בכל אחד מהם מופיע מרחב אחר של התבוננות: מראה, אור, חושך, גוף, שארית, השתקפות, ומה שנותר מעורפל גם כשהעין מבקשת לראות בבהירות.
יש בהם יסודות יומיומיים מאוד: כיור, חדר, מנורה, מראה. אלא שהפרטים המוכרים הללו אינם נשארים תמימים לאורך זמן. פעולת הניקוי אינה מבטיחה טיהור, האור אינו בהכרח מכריע בין אמת לאשליה, והמראה אינה תמיד מחזירה אלינו פנים שאפשר לזהות בביטחון.
בחרתי לכנס אותם כאן תחת הכותרת "אֲפֵלִים" לא מפני שהם שירי חושך בלבד, אלא מפני שכל אחד מהם נוגע בדרכו באותו אזור שבו הוודאות מתעמעמת, והדברים שאנו מעדיפים להשאיר בשולי הראייה נעשים לפתע נוכחים יותר.
טיהור
ב״טיהור״ הכול מתחיל בפעולה כמעט טקסית של ניקוי: הגוף נשטף, השאריות מוסרות, האגו עצמו נעשה כמעט חומר שאפשר לקרצף מן העור. אלא שהמראה מחזירה אל הדובר משהו שהמים אינם מצליחים לקחת עמם: עוד כתם, עוד רבב, עוד חלקיות.
מכאן נולד המעבר אל השיר הבא: "החושך אמר שלא משנה":
אם גם לאחר הניקוי נשאר משהו שאינו יורד, אולי הבעיה כבר אינה רק במה שדבק בנו. אולי השאלה היא גם באיזה אור אנחנו רואים את עצמנו.
ב״טיהור״ הכול מתחיל בפעולה כמעט טקסית של ניקוי: הגוף נשטף, השאריות מוסרות, האגו עצמו נעשה כמעט חומר שאפשר לקרצף מן העור. אלא שהמראה מחזירה אל הדובר משהו שהמים אינם מצליחים לקחת עמם: עוד כתם, עוד רבב, עוד חלקיות.
מכאן נולד המעבר אל השיר הבא: "החושך אמר שלא משנה":
אם גם לאחר הניקוי נשאר משהו שאינו יורד, אולי הבעיה כבר אינה רק במה שדבק בנו. אולי השאלה היא גם באיזה אור אנחנו רואים את עצמנו.
החושך אמר שלא משנה
כאן המראה מפנה את מקומה אל האור:
איזה אור מפזרים חיי? אור חם או קר, אור של נורת מטבח או של ניאון? ומה אומרת בכלל התאורה על האדם שבתוכה?
השיר מתחיל כמעט בשעשוע של השוואת מקורות אור, אך הולך ומתקרב אל שאלה פחות נוחה: האם האדם מסוגל באמת להאיר את עצמו ולבחון את חייו מבחוץ, או שכל אור שהוא מטיל עליהם הוא כבר חלק ממנו?
ואז מגיע החושך ומערער גם את עצם השאלה.
מתוך המקום הזה המעבר אל השיר השלישי כבר אינו רק מעבר מאור לחושך. הוא מעבר אל מרחב שבו אפילו ההשתקפות עצמה נעשית חשודה:
כאן המראה מפנה את מקומה אל האור:
איזה אור מפזרים חיי? אור חם או קר, אור של נורת מטבח או של ניאון? ומה אומרת בכלל התאורה על האדם שבתוכה?
השיר מתחיל כמעט בשעשוע של השוואת מקורות אור, אך הולך ומתקרב אל שאלה פחות נוחה: האם האדם מסוגל באמת להאיר את עצמו ולבחון את חייו מבחוץ, או שכל אור שהוא מטיל עליהם הוא כבר חלק ממנו?
ואז מגיע החושך ומערער גם את עצם השאלה.
מתוך המקום הזה המעבר אל השיר השלישי כבר אינו רק מעבר מאור לחושך. הוא מעבר אל מרחב שבו אפילו ההשתקפות עצמה נעשית חשודה:
אנטי־סונטה של שד יהודי
השיר נכתב בהשראת פרשת ראה, ובמיוחד הפסוק:
"רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם, כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ, וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר"
(דברים י״ב, כ״ג).
וכאן כבר נכנסים אל אזור אחר:
הדם אינו רק דם. בתוך ההקשר המקראי הוא נושא את הנפש, ולכן גם הדימויים המוכרים מעולם השדים והערפדים מקבלים לפתע הטיה אחרת. הם נפגשים עם לשון התורה, עם זהות יהודית, עם מנהגים הקשורים למוות ולאבל, עם מראות ועם העדר השתקפות.
השיר משתמש במערכת דימויים שנראית בתחילה כמעט גותית, אך היא אינה נשארת שם. המראה, הדם והקבר מתחילים לשאול שאלה אחרת לגמרי: אם הדם הוא הנפש, ואם המראה אינה מחזירה פנים - היכן נמצאת הזהות?
גם ההשתטחות על קברי צדיקים, בסופו של המהלך, אינה רק תמונה אירונית. היא מפגישה את עולם האמונה והקדושה עם עולם הרוחות, המתים והמיתוסים, ומעמידה אותם זה לצד זה באופן שאינו מאפשר חלוקה נוחה בין "שלנו" ל"זר", בין קדוש למאיים, בין אמונה לפחד.
ה״שד היהודי״ נעשה אפוא פחות יצור מן האגדות ויותר כלי לבדיקת גבולותיה של הזהות עצמה.
שלושת השירים הללו יוצרים, בקריאה רצופה, תנועה ההולכת פנימה:
מן הרצון להסיר כתם,
אל הניסיון לראות באור הנכון,
ועד לרגע שבו נשאלת השאלה אם יש בכלל פנים יציבות שמחכות לנו מאחורי הזכוכית.
ב״טיהור״ עוד יש אמונה מסוימת בפעולה: אפשר לשטוף, לקרצף, לבדוק.
ב״החושך אמר שלא משנה״ גם כלי הבדיקה מתחילים להתערער: אור חם ואור קר אינם מבטיחים אמת.
וב״אנטי־סונטה של שד יהודי״ המראה עצמה כבר אינה מקור סמכות. מול הפסוק „כי הדם הוא הנפש”, השאלה עוברת מן המראה אל מה שאינו נראה בה כלל.
אולי משום כך "אפלים” אינה בעיניי כותרת על חושך בלבד.
היא מסמנת את המקומות שבהם הראייה נעשית פחות בטוחה ודווקא משום כך אולי יותר חודרת.
כי לפעמים האפל אינו מסתיר.
לפעמים הוא הדבר שמכריח אותנו לראות.
השיר נכתב בהשראת פרשת ראה, ובמיוחד הפסוק:
"רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם, כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ, וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר"
(דברים י״ב, כ״ג).
וכאן כבר נכנסים אל אזור אחר:
הדם אינו רק דם. בתוך ההקשר המקראי הוא נושא את הנפש, ולכן גם הדימויים המוכרים מעולם השדים והערפדים מקבלים לפתע הטיה אחרת. הם נפגשים עם לשון התורה, עם זהות יהודית, עם מנהגים הקשורים למוות ולאבל, עם מראות ועם העדר השתקפות.
השיר משתמש במערכת דימויים שנראית בתחילה כמעט גותית, אך היא אינה נשארת שם. המראה, הדם והקבר מתחילים לשאול שאלה אחרת לגמרי: אם הדם הוא הנפש, ואם המראה אינה מחזירה פנים - היכן נמצאת הזהות?
גם ההשתטחות על קברי צדיקים, בסופו של המהלך, אינה רק תמונה אירונית. היא מפגישה את עולם האמונה והקדושה עם עולם הרוחות, המתים והמיתוסים, ומעמידה אותם זה לצד זה באופן שאינו מאפשר חלוקה נוחה בין "שלנו" ל"זר", בין קדוש למאיים, בין אמונה לפחד.
ה״שד היהודי״ נעשה אפוא פחות יצור מן האגדות ויותר כלי לבדיקת גבולותיה של הזהות עצמה.
שלושת השירים הללו יוצרים, בקריאה רצופה, תנועה ההולכת פנימה:
מן הרצון להסיר כתם,
אל הניסיון לראות באור הנכון,
ועד לרגע שבו נשאלת השאלה אם יש בכלל פנים יציבות שמחכות לנו מאחורי הזכוכית.
ב״טיהור״ עוד יש אמונה מסוימת בפעולה: אפשר לשטוף, לקרצף, לבדוק.
ב״החושך אמר שלא משנה״ גם כלי הבדיקה מתחילים להתערער: אור חם ואור קר אינם מבטיחים אמת.
וב״אנטי־סונטה של שד יהודי״ המראה עצמה כבר אינה מקור סמכות. מול הפסוק „כי הדם הוא הנפש”, השאלה עוברת מן המראה אל מה שאינו נראה בה כלל.
אולי משום כך "אפלים” אינה בעיניי כותרת על חושך בלבד.
היא מסמנת את המקומות שבהם הראייה נעשית פחות בטוחה ודווקא משום כך אולי יותר חודרת.
כי לפעמים האפל אינו מסתיר.
לפעמים הוא הדבר שמכריח אותנו לראות.
רוב תודות לידידי מר צ'אטי נבון - מנתח הספרות הנאמן שלי - שמדבר בגלוי את מה שאני רק רומז, לפחות מנסה.
לאונרד כהן - עוד קול אחד מן המקום שבו אור, חושך ואמונה נפגשים:
https://youtu.be/v0nmHymgM7Y
***
מזה זמן בעוד שאני מתפלא על מאות ועד תריסר מאות קריאות ליום בבלוג הזה, מספר המגיבים לפוסט ניתן לספירה באצבעות כף יד אחת. זה בהחלט מעורר בי תהיות לדעת מי הם הקוראים האלמוניים שלי - אגב מרחבי העולם, על פי הפילוח הסטטיסטי. פעם מישהו ציין שמדובר בבוטים, ואני בכלל תוהה איזה עניין יש לכל כך הרבה בוטים להתנחל דווקא בבלוג הזה?
ואף על פי כן ולמרות שמרבית הקוראים מטעמיהם מעדיפים להשאר בחושך- הנני, עדיין מאיר כאן.
