חנוכה - החג שיש לו הכי הרבה שירים

החג האהוב עלי ביותר בילדותי הוא חג החנוכה. זיכרון חג החנוכה הראשון הוא סביבון עופרת (יצוקה) שקיבלתי בגן הפעוטות. ואני שוכב על רצפת חדר המגורים ומנסה שוב ושוב לסובב את הסביבון. "למה אני לא מצליח לסובב אותו הרבה זמן כמו אבא"? אני מתרעם בלבי. ואני מצונן ומשתעל, שוכב על הרצפה הקרה ואימא כועסת עלי מהמטבח: "תקום מהרצפה. אתה נורא משתעל. אתה תחלה...". היא עמדה והכינה לביבות לחנוכה. לביבות גבינה חמות ומעט מתוקות. כמו בשיר שלמדנו בגן. בערב אבא הדליק נר ראשון ושאלתי מדוע שני נרות נחשבים לנר אחד. לא הסתדר לי בחשבון וראשי כבר היה כבד עלי, מהחום שהלך וטיפס. ואימא מיששה בדאגה את מצחי.



זה היה ביום סגריר בכיתה אלף, בחוץ סופת רעמים וברקים. הגענו רק שישה ילדים לבית הספר. הרי אין מצב שלא אלך לבית הספר גם ביום שכזה. כי מזג האוויר הוא בכלל לא סיבה להעדר מלימודים. אימא סיפרה שהיא צעדה בשלג עמוק לבית הספר, כשבחוץ מינוס עשרים מעלות. ואבוי למי שאיחר - הייתה המורה צובתת את תנוך אוזנו בחוזקה עם ציפורניה. והמורה של אבא, שנפצע במלחמת העולם הראשונה ומאז היה ראשו מנתר ללא הרף - היה מצליף בשוט ישבנים של סוררים מופשלי מכנסיים.

אז מה עושים עם שישה ילדי חנונים שהגיעו לכיתה? היו אלה ימים שלפני החנוכה. ולמורה שפירא היה רעיון. להכין ויטראז'ים. הוציאה מהארון גליונות צלופן צבעוניים ובריסטולים שחורים, מספריים ודבק. ובמהרה מצאנו את עצמנו עסוקים בהכנת חלקי ויטראז'ים של סביבון, חנוכיה ופך שמן...

אני מטפס מהכיסא לשולחן וממנו לאדן החלון - מדביק נר ויטראז' צלופן על שמשת חלון ארוך ושר "נר לי, נר לי, נר לי דקיק". מדביק ויטראז' סביבון ושר "סביבון סוב סוס סוב". מדביק פך שמן צלופני ושר בלוּפּ "אימא, אימא, תני לי רק. שמן, שמן, שמן מזוקק". השירה הזו הייתה טעות חיי. כשקלטה המורה שאני יודע לשיר, נדרשתי מאז לשיר בכל האירועים והחגיגות בכיתה. ולהדליק ולברך נר ראשון של חנוכה, בחנוכיית העץ הגדולה צבועה בצבע כסף - שהכניס לכיתה המורה למלאכה. חנוכיה שעברה בתורנות מכיתה לכיתה להדלקת נר. והייתי עומד על השולחן כדי להדליק את הנר, כיפה על ראשי ומברך. מנהל בית הספר החילוני שלנו ציווה לברך עם כיפה. היה לו מלאי של כיפות שחורות בקופסת קרטון נעליים, שחילק לבנים בשיעורי תושב"ע שהוא לימד בכיתה ח'. שהיה מישהו בכלל מעז להתנגד. הוא גם רצה שהבנים יחבשו כיפות בשיעורי התנ"ך, אך לזה הוא זכה להתנגדות חריפה של ההורים.



והנה שוב אני נוסע באוטובוס מבלי להכיר אף אחד, מהרצליה לרמתיים בכביש הישן או לבת ים - לאירוע המסורתי של ילדי אגד. בדד מצטרף לתור של ילדים שאינני מכיר. לפני הכניסה לאולם מקבל סופגניה ושקית של דברי מתיקה וגם סביבון בה.

מתיישב במקום פנוי, כשמוצא אחד כזה שאינו שמור. ממתין להחשכת האולם, להדלקת הנרות ולהופעה. פעם זה היה סרטוני שחור לבן של צ'רלי צ'פלין והשמן והרזה. פעם היה זה הסרט שמונה בעיקבות אחד. ופעמים אחרות זה היה יותר שווה - הצגת הילדים הציפור הכחולה, או הופעה של הגשש החיוור, או להקת הנח"ל, או להקת פיקוד שיריון... נראה לי שההופעות עצמן הותאמו לשכבות גיל.

ואז בסיום, ביציאה מהאולם הייתי צריך לחפש - לסרוק ולעלות על מספר האוטובוס הנכון מתוך שורת אוטובוסים ארוכה. אני זוכר שזה היה מלחיץ כשהייתי עדיין בגן חובה. תזכור אמרו לי - תעלה על אוטובוס מספר תשע. כך נראה 9. 
תגידו, היום שולחים ילדים להצגות בגיל כזה ללא הורים? נו, נשארתי בריא ושלם ואני עדיין כאן.



בחנוכה הבת זוג עורכת קבלת הפנים המסורתית של עובדי המעבדה ותלמידי המחקר שלה, על משפחותיהם, לדורותיהם. המספר מתרבה משנה לשנה, אך הבית הגדול מכיל. גם מספר החנוכיות בבית מתרבה משנה לשנה והאור גדול.

לאחר הדלקת הנרות מתחילים לשיר שירי חנוכה. והנה כשנדמה שהשירה דועכת, מישהו מתחיל שיר חדש וכולם מצטרפים. וככה זה נמשך שעה ארוכה. ויחד עם אור הנרות הגעתי להארה שאין עוד חג כזה, שיש לו כל כך הרבה שירים כמו לחג החנוכה.

היום החלטתי לבדוק ולאשש את הקביעה האינטואיטיבית הזו. וזה מה שהעלה המחקר:

החג/מועד	מס' שירים	הפניה
חנוכה	45	לפירוט
פורים	33	לפירוט
יום העצמאות	30	לפירוט
יום ירושלים	29	לפירוט
שבועות	26	לפירוט
פסח	24	לפירוט
ט"ו בשבט	17	לפירוט
ראש השנה	13	לפירוט
סוכות	11	לפירוט
ל"ג בעומר	11	לפירוט
שמחת תורה	4	לפירוט
יום הזיכרון	50	לפירוט
יום השואה	46	לפירוט

אז אכן זה נכון - חג החנוכה הוא העשיר ביותר בשירים לכבודו. עולים עליו רק שירי ימי הזיכרון. שזה עצמו מעורר הרהורים ומחשבות על מקומם של השירים בצד המוות והשכול.



בכל פעם הייתי פליאה מחדש על ההתנפלות החייתית של העובדים במקומות העבודה על הסופגניות הפשוטות עם הריבה האדומה והזולה בשקל. מה יש להם? לא ראו סופגניה מעולם? 

אני לא מתלהב מסופגניות בלשון המעטה. מה מוצאים אנשים בגוש הבצק הגדול המטוגן הזה, שמכביד על מערכת העיכול? אם כבר מעדיף לטעום מהספינג'ים המרוקאים, שהם קטנים מספיק כדי שלא לגרום לי לצרבת. ומשגע אותי איך אנשים יכולים להוציא 20-30 שקל לסופגניה תמורת הקלוריות והסוכר שלה.

ואם כבר סופגניות, אז לא להתפתות לקנות את אלו האפויות שנמכרות כדלות שומן. ראשית הן יבשות ולא טעימות ושנית, אם כבר אז עדיף לאכול את המטוגנות בשמן עמוק (אבל על שמן טרי תקפידו, לא כזה שהחמיץ מטיגון חוזר מרובה). כי בטיגון בשמן עמוק לא נספג יחסית הרבה שמן בבצק. ואת זה שבהיקף, אפשר להספיג בהנחה על נייר סופג. והשמן שבסופגניה המטוגנת דווקא מאט את תהליך ספיגת הסוכר שבסופגניה על ידי מערכת העיכול. ואם כבר סופגניה, אז כזו טריה. אלו שממתינות שעות מהטיגון עד לאכילה - ראויות יותר לפח האשפה מאשר לפה שלכם.

ובכלל אני ממליץ לצרף לצלחת הסופגניות שלט שבו יהיה כתוב : "דקה על השפתיים - שנה בירכיים".

אני רגיל לשמוע תירוצים -  "לא נורא, רק פעם אחת בשנה". אבל זה רק שבועיים לפני ועוד שמונה ימים בחג. ורק פירות יבשים מלוא הסל בט"ו בשבט. ורק שבועיים בשנה לפני ובפורים - אוזני המן ודברי מתיקה. ובפסח רק שבוע מצות עם ממרח השחר העולה. ובשבועות מאפי גבינה. ובחגי תשרי - תמרים ודבש מלוא החופן...

הרבה יותר מהסופגניות, אני אוהב לביבות. למרות שלביבות מתפוחי אדמה  (לטקעס) הן אלו המקובלות בעדות אשכנז, אימי כאמור נהגה לטגן לביבות גבינה עם אבקת סוכר בזוקה מעליהן. אבל כיום אני מצפה לארוחה אחת, פעם אחת בשנה בחנוכה. ארוחת לביבות תפוח אדמה. הן יוצאות לבת זוג טעימות במיוחד. הן מזכירות לי את הלביבות שאכלתי פעם במסעדת 'קרטוֹפֶל' בברלין. מסעדה שכל המנות שבה הן על טהרת תפוחי אדמה כחומר גלם. ובמיד-ווסט בארה"ב נפוצה מנה של קציצת המבורגר ענקית המוגשת עם לביבת תפוח אדמה גדולה, המכונה Hash.  אגב ההמבורגר שם עשוי ממאה אחוז קציץ בשר בקר, ולא בתערובת עם חלבון תעשייתי או עם פסטה, כפי שמוגש כאן בארץ במרבית המסעדות. גם באלו הנחשבות כטובות. החתן שלי הוא מומחה באיבחון הזיופים האלה.

אז אמנם לביבות תפוחי האדמה האלו הן פחמימות מטוגנות (ולכן פחות בריאות מלביבות גבינה שמכילות חלבון), אבל אני אוכל מהם רק יום אחד בשנה. מותר.

Crispy Hash Browns

והמתכון להכנה.

חג אורים שמח!

החיה שבנו

רשומה נוספת בסדרה הרגלי והפרעות אכילה


יהיו בוודאי כאלה שיראו עין בעין השוואה בין בני אדם לכלבים. אז ראשית, אפשר גם אפשר להשוות. הן מבחינה ביולוגית והן מבחינה התנהגותית. מבחינה ביולוגית, למרות שאנחנו הולכים על שניים והם על ארבע - האנטומיה והתפקוד של מערכות האיברים הפנימיים אינם שונים במהותם בין שני המינים. כבר הזכרתי כאן בעבר, כיצד בקורס פראמדיקים בצבא - למדנו אנטומיה של האדם על כלב. שנית, אנו בני האדם, חולקים עם הכלבים למעלה ממאתיים מחלות.

ומבחינה התנהגותית - הן האדם והן הכלב הם חיות חברתיות. יסלחו לי אלה שיכעסו על שאני מחשיב את האדם כחיה. ראשית כבר הבאתי כאן לא פעם דוגמאות לרוב, לכך שאין מותר האדם על החיה. ואפילו ישנם דברים לא מעטים שבהם החיות עולות עלינו. גם בהקשר ליכולות קוגנטיביות ורגשיות. וזה במיוחד נכון בעיקר לגבי אלו שאנחנו מכנים החיות העילאיות. ולא בכדי. אז מבחינתי ולדעת מדענים רבים - אין מותר האדם על החיה. יש מותר יהירות האדם והשליטה על החיה. וכי אין גם האדם נשלט על ידי האחר?

אין בכוונתי לעסוק כאן בהתנהגויות חייתיות של האדם בכלל. למרות שעם יד על הלב, כל אחד ואחת מכם וודאי נתקל לא מעט בהתנהגויות חייתיות של אנשים. אם בשעת לחץ או בתחרות מכוערת ידועה... ויש גם פוליטיקה בחברות החיות. את הפוליטיקה לא המציאו בני האדם. על כן פוליטיקה היא תכונה חייתית. לכאורה למטרות הישרדותיות. לא סתם בעברית השורש של המילה מלחמה הוא לחם.

ומלחמות פוליטיות יש גם יש בחברות חיות. בחברות אלו נוצרות לא פעם גם קואליציות ואופוזיציות שלא תביישנה את האדם. ויש יריבויות וחרמות ועונשים פיזיים וגירוש מהחברה או הוצאה להורג ...

מסתבר שגם לחיות העילאיות יש חוקים וקודים התנהגותיים/חברתיים . על רבים מהם למדתי באוניברסיטה - בקורס מרתק על התנהגות בעלי חיים.

אך לא בהשוואה לתכונות חייתיות באדם תעסוק רשומה זו. היא תעסוק במקרה פרטי - בהשוואה של הרגלי והפרעות אכילה בין בני אדם לכלבים.

יש לנו שני כלבים. הוא והיא. טרייר ורועה שוויצרית, למרות שהגנטיקה שלהם אינה גנטיקה טהורה של כלבים גזעיים. לכל אחד מהם יש אישיות (כן, בהחלט אישיות). שהיא שונה מאוד זה מזו, בכל התחומים. אך מכיוון שבאכילה עסקינן, אתרכז בכך.

הוא, הטרייר, אוכל במשורה. אולי משום כך המדדים שלו בבדיקות וטרינריות מורים על כך שהוא צעיר ב- 5 שנים מגילו הביולוגי, ומגלה תכונות של אתלט בזריזותו ובכושרו הגופני. נדיר שהוא מסיים את המנות המדודות לצרכיו הביולוגיים - בשתי הארוחות הניתנות (בוקר וערב).

נראה לקורא שהאדם הקדמון אכל שלוש פעמים ביום לכשהיה צורך לצאת ולצוד או ללקט אותו? יש ימים שלא אכל בכלל.

כלבים לא צריכים ואפילו רצוי שלא יאכלו יותר מפעמיים ביום. ולמרות זאת הכלבה הקודמת שלנו, בובה עליה השלום, הייתה תמיד נורא רעבה. אולי משום שקיבלה אוכל דיאטתי מיוחד, המותאם לנטייה שלה לאבנים בדרכי השתן. ומכיוון שנותרה נורא רעבה ובכדי שלא תשמין, נתנו לה ארוחה שלישית - סלט ירקות. ארוחה צמחונית של ממש לכלב. האם אכילת סלט ירקות אינה נחשבת לארוחת בני אדם? וקערת הסלט שלה כללה שני מלפפונים, שני גזרים ועלי חסה. גם הרועה השוויצרית שלנו תמיד מאוד רעבה ומחפשת אוכל. אך על כך אחזור בהמשך.

בובה הכלבה הצמחונית

לעומת הכלבה בובה ז"ל (שלמרות הצמחונות לא האריכה חיים ונפטרה מעט לאחר גיל 9), הטרייר שלנו אינו אוכל שום ירק חי למינהו, מלבד גזר ותפוח אדמה מבושלים. למעט לעיתים נדירות שבהם ראיתי אותו נוגס בצנונית חיה שנפלה לרצפה, ופעם אחת נגס ברצועה דקה של פלפל אדום.

לעומתו הרועה השוויצרית אוכלת מבין הירקות רק פרוסות עגבנייה ומבין הפירות - רק תפוז. אוהבת מאוד לקבל פלחי תפוז נטולי גלעינים. ולעומת זאת בקלמנטינה היא לא תיגע. שניהם אוהבים מאוד גבינת קוטג' ויוגורט. אבל הוא לא יגע ביוגורט פירות כל שהוא. היא - רק ביוגורט תות שדה. האם אין גם אנחנו בני האדם - סלקטיביים במיני מזונות באופן הבדלי?

ונחזור לעניין הרעב הכרוני של הרועה השוויצרית. אנחנו צריכים נורא להקפיד על כמות המזון שהיא מקבלת, כי יש לה נטייה להשמנה. בניגוד לבני אדם שלא יכולים לסתום את הפה, לכלבי המחמד שלנו אנחנו בעצם יכולים לסתום את הפה בכך שלא נאפשר להם גישה למקורות המזון שלנו ולפקח על כמויות המזון שהם מקבלים. אבל מסתבר שהרועה השוויצרית החכמה גם ערמומית.

בתחילה היינו צריכים לשמור שהיא לא תאכל את מנות האוכל שהשאיר הטרייר בצלחתו. לעומתה הוא נוהג לאכול לאט לאט ובנחת, עם אתנחתאות בין ביס לביס. היא לעומתו טורפת וכמעט מבלי הפסקות לנשימה. מסיימת את כל המנה שלה בפחות מחצי דקה. ולאחר רגע, חוזרת לצלחת הריקה, כדי לבדוק שמא נותר משהו. לעיתים מלקקת את מה שלא נשאר בצלחת. מסתכלת אלי בעיני תחינה. רוצה עוד. לכשנוכחת שלא תקבל תוספת, היא ממהרת לקערת המים שלה ולוגמת כמות הגונה. אולי גם אנשים בעלי נטיות השמנה צריכים ללמוד ממנה?

אצל כלבים כמו בבני אדם, גם הרעב בתום ארוחה - נעלם לאחר 20 דקות. בדוק. כדאי לאמץ כשיטה. לשתות הרבה מים בסיום הארוחה ולהמתין 20 דקות עד ששאריות הרעב יחלפו.

ואופן האכילה של הרועה השוויצרית מזכיר לי הרבה אנשים שטורפים את ארוחותיהם ולא מסתפקים גם כשהצלחת נותרת ריקה. אבא שלי שהוא שורד השואה, יצא ממנה עם שתי שריטות. האחת, שהוא קופץ בבהלה כשמעירים אותו. והשנייה, שהוא טורף את האוכל במהירות (גם אם הוא רותח), עד שהצלחת נותרת ריקה. באותו אופן ומהירות שעושה זאת הכלבה. ואז נוטש אותנו בשולחן, לשטוף את הצלחת שלו ושאר הכלים שהצטברו. 

הוא סיפר על סבא שלי עליו השלום, שהיה בעל אדמות באוקראינה לפני מלחמת העולם השנייה - כיצד קיבל גויים חדשים לעבודה (הרי ליהודים לא הייתה נאה מלאכת עבודת האדמה). הוא נהג להזמין את המועמד לארוחה. אם המועמד סיים לאכול מהר - הוא התקבל לעבודה. זה היה מבחן הקבלה לעבודה שהוכיח את עצמו, ללא יוצא מהכלל.

ולאחר שטרפה הכלבה את מנת המזון שלה, ניסתה בתחילה לאכול גם מהאוכל של הטרייר נעים ההליכות (עד לגבול מסוים. כי הוא גם יודע לעמוד על שלו, כשצריך). להבהרה - מזון הכלבים המסחרי שלו שונה משלה, בהתאמה לגודל הכלב ולדרישות הגופניות המותאמות לו.

אך לכשהבינה מהר מאוד שאסור, גם אם הוא מתעכב באכילה - היא כבר נמנעת מלגנוב לו. הבינה שהותיר במטרה שאולי ישוב בהמשך לאכול עוד מהארוחה שהוגשה לו. אבל בתחילה כן המשיכה לאכול את מה שנותר בצלחת שלו - רק כאשר הבחינה שאנחנו לא נוכחים במקום. למעשה היא בחנה גבולות. בדיוק כמו שבוחנים גבולות ילדים, כמו גם לא מעט אנשים מבוגרים. היא לומדת מהר מאוד. היא כלבה מאוד פיקחית.

אז כיום, בעקבות החינוך, היא כבר אינה נוגעת באוכל שלו גם כאשר נשאר בצלחת. אלא אך ורק אם וכאשר מעט מאוכל שלו גולש מהצלחת ונותר ברצפה למשך זמן. בעלי הכלבים מכירים בוודאי את התופעה שכלבים הם מכונות שואבי אוכל, שנופל מהשולחן בעת סעודה או הכנת אוכל. הרועה השוויצרית שלנו גם חושבת שהיא סו שפית - יושבת בסבלנות בצמוד למבשל, מסניפה את ריחות הבישול ובהיכון לאיזה שהוא פירור או טיפת רוטב שינחתו על הרצפה. ואילו הוא (הטרייר), הולך לנוח על סמרטוט הרצפה האהוב שלו, אותו הוא פורס למשעי בקפדנות יתרה וצופה מרחוק במטבח. ובכלל יש לו נטייה לסדר. הוא אוסף טבליות סוכרזית, כדורי אקמול וכדומה שמתפזרים ברצפת הבית, והוא מרכז אותם ומסדרם בעיגולים מושלמים (הקטנים בהיקף והגדולים במרכז המעגל) או בשורות, כמו בבית מרקחת. אנחנו צוחקים שהיה רופא או רוקח בגלגול הקודם.

והיא היודעת לתפקד כמו אדם עם ידיות דלתות הבית כשהיא עומדת על שתי רגליה האחוריות, ופותחת אותן כרצונה לשני הכיוונים (הן בדחיפה והן במשיכה). לכן מעניין שלא פותחת גם את דלת המקרר. היא כנראה יודעת שהמקרר רשום בטאבו שלא על שמה.

ובכל זאת נרשמו מספר מעללים שלה. זה היה כשמחוץ למגירה סגורה נותר מבצבץ קצה קטן של שקית עוגיות. וכשלא היינו בבית, היא נעמדה על שתיים ומשכה בקצה השקית עד שנפתחה המגירה. שלפה השקית ורוקנה בתיאבון את כל תכולת העוגיות. ולא השאירה אף פירור וזכר, פרט לשקית הריקה.

ובפעם אחרת, בסל מקנייה בסופרמרקט - נותרו שתי עוגות ארוזות באריזות הרמטיות, ושהיו נתונות גם בתוך שקית ניילון קשורה בקצה. המתינה הגברת בסבלנות, ובזמן מנוחת בעלי הבית - פתחה במבצע קונדיטוריה. ואכלה את כל שתי העוגות עד כי לא נודע שבאו אל קירבה. כנאמר על פי הפתגם השגור שנאמר על ידי אנשים ועל אנשים - הייתה "רעב כמו כלב". למחרת שלשלה.

לפחות היא יודעת להסביר את הצורך לצאת דחוף כדי לעשות את צרכיה, מחוץ לזמני הטיולים היומיים. כשהיא צריכה לשלשל, היא קרבה למישהו מאיתנו, מתבוננת לתוך העיניים במבט משדר מצוקה ואז מתרוצצת אל דלת היציאה הלוך וחזור. מתאפקת במאמץ אדירים, עד שמתלבשים ונועלים נעליים כדי לצאת איתה.

ובפעם אחרת שכחנו כיכר לחם ממאפיית בוטיק, על המעקה בין פינת האוכל לסלון. והכיכר הייתה ארוזה בשקית חתומה של נייר חום, ונתונה בתוך עוד שתי שקיות ניילון קשורות. בבוקר מצאנו שתי שקיות ניילון קרועות ואריזת נייר חום קרוע, ולחם אין.

אבל שלא יראה הקורא אותה ככה. יש לה אופי. למרות הרעב, היא עושה לפעמים שביתות רעב. כשהיא כועסת, היא מסרבת לאכול את מנת האוכל שמוגשת לה. היא תתאפק למרות שהצלחת נשארת להיות מונחת לידה. והיא תדלג על הארוחה. על יותר מכך קצת קשה לה. כי בכל זאת עברו כ- 12 שעות שבהן שוכח הכעס ומתגבר הרעב מאוד.

לעומתה, בזמן האחרון, הטרייר מגלה קצת הפרעות אכילה. באופן שמזכיר קצת אנורקסיה אנושית. התפתחה אצלו נטייה לדלג על ארוחות בוקר ולהסתפק רק בארוחת ערב שנותרת מהבוקר. בתחילה זה התחיל מדילוג על ארוחות בוקר - יום כן, יום לא. לפעמים יומיים לא. ואז גיליתי שאם מניחים בין הצלחת הקרובה אליו מספר פתיתי מזון ליד אפו - הוא בדרך כלל מלקט אותם מהרצפה, מקבל תיאבון ואז ניגש להמשיך לאכול מהצלחת. אם לא יעשה כן בזמן סביר, היא תשמח לאכול את הפתיתים שלו מהרצפה. וגם כשהוא אוכל, הוא אוהב להעביר אוכל מהצלחת לרצפה ולאכול ממנה. לעיתים הוא גם נוטל מספר פתיתים בפיו בתחילת הארוחה ומשאיר אותם אי שם בבית. שיהיה לימי סגריר. וכשהוא כבר ניאות להתחיל לאכול, הוא זקוק מדי פעם לליטוף, כדי להתעורר מאתנחתאות החלימה בהקיץ שלו ולשוב לאכול עד לפסק הזמן הבא.

בעבר הוא נהג לאכול בתיאבון מיד לאחר טיול הבוקר המוקדם. לאחרונה הוא כבר לא מסוגל לגעת באוכל לפני 11 או 12 בצהריים (למרות קביעת האקדמיה ללשון עברית, קשה לי לכתוב צוהריים - כפי שגם תוכנת וורד שבמחשב מסרבת לקבל, מבלי לסמן שגיאה באדום על קביעת האקדמיה).

יאמר הקורא - האם חוסר החשק לאכול עד לשעה מאוחרת בבוקר - אינה תופעה אנושית? זוהי תופעה שחולקים בה אנשים לא מעטים. אז מי מאלה מהסובלים מחוסר תיאבון בוקר הוא החיה או האדם, בהקשר זה?

ולמרות זאת, לטרייר יש מה שבני אנוש מכנים בשם "עיניים גדולות". כשאנחנו ישובים לשולחן ואוכלים אוכל אנושי - הוא ממהר להגיע ונותן באוכלים מבט של קבצן, מלווה לפעמים גם ביבבת תחינה אם הוא מריח בשר. אבל ברוב אשר ניתן לו לטעום - הוא לא באמת יגע. וגם ישאיר על הרצפה לאחר שיחטוף מהיד ולא יאכל. ובכל זאת, בעת ארוחת ליל שבת, הריחות מטריפים גם אותו. הוא מקפץ עם שתי רגליו הקדמיות על הירך שלי או של הבת. מגרגר, מייבב ומתחנן. והוא יאכל בתאווה רבה מהבשר, תפוחי האדמה, האורז והגזר המבושלים. ואין אז גבול לתאוותו. ובכלל יש לו אהבה לאוכל אנושי. לא סתם אוכל אנושי, אלא לאוכל גורמה. אנין טעם הוא. אם לא נזהר, יאכל מהאוכל האנושי הניתן לו (ורק זה הטעים במיוחד) - ללא הכרה. עד שזה עשוי להסתיים אחר כך בהקאה. בולמיה?

לעיתים הוא מתמהמה מלאכול את האוכל הכלבי הרגיל הניתן לו ומממתין, שמא יקבל אוכל אנושי שריחותיו עולים במטבח. רק כשמבין שאין ברירה, הוא פונה באכזבה לאכול את האוכל שלו מהצלחת.

יאמר הקורא, האם אין כל זה מזכיר גם תופעות והרגלי אכילה אנושיים? כמו למשל של אנשים שמכורים למתוק, או לשניצל, צי'פס וקצ'אפ, ואוכלים דברים אחרים כזית, רק כשאין ברירה.
אמר הרמב"ם שהיה גם רופא חכם במקצועו: "לבריאות טובה יש לאכול ארוחת בוקר כמו מלך, ארוחת צהריים כמו אדם וארוחת ערב כמו אביון". את ארוחת הערב רצוי לאכול שלא לאחר שש, שש וחצי בערב. ולאחר מכן לסתום את הפה עד לבוקר, למעט שתייה. 

הרמב"ם גם המליץ על הליכה מתונה של רבע שעה לאחר כל ארוחה."פן יחמיץ המזון" - כפי שניסח להדיוטות.

את ארוחת הבוקר רצוי לאכול עד כשעה לאחר ההשכמה. זהו משטר אכילה שניתן לחולים גם בבתי חולים ובבתי אבות סיעודיים. למי שמשטר האכילה המומלץ על ידי הרמב"ם אינו נראה לו - שלא ילין על עודף משקל והשמנה. וכמובן לשיטת הרמב"ם (שיש בה הגיון ביוכימי המותאם לאדם) - יש גם בונוס לבריאות טובה ולאריכות ימים. מצחיק שבמרדף אחר הבריאות והאסטטיקה - אנשים רודפים אחר דיאטות, תכשירים, ותוספי מזון יקרים (שמשלמים הון עליהם) - במקום לשמור על כללי אורח חיים פשוטים ומסודרים וללא תשלום. האם מה שבחינם איננו שווה?

אם הבעלים של הכלבים יודעים לשמור על משטר אכילה של כלביהם, מדוע שלא ישמרו עליו גם בעליהם עצמם? גם הבעלים יכולים לשים רסן (אולי גם פיזי 😅) על פיהם. במה מותר בריאות האדם על בריאות הכלבים? בזה שאם אין שומרים על האדם, איננו יודע לשמור על עצמו?

אין מותר יצר האדם על יצר החיה.

כמו בני האדם הנחלקים לשתי קבוצות - 
הוא אוכל כדי לחיות והיא חיה כדי לאכול.

הרועה השוויצרית (ימין) והטרייר (שמאל)

על סקרנות קולינרית ועבודה בעיניים

רשומה זו מתווספת לסדרה הרגלי והפרעות אכילה

מה היה עושה הקורא אם היה מגיע לארץ זרה במזרח הרחוק והיה רואה מתחת לשם באותיות יפניות תמונת מנה לא ברורה של מה שמצוי בצלחת. והיה שואל את המלצר שאינו מבין ומדבר מילה באנגלית - מהי המנה הזו? והמלצר היה עונה ביפנית ומתאמץ להסביר במימיקה רגשנית אך בלתי מובנת לאוזן השומע? וכשהקורא היה מחליט בכל זאת לנסות ולהזמין את המנה, כי אולי המלצר ליהג ארוכות בשבחה. אך אז כשהמלצר שולף סמרטפון בהתרגשות רבה כדי לומר את דבריו בעזרת גוגל טרנסלייט. והתרגום יצא דו-משמעי: כלומר, או שהמלצר התלהב מן המנה המנה הזו וממליץ עליה מאוד, או שהוא אומר "אל תעז לקחת את המנה הזו כי היא לא בשבילך". אני מניח שרוב הקוראים לא היו מזמינים את המנה הזו. ולמרות שההסבר מיפנית לתרגום אנגלי היה דו-משמעי. ובדרמטיזציה שבה נשמעה נימת אזהרה - היה מי שלא עמד בסקרנותו ואמר יאללה נזמין.

ולכשהגיעה המנה היה בה סוג של חלזון גדול בתוספת הרבה רוטב וואסבי - שזה משהו ירוק דמוי חזרת וחריף ביותר לסינוסים באף. אך עם ובלי וואסבי, היה לחלזון הזה מרקם של גומי וטעם דוחה ברמות. אי אפשר לאדם מערבי לאכול דבר כזה וזה מה שלא הבין המזמין (או סינן) מהמלצר שניסה בכל כוחו להסביר "אל תיקח, זה לא בשבילך".

וזה הזכיר לי את ירח הדבש שלנו בפריז, שבה כיתתנו רגלינו ועברנו, אני לא מגזים, בעשר מסעדות, שבאף אחת מהן לא היה תפריט באנגלית. אלא בצרפתית בלבד ובאותיות ציוריות שלא עזרו בניסיון להבין משהו מהכתוב. וזוגתי כבר התחילה לבכות מרוב עייפות ורעב עד שנשברנו ונכנסנו למסעדה הקרובה הבאה. אינני זוכר אם היה תפריט באנגלית , אבל אני חושב שבמקרה כזה הכי בטוח להזמין אנטריקוט עם ציפס, שניתן להבין גם ללא ידע צרפתית. וכך עשינו, הצבענו בפני המלצר על השורה וסימנו באצבעות פעמיים. המנות הגיעו כמובן עם יין אדום. הצרפתים שותים יין כמו מים. וזה היה באוגוסט, ופריז הייתה אז לוהטת ולחה. זוגתי שיוועה לכוס מים. ניסינו להסביר למלצר שאנחנו רוצים מים. וואטר, וואטר, ומסמנים תנועת שתייה, שחייה וכיד הדמיון הטובה כדי שיבין. והוא לא הבין, ושלח אחד אחר השני מלצרים אחרים, שגם הם לא הבינו אנגלית. עם דמעות בעיניים ניגשה זוגתי למזרקה במרכז המסעדה והצביעה על המים. "אה, דה לוֹ" ירדו סופסוף לדעתה. 
שנים אחר כך חזרנו לפריז עם הילדים והסתבר שהצרפתים למדו בינתיים קצת אנגלית ולפחות ברוב המסעדות יש תפריטים המוסברים בשפה האנגלית.

אז כשהבין המזמין במסעדה היפנית, זה כבר היה מאוחר מדי. והוא לא היה מסוגל לאכול את מה שבישל לעצמו. לא נורא אמר, זו הייתה חוויה קולינרית. ולפחות, כך הוא אמר, הגישו עם הגומי הדוחה הזה צלוחיות של תוספות ואורז בנדיבות. והמלצר שהבין שהמנה העיקרית לא תאכל, מילא מחזור שני של תוספות. והמזמין לא נשאר רעב.

הסקרנות הרגה אותו גם כשהזמין מנת מלפפון ים. גם זה היה דוחה ברמות - אמר המזמין. מעניין מה חשב טראמפ כשהגישו לו מלפפון ים כמנה ראשונה, במפגש ההיסטורי שהיה לו עם מנהיג קוריאה הצפונית קים ג'ונג-און?

ובכלל, לאחר שחזר מהמזרח הרחוק, הוא התחיל להתקין לו דברים משונים למאכל. למשל הכניס לקערית ביצים, יצק לתוכה חומץ וסויה והניח ללילה מעל המקרר. החומץ והמלח שבסויה 'בישלו' מעט את הביצים, וכך הוא אכל אותן - חיות כבושות כמו דג מלוח. דג מלוח או הרינג הוא ממש מבחיל בעיניי. אני זוכר בצבא את כמויות הדג מלוח שהוגש בארוחות בוקר ולאחר שאף אחד לא נגע בזה -  נזרקו בכל יום לפח הזבל. תמיד שאלתי האם מספקים בצבא דג מלוח בגלל החברה האלה שרגילים לדג מלוח מהבית כנסת. ומה, הישראלים לא התחילו לאכול בתאווה דגים חיים שקוראים להם סושי? אגב למי שאינו יודע, סושי ביפן בכלל לא דומה לסושי המערבי. ביפן הוא לרוב אינו מגולגל באצת נורי. אני לא מסוגל לאכול, לא את זה ולא את זה. בקושי אני אוכל דגים מבושלים, אז חיים? וחוצמזה אצת הנורי מבחילה בעיניי כמו כוסברה. ולכל אותם השפים כמו אסף גרניט שאוהבים כוסברה ושונאים שמיר, אני אומר: אני עף על שמיר. ואני שהתאמצו להוציאו לי את גרגרי הקימל מהלחם בילדותי, אינני מבין את כל אלה שמרחיקים צימוקים מהעוגה.

לאחר שראיתי את המראה המלהיב של ביצת הסויה/חומץ שאלתי מה דעתו שנקרא לה ביצת הרינג והזכרתי לו שבישראל אפשר לחטוף הרעלת סלמונלה מביצים שאינן מבושלות כראוי. וכפי שכתבתי בעבר בבלוג אמירה יומית - ביצים חיות הורסות אנזים חשוב בגוף וזה כבר עניין של ביוכימיה.

ובענייני ביצים, לפני שנוסעים לסין אני מזהיר מפני מאכל סיני מבחיל המכונה ביצת אלף השנים. מאכל זה נחשב לאחד מהמאכלים הכי דוחים בעולם. ואילו בעיני הסינים נחשבת למעדן.

ביצת אלף השנים

מדובר בשיטת שימור של ביצים בתערובת של טיט, אפר, מלח, סיד וקליפות של גרגרי אורז - במשך מספר שבועות עד מספר חודשים. בסיום התהליך החלבון הופך למרקם דמוי ג'לי שצבעו חום כהה ושקוף. והחלמון הופך לירוק כהה אפרפר במרקם דחוס וקרמי.

נראה כאן למישהו מהקוראים שכולם שומעים לי? בליל שבת המישו התקשר כשבדיוק ישבנו לארוחה ושמתי אותו ברמקול. "אכלתי את ביצת אלף השנים" סיפר. איך היה שאלתי ומזל שלא ראה את פרצופי. "היה בסדר, אבל היה לזה טעם של ביצה רגילה". צחקנו בקול גדול. ואולי איזה מזל שעבדו עליו עם ביצת אלף שנים מזויפת וצבועה בצבעי מאכל. קשה לי להאמין שביצה נרקבת הייתה טעימה לחיכו.

במחצית התחתונה של המנה ביצת אלף השנים המזויפת וגם את מה שהוגש בחלק העליון של הצלחת, אני לא הייתי אוכל. לשאלתי, מדובר במדוזה עם ערמוני מים. אבל הזמין אכל. הגישה שלו הייתה לטענתו "מיליארד סינים אינם טועים". ולשאלתי איך הייתה המדוזה, השיב "דווקא טעים". שאלתי אם היה לזה מרקם רוטט כמו מקפא רגל קרושה שאוכלים אשכנזים. "היה לזה מרקם יותר צמיגי ללשון ולחך", ענה. ומה אומרים הסינים? "פחות מדוזה אחת בים", ענה. אז אולי נבקש את המתכון ונתחיל לדוג את המדוזות הפושטות על חופי ישראל בכל קיץ? תגידו, מדוזה זה כשר? מקסימום עוד מאכל פירות ים שאינו כשר למהדרין.

עשרה דברים שגומרים לי על האוכל

זוהי רשומה נוספת בסדרת הרגלי והפרעות אכילה, שמובאת כאן במהדורה שניה, לאחר שבמהדורה הראשונה שלה במקום אחר - זכתה ב- 118 תגובות מרתקות. 

בענייני אכילה, בעיני עשרה קבין של גועל נפלו על עולמי. דברים אשר לא רק שהם עוצרים את הפרשת בלוטות הרוק שלי, אלא ממש ממש גומרות לי על הארוחה - עד שלא אוסיף יותר אפילו ביס אחד. הבת שלי עוד מרבה ממני ופשוט עשויה לקום ולברוח מהשולחן. ובכלל מדהים איך חוש הטעם שלה זהה לשלי. וחוש הטעם של הבן זהה לזה של אימא שלו. גנטיקה של הטעם ומה שמסביבו ?!

אני בן להורים שורדי שואה שחונך לכך שאוכל לא זורקים וכי אם אתה לא אוכל משהו, צריך שיהיו לך ייסורי מצפון על כל הגוועים ברעב בעולם. ולמרות זאת, יש עשרה דברים שגם הורי היקרים יזכו לראות אותי זורק אוכל. ואלו עשרת מכות מצריים שלי:

1. כוסברה. אני אומר לכם גם פירור עלה קטן או זרע מספיקים כדי שהגועל ברמה הגבוהה ביותר מתפשט בכל גופי. כשאני מזמין במסעדה, אני שואל תמיד עם יש במנה כוסברה. לפעמים אמרו לי שבמיוחד בשבילי הטבח יכין בלי כוסברה. אבל איכשהו מגישים תמיד עם שריד כוסברה ולכן כבר לא רוצה יותר מנות כאלו. בגלל זה יש לי בעייה עם מסעדות גרוזיניות (סליחה, גיאורגיות. הרי כבר אסור לומר גרוזיניות), ובחלק מהמסעדות ההודיות והפרסיות. ובכלל בחלק מהמזרחיות. זהו ממש חוסר התחשבות שכל המנות עם כוסברה, כי העולם מתחלק בין אוהבי כוסברה לבין שונאי כוסברה. אני אומר את זה באחריות. מי שמגיש כוסברה לציבור הרחב לוקח סיכון גדול שכמחצית יתעבו את האוכל. אני זוכר שהייתי בכנס מדעי בדן פנורמה בתל אביב, ובארוחת הצהריים החגיגית שהכילה מזנון עשיר עם עשרות מיני מאפה, בשרים, סלטים, ותוספות  - הכל, אבל ממש הכל הכיל ונדף כוסברה. אפילו הפיתות היו בטעם כוסברה. קבס וחולשה עזה אחזו בי. יצאתי מהמלון לשאוף אוויר צח וישבתי על מדרגות המלון עשרים דקות להשיב את נפשי, עד שיכולתי לשוב להרצאות. אני ממש לא מבין איזה שף משוגע יש להם שמכניס כוסברה לכל דבר.

2. עמבה. פעם כשהייתי צעיר עוד הייתי מסוגל לאכול מעט מזה, אבל כיום אני ממש לא יכול לסבול את הרוטב הצהוב עכור הזה. יש אנשים שחושבים שעמבה היא הדבר הכי טעים בעולם וחושבים שצריך לקלקל את הטעם של כל אוכל עם זה. אפילו בחמוצים שמים את זה. פעם בפלאפליה שאלו אותי איזה סלטים להוסיף למנה - בלי שיכולתי לדעת הכל היה מלא כוסברה ועמבה. אפילו סלט המלפפונים, העגבניות והצנון. כמו שהיא זרקתי את המנה לפח.

3. חנות תבלינים. אוכל שנשפכה בו מלחיה או שקית שלמה של תבלין, נניח כמון או מנה שטעמה כטעם השום. תגידו איך מגישים דבר כזה? מי שמכין לא טועם? מילא אני יכול להבין פישולים ותאונות בשתיה. למשל כשחזרנו מארה"ב לארץ, היינו צריכים להתקין סורגים בחלונות, כדי להגן על הפעוטה שלנו מאימוני צניחה. הכנתי קפה לשני הפועלים שהיו מבני המיעוטים ולעצמי. כשהבחנתי שלאחר טעימה הם כבר יותר לא שותים, שאלתי אם יש בעיה בקפה. "לא, אחר כך הם ענו בנימוס". וכשהקפה שלי התקרר מעט ושתיתי לגימה, הבנתי. היינו רק מספר ימים בארץ ואני שכחתי את ההבדל בין שקית מלח לשקית סוכר. כל כך התנצלתי, אך הם כבר סרבו שאכין קפה חדש עם סוכר. יש לי חשד שהם חשבו שעשיתי את זה להם בכוונה.
אז מילא בקפה, אבל באוכל? מי מגיש אוכל בלי לטעום?

והכי הורגים אותי אלו שמכניסים לאוכל חריף ללא הכרה. אין לי בעיה לאכול חריף בטעם, אבל מי שאוכל כך, תסלחו לי - עשוי לאכול אוכל מקולקל ומסריח ולא ירגיש. גם אוכל מומלח אפילו בהגזמה קלה, לא אתן גם לחתול. מלח במתוקים ממש דוחה אותי - וכי לא מספיק הסוכר כדי להרוג בן אדם שצריך להוסיף לו מלח?

4. מוקשים. לאכול ולהתקל בגזע עץ של רוזמרין וכדומה בפה. ממש תענוג, נכון? וגם אורז שחלקו רך וחלקו גרגרים ששוברים את השיניים - הורס אותי. אבל כשאני מוצא באוכל קליפה של ביצה, זה כבר ממש משכיב אותי על הקרשים. התיאבון נסתם לי להרבה זמן.

5. שערה. אם מישהו רוצה לחסל לי לגמרי כל שמץ של רצון לאכול, שיצניח באוכל שערה. זה הדבר הכי מגעיל שיש. וכשזה אפוי בעוגה, זה ברור שזה לא צנח רק עכשיו במקרה וגם כשהשערה ג'ינג'ית, זה ברור שזה לא בא ממני. כשהייתי ילד, שערה באוכל הייתה יכולה להוציא ממני קולות של אנורקס וגם היום אני לא רחוק מכך. הבת תקום ותעזוב את השולחן.

6. טבילת אצבע. אתם מכירים את כל אלה שטועמים עם האצבע? לא אשכח את חברת הכנסת המכובדת מירב מיכאלי כשעוד הגישה תוכנית אירוח בטלוויזיה. היה לה תענוג מיוחד לדחוף את האצבע לכל דבר אפשרי וללקק אותה. אז מי שיעשה (ובדרך כלל זו תעשה) ליקוק כזה עם האצבע של האוכל מול עיניי, אני כבר אשאיר לה שתאכל את כל השארית בעצמה. ולא אוכל גם את שאר התבשילים שלה, כי מי יודע כמה ליקוקים כאלה עשתה עם האצבע במהלך ההכנה.

7. קונצרט. ואני מתכוון לקולות אכילה שאפשר לשמוע עד לבית של השכנים. במיוחד אלו שטועמים כל דבר במיצמוץ שפתיים קולני פּ-פּּ-פּ-פּה. לא יודע איך לכתוב את זה. אני מקווה שאתם יודעים על מה אני מדבר.

8. חיטוט בפה ובאף ובמיוחד בעת האוכל, מעלים לי את הגועל לרמות מאוד גבוהות. הכי הורסים אותי אלה שאת מה שמוציאים מהאף, מכניסים לפה. נשבע לכם שראיתי פעם רופא שעושה את זה ככה. ויש כאלה שראיתי שעושים את זה גם בהרצאות, כביכול מהר ובהחבא. אבל מה לעשות שהמרצה רואה הכל? אני מתנצל אם מה שאני כותב כאן מגעיל אתכם, אבל אני בטוח שראיתם כבר דברים כאלה בעצמכם וחוץ מזה תחשבו שזה הרבה יותר גרוע אם דברים כאלה נעשים בשעת הסעודה.

9. בושם. תגידו, אתם מסוגלים לאכול ולשתות מצלחות וכוסות המדיפים ריח בושם או סבון כלים? חברה, תחשבו על זה - שיטה מצויינת לדיאטה. מי רושם איתי פטנט על צלחות מבושמות לדיאטה?

10. ואחרון אבל לא חביב. אני עומד להתעלף כשאני נכנס לבית שיש בו ריח בישול עז של גפילטע פיש. כנ"ל במסעדת דגים לא מאווררת. ואצות של סושי כבר אמרתי? זה לא שאני לא אוכל לגמרי דגים ומאכלי ים שאני לא מהמתלהבים מהם, אבל ריח הבישול שלהם דוחה. לא אכנס למסעדה שיש לה ריחות בישול דגים. מריח דגים כבושים ומעושנים כמו דג מלוח ולקרדה - אברח עד להונוללו. 

גם לא אשכח את המסעדה ההודית בניו יורק, עם הריחות שנדבקו לבגדים שלנו. מילא אותם קל לכבס, אבל המעילים?

וגם לא אשכח את הסיוט שלי מהצבא, להכנס כקצין תורן לחדר הטבחים ולהעיר אותם בבוקר. אין גועל גדול יותר מלהריח את מה שנדף מהבגדים משלהם.

אבל שיא השיאים בשבילי היה כניסה לבית של גברת נויימן, שלא רוקנה את האשפה לפחות יומיים.

ובזכות התגובה של מניפה, אז במהדורה הראשונה - קבלו את זה לאווירה: