכולה לצוד מזון ודינה למעשה מוות. והנה היא רואה לפניה דובה ומחליטה לעקוב אחריה תוך שמירת מרחק ביטחון של 10-20 מטרים. לאחר זמן מה הדובה נתקלת באנטילופה וצדה אותה, כשהזאבה צופה בהם במבט רעב. והנה, הדובה תולשת גפה מהאנטילופה, נושאת אותה בפיה לעבר הזאבה ומניחה אותה לפניה. אני אומר לכם שדמעתי כשראיתי את זה.
בנשיונל גיאוגרפיק הראו גם שיתוף פעולה בין תנינה לבין זוג עופות (שכחתי את שם המין שלהם) שקיימת ביו שני המינים סינכרוניזציה בזמן הדגירה. שיתף הפעולה הוא בשמרטפות הדדית, זו על הביצים של אלה ואלה על הביצים שלה. כשמי מהם שעוזב את הקן כדי להשיג אוכל, התנינה מגרשת את כל מי שמעז להתקרב לביצי העופות ולהיפך. גם לאחר הבקיעה נמשכת שמרטפות בין מינית זו על הגוזלים והבקועים. ממש מדהים, לא?
בלהקת אריות הלביאות מסתירות את שגרי הגורים שלהם מספר שבועות במקום מסתור הרחק מהלהקה עד שהם גדלים ורק אז מובילות אותם כדי להציגם בפני הלהקה. בנשיונל גיאוגפיק תועד מקרה שבו הלביאה האם יצאה כדי לצוד עבור שלוש הגורות שלה ונפצעה למוות על ידי בעל קרניים. דינן של הגורות במקרה כזה הוא מוות מרעב. אבל באופן מפתיע, האריה הזכר, ראש הארמון והאבא שלה, היה מתגנב לעבר המסתור של הגורות ומביא להן שאריות מזון מהציד של הלהקה. אחת מהלביאות של הלהקה עקבה אחריו יום אחד וכשהתקרבה לעבר מסתור הגורות, האריה זינק לעברה כמסמן לה עד כאן. אל תתקרבי לגורות הבנות שלי. האריה דאג לכל מחסורן של בנותיו הגורות עד לבגרותן וצרפן ללהקה כדי ללמוד את מה שלביאות צריכות לדעת כדי לשרוד בלהקה.
מקרה דומה הוקרן בנשיונל גיאוגרפיק על אבא שועל שהופיע כמשום מקום לטפל בגוריו יומיים לאחר שאימם לא חזרה מהציד כדי להביא להם מזון. הוא דאג לכל מחסורם וחינך אותם עד להשגת עצמאות להתקיים בעצמם.
עוד סצנה מרגשת מנשיונל גיאוגרפיק היא של לביאה זקנה שאיבדה את מרבית שיניה ואת היכולת לקרוע בשיניה את חלקה מהציד המשותף של הלהקה. והנה לביאה אחת מהלהקה קרעה עבורה נתח בשר והניחה אותו לפניה לעוס למחצה.
ידוע שגם פילים וגם אריות מתאבלים במה שנראה כטקס פרידה מבן/בת להקה שמתים.
הכתבה המרתקת (שאני ממליץ בחום לקרוא את כולה) מסכמת מה זה אומר לגבינו?:
"התגליות על אלטרואיזם של מכרסמים עוזרות להבין שאמפתיה לא נולדה איתנו, ההומו ספיאנסים. ירשנו אותה אולי כבר מאבותינו הדגים הקדומים. התגליות חושפות שאפילו חלק ממעגלי המוח והכימיה העצבית שמניעים חמלה ועזרה לאחר משותפים לרבים מהמינים ואולי לכל בעלי החיים - כולל עכברים, פילים ובני אדם. במחקר נוירולוגי שנערך באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, מיפו החוקרים את דפוסי הפעילות במוחן של חולדות במהלך ניסוי החילוץ, ומצאו "רשת אמפתיה" הכוללת אזורים כמו קליפת האינסולה והמוח הקדם-מצחי המופעלת כאשר חולדה רואה חולדה אחרת במצוקה - רשת המקבילה לרשת אמפתיה ידועה במוח האנושי".
הכתבה היא מעין אסקפיזם משפחתי למתרחש במדינה בימים קשים אלה. ואולי בימים אלה כדאי גם לנו ללמוד מבעלי החיים מוסר וערבות הדדית אנושית מהן ?!
פעם לפני הרבה הרבה שנים, זה עוד היה במאה הקודמת, התחפשנו לפורים בגן רק בתחפושת אחת וביום אחד בלבד בשנה. גם הילדים שלי הגיעו מחופשים לגן בתחפושת אחת ביום אחד בלבד. וכיום, בגני הילדים השתגעו - במשך כשבועיים הילדים מתחפשים כל יום בתחפושת אחרת. לכל יום הגננות מכריזות נושא תחפושות אחר. אז הרי לכם דגימות.
ביום אחד הנושא היה חיות מתחפשות שבו הילדים התבקשו להגיע לגן בבגד שיש בו חיה כלשהי. והילדים יצרו יצירות של של חיות מחופשות שונות, לפי בחירה.
והכינו מסכות של חיות לעצמם
למחרת הילדים יצרו כובעים שונים ומשונים וחבשו אותם להנאתם
למחרת הילדים התחפשו מתוך מבחר אוסף בגדי תיאטרון שבגן
ולמחרת הילדים הגיעו לגן עם פיג'מות
ולמחרת היה צריך להתחפש לחיה. וקטינא התחפשה לפרפר (שהייתה התחפושת שלה משנה שעברה)
והשנה גם בתוספת איפור
ולמחרת נערכה המסיבה הראשית בגן, שבה קטינא התחפשה לגבי מסדרת הספרים והטלוויזיה "בית הבובות של גבי"
ואפילו את אחיה החדש (בן השלושה שבועות) חיפשו לבובה של גבי קטינא שלנו
וזה עוד לא הסוף. תהיה תחפושת שזהותה נשמרת בסודיות לסופ"ש פורים המתוכנן בקרב המשפחה. קטינא הכריזה שהיא לא מגלה ושזו תהיה הפתעה.
עריכה 16.3.25:
אז התחפושת שנחשפה היום בחגיגה הפורימית ברחובות ירושלים היא של הדמות הדמיונית סטיץ' - תוצר הניסוי הגנטי 626 😀
ובסיומו של יום, חתימה בקינוח פורימי
***
לא קל לנו לחגוג בימים קשים אלה בפורים אפילו בחיק המשפחה, כשמסביבנו משפחות חטופים ומשפחות שכולות. אבל למען הנכדים הקטנים אנחנו משתדלים.
אני שומע על מסיבות פורים של מבוגרים וקשה לי להבין איך בכלל מסוגלים לחגוג במסיבות פורים בטוב ליבם באלכוהול. אבל במיוחד מטריפים אותי החב"דניקים או ברסלבים משתמטי גיוס שמגיעים לשכונות החילוניות שלנו (כבר מאתמול) ומרקדים בדציבלים מוזיקליים על גגות וואנים ומיניבוסים. רק מוסיפים לעצב ולכעס שלנו ללא טיפת בושה. האם היו הם מקבלים אותנו בשיוויון נפש, למשל לו היינו מגיעים לשכונות שלהם עם רמקולים לערוך טקסי ימי זיכרון לחללי צה"ל?
לעיתים אני תוהה אם הקורא יורד לכוונת שיר זה או אחר שכתבתי. ואולי הוא מתקבל (כפי שפעם הגיבה כאן מישהי) כ- "ח.נ."?
אבוי, "חוכמת נסתר", האם?
אז חשפתי את השיר לבינה מלאכותית וקיבלתי ממנה ניתוח ספרותי (פשט ודרש) מדהים של כ- 25 שורות, שהראה שלפחות היא ירדה לעומקם של הכוונות. אבל גם אם קורא אנושי יבין את הטקסט במקצת או לגמרי אחרת - כנאמר: "כאשר יצירה יוצאת לאור, היא כבר אינה שייכת ליוצרה בלבד; היא הופכת לנחלת הציבור, וכל אחד רשאי לפרשה בדרכו" - וזה בסדר גמור מבחינתי ואפילו יכול להיות מעניין ומאתגר... אם תשתפו.