מלחמת יום הכיפורים טרפה את כל הקלפים. בוטלו כל תקני העתודאים בעלי הפרופילים הקרביים של המחזור שלנו, וגויסנו. אוניברסיטת תל אביב שבה התחלתי ללמוד, מילאה את התקנים שהתפנו בסטודנטים לרפואה ישראלים שלמדו באיטליה, ושהפסיקו לימודיהם שם, כדי להגיע לשירות מילואים ולהלחם במלחמה ההיא ובמלחמת ההתשה לאחריה.
עם הגיוס ייעדו אותי לקורס פרמדיקים קרביים. כי טוב פראמדיק אחד תוך 7 חודשים מאשר עוד רופא אחד בעוד 7 שנים. ובאותו קורס, שני אירועים זעזעו אותי קשות.
הראשון היה כשהכניסו לכיתת הלימוד שלנו כלב שחור וגדול. והכלב שכב על גבו באלונקת חולים, מכוסה בסדין. וראשו המציץ נראה מבסוט עד הגג, מסם ההזיה שקיבל. לאחר שהורדם, היינו ישובים סביב שולחן הניתוח ומפקד הקורס שאחז באזמל - ביתר את גופו לאורכו ולרוחבו, כדי להרביץ בנו תורת האנטומיה של הכלב. האמת, היא לא כל כך שונה משלנו.
לפני שנים מספר, במסדרון הראשי בבית חולים מסוים בארץ, ראיתי סניטרים ומספר מלווים - מגניבים בחטף מיטת חולים שבה שוכב על גבו כלב מבסוט עד השמים. והזיכרונות ההם חזרו אלי כבאיבחת חרב. כמו הלם קרב. אחרי כל כך הרבה שנים.
השני היה ביקור דידקטי באבו כביר. לא אשכח את הלם הכניסה לאולם הדיסקציה. שורות שורות של מיטות ניתוח. על המיטות שכבו גופות בתנוחות שהזמן הקפיאן. לבנות כמו הקירות ותאורת הפלואורסצנט, עיניהן הפקוחות בוהות בחלל. לחלקן הפה פעור. ריח פורמלין עז הכה בנחיריים. והנה אחד שנראה כמו פרנקנשטיין - ניסר לאחת הגופות את מכסה הגולגולת והכניס לצנצנת חלק מהמוח. אפשר היה לצלם שם סרט אימה.
אינני מבין לשם מה חשפו אותנו כך למראות והריחות האלה? האם כך חשבו לחשל אותנו לקראת הזוועות של שדה הקרב? או שזו הייתה מין סלקציה? משהו בסגנון, שמי שיחטוף הלם קרב בחדר הדיסקציה, מוטב שלא יחטוף כזה בקרב.
באותו אולם דיסקציה, אני זוכר שניסיתי לדמיין לעצמי שאני כאילו מתקן רק מכונית. ושאת שמן המכונות השחור מחליף איזה נוזל אדום. זו הייתה דרכי להתרוקן מרגשות. אחרת אי אפשר.
לימים אחר כך בגדוד תותחנים - נהג משאית נהרג באחד מפיתולי הכביש שהובילו לבסיס ברמת הגולן. היה זה שלושה ימים לפני מועד שחרורו משירות הסדיר. למזלי, באותה עת הייתי אני בחופשה. סיפרו לי שהמחליף שלי, אסף את חלקי המוח המרוחים על הכביש לתוך צנצנת. בדיוק כמו האיש המפחיד מסרט האימה באבו כביר.
כיום בקורס לאנטומיה בבית הספר לרפואה, לא חושפים את הסטודנטים לניתוחי גופות כפי שחשפו אותנו באבו כביר. ראשית יש הכנה עם פסיכולוג לפני תחילת הקורס. וכל סטודנט יכול לבקש בכל עת שיחפוץ תמיכה של פסיכולוג במהלך הקורס. והגופות בחדר הדיסקציה אינן שוכבות מעורטלות ובוהות בחלל כפי שראיתי אני באבו כביר. הן מכוסות בסדין. וחושפים בכל עת רק את האזור המנותח. בדיוק כמו לחולים בחדר ניתוח. למשל כשהסטודנט פותח את חלל הבטן, אין הוא רואה את פני המת מביטות בו. בסיום הניתוח הלימודי מחזירים כל איבר למקומו. תופרים הכול חזרה ומצמידים למקומו. לשימוש חוזר עד כמה שאפשר, עד לקבורה. אם הקורא מזדעזע למקרא דברים אלה שידע, זה כאין וכאפס לעומת הצפייה במציאות. אבל אין ברירה, כל רופא ורופאה עוברים את זה כדי שידעו לטפל בחולים שלהם.
בקורס 'אנטומיה של המוח' מתמקדים במשך סמסטר שלם בניתוח אנליטי של המוח. לכל נקודה ונקודה שבכל קפל ושקע במוח - יש שם לטיני. אין סוף שמות. באיורים באטלס האנטומי ובסימולציות המחשב הכול ברור יחסית, עד שצריך לזהות מה זה מה במציאות הג'לטינית הנשקפת על השולחן. סליחה על התיאורים הפלסטיים האלה, שאני מצנזר - בבחינה הסטודנט מקבל מוח על מגש, שבו תקועות 50 סיכות. ועליו לציין את השם האנטומי של כל נקודה ונקודה שנבחרה באקראי על ידי צוות הבוחנים.
תלמידים מספרים כמה מזעזע כשהמדריכה מנסרת את מכסה הגולגולת, ועל הסטודנט להוציא את המוח בשתי ידיו לתוך קופסה שקופה מלאה בנוזל השימור פורמלין. בגמר הניתוח הקופסה מוחזרת ומונחת על בטנה של הגופה. מאוד מקפידים שחלילה וחס לא יוחלף מוחה של גופה אחת במוחה של אחרת. כי לאחר הלימוד מביאים את כל חלקי הגופה לקבר ישראל. למי שאינו יודע, הגופות הן של אלו שתורמים את גופם למדע.
ואם הקורא מזועזע למקרא דברים אלה, שידע - גורל הגופות בקבר אינו מלבב יותר. שאותן מנתחים הרימות והמיקרובים. לפחות אברי הגופות השמורים בפורמלין אינם נאכלים עד תום על ידם כשהם נקברים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אפשר להשאיר תגובה כאן