שֶׁטֶף זִכרוֹנוֹת מוּאָץ שֶׁל חֶלְקִיקַי
מְאַיְּמִים לְהִתְפָּרֵק וּלְהִתְאַחֵד עִם הָאוֹר
וַאֲנִי עֲדַיִן לֹא מוּכָן לְהִתְלַכֵּד
עִם הָאֵינְסוֹף
אוֹסֵף שְׁאֵרִיּוֹת תּוֹדַעְתִּי
וְנִשְׁאַר כָּאן.
זכרונות. אין הדבר נדיר שלעיתים שוקע אני בזכרונות העבר. כמו פְלֶשְׁבֶּק חווה שנית מהלך זה או אחר של חיי. מהלכים וארועים טובים וטובים פחות, ומהרהר.
והנה אני מוצא עצמי בתוך זכרונות - תחושות מהרחם שמתגלגלות אל שנות חיי הראשונות באופן כרונולוגי סדור. ואירועי חיי מתקדמים אחד לאחד כסרט ומואצים במהירות-על. ברקע נשמע במאיץ החלקיקים הדהוד פעימות לבי. כבר חלפו נעורי והשירות הצבאי ותקופת הלימודים האקדמיים. הנה אני בארה"ב בפוסט דוקטורט. בתי בת השנה יושבת מבוהלת על ברכיו של סנטה קלאוס לצילום מזכרת. בעבודה חשבו ששמה צריך להיות קריסטינה. והנה כבר היא יושבת בוכיה במטוס אל על החוזר לישראל לאחר שש עשרה שעות טיסה שמרביתן עמדה בגבורה.
לאחר שהכריזו בשמי בקריזה, מקבל את פני בשדה התעופה נציג משרד החקלאות שבודק את אישורי היבוא של העכברים המהונדסים, שהתלוו אלי בטיסה בכלובי קרטון אטומים ופתחי איוורור מרושתים קטנים. איזה מזל שהנוסעים לא העלו בדעתם מי הנוסעים הסמויים בקופסאות הקרטון המונחות באישור מתחת למושב, נבלמות על ידי רגלי. איזה מזל שלא הצליחו לחמוק מכלוב קרטון ולטייל להנאתם במטוס בין רגליהם של הדיילים, ולטפס על כתפיהם של הנוסעים. על הפאניקה שהייתה פורצת במטוס - כל האחריות היתה מוטלת עלי. הרי הבטחתי, חתמתי, כתנאי לעליה למטוס.
וכבר אנחנו עוברים את עמדת המכס של שדה התעופה - שני תושבים חוזרים ותינוקת שעל דרכונה האמריקאי הוטבע אישור כניסה לארץ כתיירת לשלושה חודשים. הסבים, הסבתות ושאר פמליה משפחתית מתנפלים על הנכדה שאותה הם רואים לראשונה. והיא עייפה מהדרך. מבוהלת מהפרצופים הלא מזוהים שעטים עליה לחבקה. פורצת בבכי.
ואנחנו בהלם תרבותי בארץ הולדתנו, מתמודדים כעולים חדשים עם המציאות הישראלית שנשתכחה מאיתנו בארבעת השנים בנֵכר. מתחילים חיים חדשים, סידורים אינספור ובירוקרטיה שכבר כמעט שכחנו. חיים בדירה ריקה ללא ריהוט, ממתינים שעמיל המכס יועיל לשחרר הטובין מהנמל בחיפה.
הזכרונות כבר חצו את מהירות הקול במאיץ החלקיקים בבּוּם על-קולי של פעימת ליבי, והם הולכים ומואצים במנהרה ארוכה של קוורקים ובוזונים.
והנה יחד עם התחושה המשכרת בצפיית סרט חיי, מתגנבת תחושת התודעה שהסרט הזה מתקדם אל נקודת האל-חזור. אל הסוף החלקיקי שלי, שיהפוך בעוד שניות קצובות לפוטונים של אור שיבלעו בחור שחור במרחב היקום.
בהתקרב מהירות הסרט למהירות האור, לפני שהמסה של תודעתי הופכת לאפס על פי הנוסחה הידועה של איינשטיין - אני מנסה בשארית כוחותיי לעצור ולהילחם בכוח האדיר השואב את זכרונותי. ללא הועיל. הסרט ממשיך ואני טס בכוחות דחף אדירים דרך תמונות חיי.
ואז, שניה לפני האל-חזור, על רקע הידהוד פעימות לבי - מתגנבות מחשבות מכבידות. אני עוד לא מוכן! יש ילדים שצריך לסדר ורוצה לזכות בנכדים מתרוצצים, ויש הורים ישישים שלא יעמדו באובדן, ועדיין לא נכתבה צוואה. כל כך הרבה דברים עדיין לא השלמתי והגשמתי. המחקר בעיצומו. תלמידי עוד לא השלימו את התזה. ובמכבש מאמרים שצריך לסכם ולכתוב.
וכל פיסת מחשבה על דברים שאני חייב לעשות הוסיפה עוד ועוד למסת החלקיקים הנעה שלי, עד שנעשתה כבדה כל כך ונעצרה בהווה. מנער מבגדי חלקיקים טעונים שדבקו בהם, יוצא ממנהרת הזמן סחוט ומיוזע.
הי, חזרתי, אני בהחלט עדיין לא מוכן. תובנה חדשה הבזיקה. החיים הם הזדמנות חד פעמית נפלאה לעשות, להגשים. חלונות הזדמנויות נפתחים ונסגרים במהירות. הזמן קצוב. צריך למהר ולעשות - כאילו יהיה הדבר האחרון שאעשה בחיים עלי אדמות.
מסדרת הסיפור הקצר - מדע בדיוני
שלישי בסדרת סיפורים בגבול האפור שבין המדע למדע הבדיוני, בין המציאות לדמיון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אפשר להשאיר תגובה כאן