זן המתעטשים בשמש

מאז ומתמיד קורה לי דבר מוזר כאשר אני יוצא מתוך מבנה חשוך כלשהו אל אור השמש. אני חש בעקצוץ המתקדם לאורך נחירי ומתעטש. ידידה אמרה לי פעם שהיא מכירה מעצמה את התופעה. שזו 'אלרגיה לשמש'. ניחא, לפחות התעטשות אחת או שתיים בחשיפה פתאומית לאור שמש נסבלת, ואינה נמשכת ומציקה כהתקפי אלרגיה אחרים, בסדרת התעטשויות בלתי נגמרת. שפר גם מזלי שאינני ערפד, וחשיפה לאור שמש איננה שורפת אותי. כשנולד בני גיליתי שהוא ירש ממני את ההתעטשות הזו בחשיפה פתאומית לאור שמש מסנוורת. בחשיפה לשמש, התחרנו מי משנינו יקדים להתעטש בשניה או שתיים.

את הסיבה להתעטשות השמש הזו גיליתי בשנה הראשונה שבה קיבלתי את המינוי ללמד בקורס גנטיקה של האדם. בקריאה לקראת הכנת מערך שיעור, גיליתי בספרות המקצועית להפתעתי ש'התעטשות שמש' היא סינדרום גנטי תורשתי שמכונה ACHOO. אריסטו הוא זה שכתב לראשונה על תופעת ההתעטשות שלו בשמש. לפיכך הסינדרום הזה מכונה במדע גם בשם 'סינדרום אריסטו'. מתוך סקרנות החלטתי לחקור את הנושא במעבדה. בעזרת שיטה גנטית המכונה 'לינקייג' שערכתי על דנ"א שלי ומתעטשי שמש אחרים, זיהיתי את הגן האחראי לסינדרום. כיניתי אותו 'גן אריסטו'.

בכולנו מתבטא סינדרום גנטי זה או אחר. הסינדרומים האלה אינם מחלות והם תוצרים של גנים מסויימים שעברו מוטציות ומתבטאים בחלק מסויים בציבור, ולא במרביתו. הסינדרומים האלה הם למעשה ניטרלים. כלומר, אינם מזיקים ואינם מועילים. בעצם, לא ברורה בכלל מהי מטרת קיומם ומדוע ההורשה שלהם יציבה ומועברת מדור לדור במשפחות מסויימות. בין הסינדרומים האלה ידועים למשל סינדרום יכולת פיסוק אצבעות הידיים, האופייני לבני שבט לוי. גם סינדרום יכולת גלגול הלשון על ידי אנשים מסויימים הינו תורשתי. ישנן מספר סברות לגבי קיומם של הסינדרומים, אבל כידוע סברות הן סתם אמונות, כל עוד שלא הוכיחו אותן מבחינה מדעית, בשיטות מדעיות.

עם פרוץ המלחמה הגרעינית, המנהיגים, משפחותיהם ושאר קרובים לצלחת, ירדו והסתגרו במקלטים האטומיים שבנתה המדינה עבורם. הם יהיו מוגנים בהם לפחות עד שיאזל מלאי המזון או המים האגורים במקלטים. או עד שיאזל מלאי הדלק שמפעיל את גנרטור החירום המזין את המפוחים שמסננים מקרינה את האוויר המוזרם לתוך המקלט. ברור שעבורם זו רק דחיית הקץ. כי רמת הקרינה בחוץ עצומה כל כך ויקח שנים עד שתדעך לרמה שאינה מסכנת חיים.

במשך שלושה שבועות הייתי עד למותם של כל הסובבים אותי ממחלת קרינה קשה. גופות היו שרועות מכל עבר, מתבוססות בשלוליות קיא אחרון. את הסירחון אפף אובך כבד של אבק רדיואקטיבי שהסתיר את פני השמש. אובך אפל שאפף את האטמוספרה של כדור הארץ מאז שהוטלו הפצצות.

חודש חלף מאז הוטלו הפצצות ולהפתעתי הרגשתי טוב. נראה שהמוות הבלתי נמנע דילג עלי. לפחות לפי שעה. לאור כמות הקרינה העצומה שמדדתי במכשיר מונה הגייגר הקטן הנייד מהמעבדה שלי - עמידות מח העצם שלי לרמת קרינה קטלנית כזו הינה בלתי מוסברת בעליל. כמוה כנס רפואי לכל הדעות. אז מצבי הגופני היה טוב, אבל לא מצבי הנפשי. בחודש אחד איבדתי את כל היקרים לי. למרות בריאותי הפיזית הטובה לא רציתי להמשיך לחיות לבדי, שקעתי בדיכדוך, מייחל למותי.

רק כשריח הגופות והקיא היה כבר בלתי נסבל, ארזתי שק שינה ותרמיל עם שימורי מזון שמצאתי במרכול נטוש, ופניתי לנדוד לעבר אזור לא מיושב. לברוח מאימת הזיהום המתפשט מתוך צחנת המוות. לאחר זמן מה הגעתי למבנה נטוש מחוץ לעיר. במבנה התקבצו קומץ אנשים ששרדו ושכמוני ברחו מריח המוות. לא היה מאושר ממני לפגוש שם את בני ששרד גם הוא את הקרינה ונותר בחיים. 

קצבנו את מלאי השימורים שהביא עמו כל אחד מהשורדים, כדי לשרוד לפחות עד שתשוב השמש להאיר את השמים. אם תמשך האפלה הזו, ימות כל הצומח ואיתו כל שארית הפליטה מהחי. אך השמש סרבה להפציע. לאחר שמלאי המזון אזל, התחלנו לצוד חגבים, שאר חרקים ותולעים ששרדו את הקרינה. היינו רעבים אז אכלנו. שתינו ממי המעיין שפיכו מתוך האדמה בקרבת המבנה.

חלפו ימים והאובך הכבד לא נעלם, האפלה המשיכה לשרור. כשכבר התכוננו לבוא סוף העולם, נפתחו ארובות השמיים וגשמי זעף החלו לרדת. ביום השמונים לשואה הגרעינית האבק הגרעיני החל לשקוע ולפתע קרני השמש חדרו שוב את השמים. עם התגלות השמש, בבת אחת התעטשנו כל השורדים כמקהלה. הסתכלתי לעיני בני והבנתי. המין האנושי ניצל. הוצאתי את פנקסי ורשמתי: 

20 לאוקטובר 2023,
היום זיהיתי את הגן לעמידות נגד קרינה.
'גן אריסטו'.

מסדרת הסיפור הקצר. סיפורים בתחום הדמדומים שבין מדע למדע בדיוני, בין מציאות ודמיון.