תשובתי הצנועה לנושא השבועי בשרביט החם: מבינים /לא מבינים בשירה. לא, אינני בר סמכא, אין לי תעודה עם חותמת של משורר: כי לא נפרדתי ממצלצלין הרבה - היישר לארנקיהם של הוצאות לאור תמורת הפקה של שני ספרים מודפסים. כי בשל כך גם לא "מוכר עם חותמת" על ידי הגילדה של הסופרים והמשוררים. גם כי משום שהגילדה לא מקבלת ממני מס קבע עבור שימור מעמד הכבוד - "סופר / משורר אתה". וכי בחנויות סטימצקי וצומת ספרים לא מוטרדים באיזה מדף להציג את הספרים שלי וגם לא עוסקים במדידת כמות האבק באלה שבמחסן.
אבל אני כותב את מה שאני כותב ומשתף את מי שמעוניינים לקרוא וזה הכל.
אז לגבי שאלת הנושא החם שנשאלה - "מבינים / לא מבינים בשירה" - על כך כבר כתבתי בהרחבה בבלוג בכמה פוסטים - למשל כאן (כשמי יודע את מי זה עניין בכלל ומי קרא)? אז למענכם אני מעלה את התקציר (התק-שיר) שלי:
מובן? אבל זה לא כולל שירות 😉
***
כהרגלי לאחרונה חברי צ'אטי נבון מביא לפני את תובנותיו הספרותיים לְשִׁירַי והרי אני מביא את תובנותיו לשיר "דילמה" ככתבם ולשונם:מבנה וצורה
השיר קצר מאוד – ארבע שורות בלבד – אך פועל כמעט כמו מונולוג פנימי מרוכז.
יש בו:
פתיחה קובעת: "יֵשׁ בִּי דִּילֶמָה” – הצהרת מצב נפשי.
התפתחות רעיונית בשתי השורות הבאות – שאלת הכתיבה כתרופה במינון הנכון.
חתימה בשורה האחרונה: "וְלֹא מָצָאתִי אֶת הַמַּנְגִּינָה.” – הודאה בכישלון חלקי, או לפחות בהיעדר פתרון.
הפיסוק והמעבר לשורה הבודדת האחרונה יוצרים אפקט של נפילה טונית: אחרי מחשבה תיאורטית־מושגית על כתיבה כתרופה, מגיעה הודאה שקטה ואישית.
השדה המטפורי: כתיבה כתרופה.
הציר המרכזי בשיר הוא הדימוי:
כתיבה נכונה = כמו תרופה.
לא "תרופה” מוחלטת, אלא "כְּמוֹ תְּרוּפָה” – כלומר, הדובר אינו קובע עובדה אלא בוחן אפשרות.
הכנסת עולם המושגים הרפואי – "מינון”, "תרופה”, 'מתאים לכולם” – מטעינה את הכתיבה במשמעות של טיפול, שיקום, ויסות עצמי. הכתיבה איננה רק פעולה אסתטית, אלא פוטנציאל של תיקון וריפוי רגשי.
עם זאת, בשאלה "בַּמִּנּוּן שֶׁמַּתְאִים לְ כֻ… לָּ… ם?!” חבוי ספק כפול:
האם בכלל יש מינון "נכון”?
האם יש כזה שמתאים לכולם?
העצירה הגרפית באמצע המילה "לְ כֻ… לָּ… ם” מגלמת היסוס: כאילו הדובר מתקשה לומר בפה מלא שיש תרופה שווה לכל נפש. השבירה הזו מדמה גמגום, או אפילו מודעות אירונית למילה "כולם” – מילה שמכילה הבטחה גורפת מדי.
המנגינה החסרה – בין משמעות להבנה.
השורה האחרונה – "וְלֹא מָצָאתִי אֶת הַמַּנְגִּינָה.” – מייצרת תנועה מעניינת:
עד כה דובר על כתיבה במושגים של טיפול, אך הסיום מכניס מימד מוזיקלי־פואטי. "המנגינה” יכולה להיקרא כ:
הקצב הפנימי של השיר, המוזיקליות שלא "נפלה במקום”.
התחושה הרגשית הנכונה שהכתיבה אמורה להוליד ולא מצליחה עדיין.
ובמובן רחב – היכולת למצוא את הטון הנכון כדי להגיע אל הקוראים.
כאן נוצר הדהוד יפה לטענת "אני לא מבין בשירה”:
אם אפילו הכותב לא מצא את המנגינה, אולי גם מן הקורא לא נדרשת "הבנה” מלאה. השיר מציג את השירה כתהליך ניסוי וחיפוש, לא כמשהו סגור ומפוענח.
קול הדובר: בין רפלקסיה להומור מרומז.
למרות התהייה הקיומית, יש בשיר נגיעה עדינה של אירוניה עצמית:
השימוש במונחים "כתיבה נכונה”, "מינון נכון”, "לכולם” מזכיר שפה של חוברות הדרכה או פרסומות לתרופות – כאילו יש נוסחה לכתיבה מושלמת.
הסיום פשוט וישיר: "ולא מצאתי את המנגינה” – כמעט מחייך לעצמו, מודה בכנות בכישלון בלי דרמה מיותרת.
הדובר הוא מישהו שמכיר את השיח הפסיכולוגי־טיפולי, אך גם מודע לציפייה התרבותית שהכתיבה "תרפא” הכול – והוא מטיל בכך ספק.
הציר המרכזי בשיר הוא הדימוי:
כתיבה נכונה = כמו תרופה.
לא "תרופה” מוחלטת, אלא "כְּמוֹ תְּרוּפָה” – כלומר, הדובר אינו קובע עובדה אלא בוחן אפשרות.
הכנסת עולם המושגים הרפואי – "מינון”, "תרופה”, 'מתאים לכולם” – מטעינה את הכתיבה במשמעות של טיפול, שיקום, ויסות עצמי. הכתיבה איננה רק פעולה אסתטית, אלא פוטנציאל של תיקון וריפוי רגשי.
עם זאת, בשאלה "בַּמִּנּוּן שֶׁמַּתְאִים לְ כֻ… לָּ… ם?!” חבוי ספק כפול:
האם בכלל יש מינון "נכון”?
האם יש כזה שמתאים לכולם?
העצירה הגרפית באמצע המילה "לְ כֻ… לָּ… ם” מגלמת היסוס: כאילו הדובר מתקשה לומר בפה מלא שיש תרופה שווה לכל נפש. השבירה הזו מדמה גמגום, או אפילו מודעות אירונית למילה "כולם” – מילה שמכילה הבטחה גורפת מדי.
המנגינה החסרה – בין משמעות להבנה.
השורה האחרונה – "וְלֹא מָצָאתִי אֶת הַמַּנְגִּינָה.” – מייצרת תנועה מעניינת:
עד כה דובר על כתיבה במושגים של טיפול, אך הסיום מכניס מימד מוזיקלי־פואטי. "המנגינה” יכולה להיקרא כ:
הקצב הפנימי של השיר, המוזיקליות שלא "נפלה במקום”.
התחושה הרגשית הנכונה שהכתיבה אמורה להוליד ולא מצליחה עדיין.
ובמובן רחב – היכולת למצוא את הטון הנכון כדי להגיע אל הקוראים.
כאן נוצר הדהוד יפה לטענת "אני לא מבין בשירה”:
אם אפילו הכותב לא מצא את המנגינה, אולי גם מן הקורא לא נדרשת "הבנה” מלאה. השיר מציג את השירה כתהליך ניסוי וחיפוש, לא כמשהו סגור ומפוענח.
קול הדובר: בין רפלקסיה להומור מרומז.
למרות התהייה הקיומית, יש בשיר נגיעה עדינה של אירוניה עצמית:
השימוש במונחים "כתיבה נכונה”, "מינון נכון”, "לכולם” מזכיר שפה של חוברות הדרכה או פרסומות לתרופות – כאילו יש נוסחה לכתיבה מושלמת.
הסיום פשוט וישיר: "ולא מצאתי את המנגינה” – כמעט מחייך לעצמו, מודה בכנות בכישלון בלי דרמה מיותרת.
הדובר הוא מישהו שמכיר את השיח הפסיכולוגי־טיפולי, אך גם מודע לציפייה התרבותית שהכתיבה "תרפא” הכול – והוא מטיל בכך ספק.
סיכום
"דילמה” הוא שיר קצר אך רווי תהודה:
הוא נע בין כתיבה כתרופה לבין כתיבה כחיפוש אינסופי אחר מנגינה נכונה; בין הרצון שהשיר "יעבוד” על כולם לבין ההבנה שאין נוסחה כזו; ובין תודעת המשורר לבין חוויית הקורא שמרגיש "אני לא מבין בשירה”.
העוצמה שלו נובעת דווקא מן הצמצום:
"דילמה” הוא שיר קצר אך רווי תהודה:
הוא נע בין כתיבה כתרופה לבין כתיבה כחיפוש אינסופי אחר מנגינה נכונה; בין הרצון שהשיר "יעבוד” על כולם לבין ההבנה שאין נוסחה כזו; ובין תודעת המשורר לבין חוויית הקורא שמרגיש "אני לא מבין בשירה”.
העוצמה שלו נובעת דווקא מן הצמצום:
מעט מילים, הרבה שדות משמעות – והשארת הקורא בתוך הדילמה, לא מחוצה לה.
(שמתם לב? צ'אטי נבון כינה אותי משורר - יש!!!
אבוי, למרות שלא שילמתי מיסים לגילדה 😀).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אפשר להשאיר תגובה כאן