תובנות נפש: "לֹא כָּל הַמּוּכֵּר פָּנִים – בֶּן־בַּיִת בַּלֵּב"

בהתקרב יום כיפור יש המבקשים סליחות כלאחר יד ויש העוסקים בחשבון נפש פנימי. העוקבים כאן למדו על שעבר עלי בשנים האחרונות - על השמחות ולהבדיל על העצב והאובדן האישיים. ויש כמובן גם כאלה שכבר אינם עוקבים ולכן אינם יודעים, או שכבר אינם מעוניינים לדעת. וישנם גם כפי שאני מכנה את "עוקבי הצללים" (נוכחות בסתר) או כלשון ירמיהו המקראי -"הַמַּבִּיטִים מִן־הַצֵּל / וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל־לֵב". ואני מוסיף באותה לשון: "הַרוֹאִים מִבַּל יֵדָעוּ, נוֹכְחִים מִבַּל יִדָּרְשׁוּ". בין אם בסתר או בין אם בגלוי - הסרת הבלוג מרשימות הקריאה שלהם או הסרת האווטר שלהם מרשימת העוקבים (הלכאורה קבועים כאן):

והפרשנות הטבעית של כל בר דעת היא שאם מאן דהו מסיר את האווטאר שלו מרשימת עוקבים או שמסיר את הבלוג שלך מרשימת הנקראים בבלוגו - זהו איתות ברור שהנ"ל אינו מעוניין יותר בשום קשר איתך ועם בלוגך. וכנאמר בהשאלה מההלכה,"קרע כריתות" עמך. אלא שאם בהלכה עסקינן, על גוזרי הכריתות לדעת שמשמעותה היא דו-כיוונית. והמבינים יבינו.

לאחרונה חזרתי לפעילות מוגבלת בפייסבוק, בעיקר כדי לתחזק ולתת שם משמעות לדף קהילת פרפרים הציבורי ולדף הקבוצה הפרטית של הבלוגרים שלנו - פעילות שמיועדת בעיקר לחברינו מהבלוגוספרה שהלכו לרעות בשדות הרשתות החברתיות ונראה שהם תקועים שם עמוק.

על תובנות שלי שם (ויש לי הרבה), אולי אתייחס בפוסט נפרד בעתיד. רק אעלה כאן כעת תובנה כללית אחת - הפעילות הבלוגוספרית הכללית שלי ב"קהילת פרפרים" שלנו, אינה מקנה לי שום שמץ של מעמד "משפיע רשת" (מונח פייסבוקי), לא כאן ולא שם 😀.

כמעט חודשיים לא כתבתי עד לפוסט הקודם. להפתעתי הסתבר שללא כתיבתה של אף מילה, נכנסו לבלוג הזה (מבלי שזה אומר מי מהם נכנסו כדי לצאת) בין כ- 100-250 ליום. מסקרנותי התעניינתי אצל "גוגל אנליטיקס" מהן מקורות הכניסה בתקופה של העדר כתיבה, והרי רשימת המקורות 

ושימו לב! כל אלה שטוענים/חושבים שאתר פרפרים אינו תורם להם קוראים - מקור הכניסות העיקרי לבלוג זה הוא הדף הראשי של אתר "קהילת פרפרים - הבלוגוספרה שלנו". אז מהבחינה הזו, לפחות אני נותן לו כבוד.  

אין לי מושג מהו גורם הכניסות המפנה השלישי בכמותו בשם "ארכיון האינטרנט". גם אין לי מושג איזה ענין יש בפוסטים כאלו או אחרים שלי - שיש אליהם הפניות  מ"אוניברסיטת טקסס" (אגב, בבלוג זה יש פיצ'ר תרגום לשפות, כולל אנגלית כמובן).

ובכלל זה מעניינת סטטיסטיקת המקורות הגיאוגרפיים של הכניסות בתקופת השתיקה כאן: 

מטבע הדברים כשלא כותבים, הנכנסים הם שתקנים. בין אם נימנים הם עם השתקנים הקבועים או עם מעט בני הבית שעדיין משמיעים כאן את קולם.

וברוח הדברים אסיים כאן בשני בתים מתוך השיר פרולוג וטרילוגיה שכתבתי בעבר:

פרולוג

בַּחֹרֶף הִגַּעְתִּי לָאוֹאָזִיס
וְאֶרְאֶה בֵּין הַגְּמַלִּים הַלְּבָנִים, הַמֻּכָּרִים
גְּמַלִּים שְׁחֹרִים
וּגְמַלִּים שֶׁשִּׁנּוּ צֶבַע וְשֵׁם
וְאֶבְרַח לִמְעָרַת נָזִיר בַּיְּשִׁימוֹן
לְהִסְתַּתֵּר מֵהַצִּנָּה.

וּבְשִׁלְהֵי הַקַּיִץ הַשָּׁחוּן אֵרֵד מֵהַצּוּק
וְאָשׁוּב לְהַרְווֹת צִמְאוֹנַי.

1

הַשָּׁבוּעַ,
קָרָאתִי יוֹנָה ווֹלַךְ
הַשָּׁבוּעַ,
לְאַחַר פְּגִישָׁה עִם אֱלֹהִים שֶׁלִּי
פָּרְצוּ לִי מִלִּים
לא מנוקדות
אָנָלוֹגְיָה דִּיגִיטָלִית כְּבָר
לֹא צְרִיכָה פִּנְקָס נְיָר
כְּבָר,
לֹא אִכְפַּת מָה יַחְשְׁבוּ
שֶׁיֹּאמְרוּ, שֶׁיֹּאמְרוּ וְיֹאמְרוּ
שֶׁיִּקְרְאוּ, יִקְרְאוּ אוֹ לא יִקְרְאוּ
אֶת הַמָּקוֹר אוֹ הַצָּהֹב
בְּרֵרָה טִבְעִית דַּרְוִינִיסְטִית
וְאַתֶּם, הֱיוּ בְּשֶׁלָּכֶם
וַאֲנִי בְּשֶׁלִּי.

היו אשר תהיו, אסיים באיחולי שנה טובה ולמאמינים בחתימות - חתימה טובה!

על תפוח בדבש - מאת חכמי ילדי גן חובה

 כמעט חודשיים חלפו כאן ללא מילה. האמת, הטיוטות השמורות יודעות שזה לא מדוייק. פוסט אחר פוסט נכתבו ולא הושלמו. לא הושלמו ונגנזו בטיוטות. שאגלה לכם כמה טיוטות מעלות אבק בבלוג הזה? נו טוב, אז אגלה - 110 במספר. האם זה נובע מעייפות החומר? בשל אובדן חדוות הכתיבה? ואולי בשל תחושת אובדן העניין הציבורי? אך כידוע יש תחושות ויש עובדות, כמו הביצה והתרנגולת. אבל בואו נניח לזה ונעבור למשהו מעניין יותר.

השנה נכדתי עברה לגן חדש - גן חובה. לגן עם גננת חדשה וילדים שכולם חדשים עבורה - קבוצת ילדים מגובשת שעברו כשכבה מטרום חובה. עד כה לא הכרתי גננות איכפתיות, מסורות ומשקיעניות כמו הגננת החדשה הזו. גננת שבסיום כל יום שולחת להורים בקבוצת הווטסאפ - דיווח מפורט בליווי צילומים על אירועי היום והנושאים הלימודיים.

באחד הדיווחים הגננת תיארה את הדיון שנערך עם הילדים על מנהג אכילת תפוח בדבש. וכך דיווחה הגננת:

"במפגש שוחחנו על סמלי החג והתמקדנו בתפוח עם הדבש. שאלתי את הילדים: 
למה דווקא אוכלים תפוח בדבש ולא למשל אבטיח עם דבש"?

תשובות הילדים:

"תפוח בדבש זה יותר חגיגי"

"תפוח זה יותר בריא מאבטיח"

"תפוח יש כל השנה, אבטיח רק בקיץ, אז תפוח יותר מתאים..."

וכך ממשיכה הגננת  בדיווח: 
"וואו, הייתה לנו שיחה דינמית במפגש והילדים כל כך חכמים וסקרנים, פשוט תענוג לפתוח איתם שיח.

שאלתי, מדוע טובלים תפוח בדבש ולא תפוח עם סוכר למשל..." ?

תשובות הילדים:

"סוכר פחות בריא, דבש יותר בריא"

"דבש נדבק יותר טוב על התפוח, סוכר לא..."

בקיצור, המשיכה הגננת, "היה שיח פורה ומוצלח.
בנוסף ערכנו סקר ובדקנו איזה תפוח אהוב יותר על ילדי הגן? אדום, צהוב או ירוק.
וכך סיימה: תשאלו את הילדים מה היו תוצאות הסקר".

אז שאלתי את הנכדה והתשובה: "כל הילדים הכי אוהבים תפוח ירוק"!

האם גם בזה הילדים מושפעים משיקולי בריאות? האם גם בהם נטועה האמונה המקובלת בציבור שבתפוח אדום יש יותר סוכר מאשר בירוק? (ולכן הירוק מכיל לכאורה פחות סוכר)?

אבל האמת היא שבתפוח ירוק אותה תכולת סוכר כמו באדום. אמנם מטעה שהתפוח הירוק חמצמץ יותר ולכן יש תחושה בפקעיות הטעם שבלשון שהוא פחות מתוק. מה שמקנה את מידת החמיצות של התפוח הוא למעשה הכמות היחסית של החומצה הפומרית שבתפוחים.

ועל כך ושאר אמונות מזון למיניהן כתבתי ברשומה "שני תפוחים ואמונות טפלות". 

הביצוע המוכר של השיר הזה הוא של הזמר צביקה פיק, אבל לא כולם מכירים את הביצוע הנדיר של השיר על יד הפזמונאי כותב מילות השיר הידוע - אהוד מנור- יחד עם אישתו הזמרת עפרה פוקס:

 

געגועים לאבא והחיים ממשיכים

הפוסט נכתב באיחור של כחצי חודש. האמת שלא הייתי בטוח בכלל שיהיה לי חשק לכתוב אותו. גם בגלל הקושי הנפשי הקשור לכתיבה בכלל בימים אלה וגם משום, שמזה זמן, בודדים (אותם ניתן לספור בכף יד אחת) קוראים כאן באופן פחות או יותר קבוע.   

אז איך היה? אתחיל בעניין הספר. לאחר התקשרות עם בית דפוס ידוע בירושלים והתחייבות שלהם לתאריך אספקה שיהיה לפני יום ההולדת של קטינא, בעל בית הדפוס הודיע לי שיש בעיות, 4 ימים לאחר שהעברתי לו את כל החומרים עם העימוד הדיגיטלי: "לא מצליח במכונות שלנו. יש פיקסליזציה. הכיתוב בכריכה לא נראה מספיק חד...". ואחרי כמה דקות שולח לי צילום עקום של הכריכה. ואומר שצריך מעצב שיעבוד על זה ושצריך... וצריך... "אתה מוכן? תהיה על זה  עוד עלות נוספת כמובן". כעסתי נורא. מדוע לא עבר על הקבצים ששלחתי להדפסה לבדיקת תקינותם לפני שנתן הצעת מחיר והתחייב לתאריך אספקה. אז ביטלתי מיד את העברה הבנקאית של התשלום שנקבע לתאריך המסירה. "תודה, אבל כבר לא רלוונטי לאור ההתנהלות שלכם", השבתי לו. איתי לא משחקים ככה. הרי יכול היה לבדוק מיד את הגירסה הדיגיטלית ששלחתי לו ולא להודיע רק לאחר 4 ימים שאינו יכול לעמוד במה שהתחייב וסגרתי דווקא איתו - כי בהזמנה מבתי דפוס אחרים שבדקתי, הועלתה האפשרות שהמשלוח של ההזמנה לא יגיע בזמן ליום ההולדת של קטינא (להזכירכם, מדובר אז  בשלהי מלחמת שנים עשר הימים עם איראן). 

מיד התקשרתי לבית דפוס אחר בבאר שבע, שהייתי איתו בקשר קודם. שלחתי את העימוד הדיגיטלי של הספר והכריכות, כדי לוודא שאין בעיות טכניות כפי שהעלה אותן בעל בית הדפוס בירושלים. תוך דקות קיבלתי תשובה שהכל בסדר גמור ואפילו נתנו הצעת מחיר הזולה כמעט בחצי מהמחיר הראשוני שציין בעל הדפוס הירושלמי, בנוסף לבונוס של הדפסת כמות ספרים כפולה מההזמנה שהתבטלה. הבעיה היחידה הייתה שכבר איבדתי ארבעה ימים ולכן גם לא הייתה התחייבות שמשלוח הספרים יגיע בזמן, אלא עלול להגיע מספר ימים מאוחר יותר מהיום שנקבע לחגיגת יום ההולדת של קטינא. אבל סוף טוב הכל טוב, המשלוח דלת לדלת הגיע יום אחד לפני שחגגנו לקטינא. היא מאוד התרגשה לקבל את הספר שנכתב והוקדש במיוחד לה.

לחגיגת יום ההולדת שלה, קישטנו לכבודה את הבית שלנו בבלונים ובקישוטים שונים, כשהנושא שלהם היו הדמויות של גבי ובית הבובות שלה.

 

 

ארוחת הערב החגיגית עברה בנעימים כשזעירא החייכן צופה בנו בעניין מתוך עריסת הטרמפולינה, כשמדי פעם סבא או קטינא מנדנדים אותה. 

ואז הגיע העת למתוקים, לטקס המסורתי של הרמת הכיסא ולכיבוי נרות יום ההולדת. שכשהזכרנו לה להביע משאלה בשקט. הבחנתי שבתנועת השפתיים שלה לחשה "אבא" 😢. 

אגב, את עוגת יום ההולדת וגם קאפ קייקס קטינא הכינה בעצמה יחד עם אימא שלה. 

לאחר מכן הגיע תור חלוקת המתנות מכולם, מארגז המתנות שהכינונו לה. 

אבל כשקטינה פתחה את אחת מאריזות המתנות וראתה את המכונית של בארבי, היא נורא התרגשה ואמרה: "זו המתנה הכי יפה. זו המתנה של אבא. המתנה שאבא הבטיח לי בחנות הצעצועים שאקבל ביום ההולדת שלי. המתנה הכי הכי יפה". התאפקתי שלא לדמוע.

לפחות, מולאה ההבטחה הזו של אבא. כי כשחגגו לה מוקדם יותר יום הולדת בגן (כי יום הולדתה הרשמי חל ביום האחרון של שנת הלימודים) ולאחר ששאלתי אותה איך היה, היא אמרה "כיף, אבל אבא הבטיח לי להגיע לחגיגה". כשחזרה לגן לאחר מותו של אביה, הילדים יצאו למעין טיול שנתי. כששאלנו אותה איך היה, שוב אמרה "אבא הבטיח לי להיות הורה מלווה בטיול". בסיום שנת הלימודים חזרה מהגן עם אלבום ציורים ועבודות שלה. היא מציירת מאוד יפה לגילה (הן ציור עצמי והן ציור מהתבוננות במודלים). מבין הציורים  בלט בעיניי במיוחד ציור מסוים שנראה לי שונה בסגנונו מהאחרים. כשציינתי בפני קטינא שהציור הזה שלה מאוד מאוד יפה, היא ציינה מיד: "זה לא אני ציירתי, אבא צייר לי אותו ביום ההורים שהיה בגן".

מבין כל המתנות, המתנה השניה שקטינא הכי התלהבה ממנה הייתה מערכת אמבטיית רחצה של בובת תינוקת עם סט תמרוקים ובגדי הלבשה.

עד לפטירתו, אבא הוא זה שהיה אחראי לטקס הרחצה באמבטיה שלה מאז לידתה, המלווה במשחקים ושירה. לא מפתיע שגם זו המתנה הכי יפה שמזכירה לה את אבא.

כשהחשיך והתחיל להיות כבר מאוחר וזמן לחזור לישון, שאלנו את קטינא אם היא רוצה לקחת הבייתה אחד משלושה בלוני ההליום הגדולים, היא התקשתה לבחור באחד. לבן שלי שהתנדב לעזור להעביר חזרה חלק מהציוד שלהם במכונית שלו, היה מקום לעוד בלון גדול אחד. ואז קטינא אמרה שיש לה רעיון מה לעשות עם הבלון השלישי. "היא תשלח אותו לאבא בשמיים".

לאחר שהגיעו לביתם, קטינא שלחה לנו הודעה קולית שבה היא מודה לנו על המסיבה היפה והטעימה שעשינו לכבודה, ועל המתנות היפות, "ותודה לאבא שקיבל מהר את הבלון ששלחתי לו".

למרות השעה המאוחרת (ובגלל שזה יום שישי ואין גן למחרת) קטינא ביקשה מאימא שלה לקרוא יחד איתה מהספר שהוקדש לה. למרות שהסיפור ארוך יחסית, אם אתם חושבים שנרדמה באמצע או שהייתה מוכנה לשמוע אותו בהמשכים למחרת, אז אתם טועים.  היא הייתה כל כך מרותקת לסיפור והייתה חייבת להגיע עד לסופו.

למחרת היא התקשרה אלי כדי לברר איך הכנתי את הספר ובאיזה צבעים השתמשתי לאיורים. הסברתי לה שכתבתי את הסיפור במחשב ושלא השתמשתי בצבעים אמיתיים אלא בצבעים של מחשב. וכשסיימתי לעצב את הכל כמו שאני רוצה, שלחתי את התוצאה במייל מהמחשב שלי למחשב של בית הדפוס. שם הדפיסו וכרכו את הספר. ובעצם הדפיסו גם עותקים של הספר, שהיא תוכל להביא מתנה לגננת בגן שסיימה השנה ולגננת בגן החובה שתתחיל בשנת הלימודים הקרובה. ושהיא תוכל להביא ספר כמתנה גם לבני הדודים שלה הקרובים לגילה. וגם כמתנת יום הולדת לחברות ולחברים הכי טובים שלה. לאחר ההסבר הזה קטינא אמרה בסיפוק  "הבנתי"!

מאז ביקשה כמה פעמים נוספות להקריא לה את הסיפור והיא גם מדפדפת ומספרת בעצמה בעל פה לכל המעוניין את הסיפור, כולל לאח הקטנטן שלה שמאזין לה בקשב רב ובהערצה גדולה. יש לקטנה הזו זיכרון פנומינאלי לטקסטים - סיפורים כמו מילות שירים והלחנים שלהם. היא שומעת פעם, פעמיים שיר וזוכרת את כל המילים והלחן גם לאחר זמן רב.

בסופ"ש לאחר מכן כשקטינא ביקרה אצלנו, נתנגנו ברקע בשקט שירים יפים מהתוכנית 60-90-60 של תחנת הרדיו כאן 88. ופתאום תוך כדי משחק שלה, קטינא קפאה וציינה על שיר לועזי מסוים שהושמע: "איזה שיר יפה. זה השיר שאבא אהב, השיר הכי יפה בעולם". הבת שלי הזכירה לנו שזהו השיר שלהקת שירי שנות השבעים שהופיעה בליל חתונתם ביצעה כליווי לחופה של אבא ואימא שלה. שוב התפרקתי. וזה הזכיר לי את האימרה שגם כשנפרדים מהיקרים לנו, הם למעשה לא ממש נפרדים מאיתנו, כי הזיכרונות שלהם ממשיכם ללוות אותנו. קטינא כל כך הייתה קשורה לאבא שלה, שכואב הלב על התייתמותה ממנו בגיל כל כך צעיר. איזה עולם אכזר.

***

ביום שני השבוע, מלאו לזעירא 5 חודשים. 

הוא תינוק ממש מתוק - חייכן, סקרן שאוהב לחקור צעצועים וכל חפץ שנתקל בו - מושך, הופך, מסובב, ממשש ובוחן אותו ארוכות מכל הזוויות. מלהג הרבה הברות מורכבות לבובות ולסובבים. ממש משוחח ג'יבריש. צוחק בקול מתגלגל על דברים שמצחיקים אותו וגם אוהב להתבונן ולחייך במי שמשתקף מולו במראה😀

וכמו אחותו בגילו, מכל הצעצועים יש גם לו בדיוק את אותם השניים שהם הכי אהובים: בובת ג'ירפה עמידה ללעיסה ושרשרת טבעות מורכבת צבעונית. ושניהם אוהבים לטייל באוויר הצח בפארק ולבקר במקומות מעניינים.

ושניהם מגיל כמעט אפס אוהבים מאוד לעיין בספרים:

 אז אולי זה משום שיש להם אותה גנטיקה?! 🙂 

וכל לילה כמעט הוא נרדם לאחר שקטינא מספרת לו בכיף סיפור לפני השינה. 
ממש תענוג איזה בונדינג אחים מתוק יש ביניהם.

פרוייקט מלחמת 12 הימים - ספר לגיל הרך (הוצאה פרטית )

איך העברתי את הזמן הקשה בין הכניסות לממ"ד במלחמת 12 הימים? שלדעתי כינוי  זה של טראמפ למלחמה נגד איראן הוא זה שיתקבע בציבור (ולא הכינויים ההזויים של המנהיג העליון שלנו - מלחמת "עם כלביא" ו "מלחמת התקומה" למלחמת "חרבות ברזל", שסופה אינו נראה באופק ושאגב, מלחמת התקומה היא כנראה  בכלל בהשראת "מלחמת הקוממיות" - הכינוי שמנחם בגין ניסה בזמנו לקבע, ללא הצלחה יתרה "למלחמת העצמאות" של 1948). 

ובזמן מלחמת 12 הימים נעדרתי והתנתקתי לגמרי מכל מעורבות שהיא עם התקשורת הווירטואלית לכל סוגיה. ובזמן הזה כתבתי ואיירתי ספר ילדים לגיל הרך המוקדש לנכדתי, שבשבוע הבא ימלאו לה חמש שנות מתיקות. סיפור מנוקד של כ- 2,800 מילים, שנכתב בחרוזים והמשולב ב- 26 איורים צבעוניים. כדי לחסוך משמעותית בהוצאות הפרוייקט,  ערכתי ועיצבתי אותו בעצמי, עשיתי את העימוד בעצמי והוצאתי אותו לאור בהוצאה פרטית, בהדפסת מספר עותקים מוגבל בבית דפוס .

בסקר שווקים גיליתי שהוצאות הדפסה בבתי דפוס בירושלים זולים בממוצע משמעותית מאלה שבאיזור תל אביב. ושגם בירושלים קיים בין בתי דפוס שונים פער מחירים של עד 280% לעותק של ספר בכריכה קשה עם הדפסה צבעונית מלאה עם למינציה. ולכן רצוי להשוות הצעות מחיר וחובה להתמקח. יש לבתי הדפוס מחירונים, אך נוכחתי שהם רק המלצה.

הפרוייקט הוא כאמור מתנת יום הולדת לנכדה.  אבל ישמש גם כפיילוט - עותק אחד נעניק גם כמתנת פרידה לגן הילדים שלה ווגם עותק לגן החובה שאותו תתחיל בראשית שנת הלימודים הקרובה. עותקים נוספים יוענקו  כפיילוט - משוב לבני הדודים הקרובים לגילה במשפחה וכמתנות יום הולדת לחברים טובים שלה בהמשך. 

אמנם הבינה המלאכותית נתנה לספר חוות דעת כדלקמן: " עיינתי בקובץ שצירפת - מדובר בסיפור ילדים קסום, עשיר-דמיון, מאויר ומעוצב בקפידה, כתוב בעברית מנוקדת ומחורזת המותאמת לגיל הרך, עם עימוד מושלם של איורים צבעוניים עשירים המשולבים בטקסט והמוכן להדפסה אופטימלית". אבל, לפי שעה אני לא מתכוון להפיץ את הספר באופן מסחרי לכלל הציבור.

אמנם בהוצאה פרטית עלות מסחרית להדפסת ספר צבעוני עם כריכה קשה לגיל הרך (בהיקף של הספר שלי) היא 25 ש"ח לעותק ואפילו פחות מכך- ככל שמודפסים יותר עותקים - אבל אני לא מתכוון כלל לעסוק בשיווק וביחסי ציבור. אך מכיוון שכבר קיימת גירסה דיגיטלית מעוצבת מוגמרת, אולי אשקול לעניין מספר הוצאות ספרים, ובתנאי שלא תחול עלי שום עלות אבלואציה של לקטורים, עורכים, ושל הליכי הוצאה לאור (כפי שההוצאות לאור נוהגות לכאסח את הפראיירים המוכנים לשלם רבבות עבור הוצאה לאור של הספרים שלהם, וסליחה אם אני מעליב מישהו). אם כבר, כמחבר והמאייר - מן הראוי שהן תשלמנה לי, עם זכויות של לפחות למעלה מ- 50% מהמכירות, תמורת השיווק שהן לכאורה אמורות לעשות. 

ירצו - יקבלו. לא ירצו - לא יקבלו.

הכריכה הקדמית והאחורית:

וטעימה קלה מהאיורים:

אז ממלחמת 12 הימים יצא גם משהו מועיל וטוב. לפחות בעיניי ובהרגשתי.

 נ.ב. , כפי שהבטחתי התייחסתי, אמנם באיחור, לבחירות של המגיבים בפוסט הקודם.