המין האנושי - לדמעות יש ריח

פרק ז' בסדרה המין האנושי - עבר ועתיד

הרבה דמעות זולגות אצל המין האנושי. הרבה זולגות במלחמות המין האנושי. למעשה הבכי הרגשי הוא מהמאפיינים האבולוציוניים היחודיים של המין האנושי. לא רבים יודעים שיש גם מדע הדמעות. כן, כן. יש מדענים שעוסקים בדמעות. ויש מחקרים פסיכוביולוגיים שמאמתים את המשפט בשיר "כשאת בוכה את לא יפה". בכי של נשים, לא עושה טוב לגברים. האמת שגברים מתקשים להתמודד עם בכי של נשים. אבל לא רק קושי להתמודד. למעשה הבכי הנשי מעורר בגבר דחייה פיזיולוגית המתבטאת בירידה במשיכה המינית. לכן, נשאלת השאלה איזה יתרון אבולוציוני יש לבכי הזה. מסתבר שבאדם הבכי אינו מתבטא רק במראֶה ובשמע. למעשה האדם הוא חיה משונה, כמעט ייחודית, הבוכה עם דמעות. אז לשם מה לעזאזל יש צורך אבולוציוני בדמעות האלו? ואני מתכוון לדמעות של בכי ולא לדמעות של בצל, או גורם אחר כמו הצורך להרחיק אבק או מולקולות כימיות המציקות לעין ולראייה. מה אם כן היתרון של בכי רגשי עם דמעות? ברשומה זו אתרכז בבכי של נשים ועל הקשר הלא יאומן לחוש הריח, המתקשר גם לאבולוציה של חוש הריח באדם. כן, מחקרים שנערכו מעידים שבאבולוציה של הדמעות והבכי באדם מדובר במעורבות של חוש הריח. האדם לכאורה אינו ידוע בסגולות הרחה מפליגות כמו החיות. נטען בעבר שהרגישות של חוש הריח שלנו נמוכה פי- 600 מכלב ופי- 10 בערך משימפנזה. אבל מחקרים אחרונים מצביעים שלמעשה חוש הריח באדם ככלל (ובוודאי באנשים מסוימים) - לא פחות מחודד מזה של שאר היונקים. פשוט, כשנעמדנו על שתי רגליים התחלנו לסמוך יותר על חוש הראיה מאשר על חוש הריח. אבל אם למשל נזחל עם עיניים מכוסות ונרחרח כמו כלב - נגלה שיש לנו עדיין חדות הרחה מדהימה.  ומחקרים אחרונים מעידים שחוש הריח ניתן אפילו לאימון והכפלת רגישותו. אך זה כבר נושא לרשומה נפרדת.  למעשה חוש הריח של המין האנושי הוא החוש שבו האבולוציה נותנת אותותיה יותר מכל חוש אחר שלנו, בשל השונות העצומה הקיימת ביכולת ההרחה בין בני אדם שונים.  ידועים בינינו התתרנים שאינם מריחים דבר או כמעט דבר, כמו שיש בינינו עיוורים וחרשים. אבל למעשה במין האנושי קיימת תופעה של  תתרנות ייחודית  (specific anosomia). כלומר, במצב שבו אדם זה או אחר מגלים חוסר רגישות בולט לריח מסוים, לעומת רגישות נורמלית לשאר הריחות. למשל יש כאלה שאינם רגישים לריחות זעה כלל וכלל. לעומת זאת הם רגישים לריחות אחרים שהאחרים אינם רגישים להם. יש לזאת סיבה פיזיולוגית שלא אסביר אותה כאן מקוצר היריעה. לפיכך, התתרנות הייחודית (הסלקטיבית)  והניסויים המדעיים שנערכו בתחום זה הוא נושא מרתק לרשומה נפרדת. מבין הריחות שרובינו ככולנו נשארנו רגישים מאוד אליהם הם ריחות המעוררים דחייה - כמו ריחות נבלות, מזון מקולקל, צואה, קיא וכדומה - ריחות שלמעשה קשורים בהישרדות. כי זוהי רגישות של הרחה שמעוררת למעשה דחייה מגורמי מחלה.  ומשום שלהרחה מסוג זה יש ערך הישרדותי גבוה - היא נשמרה לאורך האבולוציה של האדם.  כלומר, למרות השונות ביכולת ההרחה של ריחות שונים בבני האדם שונים בינם לבין עצמם, יש ריחות שהרגישות אליהן נשמרה ברוב אוכלוסיית האדם, בשל הערך ההישרדותי שלהם. אחד מהם שהוא מאוד מפתיע - יתואר כאן בהמשך.   חוש הריח בעצם מבוסס על קשירה של מולקולות כימיות שונות אל קולטני ריח (רצפטורים) המצויים ברירית האף. לכל סוג מולקולה כימית שאנו מריחים יש קולטן ייחודי לה. לבני אדם שונים יש החל מ-60 מיליון קולטני ריח ועד לטריליון קולטנים בבני אדם מסוימים. האם האחרונים אלה הם אותם האנשים שנוהגים להגיב על מעשה מסוים: "זה לא מריח לי טוב"? בעוד שהרוב אומרים : "לא נראה או נשמע לי טוב". למשל, בשפה הגרמנית מרבים להשתמש בביטוי "לא מריח לי טוב" ביחס למעשים). מעניין יהיה  לבחון זאת מדעית - האם מדובר כאן רק בשונות תרבותית, או בהשפעת השונות הגנטית עליה? קולטני הריח שולחים שדר על הריח וסוג הריח למרכז תודעה במוח. אבל, נערכו ניסויים מדעיים שהעידו שלאדם יש יכולת להגיב למולקולות כימיות כאילו הריח אותם, אבל ללא מודעות שהוא באמת מריח. כלומר, הרחה תת-מודעת.  וכדי לשכנע אתכם, אתאר מחקר מדעי שהוכיח שלדמעות יש בעצם ריח. ולא רק שלדמעות יש ריח, יש הבדל בין דמעות של אישה לעומת דמעות של גבר. ובכן במחקר הזה שנערך במכון ויצמן, נאספו דמעות של גברים ונשים שהקרינו להם סרטים מאוד עצובים. הדמעות שזלגו נאספו למבחנות. מדע הבכי - קנקן כעת, לקבוצות של נבחנים גברים ונשים - נתנו להריח את המבחנות שנאספו. לחלק משתי הקבוצות נתנו להריח מבחנות שהכילו מים במקום דמעות כביקורת. אף אחד מהנבדקים לא ציין שהוא מריח בכלל משהו. אבל הסתבר שרק בקבוצת הגברים שנתנו להם להריח מבחנות עם דמעות של אישה - נמדדה ירידה משמעותית של הורמון המין הגברי טסטוסטרון בדם. הורמון האחראי בין השאר לאגרסיביות גברית. הרחה של מבחנות עם מים, או חסימת ההרחה על ידי אטב מיוחד לאף - לא שינו את רמת הטסטוסטרון בדם. התוצאות המפתיעות של המחקר הזה בעצם לימדו שלושה דברים. ראשית שלדמעות כן יש ריח הנקלט וגורם לתגובה גופנית. שנית שיש הבדל בריח הדמעות של נשים לעומת גברים. והכי מעניין הוא שריח הדמעות של אישה בוכה מוריד את רמת הטסטוסטרון בדם ואת רמת האגרסיות של הגבר. מדהים לא? האם יכולים אתם לראות כעת מהו היתרון האבולוציוני לבכי של אישה בנוכחות הגבר? אז אולי גברים אלימים צריכים להסניף דמעות אישה כדי להירגע? רגע, רגע - רעיון מסחרי מהפכני: דמעות אישה להסנפה, כתרופה להרגעת גברים עצבניים ?! קריקטורה מ-1923 על ייצור ליזוזים, לאחר תגלית אנזים חשוב זה בנוזלי גוף ובניהם בדמעות - איסוף דמעות על ידי הצלפה בישבנים של ילדים סוררים בבתי ספר. אז אם את אישה, תזכרי גם שכשאת בוכה את לא יפה לגבר, תרתי משמע. וזה לא סתם סמנטיקה, אלא תוצר האבולוציה על האדם. שתהיה קריאה נעימה וללא דמעות.