על סקרנות קולינרית ועבודה בעיניים

רשומה זו מתווספת לסדרה הרגלי והפרעות אכילה

מה היה עושה הקורא אם היה מגיע לארץ זרה במזרח הרחוק והיה רואה מתחת לשם באותיות יפניות תמונת מנה לא ברורה של מה שמצוי בצלחת. והיה שואל את המלצר שאינו מבין ומדבר מילה באנגלית - מהי המנה הזו? והמלצר היה עונה ביפנית ומתאמץ להסביר במימיקה רגשנית אך בלתי מובנת לאוזן השומע? וכשהקורא היה מחליט בכל זאת לנסות ולהזמין את המנה, כי אולי המלצר ליהג ארוכות בשבחה. אך אז כשהמלצר שולף סמרטפון בהתרגשות רבה כדי לומר את דבריו בעזרת גוגל טרנסלייט. והתרגום יצא דו-משמעי: כלומר, או שהמלצר התלהב מן המנה המנה הזו וממליץ עליה מאוד, או שהוא אומר "אל תעז לקחת את המנה הזו כי היא לא בשבילך". אני מניח שרוב הקוראים לא היו מזמינים את המנה הזו. ולמרות שההסבר מיפנית לתרגום אנגלי היה דו-משמעי. ובדרמטיזציה שבה נשמעה נימת אזהרה - היה מי שלא עמד בסקרנותו ואמר יאללה נזמין.

ולכשהגיעה המנה היה בה סוג של חלזון גדול בתוספת הרבה רוטב וואסבי - שזה משהו ירוק דמוי חזרת וחריף ביותר לסינוסים באף. אך עם ובלי וואסבי, היה לחלזון הזה מרקם של גומי וטעם דוחה ברמות. אי אפשר לאדם מערבי לאכול דבר כזה וזה מה שלא הבין המזמין (או סינן) מהמלצר שניסה בכל כוחו להסביר "אל תיקח, זה לא בשבילך".

וזה הזכיר לי את ירח הדבש שלנו בפריז, שבה כיתתנו רגלינו ועברנו, אני לא מגזים, בעשר מסעדות, שבאף אחת מהן לא היה תפריט באנגלית. אלא בצרפתית בלבד ובאותיות ציוריות שלא עזרו בניסיון להבין משהו מהכתוב. וזוגתי כבר התחילה לבכות מרוב עייפות ורעב עד שנשברנו ונכנסנו למסעדה הקרובה הבאה. אינני זוכר אם היה תפריט באנגלית , אבל אני חושב שבמקרה כזה הכי בטוח להזמין אנטריקוט עם ציפס, שניתן להבין גם ללא ידע צרפתית. וכך עשינו, הצבענו בפני המלצר על השורה וסימנו באצבעות פעמיים. המנות הגיעו כמובן עם יין אדום. הצרפתים שותים יין כמו מים. וזה היה באוגוסט, ופריז הייתה אז לוהטת ולחה. זוגתי שיוועה לכוס מים. ניסינו להסביר למלצר שאנחנו רוצים מים. וואטר, וואטר, ומסמנים תנועת שתייה, שחייה וכיד הדמיון הטובה כדי שיבין. והוא לא הבין, ושלח אחד אחר השני מלצרים אחרים, שגם הם לא הבינו אנגלית. עם דמעות בעיניים ניגשה זוגתי למזרקה במרכז המסעדה והצביעה על המים. "אה, דה לוֹ" ירדו סופסוף לדעתה. 
שנים אחר כך חזרנו לפריז עם הילדים והסתבר שהצרפתים למדו בינתיים קצת אנגלית ולפחות ברוב המסעדות יש תפריטים המוסברים בשפה האנגלית.

אז כשהבין המזמין במסעדה היפנית, זה כבר היה מאוחר מדי. והוא לא היה מסוגל לאכול את מה שבישל לעצמו. לא נורא אמר, זו הייתה חוויה קולינרית. ולפחות, כך הוא אמר, הגישו עם הגומי הדוחה הזה צלוחיות של תוספות ואורז בנדיבות. והמלצר שהבין שהמנה העיקרית לא תאכל, מילא מחזור שני של תוספות. והמזמין לא נשאר רעב.

הסקרנות הרגה אותו גם כשהזמין מנת מלפפון ים. גם זה היה דוחה ברמות - אמר המזמין. מעניין מה חשב טראמפ כשהגישו לו מלפפון ים כמנה ראשונה, במפגש ההיסטורי שהיה לו עם מנהיג קוריאה הצפונית קים ג'ונג-און?

ובכלל, לאחר שחזר מהמזרח הרחוק, הוא התחיל להתקין לו דברים משונים למאכל. למשל הכניס לקערית ביצים, יצק לתוכה חומץ וסויה והניח ללילה מעל המקרר. החומץ והמלח שבסויה 'בישלו' מעט את הביצים, וכך הוא אכל אותן - חיות כבושות כמו דג מלוח. דג מלוח או הרינג הוא ממש מבחיל בעיניי. אני זוכר בצבא את כמויות הדג מלוח שהוגש בארוחות בוקר ולאחר שאף אחד לא נגע בזה -  נזרקו בכל יום לפח הזבל. תמיד שאלתי האם מספקים בצבא דג מלוח בגלל החברה האלה שרגילים לדג מלוח מהבית כנסת. ומה, הישראלים לא התחילו לאכול בתאווה דגים חיים שקוראים להם סושי? אגב למי שאינו יודע, סושי ביפן בכלל לא דומה לסושי המערבי. ביפן הוא לרוב אינו מגולגל באצת נורי. אני לא מסוגל לאכול, לא את זה ולא את זה. בקושי אני אוכל דגים מבושלים, אז חיים? וחוצמזה אצת הנורי מבחילה בעיניי כמו כוסברה. ולכל אותם השפים כמו אסף גרניט שאוהבים כוסברה ושונאים שמיר, אני אומר: אני עף על שמיר. ואני שהתאמצו להוציאו לי את גרגרי הקימל מהלחם בילדותי, אינני מבין את כל אלה שמרחיקים צימוקים מהעוגה.

לאחר שראיתי את המראה המלהיב של ביצת הסויה/חומץ שאלתי מה דעתו שנקרא לה ביצת הרינג והזכרתי לו שבישראל אפשר לחטוף הרעלת סלמונלה מביצים שאינן מבושלות כראוי. וכפי שכתבתי בעבר בבלוג אמירה יומית - ביצים חיות הורסות אנזים חשוב בגוף וזה כבר עניין של ביוכימיה.

ובענייני ביצים, לפני שנוסעים לסין אני מזהיר מפני מאכל סיני מבחיל המכונה ביצת אלף השנים. מאכל זה נחשב לאחד מהמאכלים הכי דוחים בעולם. ואילו בעיני הסינים נחשבת למעדן.

ביצת אלף השנים

מדובר בשיטת שימור של ביצים בתערובת של טיט, אפר, מלח, סיד וקליפות של גרגרי אורז - במשך מספר שבועות עד מספר חודשים. בסיום התהליך החלבון הופך למרקם דמוי ג'לי שצבעו חום כהה ושקוף. והחלמון הופך לירוק כהה אפרפר במרקם דחוס וקרמי.

נראה כאן למישהו מהקוראים שכולם שומעים לי? בליל שבת המישו התקשר כשבדיוק ישבנו לארוחה ושמתי אותו ברמקול. "אכלתי את ביצת אלף השנים" סיפר. איך היה שאלתי ומזל שלא ראה את פרצופי. "היה בסדר, אבל היה לזה טעם של ביצה רגילה". צחקנו בקול גדול. ואולי איזה מזל שעבדו עליו עם ביצת אלף שנים מזויפת וצבועה בצבעי מאכל. קשה לי להאמין שביצה נרקבת הייתה טעימה לחיכו.

במחצית התחתונה של המנה ביצת אלף השנים המזויפת וגם את מה שהוגש בחלק העליון של הצלחת, אני לא הייתי אוכל. לשאלתי, מדובר במדוזה עם ערמוני מים. אבל הזמין אכל. הגישה שלו הייתה לטענתו "מיליארד סינים אינם טועים". ולשאלתי איך הייתה המדוזה, השיב "דווקא טעים". שאלתי אם היה לזה מרקם רוטט כמו מקפא רגל קרושה שאוכלים אשכנזים. "היה לזה מרקם יותר צמיגי ללשון ולחך", ענה. ומה אומרים הסינים? "פחות מדוזה אחת בים", ענה. אז אולי נבקש את המתכון ונתחיל לדוג את המדוזות הפושטות על חופי ישראל בכל קיץ? תגידו, מדוזה זה כשר? מקסימום עוד מאכל פירות ים שאינו כשר למהדרין.