מלנכוליה סתווית

יש עונות שנכנסות בדלת הראשית,
ויש שמקדימות לשלוח סימנים.
חצב ראשון על ההר, נחליאלי בחוץ, עלה שכבר החליף צבע.
עוד החום כאן, עוד הקיץ מסרב להיפרד, אבל משהו באוויר ובי כבר יודע.

ואחרי המבשרים מתגנב לו לאיטו הסתיו עצמו. לאו דווקא זה הרשום בלוח השנה, אלא זה שמגיע עם זיכרון, עם שלכת רחוקה ועם השנים החולפות.
יש סתיו של עצים, ויש סתיו שאדם נושא עמו.

 

והסתיו מסמן אצלנו את מועדיו - חגי תשרי.
אל הסוכה, ארבעת המינים, תפילות ישנות ומילים שאנחנו ממשיכים לבקש מהן משהו גם כשהמציאות כבר שינתה את פניה. ואולי משום כך, בתוך הסתיו הישראלי, גם התקווה מקבלת גוון מלנכולי.

שלושה שירים, שלוש תחנות באותה עונה:
מהסימנים שבחוץ, אל הסתיו שבפנים, ואל התקווה המבקשת להישאר עוד מעט תחת הסוכה.

ולסיום, השיר "הביאו את הסתיו" שאומר כמעט את כל מה שנותר לומר: