בתמונה שלושת האחים הגדולים שלה. ידעתי שהיו לה שני אחים תאומים בכורים ואח אמצעי. שמם של התאומים יוסף (יוס'ל) ויונה (יוינה, לאלה). אין לי היום לשאול מי הוא מי בתמונה. אלא אם מישהו מכם יזהה על סמך התמונה הבאה שאביא מיד. על הכיסא יושב האח האמצעי לובה (לייב). את התמונה וזו שאחריה צילם דוד של אימא שלי (אח של סבתא שלי שגם אותה לא הכרתי). אינני יודע מה היה שמו של הדוד, כי כבר אין את מי לשאול. רק שהייתה לו צלמניה (כך קראו אז בעברית לחנות צילום).
והתמונה השנייה ששרדה היא זו:
בתמונה זו, משמאל לימין - האח התאום יונה, האח לובה ואימא שלי. היכן התאום השני יוס'ל? הדבר היחיד שהצלחתי לחלץ מאימא שלי על התאום יוס'ל שהוא מת בילדותו עוד לפני מלחמת העולם השנייה. הנסיבות נותרו עלומות.
אתמול התקשרתי לאבא שלי כדי לנסות להשלים את הפאזל. גם הוא אינו יודע מי מהתאומים הוא יוס'ל בתמונה הראשונה וממה נפטר. זה יישאר סוד משפחתי. עוד למדתי שאף פעם לא סיפרה דבר על התאומים מלבד על כך שיונה נספה בשואה. אתמול הבנתי מאבא שלי שהיה לה קשר מיוחד עם האח האמצעי לובה (שגם את זה ניתן לראות בתמונה). מאבא שלי הבנתי אתמול שהתאום יונה נפח את נשמתו במסע המוות שעברה המשפחה, לפני שהנותרים (אימא שלי, אבא שלה ברוך ואימא שלה פרימהׂ) הגיעו לחניית ביניים ב-דיר חזירים בכפר יאלֶנֶץ (הנושק לעיר ברשאד), אוקראינה. לאחר מסע מוות רגלי של כ- 400 ק"מ מעיר מגוריהם בריטְשֶן.
בעקבות השיחה עם אבא שלי לצורך חיבור הפאזל, הוא מצא היום מסמך הנצחה של יונה ביד ושם ושלח לי את המסמך. מהמסמך למדתי כי בן 20 היה במותו הדוד יונה, שנזרק לשלג חולה בטיפוס. הדוד שלעולם לא הכרתי.
ביילינץ התייתמה אימא שלי מהוריה ונותרה לבדה. בעצמה חלתה אחר כך בטיפוס. כשלושה שבועות הייתה בין חיים ומוות מוטלת על ערמת קש בדיר חזירים. על כך עוד מעט בהמשך.
ודאי הקוראים ישאלו אודות האח האמצעי. ובכן, כך היה. כשהנאצים בעזרת הצבא הרומני כבשו את בריטשן, האח האמצעי היה עם בני הכיתה שלו בטיול נופשון כ- 40 קילומטרים משם (אינני יודע היכן בדיוק) ושם הייתה לו הזדמנות לברוח לרוסיה בעזרת אנשי הקומסומול (תנועת הנוער הקומוניסטית). משום שהוא למד מסגרות בבית ספר מקצועי לפני המלחמה, ומשום שהיו לו "ידי זהב", הקומסומול חפצו בייקרו והבריחו אותו לשטח רוסיה הלא כבושה. כבן 17 היה אז. וכך ניצל מהשואה. שם נשא אישה ונולדו להם שני ילדים. ב- 1972, שלטונות ברית המועצות ניאותו לאשר להם עלייה לישראל, במסגרת איחוד משפחות.
על ההתייתמות של אימא שלי הילדה בת 11, כתבתי את סיפורה:
פארקלעייבט (צמודות) / קנקן
אִמָּא
אֲנִי שׁוֹכֶבֶת לְצִדֵּךְ אִמָּא
נִצְמֶדֶת
מְחַמֶּמֶת גּוּפֵךְ הַקָּפוּא
אַבָּא יָצָא לְהָבִיא לָנוּ
אֹכֶל
מֵהַשֶּׁלֶג לֹא חָזַר
בַּת מִצְוָה כְּבָר
לֹא תַּחְגְּגוּ לִי
אֶל מִי אֶצָּמֵד מָחָר?
אִמָּא
אֲנִי שׁוֹכֶבֶת לְצִדֵּךְ אִמָּא
נִצְמֶדֶת
מְחַמֶּמֶת גּוּפֵךְ הַקָּפוּא
אַבָּא יָצָא לְהָבִיא לָנוּ
אֹכֶל
מֵהַשֶּׁלֶג לֹא חָזַר
בַּת מִצְוָה כְּבָר
לֹא תַּחְגְּגוּ לִי
אֶל מִי אֶצָּמֵד מָחָר?
ועוד על כך כבר סיפרתי בפוסט מכתב על קרטון ושעון תלוי. מומלץ לקרוא כדי להבין את מה שאני הולך לספר עכשיו בצער רב. כי בדרך כלל אני נמנע מלכבס כביסה מלוכלכת מחוץ למשפחה. אבל אתמול כשניסיתי להשלים את הפאזל בשיחה הטלפונית עם אבא שלי, ולאחר ששמעתי את הדברים הבאים, הזדעזעתי עד לעמקי נשמתי ואינני יכול להירגע גם בעת כתיבת שורות אלו.
כשאימא שלי נפטרה לפני שנה וחודשיים, אבא שלי חילק לפי בקשתה את תכשיטיה (זהב ואבנים טובות) שווה בשווה בין אחותי ולבין הבת שלי. ומה גיליתי אתמול? את מה שאבא שלי ניסה עד כה מלהסתיר את כאבו ולא יכול עוד. לפני כמה חודשים הלכה אחותי ומכרה את התכשיטים שירשה לסוחר זהב. ועוד באה בחוסר רגישותה לספר את זה לאבא שלי - שבכסף שקיבלה בעד הזהב, קנתה מתנה לכלתה לעתיד. ועוד סיפרה בחיוך כמה שהיא מאוד מרוצה מהעסקה הזו. ושתבינו, כסף לא חסר למי שנוסע למסעות בחו"ל 3-4 פעמים בשנה ומבלה סופי שבוע במלונות יוקרה בארץ. אני לא מתכוון לריב איתה (גם משום שמדובר בחלב שנשפך), אבל אני לא אשכח ולא אסלח.
וכמה חכמה הייתה אימא שלי שלא העבירה את השעון לידי אחותי. כי אולי היא הייתה מוכרת גם אותו בעד מחיר הזהב (18 קראט) בלבד. שעון שעל פי הערכת שמאי ביטוח, שוויו אלפי דולרים כפריט עתיקות (ללא הסיפור והערך הרגשי).
הסיפור כבר מתחיל להתארך (ויש עד הרבה לספר) אך אינני רוצה להכביד בהם את אלה "שאינם יכולים להכיל את פסטיבל הסיפורים של ימי הזיכרון". כתבו לי על כך בתגובות בפוסטים קודמים כאן בבלוג ובבלוגים שלהם לקראת יום השואה. תוכלו לבדוק זאת אם תבקשו. אבל לא רוצה כעת לזהם כאן את זכרם של בני משפחתי הרבים שנספו בשואה - בדיון על "פסטיבלי הזיכרון".
אסיים רק בשאלה שעליה קיבלתי תשובה רק אתמול. הנאצים החרימו את כל התעודות והתמונות של היהודים לפני שנשלחו למסעות מוות או למחנות עבודה ושמד (מי ששמר ונמצאה ברשותו תמונה, נדון לירייה). הדוד הצלם שהוא אח של סבתא שלי, שרד את השואה (כי הנאצים היו זקוקים לשירותי הצילום שלו השווים חיים) אך הוא נפטר זמן מה לאחר תום המלחמה. בנו אלוף אגרוף היגר עם משפחתו לארה"ב והקשר עם המשפחה שלנו ניתק. התמונות מלמעלה שהוא צילם, נמצאו בעיזבונו של דוד אחר (שם לידתו אבא) שברח לפני המלחמה לאנגליה והחליף זהויות עם אחיו דייב (שהייתה לו אזרחות אנגלית), שהיגר מאנגליה לברזיל. גם זה שווה סיפור. על כך אולי בפעם אחרת.
