סיפור מקורי: תיק של שני חלומות

תודה לעורכי ירחון "מוטיב" שבחרו בסיפור פרי עטי "תיק של שני חלומות" לפרסום במוטיב גליון 130 בנושא "תיק".

לכניסה לקריאה בגליון כאן.

תיק של שני חלומות / קנקן

בפרשת דרכים בחיי, שניים נחלמו זה אחר זה. שניהם הציבו לפניי מראה פנימית – האחד מלמעלה, השני לעומק. בחיבור ביניהם נפל האסימון. משהו בסבך המציאות נפרם והואר, כאילו נפרץ סדק לאור.

בחלום הראשון אני מוצא את עצמי מסתובב עם חברים וחברות בשבילי קמפוס גבעת רם של האוניברסיטה העברית, מקום שלמדתי בו בעבר. אנחנו צועדים במעגלים, סובבים שוב ושוב במבוך ירוק ומוכר שמסרב להוליד יציאה. הזמן מתארך, השמש כבר משנה צבעים, הצחוק נעלם, ורק המאמץ הסיזיפי למצוא את השער נותר.

לפתע, מתוך הצללים, נגלה לעינינו מתקן מוזר – כמו בלונה פארק: מטוסים שממריאים וצוללים, סובבים סביב צירם. אני עולה על אחד מהם, אוחז בהגה ומגביה עוף – גבוה מעל כולם, עוד ועוד, עד שלפתע הכול נפרש מתחתיי, פשוט וברור: שער היציאה, שהיה נסתר, מתגלה מואר מלמעלה.

אני מתעורר עם תובנה חדה: כדי למצוא יציאה ממבוך, צריך לפעמים מבט מלמעלה – נקודת ראות שמרימה אותך מעל הערפל, מעל הרעש, אל פרספקטיבה חדשה.

אחד הלך והשני בא. ובחלום הבא אני יוצא מביתי ונתקל ברחוב בתיק אביזרים ולצדו מיקרוסקופ ישן. בתוך התיק הפתוח אני מבחין בפרפראטים מזכוכית – דגימות של פרחים, כנפי פרפרים, גרגירי חול נוצצים. לרגע אני מתבונן בהם בסקרנות, אך מתאפק; הרי אינם שלי. אני ממשיך בדרכי, אך מיד הסקרנות מכרסמת. מתחרט אחרי צעדים אחדים, סב לאחור לבדוק – רק מבט אחד דרך העדשה, לצלול אל העולם הקטן שמסתתר שם.

אולם, המיקרוסקופ והתיק נעלמו ממקומם. בזווית עיני חולף צל של אדם הנושא אותם. אני ממהר לעקוב אחריו, נכנס לבניין לא מוכר – למבוך של מסדרונות ודלתות נעולות. משם המרדף נמשך במדרגות נעות שסופן ממעל חמקמק למראה. אני יורד שעה ארוכה אל תחנת מטרו תחתית. בירידה הולך ונעשה חם, דחוס ומחניק. בשארית כוחי אני רץ, מזיע, מנסה להשיג את הצל. והנה אני עומד בתחנה האחרונה, מביט סביב באכזבה. הוא וצילו נעלמו ואינם. נותרתי מאוכזב – בלי המיקרוסקופ, בלי התיק, בלי התגלית. חלפה ההזדמנות.

אני מקיץ, זיעה קרה על מצחי. תחושת החמצה צורבת בי, אך גם הבנה חדשה – שאולי כל העניין אינו נעוץ כלל במיקרוסקופ או בתיק האביזרים עצמם, אלא בצורך להביט פנימה: בזמן, בעצמי, במה שפתאום מתגלה כמובן מאליו כשמעמיקים לתוכו. והזמן, כדרכו, לא מחכה. כמו דלת ברכבת תחתית – חלון ההזדמנויות נפתח ונסגר בן רגע.

תיק של שני חלומות: אחד של מבט המקרו מהגובה, השני של ראייה מיקרוסקופית. שניהם משלימים זה את זה, כמו שני צדדים של אותו תיק. הראשון מלמד להתרומם כדי לראות את הדרך, והשני – להזדרז ולהתבונן פנימה לפני שהכול נעלם. מאז הם מלווים אותי כתיק מסע בלתי נראה, הנושא בתוכו גם את המפה וגם את העדשה.