הולֶכֶת אַתְּ מֵעִמִּי וִיהִי רְצוֹנֵךְ לְבַדּוֹ נֵר לִנְתִיבֵךְ

אִמָּא לֹא לָמְדָה סַיִף מֵעוֹלָם
גַּם לֹא יָרְתָה בְּרוֹבֶה
מַלְאָךְ הַמָּוֶת הִשְׁלִיך לְרַגְלֶיהָ כְּפָפָה
וְהִיא יָצְאָה לִקְרָב בְּיָדַיִם רֵיקוֹת.
הִיא בְּלֹבֶן שִׂמְלָתָהּ
הוּא בִּשְׁחֹור גְלִימָתוֹ
מַאֲכֶלֶת בְּיָדוֹ.
וַיְהִי עֶרֶב
וַיְהִי בֹּקֶר
אֵשׁ לוֹחֶכֶת שׁוּלֵי שָׁמַיִם
בְּעוֹד גְלִימָתוֹ עוֹלָה בְּלֶהָבוֹת
כָּרַע הַמַּלְאָךְ
כְּאַז,
אִמִּי מוּל גוֹלִיָת.

על ברכיה

בְּצֵאתֵךְ
אֶל הַמַּסָּע שֶׁהוּא אָרֹךְ
מֵהַחוֹמָה הַסִּינִית, אִמָּא
לֹא אָמַרְתִּי לָךְ שָׁלוֹם.
וַאֲנִי תּוֹהֶה
מַדּוּעַ כֹּה מִהַרְתְּ?
הַאִם קָרְאוּ לָךְ?
אוֹ הִתְנַדַּבְתְּ לָלֶכֶת?
אוּלַי זֶה לֹא הָיָה הַתּוֹר שֶׁלָּךְ?
אֶפְשָׁר שֶׁאַצָּה דַּרְכֵּךְ אֶל הָרִבּוֹן.
כָּל-כָּךְ אָהַבְתִּי אוֹתָךְ, אִמָּא

(מתוך שיריו של יעקב ברזילי "דו-קרב" ו"לא אמרתי לך שלום").

היא הלכה לעולמה חודשיים בדיוק לפני יום הולדתה ה- 92. מסיבוך לבבי של שפעת.  הייתה בהכרה עד רגעיה האחרונים. 

הסבל בחודש האחרון לחייה היה רב. צחוק הגורל שזה החל מיום הולדתו של אבא שלי ולכן דחינו את החגיגות. בשבוע האחרון כבר לא היה מנוס מאשפוז בבית חולים. נראה שבימיה האחרונים כבר אפס כוחה להיאבק. אוחזת בידו של אבא שלי שישב שבור לב לידה, ממוללת בידה השנייה את דש שרוולו - מתחננת שכבר יישא אותה לקברה. מרימה ידיה לשמיים בתחינה - קוראת אל אימא ואבא שלה.

ימים ספורים לפני מותה, נגשה רופאת המחלקה לאבא שלי ושאלה: " אתה נראה אדם חזק. אם יגיע המצב לזה, האם לנסות החייאה"? הוא ענה בשלילה. אין היא רוצה בהמשך סבלה. אבל מצבה הקליני דווקא השתפר בשתי היממות האחרונות. ולכן לא ציפינו.

עם אבא, יבדל לחיים ארוכים

ובגלל שלא היה צפוי, עוד בבוקר מותה הנכד הגיע וביקש מאבא שלי להחליפו - שילך הביתה לישון מעט. ושהוא והעובדת הזרה ישגיחו עליה עד שישוב. עוד הספיקה לאכול בערמומיות מהמרק של ארוחת הצוהריים האחרונה. ואנחנו הכי קרובים לה - לא היינו לצידה כשהגיע המועד. כאילו תכננה כך, להמעיט את צערנו. אחותי לעולם לא תסלח לעצמה שבשבועות האחרונים לחייה לא הייתה לצידה, אלא בדרום אפריקה. ואני על כך שהתבשרתי על מותה בירושלים.

קברנו אותה בבוקר יום שישי. ממקום מגוריה בצומת שלפני, הגיעה לצומת האחרון המוביל לבית העלמין בכפר נחמן. אמרתי קדיש מול תכריכיה פעמיים - בחדר ההספדים ומעל קברה החם. אמרתי קדיש בפעם הראשונה בחיי. אין טקסים דתיים מדברים אלי. זה היה למענה ולמען אבא. היא אמרה תמיד שהיא חוששת מכך שירד גשם בהלווייתה. אני זוכר כיצד הופיעה בילדותי הצעירה בבית הספר בסיום הלימודים - עם מעיל גשם ומטרייה, שלא אירטב. ומזג האוויר הסוער נעתר לבקשתה בפסק זמן נדיב, וזרחה השמש בעת קבורתה. 

מול כיסוייה באריחים ובחול, החלה להירקם בלבי החלטה. שבבוא הזמן יפוזר אפרי. אין לי צורך בקבר בעיר מתים. במילא כבר קוברים כיום במגדלי כוכים.

אוזל המקום במדינה קטנה של קברים. בקושי ובמחיר, הצלחנו לשריין מקום  מעליה בקבר דו-קומתי לאבא שלי - יבדל לחיים ארוכים.

אבא שלי מציין שהייתה הלוויה מכובדת. לא זיהיתי תשעים אחוז מהנוכחים. היו מאלה שנותרו ממשפחתי הקטנה שרובה נספתה בשואה - הגיסים, הנכדים ובני הדודים שבארץ. הגיעו גם חבריו הטובים והנאמנים מהעבודה של אבא שלי, שהרעיפו עלינו כולנו ניחומי אמת. מהעבודה של אחותי הגיעה נציגות קטנה מההנהלה. השאר יגיעו כנראה בשבעה. בלטו בחסרונם כל המחשיבים או אלה שהחשיבו עצמם לחברים שלי. אולי משום שיום שישי בבוקר הוא יום סידורים. אולי יהיו שיגיעו לשבעה, ואולי אין לי מה לצפות. כעת כשהצער כה רב, בטלים בשישים האכזבות וחשבונות הנפש.

וכדברי ביאליק בשירו, אני אומר לאימא האצילית והאהובה שלי:

הוֹלֶכֶת אַתְּ מֵעִמִּי - לְכִי לְשָׁלוֹם
וִיהִי רְצוֹנֵךְ לְבַדּוֹ נֵר לִנְתִיבֵךְ,
וּמִצְאִי אֶת-הַשַּׁלְוָה בַּאֲשֶׁר תִּהְיִי.

בפסק זמן של השבת שבשבעה, הכתיבה מעט מנחמת.
ושוב תודה אישית למי שהביעו תנחומיהם בבלוג.