‏הצגת רשומות עם תוויות התנהגות כלבים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות התנהגות כלבים. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 21 במרץ 2025

מוסריות ואמפתיה - תכונה אנושית או חייתית?

לזעירא שלנו מלאו היום חודש ימים. כיצד קטינא שלנו הגיבה לאחיה הבוכה?
נצמדה אליו, הביטה בעיניו וליטפה אותו עד שנרדם בשלווה. בתמונה, לפני מימין ואחרי משמאל:


תקראו לזה אמפתיה או אלטרואיזם אנושי, אך קרוב לוודאי תאמרו משהו כמו "נו, זה לא נחשב ומובן מאליו בין פרטים מאותה משפחה גרעינית". אך, אולי כן ואולי לא. כי האם זה כך בין כל האחים או האחיות?

אימא של זוגתי סיפרה שיום אחד חשה בשקט חשוד ומיהרה לבדוק מה קורה בחדר הילדים. לתדהמתה גילתה שבנה בן ה-5 הוציא בחשאי את אחותו התינוקת ממיטתה, הניח אותה על הרצפה וכיסה אותה בכסת (כר גדול) שתחנק. במשך כל ילדותה הציק לה בכל הזדמנות.

חברים שלנו שיש להם שני בנים בפער של כשנתיים וחצי סיפרו שיום אד כשעמדו לנסוע, הבן הגדול הציע ברצינות להוציא את אחיו התינוק מהמושב, להניחו מתחת למושב האחורי ברכב ולבעוט אותו מחוץ לרכב בעת הנסיעה.

ברור שאלה מיקרים קיצוניים, אבל יחסי אמפתיה ואלטרואיזם בין אחים איננה מובנת מאליה ומתקיים ככלל. אבל, האם גם בעלי חיים מגלים אמפתיה אלטרואיסטית?


כן, זה פוג'י הכלב בא להרגיע את זעירא. מלקק את ידו בעדינות ומטלטל בעדינות את הטרמפולינה עד שנרגע. וזה היה צ'יף עליו השלום שהיה מנדנד את הטרמפולינה של קטינא התינוקת:


האין זו הפגנת התנהגות אנושית  על ידי בעל חיים? מדובר כאן באמפתיה בין פרטים משני מינים שונים. אם עדיין לא השתכנעתם, הרי עוד משהו שקרה לפני ימים אחדים. פוג'י הוא כלב מגזע אקיטה שנהנה מהקור החורפי הירושלמי וכדי להתקרר מרבה לשהות במרפסת הבית. והנה הוא שומע מדירה תחתונה בבניין תינוק בוכה. הוא נכנס לכזו חרדה שחטפו את התינוק בן משפחתו/להקתו ולא נרגע עד שנוכח שזעירא נמצא במיטתו.

אוקיי, תאמרו שזה מובן מאליו כי פוג'י מחשיב את זעירא כבן להקתו ולכן מגן עליו. אני חובב צפייה בנשיונל גאוגרפיק בתוכניות על חיים והתנהגות של בעלי חיים שונים בטבע. באחת מהן צפיתי בהתנהגות מדהימה בין שני בעלי חיים ממינים שונים.

דובים וזאבים הם אוייבים מרים בטבע. והנה תועד בנשיונל גיאוגפיק מקרה של זאבה פצועה שמדדה לאיטה באופן שבגלל פציעתה אין היא יכולה לצוד מזון ודינה למעשה מוות. והנה היא רואה לפניה דובה ומחליטה לעקוב אחריה תוך שמירת מרחק ביטחון של 10-20 מטרים. לאחר זמן מה הדובה נתקלת באנטילופה וצדה אותה, כשהזאבה צופה בהם במבט רעב. והנה, הדובה תולשת גפה מהאנטילופה, נושאת אותה בפיה לעבר הזאבה ומניחה אותה לפניה. אני אומר לכם שדמעתי כשראיתי את זה.

בנשיונל גיאוגרפיק  הראו גם שיתוף פעולה בין תנינה לבין זוג עופות (שכחתי את שם המין שלהם) שקיימת ביו שני המינים סינכרוניזציה בזמן הדגירה. שיתף הפעולה הוא בשמרטפות הדדית, זו על הביצים של אלה ואלה על הביצים שלה. כשמי מהם שעוזב את הקן כדי להשיג אוכל, התנינה מגרשת את כל מי שמעז להתקרב לביצי העופות ולהיפך.  גם לאחר הבקיעה נמשכת שמרטפות בין מינית זו על הגוזלים והבקועים. ממש מדהים, לא?  

בלהקת אריות הלביאות מסתירות את שגרי הגורים שלהם מספר שבועות במקום מסתור הרחק מהלהקה עד שהם גדלים ורק אז מובילות אותם כדי להציגם בפני הלהקה. בנשיונל גיאוגפיק תועד מקרה שבו הלביאה האם יצאה כדי לצוד עבור שלוש הגורות שלה ונפצעה למוות על ידי בעל קרניים. דינן של הגורות במקרה כזה הוא מוות מרעב. אבל באופן מפתיע, האריה הזכר, ראש הארמון והאבא שלה, היה מתגנב לעבר המסתור של הגורות ומביא להן שאריות מזון מהציד של הלהקה. אחת מהלביאות של הלהקה עקבה אחריו יום אחד וכשהתקרבה לעבר מסתור הגורות, האריה זינק לעברה כמסמן לה עד כאן. אל תתקרבי לגורות הבנות שלי. האריה דאג לכל מחסורן של בנותיו הגורות עד לבגרותן וצרפן ללהקה כדי ללמוד את מה שלביאות צריכות לדעת כדי לשרוד בלהקה.

מקרה דומה הוקרן בנשיונל גיאוגרפיק על אבא שועל שהופיע כמשום מקום לטפל בגוריו יומיים לאחר שאימם לא חזרה מהציד כדי להביא להם מזון. הוא דאג לכל מחסורם וחינך אותם עד להשגת עצמאות להתקיים בעצמם.

עוד סצנה מרגשת מנשיונל גיאוגרפיק היא של לביאה זקנה שאיבדה את מרבית שיניה ואת היכולת לקרוע בשיניה את חלקה מהציד המשותף של הלהקה. והנה לביאה אחת מהלהקה קרעה עבורה נתח בשר והניחה אותו לפניה לעוס למחצה.

ידוע שגם פילים וגם אריות מתאבלים במה שנראה כטקס פרידה מבן/בת להקה שמתים.



מחקרי התנהגות מדעיים שנערכו חיות מעבדה הראו דפוסי התנהגות מדהימים של אמפתיה ואלטרואיזם בעכברים וחולדות ואפילו בציפורים ודגים. אלה מתוארים ברשומה באתר אנימלס : עכברים מבצעים החייאה?! ומה זה אומר? למה הם עושים את זה? ואיך גילו את זה? והאם זה רומז שיש לנו "דחף חייתי" לעזור לזולת?


הכתבה המרתקת (שאני ממליץ בחום לקרוא את כולה) מסכמת מה זה אומר לגבינו?:
"התגליות על אלטרואיזם של מכרסמים עוזרות להבין שאמפתיה לא נולדה איתנו, ההומו ספיאנסים. ירשנו אותה אולי כבר מאבותינו הדגים הקדומים. התגליות חושפות שאפילו חלק ממעגלי המוח והכימיה העצבית שמניעים חמלה ועזרה לאחר משותפים לרבים מהמינים ואולי לכל בעלי החיים - כולל עכברים, פילים ובני אדם. במחקר נוירולוגי שנערך באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, מיפו החוקרים את דפוסי הפעילות במוחן של חולדות במהלך ניסוי החילוץ, ומצאו "רשת אמפתיה" הכוללת אזורים כמו קליפת האינסולה והמוח הקדם-מצחי המופעלת כאשר חולדה רואה חולדה אחרת במצוקה - רשת המקבילה לרשת אמפתיה ידועה במוח האנושי"​.

הכתבה היא מעין אסקפיזם משפחתי למתרחש במדינה בימים קשים אלה. ואולי בימים אלה כדאי גם לנו ללמוד מבעלי החיים מוסר וערבות הדדית אנושית מהן ?!
 

יום שני, 8 במרץ 2021

יום שלישי, 16 בפברואר 2021

לולה חולת כליות

זוהי לולה והיא הכלבה שלנו

כלבה חזקה , חכמה ויפה מגזע רועה שוויצרית (לא גזעית עם תעודות) שאימצנו  בגיל 5 מצער בעלי חיים, לאחר שבעליה שחזרו בתשובה, לא יכלו לעמוד בפני הלחץ של הסביבה - שכלבים הם חיות טמאות. בחצר צער בעלי חיים בוקה ומבולקה בין הכלבים ולה לא היה חלק בזה. יושבת הייתה לה על ספסל עץ כמו מלכה ומתבוננת על המתרחש לפניה מלמעלה.

לפני מספר שבועות התחלנו להבחין שהיא  מאבדת את התאבון הבריא מאוד שהיה לה. אוכלת בקושי ומדלגת על ארוחות. לפעמים על שתיים ושלוש ברצף. שותה הרבה, לפחות זה - אבל כמויות עצומות של מים. חוזרת מטיול קצר ולוגמת מים ללא הרף במשך כמה דקות.

והמצב הלך והדרדר. בקושי הואילה לקום ולצאת מחוץ לבית כדי לעשות את צרכיה (אבל התאמצה מאוד ולא עשתה בבית). וכשבבוקר אחד התחילה גם לגרור את רגליה האחוריות, הבאנו אותה לביקור אצל הווטרינר. בבדיקה אכן הבחין בחולשה ברגליה האחוריות ולא מצא דבר אחר בבדיקה גופנית מקיפה. הוא קבע שמדובר בדלקת פרקים ורשם לה כדורים כנגד דלקת פרקים בכלבים לתקופה של עשרה ימים ואחר כך לקחת מגהגלופלקס לכלבים. אל תצחקו, הכלבים חולקים איתנו בני האדם למעלה ממאתיים מחלות. אבל משהו לא הסתדר לנו בקביעה של הווטרינר ולכן התעקשנו שיערכו לה גם בדיקות דם. "אם אתם עומדים על כך, בבקשה, זה רק עניין כלכלי כידוע לכם", אמר. - 280 שקל לבדיקת הדם בנוסף ל- 250 שקל (בהנחה לבעלי שני כלבים) עבור הביקור. אבל מי שיש להם חיות מחמד יודעים שאנחנו מחשיבים אותם כבני משפחה לכל דבר, ואין חוסכים עליהם בענייניי בריאות.

 למחרת קיבלנו הודעה להתקשר דחוף למרפאה. הווטרינר בישר שבדיקת הדם שלה העלתה שערכי האוריאה והקריאתינין בשמים. "לולה חולת כליות" בישר. כבר בבדיקת הדם הקודמת שנערכה לה לפני כארבעה חודשים, התקבלו ערכי תפקוד כליה קצת גבוהים מהתקן, אבל ייחסו אותם לכך שהתייבשה מכך ששילשלה לפני כן. 

אין הרבה מה לעשות מלבד לעכב את התקדמות המחלה. לכלבים לא עושים דיאליזה. רשם לה הווטרינר כדורים להורדת החומציות בשתן למשך שבוע וציין את הצורך המיידי לעבור לדיאטה מיוחדת - מזון יעודי לכלבים חולי כליות:

זה לא רק מזון, יש בו גם מרכיבים רפואיים בעלי ערך הגנתי לכליות:

ללא פוספטים וגלוטן, פרה-ביוטיקה, אנטי-אוקסידנטים, הגנה על הגלומרלי בכליה

לא זול בכלל, כ-300 שקלים מזון לשבוע למשקל שלה. אבל על בריאות של בני משפחה לא חוסכים כאמור.

אממה, לא רוצה לאכול. לא מהאוכל הקודם שלה ולא מהחדש. ניסיתי לערבב את פתיתי  האוכל הרפואי עם פירורים של חזה עוף מכובס (מבושל במים ללא מלח), שהוא מקור החלבון היחיד שמותר לה לאכול ממנו מעט. אבל היא דלתה את פירורי העוף בלבד והשאירה את  כל השאר. לא נותרה ברירה, אלא לתת לה מעט יותר חזה עוף מבושל. אך היא הלכה ודעכה, איבדה בקצב ממשקלה ומהיקף המותניים באופן קיצוני. שוכבת אפאטית כל היום בפינה אחת כך:


וכי מה הפליאה? אי אפשר להתקיים רק על מעט חלבון. ולכן יש צורך גם בפחמימות. אז בישלתי תפוחי אדמה, גזרים וקישואים במים ללא מלח. וזו המנה שהרכבתי עבורה לארוחה אחת - שלוש ארוחות ביום. כדי להקטין את עומס החלבון על הכליות

המנה של לולה: חזה עוף, תפוח אדמה, קישוא וגזר מבושלים

וזו המנה המוגשת:


מנה שזוכה להצלחה גדולה, כפי שניתן לראות. איזו הקלה לאחר שכבר חשבנו שאנחנו הולכים ומאבדים אותה:

ואז חל שיפור מה בחיוניותה. יוצאת אמנם לעשות את צרכיה, אבל ברגע שסיימה - מיד אחורה פנה הביתה. צריך לרדת ולחזור לטייל עם חמודי  הטרייר. גם אם היא משתכנעת להשאר עוד קצת "כי גם חמודי צריך לסיים את צרכיו". ברגע ששיחרר "חבילה" - הסתיים הטיול מבחינתה.

מצוייד בהשכלתי הביוכימית, ניסיתי להבין מה עוד חסר לדיאטה מאוזנת. ואכן  נפל במהרה האסימון. בדיאטת חזה העוף והירקות המבושלים, היא מקבלת חלבון ופחמימות, אך חסרים שומנים. אז בהברקה הוספתי לכל מנה שלה חצי כפית שמן זית משובח (מכבישה קרה, עם חמיצות נמוכה מ- 0.5 אחוז).

ולולה התנפלה על המנה המשודרגת בתאווה רבה. ליקקה כל טיפת שמן זית מהצלחת תוך שהיא גוררת את הצלחת לאורך הבית. וכשהצלחת נתקעת בין כיסאות, היא מושכת אותה אליה חזרה עם השיניים ומקבעת אותה לרצפה עם הרגל.


ותוך שיפור מדהים במצבה הגופני, גבר גם תאבונה ולאחר ארוחת הערב, כבר ניגשת לעבר שק המזון הרפואי, מרימה ראשה לעברו, כאומרת "רוצה לאכול". ואכן מזה יומיים כבר אוכלת כשליש מהמנה המומלצת היומית של פתיתי האוכל הרפואי - המוגש בצלחת עם נגיעות שמן הזית.

מוסר השכל : אין לזלזל בערך הבריאותי של שמן הזית.

סוף דבר 27.4.2021

מצבה השתפר מאוד לזמן מה. לבסוף גילתה חולשה הולכת וגוברת בשרירי רגליה האחוריות (בעייה נוירולוגית), עד לכדי כך שנזקקה לתמיכה של שמיכה לקימה ולהליכה לצורך צרכים. הזרקנו לה סטרואידים וזה שיפר מעט עד אשר גם זה כבר לא עזר ורגליה האחוריות שותקו לחלוטין. ב- 27.4.2021 גאלנו אותה מסבלה והיא הורדמה בפינה האהובה עליה במרפסת ביתנו על ידי הווטרינר. והיא שכבה שם שרועה כמו היפייפיה הנרדמת שעה קלה עד להגעת שירות קבורה. במשך ימים אחדים "חמודי" הטרייר חיפש אותה שוב ושוב במרפסת, שם ראה אותה לאחרונה. הפרידה הייתה קשה לו מאוד כמו לכולנו.

לולה וחמודי

עבורו זהו שכול שני - מותה של הכלבה "בובה" בטרם עת בגיל 9 שנים, בשל מחלת דם אוטואימונית. בעקבות מותה, חמודי נכנס לדיכאון, הסתגר בפינה אחת רחוקה מכולנו ומיעט לאכול, עד שהבאנו לו את "לולה" לחברה. ועתה גם "לולה" נעלמה מחייו.

הכלבה "בובה" ז"ל

יום שני, 6 באפריל 2020

החלפת סנדביצ'ים

שמעתי שכלבים וחתולים ננטשים על ידי בעליהם מחשש שידבקו מהם בקורונה. נטישת חיות מחמד אכזרית בכל ימות השנה, אבל להשתמש בקורונה כתירוץ להיפטר מהם הוא נוראי וזה גם תירוץ רע וגם בלתי מבוסס מדעית. ראשית כלבים וחתולים לא יכולים להידבק ולהדביק בקורונה שלנו, על פי פרסומי אגודת הווטרינריה העולמית . כשם שמפתח אינו יכול לפתוח מנעול שאינו תואם לו, כך הוא גם לגבי נגיף הקורונה  SARS-CoV-2  ('המפתח') וחיות המחמד ('המנעול'). ודווקא בימים אלה שאנחנו ספונים בביתנו, חיות המחמד שלנו גם גורמות אושר וגם עוזרות להפיג את השעמום. ועכשיו אפילו החלפנו תפקידים עם הכלבים - עכשיו הכלבים הם אלה המוציאים אותנו לטייל ואנחנו מטיילים עם רסן על פה.

יש לנו שני כלבים במשפחה הגרעינית - טרייר ורועה שווייצרית מקסימים. הם כמובן לא שמעו על הקורונה, אבל הם מרגישים בשינויים. פתאום כולם בבית במשך כמעט כל שעות היום. פתאום מסתכלים בתדהמה במסכות של בני האדם שמתלווים אליהם בטיול. ובמקום הטיול שהטווח התקצר מאוד בשל  הוראות משרד הבריאות, הם עולים עכשיו במדרגות אל הקומה החמישית ויורדים ממנה - במקום במעלית, החשודה תמיד כמקור מועד להדבקה. וזה מועיל כמובן גם לכושר שלהם וגם של האדם הנלווה אליהם, ונראה שאולי בשל כך הם גם ישנים טוב יותר. ואולי גם הם קולטים את האווירה השונה וקצת נלחצים. זה מתבטא בעיקר בתיאבון. בימים כתיקונם, הרועה השווייצרית היא דוגמה חיה של הפתגם "רעב כמו כלב". והנה בימים אלה איבדה את התיאבון ועשויה גם לוותר בעיקר על ארוחת הבוקר שלה. הטרייר לעומתה תמיד היה דוגמה חיה לפתגם "אוכל בשביל לחיות ולא חי בשביל לאכול".  לשניהם מזון כלבים שונה בהתאם לנתוני הגזע והגיל שלהם. בימים כתיקונם כל אחד מהם אוכל מהאוכל המיועד לו, והנה כעת בימי הקורונה - היא משאירה לא מעט מהאוכל בצלחת שלה והוא בצלחת שלו. אבל שניהם שמחים לאכול את שאריות האוכל של השני. הבן אמר: "הם מחליפים סנדביצ'ים".

מה זאת אומרת "מחליפים סנדביצ'ים"? שאלתי, ואז הוא גילה לי משהו מלפני כעשרים שנה, שנשמר בסוד. אנחנו אוהבים את הילדים שלנו ולכן תמיד הקפדנו שיאכלו אוכל בריא. לעולם לא האכלנו אותם בפרוסות לחם מרוחות בריבה או בשוקולד. שוקולד? בבקשה - טבליות שוקולד אמיתי, עוגת שוקולד, גלידת שוקולד (עתירה בחלבון). אבל מה פתאום פצצת פחמימות (סוכר על לחם)? ובסנדביצ'ים שהכנו לילדים לבית הספר, תמיד השקענו במרכיבים בריאים ומאוזנים כמו גם בגיוון סוג הלחם, ובגיוון במקור החלבון והירקות שבלחם. בבית הם הורגלו לאכול מכל וכול ומרכיבי מזון בריאים לרוב. וכך הקפדנו גם על הסנדביצ'ים שציידנו אותם לבתי הספר.

סנדביץ' בריא לילדים שההורים אוהבים
סנדביץ' לילדים שלהורים אכפת מהם

אז מה גילה לנו הבן לאחר עשרים שנה? שהוא נהג להחליף את הסנדביצ'ים שלו עם אלה של החבר שלו:
סנדביץ' עם חמאת בוטנים וריבה שמכינים הורים עצלנים לילדים


ארגון הבריאות העולמי מזהיר שבשל תזונה לקויה, כל ילד שלישי לפחות יסבול מסוכרת כשיגדל. כל ילד שני יסבול בעתיד ממחלות כרוניות בבגרותו. אלה הם מחלות הרקע שבגללם מתים היום מקורונה. הסטטיסטיקה מצביעה ש- 60% מחולי הקורונה הקשים סובלים מהשמנת יתר. אני מקווה שאתם לא מאביסים בימים אלה את ילדיכם ועצמכם בחטיפים ובממתקים. לפחות עכשיו כשיש לכם יותר פנאי, השקיעו בהכנת אוכל מאוזן ובריא למשפחה. וזכרו - דקה על השפתיים שווה שנה בירכיים.

רשומות נוספות בנושאים דומים:




יום שבת, 1 בדצמבר 2018

החיה שבנו



רשומה נוספת בסדרה הרגלי והפרעות אכילה


יהיו בוודאי כאלה שיראו עין בעין השוואה בין בני אדם לכלבים. אז ראשית, אפשר גם אפשר להשוות. הן מבחינה ביולוגית והן מבחינה התנהגותית. מבחינה ביולוגית, למרות שאנחנו הולכים על שניים והם על ארבע - האנטומיה והתפקוד של מערכות האיברים הפנימיים אינם שונים במהותם בין שני המינים. כבר הזכרתי כאן בעבר, כיצד בקורס פראמדיקים בצבא - למדנו אנטומיה של האדם על כלב. שנית, אנו בני האדם, חולקים עם הכלבים למעלה ממאתיים מחלות.

ומבחינה התנהגותית - הן האדם והן הכלב הם חיות חברתיות. יסלחו לי אלה שיכעסו על שאני מחשיב את האדם כחיה. ראשית כבר הבאתי כאן לא פעם דוגמאות לרוב, לכך שאין מותר האדם על החיה. ואפילו ישנם דברים לא מעטים שבהם החיות עולות עלינו. גם בהקשר ליכולות קוגנטיביות ורגשיות. וזה במיוחד נכון בעיקר לגבי אלו שאנחנו מכנים החיות העילאיות. ולא בכדי. אז מבחינתי ולדעת מדענים רבים - אין מותר האדם על החיה. יש מותר יהירות האדם והשליטה על החיה. וכי אין גם האדם נשלט על ידי האחר?


אין בכוונתי לעסוק כאן בהתנהגויות חייתיות של האדם בכלל. למרות שעם יד על הלב, כל אחד ואחת מכם וודאי נתקל לא מעט בהתנהגויות חייתיות של אנשים. אם בשעת לחץ או בתחרות מכוערת ידועה... ויש גם פוליטיקה בחברות החיות. את הפוליטיקה לא המציאו בני האדם. על כן פוליטיקה היא תכונה חייתית. לכאורה למטרות הישרדותיות. לא סתם בעברית השורש של המילה מלחמה הוא לחם.

ומלחמות פוליטיות יש גם יש בחברות חיות. בחברות אלו נוצרות לא פעם גם קואליציות ואופוזיציות שלא תביישנה את האדם. ויש יריבויות וחרמות ועונשים פיזיים וגירוש מהחברה או הוצאה להורג ...

מסתבר שגם לחיות העילאיות יש חוקים וקודים התנהגותיים/חברתיים . על רבים מהם למדתי באוניברסיטה - בקורס מרתק על התנהגות בעלי חיים.

אך לא בהשוואה לתכונות חייתיות באדם תעסוק רשומה זו. היא תעסוק במקרה פרטי - בהשוואה של הרגלי והפרעות אכילה בין בני אדם לכלבים.

יש לנו שני כלבים. הוא והיא. טרייר ורועה שוויצרית, למרות שהגנטיקה שלהם אינה גנטיקה טהורה של כלבים גזעיים. לכל אחד מהם יש אישיות (כן, בהחלט אישיות). שהיא שונה מאוד זה מזו, בכל התחומים. אך מכיוון שבאכילה עסקינן, אתרכז בכך.

הוא, הטרייר, אוכל במשורה. אולי משום כך המדדים שלו בבדיקות וטרינריות מורים על כך שהוא צעיר ב- 5 שנים מגילו הביולוגי, ומגלה תכונות של אתלט בזריזותו ובכושרו הגופני. נדיר שהוא מסיים את המנות המדודות לצרכיו הביולוגיים - בשתי הארוחות הניתנות (בוקר וערב).

נראה לקורא שהאדם הקדמון אכל שלוש פעמים ביום לכשהיה צורך לצאת ולצוד או ללקט אותו? יש ימים שלא אכל בכלל.

כלבים לא צריכים ואפילו רצוי שלא יאכלו יותר מפעמיים ביום. ולמרות זאת הכלבה הקודמת שלנו, בובה עליה השלום, הייתה תמיד נורא רעבה. אולי משום שקיבלה אוכל דיאטתי מיוחד, המותאם לנטייה שלה לאבנים בדרכי השתן. ומכיוון שנותרה נורא רעבה ובכדי שלא תשמין, נתנו לה ארוחה שלישית - סלט ירקות. ארוחה צמחונית של ממש לכלב. האם אכילת סלט ירקות אינה נחשבת לארוחת בני אדם? וקערת הסלט שלה כללה שני מלפפונים, שני גזרים ועלי חסה. גם הרועה השוויצרית שלנו תמיד מאוד רעבה ומחפשת אוכל. אך על כך אחזור בהמשך.



בובה הכלבה הצמחונית

לעומת הכלבה בובה ז"ל (שלמרות הצמחונות לא האריכה חיים ונפטרה מעט לאחר גיל 9), הטרייר שלנו אינו אוכל שום ירק חי למינהו, מלבד גזר ותפוח אדמה מבושלים. למעט לעיתים נדירות שבהם ראיתי אותו נוגס בצנונית חיה שנפלה לרצפה, ופעם אחת נגס ברצועה דקה של פלפל אדום.

לעומתו הרועה השוויצרית אוכלת מבין הירקות רק פרוסות עגבנייה ומבין הפירות - רק תפוז. אוהבת מאוד לקבל פלחי תפוז נטולי גלעינים. ולעומת זאת בקלמנטינה היא לא תיגע. שניהם אוהבים מאוד גבינת קוטג' ויוגורט. אבל הוא לא יגע ביוגורט פירות כל שהוא. היא - רק ביוגורט תות שדה. האם אין גם אנחנו בני האדם - סלקטיביים במיני מזונות באופן הבדלי?

ונחזור לעניין הרעב הכרוני של הרועה השוויצרית. אנחנו צריכים נורא להקפיד על כמות המזון שהיא מקבלת, כי יש לה נטייה להשמנה. בניגוד לבני אדם שלא יכולים לסתום את הפה, לכלבי המחמד שלנו אנחנו בעצם יכולים לסתום את הפה בכך שלא נאפשר להם גישה למקורות המזון שלנו ולפקח על כמויות המזון שהם מקבלים. אבל מסתבר שהרועה השוויצרית החכמה גם ערמומית.

בתחילה היינו צריכים לשמור שהיא לא תאכל את מנות האוכל שהשאיר הטרייר בצלחתו. לעומתה הוא נוהג לאכול לאט לאט ובנחת, עם אתנחתאות בין ביס לביס. היא לעומתו טורפת וכמעט מבלי הפסקות לנשימה. מסיימת את כל המנה שלה בפחות מחצי דקה. ולאחר רגע, חוזרת לצלחת הריקה, כדי לבדוק שמא נותר משהו. לעיתים מלקקת את מה שלא נשאר בצלחת. מסתכלת אלי בעיני תחינה. רוצה עוד. לכשנוכחת שלא תקבל תוספת, היא ממהרת לקערת המים שלה ולוגמת כמות הגונה. אולי גם אנשים בעלי נטיות השמנה צריכים ללמוד ממנה?

אצל כלבים כמו בבני אדם, גם הרעב בתום ארוחה - נעלם לאחר 20 דקות. בדוק. כדאי לאמץ כשיטה. לשתות הרבה מים בסיום הארוחה ולהמתין 20 דקות עד ששאריות הרעב יחלפו.

ו
אופן האכילה של הרועה השוויצרית מזכיר לי הרבה אנשים שטורפים את ארוחותיהם ולא מסתפקים גם כשהצלחת נותרת ריקה. אבא שלי שהוא שורד השואה, יצא ממנה עם שתי שריטות. האחת, שהוא קופץ בבהלה כשמעירים אותו. והשנייה, שהוא טורף את האוכל במהירות (גם אם הוא רותח), עד שהצלחת נותרת ריקה. באותו אופן ומהירות שעושה זאת הכלבה. ואז נוטש אותנו בשולחן, לשטוף את הצלחת שלו ושאר הכלים שהצטברו. 

הוא סיפר על סבא שלי עליו השלום, שהיה בעל אדמות באוקראינה לפני מלחמת העולם השנייה - כיצד קיבל גויים חדשים לעבודה (הרי ליהודים לא הייתה נאה מלאכת עבודת האדמה). הוא נהג להזמין את המועמד לארוחה. אם המועמד סיים לאכול מהר - הוא התקבל לעבודה. זה היה מבחן הקבלה לעבודה שהוכיח את עצמו, ללא יוצא מהכלל.

ולאחר שטרפה הכלבה את מנת המזון שלה, ניסתה בתחילה לאכול גם מהאוכל של הטרייר נעים ההליכות (עד לגבול מסוים. כי הוא גם יודע לעמוד על שלו, כשצריך). להבהרה - מזון הכלבים המסחרי שלו שונה משלה, בהתאמה לגודל הכלב ולדרישות הגופניות המותאמות לו.

אך לכשהבינה מהר מאוד שאסור, גם אם הוא מתעכב באכילה - היא כבר נמנעת מלגנוב לו. הבינה שהותיר במטרה שאולי ישוב בהמשך לאכול עוד מהארוחה שהוגשה לו. אבל בתחילה כן המשיכה לאכול את מה שנותר בצלחת שלו - רק כאשר הבחינה שאנחנו לא נוכחים במקום. למעשה היא בחנה גבולות. בדיוק כמו שבוחנים גבולות ילדים, כמו גם לא מעט אנשים מבוגרים. היא לומדת מהר מאוד. היא כלבה מאוד פיקחית.

אז כיום, בעקבות החינוך, היא כבר אינה נוגעת באוכל שלו גם כאשר נשאר בצלחת. אלא אך ורק אם וכאשר מעט מאוכל שלו גולש מהצלחת ונותר ברצפה למשך זמן. בעלי הכלבים מכירים בוודאי את התופעה שכלבים הם מכונות שואבי אוכל, שנופל מהשולחן בעת סעודה או הכנת אוכל. הרועה השוויצרית שלנו גם חושבת שהיא סו שפית - יושבת בסבלנות בצמוד למבשל, מסניפה את ריחות הבישול ובהיכון לאיזה שהוא פירור או טיפת רוטב שינחתו על הרצפה. ואילו הוא (הטרייר), הולך לנוח על סמרטוט הרצפה האהוב שלו, אותו הוא פורס למשעי בקפדנות יתרה וצופה מרחוק במטבח. ובכלל יש לו נטייה לסדר. הוא אוסף טבליות סוכרזית, כדורי אקמול וכדומה שמתפזרים ברצפת הבית, והוא מרכז אותם ומסדרם בעיגולים מושלמים (הקטנים בהיקף והגדולים במרכז המעגל) או בשורות, כמו בבית מרקחת. אנחנו צוחקים שהיה רופא או רוקח בגלגול הקודם.

והיא היודעת לתפקד כמו אדם עם ידיות דלתות הבית כשהיא עומדת על שתי רגליה האחוריות, ופותחת אותן כרצונה לשני הכיוונים (הן בדחיפה והן במשיכה). לכן מעניין שלא פותחת גם את דלת המקרר. היא כנראה יודעת שהמקרר רשום בטאבו שלא על שמה.

ובכל זאת נרשמו מספר מעללים שלה. זה היה כש
מחוץ למגירה סגורה נותר מבצבץ קצה קטן של שקית עוגיות. וכשלא היינו בבית, היא נעמדה על שתיים ומשכה בקצה השקית עד שנפתחה המגירה. שלפה השקית ורוקנה בתיאבון את כל תכולת העוגיות. ולא השאירה אף פירור וזכר, פרט לשקית הריקה.

ובפעם אחרת, בסל מקנייה בסופרמרקט - נותרו שתי עוגות ארוזות באריזות הרמטיות, ושהיו נתונות גם בתוך שקית ניילון קשורה בקצה. המתינה הגברת בסבלנות, ובזמן מנוחת בעלי הבית - פתחה במבצע קונדיטוריה. ואכלה את כל שתי העוגות עד כי לא נודע שבאו אל קירבה. כנאמר על פי הפתגם השגור שנאמר על ידי אנשים ועל אנשים - הייתה "רעב כמו כלב". למחרת שלשלה.

לפחות היא יודעת להסביר את הצורך לצאת דחוף כדי לעשות את צרכיה, מחוץ לזמני הטיולים היומיים. כשהיא צריכה לשלשל, היא קרבה למישהו מאיתנו, מתבוננת לתוך העיניים במבט משדר מצוקה ואז מתרוצצת אל דלת היציאה הלוך וחזור. מתאפקת במאמץ אדירים, עד שמתלבשים ונועלים נעליים כדי לצאת איתה.

ובפעם אחרת שכחנו כיכר לחם ממאפיית בוטיק, על המעקה בין פינת האוכל לסלון. והכיכר הייתה ארוזה בשקית חתומה של נייר חום, ונתונה בתוך עוד שתי שקיות ניילון קשורות. בבוקר מצאנו שתי שקיות ניילון קרועות ואריזת נייר חום קרוע, ולחם אין.

אבל שלא יראה הקורא אותה ככה. יש לה אופי. למרות הרעב, היא עושה לפעמים שביתות רעב. כשהיא כועסת, היא מסרבת לאכול את מנת האוכל שמוגשת לה. היא תתאפק למרות שהצלחת נשארת להיות מונחת לידה. והיא תדלג על הארוחה. על יותר מכך קצת קשה לה. כי בכל זאת עברו כ- 12 שעות שבהן שוכח הכעס ומתגבר הרעב מאוד.

לעומתה, בזמן האחרון, הטרייר מגלה קצת הפרעות אכילה. באופן שמזכיר קצת אנורקסיה אנושית. התפתחה אצלו נטייה לדלג על ארוחות בוקר ולהסתפק רק בארוחת ערב שנותרת מהבוקר. בתחילה זה התחיל מדילוג על ארוחות בוקר - יום כן, יום לא. לפעמים יומיים לא. ואז גיליתי שאם מניחים בין הצלחת הקרובה אליו מספר פתיתי מזון ליד אפו - הוא בדרך כלל מלקט אותם מהרצפה, מקבל תיאבון ואז ניגש להמשיך לאכול מהצלחת. אם לא יעשה כן בזמן סביר, היא תשמח לאכול את הפתיתים שלו מהרצפה. וגם כשהוא אוכל, הוא אוהב להעביר אוכל מהצלחת לרצפה ולאכול ממנה. לעיתים הוא גם נוטל מספר פתיתים בפיו בתחילת הארוחה ומשאיר אותם אי שם בבית. שיהיה לימי סגריר. וכשהוא כבר ניאות להתחיל לאכול, הוא זקוק מדי פעם לליטוף, כדי להתעורר מאתנחתאות החלימה בהקיץ שלו ולשוב לאכול עד לפסק הזמן הבא.

בעבר הוא נהג לאכול בתיאבון מיד לאחר טיול הבוקר המוקדם. לאחרונה הוא כבר לא מסוגל לגעת באוכל לפני 11 או 12 בצהריים (למרות קביעת האקדמיה ללשון עברית, קשה לי לכתוב צוהריים - כפי שגם תוכנת וורד שבמחשב מסרבת לקבל, מבלי לסמן שגיאה באדום על קביעת האקדמיה).

יאמר הקורא - האם חוסר החשק לאכול עד לשעה מאוחרת בבוקר - אינה תופעה אנושית? זוהי תופעה שחולקים בה אנשים לא מעטים. אז מי מאלה מהסובלים מחוסר תיאבון בוקר הוא החיה או האדם, בהקשר זה?

ולמרות זאת, לטרייר יש מה שבני אנוש מכנים בשם "עיניים גדולות". כשאנחנו ישובים לשולחן ואוכלים אוכל אנושי - הוא ממהר להגיע ונותן באוכלים מבט של קבצן, מלווה לפעמים גם ביבבת תחינה אם הוא מריח בשר. אבל ברוב אשר ניתן לו לטעום - הוא לא באמת יגע. וגם ישאיר על הרצפה לאחר שיחטוף מהיד ולא יאכל. ובכל זאת, בעת ארוחת ליל שבת, הריחות מטריפים גם אותו. הוא מקפץ עם שתי רגליו הקדמיות על הירך שלי או של הבת. מגרגר, מייבב ומתחנן. והוא יאכל בתאווה רבה מהבשר, תפוחי האדמה, האורז והגזר המבושלים. ואין אז גבול לתאוותו. ובכלל יש לו אהבה לאוכל אנושי. לא סתם אוכל אנושי, אלא לאוכל גורמה. אנין טעם הוא. אם לא נזהר, יאכל מהאוכל האנושי הניתן לו (ורק זה הטעים במיוחד) - ללא הכרה. עד שזה עשוי להסתיים אחר כך בהקאה. בולמיה?

לעיתים הוא מתמהמה מלאכול את האוכל הכלבי הרגיל הניתן לו ומממתין, שמא יקבל אוכל אנושי שריחותיו עולים במטבח. רק כשמבין שאין ברירה, הוא פונה באכזבה לאכול את האוכל שלו מהצלחת.

יאמר הקורא, האם אין כל זה מזכיר גם תופעות והרגלי אכילה אנושיים? כמו למשל של אנשים שמכורים למתוק, או לשניצל, צי'פס וקצ'אפ, ואוכלים דברים אחרים כזית, רק כשאין ברירה.

אמר הרמב"ם שהיה גם רופא חכם במקצועו: "לבריאות טובה יש לאכול ארוחת בוקר כמו מלך, ארוחת צהריים כמו אדם וארוחת ערב כמו אביון". את ארוחת הערב רצוי לאכול שלא לאחר שש, שש וחצי בערב. ולאחר מכן לסתום את הפה עד לבוקר, למעט שתייה. 

הרמב"ם גם המליץ על הליכה מתונה של רבע שעה לאחר כל ארוחה."פן יחמיץ המזון" - כפי שניסח להדיוטות.

את ארוחת הבוקר רצוי לאכול עד כשעה לאחר ההשכמה. זהו משטר אכילה שניתן לחולים גם בבתי חולים ובבתי אבות סיעודיים. למי שמשטר האכילה המומלץ על ידי הרמב"ם אינו נראה לו - שלא ילין על עודף משקל והשמנה. וכמובן לשיטת הרמב"ם (שיש בה הגיון ביוכימי המותאם לאדם) - יש גם בונוס לבריאות טובה ולאריכות ימים. מצחיק שבמרדף אחר הבריאות והאסטטיקה - אנשים רודפים אחר דיאטות, תכשירים, ותוספי מזון יקרים (שמשלמים הון עליהם) - במקום לשמור על כללי אורח חיים פשוטים ומסודרים וללא תשלום. האם מה שבחינם איננו שווה?

אם הבעלים של הכלבים יודעים לשמור על משטר אכילה של כלביהם, מדוע שלא ישמרו עליו גם בעליהם עצמם? גם הבעלים יכולים לשים רסן (אולי גם פיזי 😅) על פיהם. במה מותר בריאות האדם על בריאות הכלבים? בזה שאם אין שומרים על האדם, איננו יודע לשמור על עצמו?

אין מותר יצר האדם על יצר החיה.


כמו בני האדם הנחלקים לשתי קבוצות - 
הוא אוכל כדי לחיות והיא חיה כדי לאכול.


הרועה השוויצרית (ימין) והטרייר (שמאל)

יום שני, 22 בינואר 2018

כלבים - מה בראש שלהם?


זה היה כשסופה משתוללת בחוץ והם - מצפים לשלג שהתבושש לו לבוא:



הם מתגעגעים לאלסקה. מלמוט מימין ואקיטה ושמו צ'יפ משמאל. 
וכשאומרים את המילה צ'יפס הוא מגיע ושואל מה? הוא אינו מבחין בין פ' לפ' דגושה. גם לא בסמך שבסוף המילה. אומרים צ'יפס והוא בא. אגב חוץ מבשר הוא מת על פיצות ופסטה עם רוטב עגבניות. אך צ'יפס לא כלול ברשימת מאכלי אדם האהובים עליו. 

איך כלבים מבינים מילים?
אנחנו יודעים שכלבים מסוגלים לפרש חלק ממה שאנחנו אומרים ולקשר מילים שלימדנו אותם לחפצים שונים. אבל ממחקר שנערך באוניבסיטת לינקולן מתברר שהכלבים תופסים את העולם אחרת לגמרי מאיתנו וזו גם הסיבה שהם גם מבינים מילים אחרת מאיתנו. לכן יש מילים שעשויות לבלבל אותם בהחלט. כשמוחם מנתח מובנן של מילות חפצים - יש עדיפות למרקם ולגודל מאשר לצורה של החפץ. כדור אינו כל כדור. אלא כדור מסוים שהורגלו לו, שיש לו גודל ספציפי ומרקם ספציפי. תתנו לכלב פקודה להביא כדור ותשנו את הכדור שהוא רגיל אליו לכדור במרקם או גודל אחר והוא יבהה בכם כלא מבין.


כששואלים את הכלבים שלנו 'מי זה'? הם רצים לכיוון דלת הכניסה לבית וממתינים עד שהדלת תיפתח. כלומר, 'מי זה' אינו מתפרש כמי שנמצא לידם אלא כמי שעומד מעבר לדלת.

וזה שצ'יפס נשמע לכלב צ'יפ כשמו שלו, מלמד עוד משהו לגבי ניתוח מילים במוחם של כלבים. הם אינם שומעים את המילה כפי שאנחנו שומעים. הם שומעים את 'המנגינה' של המילים. לכן הם מתבלבלים במילים דומות בהגייתן. אם כך השמיעה שלהם גם יותר 'מוזיקלית' ופחות ורבלית. לכן צ'יפ עונה באופן דומה לשם צ'יפּס - שתי המילים נשמעות לו כאותם תווים במנגינת המילה.


רוצים קצת יותר מזה? תהנו



יום שישי, 13 באוקטובר 2017

לאן נעלם הקקי של הכלב?




בערב שלמחרת פרסום הרשומה על מה נבחו הכלבים, חמודי הכלב כיכב בעוד אירוע מסתורי. מסתורי עד מאוד. על כך אני עומד לספר עכשיו וגם להראות את התוצאה בתמונה שצולמה לאחר מעשה. לפני מעשה, לא הייתי יכול לעלות על דעתי על צילום של לפני.

חמודי הטרייר הוא כלב שנזרק לרחוב על ידי בעליו הקודמים, ושעבר תלאות רבות עד שאימצנו אותו. סיפור האימוץ והחזרת האמון שלו בבני אדם ראוי לתאור ברשומה נפרדת, אך הפעם נדלג על כך הלאה, לעניין נושא הרשומה. 



חמודי הוא כלב נפלא ומתוק. אי אפשר לכעוס עליו ברוב חמידותו כי רבה. אי אפשר לכעוס עליו באמת, אפילו כאשר הוא משאיר לנו צרור חום ריחני על השטיח. אין הוא עושה זאת כהרגל, אלא במצבי סטרס נפשיים. למשל כאשר נעלם לו מישהו מדיירי הבית לתקופה ארוכה. זה קרה לו כעת כשהבן נעדר כבר כמעט חודש בטיול ביפן ובקוריאה. חמודי מאוד קשור לבן וזה מתבטא אצלו בהתנהגות של התכנסות. אמנם לא כדוגמת הדיכאון שנכנס עם מותה של הכלבה בובה (שכיכבה ברשומה הקודמת), אבל אין ספק שמשהו עובר עליו ואשר נראה כגעגועים. אולי שבים אליו זכרונות חרדות נטישה מהעבר.


בדרך כלל כשיש לו לכלבלב צורך ליציאות מחוץ למנין - הוא נוהג להופיע, להצמד אלי קלות, ואז רץ הלוך וחזור אל דלת הכניסה. אבל הפעם הוא לא עשה זאת, בעודי יושב רכון על המחשב - הוא הופיע פתאום לידי, מרים את ראשו ומביט לעיניי, פותח וסוגר את פיו כמנסה לומר משהו. ואז זינק  בפתאומיות לעבר השטיח מקיר לקיר שבפינת הישיבה. התיישב בתנוחת חירבון של כלבים ואני מבין שהנה הוא כבר הולך להשאיר את זה על השטיח. כל כך מרגיז שאצלו אם קורה,  יציאות הן תמיד על שטיחים. יש כל כך הרבה רצפות, אבל השטיחים נראים לו מתאימים יותר. אז הפעם כשהבחנתי במה שעומד לקרות, צעקתי לעברו לא! בוא אלי! אבל הוא לא שמע לי. הפנה אלי את אחוריו כמתעלם וכשסיים והתרומם מהתנוחה -  השאיר חבילה מוצקה רצינית על השטיח. 

אי אפשר לכעוס באמת על כלב חמוד שכזה ובמיוחד שאני יודע שהוא במצוקה, אך מיד לאחר המעשה גערתי בו "פויה, למה עשית את זה על השטיח"? והוא כתגובה הסתלק בבושת פנים ובזנב מושפל, והסתגר לו בחדר של הבן. בלהט הכתיבה דחיתי לכמה דקות את הניקיון. דקות אלו נמשכו משהו כמו מחצית השעה. לאחר שסיימתי, קראתי לו שיבוא. רציתי שיהיה נוכח בפעולת הניקיון ויראה את מורת רוחי. והוא אכן הגיע. וכשגערתי בו שוב ושאלתי למה על השטיח - הוא התבונן עמוק לתוך עיניי ואז העביר מבט לעבר המקום שבו השאיר את החבילה הכהה והחזיר אלי מבטו, כאומר בתמיהה "על מה אתה בדיוק מדבר"?

ואז כשהסתכלתי לשם, לא האמנתי למראה עיניי. עצמתי ופקחתי אותן שנית בתמהון, אבל זה רק מה שראיתי:




החבילה נעלמה כלא הייתה. נותר רק הצל שלה. צל ללא ריח. ללא כל לחלוחית.

אין מצב שהוא התגנב וסילק את היציאה שלו. הייתי רואה ושומע את זה כאשר אני יושב מטר וחצי משם. גם אם הייתי שקוע מאוד בכתיבה, הייתי מבחין בתנועה החולפת, אפילו בזווית עיניי. הייתי שומע גם את טפיפות כפות רגליו. הוא גם לא היה יכול להעביר לאיפושהו כמות גדולה כזו בפעם אחת. ובכל זאת הן אני ולאחר מכן זוגתי, ערכנו סריקה בכל חדרי ופינות הבית. שמא החביא הקטנצ'יק את מה שהתבייש בו. ולא מצאנו שום זֶכר לכך.




בספרות המקצועית דווחו מקרים שבהם כלבים שנענשו על כך שעשו צרכים במקום או בזמן הלא מתאימים - התחילו לאכול את הצואה של עצמם. ההשערה הרווחת היא שאותם כלבים מקשרים בין העונש ובין עשיית הצרכים. לכן מנסים להסתיר את הראיות על ידי אכילת הגללים. אבל זה לא מצב נפוץ. בכל מקרה אף פעם לא הענשנו את חמודי על בריחת צרכים. הפעם רק גערתי בו קלות מבלי לכעוס באמת - על כך שבחר לעשות זאת דווקא על השטיח. 


אכילת צואה עצמית אינה נפוצה בכלבים. אם כבר, כלבים יאכלו צואה של כלבים אחרים ולא את זו שלהם עצמם. התופעה המגונה בכלבים של אכילת צואת כלבים אחרים - ידועה בשם המדעי קוֹפְּרוֹפַגְיה (Coprophagia).

יש תאוריות מספר לסיבה שכלבים אוכלים צואה של כלבים אחרים. החל מסיבות אבולוציוניות הקשורות בהשרדות במצבי מחסור במזון, ועד לסיבות בריאותיות. כמו השלמת חוסרים באנזימים ובאוכלוסיית חיידקי מעיים הנחוצים לעיכול טוב של המזון. תופעת האכילה הזו מתגברת בכלבים הלוקים בסוכרת, עם בעיות בבלוטת התריס, או כאלה הסובלים מחוסרים הורמונליים אחרים. 

אכילת גללים ידועה גם אצל אימאות שאך זה המליטו. והסיבה - כך הן מסתירות ראיות לקיומם של הגורים בתקופה שהם עדיין פגיעים. כלומר, אכילת הצואה של הגורים נעשית למעשה כדי להגן עליהם.

בוודאי אכילת צואה נשמעת מגעילה לקורא האנושי, אבל אולי יעניין לדעת שאכילת צואה נמצאת במוקד המחקר הרפואי - לטיפול עתידי במחלות באדם ! במיוחד בהשמנה וסוכרת. 

מאד יתכן שבסיום הניסויים הקליניים - לא ירחק היום שבו חולים עם בעיות מטבוליות כמו סוכרת והשמנה, יבלעו קפסולות המכילות צואה של תורמים בריאים כטיפול במחלתם על ידי אספקת אוכלוסיית חיידקי מעיים תקינה. כך גם אולי לסובלים מבעיית השמנה ועודף משקל. לכך אשתדל להקדיש רשומה נפרדת בעתיד ושבה אתאר גם את הקשר לדיאטה מסוימת. דיאטה שלמרות שמצויה עדיין בשלבי מחקר - יש אנשים שכבר משלמים לא מעט כסף עבורה. והם אינם יודעים שהם משמשים בעצם שפני ניסיון, ומבלי שהמחקר הוכיח תוצאות אמיתיות ומובטחות להרזיה יציבה, ולמשך תקופה ארוכה. כאמור אשתדל להקדיש לכך רשומה בהקדם. רשומה שבה אפרוס מה מפריע לי בשיטה, שיש בה מידה מסויימת של אחיזת עיניים כדי לעקוף פטנטים רשומים וליצירת רושם מדעי מוטעה על הנסיינים. אסביר את העניין בעתיד, אך יאלץ הקורא להתאזר בסבלנות. רשומות מסוג זה צריך להכין בקפידה ובזהירות, כדי להמנע מתביעות משפטיות.

ונחזור לעניין העלמות הקקי של חמודי. כאמור ישבתי בסמוך מאוד למקום שבו השאיר את חבילת הגללים. אין סיכוי שהיה מתגנב ואוכל אותה מבלי שאשים לב לכך. המקום היה בטווח ראייתי ושמיעתי הטובה. ותמיד אני שומע את טפיפות צעדיו ובוודאי את קולות האכילה. גם אין מצב שאת הגללים אכלה לולה הכלבה, שישנה באותה עת בחדר השינה בסמוך לזוגתי, כשהדלת החדר היתה סגורה. היא גם אף פעם לא התעניינה בגללים שחמודי משאיר בטיולים. 

אז להיכן נעלם הקקי ונשאר רק צילו? בדומה לצל שנותר על משטחי בטון ומדרכות - צל גופם המתאייד של נפגעי הפצצות האטומיות בהירושימה ונגסקי. 

ובאותו עניין, עדיין לא פתרתי את התעלומה לאן נעלמה הכפית שצנחה למרגלות רגליי ברצפה. ונעלמה כלא הייתה, כפי שכבר תארתי בעבר כאן. הכפית הזו לא נמצאה עד עצם היום הזה. אולי היא תחזור ותופיע פעם, כמו החותמת שלי שנעלמה בעבודה? 

החותמת הזו נעלמה כלא הייתה ממגירה נעולה. היא לא נמצאה גם לאחר שהפכתי כל מגירה אפשרית. נעלמה למשך כמה חודשים. ואז ככה פתאום, ביום בהיר אחד החותמת שבה למקומה. מצאתי אותה בדיוק באותו מקום במגירה ממנה נעלמה. 
והקקי של חמודי - מקווה שהוא לא ישוב ויופיע כך פתאום באחד הימים.

ולבסוף אסיים ואשאל את הקוראים שמאמינים כי הכתוב כאן קרה כלשונו וככתבו (כי לא בטוח שאני הייתי מאמין, אלמלא הייתי נוכח בעצמי) - האם למישהו יש הסבר לדברים האלה?