יום שישי, 21 במרץ 2025

מוסריות ואמפתיה - תכונה אנושית או חייתית?

לזעירא שלנו מלאו היום חודש ימים. כיצד קטינא שלנו הגיבה לאחיה הבוכה?
נצמדה אליו, הביטה בעיניו וליטפה אותו עד שנרדם בשלווה. בתמונה, לפני מימין ואחרי משמאל:


תקראו לזה אמפתיה או אלטרואיזם אנושי, אך קרוב לוודאי תאמרו משהו כמו "נו, זה לא נחשב ומובן מאליו בין פרטים מאותה משפחה גרעינית". אך, אולי כן ואולי לא. כי האם זה כך בין כל האחים או האחיות?

אימא של זוגתי סיפרה שיום אחד חשה בשקט חשוד ומיהרה לבדוק מה קורה בחדר הילדים. לתדהמתה גילתה שבנה בן ה-5 הוציא בחשאי את אחותו התינוקת ממיטתה, הניח אותה על הרצפה וכיסה אותה בכסת (כר גדול) שתחנק. במשך כל ילדותה הציק לה בכל הזדמנות.

חברים שלנו שיש להם שני בנים בפער של כשנתיים וחצי סיפרו שיום אד כשעמדו לנסוע, הבן הגדול הציע ברצינות להוציא את אחיו התינוק מהמושב, להניחו מתחת למושב האחורי ברכב ולבעוט אותו מחוץ לרכב בעת הנסיעה.

ברור שאלה מיקרים קיצוניים, אבל יחסי אמפתיה ואלטרואיזם בין אחים איננה מובנת מאליה ומתקיים ככלל. אבל, האם גם בעלי חיים מגלים אמפתיה אלטרואיסטית?


כן, זה פוג'י הכלב בא להרגיע את זעירא. מלקק את ידו בעדינות ומטלטל בעדינות את הטרמפולינה עד שנרגע. וזה היה צ'יף עליו השלום שהיה מנדנד את הטרמפולינה של קטינא התינוקת:


האין זו הפגנת התנהגות אנושית  על ידי בעל חיים? מדובר כאן באמפתיה בין פרטים משני מינים שונים. אם עדיין לא השתכנעתם, הרי עוד משהו שקרה לפני ימים אחדים. פוג'י הוא כלב מגזע אקיטה שנהנה מהקור החורפי הירושלמי וכדי להתקרר מרבה לשהות במרפסת הבית. והנה הוא שומע מדירה תחתונה בבניין תינוק בוכה. הוא נכנס לכזו חרדה שחטפו את התינוק בן משפחתו/להקתו ולא נרגע עד שנוכח שזעירא נמצא במיטתו.

אוקיי, תאמרו שזה מובן מאליו כי פוג'י מחשיב את זעירא כבן להקתו ולכן מגן עליו. אני חובב צפייה בנשיונל גאוגרפיק בתוכניות על חיים והתנהגות של בעלי חיים שונים בטבע. באחת מהן צפיתי בהתנהגות מדהימה בין שני בעלי חיים ממינים שונים.

דובים וזאבים הם אוייבים מרים בטבע. והנה תועד בנשיונל גיאוגפיק מקרה של זאבה פצועה שמדדה לאיטה באופן שבגלל פציעתה אין היא יכולה לצוד מזון ודינה למעשה מוות. והנה היא רואה לפניה דובה ומחליטה לעקוב אחריה תוך שמירת מרחק ביטחון של 10-20 מטרים. לאחר זמן מה הדובה נתקלת באנטילופה וצדה אותה, כשהזאבה צופה בהם במבט רעב. והנה, הדובה תולשת גפה מהאנטילופה, נושאת אותה בפיה לעבר הזאבה ומניחה אותה לפניה. אני אומר לכם שדמעתי כשראיתי את זה.

בנשיונל גיאוגרפיק  הראו גם שיתוף פעולה בין תנינה לבין זוג עופות (שכחתי את שם המין שלהם) שקיימת ביו שני המינים סינכרוניזציה בזמן הדגירה. שיתף הפעולה הוא בשמרטפות הדדית, זו על הביצים של אלה ואלה על הביצים שלה. כשמי מהם שעוזב את הקן כדי להשיג אוכל, התנינה מגרשת את כל מי שמעז להתקרב לביצי העופות ולהיפך.  גם לאחר הבקיעה נמשכת שמרטפות בין מינית זו על הגוזלים והבקועים. ממש מדהים, לא?  

בלהקת אריות הלביאות מסתירות את שגרי הגורים שלהם מספר שבועות במקום מסתור הרחק מהלהקה עד שהם גדלים ורק אז מובילות אותם כדי להציגם בפני הלהקה. בנשיונל גיאוגפיק תועד מקרה שבו הלביאה האם יצאה כדי לצוד עבור שלוש הגורות שלה ונפצעה למוות על ידי בעל קרניים. דינן של הגורות במקרה כזה הוא מוות מרעב. אבל באופן מפתיע, האריה הזכר, ראש הארמון והאבא שלה, היה מתגנב לעבר המסתור של הגורות ומביא להן שאריות מזון מהציד של הלהקה. אחת מהלביאות של הלהקה עקבה אחריו יום אחד וכשהתקרבה לעבר מסתור הגורות, האריה זינק לעברה כמסמן לה עד כאן. אל תתקרבי לגורות הבנות שלי. האריה דאג לכל מחסורן של בנותיו הגורות עד לבגרותן וצרפן ללהקה כדי ללמוד את מה שלביאות צריכות לדעת כדי לשרוד בלהקה.

מקרה דומה הוקרן בנשיונל גיאוגרפיק על אבא שועל שהופיע כמשום מקום לטפל בגוריו יומיים לאחר שאימם לא חזרה מהציד כדי להביא להם מזון. הוא דאג לכל מחסורם וחינך אותם עד להשגת עצמאות להתקיים בעצמם.

עוד סצנה מרגשת מנשיונל גיאוגרפיק היא של לביאה זקנה שאיבדה את מרבית שיניה ואת היכולת לקרוע בשיניה את חלקה מהציד המשותף של הלהקה. והנה לביאה אחת מהלהקה קרעה עבורה נתח בשר והניחה אותו לפניה לעוס למחצה.

ידוע שגם פילים וגם אריות מתאבלים במה שנראה כטקס פרידה מבן/בת להקה שמתים.



מחקרי התנהגות מדעיים שנערכו חיות מעבדה הראו דפוסי התנהגות מדהימים של אמפתיה ואלטרואיזם בעכברים וחולדות ואפילו בציפורים ודגים. אלה מתוארים ברשומה באתר אנימלס : עכברים מבצעים החייאה?! ומה זה אומר? למה הם עושים את זה? ואיך גילו את זה? והאם זה רומז שיש לנו "דחף חייתי" לעזור לזולת?


הכתבה המרתקת (שאני ממליץ בחום לקרוא את כולה) מסכמת מה זה אומר לגבינו?:
"התגליות על אלטרואיזם של מכרסמים עוזרות להבין שאמפתיה לא נולדה איתנו, ההומו ספיאנסים. ירשנו אותה אולי כבר מאבותינו הדגים הקדומים. התגליות חושפות שאפילו חלק ממעגלי המוח והכימיה העצבית שמניעים חמלה ועזרה לאחר משותפים לרבים מהמינים ואולי לכל בעלי החיים - כולל עכברים, פילים ובני אדם. במחקר נוירולוגי שנערך באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, מיפו החוקרים את דפוסי הפעילות במוחן של חולדות במהלך ניסוי החילוץ, ומצאו "רשת אמפתיה" הכוללת אזורים כמו קליפת האינסולה והמוח הקדם-מצחי המופעלת כאשר חולדה רואה חולדה אחרת במצוקה - רשת המקבילה לרשת אמפתיה ידועה במוח האנושי"​.

הכתבה היא מעין אסקפיזם משפחתי למתרחש במדינה בימים קשים אלה. ואולי בימים אלה כדאי גם לנו ללמוד מבעלי החיים מוסר וערבות הדדית אנושית מהן ?!
 

יום חמישי, 13 במרץ 2025

משנכנס אדר מרבין בשמחה בגן

 פעם לפני הרבה הרבה שנים, זה עוד היה במאה הקודמת, התחפשנו לפורים בגן רק בתחפושת אחת וביום אחד בלבד בשנה. גם הילדים שלי הגיעו מחופשים לגן בתחפושת אחת ביום אחד בלבד. וכיום, בגני הילדים השתגעו - במשך כשבועיים הילדים מתחפשים כל יום בתחפושת אחרת. לכל יום הגננות מכריזות נושא תחפושות אחר. אז הרי לכם דגימות. 

ביום אחד הנושא היה חיות מתחפשות שבו הילדים התבקשו להגיע לגן בבגד שיש בו חיה כלשהי. והילדים יצרו יצירות של של חיות מחופשות שונות, לפי בחירה. 


והכינו מסכות של חיות לעצמם

למחרת הילדים יצרו כובעים שונים ומשונים וחבשו אותם להנאתם




למחרת הילדים התחפשו מתוך מבחר אוסף בגדי תיאטרון שבגן


ולמחרת הילדים הגיעו לגן עם פיג'מות



ולמחרת היה צריך להתחפש לחיה. וקטינא התחפשה לפרפר (שהייתה התחפושת שלה משנה שעברה)


והשנה גם בתוספת איפור 




ולמחרת נערכה המסיבה הראשית בגן, שבה קטינא התחפשה לגבי מסדרת הספרים והטלוויזיה "בית הבובות של גבי"




ואפילו את אחיה החדש (בן השלושה שבועות) חיפשו לבובה של גבי קטינא  שלנו


וזה עוד לא הסוף. תהיה תחפושת שזהותה נשמרת בסודיות לסופ"ש פורים המתוכנן בקרב המשפחה. קטינא הכריזה שהיא לא מגלה ושזו תהיה הפתעה. 

עריכה 16.3.25:
אז התחפושת שנחשפה היום בחגיגה הפורימית ברחובות ירושלים היא של הדמות הדמיונית סטיץ' - תוצר הניסוי הגנטי 626 😀


 


ובסיומו של יום, חתימה בקינוח פורימי


***
לא קל לנו לחגוג בימים קשים אלה בפורים אפילו בחיק המשפחה, כשמסביבנו משפחות חטופים ומשפחות שכולות. אבל למען הנכדים הקטנים אנחנו משתדלים. 
אני שומע על מסיבות פורים של מבוגרים וקשה לי להבין איך בכלל מסוגלים לחגוג במסיבות פורים בטוב ליבם באלכוהול. אבל במיוחד מטריפים אותי החב"דניקים או ברסלבים משתמטי גיוס שמגיעים לשכונות החילוניות שלנו (כבר מאתמול) ומרקדים בדציבלים מוזיקליים על גגות וואנים ומיניבוסים. רק מוסיפים לעצב ולכעס שלנו ללא טיפת בושה. האם היו הם מקבלים אותנו בשיוויון נפש, למשל לו היינו מגיעים לשכונות שלהם עם רמקולים לערוך טקסי ימי זיכרון לחללי צה"ל?    



יום שני, 10 במרץ 2025

מַפָּצִים

מְאוּסָה דַּרְכּוֹ שֶׁל אָדָם 
הַקּוֹנֶה
תָּאֳרוֹ בְּמָמוֹן 
תֹּאַר הַשּׁוּם כְּלוּם 
שֶׁקֶר הַשֵּׁם וְהַשֶּׁמֶן 
שֶׁמֶן מְכוֹנוֹת כְּשֶׁמֶן זַיִת   
וְרֹאשׁ הַמְּכוֹנָה בַּעֲנָנִים.

אָדָם דַּעְתָּן, יְהִירוּתוֹ נְחִיתוּתוֹ 
מִמְּבִינֵי דָּבָר, לֹא יִצְלַח לְהַסְתִּיר 
מְלֻמָּדוּתוֹ בּוּרוּתוֹ, מָמוֹנוֹ כְּלוּמָנוּתוֹ 
שֶׁקֶר שֶׁמֶן
הַמְּכוֹנוֹת,  
מָסוּךְ בְּרֵיחַ הַזַּיִת 
הַמְּכוֹנָה מְזַיֶּפֶת וְרֹאשָׁהּ בַּעֲנָנִים.

וּכְשֶׁאֵלֶּה בָּאֵלֶּה נִתְקָלִים 
קֹטֶב לְקֹטֶב נִמְשָׁכִים 
וְקֶצֶר מַבְזִיק עֶרְוָתָם.

 image to text produced by AI ©️

הערה (אפשר לדלג):
לעיתים אני תוהה אם הקורא יורד לכוונת שיר זה או אחר שכתבתי. ואולי הוא מתקבל (כפי שפעם  הגיבה כאן מישהי) כ- "ח.נ."? 
אבוי, "חוכמת נסתר", האם? 
אז חשפתי את השיר לבינה מלאכותית וקיבלתי ממנה ניתוח ספרותי (פשט ודרש) מדהים של כ- 25 שורות, שהראה שלפחות היא ירדה לעומקם של  הכוונות. אבל גם אם קורא אנושי יבין את הטקסט במקצת או לגמרי אחרת - כנאמר: "כאשר יצירה יוצאת לאור, היא כבר אינה שייכת ליוצרה בלבד; היא הופכת לנחלת הציבור, וכל אחד רשאי לפרשה בדרכו" - וזה בסדר גמור מבחינתי ואפילו יכול להיות מעניין ומאתגר... אם תשתפו.

יום שישי, 28 בפברואר 2025

אח חדש נולד - הכנה לקראת ותוצאות

רשומה זו פורסמה לראשונה בישראבלוג בסדרה חינוך ילדים, בהתבסס על חינוך ילדי בהשוואה לחינוך של החברים שלהם. היא מובאת כאן שנית, ערוכה ומעודכנת במסגרת הכתבות האבודות של ישראבלוג, בסדרת חינוך ילדים. היא מעודכנת באירוע חדש חדש של לידת אח לנכדתי - בת בכורה לבת שלי. 



בגיל שלוש ורבע, כשנולד אחיה של הבת שלי - היא לקחה את זה מאוד קשה. למרות שהכנו אותה לכך. כחצי שנה לפני לידת אחיה, העברנו אותה ממיטת תינוקות למיטת ילדים, שלא תחשוב שלקחנו ממנה את המיטה לטובת אחיה. עד הלידה איחסנו את המיטה ואת הלול  במחסן. כשנולד, התעלמה מקיומו בביקור אצל אימא שלה בבית החולים לאחר הלידה. וכשהגיע אחיה לבית היא החלה פתאום להרטיב במיטה (לאחר שנגמלה בגיל שנה וחצי). כמובן לא עשינו מכך סיפור, ותוך מספר ימים הפסיקה להרטיב. אבל היא גם ביקשה לעצמה מוצץ כמו לאחיה. אז נקטתי בשיטה מספר חינוך רוסי של אבא שלי. לקחתי מוצץ שמרחתי אותו קודם בשום (לאחר שטיפת שאריות השום כמובן) ונתתי לה. היא כמובן הוציאה אותו מיד מפיה. "מה יש, לא רצית מוצץ"? שאלתי אותה. "לא אני לא רוצה עכשיו, בפעם אחרת". יותר לא רצתה מוצץ כמובן. זמן מה לאחר כן - כשנתנו לה לאכול משהו שהיה מתובל בשום, היא ציינה שלאוכל יש טעם של מוצץ. זה לא הפריע לה לאכול יותר מאוחר מאכלים מתובלים בשום כאשר שכחה מהעניין.

לאחר כשלושה שבועות שהתעלמה מאחיה, החלה להתעניין ולדאוג לו ובכל ילדותם היו ממש חברים.

גם את הנכדה "קטינא" הכינו לפני הלידה. לאחר שבישרו לה בגיל ארבע על לידתו הצפויה של אחיה, אני זוכר שכשהגיעו לבקר אותנו, קטינא היתה מאוד נרגשת ובישרה לנו "לאימא יש תינוק בבטן". אנחנו שכבר ידענו, רכשנו עבורה והענקנו לה את הספר:


 זה היה כל כך משעשע, היא עברה אחד אחד מזוגתי (הסבתא), לאימא שלה, לאבא שלה, אלי ואל הבן (הדוד שלה שהיא מאוד אוהבת) וביקשה מכל אחד לקרוא לה את הסיפור ולאחר הקריאה חזרה וסיפרה לכל אחד בסגנון חופשי כשהיא מדפדפת בין דפי הספר. הספר מתאר מה לצפות עד ללידה וכשהתינוק יהיה מוכן להיוולד, סבתא תבוא לשמור עליה. לאחר מכן מה לצפות כשהאח הקטן יחזור הביתה עם ההורים. שבהתחלה הוא יבכה הרבה, כי הוא עוד לא יודע לדבר ולהסביר מה הוא צריך או רוצה. ושהוא יינק מאימא, כי החלב של אימא זה האוכל היחיד שהוא אוכל בהתחלה. וכדומה.

וכחודשייפ לפני תאריך הלידה הצפוי, ההורים של קטינא הפיקו לה ספר אישי:



ספר אישי מותאם לקטינא שהופק באמצעות AI בדמותה ובהתאם לאופייה. ספר שמתאר בפרוטרוט את ההכנה ללידה והשינויים אצל אימא כולל עייפות, שבבוא היום או הלילה יקחו אותה לבית של סבתא וסבא שישמרו עליה וידאגו לכל מחסורה. מה יקרה עם אימא ואבא שיתלווה אליה לבית החולים. שלאחר הלידה יקחו אותה לבקר את אימא והאח החדש. על החזרה הביתה למציאות חדשה. למה לצפות בימים הראשונים ובהמשך אבני דרך בהתפתחותו של התינוק. במה היא תוכל לעזור? איך תוכל לשחק וללמד אותו בכל שלב בהמשך, וכדומה ... (ספר הכנה מצויין שבו היא קטינא מככבת כגיבורה הראשית). אגב, קטינא אמרה "הלוואי שזה יקרה בלילה, כי אז תבוא לישון אצלנו וביום זה לא שווה, כי היא תהייה בגן. אגב, עד לפני הלידה, קטינא אף פעם לא הסכימה לישון מחוץ לבית שלה.



בלילה שבין חמישי לשישי בשבוע שעבר, העיר אותנו צלצול טלפון בשעה 4 לפנות בוקר: " הגיע הזמן, בדרך אליכם עם קטינא". ב-4:20 אבא שלה העלה אותה אלינו עם תיק שהוכן מראש לכל מה שהיא צריכה והמשיכו בדרך לבית החולים. סבתא לקחה את קטינא למיטתנו כדי להתכרבל ליד סבתא ולהמשיך לישון. אך קטינא מאוד התרגשה ולא הצליחה להרדם. סבתא חזרה והקריאה לה מהספר "נולד לי אח", לפי בקשתה. בסביבות 6 בבוקר אמרה שהיא רעבה וביקשה לאכול את ארוחת הבוקר בנטו שאימא הספיקה להכין (כמדי בוקר לגן). 


אחרי שאכלה לא רצתה לישון וביקשה דפי ציור וצבעים
 

 

לאחרונה קטינא בת הארבע וחצי מלווה את ציוריה בכתיבת אותיות ומילים. כמו שאופייני אצל ילדים בראשית כתיבה, כיוון הכתיבה שלה משמאל לימין ואותיות בתמונת ראי.


בינתיים בחדר הלידה, במצב הצירים המתקדם היה מאוחר מדי כדי לקבל אפידורל לטשטוש הכאבים. בבוקר יום שישי בשעה 7:50 נולד הנסיך הקטן.



כשבישרנו על כך לקטינא החלה לצייר את הציור הזה


והשלימה אותו עם תינוק שיצא מהבטן של אימא ועומד בפני עצמו (בתחתית הציור במרכז, מתחת לכתר).

 
ולזה הוסיפה והכינה "כרטיס ברכת מזל טוב" לאימא בכתב הראי שלה


הזמן התקדם. כדי שתנוח, סבתא הציעה לצפות איתה במיטה בתוכנית ילדים בטלוויה. בשעה 11 בבוקר בערך, נרדמה סופסוף. כעבור שעתיים וחצי התעוררה, אכלה בתיאבון רב ארוחת צהריים.  שאלנו אותה אם היא רוצה לבקר את אימא ותינוקי בבית החולים. היא התעלמה מהשאלה והמשיכה בעיסוקיה. הו, הו חשבנו, הנה זה הגיע - החששות שלה מהעתיד החדש... הבנו והנחנו לה. אחר הצהריים הגיע אלינו לביקור גם הבן מרחובות. קטינא מאוד אוהבת את נוכחותו. הוא ואנחנו שיחקנו איתה במשחקים שונים עד לארוחת ערב יום שישי. אבא שלה התקשר להודיע שיבוא מאוחר יותר לאסוף אותה כדי שתישן בבית. כי כאשר הגיע קודם באותו יום כדי להוציא את פוג'י הכלב לטיול צרכים, הכלב היה מאוד חסר שקט מהעלמותם הפתאומית של קטינא ואימא שלה. הוא לא ידע את נפשו אם הלילה גם קטינא תעלם לו.


אבא של קטינא הגיע לאסוף אותה. זה היה כבר אחרי 9 בערב. קטינא כבר הייתה "שיכורה" מעייפות - במצב של פצצת אנרגיה מצחקקת.

בבוקר יום שבת, אבא של קטינא הכין ארוחת בוקר חגיגית של שבת כשקטינא עוזרת לו. אבא של קטינא אחראי להכנת ארוחת הבוקר בכל שבת. הזדמנות לאימא של קטינא לקום יום אחד בשבוע קצת יותר מאוחר. הוא הביא אותה אלינו בסביבות 10 בבוקר בדרכו לבית החולים. העברנו בנעימים עם קטינא בפעילויות שונות עד לארוחת צהריים. אחרי הארוחה קטינא הראתה סימני עייפות וסבתא הציעה לה לנוח. אבל כמובן לא הצליחה להירדם. אז סבתא הקריאה לה מספר חדש שקניתי לה (ביום המשפחה בגן סיפרה שסבתא קונה לה בגדים וסבא קונה לה ספרים). מהספר "לא מושלם - מושלם".


מה זה לא מושלם מושלם?
זה פרח שצומח מתוך סדק במדרכה,
זה זכרון מתוק שחרוט בקמט של חיוך.
זה לקחת משהו שבור, לתקן אותו באהבה וליצר משהו חדש.
משהו מיוחד. משהו יפהפה. מושלם לא מושלם.

אחרי שסבתא סיימה לקרוא לקטינא, היה להן דיון עמוק על הסיפור. ואז קטינא הגיעה אלי ושאלה : "סבא, אני מושלמת"? כדי לוודא אמיתות דברים, קטינא נוהגת לשאול באופן נפרד שני מבוגרים, כדי לאמת אם היא מקבלת אותה תשובה משניהם.

אמרתי לה שהיא מאוד מוכשרת, אבל אין אף אחד שהוא מושלם בכל דבר. וכי יש גם יופי בדברים לא מושלמים. ואם חשוב לה לעשות משהו שהיא מאוד רוצה לעשות ולא כל כך מצליח לה בהתחלה, לא צריך להתרגז ולהתייאש ושווה לנסות עוד עד שמצליח. לקטינא יש נטייה לפרפקציוניזם. כדי למנן את זה או תכונות אחרות בזמן, לפני שהן מתקבעות ואז כבר עלולים להדרש טיפולים קוגנטיביים - אני מוצא סיפור מתאים. כדרכה קטינא מבקשת לקרוא לה אותו מספר פעמים ובכל פעם מדפדפת בדפי הספר וחוזרת ומספרת את הסיפור למקריא בסגנון חופשי. בדיוק כמו שקרה עם הספר שהכין אותה ללידת אח חדש.

קטינא עדיין התעלמה מהשאלה אם היא רוצה לבקר ולראות את האח חדש, אבל נתרצתה כשנשאלה אם היא רוצה לבקר את אימא. בסביבות ארבע אחה"צ, אבא של קטינא הגיע כדי לקחת אותה לביקור אצל אימא ואצל תינוקי. הבת בחרה במסלול שהייה של התינוק 24 שעות בחדרה של האם בצמוד למיטתה. בהמשך שוגרה אלינו התמונה הבאה:



ביום ראשון השבוע, הבת חזרה לביתה עם התינוק בצהריים. אבא של קטינא הביא אותה בבוקר לגן, אבל החזיר אותה באופן חד פעמי עם סיום הגן ולפני תחילת הצהרון.
 

וכך כותבת הבת: "קטינא ממש כזו מותק. רוצה לקחת אותו אליה, מנשקת ומלטפת אותו. שרה לו ומראה לו צעצועים. אחות גדולה מושלמת"!


והבוקר כך נפרדה קטינא מאחיה לפני שיצאה לגן:



משמח שנוצרה ביניהם כימיה מההתחלה. אימא של קטינא התעלמה לגמרי מאחיה הקטן בשלושת השבועות הראשונים. אחיה הגדול של זוגתי, בגיל 5 כשהיא בת כשנה, הוציא אותה בחשאי ממיטתה, השכיבה על הרצפה והצמיד כסת על גופה. מזל שהאימא הרגישה בשקט חשוד והשיבה אותה למיטה לפני שנחנקה. בילדותה הוא המשיך להציק לה לא מעט.

מאז שתינוקי הגיע לבית, פוג'י המתוק לא מש ממנו ושומר עליו, כמו שומר ראשו. למרות שמימדיו כמו דוב קטן, הוא בעצמו גור בגיל 9 חודשים. אז גור הכלבים מוצא לנכון לדאוג לשלומו של גור האדם החדש.


וחוצמזה תינוקי מתפתח יפה, אתמול היה בטיפת חלב הראשונה ומשקלו של הבריון הקטו עלה בשבוע הראשון ב- 270 גרם. הוא מאוד מתעניין בציורים שבדפי ספר הבד הראשון שלו. הוא מפעיל בהתרגשות את המובייל מעל ראשו ועוקב אחר יצורי הפלא. הוא שונא שמפשיטים אותו אבל מתענג באמבטיה החמימה.


והיום הקטנצ'יק יעבור מילה ויבכה נורא. וקטינא מסבירה "שלבנים עושים ברית ולבנות עושים מסיבה".

אז כמו היום:



והיום בתוספת...


 
אגב, צירוף מקרים?