אם בארזים נפלה שלהבת, מה יאמרו האזובים מכחישי השואה?

דחיתי את פרסום הרשומה הזו לאחר יום הזיכרון לשואה ולתקומה. לא רציתי לחלל את היום הזה בכעס שלי על ההתבטאויות הנוראיות של ישראלים יפי הבלורית ועזי הנפש במרשתת. מתבייש אני באחיי אלה, שבעצם משחקים לידיהם של גדולי מכחישי השואה.

אני דור שני לשני הורים שורדי השואה. כן, הם השורדים, לא הניצולים. ילדים שהתייתמו מהוריהם ועברו תופת מן הגהינום. אני דור שני לשואה ולתקומה. עם כל כמה שניסו הורי ובהצלחה לא מועטה לגדל ילדים בסביבה נורמלית, ככל יכולתם – גם כיום, 72 שנים מאז תום המלחמה, אימא שלי מתעוררת משנתה בלילות בבכי ובצעקות. כמעט מדי לילה ולילה רודפים אותה הסיוטים. סיוטים של ילדה כמעט בת 12, שהתייתמה בשבוע אחד משני הוריה ומאחיה הגדול מעט ממנה. האבא יצא להשיג מעט אוכל ולא חזר. גופתו נמצאה קפואה בשלג. קברו לא נודע. והיא שכבה צמודה לאימא שנפחה את נשמתה במשך לילה שלם, וחשבה "למי תוכל להצמד למחרת"? מי ידאג לה? לא נותרה לה משפחה שתדאג לה בצעדת המוות באוקראינה ומולדובה. ידוע לכם על איזה מרחק צעדה מדובר? וכל מי שאינו עומד בקצב נורה. ובחניות סרגה הילדה גרביים וכובעים. מכרה אותם עבור כיכר לחם. שלושה שבועות ריחפה מעורפלת הכרה בין החיים למוות. חולה בטיפוס שכבה על ערימת קש באורוות סוסים של איכר אוקראיני שחס עליה. בחוץ מינוס עשרים או שלושים מתחת לאפס. זה מהמעט שבמעט שכוחה עמד לספר לנו. את הרוב היא לא מסוגלת לספר ולשתף. רק סיוטי הלילה נמשכים.

אבל אבא שלי סיפר. סיפורים בהמשכים בארוחות שבת בצהריים, לעיתים כשדמעות זולגות מעיניו. סיפורי זוועה של ילד בן 12 שחלם כי לוּ רק ישרוד עד גיל 15. גם הוא עד עצם היום הזה מזנק בבהלה כאשר מעירים אותו משנתו. למרות הקושי הנפשי בל יתואר שלו לשחזר ולשמר, יד ושם תיעדו את הקורות אותו במלחמה, ואת החיים לפני ואחרי. תיעוד וידאו בחמישה תקליטורי DVD, ובחוברת מודפסת. לפני חמש שנים התכבד להדליק משואה וגם הטקס הזה מתועד במלואו בוידאו, כשהוא מלווה בבני החייל מדליק את המשואה. לפני שנה ריאיינו אותו ושידרו כמחצית השעה מהקורות אותו בערוץ דוקו, מספר פעמים.

ומה עם הדור השני? מה עם הסבל שלו? האם יודעים אתם שעד היום אני חולם בלילות מדי פעם על בריחה מאימת הנאצים...

ואז אני קורא במרשתת תגובות של אחיי הישראלים ואני מתפלץ. וכי מדוע לדעתם צריך לשמוע מדי שנה את הסיפורים האלה של שארית השורדים, שעוד מעט כבר לא יוותרו בחיים לספר? “כבר נמאס לשמוע את הסיפורים האלה" - יש לא מעט מהם המתלוננים. מתלוננים הם ללא כל בושה. כי מה להם ולסיפורים האלה? הרי זה לא נוגע להם. זה גם לא נגע להם או להוריהם (הצברים המתנשאים או אלה שהצליחו להמלט לפני תחילת המלחמה) כאשר שורדי השואה הגיעו לארץ בשן ועין כפליטים. חלקם גויסו מיד עם רדתם מהאוניה להלחם במלחמת העצמאות. נפצעו או נהרגו ימים ספורים לאחר העליה לארץ. והם הישראלים הילידים, או העולים הוותיקים - לעגו להם:"הכיצד הלכו כצאן המובל לטבח"? וכי "מדוע נותרו בכלל בחיים? בטח עשו דברים נוראים - היו משתפי פעולה או קפואים שהקריבו את אחיהם"...

ועתה הם וצאציהם ממלאים את המרשתת בדברי בלע ומיאוס על דרכי ההנצחה ביום הזיכרון לשואה ולתקומה. 'העדינים' שבהם מתלוננים כביכול רק על "המינון המוגזם" והגבוה. וכי "מדוע צריכים הם לשמוע את כל הסיפורים האלה במדיה כבר שבוע לפני יום השואה? נמאס"! 

נמאס להם, אבל לא נמאס להם לקרוא באותה הגדת הפסח מדי שנה בשנה. ולקרוא שוב ושוב פרשות השבוע מדי שנה בשנה. ולא נמאס להם לקרוא מדי יום אותה תפילת שחרית, מנחה וערבית.

נמאס להם לשמוע סיפורי שואה "במשך שבוע"? אז ראשית מישהו בכלל מכריח אותם לשמוע? יכולים הם להעביר ערוץ וליהנות מתכניות בידור ובישול, ומסדרות קומדיה וסרטים במבחר ערוצים אחרים, כפי שרבים מהם במילא עושים.

אבל,לא מפריעה להם הכפייה הדתית שבאיסור אכילת חמץ במשך שבוע. ולא מפריע להם לציין שבוע חגיגות עליה לרגל לבית המקדש מלפני למעלה מאלפיים שנים, שם טבחו וזבחו בסיטונות חיות תמימות - עולה ליהוה (אני מסרב לומר אלוקים, מה תעשו לי)?

ולא מפריעה להם ישיבה של שבוע בסוכות לזכר איזה סיפור על יציאת מצרים - שאין לה תיעוד היסטורי אחר מהתנ"ך שבכלל התרחשה. או איזו הוכחה ארכיאולוגית או אחרת מדברי הימים - כזו אין.

ולא מפריע להם להדליק נרות במשך שמונה ימים לזכר נס מלחמה עתיקה של מקבים, ולאכול סופגניות כבר שבועיים לפני כן. ולא מפריע להם לנשנש אוזני המן שבועיים לפני פורים. לצום ואחר כך לחגוג במשך ארבעה ימים (ולעיתים להתחפש כבר במשך שבוע לפני כן, כל יום בתחפושת אחרת) - וכל זה בעבור סיפור הזוי על אחשוורוש והמן (צורר היהודים, אוי געוואלט!). הרי המן הרשע איום ונורא הרבה יותר מהיטלר ועל כן מציינים את האירוע במשך כמה ימים ולילות, לעומת רחמנא לצלן יום אחד בלבד לזכר השמדת שישה מליוני יהודים לפני המון זמן - לפני שבעים ושתים שנים. אוי אבּרוֹך. ואולי צריך בכלל לערוך גם משתה לכבוד השורדים לאחר יום הזיכרון לשואה ולתקומה?

וכי מדוע יפה היא הכפייה הדתית של יום הכיפורים וימי הסליחות שמקדימים אותו בחודש ימים. וצום תשעה באב על חורבן בית מקדש מלפני אלפיים שנה שמשבית בכפיה מעבודה ועינוגים, לפחות את תושבי ירושלים (כהפרה בוטה של הסטטוס קוו), ויש את צום גדליהו, ועוד צום, ועוד צום. זה לא נמאס?

שמעתי והתפלצתי מיפת נפש שהתראיינה מספר ימים לפני יום השואה בטלוויזיה: “ בשבילי הישראליות היא נוף השדות שאליו אני מתעוררת בבוקר, השמש המאירה, ניחוחות הטבע... ולא התקומה מהשואה. אין אני מתחברת כלל וכלל לכל המורשת של ימי הזיכרון כישראליות".

גם לא מתחברת ליום הזיכרון לחללי ישראל ופעולות האיבה? ואולי זה משום שאף אחד מבני משפחתה לא נפל חלל? אולי אף לא אחד מהם בכלל שירת בצבא? אז הגברת חיה בהווה האוטופי שלה, עם ריח שדות ושמש זורחת, ללא העבר. 
כבר נאמר שעם שאין לו עבר אין לו גם עתיד...?

אבל כשקמים ישראלים שחושבים כך. אלה המואסים בזכרון השואה והמייחלים לשיכחה במדיה - אם בארזים נפלה שלהבת, מה יאמרו האזובים מכחישי השואה? וכי מדוע שלא יהיו מכחישי שואה כאשר יש ישראלים שמשחקים לידיהם בעידוד השיכחה שלנו?

עוד שנים ספורות לא יוותר יותר אף לא שורד שואה אחד כדי לספר ממקור ראשון. ומה יהיה כאשר ימות גם הדור השני? הדור השלישי נדד במדבר כבר ארבעים שנה... האם יד ושם יהפוך לארכיב? האם יערכו בכלל עצרות זכרון? ואולי כמו בארה"ב ימי הזיכרון יהפכו אחרי דקת דומיה (אם בכלל) לימי בילויים ושופינג?

אני לא שוכח רצח של שישה מיליונים מבני עמי ומשפחתי. אם המספרים האלה אינם מזעזעים, הרי להמחשה - מדובר בהיקף השמדה של כמעט כל תושביה היהודים של מדינת ישראל כיום. אמשיך להנציח את זכרם של הנטבחים והשורדים כל עוד נשמה באפי, בכל אמצעי וגם כאן.

ואני גם לא סולח! ויותר מכל - לא סולח לאחיי הישראלים שלא רוצים לזכור. אין טובים הם בעיניי בדבריהם מאשר הגויים מכחישי השואה.

ואני כותב דברים אלה בכעס ובדמעות ורוצה לראות שמישהו מהם יעז להיעלב ולהפגע מדברי אלה.
כבר אמרנו שבמחוזתינו התוקפים הם אלה הנפגעים והנעלבים? ושהמתנצלים אינם מתנצלים באמת? קודם יורים ואחר כך מתנצלים לכאורה, בקול צבוע ורפה: ”ואם פגעתי...”